"מתנה וצלקת" מצרף יחדיו שתי נובלות. הראשונה, ששמה כשם הספר, מספרת על מיכאלה, שתורמת בהתנדבות כליה לילד זר. השניה, "הפי אנד", מתארת תקופה בחייו של רענן, שבה הוא מתנדב בהוספיס. כל נובלה עומדת בפני עצמה, והמשותף ביניהן הוא נסיון להתחקות על סיבותיה של פעולת ההתנדבות.

חיבבתי את הנובלה השניה. רענן, בן שלושים וחמש, מצוי במערכת יחסים ממושכת עם טל, המבוגרת ממנו בשלוש שנים. טל היא ה"גבר" בבית, אם להגרר לסטראוטיפים, רענן הוא הרגיש יותר, החיישני. הוא כמֵה לאהבה, ולמרות היחסים התקינים בינו ובין טל הוא אינו חש שהוא מקבל את מה שהוא מבקש. יתכן שהיה מסתפק בכך, אבל ההתנדבות בהוספיס מפגישה אותו עם איריס, שבערוב ימיה חשה שחיתה חיים טובים עם בן זוגה וילדיה, ובכל זאת מייסרת אותה תחושת החמצה משום שהסתפקה ב"בסדר" ולא הלכה אחר לבה. למה רענן בוחר לבלות שנה בחברת אנשים גוססים? למה נדמה שהוא מוכן לסכן את כל מה שיש לו בשביל להעניק להם "מוות טוב"? רענן מתבקש בינו לבין עצמו לענות על השאלות הללו.

פחות חיבבתי את הנובלה הראשונה. מיכאלה היא אשה תקועה בשלהי שנות הארבעים שלה. שנים אחרי שבעלה בגד בה, אחרי תהליך גירושין שהיא גררה על פני ארבע שנים, אחרי שהוא כבר נישא ולו ולבת זוגו נולד ילד, היא עדיין מתייחסת אליו בינה לבינה כ"גדי שלי", לא מסוגלת להשלים ולהרפות. יש לה כמה גרסאות בתשובה לשאלה למה היא תורמת כליה לזר, למעט התשובה האמיתית: לנכס לעצמה מישהו אחר, "עמית שלי", כפי שהיא מכנה את הילד שמקבל את הכליה. בשונה מרענן, שהוא ברור ואמין ונכנס אל הלב, מיכאלה המשונה נותרת מרוחקת. ה"טריק" של צלקת הניתוח הפוצחת בפעימות בכל פעם שהיא באזור בו נמצא עמית, אינו תופס, מבחינתי. הוא "מחושב" מדי ומרחיק את מיכאלה אפילו יותר.

כושר הביטוי של אודי נוימן נאה, העלילות זורמות בנעימות, ובסך הכל חווית קריאה מעניינת.

עם עובד

2025