כותרת משנה: ישראל ועתיד הציוויליזציה

יום אחרי השבעה באוקטובר התארגנה בחופזה הפגנה בניו-יורק. לא הפגנת הזדהות עם קורבנות הטבח. הפגנת הזדהות עם מבצעיו. העיתונאי דאגלס מארי היה המום מן התופעה הזו, וידע "שההפגנות יתפשטו בעולם, שהשאלה איך ישראל תגיב תהפוך לנושא העיקרי, ושגל עצום של הכחשה ישטוף את העולם". הוא היה מוטרד גם משום האכפתיות שלו מן המדינה, אבל גם משום שהוא מאמין "שהמציאות שישראל ראתה בעיניה ביום ההוא היא מציאות שכולנו עלולים להקלע לתוכה מתישהו בקרוב, ויש כאלה שכבר הציצו בה". כדי להבין מכלי ראשון את מה שהתרחש כאן, ואת מה שעתיד להתרחש, הגיע לארץ. בשנתיים האחרונות נכנס לעזה וללבנון, שוחח עם פוליטיקאים ועם אזרחים מהשורה, ביקר פעמים אחדות בכיכר החטופים, שהה בישובים בצפון ובדרום שננטשו בשל המלחמה, ולמד להכיר לעומק את המצב האזורי. מאז ועד היום הוא אחד הדוברים הבולטים והרהוטים והעקביים ביותר לצדה של ישראל, הודף את השנאה, את הצביעות, את חוסר ההבנה.

חלק גדול מן הספר מוקדש לתיאור ארועי השבעה באוקטובר, ומבוסס על שיחות עם אנשים שהיו שם ועם קרוביהם של נרצחים, וגם על סרטונים שצלמו המחבלים. הנאצים, אומר מארי, ביצעו פשעים איומים, אבל ניסו בדרך כלל להסתיר אותם. אנשי חמאס, לעומתם, התייהרו במעשיהם. העובדה שלמרות שהכל גלוי וזמין אנשים במערב בוחרים להכחיש, או לחילופין להזדהות, מטרידה מאוד. "רבים במערב, שחזרו ואמרו בשנים האחרונות "מאמינים לכל אשה", לא האמינו לנשים שטענו שהן נפגעו בנובה". לא היה שום קמפיין מאורגן עולמי לשחרור החטופים כמו זה שאורגן, לדוגמא, עבור הבנות הניגריות שנחטפו על ידי בוקו חראם. מארי מונה שורה של פיגועים דומים למתקפה בנובה – רצח המוני של צעירים שבאו ליהנות ממופע – וטוען כי בשונה מן התגובה העולמית לנובה, "מעולם לא האשימו את קורבנות מתקפות הטרור".

הספר עוסק בשאלות רבות סביב השבעה באוקטובר, חלקן מקומיות כמו כיצד ארע שהצבא לא הגיע לעוטף במהירות, ולמה התעלמו מהתראות על אפשרות של פלישה, אבל רובן גלובליות. בין השאר מארי מנסה לפצח את העיסוק העולמי הבלתי פוסק במלחמה בעזה – "מה הקשר של הסכסוך הזה אליכם? למה דווקא הסכסוך הזה חשוב לכם כל כך? מתוך כל הסכסוכים המתרחשים בעולם – מסוריה ועד מיאנמר, מסודן ועד אוקראינה – למה דווקא הסכסוך הזה גורם לאנשים ברחבי העולם לשקוע בו, לערבב את עצמם בתוכו, ועוד לנקוט עמדה נגד הקורבן דווקא?". הוא מתייחס לטענות על רצח עם בעזה, והודף אותן; מצביע על האופן בו חמאס ושולחיו עושים שימוש ציני באחיהם למטרותיהם; עומד על חולשתם של כוחות האו"ם; לא מתעלם ממעשיהם של קיצוניים בארץ אך מצביע על ההבדל בין הנצחת רוצחים ברחובות ערים פלשתינאיות ובין גינויים הכמעט גורף בארץ; חושף את תפקידם של רבים מעיתונאי אל ג'זירה בשורות חמאס; ומקדיש פרק לנסיון להבין את האנטישמיות לאורך הדורות והיום. בהקשר אחרון זה הוא מצטט מספרו של וסילי גרוסמן, "החיים והגורל": "האנטישמיות לעולם אינה מטרה אלא תמיד אמצעי – מודד לאמוד בו את הסתירות שאין להן פתרון. האנטישמיות היא ראי לליקוייהם העצמיים של בני אדם, של מערכות חברתיות וממלכתיות. אמור לי במה אתה מאשים את היהודים ואומר לך מה אשמתך שלך", ומגבה את האבחנה הזו בדוגמאות רבות.

באופן מפתיע, מארי, שסוקר בספריו תופעות חברתיות מדכדכות, מסיים את הספר דווקא בנימה אופטימית. הבחירה של ישראל בחיים מול כתות המוות מעוררת בו תקווה עבור המערב כולו. הלוואי שלאופטימיות שלו יש על מה להסתמך.

הערכתי את דאגלס מארי בשני ספרים קודמים שקראתי – "שגעון ההמון" ו"המוות המוזר של אירופה" – כאדם חושב, מקורי, ישר ובלתי מתייפייף. גם אם פה ושם לא הסכמתי עם דבריו ברמה כזו או אחרת, היכולת שלו לרדת לעומקם של דברים והאומץ לא להתיישר עם מה ש"מקובל" הרשימו אותי. קוראים שונים בארץ אולי לא יסכימו עם כמה ממסקנותיו בספר זה (עיתונאי בעיתון "הארץ" התייחס לספר כאל דף מסרים של נתניהו, ובכך העיד על עצמו יותר מאשר על הספר). אבל לדעתי, גם אם מסקנותיהם של קוראים ישראלים אינן מתיישרות תמיד עם כמה ממסקנותיו (לגיטימי, כמובן), חשיבותו כפונה אל קוראים זרים גדולה. אני מניחה שיהיו כאלה שיבחרו לא לקרוא את הספר רק משום שראה אור בהוצאת סלע מאיר (היו כאלה שבחרו לא לקרוא מאותה סיבה את "חטוף" של אלי שרעבי). חבל לדון ספר מראש על פי בית ההוצאה.

ראוי לקריאה ולהערכה.

On Democracies and Death Cults – Douglas Murray

סלע מאיר

2025 (2025)

תרגום מאנגלית: אלחנן שפייזר