קטגוריה: ספרים מומלצים בהסתיגות

את "החלום והבית" מספרת אשה מתוסכלת, אדריכלית בשאיפה, שויתרה בקלות רבה מדי על כל חלומותיה. לידת הילד הראשון קטעה את לימודיה, והיא לא עמדה על שלה כשבעלה הציע שתשאר בבית עם הילד. את הריק נסתה למלא עם ילד נוסף ועוד אחד, ואת המרץ המדוכא פרקה, כשהתאפשר לה, בשיפוצים בדירתה. בזוגיות עם בעלה נטלה תפקיד פסיבי, הניחה בידיו את הניהול הפיננסי של חייהם, ולא גלתה כל ענין בחייו מחוץ לדלת אמותיהם. כשהזדמן למשפחה לעבור לגור בבית ישן במושבה, בית שהיה בבעלות אמו של בעלה ונזנח לעזובה, סברה שתמצא בו מנוחה לנפשה.

בספר תולדות המושבה מוצאת המספרת את תמונותיהם של מי שהיו בעלי הבית בשנות השלושים, ד"ר יעקב הרץ, רעייתו אווה ובתם רות. הספר מהלל את בעל הבית, אך על סמך התמונות ורמזים שונים רוקמת המספרת את סיפורם האמיתי, כפי שהיא מדמיינת אותו, ופורטת את הבומבסטיות של ההיסטוריה הרשמית ליומיום האנושי של הדמויות.

לצד שני הסיפורים, המסופרים במקביל, המספרת לומדת גם על הבית שעל חורבותיו נבנה זה שבו היא מתגוררת, וההיסטוריה תשוב ותקיש על דלתה.

שני הסיפורים, לכאורה רחוקים זה מזה, חולקים קוים משותפים. בשניהם מתרחשת, בנסיבות שונות מאוד, עקירה מבית, ונעשה נסיון לבנות חיים באחר. בשניהם הגברים קובעים במידה רבה את אופי חיי המשפחה, והנשים חסרות מנוחה וחסרות סיפוק. אך הנשים, וכאן ההבדל הגדול בין הסיפורים, בוחרות כל אחת בדרך שונה. לא מן הנמנע שהמספרת רקמה את סיפורה של אווה באופן שיהווה אלטרנטיבה לבחירותיה שלה.

הנושא העיקרי, כפי שנרמז בשמו של הספר, הוא הבית. כל אחת מן הדמויות בספר מייחסת לבית משמעות עמוקה מעבר לחשיבותו הפיזית. הפלח האריס, המעבד את אדמות הטורקים, רואה בבית ובאדמה את מקור קיומו ואת מרכז חייו. עבור ד"ר הרץ הוא הזדמנות להתחלה חדשה. אווה אולי מבקשת בו תחליף לבית שעזבה באירופה. ועבור המספרת הוא, כאמור, המקום שאותו היא מנסה שוב ושוב לשנות כדי למצוא מנוחה.

נהניתי מאוד לקרוא את הפרקים העוסקים בעברו של הבית ובמשפחת הרץ. פחות נהניתי מסיפורה האישי של המספרת. הפרקים ההיסטוריים מתוארים ברגישות ובסקרנות, מתוך הבנה לדמויות. הפרקים האישיים מפורטים מדי, לטעמי, ולמרות זאת הדמויות של המספרת ושל בעלה נותרות תמוהות, וכך גם ה"תיקון" שהיא מעניקה להם בסיום. אילו היתה זו ביוגרפיה, הייתי סבורה שהריחוק הסיפורי בפרקים ההיסטוריים מיטיב עם הכתיבה, בעוד המעורבות בסיפור האישי אינה מועילה לה. הייתי שמחה למינון שונה של שני הסיפורים, ולשימת הדגש על הדמויות ההיסטוריות המתוארות בחמלה ובכשרון.

כנרת זמורה

2020

ג'ראלד דארל, הסופר שכתב – בין השאר – את "משפחתי וחיות אחרות" הנהדר, קיבץ יחדיו שמונה סיפורים. כל הסיפורים מסופרים בגוף ראשון, והם אמיתיים בחלקם, כפי שדארל מצהיר בפתיחת הספר.

"אסמרלדה" היא חזירה, אלופה בגילוי כמהין, יקרה מאוד ללבו של בעליה. "פְרֶד – או מגעו של הדרום החם" מתאר דמויות שפגש הסופר בדרום ארצות-הברית בעת מסע הרצאות. ב"פרישה" הוא שט מאוסטרליה לאירופה בחברת אחת-עשרה נשים אוסטרליות בגיל העמידה, כולן כאחת מאוהבות בקברניט. "לחתן את אמא" שב לקורפו ולילדותו של דארל בחברת אמו, שני אחיו ואחותו. "לודוויג" הוא גבר גרמני, המאשש את הדעה שהגרמנים נעדרי חוש הומור. ב"חבר המושבעים" נרדף תליין לשעבר על ידי האנשים שתלה. "תוכי לכומר" הוא תוכי מדבר בעל שפה מטונפת, שנמסר במתנה לכומר שהודח לאחר שנטפל לילדי מקהלה.

הסיפורים כולם מצטיינים בכתיבה קלה לכאורה, בחוש קומי, וביכולת לאפיין כהלכה דמויות ומצבים. למרות זאת, הקובץ מאכזב ברובו. "לחתן את אמא" מתעלה לרמתו של "משפחתי וחיות אחרות", "תוכי לכומר" מצחיק מאוד, ו"הבגדים של מיס בות-ויקרלי" חביב, אבל הסיפורים האחרים, ובמידה מסוימת גם שלושה אלה, נגועים בהתנשאות, בשוביניזם ובלגלגנות שהיא יותר מעליבה ממשעשעת.

חבל.

Marrying Off Mother – Gerald Durrell

ספרית מעריב

1992 (1991)

תרגום מאנגלית: גבי פלג

מכוניתם של ארבעה חברים, שלושה עיתונאים וחבר פרלמנט אחד, נעצרה בגין מהירות מופרזת. בעת פתיחת משפטם התפאר סר תומאס אִינְגְל בַּארְט, חבר פרלמנט מאִינְגְל פארק, האקלי, כי קטע הכביש שליד ביתו, שם ניצב השוטר שעצר את החבורה, משמש מסחטת כספים מוצלחת, שכן אין נהג העומד בפני הפיתוי להאיץ שם. אם לא די בכך כדי להעלות את חמתם, התיחסו אליהם השופטים בהתנשאות ובבוטות, וגזרו עליהם קנס. זו היתה גם מנת חלקו של האדם שעמד למשפט אחריהם, אמרגן מצליח של מיוזיק הול, והלה זכה גם לרמיזה אנטישמית. החמישה מגייסים את כישוריהם היצירתיים, ואת כוחם של העתונות ושל הפרלמנט, כדי להפוך את הכפר האקלי לחוכא ואיטלולא.

"הכפר שהחליט שכדור הארץ שטוח" נכתב ב-1913, וראה אור ב-1917 כחלק מן הספר A Diversity of Creatures. המוטיב המשותף לסיפורים שבספר הוא הנקמה, וזו עומדת גם בלבו של הסיפור הזה. העלילה מצליפה בעיתונות, בבית המשפט, במשטרה ובפרלמנט, מציגה פייק ניוז במירעו, ומצביעה על עדריותו של ההמון ועל העדר כל שיפוטיות מצדו. נדמה כי הקידמה והטכנולוגיה והתחכום שאנו מייחסים לתקופתנו לא שינו דבר, והלקחים המשתמעים מן הסיפור עודם תקפים. למרות זאת, ולמרות הכתיבה החיננית, לא התרשמתי במיוחד מן היצירה. יכול להיות שהיותו של הספר רווי הֶקשרים לזמנו ולמקומו היא שהיתה לו לרועץ מבחינתי. לא פחות משמונים הערות מבארות, שבלעדיהן חומקת מן הקורא בן זמננו משמעותם של שמות ומקומות ומנהגים ועוד, צירפה המתרגמת, שעשתה מלאכה נאמנה, לסיפור הקצר הזה.

חביב.

הטקסט המקורי

The Village that Voted the Earth was Flat – Rudyard Kipling

נהר ספרים

2020 (1917)

תרגום מאנגלית: רעיה ג'קסון

"העדויות" מתרחש ברפובליקת גלעד, מדינה טוטליטרית שהוקמה בחלקים משטחה של ארצות-הברית, לאחר שזו התפוררה. אותו מקום ואותה תקופה תוארו ב"מעשה השפחה", שראה אור למעלה משלושים שנה לפניו. בדברי התודות בסיומו של "העדויות" מתייחסת הסופרת לאינספור השאלות שהעלו קוראי הספר הראשון, הבוערת שבהן התיחסה לגורמים שהביאו לסופה של גלעד. התשובות מצויות בעלילת הספר החדש.

"העדויות", כשמו, מכיל את עדויותיהן של שלוש נשים. הראשונה, והמרכזית שבהן, היא זו של דודה לידיה, מי שעומדת בראש "הספֵירה הנשית" בגלעד. כשקראתי את "מעשה השפחה" הטריד אותי במיוחד תפקידן של הנשים בדיכוי העצמי שלהן. הדודות, ובראשן לידיה, נטלו על עצמן את חינוכן של הבנות, והטמיעו בהן את הערכים הדרקוניים של צניעות מופרזת, את אשמת הקורבן, ואת ערכן היחיד כמכונות לידה. חשבתי, ואני עדיין חושבת, שמרגרט אטווד פטרה אותן בקלות יתירה מאחריותן. בספר השני לידיה, החותרת לחורבנה של גלעד, מתארת את חייה לפני שצורפה להנהגה, ומסבירה כך את היענותה:

"זמן מה כמעט האמנתי במה שהבנתי שעלי להאמין. שייכתי את עצמי למאמינים מאותה סיבה שרבים בגלעד עשו זאת: זה היה פחות מסוכן. איזו טובה תצמח מכך שאשתטח לרגלי המכבש בגלל עקרונות מוסריים, ואירמס כגרב ריק תחת גלגליו? מוטב להיטמע בהמון, בקהל המשבחים האדוקים, החלקלקים, מחרחרי השנאה. מוטב לרגום באבנים מאשר להירגם. זה מגביר את הסיכויים להשאר בחיים. הם ידעו זאת היטב, אדריכלי גלעד. בני מינם ידעו זאת מאז ומעולם".

קשה לשפוט את מי שנאלץ לעמוד בלחצים בלתי נסבלים, ובכל זאת יש לציין שלידיה סבורה שגלעד חייבת להתחסל לא משום יחסה המחפיר לנשים, אלא משום השחיתות שפשתה בהנהגתה. אי אפשר לטעון שהיא אינה עקבית…

העדויות הנוספות בספר הן של שתי נשים צעירות. אגנס, בתו של מפקד, שנולדה כתוצאה מיחסיו הכפויים עם שפחה, אמורה, בהגיעה לגיל שלוש-עשרה, להנשא למפקד בכיר. דייזי, בתם של סוחרי בגדי יד שניה, מתגוררת בקנדה, ומנהלת חיים שגרתיים אך רוחשי סודות. באוירה השוררת בגלעד, אוירה של הלשנות ואיסוף מידע מפליל ומאזן אימה, בני אדם הם כלי להשגת מטרות, ושתי הבנות תשולבנה בתכניותיה של לידיה.

מרגרט אטווד היא כותבת מחוננת. היא מציגה שלוש דמויות מובחנות היטב, דמויות המשנה אמינות אף הן, העלילה תפורה ללא פגמים. אבל ההערכה שלי כלפיה נובעת פחות מהכושר הסיפורי ויותר מהתוכן הרעיוני, מהמקוריות של נקודת המבט שלה, מדעותיה המעוררות מחשבה, מהרקע התרבותי העשיר שעליו היא נשענת. כל אלה חסרים כאן. "העדויות" הוא סיפור סתמי למדי, ויותר מזה – הוא וריאציה חלשה על "מעשה השפחה". הספר הראשון הציג את עקרונותיה של גלעד, שלכל אחד מהם מקבילות בעולמנו, והתריע מפני הסתגלות והשלמה. הספר השני לא הוסיף דבר, ואף טשטש את הנושאים המהותיים.

יש לציין לטובה את התרגום של קטיה בנוביץ',שהעבירה היטב לעברית את סגנונן השונה של שלוש העדות.

"העדויות" זכה בפרס בוקר 2019, זכיה שמשתלבת בפרץ הפופולריות הגואה של מרגרט אטווד בעקבות הסדרה המבוססת על "מעשה השפחה". אני לגמרי בעדה, תמיד, אבל יש לה ספרים ראויים הרבה יותר.

The Testaments – Margaret Atwood

כנרת זמורה דביר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

כותרת משנה: סיפורה של השנה ששנתה את ההיסטוריה

מלחמת העולם השניה, שהסתיימה בספטמבר 1945, הותירה עולם מדמם, הרוס ומפוצל. אליזבת אוסברינק, עתונאית וסופרת, בחרה להתמקד בארועי שנת 1947, כשנה ומחצה לאחר המלחמה. היא מזהה מספר מגמות מרכזיות שאפיינו את אותה שנה, והשפיעו מהותית על העתיד. בשנה זו, כך ניתן לומר בהכללה, הצטיירה נטיה להתמקד בטיפול בעתיד ולהמנע מהתמודדות עם העבר, ואירופה החלה לדבר על איחוד. המלחמה הקרה היתה לעובדה מוגמרת, ובנות הברית לשעבר ניצבו זו מול זו כאויבות. החשדנות כלפי הקומוניסטים בארצות-הברית הולידה את המקארתיזם. האימפריה הבריטית התפרקה מנכסיה, עובדה שבאה לידי ביטוי, בין השאר, ביציאתה מהודו ומארץ-ישראל. הסכסוך הציוני-פלשתיני הלך והסלים.

הספר מורכב משנים-עשר פרקים, כל אחד עוסק בארועי חודש אחד. כל אחד מהפרקים מציג פסיפס של התרחשויות במקומות שונים ובתחומים שונים. נמצא כאן את הפעילות הניאו-נאצית של אחרי המלחמה בניצוחו של פר אנגדאל, לצד מאבקו של רפאל למקין להגדיר רצח עם כפשע; את תוצאות כהונתו של לורד מאונטבאטן כמשנה למלך בהודו, לצד פעילותן של הועדות הבינלאומיות שחקרו את המצב בארץ-ישראל; את משפט נירנברג התשיעי, שבו נדונו פשעי האיינזצגרופן, לצד תיאור מסעה של אקסודוס, ועוד. בין התרחשויות הרות גורל אלה משולבים בקצרה אישים וארועים נוספים, ביניהם צ'אק ייגר שובר את מחסום הקול, גרייס הופר עובדת על שפת תכנות, תלוניוס מונק זוכה להכרה כאבי הביבופ, ג'ורג' אורוול שוקד על כתיבת "1984", טענות על עב"מים וחייזרים ברוזוול, האופנה שמציע כריסטיאן דיור זוכה לביקורת עוינת, וכיוצא באלה. לעומת זאת, אף מילה אינה נכתבת על העולם שאינו קשור בטבורו לאירופה.

אליזבת אוסברינק נסתה, כך נראה לי, ליצור פסיפס שיעיד על רוח התקופה. לכן, לצד ארועים כבדי משקל, כמו הקמת מדינת ישראל ולידתה של תנועת האחים המוסלמים, שיבצה קמצוץ מוזיקה, קמצוץ ספרות, קמצוץ אופנה. אני לא יודעת לומר עד כמה הבחירות שלה מאפיינות ומייצגות, אבל ניחא, יש משהו בשילוב שמספק הפוגה מן הדרמות. הבעיה היא במינון ובפרופורציות, והדוגמא הבולטת לכך היא הדבקות שלה בתיאור קורותיה של סימון דה בובואר. על כריכת הספר נכתב כי דה בובואר עמלה על כתיבת "המין השני", אך אין לכך זכר בגוף הטקסט. הסופרת בחרה, משום מה, למרוח על פני כל הספר את הרומן בין דה בובואר לנלסון אלגרן. וכך מיד לאחר שלורד מאונטבאטן מנצח על פירוקה של הודו, סימון מקבלת טבעת מנלסון אלגרן; בסיום תיאור מלחמתו של למקין על הכרה בפשע שברצח עם, סימון קונה נעליים אדומות בסטוקהולם; וכשמסיימים למנות את קורבנות האיינזצגרופן במשפט נירנברג, סימון כותבת מכתב געגועים לנלסון. בחירה ספרותית משונה מאוד, המרדדת את המכלול.

עוד בעיניני פרופורציה: המאבק על הקמת ישראל היה בעל משמעות היסטורית עמוקה, ללא ספק, אבל לא נראה לי שמשקלו היחסי בארועי התקופה היה גדול כפי חלקו בספר. במחציתו של הספר אוסברינק נוטלת הפוגה מן ההיסטוריה הכללית, ומספרת את ההיסטוריה הפרטית של משפחתה היהודית, בעיקר של אביה, שהיה ילד בהונגריה בתקופת המלחמה, איבד את אביו, וניצל בזכות אמו. ברור, אם כך, הדגש שניתן בספר לענין היהודי-ציוני. זכותה, כמובן, אבל מי שמחפש ספר היסטורי מקצועי צריך לקחת בחשבון שהסופרת אינה היסטוריונית.

"1947" יכול לשמש מבוא מעניין לתקופה, מתאבן שממנו ניתן לבחור פרטים ולחפש הרחבות במקומות אחרים. אני עצמי מעדיפה ספרים מעמיקים, מרחיבים ומקצועיים יותר.

1947 – Elizabeth Åsbrink

אחוזת בית

2020 (2016)

תרגום משבדית: רות שפירא

"סיפור פרסי" מספר את קורותיה של משפחת לוי החל מהמקום בו הסתיים הספר "תרנגול פרסי". מולוק, שתי בנותיה הגדולות ונכדתה כבר עלו לארץ. אברהים וגולי הצעירה נשארו באירן לשנה נוספת עד לסיום לימודיה של הבת. רענה עובדת במכון יופי, הומה לומדת רפואה, ומולוק גרה לבדה בצריף בעיר גנים בירושלים, מטפחת את ביתה ואת גינתה, ומהווה אבן שואבת לנשות הסביבה, להן היא משמשת כיועצת וכמרפאת. המשפחה מתאחדת ב-1964, והספר עוקב אחריה במשך שלוש שנים עד מלחמת ששת הימים.

לכאורה, תהליך ההגירה של המשפחה אינו טראומתי. כל אחת מן הבנות מצאה את יעודה, מולוק, כאמור, זוכה למעמד מכובד בשכונה. גם אברהים, בזכות חושים עסקיים טובים, ובזכות שני ספרי תורה שבבעלות המשפחה, תופס מקום מרכזי בקהילה. אבל רענה חשה בודדה ואינה מסוגלת ליצור קשר עם גבר לאחר אומללות נישואיה; גולי אינה חדלה להתגעגע לאהוב שהשאירה בטהרן; ויותר מכולם, אברהים לא חדל לְבַכּוֹת את הכבוד והמעמד שהיו לו באירן אשר הלכו לבלי שוב. כשהוא מגיע לביקור בטהרן, הוא מפתיע את עצמו כשהוא מספר את שבחי הארץ, אבל על קבר אביו הוא מקונן במצפון מיוסר, "למה אני מפיל את היהודים שלנו, החיים כל כך טוב כאן, בצרה הנקראת עליה?", ובחברת אהובתו המוסלמית הוא נשבר ובוכה, "אני גר בגיהינום". הומה ומולוק מסתגלות בקלות רבה יותר, הומה משום שהגיעה לארץ מבחירה, ומולוק מן הסתם משום שהיא מורגלת בסתגלנות ובהתאמת עצמה לסביבתה.

ספר זה, כמו קודמו, כתוב באותו סגנון ססגוני ועשיר, אך הפעם נדמה שהסגנון בא על חשבון הסיפור, המושקע פחות. הנשים כולן הן טרף לתשוקות עם אפס נאמנות; נישואים בין-עדתיים אפשריים, כך נראה, רק בין חריגים, כמו גמדה רומניה עם רפה-שכל אירני, ואירוסין לבחור רוסי מושלכים כלאחר-יד בלי הסבר; תיאורי נופיה ואוירתה של הודו משולבים בספר ללא הצדקה עלילתית, במקום להתרכז בנושא העיקרי, כלומר בהשתלבות המשפחה בארץ (המפגש שהומה תחווה בהודו אינו מהווה צידוק מספיק); המצוקה של אברהים אינה מקבלת הסבר מספק: געגועים למולדת, להערכה הרבה שזכה לה, לבית הגדול – כל אלה מובנים. כך גם תחושת הזרות, השפה החדשה, פה ושם התנשאות הותיקים. מכאן ועד לגיהינום הדרך ארוכה. חבל, כי לקראת סיום מולוק חווה טלטלות רגשיות, משבר אמונה קשה, ויציאה לדרך חדשה, וכדאי היה לתת מקום נרחב יותר לשינויים מסוג זה, לאו דווקא כתוצאה מאסון שנוחת על המשפחה, אלא כתוצאה מן המהפכה בחייהם הנובעת מן העליה. מעניין, עם זאת, שהמהפכה הזו לא שינתה תופעות בסיסיות באורח החיים, וכך מולוק מטיפה למרינה לציית לבעלה רפה-השכל, כאילו לא שגתה כשהטיפה ברוח דומה לרענה.

יש לציין לטובה שהספר אינו בא להתלונן על קיפוח עדתי או על קשייהם של החדשים לעומת הותיקים. כמו בספר הקודם, גם כאן הסופרת מספרת, לא שופטת. יש תופעות מכוערות, כמו נסיונות לקנות קולות, אבל הטוב והרע מתוארים בכנות ובישירות, וישפוט הקורא. עוד יש לציין לטובה שהעלילה אינה הולכת לכיוונים צפויים.

המלצתי על "תרנגול פרסי". המשכו, "סיפור פרסי", מסוגנן כקודמו, אך מכיל ניצני נושאים מעניינים שלא פותחו דיים, ולכן בעיני הוא פחות מוצלח.

אגם

2020

"גנבת הספרים" הוא סיפורה של ליזל, בת עשר כשהעלילה נפתחת בגרמניה בינואר 1939. ליזל, בת לאב קומוניסט שנעלם ולאם שאינה יכולה לגדל אותה, עושה את דרכה עם אמה ועם אחיה ברכבת אל עיר קטנה בין מינכן לדכאו, שם יופקדו הילדים בידי משפחה אומנת תמורת תשלום. האח הצעיר נפטר תוך כדי נסיעה, ומובא לקבורה באחת התחנות בדרך. ליזל, בתחושה שנותרה לבדה בעולם, מנותקת מאמה ונאצלת להסתגל לחיים במחיצת משפחת הוברמן, פאפא ומאמא חדשים. האם החדשה נוקשה, גסת לשון, כופה את חוקיה באלימות. האב, לעומתה, הוא מלאך ארך-רוח, יושב בלילות לצדה של ליזל הסובלת מביעותים, ומשקיע שעות בהדרכתה בקריאה ובכתיבה. שניהם, כך יתברר בהמשך, אוהבים את ליזל בדרכם, ושניהם גם יחד ייחלצו להסתיר את מקס, יהודי נמלט.

יחודו של הספר בזהותו של המספר ובסגנונו. הסיפור מסופר בגוף ראשון מפיו של המוות, המצוי בכל מקום – בתאי הגזים, בשדות הקרב, בערים המופצצות – ועובד בשנים המתוארות בספר ללא הרף. במבוא הוא מציין את הפעמים הספורות בהן פגש את ליזל, אך הוא מתאר כל פרט בחייה כמספר יודע-כל. הוא מספר על הסתגלותה למשפחתה החדשה, על מאבקיה לרכוש לה מעמד בקרב הילדים ברחוב, על חברותה האמיצה עם בן השכנים, על לימודיה, ועל המשיכה שלה לספרים. המוות מתאר את האוירה השוררת בעיר ובגרמניה לפני המלחמה ובמהלכה, את היחס ליהודים, את הנאצים הנלהבים, את המתנגדים המעטים ואת הרוב האדיש (חבר במפלגה, לא שונא יהודים, חש הקלה כשהם מסולקים, תוהה אם באמת צריך לגרש אותם, צריך לפרנס את המשפחה וזה העיקר – כך הוא מתאר בתמציתיות את מה שהוא מכנה "הפוליטיקה הסותרת" של אחת הדמויות). סגנונו כמו דיווחי, משובץ בהערות צדדיות, שהן לעתים הסבר מילוני של מונח, או הרחבה של פרטי עלילתי, או רשימה של מה שיסופר בהמשך. כדרכו של המוות, הוא אדיש לרגשות, ויחד עם זאת מצליח בתיאוריו להביע במדויק את שחשים גיבוריו. הסגנון המיוחד הזה הוא בעיני הישג ספרותי נאה .

לעומת הסיפוריות המוצלחת והדמויות הנכנסות אל הלב, המסרים שהסופר מבקש לשוות לספר שטחיים למדי. הנה מה שיש לו לומר על מה שאיפשר את השואה: "אנשים עשויים לספר לכם שגרמניה הנאצית הושתתה על אנטישמיות, על מנהיג מעט קנאי ועל אומה רווית דעות קדומות ושנאה, אבל כל זה לא היה מוביל לדבר אילולא אהבו הגרמנים פעילות מסוימת אחת – לשרוף", הווה אומר, האשמה באופיו של העם, באלימות המושרשת בו, קביעה שהיסטוריונים יחלקו עליה. הסופר עצמו סותר את דבריו שלו, כשהוא מספר לקראת סיום את שרואות עיניו בסידני שבאוסטרליה עשרות שנים אחר כך: "כמה מכוניות חלפו על פנינו בשני הכיוונים. נהגיהן היו היטלרים והוברמנים, ומקסים, רוצחים, דילרים ושטיינרים…", רוצה לומר שמה שהתרחש בגרמניה הנאצית יכול לקרות באוסטרליה של ימינו. אז זה לא ענין של תאוות האש הגרמנית? בנושא אחר, כשהוא מתאר את הגרמנים המצטופפים במרתף כשעירם מופצצת, הוא שואל: "האם הגיע להם דבר-מה טוב מזה, לאנשים האלה? כמה מהם רדפו אחרים באופן פעיל, שרויים בהתעלות עקב ניחוח מבטו של היטלר, חוזרים על משפטיו, על פסקאותיו, על כתביו? האם רוזה הוברמן היתה אחראית? מסתירתו של יהודי? או האנס? האם לכולם הגיע למות? לילדים?". שאלה רטורית מן הסתם שתשובתו עליה שלילית, אבל היא אינה יורדת כלל לעומק הדילמה. ברור שלא מגיע לילד שלא חטא לבלות לילות באימת מוות, אבל להציג את השאלה במנותק מהקשרן של ההפצצות ומהדיון המורכב בהן, יש בזה משהו מן הפרובוקציה. יש לי הרגשה שאחד המסרים העיקריים שהסופר מבקש להדגיש קובע כי "מאז 1933 תשעים אחוזים מהגרמנים הפגינו תמיכה ללא סייג באדולף היטלר. זה משאיר עשרה אחוזים שלא עשו כן". ובכן מה? אותם עשרה אחוזים, שאת נציגיהם לכאורה הוא מבקש להאיר, גם לא הפגינו אי-תמיכה ללא סייג, ושתיקה, כפי שנהוג לומר, כמוה כהסכמה.

"גנבת הספרים" אינו סיפור על השואה, למרות ליל הבדולח והמסעות הרגליים המפרכים לדכאו, ולמרות היהודי שבמרתף. עיקרו של הספר הוא סיפור התבגרות בתקופה שהציבה קשיים יוצאי דופן. ככזה, אם מניחים בצד את המסרים ומצליחים להשלים עם היות השואה רקע לסבלם של הגרמנים, הוא נוגע ללב.

The Book Thief – Markus Zusak

אופוס

2007 (2005)

תרגום מאנגלית: ורד טוכטרמן

"וירג'יל וביאטריס" נפתח בספר שנכשל עוד לפני שראה אור. הנרי, סופר שכתב שני ספרים מצליחים, החליט לכתוב על השואה באופן שונה מהמקובל. לדבריו, היצוג הספרותי של השואה הוא רובו ככולו מסוגת הריאליזם ההיסטורי, בעוד ארועים טראומטיים אחרים בהיסטוריה האנושית זכו ליצוג ספרותי בדיוני. לדעתו, אין הצדקה לכך שהטיפול הספרותי בשואה שונה. הספר שכתב במשך כחמש שנים הורכב משני חלקים, האחד פרוזה בדויה והשני מאמר. כדי לא לתת לחלק אחד עדיפות על פני השני, הציע לשלב אותם זה בזה כ"ספר היפוך", הווה אומר שני מערכי עמודים נפרדים, הפוכים זה מזה ובגבם זה לזה. המו"לים, שהיו אמורים לפרסם את הספר, הסבירו לו בעקיפין, אך בבירור, כי הרומן מייגע, המאמר שברירי, ורעיון ספר ההיפוך הוא לא יותר מגימיק. משום שהרגיש כי קולו הושתק, החליט לוותר על הכתיבה. הוא שכנע את אשתו לעזוב את עבודתה, ושניהם יחד הרחיקו מביתם בקנדה לעיר גדולה, אולי באירופה אולי באמריקה, ששמה לא נמסר, שם שוקע הנרי, שאת ספריו כתב בשם עט, באנונימיות. הקשר היחיד שלו עם עברו כסופר מתקיים באמצעות מכתבי קוראים שהמו"לים וסוכניו מעבירים אליו.

אחד המכתבים שהנרי מקבל מגיע מאדם, שאף שמו הנרי. המכתב מכיל קטע ממחזה, ופתק המבקש מהסופר עזרה. מכיוון שהכותב מתגורר בעיר בה השתקע הנרי, הוא מחליט לשלשל את תשובתו לתיבת הדואר של הכותב בעת שייצא לטייל עם כלבו. כשהוא מגיע אל היעד מתברר לו כי מדובר בסדנתו של מפחלץ, אדם חמור סבר, נטול חוש הומור, ממוקד לחלוטין בעבודתו ובכתיבת המחזה. ביאטריס ווירג'יל, שני גיבורי המחזה הקרויים על שם שתי דמויות בקומדיה האנושית של דנטה, הם אתון וקוף שאגן הרוכב על גבה, שפוחלצו על ידיו. השניים מסתובבים ומשוחחים במדינה, שהיא בעצם חולצת פסים. וירג'יל חרד "כי הוא קוף שאגן בעולם שלא רוצה קופים שאגנים". ביום בהיר אחד הוא מגלה שהאזרחים במדינתו נחלקים לשתי קטגוריות – אזרחים ולא-אזרחים – והוא עצמו נמנה עם האחרונה. השניים עוברים זוועות, והשאלה המרכזית שמעסיקה אותם, וכך גם את שני ההנרי, היא "איך נדבר על מה שקרה לנו יום אחד כשזה ייגמר?". לוקח להנרי הסופר זמן ארוך מדי להבין שלא הכחדת בעלי חיים היא הנושא שמעסיק את הנרי המפחלץ, אלא זכר השואה. נדרש רמז ברור, אזכור של רחוב נובוליפקי 68, שם התגלה ארכיון עונג שבת, כדי שהסופר, וגם הקוראים, יבינו שמה שהטיף לו הסופר בתחילת הספר, הווה אומר כתיבה אחרת על השואה, אכן הולך ומתממש כאן. כיצד חווה המפחלץ את השואה? את זאת יבין הנרי רק ברגע האחרון.

ההעדפה הברורה שלי בספרות שואה היא ספרי עדות וספרי מחקר. אני סבורה שהסיפורים האישיים, על אינספור גווניהם השונים, עוצמתיים דיים, ואין צורך בקישוטים ספרותיים ובזוועות מומצאות כדי לחדד את המסר העולה מהם. יחד עם זאת, אני לא דוחה על הסף ספרות אלגורית, כפי ש"וירג'יל וביאטריס" מנסה להיות. הבעיה בספר הזה היא שלוקח לו יותר מדי זמן, יותר מדי גיבובי מלים, כדי להגיע ללב הענין, ולכן הוא רוב הזמן טרחני וחסר מיקוד. כשהוא ממוקד, בתחילתו ובסיומו, הוא קולע אל השערה.

בסיומו של הספר כותב הנרי פרק פרוזה ראשון אחרי שנים. שמו של הפרק "משחקים לגוסטב", כשם אחת הדרכים שהמציאו וירג'יל וביאטריס כדי לדבר על מה שעבר עליהם. הפרק מורכב משאלות מוסריות קצרות ונוקבות, כולן מתיחסות לארועי השואה, והאחרונה שבהן נוגעת ישירות בנושא הזכרון: "רופא מדבר אליך: "הגלולה הזאת תמחק את זכרונך. אתה תשכח את כל סבלך ואת כל אובדנך. אבל תשכח גם את כל עברך". האם תבלע את הגלולה?".

קשה להמליץ על הספר משום הטרחנות שבו. יחד עם זאת, הוא מיוחד, מדויק כשהוא ממוקד, ובדרכו מעורר מודעות לתקופה הטראומטית ולתוצאותיה. אסכם אם כך בהמלצה מסויגת.

Beatrice and Virgil – Yann Martel

מודן

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

גופתו של גבר מזדקן מתגלה בדירת מרתף, בה התגורר לבדו מזה שנים, כמעט ללא קשר עם השכנים בדירות שמעליו. מותו נגרם ממכה שהוטחה בראשו באמצעות מאפרה כבדה. ליד גופתו נמצא פתק, עליו נרשמו שתי מלים שאת משמעותן החוקרים מתקשים לפענח.

חקירת הרצח מובילה את ארלנדור, ראש צוות החקירה, ואת עוזריו, אל מקומות שונים באיסלנד, ואל עברו של הנרצח. סודות אפלים נחשפים, ורמזים מובילים אל רמזים אחרים או אל מבוי סתום. אסיר אלים, רופא רשלן, שוטר מושחת, אם שכולה, אנס וקורבנותיו, איש מדע, ילדה שמתה בטרם עת – כל אלה ועוד מעורבים בעלילה, שמקורותיה בחטא ישן. ארלנדור נאבק במקביל בצרות מבית, בדמות בתו המסוממת וההרה, ומנסה לפתור פרשת היעלמות של כלה ביום חתונתה.

העלילה ברובה אינה יוצאת דופן, ואולי לא הייתי כותבת על הספר כלל, לולא שני היבטים המייחדים אותו. ההיבט הראשון הוא הרקע האיסלנדי, הבא לידי ביטוי גם במזג האויר וגם באופן בו הדמויות מתנהלות. ההיבט השני הוא המחקר הגנטי התופס מקום מרכזי בפענוח. אוכלוסיתה של איסלנד קטנה – כשלוש מאות וחמישים אלף איש – ובמשך למעלה מאלף שנים היתה מבודדת יחסית עם שיעורי הגירה אפסיים. כתוצאה מכך הקהילה האיסלנדית הומגנית מבחינה גנטית, והקשרים המשפחתיים בתוכה מתועדים היטב. הרקע הזה איפשר לחברת deCode לנהל במקום מחקר בשאלות גנטיות מגוונות. בסיס הנתונים הגנאולוגי של החברה ככל הנראה עורר מחלוקת באיסלנד, כפי שאומרת לארלנדור אחת החוקרות: "לפעמים אפשר לחשוב שכל המדינה נגדנו".

שמו של הספר במקור הוא "בִּצָּה", והשם מצביע הן על אדמה בוצית כפשוטה, והן על דשדושן של כמה מן הדמויות בבוץ החיים. השם שנבחר לו בעברית מוצלח אף הוא, ומתקשר יפה להיבט הגנטי וגם לעונש שנופל בגורל צאצאיהם התמימים של הורים שחטאו.

בשורה התחתונה: ספר טוב לסוגו.

Mýrin – Arnaldur Indriðason

כתר

2007 (2000)

תרגום מאנגלית: שלומית כנען

פרק ראשון

"היא מעולם לא הבינה כראוי מה פירושה של התנהגות נאותה", כך נפתח הספר, ומתמצת במלים ספורות את המוטיב המרכזי שבו.

ארבע חברות – מרי, בטסי, אייריס ולוסי – נפגשות בביתה של אחת מהן למשחק קלפים. בעד החלון הן רואות חברה אחרת, ליזי, יוצאת ממלון בחברתו של גבר, המאורס לקלרה, חברה נוספת שלהן. בטסי, המבוגרת שבהן, ודווקא זו שמפגינה זלזול מסוים במוסכמות, מפטירה את המשפט שצוטט למעלה, ומטביעה בכך חותמת על החברה הסוררת לכאורה. אבל מה שמקובל כהתנהגות נאותה מכתיב למעשה את התנהלות כל בנות החבורה, ובמידה רבה מצר את צעדיהן ומצמצם את עולמן. מרי הגיעה למפגש למרות עייפותה, כדי לא להתמודד עם התחקיר שיערכו לה הוריה לאחר ששבה מאוחר ממסיבה, ולמרות שהיא מתעבת את חברת הנשים. לוסי, שנישאה כשהיא בחודש השני להריונה, משקיעה את האנרגיה שלה בהסתרת עובדה מבישה זו מכולם, כולל מבעלה. "אני מרגישה לכודה בצורה כל-כך איומה. כל החיים אשאל את עצמי מה עוד הייתי יכולה לעשות, מה עוד הייתי אולי יודעת, מה עוד הייתי יכולה ללמוד, מה היה עשוי להועיל לי, מי הייתי הופכת להיות", כך היא אומרת, ולמרות שהיא על סף התמוטטות היא שמחה בילד שייוולד, כי כך צריך. קלרה, המודעת לחלוטין לאופיו המפוקפק של ארוסה, מצהירה שאינה רוצה כל קשר אתו, אבל נישאת לו כמתוכנן. אייריס, האפורה שבחבורה, מאמינה להבטחותיו של גבר נשוי, בשל חוסר אמון בעצמה. כולן אומרות א' ועושות ב', כי זהו "פירושה של התנהגות נאותה", ולא רק משום שאחרים קבעו את הכללים, אלא משום שהן עצמן למדו להאמין להם.

אני מניחה שאמי אפרון ביקשה להעביר בדרמה מינורית זו מסר על תחושת החנק של נשים בעולם המגביל אותן ומצמצם את האפשרויות הפתוחות בפניהן, אבל מיקום העלילה בשנות העשרים די מעקר את המסר מתוכן. יחד עם זאת, תפאורת הספר נעימה (ניכר שהסופרת תסריטאית), הדמויות מאובחנות יפה, העלילה ממוקדת, ולמרות הריחוק במקום ובזמן עדיין יש בו רלוונטיות מסוימת, בעיקר לאופן בו נורמות חברתיות עשויות לאמלל.

One Sunday Morning – Amy Ephron

מטר

2006 (2005)

תרגום מאנגלית: אראלה טלנברג-לרר