שלוש גיבורות הסיפורים שבספר משתייכות למועדון שאף אשה אינה רוצה להשתייך אליו, המועדון של האמהות ששואלות את עצמן איך הגיעו למצב שבו הן מגלות שילדיהן אינם מי שחשבו שהם. בתה של אחת נעצרת בחשד לשוחד, בנה של השניה מפיץ סרטוני סקס של חברה לשעבר שבחרה בגבר אחר, ובתה של השלישית מפרסמת אחרי מותה של אמה סרט המכפיש אותה. כל אחת מהן ניצבת בפני משבר מבית ומחוץ, מתמודדת לא רק עם תהיות על עצמה כאם ועל מה שהתרחש ומתרחש במשפחתה, אלא גם עם שיפוטיות מהירה וממוטטת של הסביבה הבלתי חומלת. יש מי שמחפשת את האשם בתוכה, אחרת תולה את עיקר האשם בבן זוגה, ויש מי שמוצאת לעצמה צידוקים ומטילה את מלוא האחריות והאשמה על הדור הבא. שלושתן גם יחד מבקשות את שורשי יחסיהן עם צאצאיהן ביחסים המוקדמים יותר שבינן ובין אימותיהן.

דלית, האם בסיפור הראשון, ייחלה לבת שתהיה חברה, נפש קרובה, אבל בתה, בדומה לאחיה הבכור, נהתה אחרי האב הדומיננטי, הכריזמטי, השופע בטחון. כשהאב והבת, העובדים בחברה המשפחתית המפתחת תרופות, נעצרים באשמת שוחד, לאם ניתנת ההזדמנות הבלתי מרנינה לבחון את הדינמיקה הפנים-משפחתית ההרסנית, שעד כה קבלה כמובנת מאליה או שלא נתנה עליה את הדעת כלל. שיחת טלפון בלתי צפויה מביאה אותה אל "אלמלא", קבוצת תמיכה לנשים שמצבן כמצבה, כלומר אמהות לעבריינים שעולמן התהפך ברגע. מקימת הקבוצה והמנחה שלה היא דפנה, האם בסיפור השני.

בשונה מן האם הקודמת, בסיפור השני מדובר במשפחה כמעט מושלמת, בזוג הורים שהיחסים ביניהם תקינים ואוהבים, ובבן שגם במבט לאחור קשה למצוא בו סימנים למה שיעולל. דפנה, שרצתה להיות פסיכולוגית אך פרשה מעיסוק פעיל בתחום, מצאה לעצמה כר פעולה חדש כמארחת טלויזיונית של אנשים ששפכו בפניה את הלב, וכמקימת "אלמלא". בנוסף לחיטוט העצמי שלה במה שקרה לה ולמשפחתה, היא מתארת את המתרחש בתוך הקבוצה, את היררכית הכאב, ואת ההתמודדות האישית של כל אחת מחברותיה. באחת השיחות הקבוצתיות עולה נושא הסרט שפרסמה בתה של שולמית עדן, זמרת פופולרית בארץ ובצרפת, ובו היא גוררת את שמה של אמה לבוץ, מבלי שלאם, שכבר הלכה לעולמה, יש אפשרות להגיב. שולמית היא האם בסיפור השלישי.

שולמית היא המעריצה מספר אחת של עצמה. את בתה ילדה לנגן מזדמן, ומסרה אותו לידיה של אמה בארץ כדי שתוכל להמשיך בקריירה המשגשגת שלה בצרפת. היא רואה עצמה כקורבן של אמה שהעבירה עליה ביקורת, של בתה שנדנדה לה לבוא לבקר. את סיפורה היא מספרת מן העולם הבא אחרי שצפתה בסרט, ומלאה צידוקים והצטדקויות היא מאשימה את בתה בשקרים, בסילוף המציאות ובהתנהלות הרסנית. כשם שהיא אינה יכולה להגיב בפומבי על ההאשמות נגדה, כך גם לבת לא ניתן כאן פתחון פה, ולקורא לא נותר אלא לתהות היכן מונחת האמת ולהצטער על הסבל התלת-דורי.

כמספר הצירופים של הורים-ילדים כך מספר הדרכים הנכונות לקיים אותם תקינים או למצער בלתי מזיקים. אין מדריך כתוב שיתאים לכל צירוף יחודי שכזה. כהורים האחריות היא להעניק אהבה ובטחון, לא להטיל את מגרעות הדור הקודם על כתפי הדור הבא, ולקוות שעשינו די. כשהתוצאה אינה מגשימה את התקווה, כפי שארע בשלושת הסיפורים, נותרות אמהות שדברי הנחמה בסגנון "כולנו כאן היינו בטוחות שמחר לא תזרח השמש, והנה, תראי…" פשוט אינם מעניינים אותן. היום שוררת חשכה, והיא נדמית נצחית.

יעל טבת-קלגסברד עסקה בנושא קרוב ב"נמר מעופף" – התמודדותה של משפחה עם מעשה חריג, אולי עברייני, שביצע אחד מבניה. כאן, כמו שם, הדמויות אינן חד-מימדיות, התהליכים, לטוב ולרע, אמינים, הספר אינו כורע תחת עומס רגש אלא נע בין אור לצל, כמו בחיים, והשאלה מה היינו עושים במקומן, גם אם אינה מוצגת במפורש, עולה מתוך העלילה ומטרידה.

מעניין ומומלץ.

כנרת זמורה דביר

2025