קטגוריה: ספרים לא מומלצים

לא חשבתי שאנטוש ספר שואה, בוודאי לא כזה שמספר על דמויות אמיתיות, אבל הפתעתי את עצמי.

הספר נפתח בכעין סיפור מסגרת. מנהל המכון הגבוה ללימודי היסטוריה של איזר מספר על תעלומת גורלה של שרלוט, ילדה יהודיה שנעלמה בעיר לייז' שבבלגיה בסתיו של 1941. בהתרגשות הוא צופה בסרט נדיר, שבו דה-גול מברך את לוחמי לגיון הזרים מאורוגוואי, שסייעו לצרפת להלחם בגרמנים, ורומז כי מה שנראה בסרט הוא פיסה מן הפאזל המרכיב את פתרון התעלומה. וכך, כשהוא יוצר מתח בלתי נחוץ, הוא פותח בסיפור, המסופר מפיהן של דמויות רבות, ביניהן יהודים שנרדפו, פולנים שסייעו להם, לוחמי הלגיון, חיילים גרמנים, אנשים שחייהם הצטלבו לרגע באלה של שרלוט, כמו הזייפן אדולפו קמינסקי, ועוד.

"מה קרה לדורה ברודר", ספרו המצוין של פטריק מודיאנו, עולה מיד על הדעת, ואכן ציטוט ממנו משמש כפתיח לאחד מפרקי הספר. אבל בשונה מספרו של מודיאנו, הרגיש, המהודק, החושף את פרטי פרטיה של התקופה בפריז, ספרו של לונג מפוזר, שטחי, ועושה רושם של ספר שמיועד לנוער אשר לא שמע על השואה מימיו.

למרות זאת התמדתי בקריאתו. מדובר, כאמור, בארועים שארעו לאנשים המוזכרים בו – בדברי התודה בסופו של הספר הסופר מזכיר את שיחותיו איתם – ולכן מבחינתי יש להכיר אותם. הפיזור של הספר, שהוא בעיני מגרעת, תורם מצד שני כמה פרטים מעניינים שלא הכרתי, כמו קורותיהם של לוחמי לגיון הזרים. אבל בערך לקראת מחציתו של הספר הגעתי למשפט "רבים אמרו שהחטיבה שלנו דומה לאו"ם. ושסופה שתהפוך, כמו האו"ם, למגדל בבל!", ואיבדתי אמון וסבלנות, שכן הדברים נאמרו לכאורה ב-1942, מעט לפני הקרב בביר-חכים, והאו"ם, אבוי, נוסד רק ב-1945. בשלב זה נטלתי לעצמי רשות לדלג ישירות לסוף, כדי לגלות מה עלה בגורל משפחתה של שרלוט, ודי לי בכך.

במאמר מוסגר אוסיף שנראה לי שגם מי שהופקדו על ההגהה והעריכה הלשונית לא התלהבו לקרוא את הספר, וכך נפלו בטקסט, באורח מאוד לא אופייני להוצאה, שגיאות מביכות של בלבול בין זכר לנקבה ובין יחיד לרבים, בנוסף לאותיות שנשרו ולמלים שהוכפלו. חבל.

בצד החיוב, האיור של נגה לבני על הכריכה נאה ומושך.

La Niña que Miraba los Trenes Partir – Ruperto Long

תשע נשמות

2022 (2016)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

לוֹאיק פורטבן, בן שלושים וחמש, נאלץ לעבור טיפול פסיכולוגי לאחר שהיכה את עמיתו לעבודה ששכב עם אשתו. מכיוון שהוא בעיצומו של תהליך גירושין, הוא עובר לגור עם אמו אנאיס ועם אחיו הצעיר. שתי התוצאות האלה של בגידת אשתו גורמות לו לחוש תלוש, ולכן כשאמו מציעה לו לצאת לשבוע לכפר הולדתה, ולהכין את בית סבתו למכירה, הוא – טיפוס פריזאי מובהק – נענה.

כנהוג בספרים רבים מדי לאחרונה, עד כדי שחיקה, העלילה מתנהלת בשתי תקופות במקביל – 1943, שנת מפנה בחייה של אלואיז, הסבתא שאותה לואיק כמעט ולא הכיר, ו-2012, השנה בה לואיק נובר בחפציה ובמסמכיה, וחושף סודות משפחתיים. במפגש הראשון עם תושבי הכפר הוא לומד שראשה של אלואיז גולח בתום הכיבוש הגרמני, אות וסימן להתרועעותה עם הכובשים. מכתביה, וכמה שיחות עם אנשים שהכירו אותה, מגלים, אלא מה, שהדברים אינם כפי שהם נראים, כי מי כבר מגלה סודות מבישים בספרים קלישאתיים-תבניתיים מתקתקים?

אל התערובת נמסכת, כמקובל, פרשת אהבה חדשה, במקרה זה עם שוטרת מיוסרת שמצטרפת לחקירותיו של לואיק. גם קמצוץ פמיניזם מתווסף לעלילה, לצד אמירות בנאליות על כפר-עיר, בנסיון לייצר ערך מוסף. אבל הכל תפור ברשלנות, הערפל סביב התנהלותה של אלואיז, כדי ליצור מתח, מיותר, ומי שמבקש לפחות ללמוד מעט היסטוריה מקומית יתאכזב.

חבל.

Les Âmes silencieuses – Mélanie Guyard

אריה ניר

2022 (2019)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

לא תכננתי לקרוא את הספר. כל הקונספט הזה של בית מלוכה ושל הערצת אייקונים משום "מלכותיותם" צורם לי. אני מחבבת את דמותה הציבורית של דיאנה, את החן שבהתנהלותה הפומבית, את בחירתה לצעוד בשדה מוקשים, לחבק חולי איידס, לעמוד עם ילדיה בתור למתקנים בפארק שעשועים ללא פריבילגיות, ודי לי בכך. הרכילות הפנימית של מי אהב ומי בגד, מי תמך ומי גינה, פחות מעניינת בעיני, ובכל מקרה היא כבר נדונה ונטחנה עד דק. לא הרגשתי שאני רוצה לדעת עוד, ולא חשבתי שהספר יחדש לי משהו, אבל כשהוא התגלגל לידי התחלתי לקרוא בו. בכל זאת, הזדמנות לשמוע את מילותיה שלה ולא את שאחרים אומרים עליה.

התחלתי ונטשתי. לא תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה לי עם הספר, שאכיר אשה מבולבלת, מרוכזת בעצמה, מתקרבנת, תופסת את עצמה, כפי שהיא כותבת, כ"שה לעולה". בלהיטותה להגשים את חלום הילדות להיות רעייתו של איש ציבור (שגריר בחלומה של הילדה, נסיך בהתגשמות המבוגרת), הסכימה להנשא לאיש, למרות שידעה עוד לפני שהתארסו כי תחת אפה ומבלי שטרח להכחיש ניהל רומן עם אשה אחרת, והביאה על עצמה שברון לב מתמשך. בולימיה, חיתוך עצמי, נפילה מכוונת במדרגות בעת הריונה – מה קדם למה? אופי ניירוטי או לחץ הנישואים, החובות והתקשורת? לא ברור. ואולי אני עושה לה עוול. אולי העובדה שהפרקים המובאים בספר מפיה בגוף ראשון נבחרו ונערכו על ידי אנדרו מורטון, מציירים את התמונה שהעיתונאי ביקש לצייר, ולכן הם קטועים, קופצניים ומתרכזים בסנסציוני ובצהוב. אם כך, דווקא האיש שלכאורה ביקש לתת לה קול, שיבש אותו.

כך או כך, הספר היה לי מאוד בלתי נעים לקריאה, ובין אם נכתב ביוזמתה ואושר על ידה, או אם נגררה לכך כדי להצדיק את השתוקקותה להחלץ מנישואים אומללים, בעיני הוא אינו מכבד אותה. את המחצית השניה של דבריה קראתי בדילוגים, ורפרוף בפרקים שאחריהם רמז לי שאין שם חידוש. לא הבנתי מה הטעם לתרגם אותו שלושים שנה אחרי שראה אור.

דיאנה היתה, כפי שנכתב לקראת סיומו של הספר, אייקון נערץ, "השלכה של מליוני פנטזיות, תקוות וחלומות". היא תזכר, לפחות על ידי בני דורה, בזכות החן, הכריזמה והאנושיות. הבה נניח לה.

Diana: Her True Story–in Her Own Words – Andrew Morton

אריה ניר

2022 (1992)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

כשנה אחרי שאסון כבד נחת על דיאן, בעלת בית קפה וחנות ספרים פריזאית, היא מתנערת מעט מן ההסתגרות המדכדכת שבה שקעה, ובעצת פליקס, חברה היחיד ושותפה בעסק, היא מחליטה לפתוח דף חדש. לא בדיוק הדף שאליו התכוון פליקס, שקיווה לראות אותה חוזרת לעבודה ולשגרה, אלא בריחה הרחק, אל כפר אירי, שאותו בחרה באקראי מבלי לדעת עליו דבר.

דיאן היא דמות קלישאית של עלמה במצוקה, ולא בגלל האסון, כזו שמוציאה שם רע לנשים. היא תלותית, מרימה ידים בקלות, בטוחה שתמיד יימצא מי שיושיע אותה – בעלה, פליקס, ההורים. כן, יש נשים (וגברים) כאלה, וגם עליהם אפשר לכתוב ספרים, אבל הספר הזה, אחרי עמוד ומחצה מוצלחים מאוד בפתיחה, קלישאתי ושטוח וחפיפי ממש כמו דיאן. עלמה מבולבלת פוגשת גבר קודר, לכל אחד סודות משלו, ושניהם, כמובן, מתעבים זה את זה. שניהם, כמובן, יגלו שהם נמשכים זה לזה, והתיעוב, אחרי שורה של אי הבנות, יהפוך לאהבה. בלי עומק, בלי רגש אמיתי, בלי הגיון פנימי.

אנייס מרטן-לוגאן כנראה ביקשה ליצור ספר שאינו נופל לגמרי לתבניות. לשם כך העניקה לדיאן מהפך פתאומי, ממש של מאה ושמונים מעלות, והותירה את הסיום פתוח, אם כי רק לכאורה. לא משכנע.

לדעתי, אפשר לוותר.

Les Gens Heureux Lisent et Boivent de Café – Agnès Mrtin-Lugand

כנרת זמורה ביתן דביר

2015 (2013)

תרגום מצרפתית: מונה גודאר

כותרת משנה: המדריך לחיים שפויים במציאות מורכבת

"מוקף בפסיכופתים" מבקש להציע כלים להתמודדות עם פסיכופתים. פסיכופתיה היא הפרעת אישיות, שהלוקים בה מכוונים לשגשג על סבלם של אחרים, מבלי שמצפונם או רגשותיהם יתעוררו ויחושו אמפתיה וחמלה. הם קלי דיבור, שקרנים פתולוגים, לעתים קרובות מקסימים ולכאורה חברותיים, והם מצטיינים באיתור נקודות תורפה אצל אחרים כדי לנצלם לטובתם.

כולנו מכירים אנשים שהתנהלותם זוכה לכינוי פסיכופתית. האם הם אכן כאלה? המבחן המקובל הוא זה של רוברט ד. הייר (טבלה מצורפת למטה). במבחן זה ניתן ציון בין 0 ל-2 בכל אחד מן הסעיפים, כש-0 משמעותו היעדרות של התכונה, ו-2 נוכחות קבועה שלה. הציון המכסימלי, כלומר פסיכופתיה מוחלטת, הוא לפיכך 40, ומי שהתקרבו אליו הם אנשים מסוגם של היטלר ומנסון. למרבה ההפתעה, כך על פי אריקסון, בציונים גבוהים זכו גם אנשים מלבבים כמו צ'רצ'יל, ג'ון קנדי וביל קלינטון, לצד אישים שנויים יותר במחלוקת כמו טראמפ והילרי קלינטון. לדעת אריקסון, ציון שבין 15 ל-20 צריך להביא לעמידה על המשמר.

האם אנחנו באמת מוקפים פסיכופתים? או במלים אחרות, האם הספר, כמצוין בעמודיו הראשונים, יגרום לנו לא לישון בלילה? אריקסון סבור כי מדובר ב-2% מן האוכלוסיה, והוא מזכיר מחקרים שסבורים שמדובר במספר כפול. מחקרים שקראתי נוקבים ב-1%. כך או כך, במספרים מוחלטים מדובר במספר עצום של עשרות מליונים, שאריקסון מציג כדי להמחיש את גודל הבעיה. אבל גם אם המספר גדול האחוז עדיין קטן, והשימוש במונח "מוקפים", שאולי התאים לספרו הקודם, מופרז עד מאוד בעיני (מצד שני, אחרי "מוקף באידיוטים" אריקסון פרסם ארבעה ספרי "מוקפים" נוספים, אז הוא כנראה עלה על משהו שעובד). כמובן, מי שאיתרע מזלו ליפול קורבן לפסיכופת חווה 100% מעוצמת המפגש, ולכן מודעות לקיומה של הסכנה מבורכת. רק בלי היסטריה. אריקסון עצמו ממתן את הלחץ שבנה במבוא ובמהלך הספר, כשהוא כותב בעמודים האחרונים כי אין סיבה להתחיל לחשוד בכל אחד, אבל ידע הוא כוח. נכון תמיד.

כמו בספרו הקודם, "מוקף באידיוטים" (שלא קראתי), גם כאן הכותב מבסס את הסבריו על שיטת דיס"א, המסווגת את בני האדם לארבעה סוגי אישיות שלנוחות הזכרון הוצמד להם צבע: דומיננטים (אדומים), משפיעים-מעוררי השראה (צהובים), יציבים (ירוקים), אנליטים-זהירים (כחולים). לעניות דעתי הבלתי מקצועית, הנסיון למסגר אנשים בארבע מסגרות כובלות הוא שטחי במקרה הטוב. אריקסון משתמש בשיטה זו כדי להסביר כיצד כל טיפוס נתון בסכנה מול תכסיסי הפסיכופתים, וכדי להציע לכל טיפוס כיצד להתגונן. בעיני הוא שב וסותר את עצמו: מצד אחד כל הסבריו מבוססים על טיפוסים "טהורים", הווה אומר מאופיינים לחלוטין בתוך הצבע היחודי להם. מצד שני הוא מבהיר כי מרבית בני האדם (80%) מאופיינים בשילוב של שני צבעים. הוא עצמו נמנה, לדבריו, עם ה-15% שמאופיינים בשלושה צבעים. אם כך, מה הועילו חכמים בתקנתם? אם האדם אינו חד-צבעי, איזו תועלת תצמח לו מן הפרקים העוסקים בו?

ובכל זאת, חשוב לדעת לזהות פסיכופתים. הם אלה שיצוצו בפייסבוק עם סיפורים ביוגרפים מרשימים ויטענו שהתאהבו בפרופיל שלנו ובנו. הם אלה שינסו להתחבב עלינו ואז לקחת את כספנו. הם אלה שיערערו על מעמדנו ועל שפיותנו, ירחיקו אותנו מאהובינו, ויעברו לקורבן הבא אחרי שלא יוותר לנו מה לתת להם. צריך לדעת להזהר, לא ליפול לדברי חלקות, להבין שאם משהו נראה טוב מכדי להיות אמיתי הוא כנראה כזה. ואם לא היינו עירניים בזמן והתחלנו ליפול, צריך לאזור כוחות ולעזוב. כל הדברים האלה נאמרים בחלקו האחרון של הספר, ובעיני הוא היחיד שיש בו ערך.

אריקסון, אגב, איבד סיכוי לאמון מצדי בהסבר החפיפי שלו, שאינו קשור למציאות בשום צורה, אודות האופן בו היטלר פילס את דרכו אל ליבם של הגרמנים.

בהערת שוליים, כשמתרגמים שמות משפה אחרת, כדאי לבדוק כיצד הם מבוטאים ולדייק בכתיבתם, שכן השימוש באותיות בשבדית שונה לעתים מזה שבאנגלית.

למעונינים בקריאה מעניינת על פסיכופתיה, ויקיפדיה מציעה מאמר מפורט ומושקע בצירוף מאות מראי מקומות להרחבה.

Surrounded by Psychopaths – Thomas Erikson

כנרת זמורה דביר

2022 (2018)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

עשרים שנה אחרי שרוצח סדרתי חדל ממעשיו, אולי מת, יוצאת אלי, חוקרת פרטית מטעם עצמה, להתחקות על עקבותיו, ואת תוצאות חקירתה היא משתפת בפודקאסט פופולרי. כשמתרחשת חטיפה באותו סגנון ובאותו אזור, עולה החשד כי הרוצח שב לפעול, בדיוק בנקודה בה עצר. האם מדובר באותו אדם, או בחקיין? האם ארב בסבלנות להזדמנות להפיל קורבנות חדשים, או אולי הפודקאסט היה הזרז שהשיב אותו אל הזירה?

"נערה, 11" הוא ספר מתח שבלוני למדי, שיחודו בגימיק של שידור החקירה. לאלי יש מניע נסתר, שהקורא העירני מודע לו בשלב מוקדם למדי, ומאזיניה ייחשפו לו בהמשך. במהלך חקירתה האובססיבית היא תעקוב אחר כמה כיווני חקירה, תשתף פעולה עם שוטרת אחת ותידחה על ידי שוטר אחר, תחוש אשמה על קורבנות שיפלו בדרך, תפעל על פי חושים מקצועיים מחודדים וגם על סמך תחושת בטן, ובסופו של דבר, ברגע האחרון ממש, תפצח את זהותו של הרוצח ותמנע מקרי מוות נוספים.

למרות שהספר קריא מאוד, והדמות של אלי מתוארת היטב, בשלב מסוים העלילה מתחילה ללעוס את עצמה, ואפילו המתח מתפוגג. הדברים אמורים בעיקר בחלקו השלישי והאחרון, שבו עולה על הבמה הרוצח עצמו, המסופר מפיו של הכותב היודע-כל. נדמה שהסופרת מנסה להסביר את מעשיו של האיש באמצעות טראומות ילדותו, אבל הדברים אינם משכנעים. בסיומו של הספר מתברר, כנראה, שלא לזה כיוונה, ואם כך לא ברור מדוע טרחה בכלל בנושא זה.

אני מבקשת למצוא בספרים ערך מוסף, ומן הספר הזה הוא נעדר כמעט לחלוטין. למעשה, האמירה המשמעותית היחידה בו מופיעה רק בעמוד האחרון, כשאלי קוראת למאזיניה להמנע מן הנטיה להפוך את הרוצח לסלבריטאי, קריאה שאמורה להיות מובנת מאליה, אבל לעתים קרובות מדי מתעלמים ממנה: "אל תתנו לו את הסיפוק שביצירת מורשת […] במקום זה דברו על החיים שגזל […] התמקדו בנערות שאת חייהן קטע, לא בחיים מעוררי הרחמים שבהם נתלה כתירוץ למעשיו".

לדעתי, אפשר לוותר.

Girl, 11 – Amy Suiter Clarke

פן וידיעות ספרים

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: אילן פן

כותרת משנה: סופרות כותבות על נשיות

"נקשרות" הוא קובץ הכולל שבעה סיפורים פרי עטן של סופרות ישראליות, וששה שנכתבו על ידי סופרות צרפתיות. הסיפורים הצרפתיים פורסמו ב-2020 כחלק ממחאת #MeToo, ונועדו להביא לידי ביטוי את חווית הנשיות מנקודת מבטן של הכותבות. הסיפורים הישראלים תורמים לקובץ את זוית הראיה של הכותבות הישראליות.

עורכות הספר בחרו לפתוח בקורבנוּת ובמסכנוּת מבית מדרשה של אילנה ברנשטיין, בחירה מקוממת ושאינה במקומה. הקורבנוּת נוכחת גם בכמה מן הסיפורים האחרים. נשים מצמצמות את עצמן, מתאימות את עצמן כדי למצוא מקום וקול. קולן של נשים דעתניות, עצמאיות, המכירות בערכן ואינן מודדות את שווין מנקודת מבט שוביניסטית, נעדר כמעט לגמרי. לא זה צריך להיות היצוג של קולה של הנשיות, לפחות לא בעולם המערבי של ימינו. למעט מקרי קיצון של אלימות ושל טרור, לנשים בעולם המערבי יש אפשרות בחירה, אפשרות להגדיר את עצמן לא מתוך השוואה לגברים אלא מתוך עצמיותן. מאבק על סגירת פערים צריך להיעשות מן העמדה המוצקה של הזכות הלגיטימית לשוויון, לא מן ההתמסכנות. משום מה, דווקא כמה נשים כותבות מנציחות את הנחיתות שנגדה הן מבקשות להתריס.

לכותבות לא ניתנו הנחיות בדבר תוכן הסיפורים ורוחם, ובכל זאת במרביתם המסר השתלט על העלילה הסיפורית, וחבל. אם כבר מבקשים להעביר מסר, עדיף בעיני הסגנון המאמרי של מארי דריוסק בסיפורה "בבריכה". בקול צלול היא אומרת ברורות כי לא הנשים צריכות להשתנות כדי למנוע הטרדות ותקיפות, אלא הגברים. חבל שהגיבורות של אילנה ברנשטיין ושל מליס דה קרנגל, לדוגמא, לא ניחנו באותה תובנה – האחת מקטינה את עצמה כדי לזכות סוף סוף בבן זוג, השניה מסגלת לעצמה קול נמוך כדי להשמע גברית יותר, ולכן סמכותית יותר.

הקובץ כולל סיפורים טובים יותר וטובים פחות, אך למעט המגדר של הכותבות ושל הדמויות הראשיות לא מצאתי כל הצדקה לכנס אותם יחד.

לצערי, לא אוכל להמליץ על הספר.

אריה ניר ומודן

2022

מכל ספרי גיום מוסו שתורגמו קראתי עד היום רק את "מחר", שהיה בעיני קריא אך ריקני. כמעט שש שנים עברו מאז, עיינתי בסקירות שנכתבו על ספריו האחרים, והתרשמתי שמדובר בעוד מאותו הדבר. אבל שם הספר האחרון פיתה אותי. חשבתי שאמצא בו אמירות מעניינות על ספרות, ובכלל, למה לא לשמור על ראש פתוח?

נתן פולס הוא סופר צרפתי עטור תהילה, שפרש לחיי בדידות באי קטן, והכריז שלא יכתוב יותר. עשרים שנה אחרי הפרישה מגיע לאי רפאל, סופר בחיתוליו, שלהוט ליצור קשר עם נתן, לפצח את סוד הסתגרותו, ולקבל ממנו טיפים כיצד לזכות בהכרה ובפרסום. מה שנפתח כסיפור שעיקרו עולמם של הסופרים, מידרדר במהרה לעלילת רצח הזויה. גופות מעונות מתגלות באי, רפאל הופך לבלש, נתן נתקף אימה ופטליזם, בלונדינית יפיפיה מצליחה להפר את בדידותו, אנשים תמימים מתגלים כאפלים, ושרשרת אי ההבנות הארוכה תגיע לסיומה במילים שיכתוב נתן לראשונה לאחר שני עשורים של שתיקה. מוסו משתמש בטריק שחוק של עירוב עצמו הבדוי בעלילה, שותל בתוכה באופן מלאכותי הרצאה על המלחמה ביוגוסלביה, מרבה להתייחס לסופרים אמיתיים ולהביא מדבריהם, אבל כל אלה אינם מצליחים להעניק לספר משמעות ואיכות. כמו "מחר" גם "החיים הסודיים של הסופרים" קריא ודינמי, אבל הדמויות הן לא פחות ממגוחכות, והעלילה חפיפית הרבה למעלה מן המתקבל על הדעת.

לטעמי, אפשר לוותר.

Guillaume Musso – La Vie secrète des écrivains

כנרת זמורה דביר

2021 (2019)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

ליליאן ומדיסון נפגשו בפנימיה יוקרתית לבנות והפכו לחברות. מדיסון היא בת למשפחה עשירה, צועדת בבטחה על מסלול שאפתני שעתיד להוביל אותה לעושר גדול יותר ולעמדת השפעה ברמה הלאומית. ליליאן היא בתה של אם קשת-יום מנוכרת ושל אב בלתי ידוע, שבזכות הצטיינותה בלימודים זכתה במלגה לפנימיה. השאיפה שלה היא, פחות או יותר, להשתחרר מן הבית שבו גדלה. למרות שעבירה על תקנות המוסד שביצעה מדיסון גרמה דווקא לסילוקה של ליליאן, ובפועל לדיכוי כל תקוותיה, השתיים נותרו בקשר מכתבים, והן רואות זו בזו את החברה הטובה ביותר, אולי החברה היחידה. כשמדיסון מציעה לליליאן לטפל בשני ילדיו התאומים מנישואים קודמים של בעלה, ליליאן משליכה מאחוריה "קריירה" כעובדת בסופרמרקט, ועוברת לגור עם שני הילדים בבית האורחים באחוזה של חברתה.

ג'ספר, בעלה של מדיסון, הוא סנטור, ששמו מוזכר כנשיא עתידי. ילדיו, בסי ורולנד בני העשר, שלוקים בתופעה מוזרה של התלקחות ספונטנית, אינם משתלבים בתכניותיו, אבל משום שאמם הביולוגית מתה אין לו ברירה אלא לקחת אותם תחת חסותו. כאן ליליאן נכנסת לתמונה. למשך חודשי הקיץ, עד שיוחלט בדבר עתידם של הילדים, היא אמורה לטפל בהם, קרוב למשפחתם אך לא ממש בתוכה.

ההתלקחות הספונטנית, שבה לוקים הילדים, היא, בעיני, היבט בלתי נחוץ בספר. התופעה הזו אינה קיימת באמת, בוודאי לא כפי שהיא מתוארת כאן, ככזו שאינה פוגעת במתלקחים עצמם. אני מניחה שהסופר התכוון ליצור מקבילה על-טבעית לרגשות שמפעמים בילדים שחוו חיים טראומטיים כמו בסי ורולנד, אבל הספר היה עשוי להרוויח מהיצמדות למציאות.

משום שהספר צפוי מאוד, ברור שליליאן מחליקה כמו מומחית לתפקיד האומנת, למרות אפס כישורים. החיים המשותפים של השלושה יידעו עליות ומורדות עד הסוף הצפוי אף הוא. העלילה הבלתי מפתיעה שופעת סטראוטיפים, בעיקר על החיים הפריבילגים של אלו שנולדו למעמד גבוה, ומכיוון שכתוצאה מכך מרבית הדמויות שטוחות, התוצאה בכללותה אינה משכנעת. דמויותיהם של הילדים הן מעט יוצאות דופן מבחינה זו, אבל פרט לכך באמת "אין מה לראות פה".

Nothing to See Here – Kevin Wilson

עם עובד

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

"חמתו של תמוז" מתרחש בערב חתונתם של דינה ויואל. דינה, עדיין לא בת עשרים, עומדת להנשא ליואל, המבוגר ממנה באחת-עשרה שנים, מכל הסיבות הלא נכונות ולמרות כל סימני האזהרה. שתי דינות חיות בתוכה, דינה החכמה ודינה הטפשה. דינה שיודעת ודינה שלא יודעת. החכמה יודעת שלהנשא לגבר שאינה אוהבת, שאינו רואה אותה בכלל, שעלול להתרתח ולהפוך אלים, אינו רעיון טוב. הטפשה אינה יודעת איך להמנע מן הצורך להנשא מהר, לפני שתמות בגיל צעיר כמו אמה. החכמה רואה את כל מגרעותיו של יואל, מכירה את אביו ואת אחיו הגסים להחריד, ויודעת שקו דקיק ושביר מפריד בין החיים שחתנה ארגן לעצמו מחוץ לבית ובין שיבה אליו. הטפשה אינה יודעת שנסיונות נואשים לאלץ את חברה הקרוב שאול להבטיח להנשא לה, כדי שתאזור אומץ לבטל את הנישואים ליואל, לא יצילו אותה מעצמה. ההתרוצצות שלה בין האפשרויות מסתיימת כשהיא מוצאת עצמה מוטלת מטושטשת על המיטה אחרי שנאנסה (לא במקרה ניתן לה השם דינה). אתה בחדר נמצאים יואל, אחיו התאום נתן ואביהם זאב.

היקום שאילנה ברנשטיין מנהלת בתוכו את ספרה הוא יקום קודר וחד-מימדי שבו, על פי תפיסתה של סוזן בראונמילר, אונס הוא תהליך מודע של הטלת אימה שבאמצעותו מחזיקים כל הגברים את כל הנשים במצב של פחד. בספרה החשוב ופורץ הדרך, "בניגוד לרצוננו", כתבה בראונמילר ב-1975 על האונס כתופעה, והכלילה תחתיו, בצדק, אונס על ידי קרובים ומכרים. אבל הקביעה הגורפת המתייחסת ל"כל הגברים" ול"כל הנשים" היא קיצונית ובלתי מוצדקת, וכמעט מונעת יחסי רעות שוויוניים בין המינים. יתרה מזו, היא מקבעת את תפיסת הנשים כקורבן הנזקק להגנה, ושוללת מהן את אישיותן ואת עצמאותן (המאמר שבקישור עוסק יפה בנושא זה). דינה שבספר היא בדיוק כזו. די אינפנטילית, מאוד קורבנית, נואשת להגנה ואינה מהססת לבקש אותה במקומות הלא נכונים. שאול, שלו היא רוצה להנשא, הוא אדם מצולק בפני עצמו, בן להורים ניצולי שואה שהעמיסו עליו את הטראומות שלהם, אינטלקטואל שסבל מנחת זרועם של ילדים ונערים בני גילו. דינה זקוקה לחתן, "בוגר, אחראי […] אחד שמסוגל לדאוג לה. להגן עליה מפני החיים האלה. להחליף את מקומו של אביה", וכשהיא מבינה שיואל אינו האיש הזה, היא מטילה את המשימה על שכמו של שאול, שעדיין אינו מגובש בעצמו. לו דינה הבדויה היתה בעלת הציפיות הבלתי ריאליות הללו – ניחא. אבל הבוז של הסופרת כלפי שאול, שאינו מתייצב להצלתה של גיבורת ספרה, גלוי ובלתי הוגן. היא אינה דורשת דרישה דומה מדינה, להציל את עצמה, כי ככל הנראה נקודת המוצא שלה היא שאשה היא קורבן חסר יכולת לפעול למען עצמו. מעליב למדי.

נניח לרגע את ההיבט הרעיוני בצד. מן ההיבט הספרותי הספר מבולגן, קופץ בין הזמנים ללא תפרים וללא סיבה טובה (בדוחק אולי ניתן לייחס את הטשטוש העלילתי לטשטוש של הגיבורה), ולא ברור רוב הזמן מה קדם למה. באופן תמוה, בספר שכולו פרוזה, הסופרת בחרה לשלב קטעי מחקר והגות, שסגנונם דוקומנטרי-מניפסטי. כולם חשובים, בכולם אמירה שצריכה להקרא – על היחס למתלוננות על אונס, על הסיבה שבגינה נשים שמותקפות מינית קופאות ואינן מסוגלות להגיב, ועוד – אבל המיש-מש הזה אינו מיטיב עם היצירה שגם כך אינה מהודקת ומגובשת.

כמו ב"מחר ניסע ללונה פארק", גם כאן הסופרת ממסמסת את מה שהיא מבקשת לומר, כשהיא בונה דמות שהיא מלכתחילה מצולקת. בספר הקודם, שעניינו היה העול שבאימהות שאינו מתאים לכל אחת, הציבה דמות שהיא בבירור לוקה בנפשה, עוד לפני שהפכה לאם, ואפילו לא טרחה להעניק לה רקע שיסביר אותה. ב"חמתו של תמוז" דמותה של דינה ברורה – צעירה שהתייתמה פעמיים, ולמרות שנותרה עם אב מאמץ שרואה בה בת לכל דבר, היא חיה בצל אובדן אמה. אבל ההתנהלות של דינה כל-כך מבולבלת, והסיפור מבולבל כמוה ויותר ממנה, עד שהאונס, שהיה צריך להיות מרכז הדיון, כמעט נחבא בשוליים. אולי כדי לפצות על כך שולבו כשחקני חיזוק הקטעים הבלתי סיפוריים.

לדעתי, הספר אינו תורם דבר לנושא החשוב שבו הוא מבקש לעסוק, ואפשר לוותר על קריאתו.

כנרת זמורה דביר

2022