המחשב הנייד של ליז פיין נגנב. הגניבה ערערה את ליז, שחוותה בעבר הלא רחוק טראומה קשה, והצליחה בקושי לחזור לחיים עצמאיים יחסית. מכיוון שנזקקה למחשב לצרכי עבודתה, ולא יכלה להרשות לעצמה לקנות חדש, וגם משום שהיעלמות המחשב עם כל הזכרונות היקרים שהכיל שיקעה אותה במצולות מהם החלה להחלץ, שבה לגור עם הוריה בקיבוץ. מייל שמגיע מאדם אלמוני, המכנה עצמו "מישו", מבשר לה שהכותב קנה את המחשב הגנוב, הבין שהוא עשוי להיות חשוב לבעליו המקורי, והחליט לסחוט מליז ארבעים מכתבים מפורטים וכנים אודות חוויותיה, מחשבותיה ותחושותיה. אם לא תעמוד בתנאי ה"עסקה", או אם תנסה לשנות ססמאות ולערב אנשים אחרים, מישו ישמיד בזה אחר זה דברים שכתבה ומכתבים ששמרה. ליז זועמת, מתקוממת, מקללת, אבל בהדרגה היא מגלה שהיא מצליחה לספר לסחטן האלמוני דברים שהתקשתה לספר אפילו לעצמה. הוא מצדו, כאקט של הדדיות, שולח לה יומן שכתב בעבר, ומספר לה במכתביו אליה על חייו, המתוסבכים לא פחות מאלה שלה.

אהבתי את הרעיון הזה של שני זרים שהתכתבות מקרית ביניהם הופכת לערוץ של שיתוף ושל הבנה, כפי שהדבר נעשה לדוגמא ב"אחכה לך במוזיאון". אך בעוד ששם מדובר בשני אנשים נורמטיביים ובודדים, כאן סנונית ליס מתמודדת עם קשר סבוך יותר ובעליל בלתי שוויוני, ועושה זאת באופן משכנע. מצד אחד סחטן שהכוח בידיו, סטוקר שיודע יותר מדי, אדם שמתערב בחייה יותר מכפי שהיא מוכנה להרשות לאדם כלשהו לעשות. מצד שני צעירה שמרגישה מחוללת, חשופה, נכפית למלא תנאים שאינם לרוחה. בשני הצדדים אנשים פגועים, מצולקים מטראומות, סובלים מחרדות, מתקשים להפתח, ואיכשהו, בסבלנות, בהדרגה, נוצר קשר אנושי.

בקולות ההווה של מישו וליז משולבים קולות מן העבר. מכתבים שליז קבלה או כתבה, ומישו שולח אליה בטפטוף. קטעים שליז כתבה כשנסתה להתמודד עם הטראומה באמצעות העלאת זכרונות מפורטים על הכתב, ומישו מחזיר אליה כשעולה הרצון מלפניו. היומן שמישו כתב כילד (בעיני הוא הקטע המשכנע פחות בספר שפרט לכך אין בו חריקות של אמינות).

קשה להרפות מן הספר. מושך לעקוב אחרי הדמויות, בעיקר זו של ליז. מעניין לראות כיצד ההתכתבות מתפתחת מעוינות ל"נו, אם אין ברירה" ולערוץ של שיתוף כן. מעניין לעקוב אחרי הדינמיקה לא רק בין ליז ומישו, אלא גם בינה ובין ג'אז, ובינה ובין הוריה. ומפתיע, ולא אומר על כך דבר נוסף, לקרוא את סופו של הספר ולהבין את מה שלא ניחשתי קודם.

את הכריכה הנאה אייר דניאל פלג.

בהחלט מומלץ.

סנונית תוכן

2017