שירה וארז תכננו להקים משפחה. תכניות לחוד ומציאות לחוד. ארז נפצע במהלך שירות מילואים, וכעת הוא מוטל מנותק במיטה בוילה של הוריו. שירה, שממשיכה לגור ביחידת הדיור בוילה, באותו מקום בו חיה עם ארז, קרועה בין הנאמנות לבעל שלעולם לא ישוב להיות האיש שהכירה, ובין הצורך להמשיך בחייה, לעסוק בתיאטרון, אולי להרשות לעצמה אהבה חדשה. הוריו של ארז, מצדם, דבקים בתכנית המקורית של הזוג הצעיר, ולוחצים על שירה ללדת להם נכד מזרעו של בנם.

שירה מקבלת הצעה ללמד תיאטרון בתיכון מקומי, הצעה שמאפשרת לה לעסוק במה שהיא אוהבת וגם להשאר בסביבה מוכרת. לא רק סיפוק מקצועי היא מוצאת בתיכון, אלא גם את עומר, מורה לספרות שנושא שק של כאבים משל עצמו. השניים נמשכים זה לזה גם מכוח אישיותם, וגם בשל אהבתם המשותפת ליצירתו של עגנון (תכלת שחורה, כפי שמכנה עומר את צבע עיניה של שירה, הוזכר ב"הרופא וגרושתו", יצירה של עגנון שעומר ושירה מעבדים למחזה עבור התלמידים). שירה נמצאת במצב בלתי אפשרי: היא נשואה ללא בן-זוג ששותף לחייה. היא מאוהבת ללא יכולת לממש את אהבתה. והיא נתונה למכבש לחצים של חמותה וחמה, שמתמרנים אותה – היא בדורסנות והוא בנחמדות – אל החלטה שהיא לא בטוחה שהיא מסוגלת לקבל.

בדברי התודות הסופרת מספרת כי כתבה את הסיפור בהשפעת פוסט בפייסבוק, שבו אשה, שבעלה נפצע אנושות במבצע צבאי, שיתפה כי החליטה אחרי שלוש שנים להתגרש ממנו. גיבורי המקלדת שמיהרו לגנות את ההחלטה, הכעיסו אותה, והיא החליטה לתת קול לנשים שמצויות במצב הזה. הכוונה טובה ומוצדקת, והלימבו שבו שירה מצויה נוגע מאוד ללב. הביצוע, לעומת זאת, אינו מביע את עוצמת הנושא. אין תחושה שהדמויות כואבות את מצבן או חשות את יסוריו של ארז, לא ההורים, אפילו לא שירה. אין היכרות של ממש עם הדמויות שנותרות פלקטיות למדי. ההחלטות של שירה תמוהות, התנאי שמציב אביו של ארז לוקה בחוסר אמינות, כמו גם האמירות של אמו של ארז בסיום, ולא אפרט מחמת קלקלנים. סיפור שהיה אמור לרדת אל חדרי הלב והנפש נותר, לצערי, אוורירי מדי.

בשל חשיבות הנושא אסכם בהמלצה מסויגת.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

קינמון

2024