קטגוריה: ספרים לא מומלצים

אשה עשירה ובת לוויתה נרצחות בפריס. בזירה העקובה מדם מוצא פקד מֶגרֶה – הבלש שיצר ז'ורז' סימנון – טביעות אצבע ועקבות נעליים שמשויכות חד משמעית לאדם בשם הֶרטָן. הרטן נשפט ונידון למוות, אך לפקד שהביא להרשעתו יש ספקות. הוא משכנע את התובע הכללי לאפשר להרטן לברוח בתקווה שיוביל את המשטרה אל הרוצח האמיתי, או לחילופין יספק למגרה הוכחה שהוא אכן ראוי לעונש שהושת עליו.

לכאורה ספר מותח, אך בפועל הוא די משעמם, לצערי. אני אוהבת מאוד את הספרים של סימנון בתרגומו של יהושע קנז ("מדרגות הברזל", "האיש שצפה ברכבות" ועוד), וקיוויתי לחווית קריאה טובה גם הפעם, אבל "ראשו של אדם" לא מתעלה לאותן רמות של תיאור וכושר אבחנה שמצאתי בספריו האחרים. הוא לא ספר רע, אבל הוא ספר שיישכח מהר, כי אין בו – לפחות בעיני – שום אמירה משמעותית שתתפוס את תשומת הלב.

שעשעתי את עצמי, תוך כדי קריאה, בהשוואות בין הבלשים של פעם לאלה של ימינו, עתירי הטכנולוגיה. אנשיו של מגרה עוקבים אחרי הרטן ואחרי אדם נוסף, והוא עצמו מנותק מהם. אין טלפון סלולרי, אין מכשירי קשר. כדי לעדכן את הבוס הם צריכים למצוא טלפון ציבורי, במקום בו הנעקבים מואילים בטובם לעצור, או לתפוס שוטר תנועה ולשלוח אותו עם פתק אל מגרה הצמא לידיעות. מגרה עצמו, המתמקם בשלב כלשהו בחדר במלון, נאלץ להפעיל את מלוא סמכותו כדי שהמרכזנית במלון תסכים להיענות לבקשותיו התכופות לקשר אותו עם מקומות שונים. אין מחשבים משוכללים שמזהים אדם על סמך רמז דקיק שנמצא בזירה, אין מצלמות אבטחה שמכסות פחות או יותר את כל העיר, כנהוג בסדרות בלשיות של ימינו. יש הרבה חן ונוסטלגיה בקריאת בלש בטעם של פעם.

בשורה התחתונה: פושר

La Tête d’un Homme – Geoeges Simenon

עם עובד

2015 (1931)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

אחרי כ-100 עמודים כשל כוחי. סאגות משפחתיות על חיי היהודים באירופה לפני החורבן שהביאה השואה מושכות אותי, ולכן התעניינתי ב"רחובות של אתמול", והתחלתי לקרוא אותו לפני ספרים אחרים שממתינים לתורם. הלהיטות התפוגגה מהר. זה לא רק הסגנון הבלתי מלוטש, אלא בעיקר חוסר עומק וחוסר משמעות. הדמויות מתנהלות להן מסצנה לסצנה ללא רצף תוכני שיסביר למה דווקא סצנות אלה נבחרו, כולן מקובעות בתוך סטראוטיפים, ואין שום משמעות להתרחשויות מעבר לתיאור של סתמי של דברים שקרו בתוך המשפחה ובסביבתה, כשהקישור לארועים חיצוניים שטחי, מה שהופך את העלילה כולה למשעממת. משום שאין זה ממנהגי לכתוב סקירה מבלי שקראתי עד הסוף, התעקשתי להמשיך. אבל אחרי כ-60 עמודים נוספים העינוי גבר על החובה, ונטשתי.

על הכריכה נכתב המשפט היומרני "לא אחת השוותה אותו הביקורת ל"בית בודנברוק" ול"חלף עם הרוח"." קשה לי להאמין שמישהו שקרא את שני הספרים הללו מצא איזשהו מכנה משותף ביניהם לבין "רחובות של אתמול", למעט היותם עבי כרס. אולי נשמט המשך המשפט הנ"ל: "… וההשוואה היתה לגמרי לרעת הספר". על הכריכה נכתבו סופרלטיבים נוספים ללא קבלות: "פרוזה עשירה… דמויות מרתקות… מארג רחב-יריעה של חיים שלמים על כל מורכבותם". לא מצאתי דבר מאלה בין הדפים. צר לי, אבל אין לי שום דבר חיובי לומר על הספר.

אם מעניינים אתכם חיי היהודים בגרמניה בין שתי מלחמות העולם, "בני אופרמן" המופתי הוא בעיני הבחירה הראשונה. סיפורים על משפחות שהיו ואינן תמצאו בין דפי "הארנבת עם עיני הענבר" ו"חדר הזכוכית", שניהם מצוינים. ויש עוד. כל-כך הרבה ספרים טובים לבחור מביניהם, ו"רחובות של אתמול" אינו נמנה עימם.

Yesterday’s Streets – Silvia Tennenbaum

ידיעות ספרים

2015 (1981)

תרגום מאנגלית: יעל ענבר

הספר נפתח במבוא קצר, שבו מספר מישהו לא ידוע על מותו של דודו. הדוד היה מסוכסך עם אביו של המספר, וככל הנראה טבע בעת שניסה להציל מישהי מטביעה, עוד בטרם הזדמן למספר להפגש עם הדוד, והמספר סקרן לדעת מה באמת עלה בגורלו. אחרי המבוא הזה מובא סיפורו של הדוד, והוא נפתח בפגישת הדוד עם אביו המתכנן להתאבד, ולפני שיבצע את תכניתו האב מספר לבנו שאביו שלו (כלומר סבו של הדוד) ככל הנראה נרצח, או אולי לא. הנכד של הסב הנעלם (כלומר דודו של המספר במבוא), עובר לגור בעיירה בה התגורר הסב, ומבקש לברר מה באמת קרה שם. קצת מבלבל? כך זה גם בספר, בעיקר בתחילה, וכנראה מתוך כוונה, כי הדמויות השונות, גם אם לא הכירו אלה את אלה, כרוכות ושלובות יחדיו, ונקודות ההשקה והחפיפה בין מאורעות עבר ועתיד הן מוטיב מרכזי בספר.

הבלבול הוא מוטיב משמעותי נוסף: תושבי העיירה מבולבלים כשהנכד מופיע, שכן הוא דומה דמיון מפתיע לסב, והטינה שחשו כלפי הסב מועברת לנכד ומתורגמת לאלימות. גם לדוד יש בלבול פרטי משלו: הוא לוקה בפרוסופגנוזיה, חוסר יכולת לזכור פנים. משום מה לדוד אין שם בספר – הוא מוזכר רק כ"הוא" – כך שלפעמים קשה לדעת על מי המשפט מדבר. ה"הוא" הזה הוא אחת הסיבות לכך שלא אהבתי את הספר.

אם בתחילה נוצר רושם שלפנינו מסע שורשים, במהרה הרושם הזה טובע ביומיום המפורט בדקדקנות, יומיום לא ממש מעניין. בכל פעם שחלה התקדמות כלשהי בציר העלילה המרכזי – כלומר מתגלה עוד רבע פרט אודות הסב – הסיפור חוזר לדשדש בכל רגע בחייו של "הוא". אפשר לפתוח את הספר בכל מקום שהוא, ולמצוא משפט יפה, קטע מתואר בכשרון, כך שהבעיה היא לא בכשרון הכתיבה. הבעיה היא בכתיבת יתר. מכיוון שעל הכריכה צוין ש"זקן ספוג דם" זכה בפרס סאו פאולו לספר השנה 2013, אני תוהה אם יש בספר משהו שמדבר מאוד אל הקורא הברזילאי, כפוף להנחה שהפרס אכן מייצג איכות. אם כן, האיכות הזו  לא מצליחה להפוך גלובלית, ומבחינת הקורא הישראלי (או לפחות הקוראת כותבת שורות אלה) זהו פספוס.

הספר מסתיים עם ההודעה על הריונה של אמו של המספר מן המבוא, כלומר אחיינו של הדוד גיבור הספר. אני מניחה שהרעיון היה לקשור את ההתחלה עם הסיום, אבל לטעמי בנית הארועים בעמודים האחרונים כך שיביאו להודעה הזו די מאולצת.

בשורה התחתונה: מייגע

Barba Ensopada de Sangue – Daniel Galera

ידיעות ספרים

2014 (2012)

תרגום מפורטוגזית: דלית להב דורסט

אתחיל מהסוף: לא אהבתי את הספר, לא התחברתי לדמות המספר, לא מצאתי אמינות בתיאוריו, ומאוד לא אהבתי את השימוש בשפה משובשת, ולא משום שספר צריך להכתב בשפה מצוחצחת, אלא משום שלא השתכנעתי שכך ידבר בן דמותו של דוד טוויזר, ומשום שלא נשמרה עקיבות ברמת השפה. לפני שכתבתי את הסקירה פניתי לקרוא סקירות אחרות, וגיליתי שאני בעמדת מיעוט. אז לקחתי זמן לחשוב על הספר, לתת לו לשקוע, הרהרתי במה שמצאו בו אחרים, אבל תחושותי כלפיו לא השתנו.

דוד טוויזר הוא נער הגדל בשנות ה-80 בשכונת מצוקה בקריות. דוד מצוי על הספקטרום האוטיסטי (וזה בעצם מה שפיתה אותי לקרוא את הספר), נכשל בלימודיו, מושפל על ידי חבריו. דוד מתאר את שכניו, שכולם למעט אחד נופלים לסטראוטיפ של המזרחי המסורתי תומך הליכוד (השנים הן שנות שלטונו של בגין). יש שם מצוקה וסמים ואבטלה, וכשאסונות מצטברים בשכונה צץ לו הרב המושיע שסוחף את התושבים לחזרה בתשובה, ומשגר את דוד לישיבה של תלמידים נחשלים בבני-ברק.

מעבר לעילגות של המספר ולמעשיו התמוהים (כולל רצח), שלא בהכרח יכולים להיות מוסברים על ידי אוטיזם, הספר מנסה לגעת בשורה של נושאים חשובים, כמו פוליטיקה, בורות הנובעת מעוני, רגשות קיפוח, דת ועוד. לדעתי נקודת המבט שממנה בחר לתאר את התקופה לא משרתת את הנושא, ויוצרת אי אמון. לדוגמא, בתקופת הבחירות, כשהסופר רוצה להעלות את הרעיון שאנשים מצביעים כעדר מתוך הרגל, גם אם הם פועלים בכך לרעת עצמם, הוא שם בפיו של דוד נאום כמעט רהוט (עמוד 70), שאותו הוא משמיע באוזני שכניו, ובו הוא מביע רעיונות ומפגין ידע ברמה שלא הגיע אליה עד אז ואחר-כך. הקטע הזה לא מתחבר לדמותו של דוד כפי שתוארה בשאר הספר, ומכאן, בין השאר, תחושת חוסר האמינות. איכשהו הפרגמנטים של הספר לא מתחברים לכלל יצירה קוהרנטית, כשיותר מדי מסרים מטופלים על פני השטח, ונמסרים מפי מספר לא משכנע.

אודי אבן מרבה בתיאורים חזותיים, כמו של סגנונות העישון השונים במקומות שונים, או של הנשים במספרה, או של השכן המרבה להניע את ידו כדי להטעין את הרולקס המזויף שלו. יש חן בתיאורים, אך הם חוזרים על עצמם ותופסים יותר מדי נפח. יש לו כמה התבוננויות חדות ואירוניות, כמו המנהג לקבוע את שעת הדלקת הנרות אחרי הסרט הערבי של יום שישי. חבל שאין יותר כאלה.

בשורה התחתונה: התאכזבתי.

גוונים

2013

שאנטראם, איש השלום, הוא השם ההודי שניתן לגיבור הספר האוסטרלי על ידי הורי חברו ההודי פרבקר. לין – או שאנטראם – או כל שם אחר שהמחבר נוטל לעצמו (ויש רבים כאלה), הוא עבריין, שנכלא בעקבות שוד מזוין אותו ביצע כדי לממן את התמכרותו להרואין. לאחר שנמלט מהכלא האוסטרלי, הצליח לחמוק להודו, שם נבלע בכרך ההומה והכאוטי של בומביי. די מהר מצא את עצמו מככב בעולם הפשע המקומי.

השם "איש השלום", כמו גם הסגנון הסוחף של הספר, מטעה. אין שום דבר שלוו או סוחף במציאות שהעלילה מגוללת. מה שכן יש בספר הוא שיר הלל ואהבה לאנשי המאפיה, רוצחים אכזרים, גזלנים, גובי דמי חסות מהחלשים מהם. המאפיה אליה לין נקשר מונהגת בידי מוסלמי, קאדרבאי, שהוא בו זמנית אדוק בדתו, פילוסוף (בגרוש), אידיאולוג להשכיר, ורוצח אכזרי, שאינו מהסס להקריב את חבריו הקרובים ביותר כדי להגן על עסקי המאפיה. לין מסביר את אהבתו אל קאדרבאי בתירוץ צולע של אהבת בן לאב. תירוצים צולעים הוא מספק גם למעשים הנוראים שמבצע מנהיגו, או שמבוצעים בשמו. התירוץ החביב עליו מכולם הוא "מעשים לא נכונים שמבוצעים מהסיבות הנכונות". נדמה שאפשר להצדיק כך כל פשע שבעולם. יש בספר הסברים "פילוסופים" נוספים, אבל באמת שאין לי חשק, וגם אין שום סיבה טובה, להכנס אליהם. אסתפק באמירה שבאישזהו מקום בספר הוא מסביר שכדי להיות מאפיונר טוב אדם צריך להיות צנוע, ועוד כמה תכונות מעין אלה. הייתי מחפשת ציטוט מדויק בספר, אבל לא ממש בא לי לקרוא בו שוב.

לעומת "דמויות המופת" של הפושעים, שרובם ככולם אינם הודים, אלא מהגרים מארצות האיסלם ומאפריקה, ההודים – בעיקר העניים שבהם – מוצגים כדמויות מופת של ממש. אנשים שכולם לב, שדואגים אלה לאלה שלא על מנת לקבל פרס, שיודעים לשמוח בחלקם גם אם הוא דל עד מאוד. מכיוון שהכותב אינו אמין בעיני, קשה לדעת איך להתייחס לתמונה הזוהרת הזו, אבל אין ספק שבתיאור חיי היום-יום של ההודים תושבי בומביי יש הרבה אהבה, והם מחממים את הלב.

הכותב מתאר את עצמו כמי שנע בין שני העולמות האלה. מצד אחד הוא מקים מרפאת חינם במשכנות העוני, ומשקיע שעות וימים בטיפול בתושבי המקום. מצד שני הוא משתלב להפליא בחיי הפשע: תחילה כעבריין זוטר בשוק השחור, ומאוחר יותר כחבר מרכזי במאפיה של קאדרבאי. הוא מנסה – ללא הצלחה – להסביר את האמביוולנטיות, אבל אין ספק שבעיני עצמו הוא גיבור.

משום שלסופר יש בבירור כשרון כתיבה, ומשום ששילב בספר אלמנטים ביוגרפים, נוצר הרושם שמדובר בתיאור מעשים שהיו. ממאמרים שקראתי לא הצלחתי להבין מה אמת ומה בדוי. אישית זה מפריע לי, אבל זה לא באמת משנה.

סיימתי את הספר בתחושת ריקנות על סף המיאוס. למרות 990 העמודים שלו, הוא נקרא מהר ובשטף, אבל בערך ברבע האחרון קצתי בו. הוא כבר התחיל ללעוס את אותם חומרים, רומם שוב ושוב את האידיאולוגיה העבריינית שלו, ויותר מדי קצוות והקשרים נותרו רופפים ובלתי הגיוניים. הצחיק והתמיה אותי לקרוא שאחד המבקרים כתב שזהו סיפור של גאולה. מן הסתם לא טרח לקרוא את הספר.

גרגורי דייויד רוברטס עצמו נתפס בפרנקפורט, כשניסה להבריח סמים לגרמניה, והוחזר לכלא באוסטרליה.

Shantaram – Gregory David Roberts

כנרת זמורה ביתן

2009 (2003)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

עיצוב העטיפה: אמרי זרטל

אתחיל מהשורה התחתונה: אל תתנו לאף אחד לעבוד עליכם, ואל תמהרו לרכוש את הספר.

הספר מורכב מ-48 חוקי שטרסלר לכסף ופוליטיקה. לדוגמא, חוק "שר אוצר טוב הוא שר אוצר רע", ששמו מדבר בעד עצמו, וחוק "האי-שוויון בנטל", שחושף את המציאות שמאחורי מהפכת השוויון בנטל לכאורה. בשני הפרקים הראשונים נהניתי, אפילו צחקקתי. אחרי כמה פרקים נוספים הייתי די מדוכדכת, כי מסתבר שהכל פה שחור משחור, ישראבלוף במירעו. אחר-כך התחלתי להבחין באי-דיוקים ובסתירות פנימיות, וכמה מהדברים החלו לחזור לעצמם. איכשהו גררתי את עצמי עד לסיום, שם גיליתי – לא להפתעתי – שגם הכותב עבד עלינו:

עכשו, לאחר שניסיתי לשכנע אתכם לאורך 48 פרקים, שעובדים עלינו כל הזמן ומכל כיוון, יש לי וידוי קטן.

זה לא בדיוק כך.

….

אם כך, האם גם אני עבדתי עליכם?

תשובתו של שטרסלר לשאלתו היא "ממש לא", ואני אומרת "כן, בערך". כן, כי אם הכל לא נורא רע, למה להעמיד פנים שכן? "כי לדברים הטובים יש סנגורים" היא בעיני לא תשובה מספקת. אבל נניח שכן. נניח שתפקידו להציף בעיות. האם הוא תורם תובנה מעשית? מביא לשינוי? לדעתי לא.

מבחינה ספרותית הספר קולח, כתוב בשטף, קריא, משעשע לפרקים. מבחינה תוכנית הוא חד-צדדי, די שטחי, סובל מחזרות. לשטרסלר יש משנת עולם סדורה, וכל אחד מהחוקים שהוא מציג בספר מתיישר איתה. זכותו. אבל העולם – כולל הכסף והפוליטיקה שבו – הוא לא שחור-לבן. ואם אני בבורותי היחסית הבחנתי בשני אי-דיוקים, אני מניחה שיש בו יותר.

פה ושם למדתי דברים שלא ידעתי קודם, כמו מלחמתם של הרוקחים באישור שניתן לחנויות פרטיות למכור תרופות ללא מרשם, ומאבקם של הירוקים באספקת הגז הטבעי. אבל רוב הזמן יותר משהספר מתריע או פוקח עינים, הוא מתחכם, לפעמים מאולץ תחת מסגרת "החוקים", ורוב הזמן גם התופעות ה"נוראות" שהוא מתאר לא באמת נוראות. "נערי האוצר" מכניסים להצעת התקציב סעיפים דרקונים בידיעה שייאלצו לוותר עליהם? ברור, כך זה במשא ומתן. מגזרים שונים בוחרים מועדים לשביתה לפי שיקולים אינטרסנטים (שביתת מורים אחרי תקופת החגים)? ברור, כי מי ידבר איתם בעיתוי אחר? וגם אם מדובר ברעות חולות, כמו המבנה המעוות של השכר במגזר הציבורי, הרי הדברים ידועים, וחידוש אין כאן.

שווה לדפדף בספר בשביל לראות את האיורים המקסימים מאת עמוס בידרמן. נדיר למצוא בספר קריאה איורים צבעוניים, כך שחזותית זהו ספר נעים לעין.

אפשר לוותר.

כנרת זמורה ביתן

2014

"המזוודה של גברת סינקלייר" הוא ספר הביכורים של לואיז וולטרס. על פניו זהו ספר מפתה חובבי ספרים וחובבי תעלומות משפחתיות-היסטוריות: רוברטה עובדת בחנות ספרים. היא ממיינת ספרים ישנים שמגיעים לחנות, מנקה אותם וקובעת את מחירם. יותר מכל היא אוהבת למצוא פריטים שנשכחו בין הדפים – פרחים, סימניות, פתקים, מכתבים. יום אחד מביא אביה לחנות ספרים מבית אמו, שעברה לדיור מוגן. בתוך אחד הספרים היא מוצאת מכתב מסבה אל סבתה, מכתב שתוכנו סותר את מה שרוברטה יודעת על משפחתה, וסקרנותה מתעוררת. הספר מתנהל במקביל בהווה, בו רוברטה מנסה לחקור את העבר, ובעבר בו מתנהלים חיי סבה וסבתה בתקופת מלחמת העולם השניה.

כאמור, על פניו זהו ספר מפתה ומסקרן, אך בפועל זהו ספר ביכורים עם חולשות של ספר שכזה: רצון להכיל יותר מן הנדרש, סתירות פנימיות, תפירה לא עדינה של העלילה, טכניקת כתיבה בולטת, ניסוחים מופרזים, מתח לא נחוץ. הנושא המרכזי בספר הוא האימהות, והוא זרוע סיפורי לידה, הריונות רצויים ולא רצויים והפלות. בשל הנטיה להעמיס, סיפורים כאלה צצים על כל צעד ושעל, ויש תחושה שהם שם רק בשביל לכלול את כל הדמויות תחת אותה דילמה. המתח בספר לא באמת מותח, כי כבר בשלב די מוקדם ברור מה באמת התרחש, והנסיון להסוות זאת אינו מוצלח. סיום הספר כמעט הוליוודי – הסבתא מספרת את סודה דקה לפני מותה. גם האהבה שרוברטה זוכה לה לקראת סיום היא בעלת אותו גוון מתקתק ובלתי משכנע. כל אלה ועוד ממסמסים את הפוטנציאל הגלום בעלילה.

בשורה התחתונה: אפשר לוותר.

פרק ראשון

Mrs Sinclair's suitcase – Louise Walters

כתר

2014 (2014)

תרגום מאנגלית: איריס ברעם

מנחם בן הודה פעם שהוא לא בהכרח קורא בשלמותם את הספרים שהוא מבקר: "אני מצליח לקרוא רק את הספרים שאני כותב עליהם, וגם אותם אני לא בהכרח קורא עד הסוף. לפעמים אני קורא עד שיש לי דעה מגובשת וזהו. לפעמים אני אפילו קורא בדילוגים אבל אני עוזב ספר רק כשאני יודע מה דעתי עליו בדיוק". הפיתוי לנהוג כמוהו במקרה הזה היה גדול. כבר בדפים הראשונים הבנתי מה אני עתידה לקרוא: עוד ספר מסוגו של "מזוודה על השלג", ספרה הראשון של אולה גרויסמן, על כל ליקוייו. לדאבוני, בשל ההתחיבות לכתוב עליו, מצפוני לא אפשר לי לנטוש את הספר, וכך דנתי את עצמי לשעות של שעמום.

זהו סיפורם של עולים מרוסיה, חלקם עלו בשנות ה-70 וחלקם בשנות ה-90, עת התרחשות הארועים בספר. למעט הפרט הביוגרפי הזה אין ביניהם מכנה משותף. לכל אחד סיפור משלו, מניעים משלו לבחור במולדת שניה, מסלול התאקלמות מוצלח או רצוף קשיים, יכולת או רצון להתמסד, אמביציות ברמות שונות. נקודת המפגש ביניהם מתרחשת בסדנאות צמיחה אישית שמנהל אלי אורקין, גם הוא ממוצא רוסי. חייו האישיים של אלי הם בעצם כשלון בכל היבט, אבל יש בו מספיק כריזמה כדי להנהיג סדנאות מסוג זה, ובמקרים מסוימים אף להשפיע על חיי המשתתפים מעבר למסגרת הסדנה, בדרך כלל באמצעות מניפולציות ותככים.

הסיפור מתרחש על רקע הארועים בישראל של אותם ימים – אינתיפאדה, מלחמת המפרץ – מה שמאפשר לסופרת לשים בפי גיבוריה התיחסויות פוליטיות, בדרך כלל קיצוניות לימין או לשמאל. יש גם התיחסות מסוימת לדת מול חילוניות, וגם פסיכולוגיה שטחית בהקשר לשאלות של זוגיות ושל מודעות עצמית. אבל למרות היקפו הנרחב של הספר – 555 עמודים – אין באמת העמקה בשום דבר. המון פרטים, אבל בלי תוכן משמעותי. אם ב"מזוודה על השלג" עוד מצאתי בדוחק ענין מסוים, לפחות בהיבט של החיים בברית המועצות לפני התפוררותה, בספר הנוכחי אני לא יכולה לשים את האצבע על איזושהי נקודת חוזק יחסית. הכל מאוד אוורירי ולא נוגע.

עושה רושם שאפילו בהוצאה לא ממש התעמקו בספר, אחרת לא היו מאשרים את הטקסט שעל הכריכה, שהקשר בינו לבין העלילה קלוש: "חייהם נעצרים באחת כשהם קושרים את גורלם באלי אורקין, סוציופת מקסים וכריזמטי, המשתלט על חייהם ונעשה למנהיגם הרוחני. הם ננעלים בתוך קהילה סגורה, אטומים למתחולל סביבם ובלתי-נגישים לאנשים מבחוץ. האינתיפאדה הראשונה, מלחמת המפרץ והסכמי השלום עוברים כרחש בלתי-מובן באוזניהם". גיבורי הספר מעולם לא הפכו לקבוצה אטומה, וכמו שציינתי קודם הם דווקא מתיחסים, והרבה, למה שמתרחש סביבם. חייהם לגמרי לא נעצרו כשפגשו את אלי. להפך, שניים מהם, לדוגמא, עשו מהפך של ממש בחייהם כשהחליטו לעלות לארץ בעקבות הביקור כאן, שבמסגרתו התנהלה הסדנה. רובם של אלה שנפלו ב"קסמו" של אלי, נטשו אותו במוקדם או במאוחר, ורק ענת, הגיבורה הראשית של הספר, פיתחה סממנים של תלות מאלה המאפיינים כת.

מילא שבהוצאה חיפפו, חמור יותר לגלות שבמחצית השניה של הספר גם הסופרת לא שמה לב לפרטים. יש סתירות בגוף הטקסט, ויש עובדות לא נכונות. ואם איתרתי כמה כאלה במהלך הקריאה הנחפזת שלי, שהלכה והואצה כדי להגיע כבר לסיום, מן הסתם יש עוד כמה שחמקו ממני. בפתיחת הספר הסופרת מציינת שמדובר בארועים ובדמויות ששאבו השראה מארועים שקרו ומאנשים אמיתיים, אבל אין בכך די כדי ליצור אמינות. לא מספיק להצהיר "אבל יש דברים כאלה באמת", צריך גם לכתוב אותם באופן אמין כדי שישכנעו.

הדבר היחיד שאהבתי בספר היא העטיפה המלבבת שעיצבה דנה ציביאק.

 

ידיעות ספרים

2014

לעתים נדירות אני מתחרטת על בחירה לקרוא ספר. אני יכולה לא ליהנות מהספר, לא להעריך אותו, אבל גם אם ספר מסוים הוא בעיני בזבוז זמן, עדיין אני לא חשה תחושת מיאוס כמו זו שתקפה אותי בספר הזה. תקראו לי מתחסדת, צרת אופקים, לא משנה. יש סיבה למה יחסי מין בין אדם לחיה הם טאבו, וצריך הצדקה ממש טובה כדי להעביר אותם אל הצד הלגיטימי של יצירה אמנותית. הספר השטוח הזה לא מצדיק זאת. תיאורים מפורטים של סקס בין אשה לשימפנזה הם לא חוויה שאני רוצה לקרוא עליה, גם אם יעטפו אותה בסיפור אהבה בין מדענית לשימפנזה צעיר המצוי בתהליך התפתחותי (לא אבולוציוני, למרות שם הספר) מזורז להפוך לאנושי.

זהו סיפורו של ברונו, שימפנזה שגדל בגן חיות עד שהתברר שיש לו כישורים אנושיים. תוצאות ניסוי שנערך על קבוצת שימפנזים צעירים ועל קבוצת תינוקות אנושיים העלה, שתגובותיו של ברונו זהות לאלה של התינוקות, ולפיכך לכד את תשומת ליבם של המדענים והועבר למכון מחקר. כאן הוא מתוודע אל לידיה, חוקרת בתחילת דרכה, ונוצר ביניהם קשר קרוב. ברונו עובר תהליך התפתחותי מהיר, לומד לקרוא, מדבר בשפת אנוש, מתהלך זקוף, מגלה סקרנות ותבונה מעל לממוצע האנושי, ולכאורה מתאהב בלידיה. על כריכת הספר נכתב בין השאר כי זהו "סיפור האהבה המרגש ביותר בספרות של השנים האחרונות", אך כמו שאר ההפרזות שבציטוטי הביקורת, גם למשפט זה אין על מה להסתמך. למרות הסערה המילולית והפיזית של ברונו, בשום רגע לא השתכנעתי שאכן מדובר ברגש אמיתי, וזו רק אחת מן החולשות המרובות של הספר.

ברור שהסיפור פה הוא לא יכולת הלמידה המדהימה של ברונו. לא נראה לי שהייל מנסה לשכנע שיכולת כזו אפשרית. הוא מנצל את ברונו, המצטרף החדש לאנושות, כדי לומר כמה דברים על החברה האנושית. הענין הוא שמה שיש לו לומר הוא גם לא מעניין, גם לא חדשני, וגם טובע בסיפור פרטני וארכני. לכאורה הוא משמיע אמירות חכמות – כסף משחית, תאוות פרסום יכולה לחבל במדע, תקשורת לא מילולית חשובה לא פחות מתקשורת מילולית, קנאות דתית עלולה להדרדר לאלימות – אך למעשה כל האמירות שבספר לעוסות וממוחזרות. שום דבר מקורי. הנה דוגמא לפילוסופיה הגדולה שלו: לא מאפשרים לקופים להשתלב בחברה אנושית כי הם עלולים להיות אלימים. לפי אותו הגיון צריכים לכלוא מראש את כל האנשים, ולא רק אחרי שהם מבצעים פשע. באמת.

בערך במחצית הספר, אחרי שמתרחשת טרגדיה, ברונו נמלט משיקגו לניו-יורק. אם עד עכשו הספר עסק בו, פתאם הוא מתפזר לתחומים נוספים, כמו חיי התיאטרון המחתרתי בניו-יורק. מעניין? אולי. קשור לספר? לא. הייל נפל כאן למלכודת ספר ביכורים, שבו הוא מנסה להפגין את כל מה שיש לו.

כושר התיאור של בנג'מין הייל מעולה. הוא נכנס לפרטים ולדקויות ולמחוות קטנות בתשומת לב ובדייקנות. חבל שהכשרון הזה מבוזבז על העלילה הזו. גם התרגום של אורטל אריכא מצוין, קולח ובהיר.

בדברי התודה שלו הייל מזכיר את דבריה של חוקרת הפרימאטים ג'יין גודול: "כל היצורים החיים על פני האדמה הרבה יותר דומים משהם שונים". "האבולוציה של ברונו ליטלמור" לא מסייע בהעברת המסר.

בשורה התחתונה: כדאי לוותר

The Evolution of Bruno Littlemore – Benjamin Hale

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2014 (2011)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

"חטאים קלים" הוא קובץ המכיל שבעה סיפורים, כל אחד מהם נושא כותרת של אחד משבעת החטאים שדינם מוות על פי הנצרות: עצלנות, גרגרנות, תאוות בשרים, זעם, גאווה, קנאה, חמדנות. אני מתקשה למצוא מלים לתאר את הסיפורים, מהסיבה הפשוטה שלמרות שעברה רק יממה מאז הקריאה, הם כבר הספיקו להתערפל בזכרוני, ולמען האמת הם החלו להתפוגג כבר במהלך הקריאה. למעט שניים מן הסיפורים – זעם וחמדנות – כולם אינם מהודקים מספיק, סובלים מעודף פרטים ומחוסר בהירות, ובמילה אחת משעממים.

עודף הפרטים, לדעתי, הוא הליקוי הגדול ביותר של הסיפורים. דמויות רבות מדי צצות ללא הקשר וללא הסבר, פרטים ביוגרפים מיותרים נזרקים לחלל הסיפורי, וכתוצאה מכך המוקד נעלם והסיפור נמרח. שני הסיפורים שהזכרתי קודם חמקו מהליקוי הזה, ולכן הם נהירים יותר, חדים יותר, גם אם הקשר לכותרות שנבחרו להם מאולץ.

בחרתי לקרוא את הספר הזה כי הערכתי את כשרונה של הסופרת בספר קודם שתורגם, "וינה". אם כאן הפריע לי ריבוי הפרטים, ברומן הוא דווקא יצר פסיפס ביוגרפי וחוויתי מעניין. למרות שברומן יש מקום נרחב יותר לבריאת כמה מוקדים לסיפור, הוא היה ממוקד מאוד בנושא מרכזי, בעוד דווקא הסיפורים הקצרים לא הצליחו להבנות סביב חוט שדרה מרכזי. ברומן בלט מאוד ההומור השנון של הסופרת, ובסיפורים הוא טבע בים המלל.

בשורה התחתונה: אפשר לוותר.

Lassliche Todsunden – Eva Menasse

הוצאת מטר

2013 (2011)

תרגום מגרמנית: עופרה קק