כשמרדכי גרינשטיין היה גבר צעיר בורשה, הוא פילס את דרכו מן המצוקה אל הרווחה היחסית כשהתברג אל חברתו של איש עסקים עשיר בעל עוצמה, תחילה כעובד פשוט ועד מהרה כשמש אישי וכגובה חובות, ולא היסס לנקוט ביד חזקה כלפי חלשים ממנו. מוטל בעל זרוע, כך כינו אותו מכריו, חלקם בכבוד, חלקם ביראה. את אותם כישורים ניצל בתקופת הכיבוש הנאצי. בגטו ורשה היה פעיל בשוק השחור, והצליח לארגן מקומות מחבוא מחוץ לגטו עבור האנשים היקרים ללבו. במיידנאק ובאושוויץ שימש כ"שטודבנדינסטה, שרת חדרים, אחראי לסידור הדרגשים ולנקיון בתוך הבלוק", ובפועל כקאפו, למרות שהוא מתנער מהתואר הזה, שמקל בידו והוא מרים אותו על אחיו לצרה.

גרינשטיין שרד, ונדון לחיים של הסתתרות. "בעצמו ומיוזמתו גזר על עצמו מאסר עולם. האם הוא זכאי לחנינה, האם יש מישהו שרשאי לסלוח?". החשש מפני מבט אקראי שיזהה אותו גרם לו לעבוד במשך עשרות שנים לבדו בארכיון קופת חולים הממוקם במרתף, לחיות בגפו בדירה עלובה, ולהרשות לעצמו לצאת לשיטוטים ארוכות רק בשעות החשכה.

אחרי שהוא פורש לפנסיה כשהוא כבר בן למעלה משבעים, הוא מעז לצאת אל האור, ומצטרף לטיול מודרך בבאלי. משהו בו כמהָ לשוב להיות הצעיר של פעם, אהוב על נשים, קל דעת, בעל תעוזה, אך משהו אחר בו מתרה ומזהיר שהעונש על חטאו עדיין אורב.

גיל אילוטביץ רוקם סיפור עדין של אדם מיוסר, ובעצם עוסק בשאלה שלעולם לא תקבל תשובה חד משמעית. האם אפשר להצדיק אנשים מסוגו של גרינשטיין? האם אנחנו מסוגלים להבין את היאוש שברעב הנורא, בהשפלה ובסבל היומיומי של אסירי המחנות והגטאות? מה רשאי אדם לעשות למען הישרדותו? אם היה עושה זאת עבור הישרדותו של אדם אחר, לא עבור עוד תוספת מזון לעצמו, האם היינו שופטים אותו אחרת? מי בכלל רשאי לשפוט? איך שוקלים זה מול זה את התועלת שהביא ואת הכאב שגרם? לשאלות דומות אני ממליצה על סרטו של קלוד לנצמן, "אחרון הלא צדיקים", שבו ראיין את בנימין מורמלשטיין, ראש מועצת היהודים בגטו טרייזנשטט.  

את כל השאלות הללו הסופר עוטף בסיפור אהבה מחמם לב שמתפתח בין גרינשטיין ובין אחת המשתתפות בטיול, וזאת על רקע הנופים והתרבות שאליהם נחשפים המטיילים, ולאורם של זכרונות על סיפור אהבה שחווה גרינשטיין בצעירותו בורשה.

כתוב היטב, מעורר מחשבה, נוגע ללב ומומלץ.

עם עובד

2009