מחבר etiser

סיפורו של אולדן פייל, האמריקאי השקט, מתרחש בוייטנאם בראשית שנות החמישים על רקע מלחמת הודו סין הראשונה. הצרפתים מבקשים לבצר את אחיזתם הקלוניאליסטית במדינה; בריטניה וארצות הברית, שחוששות מן הקומוניזם העולה, תומכות בה; ואיש עדיין אינו יודע שהמעורבות האמריקאית עתידה להיות פתח למלחמה ארוכה. גרהם גרין, ששירת ככתב באזור, העניק למספר, תומס פאולר הבריטי, קוים ביוגרפים דומים לשלו, ובאמצעותו הוא מעביר ביקורת על המעורבות הזו ומנבא את ההסתבכות הצפויה.

פאולר השאיר בבריטניה אשה, ואת חייו בוייטנאם הוא חולק עם פואונג, צעירה מקומית שבה הוא מאוהב, עד כמה שהוא מסוגל לכך. פייל האמריקאי, שמגיע למקום לשמש בתפקיד דיפלומטי, מתאהב בפואונג, אך לפני שיתוודה בפניה וינסה לגזול אותה מפאולר, הוא נוסע בעקבותיו אל אחד מאזורי הקרבות להצהיר על כוונותיו. פאולר, המבוגר יותר ומחוספס יותר, יכול היה להגיב בדרכים שונות, אך התמימות של פייל מעוררת בו רגש בלתי מוכר. "זה היה הדחף הראשוני שלי – לגונן עליו. לא עלה על דעתי שהרבה יותר חשוב שאגונן על עצמי. בתמימות יש תמיד הזמנה אילמת להגנה, כשבעצם יהיה חכם הרבה יותר מצדנו לו נדע להתגונן מפניה. התמימות היא כמו מצורע אילם שאיבד את הפעמון התלוי לצווארו, והוא משוטט בעולם ללא כל כוונת זדון". הוא ישקר לפייל וגם לפואונג כדי לשמור אותה לצדו, אבל יחוש חצוי.

הפן האישי הזה הוא רק חלק מן המורכבות של יחסי שני הגברים. באותה תמימות שבה התייצב מול פאולר, ובצירוף בורות וחוסר ראיה למרחק, פייל, המושפע מתיאורטיקן פוליטי שקרא להקים בוייטנאם "כוח שלישי", יתייצב לצד ארגון וייטנאמי טרוריסטי ולא יבין שהוא מנוצל על ידו. הוא מצדו מגיש לארגון סיוע כדי להרחיק את הקומוניסטים, וגם פעולות עקובות מדם שמבצע הארגון כנגד אזרחים תמימים אינן גורמות לו לפקפק. פאולר, לעומתו, רואה את העוול ומבין את השלכות המעורבות האמריקאית המיוצגת על ידי פייל. הספר נפתח בבשורת הירצחו של פייל, ומכאן ואילך נפרשת התפתחות הקשר רב הניגודים בינו ובין פאולר, שבמהלכה יבין האחרון שאינו יכול להסתפק בתפקיד הצופה מן הצד והמדווח האובייקטיבי. "במוקדם או במאוחר," אומר לו תושב מקומי המעורב בפוליטיקה הוייטנאמית, "אדם צריך לנקוט עמדה. אם הוא רוצה להישאר אנושי."

לצד סיפור הכוחות הבוחשים בקלחת הוייטנאמית, ולצד סיפור המשולש פאולר-פואונג-פייל, הסופר עוסק בהרחבה באיוולת וברוע שבמלחמה. תיאוריו, עמוסי גוויות וגופים פצועים, אינם חסים על הקורא, אך נדמה שלא נכתבו במטרה מוצהרת לזעזע אלא במטרה לומר "כך נראית מלחמה, אין בה שום יופי". הוא עוסק גם בזרוּת שבין הוייטנאמים, המיוצגים כאן בעיקר על ידי פואונג התמה, הנכונה בתמימותה לרַצות עד שאפילו אוהביה אינם יודעים את שבאמת בלבה, ובין הזרים הבלתי קרואים. "ידעתי שאני ממציא לה דמות בדיוק כשם שעשה פּייל", מודה פאולר, "אדם לא יודע אף פעם מיהו אדם אחר".

"האמריקאי השקט" הוא ספר עוצמתי, רחב יריעה, כתוב היטב ומומלץ.

The Quiet American – Graham Greene

ידיעות ספרים ופן

2012 (1955)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

יוסי, בן זוגה של לאה'לה מזה שנים רבות, ניצב בפני מציאות חדשה. אשתו האהובה שוקעת בדמנציה, והוא נוטל על עצמו את הטיפול בה. יוסי עצמו אינו צעיר, הוא שוכח דברים, אולי בגלל הלחץ אולי בגלל הגיל. הוא נדרש למאמץ גופני שלמעלה מכוחו, אבל הוא נחוש בדעתו להיות הכל בשביל אשתו, בעל ומטפל ותומך, ואולי יותר מכל מגן מפני מבטיהם של זרים שרואים רק את לאה'לה התלותית והשוקעת של עכשו ואינם מכירים את מי שהיתה.

תמר, בתם של בני הזוג, מנסה להיות מעשית בשבילם. היא מוודאת שיחתמו על יפוי כוח מתמשך, היא מצליחה לגרום לאביה להרשות למעריכה של הביטוח הלאומי להגיע לבדוק את התפקוד של לאה'לה, היא משכנעת אותו להכניס למשך כמה שעות הביתה עוזרת שתסייע ללאה'לה בפעילויות שדורשות מאמץ מצד מי שעוזר לה. היא יודעת שבעתיד הלא רחוק תצטרך לעזור לו להבין שאמה נזקקת למקום בטוח יותר מהבית.

בקטעים קצרים, המשולבים בספר, מובעות תחושותיה של לאה'לה, המודעת לעתים לבלבול שבו היא שרויה, ומובעות מעט גם תחושותיה של תמר, שנדרשת להיות מעשית גם כשהיא כואבת. אבל עיקרו של הספר הוא ההתמודדות של יוסי עם המציאות החדשה שלא ביקש לעצמו, אבל שהוא נענה לה באהבה.

"אני מצטער שאני לא מספיק", הוא לוחש ללאה'לה, כשהוא מבין שישנם דברים שהסייעת עושה במקומו ועושה זאת טוב יותר. "מה שאני עושה זה עבודה. מה שאתה עושה זה אהבה. לא אותו הדבר", מנסה הסייעת להרגיע את יסוריו.

שש הנקודות שבשם הספר הן אלה שאותן בוחן הביטוח הלאומי כדי להחליט אם הנבדק זכאי לסיוע כספי או מעשי. אלה הם גם ששת הקודים שמוצא יוסי בספר המנתח את האלגוריתם של האהבה, ספר שאתו הוא מתווכח ללא הרף, אבל גם מסכים לעתים. כך, לדוגמא, כשהוא מוצא בספר פרק בשם "אופטימיזציה של משאבים", התוכן מדבר אליו בהקשר של הכנסת סייעת הביתה. "זה מה שהוא צריך. לא להחליף את עצמו, אלא לקבל עזרה כדי להישאר. כדי להיות שם ברגעים האלה, הרגעים החשובים באמת. אופטימיזציה של משאבים. אולי הסופר המגוחך הזה צודק". ואלה הם גם ששת הקודים שהוא מנסח בעצמו. "הם לא היו קודים של יעילות; הם היו קודים של עקשנות".

"שש הנקודות של לאה'לה" עוסק ברגישות בנושא כואב ומאיים. נראה לי שהספר לא עבר עריכה מקצועית, וחבל. עריכה היתה מנכשת מעט חזרות ומארגנת טוב יותר את זרימת תוכנו. אבל גם כך הוא נכנס אל הלב, מאפיין היטב את הדילמות שבפניהן ניצב יוסי ואת רגשותיו, וכאמור עושה זאת ברגישות.

הוצאה עצמית

2025

אליעזר בן-יהודה, נכדו של מי שכונה "מחייה השפה העברית", כותב בספר זה את קורות חייו של סבו. בן-יהודה הנכד, בנו של אהוד שנולד לסבו מאשתו השניה, חמדה, אינו היסטוריון, ואינו מתיימר להיות אובייקטיבי. הוא עוקב אחר חייו של סבו מלידה ועד פטירתו, מסתמך על מאמרים שכתב, על מכתבים שנשלחו ממנו ואליו, על עובדות היסטוריות ועל זכרונות משפחתיים.

פה ושם הפרשנות של הנכד לארועים, או פרטי ארועים מסויימים, שונים מאלה שמצאתי במקורות אחרים, אבל זה לא באמת משנה, בוודאי לא בפרספקטיבה של זמן. תפקידו ההיסטורי של בן-יהודה אינו שנוי במחלוקת, ומפעלו בעל ההיקף המרשים ראוי להערכה.

למרות שסיפור חייו של בן-יהודה מוכר ומצוי גם במקומות אחרים, יש ערך בספר הזה. הן משום שמה שבסופו של דבר נותר בזכרון של רוב האנשים הם כינויו של האיש והשיר שנכתב עליו, למרות שהדרך שעבר מרתקת מכדי לתמצת אותה לשני אלה, ופעילותו חרגה מתחום השפה בלבד, והן משום שסיפורו האישי אינו משקף אותו בלבד אלא גם תהליכים שעברו רבים מבני דורו מן החדר והישיבה בגולה אל החלום הלאומי וישוב הארץ.

הכותב משלב בין האישי לציבורי, בין סיפור האהבה בין סבו לשתי נשותיו (שהיו אחיות) לפעילותו הבלתי נלאית למען הקמת חברה עברית בארץ; בין יחסיו עם אמו ליחסיו עם דמויות היסטוריות ששמותיהן מתנוססים כיום בשלטי רחובות; בין חיי ילדיו (ומותם בגיל צעיר של חמישה מהם) לנסיונות לייסד מערכת חינוך עברית בארץ-ישראל. התוצאה היא גם מעניינת היסטורית וגם מקרבת את האיש אל הקוראים.

ברוח ימים אלה, אי אפשר שלא לצטט מן המאמר שכתב בן-יהודה ב-1879, 'ועוד מוסר לא לקחנו'. הנה קטע רלוונטי ממנו, כפי שהוא מופיע בפרויקט בן-יהודה (בספר הוא עבר עריכה בדילוגים לשפה פשוטה ועדכנית יותר): "כן, בכל עת מלחמה מחוץ, בכל עת אשר אויבי העברים כלם חותתו יחד עליהם לכלותם ולאבדם, – לעת כזאת נראה תמיד כי מפלגות שונות בחיק הלאֹם תלחמנה ותפתלנה אשה את רעותה, קורעות את הלאֹם לקרעים, מרפות את ידיו ונותנות מֹרך בלבו עד אשר יכשל כחו, – עמוד לא יוכל בפני אויבו ויפול לפניו בלא כח והיה מרמס לרגליו. לו נפתלו המפלגות בעמנו רק בעת אשר שלום היה להעם מחוץ, – ובעת מלחמה, בעת אשר האויב פער פיו לבלוע את כל העם כלו, לוא התחברו והתאחדו כל המפלגות יחד לעת כזאת לצאת בלב אחד וברגש אחד בעֹז ובגבורה נגד צר ואויב, – לוא כזאת היתה בנו, כי אז מי יודע, מי יודע אם גדל כה שברנו עתה, אם הגלינו מארצנו הגלת שלימים, אם לא היינו גם עתה עם בארצו –, אולי נכנעים תחת ידי התוגרמים; אך הלא טוב טוב להיות בארץ אחת, ואם גם תחת שבט מושל זר, מהיות מפזרים ומפרדים לכל רוחות השמים בארצות שונות בלי ארץ מולדת, בלי שפה לאֻמית, בלי רגש לאֻמי! אך אהה לשברנו, לא כזאת עשו מפלגותינו מאז ומעולם ראה נראה כי נפתולי-המפלגות וחלוקות הלבבות גדלו וגברו עוד יותר בימי מלחמה, בימי צרה ומצוקה מחוץ, וזאת היא שהיתה בעוכרינו, זאת היא אשר הפליאה אידנו עד מאד!"

בשל הכתיבה הפשוטה של הספר הוא יכול בהחלט להתאים לקוראים צעירים, אך גם קוראים מבוגרים, שירצו לרענן את זכרונם ולהעמיק את היכרותם עם ההיסטוריה, ימצאו בו ענין.

ידיעות ספרים

2018

חיים סלומון, שנולד בפולין ב-1740, היגר לניו יורק ב-1775, ובעשר השנים שאחר-כך, עד מותו, הקדיש עצמו למלחמת העצמאות האמריקאית. תחילה הצטרף לארגון בני החירות, ובשל פעילותו בו נדון למאסר. בזכות כישורי השפות שלו – הבריטים נזקקו למתרגם שיתווך בינם ובין שכירי החרב הגרמנים שלהם – השתחרר ממאסר, אבל מכיוון שניצל את תפקידו לפעולות חתרניות, כמו עידוד שכירי החרב לערוק, נדון למוות. הוא הצליח לברוח לפילדלפיה, שם הקים עסק כברוקר, והפנה את מלוא מרצו לתמיכה כספית במהפכה. ג'ורג' וושינגטון מצוטט כמי שהורה להפקיד משימה פיננסית של מימון קרב מהותי בידיו של סלומון. רוברט מוריס, שכונה "המממן של המהפכה" ומאוחר יותר כיהן כמפקח על הכספים של ארצות הברית, ראה בו שותף אמין. ג'יימס מדיסון, בימיו הראשונים כחבר קונגרס, כתב על טוב לבו של סלומון שהציל אותו.

הווארד פאסט, שכתב את הספר ב-1941, מכנה את סלומון "גיבור נשכח", אך בשנים שאחר-כך האיש זכה להכרה ולכבוד. פסליו מצויים במקומות שונים בארצות הברית, רחובות קרויים על שמו, ושירות הדואר הנפיק בול על שמו כמי שתרם למהפכה (תמונה למטה). מעניין לציין שפאסט עצמו חש "נשכח" בעת שהספר תורגם לעברית, מכיוון שחברותו במפלגה הקומוניסטית הכניסה את שמו לרשימה השחורה וספריו הוחרמו.

פאסט מתאר את העשור בחייו של סלומון בין מאסרו השני למותו. הספר, על פי הגדרת הסופר, מיועד לקוראים צעירים, אבל הוא עשיר במידע וכתוב מבלי להתיילד, כך שבעיני הוא בהחלט מתאים לקהל מבוגר. אלה ואלה יצטרכו להתמודד עם עברית נאה אך מיושנת (שאני מחבבת). הנה דוגמית המתארת את האסיר הנמלט: "אין-נוע שכב חיים סלומון בגינה, שואל את נפשו לואי ולא יהיה כלב לדרי הבית. הוא האזין לשמוע קול כורז בבית-הסהר, אשר יעיד על היוודע דבר בריחתו, וכיון שלא נשמע ההין למוש. כפו חשה בקלח כרוב, וראש גזר שף אל פניו. הוא התהפך ויקם אט על רגליו, חצה את הגן, יצא בשער בקצה הגן משם ויחמוק לאורך סמטה אפלה, נפתלה שהיתה נהירה לו. בקצה משם עמד השומר בא ברחוב, קורא נים: 'שעה שלוש – והכל כשורה'".

כיהודי סלומון נתקל בחשדנות ובדעות קדומות על כל צעד ושעל, אך לא חדל להאמין באומה האמריקאית. הוא היה פעיל גם בקרב הקהילה היהודית בפילדלפיה, ותרם סכום משמעותי להקמת בית כנסת לקהילה.

"חיים סלומון" מצטרף למכלול יצירתו הספרותית של פאסט, שעסקה בחלקה הגדול בהיבטים שונים של ההיסטוריה האמריקאית, לצד ספרים שעסקו בהיסטוריה היהודית. ספר מעניין ומומלץ.

Haym Salomon Son of Liberty – Howard Fast

הקיבוץ המאוחד

1952 (1941)

תרגום מאנגלית: צ. רין

איורים נ. פראנק

כותרת משנה: המרד הגדול ושורשי הסכסוך במזרח התיכון

המרד הערבי הגדול, או בשמו האחר מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, התרחש בארץ-ישראל בשנים 1936 עד 1939. מטרתו היתה להביא באמצעות שביתה, הפגנות ומעשי טרור, לעצמאות מן המנדט, לעצירת העליה היהודית ולסתימת הגולל על התכניות להקים פה בית לעם היהודי. אורן קסלר טוען בספר זה כי המרד היה "ההתלקחות המשמעותית הראשונה" שאירעה בין שתי התנועות הלאומיות, ותוצאותיו השפיעו השפעה מהותית וארוכת טווח על מה שמתרחש כאן מאז ועד היום.

מן הצד הערבי המרד "היה כור ההיתוך שבו התגבשה הזהות הפלסטינית", אך בו בזמן "טלטלות של סכסוכים פנימיים וסגירת חשבונות קרעו לגזרים את המרקם החברתי הערבי דחקו לשוליים את הגורמים המעשיים והמתונים לטובת הקיצוניים […] יכולת הלחימה של הערבים נשחקה, כלכלתם נהרסה ומנהיגיהם המדיניים הוגלו". מן הצד היהודי "החלו מנהיגי הציונות לזנוח את אשליותיהם בדבר ההסכמה שבשתיקה של הערבים, והתעמתו לראשונה עם ההבנה המטרידה, שהגשמת חלום הריבונות עלולה לאלץ אותם לחיות לנצח על חרבם", והמסקנה הובילה להנחת היסודות לצבא יהודי, וגם לצמיחת טרור נגדי. מן הצד הבריטי, שלוש שנות הדמים הביאו להחלטה להפסיק את "הניסוי הציוני" ולסגור את שערי הארץ דווקא בשעה שיהודי אירופה נזקקו נואשות למקלט. ההשלכות של התוצאות הללו על כל היבטיהן מהותיות.

קראתי כמה וכמה תגובות לספר, ועלו בהן טענות מטענות שונות. האם ניתן לקבוע ששורשי הסכסוך נטועים בארוע אחד, משמעותי ומתמשך ככל שהיה? האם הבחירה לספר את ההיסטוריה באמצעות מספר דמויות משקפת את המציאות כפי שהיתה? האם בחירה בדמויות אחרות היתה מציגה מציאות שונה? מה באשר לעובדה שהכותב אינו היסטוריון אלא עיתונאי וסופר? יחד עם זאת, תגובות רבות, כולל אלה שהעירו לגבי המתודה, ציינו את הנהירות שלו.

מכיוון שגם אני איני היסטוריונית, אין לי כלים לשפוט את מסקנות הכותב. עובדה זו לא גרעה כלל מן הענין הרב שמצאתי בספר. האמנם במרד נעוץ שורש הסכסוך? מבחינתי כקוראת בלתי מקצועית, השאלה הזו משנית. הארועים מרתקים, ניכר שהסופר ערך מחקר מעמיק (כולל שימוש במסמכים שהסודיות הוסרה מהם בעשור האחרון), ואופן הכתיבה התיעודי-סיפורי שלו מגיש את ההיסטוריה בדרך ברורה, קריאה מאוד ומעוררת ענין. עוד יצוין לזכותו, כי בנושא כל כך טעון הוא מקפיד על כתיבה נייטרלית,

ויחד עם זאת, וזו אינה אשמת הכותב, כמובן, הספר די מדכדך. שוב ושוב, אז והיום, כל נסיון הידברות, כל תקווה למצוא פתרון לסכסוך, מתנפצים מול קיצוניות.

מומלץ.

Palestine 1936 – Oren Kessler

שוקן

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

יורגיס ואונה, שני ליטאים צעירים, מאוהבים ומתכננים להנשא. יורגיס הוא בחור חסון, מוכן להשקיע את כל כולו בעבודה כדי לספק לאונה ולכל משפחתה חיים טובים, אך הסיכויים לכך בליטא קלושים. אחרי מות אביה של אונה, מצבה הכלכלי של המשפחה – אם חורגת וילדים רבים – הוא בכי רע. השמועות על שכר גבוה בשיקגו מפתות אותם לנסות את מזלם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. כולם כאחד, יחד עם אביו של יורגיס ועוד בת דודה שנגרפה אל החבורה, מוכרים את כל הרכוש שנותר להם ויוצאים לדרך.

ארץ ההבטחות הגדולות מתגלה כג'ונגל שבו גיבורינו, תמימים ונטולי שפה, עתידים להשחק עד דק. בשנים הראשונות של המאה העשרים שיקגו היא מקום מזוהם, מעלה צחנה ומושחת, שבו מתגוררים עשירים מעטים ואינספור עבדים. אנשים באלפיהם צובאים על שערי המפעלים המקומיים, ואלה שנבחרים מתוכם מוכנים לעשות הכל כדי להחזיק בעבודה שזכו בה. הם עובדים מהנץ החמה ועד הרבה אחרי השקיעה, נדחקים לקצב עבודה מטורף ומסוכן, מקבלים שכר מינימלי, ומסכנים את חייהם בכל רגע. התעשיה שבה משתלבים בני המשפחה היא תעשית הבשר, פס יצור ברוטלי שעושה שימוש בכל מה שיש לבעלי החיים "להציע", תוך התעלמות מוחלטת מכל כלל של היגיינה ושל בריאות, שבו בני האדם מבוססים בזוהמה, נושמים אדים רעילים, מתרוצצים חסרי נשימה על רצפות שטופות דם, ומנוצלים עד שאין בהם תועלת. יום חופשה לכבוד החתונה? יורגיס ואונה יכולים רק לחלום על כך.

למרות שבני המשפחה מוצאים עצמם דחוסים בחדר אחד באכסניה מטונפת, הם אינם מאבדים את האופטימיות. הם אוספים את כל הכסף שברשותם, נוטלים הלוואה, ומשלמים מקדמה על בית משלהם. הובטח להם שהוא חדש ומודרני, נאמר להם על ידי המוכר ועל ידי עורך דין שהוא יהיה רכושם הפרטי. אבל מסתבר ששוב רומו. במשך מספר שנים יהיה עליהם לשלם סכום חודשי, שיילך ויגדל בשל הריבית, שעליה איש לא סיפר להם, ואיחור בתשלום יגרום לסילוקם מן המקום. גם כשהרמאויות נחשפות יורגיס מאמין בכוחו להתגבר. "אני ארוויח יותר כסף – אני אעבוד יותר קשה!", זוהי אמרתו הקבועה.

במקום שבו זכויות עובדים נרמסות עד עפר, כשיורגיס נוקע את רגלו בעבודה הכל משתבש. הוא מצטווה לשכב מספר שבועות, ללא שכר, אבל התשלומים עבור הבית אינם סובלים דיחוי. בלית ברירה המשפחה נאלצת לוותר על חלום ההשכלה לילדים, מזייפת את גילם ושולחת אותם לעבוד. נשים, זקנים וטף, כולם נלכדים באותה מלכודת.

אפטון סינקלר מתאר מציאות גיהינומית. המערכת הפוליטית מושחתת, וקניית קולות היא ענין מקובל. בעלי המפעלים הכל-יכולים ממנים את הפוליטיקאים ואת השופטים ונתמכים על ידם. מפעלים יכולים להסגר בהתראה של רגע, על פי צרכי היצור, ולזרוק אלפי עובדים אל הרחוב. המעבידים מתואמים ביניהם, ועובד שנכנס מסיבה כלשהי לרשימה השחורה לא יוכל לעבוד בעיר. נסיונות התאגדות של העובדים נדונים לכשלון. הפועלים הם בסך הכל כלי יצור שניתן להחלפה בקלות. אופורטוניסטים מסתערים מכל עבר לנצל את המנוצלים ממילא. כמה זמן יכולה האופטימיות הטבעית של יורגיס ומשפחתו להחזיק מעמד?

לסופר היתה מטרה ברורה בכתיבת הספר, והוא מגיע אליה לקראת סיומו, כשהתנועה הסוציאליסטית מתחילה לצבור כוח פוליטי. הבחירה לספר את העלילה דרך משפחת מהגרים מעניקה לה נקודת מבט יחודית של מי שהכל חדש לו ובלתי מובן, של מי שלא גדל בארצות הברית של אותן שנים ולא התרגל לכלליה הפגומים. הלב יוצא אל האנשים הטובים שרק ביקשו לעצמם חיים צנועים, ומצאו עצמם נשחקים. הסופר עצמו, אגב, עבד בתעשית הבשר בשיקגו בעילום שם במשך כחצי שנה, והתנסה במה שהוא מתאר בספרו. כפי שהמתרגם יואב הלוי מציין בהקדמה, סינקלר לא השיג את מטרתו. הספר זכה לתגובה ציבורית עזה, אבל לא באשר להיבטים הסוציאליים שבו, אלא בזכות חשיפת הרמאויות שהביאו אל הצרכן האמריקאי בשר שאינו ראוי למאכל, וחוקים נחקקו כדי להסדיר את הנושא.

"הג'ונגל" הוא ספר מרתק ונוגע ללב על מציאות קשה מנשוא ועל מאבקיהם של בני האדם לשרוד בתוכה. למרות האסונות שהוא מנחית על גיבוריו, סינקלר בוחר לסיים באופטימיות, נושא עיניו אל עתיד טוב יותר.

מומלץ בהחלט.

עוד על שיקגו באותן שנים כדאי לקרוא בספרו של אריק לארסון, "השטן בעיר הלבנה"

The Jungle – Upton Sinclair

זמורה ביתן

1987 (1906)

תרגום מאנגלית: יואב הלוי

ג'ראלד דארל נמשך אל הטבע ואל בעלי החיים מאז היותו פעוט. כשהיה כבן עשר עבר עם אמו, שני אחיו ואחותו מאנגליה לאי קורפו, שם מצא כר נרחב לתצפיות, למחקר ולאיסוף. את קורות המשפחה ואת סביבתו החדשה בארבע השנים באי – 1935 עד 1939 – תיאר בספר זה, שהפך למפורסם בספריו. הספר אוטוביוגרפי ברובו, אך הסופר נטל לעצמו חירות לשנות כמה מן הפרטים – לדוגמא, הוא כלל את אחיו הבכור לארי בין דרי הבית, למרות שגר עם בת זוגו בבית אחר באי – ולצרכים ספרותיים נקט לשון הגזמה שצבעה את הארועים המשעשעים שחווה בגוון משעשע אף יותר.

לא בכדי נכרכים יחדיו בני המשפחה ובעלי החיים בשמו של הספר. דארל מוצא ענין רב הן במחקר חיצוני של הטבע שסביבו והן במחקר פנימי של בני משפחתו הססגוניים. לארי זוכה לייצוג כמי שהוא בעיני עצמו יודע-כל, המבקש לנהל את המשפחה. מרגו מתעניינת בעיקר במראה החיצוני. לזלי הוא צייד נלהב הלהוט אחר כלי נשק. ג'רי רק רוצה שיניחו לו לשוטט בחוץ כל שעות היום ולא ימנעו ממנו להביא הביתה כל יצור חי שמלהיב אותו, מעקרבים ונחשים ועד שחפים. ובין כל אלה, והנזקים שהם ובעלי החיים המאכלסים את הבית גורמים, מתמרנת ברוח טובה לואיזה, אם המשפחה, שרק מבקשת שכולם יהיו מרוצים.

אל כל אלה מצטרפים אנשים מקומיים, או אנגלים חבריו של לארי, שמשתלבים באופן קבוע או זמני בחיי המשפחה. ספיירו, נהג מונית איש קורפו, מאמץ את המשפחה ודואג, באופן חוקי וגם לא כל כך חוקי, לכל צרכיה. תיאודור, חוקר ורופא יווני, הופך לידיד המשפחה ולמנחה של הילד, ומבלה אתו באופן קבוע מספר שעות בשבוע בחקירות בשטח. מורים ומחנכים חולפים בחייו, ולא ממש מצליחים לרתק אותו למקצועות שאינם קשורים בתחומי הענין שלו. והמשפחה כולה, פתוחה וידידותית, אוספת סביבה חברים.

תיאורי המשפחה, הסוערת מעצם היותה מורכבת מטיפוסים כל כך שונים זה מזה, קומיים ומצחיקים עד דמעות. גם מתיאורי חקירותיו של דארל בטבע לא נעדר הומור, והם מצטיינים באהבה ובתשוקה לנושא, וביופי רב המצוי הן בפרטים הקטנים והן בסביבה כולה. הומור ואהבה לטבע מצויים בשפע גם בספרים האחרים שכתב, ובהם תיאר את מסעות החקר שלו בעולם, את גני החיות שהקים על פי תפיסה מודרנית של שימור וחינוך, ואת פעילותו לשימור חיות הבר ולמניעת הכחדתן.

משפחת דארל נאלצה לעזוב את קורפו כשנעשה ברור שמלחמה עתידה לפרוץ, ושבין אנגליה ליוון עתידה לשרור איבה. הסופר, שתיאר את כל התקופה במנותק לגמרי ממה שהתרחש באותן שנים מחוץ לאי, בחר כעילה לפרידה את רצונה של אמו להעניק לו חינוך מסודר באנגליה.

זו אינה הקריאה הראשונה שלי בספר. יתכן שגם לא האחרונה. הוא שופע טוּב ויופי, מבטיח חיוך והנאה, נקי מחוליי המציאות, וכתוב באהבה ובכשרון – סיבות מצוינות לשקוע בו שוב ושוב.

My Family and other Animals – Gerald Durrel

ספרית פועלים

1978 (1956)

תרגום מאנגלית: עפרה ישועה

כותרת משנה: איך קיצוניות משנה לנו את המוח

"כלי המדע נותנים לנו דרך רעננה להבחין בין אידאולוגיות המעוותות את יכולותינו הקוגניטיביות לבין השקפות עולם המקרבות אותנו למציאות כפי שתופסים חושינו". ליאור זמיגרוד, חוקרת מוח, מבקשת להצביע על הקשרים בין מבנה המוח והשלכותיו של מבנה זה ובין אפיונם של אנשים כמחזיקים בדעות דוגמטיות או כניחנים בענווה אינטלקטואלית. הנחת היסוד שלה, או אחת מהן, היא ש"המנטלי הוא ביולוגי והפוליטי משפיע על הביולוגי", ולפיכך ניתן להבחין בהבדלים כאלו בין אם בהתבוננות ישירה במוח ובין אם בניתוח תוצאות מבחני התנהגות.

לא אכנס כאן להיבט הפיזי של המבנים השונים המרכיבים את המוח, ולהבדלים בפעילותם ובגודלם אצל אנשים שונים המחזיקים באידאולוגיות שונות. אזכיר רק כי מתוך שלל המבחנים עולה מסקנה בולטת אחת שהכותבת חוזרת עליה לאורכו של הספר – הקשר הישיר בין נוקשות קוגניטיבית ומנטלית להיאחזות בגישות דוגמטיות. נדמה לי שאפשר היה להניח מסקנה כזו גם ללא מבחן, אבל, כמובן, בחינה מדעית משכנעת יותר.

מה ניתן להסיק מכך? לא הרבה, לדעתי. המורכבות של הנושא מונעת את היכולת להגיע לאיזושהי מסקנה מכלילה. האם בעלי מוחות מסוימים יהיו מועדים יותר להתפס לדוֹגמות, מה שבעצם אומר שהנטיה לאידאולוגיות היא מובנית? או אולי המוח מתעצב על ידי חינוך סביבתי והנוקשות הקוגניטיבית היא תוצר הלוואי שלו? האם מוכתב לנו מלידה אילו אנשים נצמח להיות, או שמדובר בפוטנציאל בלבד והמוח הגמיש מתאים את עצמו? מבחנים ממוקדים יותר ויותר מנסים לבחון את הקשר בין אישיות אידאולוגית (וכאן מיוחסות לה תכונות שליליות בלבד) לתופעות פיזיות כמו רגישות לכאב או לטעם. האם באמת ניתן לבודד מרכיב אחד ולהקיש ממנו על האישיות כולה? מכיוון שאנחנו מדברים לא רק על גנטיקה אלא גם על אפיגנטיקה, ומכיוון שמדובר באינספור מרכיבים אישיותיים וסביבתיים, לאילו מסקנות מובהקות ונקיות מהטיה אפשר להגיע?

ומה בדבר ההשלכות המעשיות של המחקר? נניח שניתן יהיה לזהות בגיל צעיר את המועדים לאחוז בדוגמות. האם נבודד אותם כדי שלא יושפעו מאידאולוגיות מזיקות כהגדרתן בפיסקה הראשונה? ומי יקבע את רמת הנזק של האידאולוגיות המזיקות לכאורה? גמישות מחשבתית היא טובה, דוגמטיות לא, אבל ביניהן יש גווני ביניים רבים.

ההנחה שהכל ביולוגי היא מן הסתם נכונה, אבל אי אפשר להתעלם מתופעות אחרות. כשעמים שלמים נסחפים אחרי אידאולוגיות קיצוניות, האם משמעות הדבר היא שכולם כאחד, למעט מעטים יוצאי דופן, פיתחו לפתע מוח שנוטה לדוגמטיות? בשולי הדברים, קשה להתעלם גם מן החד צדדיות של הכותבת, שמסווגת אידאולוגיות מסוימות בלבד כמזיקות, ומתעלמת מן הקיצוניות ההופכית להן שמרחיקה אף היא אל מחוזות הדוֹגמה.

למרות כל ההסתיגויות הללו, הספר מעניין. אפשר היה לסכם את עיקר טיעוניו במאמר מהודק, אבל הכותבת מרחיבה אל נושאים נוספים מעבר להיבט הפוליטי, כמו ההיסטוריה של האידאולוגיה והשתנות הגדרתה עם השנים, ההתנהלות בכַתות (שתוארה בפירוט בספר הקודם שקראתי, "קבר דוהר"), המעברים מדת לחילוניות ולהפך, עוצמתו של חינוך דוגמטי והשפעתו המתמשכת ועוד. בהקשר החינוך היא מצטטת משפט שדרווין ביקש לכלול בביוגרפיה שלו, ואשתו בחרה להשמיט: "אסור להתעלם מהסבירות שהנחלתה הבלתי פוסקת של אמונה באלוהים בנפשם של ילדים יוצרת במוחם שטרם התפתח במלואו אפקט כה חזק ואולי נורש, שיהיה להם קשה להתנער מאמונתם באלוהים כפי שקשה לקוף להתנער מהפחד והשנאה האינסטינקטיביים שלו כלפי נחש".

בשל שפע הנושאים המעניינים הספר מומלץ, אך, כרגיל, קריאה ביקורתית מתבקשת.

The Ideological Brain – Leor Zmigrod

כנרת זמורה דביר

2025 (2025)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

"קבר דוהר", השביעי בסדרת קורותיהם של קורמורן סטרייק ורובין אלקוט, הוא ביקור מצמרר בכנסיה ההומניטרית האוניברסלית, לכאורה קהילה דתית, ולמעשה כת אפלה. לקוח חדש מבקש את עזרת הבלשים בחילוץ בנו שנשבה בקסמי הכנסיה וניתק קשר עם משפחתו. כדי ליצור מגע עם הבן, רובין מתחזה למצטרפת פוטנציאלית, וחווה על בשרה את האופן בו הארגון שובר את רוחם של חבריו, תוך שהוא משכנע אותם שכל הסבל שהם סובלים – ומדובר בהתעללות פיזית ונפשית גם יחד – עתיד להוביל אותם אל הסטטוס הנכסף של נפש טהורה.

כמו ב"תולעת משי", השני בסדרה והיחיד שקראתי עד כה, גם כאן החקירה המרכזית שבלב העלילה מוקפת בחקירות אחרות, שבהן עוסקים הבלשים ואנשיהם, ביניהן מעקב אחרי בני זוג בוגדים ונסיון ללכוד מטרידנים בפעולה. לא נעדרים גם ההיבטים האישיים. סטרייק ואחותו לוסי מנסים לסייע לדוד דמנטי; ארוסתו לשעבר של סטרייק שבה להטריד אותו; רובין שואלת את עצמה אם בן זוגה מפתח תסמיני קנאה ושליטה כמו בעלה לשעבר; ועוד. כמו כן, וזו לטעמי החוליה החלשה בספר, השניים ממשיכים להיות מאוהבים זה בזה אך לא מודים בכך, אפילו לא בפני עצמם.

וכמובן, מכיוון שבסופו של דבר זהו ספר מתח, התעלומות סביב הכנסיה מצטברות, וחשדות חדשים צצים נוסף על העובדה הברורה של ההתעללות בחברים בזמן שראשי הכנסיה נהנים מכל טוב. התעלומה הגדולה מכולן היא זו של הנביאה הטבועה, ילדה שנעלמה וסביבה התפתח פולחן, כולל התגלויות מסתוריות, ולצדה נחקרים מקרי מוות, השתלטויות על נכסים, החזקת נשק, הטרדת עדים, וכיוצא באלה.

לב העלילה, כאמור, הוא האופן שבו הכנסיה ההומניטרית האוניברסלית, או כל כת לעניין זה, בין אם מדובר בכת מקומית קטנה או בסין תחת מאו, שוטפת את מוחם של הנלכדים ברשתה. הסופרת מתארת דמויות רבות של מאמינים, אנשים ריקניים שנסחפו עם הטרנד, אינטלקטואלים שסקרנותם התעוררה, אנשים שחוו משבר וביקשו נחמה. רובם ככולם, מרגע שהחלו בתהליך, פיתחו הערצה כלפי המנהיג וכתוצאה ממנה כניעות אינסופית גם נוכח מעשים שמחוץ לכנסיה היו מוקעים כפשעים. יתרה מזו, גם המעטים שאזרו עוז ונמלטו, לא השתחררו מן הפחד מפני הנביאה הטבועה והוסיפו להאמין בקיומן של הרוחות שהוצגו בפניהם. אפילו רובין, אשה רציונלית, חדורת מטרה, מגובה ברשת בטחון של קשר שבועי עם סטרייק, ומודעת היטב לעוולות הכנסיה, מצאה עצמה נפעמת בטקסי ההתגלות של הנביאים וממלמלת ססמאות חסרות פשר בעיתות מצוקה.

שמו של הספר שאול מפואמה שכתב ג'ורג' ברקר, שמתוכה ניכס לעצמו מנהיג הכנסיה מספר שורות, מבלי לציין את המקור, כמובן.

ג'יי קיי רולינג, תחת שם העט רוברט גלבריית, היא מספרת סבלנית, מרבה בפרטים, נמנעת מקיצורי דרך. דמויותיה, כולל דמויות משנה, משורטטות היטב ומלאות חיים. העלילה מותחת, ותיאור פעילות הכת מטיל אימה ומאיר עיניים. אמיר צוקרמן תרגם יפה, והספר מומלץ.

The Running Grave – Robert Galbraith

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן