את עלילת הספר אפשר לתמצת בשלושה משפטים: פלטיאל ז"ק מסר כתב יד לחוות דעתו של הסופר ערן ויטנברג. זמן קצר אחר-כך פלטיאל ז"ק הפך לפלטיאל ז"ל, וכתב היד נותר אצל ערן. מספר שנים מאוחר יותר ערן הפך את כתב היד לספר מצליח תחת שמו.
זהו. סביב העלילה הזו, שאין לה כמעט נוכחות בספר עד מחציתו, וגם במחצית השניה, עד וכולל הסיום, בעצם אינה משחקת תפקיד משמעותי, מתן חרמוני חובט בכל מה שזז בעולם הספרות הישראלי ובאקדמיה, ומעניק לשתי דמויות – ערן וגם מספר יודע כל – זחיחות יתר, גישה של "אני ואפסי עוד", שמכסה, כך נראה לי, על חוסר בטחון ועל צורך עז בהכרה.
שתי הדמויות הללו, ערן והמספר, שואבות פרטים ביוגרפיים מן הסופר עצמו. כך, לדוגמא, המספר מעיד על עצמו שערך את "מאזניים"; ערן משתבח בעצמו על מה שהוא מכנה "ניסוי כלים", שבו חזר לכתיבה הגלותית (ראו "היברו פבלישינג קומפני"); הספר שגנב מפלטיאל, "אוריאל אקוסטא", עוסק בסופר בן זמננו שבדירתו משתכן שד שהוא בעצם סופר שמת, ושמו של הספר הוא כשם הרחוב בו נמצאת הדירה (ראו "ארבע ארצות"). יש לפעמים משהו חינני בהתיחסות של סופרים אל עצמם בספריהם, ואולי יש משהו נועז בכתיבה על ספר של עצמך כאילו בנית אותו על כתב יד של סופר אחר, אבל פה ה"טריק" הזה הוא, לפחות בעיני, "יותר מדי".
אם הייתי חוקרת עוד, מן הסתם הייתי מוצאת מקבילות נוספות בין הספר לסופר. למעשה, בשלב מסוים התחלתי, בהעדר עלילה, לראות את הספר ככתב חידה. לצד אזכורים רבים של דמויות אמיתיות בשמן, יש בו הרבה אזכורים מרומזים, לפעמים בתוספת הערות מסוג "אתם יודעים על מה ועל מי אני מדבר". תחילה הם עוררו את סקרנותי, אבל ההצטברות שלהם שיוותה לספר ניחוח רכילותי שלא נעם לי. אגב, גם להרמזים הללו ערן מתייחס התיחסות מעין ביוגרפית כשהוא מציין שהיו רבים מסוג זה בכתב היד אבל גם בספריו שלו, ואני מניחה שכיוון גם אל ספריו הקודמים של חרמוני, כמו "שפילפוגל, שפילפוגל", שהיה במידה רבה רומן מפתח: "גרוע יותר הוא שהספר היה מלא בלעג ברוטלי וגס וחיסולי חשבונות נבזיים עם דמויות שלא היה ממש אפשר להתעלם מכך שכל חץ היה מכוון למטרה, וכל מטרה הייתה תלויה על חזהּ של דמות אחרת מעולם הספרות והתרבות, ואנחנו חייבים כאן לציין שאנחנו בעצמנו לא צדיקים גדולים וגם אצל ערן ביצירה המוגמרת, אפשר היה לזהות כמה חיצי רעל מושחזים. אבל גם לנו יש את הגבולות שלנו".
ויש גם חבטות פחות ספציפיות, כגון זו: "נראה שבשנים שעברו מאז נעשה טיפוס קצת ממורמר וזעוף. עם תחושה תמידית של מי שלא מקבל את מה שבאמת מגיע לו. כמו כל סופר אחר בישראל, בעצם. יש מי שמשמיע את זה בקול רם יותר ומי שלועס ובולע את העלבון בשקט." למה להתעסק עם כל אחד בנפרד כשאפשר להכליל?
זה באשר לתוכן, שאולי יהיה מי שייהנה ממנו יותר ממני. הבעיה המשמעותית יותר, בעיני, היא ההתמקדות בסגנון על פני העלילה. כבר בפרק הראשון, המתרחש בעת הלוויה של בנו של פלטיאל, אנו עומדים על טיבו של ערן, ומכאן ואילך הספר די ממחזר את עצמו בסגנון מסתלסל, רעיונית ולשונית, במשחקי מילים רומזניים, בתיאורי מין שברובם אינם אינטגרליים לעלילה, במיזנתרופיה שנדמית מאולצת. אילו היה הסופר מצמצם את היצירה לכדי נובלה קצרה, הייתי יכולה ליהנות מן ההומור, מן ההקשרים הספרותיים, מן הנוסטלגיה התל-אביבית. אבל הספר מתארך ללא תוחלת, והולך לאיבוד בעשרות פרטים בלתי חשובים. בסקירה על "שפילפוגל, שפילפוגל" ציינתי לחיוב כי "מתן חרמוני כתב סאטירה קלה לקריאה, משעשעת למדי, ומסתיימת לפני שהיא הופכת לטורח". הפעם, לטעמי, הסאטירה, למרות שיש בה הבלחות יפות ומשעשעות, הופכת לטורח הרבה לפני שהיא מסתיימת. חבל.
את העטיפה המושכת עיצב דן שריד.
אפרסמון
2026
