כל אם חרדה כשבנה נקרא לשירות צבאי, סדיר או מילואים. אודליה, שיודעת מנסיון מה עלולות חוויות השירות לעולל, חרדה במיוחד. בעלה נרי, איש השייטת, שב מצולק בנפשו מאחד המבצעים בהם השתתף. היא לא ידעה מה חווה, מה בדיוק ארע ששינה אותו לבלי הכר. אבל היא היתה מודעת עד מאוד למחיר ששילם, לחרדות שאחזו בו, לצעקות שבקעו ממנו, לבידוד החברתי שגזר על עצמו, והיא ליוותה אותו באשפוזו הממושך במחלקה פסיכיאטרית.

נרי המיוסר שילם בגופו את מחיר הטראומה, ויחד אתו נשאו את המשא בני משפחתו. אודליה, שהתמודדה עם סוד האשפוז (שהתרחש בימים שבהם הלם קרב היה נושא בלתי מדובר, אולי אפילו בגדר בושה), רצתה להיות נוכחת בחייו של נרי על בסיס יומי, לתמוך ולקוות, ובו בזמן להיות הורה במשרה מלאה לילדיה, וגם לעבוד כמורה לאמנות, וגם למצוא זמן לעסוק באמנות למען עצמה. אמה, שאליה היתה קרובה, נפטרה במהלך האשפוז השני. דודי אחיה, תומך ככל שהיה, התגורר מעבר לים. אודליה היתה פחות או יותר לבדה. מאיה ויובל, ילדיהם של אודליה ונרי, חרדו לבריאותו של אביהם, כאבו את ריחוקו, וכפי שמאיה הטיחה באודליה בסערת רגשות, הרגישו לעתים מחוץ למעגל: "אבא, אבא, כל הזמן אבא. את אוהבת להיות שם, בבית חולים הזה. גם הוא אוהב להיות שם. אתם שניכם דפוקים! זה מה שאתם!". בזמן שנרי היה מאושפז, יובל התאמן לקראת קבלה לסיירות, רוצה ואינו רוצה ללכת בדרכיו של אביו.

עברו שנים מאז אותה תקופה, אבל במלחמה הנוכחית, כשיובל יוצא למילואים, אודליה אינה יודעת את נפשה. כל ידיעה על חיילים שנפגעו מזעזעת אותה, כל מחשבה על הדברים שבנה עובר, הבן ש"העיניים שלו הן לא העיניים של הילד שלי. העיניים שלו לא מחייכות ביחד איתו",מעירה את השדים הרדומים של העבר.

ג'ודי טל קופלמן כתבה ספר רגיש, מאופק אך כואב מאוד, ונתנה קול לאלה ששבים מצולקים, ולאלה שסובבים אותם וחולקים איתם את היומיום, ומוצאים עצמם חיים בנוכחותה של טראומה.

עכשווי, רלוונטי ומומלץ.

את העטיפה הנאה עיצב דן שריד.

אפרסמון

2026