שני יהודים, תושבי העיירה בטלון, ששמה מעיד על תושביה, יוצאים למסע בעקבות עשרת השבטים האבודים ובשאיפה להגיע לארץ-ישראל. בנימין, הכוח המניע של ה"משלחת", הוא פנטזיונר שאינו שת לבו לעניינים מעשיים. מעולם לא יצא מגבולות העיירה, וכל חלומותיו נובעים מספרים שקרא. סנדריל, הנלווה אליו כמעין סנצ'ו פנסה לדון קישוט, מכונה לעתים סנדריל האשה, שכן אשתו הרודה בו מאלצת אותו לבצע עבודות שנועדו לנשים. "הכשרתו" זו מביאה תועלת לצמד הנודדים. בעוד בנימין מצטייד בקפוטה לשבת בתוספת מספר ספרים, ומרגיש כי בכך הוא מוכן לדרך, סנדריל המעשי יחסית מצטייד במזון עבור שניהם. בנימין נדחף קדימה בעקבות חזונו. סנדריל, הנוח לרַצות והחסר רצון משל עצמו, נסחף אחריו.

מכיוון שכל עולמם הצטמצם עד כה לגבולות העיירה, כל דבר נראה להם שונה וגדול ורחוק. מדרכה מרוצפת היא בגדר חידוש, בנין בן מספר קומות יוצא דופן, הצפיפות העירונית מבלבלת, נהר מסריח נדמה כאוקינוס, יחס מזלזל מצטייר כקבלת פנים אוהדת. הם מתקשים להבין את שרואות עיניהם, הולכים שולל בקלות, וסופם שהם נחטפים לשירות צבאי. חוסר היכולת הקיצוני שלהם יציל אותם, משום שאפילו הצבא לא ימצא בהם תועלת. האם נסיונם הבלתי מוצלח יגרום להם להרתע? הסופר, המתאר את סיפורם של השניים על בסיס זכרונותיו (הבדויים, כמובן) של בנימין, מספר בסיום כי מששמעו גיבורינו כי נגלה פתח נהר הסמבטיון, מיהרו לצאת שוב למסע.

בנימין השלישי נקרא כך כממשיכם של נוסעים אמיתיים, בנימין מטודלה בן המאה השתים-עשרה ובנימין השני בן המאה התשע-עשרה. שלא כקודמיו, מסעו נועד מראש לכשלון, שכן, כאמור, מוצאו מבטלון הבטלנית, נסיון החיים שלו אפסי, ויתכן שהיה מוסיף לשבת במקומו למרות עוניו הגדול, לולא משכו את לבו סיפורי האגדות שסיפרו אנשי המקום, הדלים ובורים כמוהו, בעקבות התקלויות ביחס משפיל מצד הגויים ובזכות תמר שהתגלגל מארץ הקודש. על פני השטח נדמה כי בנימין קם ועשה מעשה שהוציא אותו מכלל עדת חסרי המעש, אבל בפועל אינו עושה דבר מלבד קיבוץ נדבות בישובי הסביבה ושקיעה בחלומות. באמצעות דמותו מפנה הסופר חיצי סאטירה שנונים, גם אם מלאי חיבה, כלפי התרבות הגלותית בעיירות של תקופתו, הקופאת נטולת יוזמה על השמרים ודי חוששת מהצל של עצמה. עמרי הרצוג מרחיב במאמר מעניין על תכני הספר, ומתייחס בין השאר גם לסאטירה המופנית אל החלומות הלאומיים והמשיחיים בימים שטרם הציונות.

למרות שעברו כמעט מאה וחמישים שנה מאז פרסום המהדורה הראשונה ביידיש, וכמעט מאה ושלושים שנה מאז ראה הספר אור בעברית, לא נסו חינו וליחו. כמו ב"סוסתי" וב"ספר הקבצנים", גם כאן השפה מיושנת מאוד – פה ושם נאלצתי לחפש פירושים למלים שיצאו משימוש לפני שנים רבות – אבל הקושי הזה אינו מעיב על יופיה של הכתיבה ועל שנינותה.

הנה, לטעימה, קטע המתאר את בוקר יציאתם של גיבורינו לדרכם:

"ובין כך יצאה החמה בזיו כבודה והשקיפה ממעונה לארץ במאור פניה, ובהשקפה זו מקור חיים ועדנים לכל היקום. האילנות והדשאים, שראשם עוד נמלא טל ורסיסי לילה, מתענגים מטובה בפנים שוחקות, כתינוקות הללו שעוברים פתאום מיגון לשמחה ומבכי לשחוק, על ידי צעצועים מבהיקים, כשהדמעות עדיין על עפעפיהם. הצפרים טסות ופורחות קל מהרה ופותחות את פיהן בשירה ובזמרה באזני בנימין, כאלו הן מצפצפות ואומרות: לכו נרננה לנפש אדם זה אצל הרחים, ובזמירות נריע לו! הלא הוא בנימין, הוא בעצמו ובכבודו, הוא בנימין הבטלוני, אלכסנדר מוקדון בדורו, העוזב את ארצו ומולדתו, מפקיר את אשתו ובניו והולך בשליחותו של מקום לסופו של עולם! הנה זה בנימין הגדול, שיצא כשמש מתוך אהלו וישיש כגבור לרוץ ארח בתרמילו על שכמו, עז הוא כנמר וקל כנשר לעשות רצון אבינו שבשמים! נקדמה פניו בתרועה, טרילילי-טריל! שירו לו זמרו לו, טרילילוּ-לוֹ והרנינו את לבבו!…"

היצירה כולה זמינה בפרויקט בן-יהודה.

1896 (1878)

תרגום מיידיש: מנדלי מוכר ספרים