כותרת משנה: מסות על פמיניזם בזמן הזה

ד"ר מירי כהן-אחדות, בלשנית, מרצה וחוקרת שיח, קיבצה בספר מספר מסות פרי עטה העוסקות בפיצול שבתוכו חיות נשים היום. המסות כולן נעות בין האישי לכללי, שואבות מן החוויה הפרטית של הכותבת וגם מייצגות נשים אחרות. האם עבר זמנו של הפמיניזם, או לפחות עבר זמנה של הרדיקליות, בעולם שהתקדם אל עבר שוויון? מהו בכלל פמיניזם – זהות, אידיאולוגיה או פרקטיקה? אלה הן מקצת השאלות המהותיות העולות בספר, ולצידן דיונים לא פחות מהותיים על השפה, על הספרות ועוד.

המסה האחרונה, אחת מאלה שעניינו אותי במיוחד, פותחת בנשים המצהירות כי הן אינן פמיניסטיות, כשתמיד מתלווה לכך "אבל" שברוב המקרים סותר את ההצהרה. הכותבת מעידה על עצמה שאצלה מתקיים לבלי הפרד השילוש זהות-אידיאולוגיה-פרקטיקה. כמי שהדגש מבחינתה הוא על המרכיב האחרון בשילוש, מצאתי את עצמי לא אחת "מתווכחת" איתה לאורך הקריאה, ברוב המקרים לא כעמדת נגד, אלא כעמדה רדיקלית פחות, גם אם חוויותינו ברובן זהות. רובנו, אם לא כולנו, זכינו למחמאות מקטינות (וואו, הגעת להישג למרות שאת אשה, בניסוח כזה או אחר), או תהינו על ציון יום האשה באמצעות תלוש הנחה על בושם, או שאלנו למה העצמה היא תמיד נשית, או תמרנו בין אימהות לקריירה, ועוד.

הנה דוגמא למקום בו החוויה שלי שונה. הכותבת מביאה את שירה של אפרת מישורי כדוגמא לפיצול בין אימהות לעצמי:

וַעֲדַיִן אֵינֶנִּי יוֹדַעַת

מַה לְּסַפֵּר לִבְנִי:

שֶׁאֲנִי אִמּוֹ

אוֹ שֶׁאֲנִי

אֲנִי

מבחינתי, מאז ומתמיד החוויה היתה אחרת, פשוטה, ומובנת מאליה (בעיני):

אֲנִי יוֹדַעַת מַה לְּסַפֵּר לִבְנִי: שֶׁאֲנִי אִמּוֹ וְשֶׁאֲנִי אֲנִי

הפער הזה, ופערים אחרים, לא הפריעו לי לקרוא בעניין את המסות, להתבונן בדברים מזווית שונה, להרהר בנקודות שלא עלו בדעתי, להסכים לעתים, וכאמור גם "להתווכח" (פעילות ממריצה בהחלט).

מכיוון שלא עבר זמנו של הפמיניזם, ובשל הכתיבה הבהירה של מירי כהן-אחדות, הספר מומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2025