תגית: גבריאל גרסיה מארקס

למגדלנה, אשה במחצית השניה של שנות הארבעים לחייה, יש חיים יציבים עם בעל שהיא אוהבת ושאוהב אותה, ועם שני ילדים שיחסיה איתם תקינים, גם אם היא לא תמיד שלמה עם בחירותיהם. פעם בשנה היא יוצאת לבדה לאי מרוחק, שם בחרה אמה להקבר. היא מגיעה בצהרי יום, נרשמת במלון קבוע, קונה זר סייפנים, תמיד מאותה מוכרת, עולה על קבר האם, ומדווחת לה על שארע בשנה האחרונה. למחרת היא ממהרת אל המעבורת, היוצאת מהאי פעם ביום, וחוזרת הביתה.

משהו השתנה בביקור השנתי המתואר בפתח הספר. בארוחת הערב במלון, אחרי ששבה מבית הקברות, היא מפתה גבר בודד לעלות לחדרה, ומבלה אתו לילה של תשוקה. בבוקר היא מגלה שעזב, אך השאיר, למרבה העלבון, שטר של כסף.

שום דבר לא ישוב להיות כשהיה. "נדרשו לה כמה ימים כדי לתפוס שהשינויים לא חלו בעולם אלא בה עצמה, שתמיד התהלכה בחיים בלי להביט בהם, ורק בשנה ההיא בשובה מן האי החלה לראותם בעיניים של הפקת לקח". איך תוכל לקיים את שגרת חייה עם בעלה, כשהיא חוששת שהוא חושד בה? ומכיוון שבגדה, איך תוכל שלא לחשוד שאולי גם הוא כמוה? איך תוכל להטיף מוסר לבתה, כשהיא עצמה חשה כמי שהוטל בו קלון?

למרות השיבוש בחייה, על שגרת הנסיעות אל האי היא ממשיכה לשמור, אבל שגרת היממה על האי גם היא לא תשוב להיות כשהיתה. באחת השנים הבאות תחשוף סוד מן העבר שישפוך אור על התנהלותה שלה בהווה.

הסופר בנה דמות משכנעת בתוך יצירה אפויה למחצה. הספרים שמגדלנה מביאה לקרוא באי, לדוגמא (דרקולה, יומו של השלושרגל, רשימות מן המאדים, יומן שנת המגיפה), היו אמורים, כך אני מניחה, לספר סיפור משל עצמם, אבל נסיון להסביר אותם בשלמותם ייצא מאולץ. סיפורו של הבעל, וביתר שאת סיפורה של הבת, לא לגמרי "נדבקים" לעלילה. יש בספר אמירה, אבל היא אינה נוקבת דיה, ואינה עטופה בכתיבה השוטפת מלאת החן של מארקס.

הטקסט שעל הכריכה משבח את בניו של הסופר, שבזכותם הספר ראה אור עשור אחרי מותו. חיטוט קצר ברשת מעלה עובדות שונות. מסתבר שהסופר הורה במפורש להשמיד את היצירה. הוא החל לכתוב אותה ב-1997, הניח בצד, שב אליה ב-2004, לא היה מרוצה, ומעולם לא חזר לעבוד עליה. לדעתי, למרות האיכויות שביצירה, מן הדין היה לכבד את רצון היוצר. למצער, היה מקום לציין שמדובר ביצירה שלא הושלמה.

En Agosto Nos Vemos – Gabriel García Márquez

עם עובד

2024 (2004, 2024)

תרגום מספרדית: משה רון

ערב חתונת הכסף שלה, גרסיאלה מתכוננת למסיבת פאר רבת משתתפים, ומדברת על קורות יחסיה עם בעלה. הספר כולו הוא מונולוג שהיא נושאת באוזני בעלה, היושב שקוע בעתון ואינו מוציא מילה מפיו. המונולוג, הנפתח בהצהרה דרמתית, שלא לומר פומפוזית – "אין בעולם גיהינום גדול יותר מנישואים מאושרים!" – מספר על נישואים שנפתחו במשיכה הדדית למרות התנגדות המשפחות משני הצדדים, וצמחו מעוני וממחסור לעושר גדול. בניגוד לשגשוג החומרי, הקשר הנפשי בין בני הזוג דעך. גרסיאלה העלימה עין מבגידותיו של בעלה, עד שהגיעה לנקודת שבר שנתים לפני ההווה. כמו שמציע שם הספר, היא עדיין אוהבת אותו, או אולי היא אוהבת את רעיון הבעל שכדבריה "המצאתי אותו בשבילי, כמו שחלמתי אותו בדמותו ובצלמו עוד הרבה לפני שהכרתי אותו, כדי שיהיה שלי לנצח, טהור ומוגן בלהבות האהבה הגדולה ביותר והאומללה ביותר שהייתה אי־פעם בגיהינום הזה". הגיהינום אינו הנישואים המאושרים הנעטים כמסכה, וגם לא הבגידות והעדר האהבה. הגיהינום הוא תחושת חוסר הערך הנובעת מחיים לצדו של מי שאינו רואה אותה, מהיעדרו של אדם ש"ידע תמיד שזו אני כאן איתו, שאני ולא אף אחת אחרת היא היחידה שנוצרה לפי מידה כדי לעשות אותו מאושר ולהיות מאושרת איתו עד המוות המזדיין".

עוצמתו של הספר נובעת מן המונולוג שגרסיה מארקס שם בפיה של גרסיאלה, ובמידה רבה גם מן הסוגה שבה בחר לעצב את היצירה. הספר הוא מחזה לשחקן יחיד, כולל הוראות לבמאי ולמעצב התפאורה. הבמה המעוצבת במינימליות עוברת בין החדר בהווה למקום המגורים הראשון של הזוג רבע מאה קודם לכן. הסופר מאיר ומאפיל את הבמה במשולב עם הטקסט, משלב קולות רקע ודמות דוממת של משרת, ובורא אוירה באמצעות הוראות בימוי הכוללות העמדה של השחקנית וקביעת גוון קולה. את דמותו של הבעל מייצגת בובה שתקנית, שאדישותה משקפת את התעלמותו הנוכחת-נפקדת רבת השנים. גרסיה מארקס מפגין חוש דרמתי מאופק אך רב-כוח, והמונולוג של גרסיאלה הולך וצובר עוצמה עד הזעקה המסיימת אותו.

"נאום אהבה נגד גבר יושב" הוא ספר מקורי, נוקב ומומלץ.

Diatriba de Amor Contra un Hombre Sentado – Gabriel García Márquez

תשע נשמות

2021 (1987)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

"מאה שנים של בדידות", ספרו המוכר ביותר של גבריאל גארסיה מארקס, ספר שנמנה עם הקנון הספרותי העולמי, הוא סיפורה של משפחת בואנדיה ושל העיירה מקונדו על פני מאה שנים ושבעה דורות.

מקונדו הבדיונית, פרי דמיונו של מארקס, נולדה כתוצאה ממוות. חוסה ארקדיו בעל הדמיונות, יזם וחוקר בנשמתו, הרג אדם. נרדף על ידי רוחו של המת, מומרץ על ידי חזיונות, ומלווה באורסולה, אשתו המעשית והנמרצת, הרחיק ממקום מגוריו, וסחף בעקבותיו אנשים נוספים שהפכו לדור המייסד של העיירה. מאה שנים אחר-כך נדון המקום להרס מוחלט, ומשפחת באונדיה הפכה לזכרון דהוי, מיתוס שאין מאמינים בו. הצגה זו של העלילה – נקודת פתיחה ונקודת סיום – היא חלקית עד מאוד. הזמן אמנם נע לינארית לאורך הדורות, אך בעיני גיבורי הספר הזמן נזיל יותר, חמקמק. אורסולה, שרוחה שורה על כל דורות המשפחה, גם כשהיא עיוורת ומסוגרת, ולכאורה מנותקת, מזדעזעת, שוב ושוב, כשהיא שמה לב בחושיה החדים כי הזמן אמנם אינו חולף […] אלא מסתובב במעגל.

תחושה זו של מעגליות מתעצמת בשל החזרתיות הפוקדת את המשפחה. נדמה שבני בואדניה גוזרים על עצמם את החזרתיות כשהם מעניקים בכל דור ודור לצאצאים, בעיקר לבנים, את אותם שמות – חוסה ארקדיו ואאורליאנו. כמעט בכל אחד מהצאצאים מתגלים קוי אופי וגורל האופיינים לשמו, גם כשמדובר בתאומים שהרבו להציג את עצמם כל אחד בשמו של השני עד שהתערבבו זהויותיהם.  

למרות שבני המשפחה מתגוררים באותו מקום, וגם אלה שעוזבים מוצאים בסופו של דבר את דרכם חזרה, הבדידות המוזכרת בשם הספר מאפיינת כל אחד ואחד מהם. כך, לדוגמא, חוסה ארקדיו, המייסד המיתולוגי, עובר את שנותיו האחרונות קשור לעץ וחי בתוך מחשבותיו; הקולונל אאורליאנו, שאליו מתייחס משפט הפתיחה המפורסם – "שנים רבות לאחר מכן, כשיעמוד הקולונל אאורליאנו בואנדיה מול כיתת היורים, ייזכר באותו ערב רחוק שלקח אותו אביו לראות קרח" – הופך מגיבור לאומי למתבודד המייצר דגיגי זהב; אמראנטה, אולי הדמות המיוסרת מכולן, משום שהביאה על עצמה את גורלה הבודד במו ידיה, דחתה שני מחזרים בקור רוח, ורק סמוך למותה הגיעה התובנה כי ניהלה "מאבק לחיים ולמוות בין אהבה ללא מצרים ובין פחדנות שאין לכבשה, עד שניצח לבסוף הפחד חסר השחר שפחדה אמראנטה כל ימיה מלבה המיוסר שלה". איש לגורלו, בודד מחמת אופיו, גם כשהוא מוקף בבני משפחה.

לא רק כל אחד מבני המשפחה לוקה בבדידות, גם מקונדו עצמה מנותקת, וכתוצאה מכך היא בורה ומתפוררת. העיירה דוחה כל סממן של קידמה ושל טכנולוגיה, עד כדי כך שבדמדומיה מגיעים אליה צוענים, אולי צאצאיהם של אלה שפקדו אותה בימיה הראשונים, ומציגים שוב את אותם "חידושים", כמו מגנטים, כאילו לא חלפו עשרות שנים.

מוטיב מהותי בספר הוא כוחו של הגורל. האחרון בבני השושלת מקדיש שנים לפענוח גוילים עתיקים, שבהם מסופר סיפורה של מקונדו ומתואר מראש גורלם של בני בואנדיה. כשהבן האחרון יקרא את המילה האחרונה בגוילים, זכרונה של מקונדו יימחה.  

"מאה שנים של בדידות" אמנם מתמקד במקום יחיד ובמשפחה אחת, אבל הוא נושא משמעויות פוליטיות וחברתיות נרחבות יותר. מארקס עצמו הרחיב בנושא זה בנאום קבלת פרס נובל לספרות תחת הכותרת "בדידותה של אמריקה הלטינית". בין הנושאים הבולטים בהקשר זה: אאורלינו מנהיג מרד ממושך ועקוב מדם נגד השלטון, לאחר שהוא נוכח ברמאויות של המפלגה השמרנית. הוא עצמו, בכפיפות בלתי ניתנת לשינוי של צו הגורל, יהפוך למנהיג אכזר; מקונדו חווה פלישה של לבנים, המקימים חברת בננות, מסתגרים בשכונה מוקפת גדר חשמלית, ומדכאים עד עפר את הפועלים המקומיים.

את כל השפע הזה, ועוד, מספר מארקס בסגנון הריאליזם המאגי המוכר שלו. פטליזם ומציאות פוליטית, אמונות הבל וכוחות טבע, גשמיות ופנטזיה, כל אלה מעורבבים יחדיו ומסופרים בבטחון ובאמינות, עד כדי כך שגם הפנטסטי נקרא כמתקבל על הדעת.

"מאה שנים של בדידות" זכה למעמד איקוני בזכות שילוב של גורמים שונים, הנובעים כולם, כמובן, מכשרונו של הסופר. נדמה לי ששני הגורמים הדומיננטיים הם הסגנון המרהיב והמסרים הפוליטיים והחברתיים שאינם מצטמצמים לגבולותיה של ארצו.

מומלץ מאוד ליותר מקריאה אחת.

Cien Años de Soledad – Gabriel Garcia Márquez

עם עובד

1972 (1967)

תרגום מספרדית: ישעיהו אוסטרידן

המבחר שב"הטבוע היפה היותר בעולם" מורכב מכמה מן הסיפורים שראו אור בשלושה ספרים קודמים של גבריאל גרסיה מארקס, "לוויתה של האם הגדולה", "הסיפור העצוב שלא ייאמן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית" ו"שנים-עשר סיפורים נודדים". שבעה הסיפורים שנבחרו משני הקבצים הראשונים תורגמו מחדש בידי טל ניצן, והשבעה הנותרים מובאים כאן בתרגומם המקורי שנעשה על ידי ריטה מלצר ואמציה פורת.

בפרסום לספר נכתב כי המשותף ליצירות שבו הוא הריאליזם המאגי. אין בכך כדי להסביר מדוע דווקא סיפורים אלה ולא אחרים הם שקובצו יחדיו, שהרי המונח הזה יפה לכלל יצירתו של מארקס. אולי מן הראוי היה לרענן את תרגום שני הספרים הישנים (לראשון יש נוכחות קלושה מאוד ברשת, ובוודאי בחנויות הספרים), שנכתבו בשנות השישים, אבל אם כך אולי עדיף היה לתרגמם בשלמותם, ולא ליצור חיבור מלאכותי עם הסיפורים החדשים יותר משלהי שנות השבעים ותחילת שנות השמונים.

ואם כבר פתחתי בנימה ביקורתית, אז עוד ביקורת קטנה לענין הערות השוליים המעטות. ההערות כולן, למעט אלה שמתרגמות מלים משפות זרות, מתיחסות למונחים שקל למצוא בחיפוש עצמאי פשוט. עדיף היה, לדעתי, להחליף אותן בהערות המבארות התיחסויות בתוך הטקסט, שבהעדר הסבר הן נותרות בגדר תעלומה לקורא שאינו בעל רקע תרבותי ספציפי.

ואחרי הביקורת, ובהתעלם ממנה, כתיבתו של מארקס תמיד ראויה מאוד לקריאה, יחודית, עשירה ומהנה. בהכללה, שבעה הסיפורים הראשונים מתרחשים בדרום-אמריקה, כולל במקונדו, והם עתירי פנטסיה, אפופי מאגיה, ונטועים עמוק באמונות המקומיות. שבעה האחרונים הם, כשם הספר ממנו נלקחו, סיפוריהם של דרום-אמריקאים שנדדו מסיבות שונות לאירופה, ואוירתם היא שילוב מוצלח של צבעוניות לטינית עם איפוק וריאליזם אירופי. התרשמתי מאוד מ"שנים-עשר סיפורים נודדים", ושמחתי למפגש החוזר עם נציגים מתוכו.  

בשורה התחתונה, הספר מומלץ בהחלט, וכך גם הספרים שמהם הורכב.

עם עובד

2021 (1962 – 1981)

תרגום מספרדית: טל ניצן, ריטה מלצר, אמציה פורת

"אהבה בימי כולרה" הוא סיפור רב פנים. האהבה הדומיננטית בעלילה היא זו של פלורנטינו אריסה לפרמינה דאסה. הצצה מקרית שהציץ נער מברקה בנערה צעירה היתה ראשיתה של רעידת אדמה של אהבה, שיובל שנים לאחר-כך עדיין לא פסקה. אהבת בוסר עיקשת, מכתבים שהוחלפו בחשאי, הבטחת אירוסין – כל אלה נקטעו באחת כששני הצעירים שהופרדו בכפייה שבו ונפגשו. עבור פלורנטינו פגישה זו היתה המשך ישיר וטבעי של חלומותיו. פרמינה, לעומתו, חשה אחרת: לא את רגשות האהבה ידעה הפעם אלא את תהום ההתפכחות של האכזבה. בן רגע עמדה על כל גודל טעותה, ושאלה את עצמה בבעתה איך זה יכלה לטפח לה בלבה פרק זמן ארוך כל כך ובדבקות פראית כל כך רעיון רוח שכזה. בן עשרים ושתיים היה פלורנטינו כשנדחה, ורק כעבור חמישים ואחת שנים ותשעה חודשים וארבעה ימים יכול היה לשוב ולהצהיר על אהבתו, שלא חדלה מעולם, באוזני פרמינה שהתאלמנה. בין הדחיה להצהרה לא חדל מלהגות בה, וכל מהלך חייו היה מכוון כלפיה, כשניסה להתעשר ולעשות לעצמו שם כדי להיות ראוי לה, כשהזה על שליית אוצר טבוע, וכשמילא עשרים וחמש מחברות ובהן שש מאות עשרים ושניים רישומים של אהבות לאורך זמן, אהבות חשאיות ללא התקשרות רגשית, כאילו היה מאורס לפרמינה ומחויב לא לפגוע בה.

לצד סיפורו של פלורנטינו, סיפור של אהבה הזויה מעט, על קו הגבול של אובססיה, מארקס מספר סיפור מעניין עוד יותר על חיי הנישואים של פרמינה ושל ד"ר חובנאל אורבינו. הרופא, שהשלים את לימודיו באירופה, שב לארצו אכול געגועים, וגילה עד כמה המציאות שונה מזכרונותיו. מכיוון שאביו מת מכולרה, ומכיוון שידע כיצד ניתן להשתלט על מגפות, הפכה הכולרה עבורו לשגיון דיבוקי. בהדרגה הפך לאחד האזרחים המכובדים בעירו, בזכות מעשיו לטובת הכלל, והבריות האמינו כי נישואיו לפרמינה הם נישואי אושר. בפועל, אופיו המרוכז בעצמו, מודעותו לחוסר ההגיון המדעי בנישואים, ואופיה העיקש, הובילו למאבקים ביניהם, והם ידעו עליות ומורדות. הוא אהב אותה, היא לא ידעה לפענח את רגשותיה, ובדיעבד אחרי מותו אמרה כי, "לא ייאמן איך אדם יכול להיות מאושר כל כך שנים רבות כל כך מתוך מריבות רבות כל כך וסיבוכים רבים כל כך, לכל הרוחות, ולא לדעת בעצם אם אהבה היא או לא". אולי משפט המפתח להבנת יחסו אליה הוא הדברים שאמר לה, "זכרי תמיד שלא האושר הוא הדבר החשוב ביותר בחיי הנישואין, אלא היציבות", אמירה שנראתה לה קטנונית ואף מאיימת בשעתה, אבל במבט לאחור היא רואה בה אבן יקרה, שנתנה לשניהם שעות כה רבות של אושר. מארקס מיטיב לעמוד על תפיסתה של פרמינה את עצמה במסגרת זוגית שלמרכיביה אין משקל זהה: לעולם הרגישה כאילו חייה שאולים בידיה מידי בעלה. הריהי שליטה גמורה על ממלכה רחבת ידים של אושר, שבנה הוא לעצמו בלבד. היא ידעה שהוא אוהב אותה יותר מכל, יותר משהוא אוהב כל אדם אחר, אבל למען עצמו בלבד – על מנת שתשרת אותו כמשרתת בקודש. כשאנו פוגשים את בני הזוג, הם כבר מבוגרים – פרמינה בת שבעים ושתים, והרופא המבוגר ממנה עתיד למות במהרה – חיים יחדיו בשגרה נוחה שיש בה הרבה מן ההרגל ואין בה התמרמרות, ובכל זאת אחרי מותו לשוב אל עצמיותה ביקשה.

העלילה עוסקת בנושאים מהותיים נוספים ומעניינים לא פחות, הבולט שבהם הוא ההתמודדות עם הזיקנה ועם היותנו בני תמותה. פלורנטינו מייחל למותו של אורבינו, וחרד מפני מותו שלו בטרם עת. בקטע הומוריסטי למדי הסופר מתאר את מלחמתו בקרחת מבשרת הזיקנה. אולי משום חרדות אלה יצר הסופר עבור פלורנטינו, שכבר חצה את גיל שבעים, קשר עם ילדונת בת פחות מארבע עשרה, שללא "צידוק" זה הוא מהווה חריקה עלילתית (אם כי מארקס כבר ברא אהבה פדופילית במקומות אחרים, כמו "על אהבה ושדים אחרים"). גם פרמינה מוטרדת מן השַמות שעושות השנים החולפות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעת שהיא ודודניתה מתבוננות בצילום ישן מנעוריהן, ושתיהן הכירו את עצמן בעד ערפילי האכזבה, בכל יופיין ועלומיהן שלא ישובו עוד. נושא בולט נוסף הוא השילוב של זכרון-חלום-מציאות, והוא בא לידי ביטוי פעמים רבות בספר. כך, לדוגמא, כשהרופא שב לארצו הוא מבין למראה עליבותה איזה טרף קל היה למלכודות הרחומות של הגעגועים. ופרמינה, שעזבה יום אחד בחמת זעם את הבית, נסעה חסרת מנוחה לשוטט  במקומות בהם ביקרה כנערה צעירה, רק כדי לגלות שהעבר לא קפא בהמתנה שתשוב. מאוחר יותר היא מכרה את בית אביה, כי לא יכלה לעמוד עוד בכאב על נעוריה. וכמובן, משמר הזכרונות האולטימטיבי הוא פלורנטינו, וגם הוא נאלץ להכיר בשינויים.

העלילה מתרחשת ברובה בשלהי המאה התשע-עשרה על רקע מלחמות אזרחים, שלטון נוקשה, פערים חברתיים ודעות קדומות, וגם על הרקע הססגוני של התרבות המקומית. מארקס אינו מזכיר את קולומביה בשמה, אבל אזכורים שונים ממקמים בה את הסיפור.

אחד ההיבטים המרשימים בספר הוא האופן בו הדמויות מתפתחות. אנו מתלווים אל שלושת הגיבורים הראשיים מגיל צעיר ועד זיקנה, ולמרות שכולם משמרים קוי אופי יחודיים, הם משתנים ומתפתחים לאורך השנים, והגיל והנסיון נותנים בהם את אותותיהם. הספר נפתח כמעט בסיומו – אורבינו הולך לעולמו, ופלורנטינו מצהיר את הצהרתו. פרק הפתיחה כאילו אינו שייך לסיפור המרכזי, אבל למעשה מוצגים בו כל הנושאים שבהם יעסוק הספר כולו – אדם קרוב נפטר, סודות אפלים מתגלים, מחשבות על זיקנה ומוות עולות ומטרידות, נישואין מתגלגלים דרך שיגרה, ואדם אחד, הנאחז בזכרון ובאהבה, מחכה לבוא זמנו. השאלה שנותרת פתוחה כמעט עד הסיום היא האם צפוי עתיד משותף לפלורנטינו ולפרמינה, האם תוכל אהבת הנעורים לזכות בהזדמנות שניה. הכתיבה של מארקס מפורטת, סבלנית, חדת אבחנה ומשכנעת, יש להזכיר לטובה את התרגום הנאה של ריטה מלצר ואמציה פורת, והספר כמובן מומלץ מאוד.

פרק ראשון

El Amor en los Tiempos del Cólera – Gabriel García Márquez

עם עובד

1989 (1985)

תרגום מספרדית: ריטה מלצר ואמציה פורת

ב-11 בספטמבר 1973 השתלטה החונטה הצבאית בראשותו של אוגוסטו פינושה על השלטון בצי'לה. הנשיא סלוודור איינדה נרצח, זכויות הפרט הושעו, פעילויות שלא עלו בקנה אחד עם עמדות השליטים הופסקו בכוח, מתנגדי משטר עונו ונרצחו או נעלמו, וצ'ילה שקעה אל תוך דיקטטורה למשך כשש-עשרה שנים. הבמאי מיגל ליטין, שהיה פעיל בתנועת ההתנגדות, נאלץ לגלות מארצו זמן קצר לאחר עלייתו של פינושה. ב-1985 החליט לשוב לצ'ילה במסווה כדי לתעד את המתרחש במדינה. גבריאל גרסיה מארקס סבר שגם הסיפור שמאחורי התיעוד ראוי להשמע, ברוח דבריו של ליטין לפיהם, "אין זה המעשה ההרואי ביותר של חיי, אך הוא המעשה הראוי ביותר שעשיתי". הוא ערך ראיונות ארוכים עם ליטין, וערך אותם בספר זה.

הספר כתוב כמונולוג בגוף ראשון, והוא מספר את חוויותיו של ליטין על הרקע של המקום ושל התקופה. בהיבט האישי הוא מתאר את הסיפור המורכב שרקם יחד עם שותפיו כדי לאפשר את כניסתו לצ'ילה במסווה, ואת השינוי החזותי והמנטלי שנאלץ לאמץ כדי להסתובב בבטחה יחסית במקום בו נאסר עליו להיות. עד כמה היה השינוי עמוק ניתן ללמוד מאפיזודות כמו זו שבה זיהה ברחוב את החותנת שלו, ונעץ בה מבט שהיה אמור להבהיר לה שעליה להתעלם ממנה. היא לא זיהתה אותו כלל, והרגע לא נחקק בזכרונה. רגע מיוחד התרחש כשפגש את אמו. למרות שהחליט לא להפגש אתה, כדי לא לסכן את שניהם, איכשהו נוצר מצב שבו הוא ואחד מהאנשים שאתו מצאו עצמם אחרי שעות העוצר בכפר בו התגוררה (חברו היה בטוח שליטין תמרן אותם במתכוון למצב זה, אבל ליטין מכחיש), והחליטו להעביר אצלה את הלילה. בבית אמו צפתה לו הפתעה מרגשת: לאחר שגלה מצי'לה, אמו שכרה אדריכל ששחזר בביתה את חדר העבודה של בנה, ממש כפי שנשאר כשהבן נאלץ לעזוב.

בהיבט התקופתי ליטין מתאר כמה מן התופעות שאפיינו את צ'ילה באותה שנה. הוא מודה שחש מבוכה כשראה את סנטיאגו הזוהרת והנקיה, בעוד הוא זכר אותה חרבה ומוזנחת. המשטר הקפיד לשמור על חזות מעוררת כבוד, אבל מאחורי הנס הכלכלי של צ'ילה הסתתרו עוני קשה ואומללות. על גדות הנהר מאפוצ'ו, שבימיו הראשונים של השלטון נשאו מימיו גופות שהושחתו, התגודדו המונים שנאבקו עם הכלבים על שאריות מזון שהגיעו עם הזרם משווקים עממיים. ליטין מספר על הלכי הרוחות בצ'ילה, על הפולחן המתמשך סביב קברו של איינדה ובביתו של נרודה, כמעין מחאה נגד שלטון פינושה. הוא מספר על העוצר בלילות, על הפחד ממרגלים, ועל נסיונות ליצור קשר עם חבריו מתנועת ההתנגדות ועם אנשים שהסכימו לחשוף את המתרחש בצמרת.

סיפור המסווה של ליטין היה קולנועי – יחד עם פעילה צ'יליאנית הוא ניהל צוות צילום, שהכין, לכאורה, סרט פרסומת לבושם. בו זמנית נכנסו לצ'ילה באופן חוקי שלושה צוותים אירופאים נוספים, כל אחד למשימה פורמלית שונה, ואף אחד מהם לא ידע שליטין הוא שמנהל אותם בפועל. הצוות האיטלקי זכה באישור לצלם בתוך ארמון הנשיאות, וליטין, באקט הרואי או פזיז, הצטרף אליו כעוזר תאורה. בשלב זה של השהיה בצ'ילה כבר היתה לו הרגשה שמתהדקת סביבו טבעת מחנק הרת סכנות, ולאחר הצילומים בארמון נאלץ לשוב לגלותו. התוצר של המסע היה הסרט התיעודי בן ארבע השעות Acta General de Chile.

"עלילותיו של מיגל ליטין מוסווה בצ'ילה" הוא שיתוף פעולה של שני יוצרים דעתניים ורהוטים, והספר מרתק ומרחיב אופקים.

La Aventura de Miguel Littin Clandestino en Chile – Gabriel Garcia Maŕquez

כנרת

1988 (1986)

תרגום מספרדית: יורם ברונובסקי

שם מלא: סיפורו של ניצול שנסחף עשרה ימים בים על גבי רפסודה, בלי מזון ובלי מים, היה לגיבור לאומי וזכה לנשיקות פיהן של מלכות היופי והתעשר בזכות הפרסום, ואחר כך הוקע על ידי הממשלה ונשכח לעד

"סיפורו של ניצול" ראה אור לראשונה בהמשכים ב-1955 בעתון אל אספקטדור בבוגוטה. לואיס אלחנדרו ולסקו הגיע אל מערכת העתון, בו עבד גבריאל גרסיה מארקס, והציע למכור את סיפורו. מכיוון שהסיפור – הישרדותו על רפסודה בלב ים במשך עשרה ימים – כבר פורסם, העורך מצא לנכון לדחות את ההצעה, אבל בהשראה של רגע חזר בו. הכתיבה הוטלה על מארקס, והלה מצא עצמו מרותק לפרשה, הן בשל כושרו הסיפורי של המלח, והן משום שבשיחותיו אתו נחשפו פרטים חשובים שלא פורסמו קודם לכן. הסיפור פורסם בעתון בגוף ראשון תחת שמו של ולסקו, וב-1970 ראה אור כספר תחת שמו של מארקס.

בפברואר 1955, אחרי שהות של חודשים רבים בארצות הברית לצורך שיפוצים, יצאה משחתת חיל הים של קולומביה לדרכה חזרה הביתה. במרחק של שעתים מן החוף נסחפו מספר מלחים מן הסיפון. כולם למעט ולסקו טבעו. התמזל מזלו של ולסקו והוא הצליח לעלות על רפסודה, שאולי נסחפה מן המשחתת ואולי הושלכה במתכוון כדי לאסוף ניצולים. איתרע מזלו והרפסודה לא היתה מצוידת באמצעי הישרדות כלשהם למעט משוטים, ששניים מהם נעלמו כשהרפסודה התהפכה, ואחד מהם נשבר בלסתותיו של כריש. במשך עשרה ימים נסחף ולסקו ללא שליטה תחת שמש קופחת, בלי מים לשתיה, כשהמזון היחיד שבא אל פיו היה נגיסה מדג שתפס בקושי ונגיסה משחף שלכד. ביום העשירי, כשהחוף נגלה לעיניו, קפץ למים ושחה אליו בשארית כוחותיו. האיש, שמותו נחשב וודאי, ותפילות אשכבה כבר נאמרו לכבודו, שב אל החיים.

הסיפור הרשמי טען שמזג אויר סוער גרם לנפילתם של המלחים אל המים. המציאות היתה שונה: המשחתת, שלא היתה אמורה לשאת מטען אזרחי, נשאה מטען עודף של סחורות מוברחות. המטען, שלא נקשר כיאות, היטה את הספינה על צדה, ובכך גרם לנפילה, ואחר-כך מנע מן המשחתת לתמרן כדי להצילם. יתרה מזו, המשחתת לא היתה מצוידת כנדרש בסירות הצלה מאובזרות. את המציאות הזו ביקש המשטר הדיקטטורי בקולומביה להסתיר, אבל הסיפור המשותף של ולסקו ושל מארקס חשף אותה. התגובה היתה מיידית: ולסקו סולק מן הצי, העתון צונזר ואחר כך נסגר, ומארקס יצא לגלות בפריז.

"אף פעם לא עלה בדעתי שאדם יכול הפוך לגיבור בגלל שהעביר עשרה ימים על רפסודה ועמד ברעב ובצמא. לי לא היתה ברירה אחרת", כך אומר ולסקו, אבל גם אם אין כאן גבורה, תושיה וקור רוח בהחלט ישנם. ולסקו מספר אמנם בכנות על פחדים – מהחושך, מהשמש, מכרישים, מאיבוד השפיות – אבל בתושיתו עשה את המיטב כפי שלמד והוכשר. מכיוון ששמר רוב הזמן על צלילות, הוא מסוגל לשחזר את קורותיו יום אחר יום, לתאר את רגשותיו, את תקוותיו וגם את יאושו, ולהעלות במלים את מראה הים האינסופי על גווניו ועל חיותו.

בחינניות רבה חותם מארקס את המבוא לספר במלים הללו: "הוא נראה לי ראוי בהחלט לפרסום, אבל לא לגמרי ברור לי מה הטעם בכך. מדכא אותי שהמו"לים אינם מתעניינים כל כך באיכותו של הטקסט אלא בשם שחתום עליו, שלצערי הרב זהה לשמו של סופר מצליח. אם הוא מתפרסם עכשו כספר זה משום שאמרתי כן בלי לחשוב הרבה, ואני אדם שאצלו מילה זאת מילה". אני, לעומתו, שמחה על הספר. הסיפור הפוליטי שסביבו מעניין, ויותר מכך סיפור ההישרדות המסופר בחיוניות רבה ובכשרון. מומלץ בהחלט.

 

Relato de un Náufrago – Gabriel Garcia Márquez

עם עובד

2020 (1955)

תרגום מספרדית: ליה נירגד

למעלה מעשרים שנה אחרי מקרה רצח שארע בעיירתו, מנסה המספר להבין כיצד התאפשר למרות שהיה, כאמור בשמו של הספר, ידוע מראש, ולפיכך יכול היה להמנע. במשך שעות הסתובבו האחים התאומים, פאבלו ופדרו ויקאריו, ברחבי העיירה, והצהירו על כוונתם לרצוח את סנטיאגו נסאר. יותר משביקשו לאיים, נדמה שהיתה בדבריהם תחינה נסתרת לכוח שיעצור אותם וישים לאל את תוכניותיהם – זוהי, מכל מקום, המסקנה שאליה מגיע המספר לאחר מעשה. במקום הקטן יחסית, שהתנהל כמשפחה גדולה, השמועה על האיומים הגיעה חיש מהר כמעט לכולם והובנה כפשוטה, אך רק בודדים ניסו לעצור בעדם. למעשה, דקות לפני ביצוע הרצח החלו הבריות לתפוס מקומות בכיכר כדי לצפות בפשע.

הרצח, כפי שטען עורך דינם של האחים, היה מעשה מוצדק של שמירה על הכבוד. האמנם חילל סנטיאגו את כבוד משפחת ויקאריו? שאלה זו תשאר בלתי פתורה, ומן הסתם במתכוון, שכן אשמתו או חפותו אינן נושאו של הספר (במקרה האמיתי, ששימש השראה לספר, האשמה היתה ודאית), אבל נראה שהעיירה מקבלת את גישתו של עורך הדין, כמו גם בית המשפט והכומר המקומי. קבלה זו, אם כך, היא אחד הגורמים שאפשרו את הרצח. לכך יש להוסיף את קלות הדעת של הגורמים האחראים, שהסתפקו בנסיון רפה לעצור את מהלך הענינים, או שהתעלמו מהם כליל. אוירת פריקת העול רווית האלכוהול, אחרי מסיבת חתונה ראוותנית, תרמה אף היא את שלה, יחד עם ההתרגשות העדרית מן המאורע היוצא דופן. העובדה שמדובר בצמד רוצחים, כשהאחד שוקל לסגת השני נוטל את ההובלה ולהפך, הפכה את הרצח לעובדה כמעט מוגמרת. צירופי מקרים שיחקו תפקיד מכריע, וטעות טרגית שוברת לב המתגלה בסיום חתמה את גורלו את סנטיאגו. מאלפת העובדה שלמרות היותו של סנטיאגו בנו של מהגר ערבי, הרצח אינו פותח תיבת פנדורה של איבה גזעית.

גבריאל גרסיה מארקס כתב דוח חקירה, המהלך על הקו שבין מעורבות אישית למחויבות לתיעוד עובדתי קר. למרות שהוא בעיקר מדווח, עולה מתוך בחירת המלים שלו ביקורת נוקבת על אדישות, על עדריות ועל דעות קדומות. עם זאת, למרות האופי התיעודי, הסיפור ססגוני מאוד, ומרובה דמויות חיות אליהן מתייחס המספר בפמיליאריות. לאוירה משפחתית זו תורם שילובה בעלילה של הצעת הנישואים האמיתית שהציע מארקס לאשתו, וכן אזכורן של דמויות מ"מאה שנים של בדידות". הספר רווי מתח, משום שאמנם ידוע שיתבצע רצח, וזהותם של הנרצח ושל הרוצחים ידועה, אבל מארקס מסיט בכשרון את המוקד מן האלימות אל פיצוח גורמיה ומאפשריה.

לא קראתי את הספר בשפת המקור, אבל שפתה של טל ניצן מרשימה ומרנינה, ואין לי אלא להניח שהתרגום משובח.

מומלץ מאוד.

Cronica de una Muerte Anunciada – Gabriel Garcia Marquez

עם עובד

1988 (1981)

תרגום מספרדית: טל ניצן

סירוה מריה, בת להורים לבנים עשירים, נדחתה ע"י הוריה מיום לידתה, וגודלה ע"י משרתי הבית אפופה באוירה המיסטית של השדים והרוחות שאמונת המשרתים גדושה בהם. לקראת יום הולדתה השנים-עשר נשך אותה כלב שוטה. היא לא לקתה בכלבת, אך כשהענין התגלה לאביה, הוא נתקף פתאם רגשי אבהות, וגרר אותה ממרפא למרפא, עד שהחליט לכלוא אותה במנזר. מעולם השדים השחורים עברה הילדה אל עולמם של כוחות האופל הנוצרים, נתונה בידי אנשים המאמינים בשדים ובדרכים הנוראות לגרושם. קרן אור של תקווה האירה את עולמה כשאיש הכמורה שהתמנה לטפל בענינה התאהב בה. להזכירכם, סירוה מריה בת שתים-עשרה.

מצד אחד זהו ספר ססגוני כפי שמארקס יודע לרקוח. מצד שני זהו סיפור עצוב על ילדה שנפלה בין שני עולמות. שני הפנים האלה של הסיפור מוצלחים מאוד, כתובים מצוין, נוגעים ללב. מצד שלישי, הבחירה שלו באופציה לגאולה בדמות אהבה פדופילית מקוממת. אני תוהה אם מארקס באמת ראה בקשר בין השניים קשר של אהבה. בעיני הוא קשר של ניצול, שבו הילדה שוב נפלה קורבן לשרירות ליבם של המבוגרים. אם רואים זאת כך, הספר הופך בעיני שלם יותר, וכותרתו, הנותנת משקל שווה לאהבה ולשדים, אירונית ועוקצנית.

Del Amor y Otros Demonios – Gabriel Garcia Marquez

הוצאת עם עובד

1995 (1994)

תרגום מספרדית: ריטה מלצר ואמציה פורת