"מול מה אני נלחמת? מול מורשת של מליוני שנים. אני כפית חד-פעמית שבאה לחדור דרך עופרת יצוקה. דורשת מעץ לימון להצמיח לי אוכמניות"

אודֶיה, נשואה ואם לשלוש בנות, מפוטרת טריה מעבודה שאהבה, נתונה במשבר. קל לפטור אותו תחילה כ"משבר גיל ארבעים", אבל שורשיו עמוקים יותר. אודיה נולדה למשפחה דתית, ליברלית יחסית שהקצינה עם השנים, אך גם באותן שנים ליברליות חשה שאינה לגמרי שייכת ל"מגזר". תרמו לכך מתחים במשפחה, חֲברה בעלת רוח חופשיה, תחושת ניכור כשהוגלתה מחברת הגברים בהגיעה לגיל מצוות, ומאוחר יותר ריחוק שהלך וגבר בינה ובין ינון בעלה למרות רגשות אהבה הדדיים. כל אלה ועוד תרמו לתחושת אי השייכות, אבל אי הנחת הבסיסית נבעה תמיד מן היחס של החברה הדתית לאשה, מהגדרתה כטמאה בימים מסוימים, מכפיית דיני צניעות שיש בהם מן ההשפלה.

תחילה היא "שוכחת" את כיסוי הראש כשהיא יוצאת מן הבית. אחר-כך היא חומקת מן הטבילה במקווה. בהדרגה היא נוטלת לעצמה חרויות, ואלה אינן באות לה בקלות. לא רק חרדת "מה יגידו" מציקה לה. החינוך שקיבלה, שהוטמע בה ללא אפשרות להתנער ממש, קורע את נפשה בין מה שהיא רוצה ומרגישה שמגיע לה בזכות לבין מה שמוגדר כ"מותר" או "אסור".

את מירב מאמציה היא ממקדת במאבק להתיר לבתה האמצעית לקרוא בתורה בציבור ביום בת המצווה שלה, מנסה להעניק לילדה מעט מהחופש ומהשוויון שמאז ומתמיד ביקשה לעצמה. ערעור אחר ערעור היא מגישה על החלטות הסירוב של ועד בית הכנסת, מצמצמת את דרישותיה מקריאה בתורה בפני הקהל כולו, לקריאה בפני נשים בלבד בחדר נפרד, ועדיין נדחית. היא צריכה לעבור דרך ארוכה כדי להבין שאין לה סיכוי לשנות את העולם שסביבה, שהיא אותה "כפית חד-פעמית שבאה לחדור דרך עופרת יצוקה". היא יכולה, אם בכלל, לשנות רק את חייה שלה. השינוי הגדול, אם יתחולל, יקרה בצעדים זעירים. "כפית חד-פעמית לא יכולה לחדור דרך עץ הלימון. אך היא יכולה למלא בור שנותר בזרעים. כפית אחר כפית. בסבלנות".

הטקסט (הגנרי למדי) על הכריכה, ככל הנראה כדי למשוך נשמות רומנטיות, מספר כי מפגש פתאומי עם בועז, מי שהיה אהוב לבה בנעוריה, מערער את שיווי המשקל של אודיה. אז זהו שלא. כן, בועז שב וצץ בחייה בתקופת המשבר, ובעצם קיומו מזכיר אפשרויות אחרות, אבל הוא אינו הסיבה למערבולת שאליה נקלעים חייה. הוא מושך, חלקית בגלל נוסטלגיה, חלקית בגלל אישיותו כאדם בוגר, אבל הוא אינו כוח מניע.

אני מניחה שהספר ידבר בעיקר אל מי שעברה (או עבר) תהליך דומה של ערעור על הדוגמות הדתיות, או למצער על היישום היומיומי שלהן, ושל בחירת דרך עצמאית, לעתים בתוך המגזר, לעתים מחוץ לו. אבל בהרחבה הוא יכול לעורר הזדהות אצל כל מי שבחר לא ללכת בתלם שהתוו עבורו, ולא לקבל כתורה מסיני כל כלל שהוכתב לו.

לטעמי ניתן היה לקצץ מעט בספר, בעיקר בקפיצות אל אפיזודות מתקופת הנערות, אבל פרט לכך הוא כתוב היטב, מעניין, מעורר הזדהות ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2026