תגית: אילן פן

דיוויד באדיל הוא סופר, מנחה וקומיקאי בריטי יהודי. הוא אתאיסט מושבע, אבל היהדות היא חלק מן הזהות שלו. בפרופיל שלו ב-X הוא מציג את עצמו באמצעות מילה אחת Jew. בספר, שנכתב ב-2021 הוא כותב שאינו ציוני, ומצהיר שישראל אינה מעניינת אותו יותר מכל מדינה אחרת. בהקדמה למהדורה העברית, שראתה אור ב-2024, הוא מסביר את ההפרדה הזו בין חווית היהדות בארץ ובתפוצות, בין ישראלים ויהודים, כך:

"בשנים האחרונות עלה רעיון עצל, א־היסטורי, המיושם־רק־כלפי־יהודים, לפיו האנטישמיות קיימת באמת אך ורק בגלל אירועים במזרח התיכון. "לא סופרים את היהודים" יוצא נגד התפיסה הזאת, חושב אותה לפשטנית – ומאחר שאף מיעוט אחר אינו נתפס כנושא באחריות קולקטיבית לעימות גאופוליטי קשה לפתרון – גם לגזענית. לכן הספר מתעקש לנתק בין יהודי התפוצות ליהודים ישראלים". בהמשך הספר הוא יוצא כנגד הקישור שעושים האנטישמים המודרנים בין מעשי מדינת ישראל לאנטישמיות, כשהם מתעלמים מן העובדה שזו קיימת כבר מאות שנים, הרבה לפני 1948.

עוד בהקשר זה הוא כותב: "היכנשהו במוח העדר, בוודאי שאפשר לראות זאת בטוויטר, ישנה תחושה שליהודים מגיעה תגובה אלימה, בכל מקום, ותהא דעתם על העימות במזרח התיכון אשר תהא, שאיתו אולי אין להם כל קשר […] היהודים תמיד חייבים לשאת באחריות באופן כלשהו. אם זה לא בנקאים וקפיטליזם, זה ישראל".

ארועי השבעה באוקטובר שינו משהו בגישה שלו, כפי שקרה ליהודים רבים אחרים: "בשבילי, היום ההוא הביא לתפנית עמוקה – ולצורך להפגין סולידריות עם ישראל שאותה לא הרגשתי קודם לכן. מפני שמה שקרה באותו יום גרם לכל מיני פעמונים נוראיים ורבי־דורות לצלצל בחדר ההדהוד הארוך והאפל של הזיכרון היהודי. מה שקרה באותו יום היה פוגרום. באותו יום היהודים הישראלים התגלו – ליהודים כמוני, אבל אולי גם לעצמם – כיהודים".

לספר יש קהל יעד ברור. הוא לא נכתב לישראלים וליהודים (אם כי יש להניח שאלה הם רוב הקוראים), גם לא לאנטישמים מן הצד הימני של המפה, אלה שנוקטים באנטישמיות פעילה. היעד שלו הם הפרוגרסיבים משמאל, אלה שחרדים לזכויות המיעוטים והמופלים לרעה. אצלם הוא מזהה היררכיה של גזענות, ולפיה האנטישמיות היא גזענות מופחתת, ולכן מפגיעה במיעוט האתני היהודי אפשר להתעלם, בניגוד לפגיעה במיעוטים אחרים.

הנה שתי דוגמאות: האחת, השחקנית שהיתה אמורה להוביל את ההצגה "הצבע ארגמן" בבריטניה פוטרה בגלל אמירות הומופוביות, שהן תוצר החינוך הנוצרי שלה. אליס ווקר, זו שכתבה את הספר שעליו מבוססת ההצגה, התבטאה שוב ושוב באנטישמיות ארסית, אבל אף אחד לא חשב לבטל את ההצגה מסיבה זו. הדוגמא השניה, אף היא מתחום המשחק – "ליהוק של שחקן שאינו שייך למיעוט על מנת שיחקה את אותה זהות נראה, למתבונן הפרוגרסיבי, כמו חיקוי, וחיקוי נושא בחובו מרכיב מזלזל, או, לכל הפחות, משהו מפחית שמפשט את מורכבות החוויה, מכיוון שהיא מוגשת על ידי שחקן שלא חווה אותה על בשרו. כל זה תקף גם לגבי יהודים, או לפחות כך זה צריך להיות. החוויה היהודית היא חוויה שחיים אותה, והיא מורכבת", ובכל זאת כמעט ולא נשמעת מחאה כשתפקידים יהודיים נמסרים לידי לא יהודים, אפילו לא כשה"יהודיות" של הדמות מוצגת באמצעים סטראוטיפיים.

אל האנטישמיות יש להתייחס כמו אל כל גזענות אחרת, אבל בפועל זה אינו כך. במהלך ההקדמה הארוכה של באדיל תהיתי מדוע אינו מציין את המובן מאליו – מדובר בגזענות מסוג אחר לגמרי. זו אינה הדעה הקדומה כלפי השחורים, שראתה בהם תת-אדם, גם לא הדעה הקדומה כלפי הצוענים שראתה בהם גנבים גרידא. זו גזענות כפולת פנים: מצד אחד היהודי שולט על העולם באמצעות כספו. מצד שני הוא חולדה עניה ומזיקה שוכנת ביבים. כך בהיבט היסטורי, וכך גם בהיבט עכשווי: מצד אחד היהודי הוא לבן פריווילגי שאינו זכאי להגנת הפרוגרסיבים. מצד שני הוא מהווה איום על העליונות הלבנה שאליה הוא מנסה להסתנן, ולכן מופלה ונדחה על ידי הקיצוניים מימין. בהמשך דבריו באדיל אכן מתייחס לכך כאל תובנת יסוד: "היהודים הם מושאי הגזענות היחידים שנתפסים – בעיני הגזענים – הן כבעלי מעמד נמוך והן כבעלי מעמד גבוה. הגזענים מייחסים בהכללה ליהודים את כל התכונות המזוהות עם מיעוטים אחרים – שקרנים, גנבים, מטונפים, דוחים, מסריחים – אבל כבעלי ממון, הם גם נהנים מזכויות יתר. יש להם עוצמה גדולה, והם שולטים בסתר בעולם כולו. היהודים הם איכשהו גם תתי־אדם וגם שליטיה הסודיים של האנושות. וזאת המיתולוגיה הגזענית שנושבת באוויר כשהשמאל נמנע מלהכניס את היהודים למעגל הקדוש שלו. מפני שכל מי שנכללים במעגל הקדוש הם מדוכאים. ואם אתם מאמינים, ולו במקצת, שהיהודים הם בעלי ממון, נהנים מזכויות יתר, בעלי עוצמה ושולטים בסתר בעולם… ובכן, אתם לא יכולים לכלול אותם במעגל המדוכאים הקדוש. יש מי שאפילו יטענו שמקומם במעגל המקולל של המדכאים".

באדיל מרבה בדוגמאות מתחומים שונים בציבוריות, בעיקר הבריטית אבל גם האמריקאית, של השתקה ושל התעלמות מגזענות, כשזו מופנית אל היהודים. "אחת ממטרות הספר הזה", הוא אומר, "היא לבסס מחדש, בזיכרון הפוליטי הקצרצר של הפרוגרסיבים במערב, מי שכל הזמן מחפשים לחבור לקורבן החדש ביותר, את פגיעותם של היהודים". בעולם של תרבות ביטול סיכוייו לכך קלושים. במקום התיחסות לטיעוניו מטיחים בפניו תמונה שלו שבה פניו צבועות בשחור מתוך מערכון בהשתתפותו. כל ההתנצלויות לא יעזרו לו. בשל ה"חטא" הקדמון ההוא "נאסר" עליו לעסוק בגזענות מכל סוג שהוא. גם לכך הוא מתייחס בספר: "אף אחד אינו אומר לפרחאן — כפי שלמשל אומרים לי, על שעטיתי פעם אחת בלאק־פייס במערכון — שאין לו זכות לדבר על הגזענות שנוגעת לקהילה שלו. במילים אחרות: פרוגרסיבים יגַנו את פרחאן ואת ויילי ואקטיביסטים שחורים אחרים בגלל אנטישמיות. אבל הם לא יגידו לפרחאן ולוויילי שבגלל הגזענות האנטי־יהודית שלהם אסור להם עכשיו לדבר על גזענות נגד שחורים. יש רק אנטי־גזענות מסוג אחד שפגיעה בה גוררת קריאות לביטול היכולת שלך לדבר על גזענות באופן כללי".

אנטישמיות היא תעלומה בעיני. ככל שאקרא עליה יותר, אבין אותה פחות (הנה שני ספרים מומלצים אודות האנטישמיות המיוצגת בפרוטוקולים של זקני ציון: "השקר מסרב למות", ספר מחקר מצוין מאת הדסה בן עתו. ו"המזימה", קומיקס שכתב ואייר ויל אייזנר). אולי היא מחלת נפש עדרית חשוכת מרפא. יכול להיות שדיוויד באדיל נלחם בטחנות רוח, אבל דבריו צריכים להאמר ולהשמע.

(בשוליים, ברוח X שבו באדיל פעיל מאוד: #הגהה. כל כך הרבה שגיאות בסיסיות בספר צנום יחסית)

Jews Don’t Count – David Baddiel

פן וידיעות אחרונות

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: אילן פן

עבור ג'ון אביה היא קיט-קט, עבור גבריאל חברה היא ק"ק, קונרד מאהבה לסירוגין מכנה אותה חתולת פרא, וכשהיא נעצרת באשמת רצח מתייחס אליה מקס, העיתונאי החוקר המסקר את משפטה, כאל קייט הקטלנית. טארון, המוביל את הסנגוריה, מעדיף את השם הסולידי קתרין. כל אחד מהם רואה את קתרין קול מנקודת המבט שלו, ואיש, כך מסתבר, אינו מכיר אותה בשלמות.

אז מי היא קתרין קול? נערה צעירה, נורמטיבית בסך הכל, שנאבקת על מקומה במשפחה, ומנסה להתמודד עם מותו של אחיה ועם גירושי הוריה, או רוצחת בדם קר שהותירה מאחוריה ארבע גופות? דוברת אמת שאנשים, אפילו הקרובים לה, בוחרים להתעלם ממנה ולהניח שמדובר בשקר, או תככנית וסכסכנית, מעלילה עלילות והורסת אנשים? מציאותית ושוחרת טוב, או מסוחררת משפע הקונספירציות ברשת ושואפת נקמה?

כשקתרין נעצרת בעקבות הרצח המרובע, היא אומרת לשוטרים "זה הגיע להם". די במשפט הזה כדי לגרום לכולם להאמין שאין ספק שתורשע במשפט. אביה אומר שאינו מאמין שהיא מסוגלת לרצוח, אבל במקביל מבקש בארועים מילדותה הסבר להתנהלותה בהווה, ותוהה על מידת אשמתו שלו. גבריאל, שמאמין בכל הקונספירציות, ואילו היה אמיץ יותר וחולני פחות אולי היה פועל לאורן, תומך בה ולא משנה מה עשתה או תעשה. קונרד מתאר קשר שהתנהל כמו חיזור גורלי, ומביע את אמונתו שהיא מסוגלת לכל. עבור מקס היא סיפור מצוין. טארון, היחיד מכולם, מודה שאינו מבין אותה. בעבר הגן על אשה שסומנה ללא עוררין כרוצחת, האמין בחפותה והצליח להביא לזיכויה רק כדי ללמוד אחר כך שככל הנראה היתה אשמה, ולכן הוא מתנהל בזהירות, מתנדנד בין אמון לסלידה.

הספר בנוי בפרקים קצרים, שבכל אחד מהם אחת הדמויות "מדברת" אל קתרין (כולן מדברות בדיוק באותו הקול, וחבל), מעלה זכרונות, ומתארת את התחושות במהלך המשפט. בהדרגה נחשפות עובדות אודותם ואודותיה שלעתים משנות את מה שחשבנו שאנחנו יודעים. האם יתכן שקתרין, זו שהצהירה "זה מגיע להם", היא לא זו שרצחה, או שהסופרת מתעתעת בקוראים? צריך להגיע לסיום כדי לגלות.

"מי את קתרין קול?" מותח למדי, אולי קצת ארוך מדי, אבל בזכות הפרקים הקצרים אינו מעיק (מה שכן מעיק זו הכמות הבלתי הגיונית של שגיאות כתיב שהיו צריכות להעלם בשלב ההגהה). הספר מעלה את הנושא המעניין תמיד של מה אנחנו באמת יודעים אפילו על האנשים הקרובים לנו, ובסך הכל מהווה חווית קריאה קלה וסבירה לסוגה.

Her Many Faces – Nicci Cloke

פן וידיעות ספרים

2026 (2025)

תרגום מאנגלית: אילן פן

בּי אברמוביץ' ניחנה בכשרון אנליטי ובזכרון למספרים, וחלומה היה לזכות במשרת ברוקרית באחד הבנקים הגדולים ולממש את כישוריה. אלא שהשנה היא 1927, והדלתות סגורות בפניה משום שהיא אשה, משום שהיא יהודיה, ומשום שאינה בת החברה הגבוהה. העולם הפיננסי הוא מבצרם של הגברים, ולנשים, מכל הסוגים, שמורים בעיקר תפקידי מזכירות. יחידות סגולה, אם הגיעו מרקע הולם, זוכות לתפקיד בכיר יותר במחלקות מיוחדות שבהן נשים יועצות לנשים. לא עזר לבי כשרונה הבולט, לא עזרו לה גם המלצותיו של מרצה שלימד אותה מחוץ לשעות הלימודים כשנמנע ממנה ללמוד בחברת סטודנטים ממין זכר. לא עזרו לה גם פניותיה ללבן של נשים אחרות, ביניהן מרי וייל אנדרס. היא הצליחה להשיג דריסת רגל בבנק בתפקיד זוטר, זכתה לקידום קל כשיכולותיה התגלו, ואז נעצרה ללא סיכוי לקידום נוסף. משרת החלומות נותרה בגדר חלום.

"הנשים של וול סטריט" הוא סיפור שוק המניות המנופח שהוביל למפולת הפיננסית של אוקטובר 1929, אשר הותירה רבבות אנשים חסרי כל אחרי שהשקיעו את חסכונותיהם, קטנים או גדולים, בשוק שהבטיח הבטחות שווא לצמוח לנצח. מפולות ותרמיות, כמו זו של ג'וליאן פטרוליום, שהנחיתה מכה אנושה על ג'ייק, אחיה התאום של בי, בישרו את העתיד לקרות כשהשוק התנפח ללא כיסוי. יחידים, דוגמת ג'סי ליוורמור, הצליחו להרוויח הון כשנערכו מראש לבאות, אבל לרוב האנשים לא היה סיכוי להמלט מן הקטסטרופה. זהו גם סיפורן של נשות התקופה, שיועדו לחיים של רעיות ואמהות, בעוד אפשרויות התעסוקה שלהן הצטמצמו לעמדות זוטרות. זהו גם סיפור על הגירה, על השבר שהיא מביאה, ועל המאמץ לבנות חיים חדשים. ולא נעדר גם מקומו של סיפור רומנטי מהאגדות – גבר מושלם מתאהב באשה מיוחדת, וחרף כל המהמורות שבדרך הם זוכים לסוף מתוק.

כפי ששמו המקורי של הספר מעיד, הפתרונות למכשולים מצויים בפשרה. אם נמנע מבי לזכות במשרת ברוקרית, היא מוכנה להיות ברוקרית צללים. אם גם משרה סודית זו נתקלת בקשיים, היא מוצאת אפיק אחר לכישוריה ולמרץ המפעפע בה. אם איש, כולל אחיה וארוסה אנשי הפיננסים, אינו שועה לאזהרותיה מפני המפולת הבלתי נמנעת, היא מחפשת דרך להבטיח את בטחון בני משפחתה מבלי לערב אותם בתכניותיה. אם הקשר האמיץ שלה עם אחיה פוגע בקשר שלה עם ארוסה, היא מתמרנת כדי להיות בסדר עם שניהם. יש הרבה אומץ ונחישות ביכולת שלה להתאים את חלומותיה למציאות ולפעול בהתאם.

אני מחבבת ספרים שמתארים אנשים הדבקים בלהט בעיסוקם, אבל הפעם הלהט לא הצליח לחלחל אלי מבין הדפים. בנוסף, לא השתכנעתי שהסוד של בי וג'ייק, שתופס נתח ניכר מהעלילה, יכול היה להוות מהמורה כל כך חמורה בקשר של בי עם בן זוגה נייט. ובפינת הקטנוניות – הביטוי "תקרת הזכוכית" הוכנס לשימוש במשמעות המוכרת כיום בסוף שנות השבעים, והשימוש בו כאן חורק. יחד עם זאת, הספר, בתרגומו של אילן פן, קריא מאוד, דמויותיו מתקבלות על הדעת, והוא שופך אור על התקופה מזוית מעניינת. הערות המחברת בסיום מתארות את תהליך הכתיבה, ומצביעות, כיאה וכיאות, על ההיבטים האמיתיים והבדויים שבעלילה.

העיצוב המושך של הכריכה הוא פרי מכחולה של טליה בר.

The Trade Off – Samantha Greene Woodruff

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: אילן פן

"בסופו של דבר, הקשר המשותף הבסיסי ביותר הוא שכולנו חיים על כוכב הלכת הקטן הזה. כולנו נושמים את אותו האוויר. עתיד ילדינו יקר לכולנו. וכולנו בני תמותה", ג'ון קנדי, 1963

הציטוט שלמעלה מופיע בסיפור האחרון מבין שנים-עשר הסיפורים שבספר, תלוי על קיר השרותים בדירה לונדונית. במידה רבה הוא מסכם את המוטיב העובר בספר כחוט שני. כל אחד מן הסיפורים מספר על אפיזודה בחיי הדמות המרכזית שבו, ויכול לעמוד בפני עצמו. אבל דייוויד סלאי יצר שרשרת סובבת עולם המחברת בין הסיפורים הנפרדים, ומצביעה על שני היבטים עיקריים: האחד הוא זה שבא לידי ביטוי בציטוט הנ"ל. השני ממחיש שוב ושוב עד כמה כל אדם הוא עולם מלא, ועד כמה אנו טועים כשאנחנו מאפיינים אותו לעצמנו מתוך זוית ראיה צרה.

מכיוון שמדובר בספר קצר, לא אספר פה על כל הדמויות וכיצד הן מתקשרות זו לזו. אזכיר רק שהוא נפתח בטיסה של אשה ספרדיה מלונדון, שם סייעה לבנה החולה בסרטן בתקופת הטיפולים, חזרה לביתה. כיס אוויר גורם לה לאבד את ההכרה, ומי ששם לב לכך הוא הגבר שיושב לידה, זה שמבחינתה היה בו משהו מוזר משום שנשאר לשבת לשמאלה למרות שהמושב שלשמאלו נותר פנוי. האשה מפונה לבית חולים, והאיש – בסיפור העוקב – טס לביתו בטיסת המשך, ומצטייר באור אחר לגמרי. בהמשך נפגוש, בין השאר, עיתונאית שטסה לראיין סופרת קנדית מפורסמת, וגם מעריצה של הסופרת, תושבת הונג קונג שנראית שקטה ואנמית אך עומדת מרצונה בפני בחירה משמעותית, וגבר הודי שעובד כגנן בקטאר בשירותה של אשה לבנה, מכה את אשתו בביתו ומנהל חיים כפולים במקום עבודתו, וצעירה שחיה בבודפשט ומתעתדת להנשא לפליט סורי, ועוד. כולם מתחבטים בנושאים הנוגעים בקשרים בינאישיים בכלל ובקשרים בתוך המשפחה בפרט. בין אם מדובר בגבר הודי שמטפל באב חולה ובו זמנית מנצל אותו, או בצעירה הונגריה שמקיימת קשר רופף עם אביה בלונדון – רב המשותף על המפריד. כולנו רקמה אנושית אחת חיה.

בסיפורים מינימלסטיים, מעט המחזיק את המרובה, דייוויד סאלאי בורא אפיזודות מציאותיות, אמינות ומלאות חיים, וכולם – ביחד ולחוד – נעימים מאוד לקריאה.

מומלץ.

Turbulence – David Szalay

פן וידיעות ספרים

2020 (2018)

תרגום מאנגלית: אילן פן

בשנת 1943 נוסדה מעבדת לוס אלמוס, כחלק מפרויקט מנהטן ששקד על פיתוח נשק גרעיני. המקום העסיק אלפי עובדים בשנות פעילותו, וסודיות מוחלטת אפפה את פעילותו. גלינה פרומן מבקשת לספר את סיפורה של לוס אלמוס מנקודת הראות של בני משפחותיהם של העובדים במקום. לא זו בלבד שבני המשפחה נאלצו להתנתק ממקומותיהם, הם גם מצאו עצמם מנותקים למעשה מעולמם של האנשים שאיתם חלקו את חייהם, בשל אילוצים מחמירים של חשאיות.

הספר מתמקד בעיקר בשתי נשים. כריסטין, אשתו של תומס, כבר ויתרה בעבר על השלמת דוקטורט בכימיה בשל הזדמנות עסקית של בעלה, וכעת נאלצה לוותר על שותפות בגלריה, שאותה לא יכלה לתחזק ממרחק. גרטי, בתו של קורט, היא בת-עשרה סקרנית ונמרצת, שנמלטה עם הוריה היהודים מגרמניה, בעוד כל משפחתם נותרה שם והקשר עמה נותק. למרות הפרש הגילים נקשרת בין השתים ידידות.

נדמה שיש פה פוטנציאל להתבוננות מעניינת בהיבט פחות מדובר של המאמץ המלחמתי. בפועל מדובר ברומן פלקטי, ששתילתו ברקע יוצא דופן אינה מצילה אותו מלבוסס בקלישאות. יש פה בעל בלתי מבין ובלתי תומך לעומת מאהב שכמובן נוהג לגמרי להפך, ויש אשה דכאונית ולעומתה מאהבת ססגונית, ויש התאהבות נעורים, וגם חשש מהומוסקסואליות בתקופה שהיא כתם מביש, ומגיחה קצת התיחסות לאינדיאנים שאיש אינו סופר אותם עד שהם נדרשים כחיילים, ושוב ושוב סודות שאסור לספר. הנוכחות של אוֹפּי (רוברט אופנהיימר בשביל מי שאינם חבריו) וההבלחה החד-פעמית של פיינמן אינן מרוממות את העלילה מעבר לרמה השגרתית והשבלונית שבה היא מתנהלת. רגע לפני הסיום עולה שאלה לגבי הצידוק להטלת הפצצה השניה על נגסאקי, ובזה פחות או יותר מסתכם הענין שלשמו התכנסו גיבורי הספר. בערך באמצע שקלתי פרישה, בעיקר משום שהסיפור נמתח עוד ועוד שלא לצורך, אבל הייתי סקרנית לדעת אם צדקתי בתחזית שלי לגבי התפנית הבאה שבה אשה תהרה בסופו של דבר ולא תדע אם האב הוא בעלה או המאהב. אז התחלתי לקרוא בדילוגים, ו-טדם! צדקתי. מכסת השבלונות הושלמה.

לצערי לא אוכל להמליץ עליו.

Hill of Secrets – Galina Vromen

פן וידיעות ספרים

2024 (2024)

תרגום מאנגלית: אילן פן

אָיוֹלָה רוצחת את בני הזוג שלה. למה? תמיד יש סיבה, לא ברור אם אמיתית. כי איולה היא לא רק רוצחת סדרתית, אלא גם שקרנית ואנוכית. נדמה שמבחינתה יש אדם אחד חשוב בעולם, היא עצמה, ותפקידם של כל האחרים הוא להעריץ אותה, לתמוך בה, ולחלץ אותה מצרות. העובדה שהיא יפיפיה עוצרת נשימה משחקת לטובתה, כמו גם היותה בת לאם שאינה רואה את פגמיה, ואחות צעירה לקורידה, שלקחה על עצמה את האחריות לרפד את חייה.

קוֹרידֶה היא כל מה שאיולה לא. איולה היא מעצבת אופנה עצמאית, עובדת על פי גחמות בתוך חדר מבולגן ומטונף; קורידה היא אחות בבית חולים, על סף קידום לאחות ראשית, חולת נקיון ופדנטית. איולה מתנהלת בעולם כאילו הוא שלה, ונוטלת ממנו על חשבונם של אחרים ללא יסורי מצפון; קורידה אסרטיבית בעבודה, אבל חיישנית וביישנית כשהדברים נוגעים ליחסים בינאישיים. איולה מסחררת את ראשם של גברים; קורידה מודעת להיותה האחות הלא אטרקטיבית, זו שכמעט נעלמת ברקע כשאחותה הכריזמטית מופיעה. איולה מתחברת בקלות עם כל אדם; החבר היחיד של קורידה הוא חולה בתרדמת, שבאוזניו היא שופכת את לבה למרות שהיא סבורה שאינו שומע אותה.

כשאיולה נועצת שוב ושוב את הסכין שירשה מאביהם בבני זוגה, קורידה נמצאת שם עם מיכל אקונומיקה, עם רכב לסילוק הגופה, ועם הנחיות להתנהגות שתסיר מאחותה כל חשד.  

האם האחריות ללא גבולות שנטלה על עצמה קורידה תחזיק מעמד כשאיולה תפנה את תשומת לבה דווקא לרופא שבו איולה מאוהבת? וכשהרופא יפול בקסמיה של איולה, למי תהיה נתונה נאמנותה? לאחותה, כרגיל, או לרופא שעלול להיות הקורבן הבא?

והשאלה המהותית יותר: למה קורידה מחפה על איולה ומאפשרת לה להמשיך?

אוינקן ברייתווייט מוליכה בהדרגה את העלילה מסיפור שנדמה פשטני וקצת תמוה אל שורשיו של קשר אמיץ בין שתי אחיות. נסיבות חייהן אמנם עיצבו אותן באופנים הפוכים, אך יצקו אותן יחדיו בקשר בלתי ניתק. "אני תמיד אהיה שלה והיא תמיד תהיה שלי. אף אחד אחר לא חשוב", יודעת קורידה, ומוכנה לשלם כל מחיר כדי לשמר את האחווה הזו. מעשי הרצח אינם הדבר היחיד שהאחיות מסתירות. יחד עם אמן, שאינה מודעת, או אינה רוצה להיות מודעת, למעשיה של איולה, הן עוטות מסכות כלפי חוץ. "אין כמונו יסודיות בכל הנוגע להטעייתם של אנשים אחרים", כי אין ברירה, יש סודות שאי אפשר לדבר עליהם, כי אחרים לא יבינו או לא יקבלו או יאשימו. לא הכל קורידה מספרת, אבל אין בכך צורך. מתוך קטעי הדברים, מתוך מעט מן ההיסטוריה הפרטית שהיא חושפת, מצטייר העבר שמצל עליהן בהווה, והתמיהות שעלו בתחילה מקבלות מענה.

"אחותי, הרוצחת הסדרתית" כתוב בסגנון מעט קצרני, אך אין בכך כדי לפגוע בעומק הרגש המובע בו. אי אפשר שלא לחמול על שתי האחיות, וגם על אמן, ואי אפשר שלא לחבב את קורידה המצפונית, הנוטלת על כתפיה את תפקיד הבוגר האחראי. העלילה ממוקמת בניגריה, ויש בה התיחסויות לתרבות המקומית, אבל נושאיו ודמויותיו חוצים גבולות. הספר נמנה עם הרשימה הארוכה לפרס הבוקר ב-2019, לגמרי בצדק. התרגום של אילן פן נאה ושוטף, והספר יוצא הדופן מומלץ.

My Sister, the Serial Killer – Oyinkan Braithwaite

פן וידיעות ספרים

2020 (2017)

תרגום מאנגלית: אילן פן

עשרים שנה אחרי שרוצח סדרתי חדל ממעשיו, אולי מת, יוצאת אלי, חוקרת פרטית מטעם עצמה, להתחקות על עקבותיו, ואת תוצאות חקירתה היא משתפת בפודקאסט פופולרי. כשמתרחשת חטיפה באותו סגנון ובאותו אזור, עולה החשד כי הרוצח שב לפעול, בדיוק בנקודה בה עצר. האם מדובר באותו אדם, או בחקיין? האם ארב בסבלנות להזדמנות להפיל קורבנות חדשים, או אולי הפודקאסט היה הזרז שהשיב אותו אל הזירה?

"נערה, 11" הוא ספר מתח שבלוני למדי, שיחודו בגימיק של שידור החקירה. לאלי יש מניע נסתר, שהקורא העירני מודע לו בשלב מוקדם למדי, ומאזיניה ייחשפו לו בהמשך. במהלך חקירתה האובססיבית היא תעקוב אחר כמה כיווני חקירה, תשתף פעולה עם שוטרת אחת ותידחה על ידי שוטר אחר, תחוש אשמה על קורבנות שיפלו בדרך, תפעל על פי חושים מקצועיים מחודדים וגם על סמך תחושת בטן, ובסופו של דבר, ברגע האחרון ממש, תפצח את זהותו של הרוצח ותמנע מקרי מוות נוספים.

למרות שהספר קריא מאוד, והדמות של אלי מתוארת היטב, בשלב מסוים העלילה מתחילה ללעוס את עצמה, ואפילו המתח מתפוגג. הדברים אמורים בעיקר בחלקו השלישי והאחרון, שבו עולה על הבמה הרוצח עצמו, המסופר מפיו של הכותב היודע-כל. נדמה שהסופרת מנסה להסביר את מעשיו של האיש באמצעות טראומות ילדותו, אבל הדברים אינם משכנעים. בסיומו של הספר מתברר, כנראה, שלא לזה כיוונה, ואם כך לא ברור מדוע טרחה בכלל בנושא זה.

אני מבקשת למצוא בספרים ערך מוסף, ומן הספר הזה הוא נעדר כמעט לחלוטין. למעשה, האמירה המשמעותית היחידה בו מופיעה רק בעמוד האחרון, כשאלי קוראת למאזיניה להמנע מן הנטיה להפוך את הרוצח לסלבריטאי, קריאה שאמורה להיות מובנת מאליה, אבל לעתים קרובות מדי מתעלמים ממנה: "אל תתנו לו את הסיפוק שביצירת מורשת […] במקום זה דברו על החיים שגזל […] התמקדו בנערות שאת חייהן קטע, לא בחיים מעוררי הרחמים שבהם נתלה כתירוץ למעשיו".

לדעתי, אפשר לוותר.

Girl, 11 – Amy Suiter Clarke

פן וידיעות ספרים

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: אילן פן

אנה משכימה בגלזגו לבוקר שגרתי. בטרם יתעוררו בן זוגה ובנותיהם, היא מתענגת על השקט בבית, מאזינה לפודקאסט מן הסדרה החביבה עליה אודות פשעים אמיתיים, ומתכוננת לעוד יום רגיל. תכניות לחוד ומציאות לחוד. הפודקאסט מתאר את מותם המסתורי של ליאון, חבר מן העבר ושני ילדיו, ובן זוגה של אנה עוזב באותו היום את הבית יחד עם חברתה הטובה ביותר של אנה ועם הבנות. אנחנו כבר יודעים מפתח הדבר הקצר של הספר שאנה מסתירה עבר סוער, ששינתה את שמה ונמלטה מחייה הקודמים. נדמה שגם הפרק הנוכחי בחייה קורס.

מכאן מתגלגלת עלילת מתח קצבית בכיכובם של אנה ושל פין, בעלה של אותה חברה. למרות שמגישת הפודקאסט משוכנעת שליאון אשם במותו ובמות ילדיו, אנה מאמינה שהיא יודעת מן האשמה האמיתית. אותה רוצחת לכאורה היא גם זו שבגינה נאלצה אנה, או בשמה הקודם סופי, להמלט על נפשה ולהסתתר. אנה נחושה לחשוף אותה הפעם ולהפסיק לחיות בשקר.

אז אנחנו אמורים להשתכנע שאשה, שזה עתה נלקחו ממנה בנותיה, שאליהן היא קשורה בכל נימי נפשה, חוזרת אל הפודקאסט דקות אחר-כך; שהיא עברה מהלם להשלמה בתוך מספר שעות; שבמקום להלחם על בנותיה היא נלחמת על חפותו של חבר מת; שכל העולם ואשתו מכירים אותה ואת סיפורה, שהוא אכן קשה אך למרבה הצער אינו יחודי; שאותם עולם ואשתו מזהים בכל מקום את פין, זמר סקוטי שהבליח לתקופה קצרה לפני שנים ודעך; שפין, טיפוס חלש ותלותי, וגם די טיפש, מסוגל לתכנונים מצילי חיים; וכיוצא באלה קפיצות אמונה בלתי סבירות.

אבל אם מוכנים להשעות את הספקנות, אפשר ליהנות מספר דינמי, מותח, כתוב בהתלהבות ומציג דמויות בלתי שגרתיות. ואפשר גם למצוא בספר כמה אמירות נאות על מהותה של אהבה, כמו בסיפור של אמילה, שפית שנחשדה ברצח, ושל בת זוגה, וגם כמה התיחסויות לשפיטה ברשת וליחס אל קורבנות אלימות, שבסופו של דבר בוחרות לשתוק ובלבד שייעלמו מן העין הציבורית.

העולם מלא בנשים כמונו. אחת מחמש. אנחנו נפוצות כמו האהבה. אנחנו חיות את חיינו, מגדלות ילדים, מנהלות מדינות, מתחילות מלחמות ומפענחות פשעים. אנחנו לא מספרות את הסיפורים שלנו כיוון שאם שרדנו, זה רק אומר שבסופו של דבר מה שקרה לא היה נורא כל כך. זה אף פעם לא אומר שאנחנו פשוט מדהימות. אני פשוט מדהימה.

מבחינתי עודף האי-סבירויות גובר על הדינמיות והמתח, והספר אינו מספק.

Conviction – Denise Mina

פן וידיעות ספרים

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: אילן פן

אביה של אידי לקה באלצהיימר. אידי ובעלה אורן עברו מבוסטון לסן פרנסיסקו כדי לסייע בטיפול בו, יחד עם אמה של אידי, אחותה הצעירה, עובד לשעבר שהפך מטפל, ושתי אחיות מתחלפות. בחוסר אונים צפתה המשפחה כיצד האב נסחף אל ההכרה וממנה, עד שיום אחד נקטה אידי צעד קיצוני. סמוך לכך קיבל אורן, שלא היה מודע למעשיה של אשתו, הצעת עבודה בפרת' שבאוסטרליה. אם סברה אידי שהמרחק הפיזי ירחיק אותה גם מן המשמעות הרגשית של הצעד שנקטה, נוכחה עד מהרה שטעות בידה.

אפשר להבין את הספר כנסיון להשלים עם תוצאות המעשה, להכיר בהשלכותיו. זה מה שמציע הטקסט שעל הכריכה: נסיון להתחיל מחדש, התמודדות של אשה עם מהותה של האנושיות. על פי גישה זו מדובר בארוע חריג מצדה של אידי, ארוע שנבע מנסיבות קיצוניות, ושאינו מתיישב עם אישיותה.

אני סבורה שהסיפור פה אחר לגמרי. אידי, אשה כמעט בת ארבעים, היא אדם חריג. בגילה המתקדם יש לה פתאם הארה בדבר מורכבות החיים, תובנה שהיתה אמורה להגיע אליה שנים קודם לכן בתהליך ההתבגרות: "חשבתי שהחיים זה לעבור מעניין אחד למשנהו כשכל הדברים הקודמים נשארים מאחוריך, אבל התחלתי להבין שזה בכלל לא כך. שלמעשה כל פעולה, כל מחשבה וכל מילה שמוציאים, נשארות אתך ויוצרות סוג של קולאז' מעורבב. המחשבה הזאת הפחידה אותי". עד אותה "תגלית", ולמען האמת גם אחריה, אידי חיה קרוב מאוד למציאות, אבל לא ממש בתוכה. באופן קבוע היא חווה ניתוק רגשי, לוקה באבחנה בין ראוי ללא ראוי. כשהיא נשאלת על זהותה היא עונה, "את זהותנו, כמו מי אנחנו, מי אנחנו באמת, אף אחד לא יודע". כשהשכנה מפקידה בידה את מפתח ביתה כדי שתאכיל את הדגים באקווריום בהיעדרה, אידי מחטטת בחפצים האישיים של בני הבית, מארגנת מחדש את המזווה, ואין לה מושג שהתנהלותה אינה תקינה. המעשה המייסר אותה רק העצים את השונות שבאישיותה, כמו שבעלה מאבחן: "את לא עצמך. יותר לא עצמך מאשר במצב נורמלי". היא לא באמת עוסקת במעשה עצמו, במה שהוביל אליו ובמשמעויותיו, אלא בעיקר בחיים עם סוד כל כך מהותי.

כך או אחרת, הקריאה בספר מושכת, בעיקר בזכות סגנונה המינימליסטי של רבקה הנדלר, סגנון ההולם היטב את המינימליזם הרגשי של אידי. אילן פן תרגם יפה, והספר שונה ומומלץ.

Eddie Richter is not Alone – Rebecca Handler

פן וידיעות ספרים

2021 (2021)

תרגום מאנגלית: אילן פן

"משפחה גרעינית" משרטט את דיוקנה של משפחה אמריקאית-יהודית משנות התשעים של המאה העשרים ועד ימינו. הספר מורכב כולו ממכתבים שממוענים אל ג'ולי, הבת הבכורה, במשך עשרים שנה מאז היותה בת ארבע-עשרה. במהלך התקופה הזו ג'ולי לומדת בקולג', עוזבת את משפחתה בחוף המזרחי, ועוברת לחוף המערבי בתקווה להתפרסם כסופרת. חלומה יתגשם אחרי שנים רבות, שבמהלכן תתפרנס מכתיבת מחקרים אודות כוכבי הוליווד, מחקרים בנושאים הרי-גורל כמו למי יש עור הפנים הגרוע ביותר, ומי מן הכוכבות הבלונדיניות סובלת מקו שיער נסוג.

בני משפחתה הגרעינית של ג'ולי (במובן המסורתי של המונח, לא בהיבט הנפיץ שהסופרת התכוונה לו) – אביה, אמה ואחותה המאומצת ג'יין – כותבים אליה בקביעות, משתפים במה שעובר עליהם, מרעיפים עצות, מבקשים תמיכה. כל אחד מהם מאכלס משבצת סטראוטיפית: האם, פסיכואנליסטית, מתפקדת על תקן האמא היהודיה, כולל רגשות האשמה הבלתי נמנעים: "מובן שמפני שאני אוכלת את רוב הארוחות שלי לבד, אחד מקצות המפה נשחק הרבה יותר מהשני, אבל זה בסדר גמור! לא אכפת לי לאכול לבד. אני לא חוששת שאחנק". אביה, שסבל שנים מדכאון, מעביר ביקורת על כל דבר שהיא עושה, מרגיש כמו מחנך מושלם, וסובל מחוסר מודעות עצמית. האב נשוי בשנית לאשה סינית, ויחד הם כותבים שירי הייקו. כך נראה שיר שכתב ליום הולדתה השלושים: "ילדה לא עוד, רוח רפאים מחיי הקודמים, עדיין, היא לעתים מקסימה". ג'יין היא בת-עשרה סטראוטיפית גם כשהיא מתקרבת לגיל שלושים, עם הרבה "כזה, כאילו" ו"או מיי גוד או מיי גוד או מיי גוד" צווחני בשפע. בין הכותבים גם סבתה של ג'ולי, דודה ההומוסקסואל, הרב בבית הכנסת של אמה השואף לקריירה הוליוודית, חברו של אביה שמעמיד פני דוד תומך אבל כוונותיו ברורות, ואחרים. לא רק לבני אדם ניתן כאן קול, אלא גם לבעלי חיים ולדוממים, ביניהם ההתקן התוך-רחמי של ג'ולי, האייפון שנוזף בה על שהתמכרה לו, הביצית שהקפיאה, והגרביל שהטביעה באמבטיה כשהיתה בת שמונה.

הספר שג'ולי תכתוב יתבסס לגמרי על משפחתה, אבל כצפוי הוריה לא יזהו את עצמם, אביה ישלח הערות, ואחותה תשמח למצוא את עצמה בין הדפים.

"משפחה גרעינית" סובל מחד-גוניות ומחוסר מקוריות. אם מעולם לא קראתם ספר – קומי או טרגי – על משפחה שכזו, אולי תחושו הערכה מסוימת לסאטיריות שבו, אבל די מהר היא מתחילה לחזור על עצמה ולייגע. הסטראוטיפים והציניות שבספר לא רק מוגזמים, אלא גם נדחפים בכוח. כך, לדוגמא, כשקרובי משפחה שולחים הנחיות כיצד להתנהג בעת ביקור בביתם (לחלוץ נעליים בכניסה, לא להשתמש במגבות שמיועדות לבני הבית), הם מסיימים את המכתב במשפט: "דף הוראות ההפעלה של שלטי הטלוויזיה נמצא בתיקיה הכחולה מתחת לעותק של הספר 'גרמניה: אומה אידיאלית'". הבנו, קשיחות וסדר, גרמניה. למרות המסגרת הספרותית הפחות שגרתית, יש בספר תחושה מאוד שבלונית, והקלילות הטרגית-קומית שלו מאולצת.

ייאמר לזכות הסופרת שהיא מצליחה לתת לכל דמות קול משלה, ופה ושם הדמויות מקבלות מעט נפח וגיוון בהתאם לנסיבות. אין בזה די כדי לחבב עלי את הספר.

Nuclear Family – Susanna Fogel

פן וידיעות ספרים

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: אילן פן