"בשנה שמלאו לי תשעים ביקשתי להעניק לעצמי ליל אהבה מטורפת עם נערה בתולה", כך פותח המספר את סיפורו. מדובר באדם בודד המודה כי "מעולם לא היו לי חברים קרובים". אין לו הישגים מיוחדים להתפאר בהם: הוא עבד כמורה לדקדוק, כ"מנפח ידיעות", כלומר מי שאוסף ידיעות מן העולם ועורך אותן עבור קהל הקוראים המקומי, פה ושם כמבקר מוסיקה ותיאטרון, ועדיין כותב מאמר שבועי מזה למעלה מחמישה עשורים. הוא מודע לבינוניותו, ומודה בה בפה מלא: "אין צורך שאומר זאת, כי זה ניכר בי מרחוק: אני מכוער, ביישן ומיושן. אבל מרוב שלא רציתי להיות כזה, למדתי להעמיד פנים כאילו ההפך הוא הנכון". הוא גר בבית גדול ששייך למשפחתו, אבל הוא עני, ומסתפק בספרים ובתקליטים אחרי שמכר את מרבית רכושו כדי לממן את חיי היומיום. מעולם לא נישא, לא ידע אהבה, וקשריו עם נשים הסתכמו במין תמורת תשלום.

הנערה הבתולה, בת ארבע-עשרה בלבד, שעבודתה בבית-חרושת אין בה די כדי לסייע למשפחתה, מחכה לו עירומה, אך ישנה, בחדר בבית-בושת. כשהמספר דמיין לעצמו את מתנת יום ההולדת שלו, הוא חשב על חוויה פיזית, אבל מה שהתרחש בחדר היה שונה לגמרי. הנערה הוסיפה לישון, הגבר לא נגע בה, אבל התאהב. לא בנערה אלא ברעיון של הנערה. הוא מקיים איתה קשר רומנטי מתמשך מבלי לדעת את שמה – הוא עצמו קורא לה דלגדינה. הוא מגיע בערבים, מקשט את החדר, הופך אותו לבית, ומחזיר אותו למצבו הרגיל בבקרים. הוא מקריא לדלגדינה סיפורים בעודה ישנה, מתבונן בה, משוחח אתה. כשבעלת בית הבושת מזכירה כבדרך אגב את יום הולדתה של הנערה, הוא חש מוטרד נוכח העובדה "שהיא מציאותית עד כדי כך שיש לה יום הולדת". האהבה שהוא חווה לראשונה בחייו משנה אותו, משנה את סגנון הכתיבה שלו, המאמר השבועי שלו מתמלא חיים, מתמלא אהבה, זוכה לפופולריות שמזמן לא חווה. אם קודם לכן האמין שימיו ספורים ולא הצטער על כך, כעת הוא מוכן להאריך ימים ושנים ולמות בבוא הזמן מאהבה.

פתיחתו של הספר עשויה להרתיע. הרעיון של מפגש מיני בין גבר זקן לבתולה צעירה, קורבן לשגיונותיו, הוא דוחה, שלא לומר פדופילי, והעמודים הראשונים כוללים התיחסויות לא נעימות, בלשון המעטה, לזנות. בהמשך יש משהו הזוי ובלתי מושך ב"קשר" שבין השניים, וההחפצה שלה לצרכיו גורמת אי נוחות מרובה. אבל כשצולחים את הפתיחה ומניחים לרגע בצד את הרתיעה, נותרים עם הכתיבה רבת העוצמה של מארקס, ועם שיר הלל לכוחה של האהבה, שונה וחד-פעמית ככל שתהיה.

גבריאל גרסיה מארקס שופע, בספר צנום זה, אמירות ותובנות מעניינות. הנה, לדוגמא, תיאורו את ההזדקנות במבט מבחוץ ומבפנים: "השינויים הראשוניים איטיים כל כך עד שכמעט לא משגיחים בהם, ואדם מוסיף לראות את עצמו מבפנים כתמול-שלשום, אבל האחרים מגלים אותם מבחוץ". אין צורך לחבב את גיבורו הפגום כדי לחוש את שהוא חווה, ולמרות אישיותו, שמעוררת במקומות רבים התנגדות, אפשר אפילו להתרגש אתו. שפת התרגום של טל ניצן מענגת, והספר מומלץ.

Memoria de mis Putas Triste – Gabriel Garcia Márquez

עם עובד

2005 (2004)

תרגום מספרדית: טל ניצן