קטגוריה: ספרים מומלצים בהסתיגות

שמו המלא של הספר: "האשה הרועדת או תולדות העצבים שלי"

סירי הוסטוט, סופרת ידועה, מנוסה בהופעות מול קהל, עמדה לשאת דברים לזכרו של אביה. ברגע שפתחה את פיה, תקף אותה רעד בלתי נשלט. לא רעד פנימי, המוכר לרבים כפחד במה, אלא עוויתות של ממש שנראו היטב לכל מי שישב מולה. למרבה ההפתעה, קולה נשאר יציב וצלול, והיא הצליחה לומר כל מה שתכננה בעוד גופה מתעוות. "מן הסנטר ומעלה הייתי אני המוכרת והידועה, ומן הצוואר ומטה הייתי זרה רועדת ומרטטת". הרעד פסק כשהגיעה לסוף דבריה. התופעה חזרה על עצמה בשנים הבאות, אם כי לא בעקביות: לפעמים צלחה הופעות בשלום, לפעמים לא. אחרי כמה נסיונות מצאה כדור שהצליח למנוע את התופעה כמעט לחלוטין. אדם אחר היה אולי מסתפק בפתרון הזה, אבל הכותבת – סקרנית ומודעת לעצמה – יצאה למסע מחקר בנסיון להבין מיהי האשה הרועדת שהשתכנה בתוכה.

מסעה של הסופרת הוביל אותה למחוזות הנוירולוגיה, הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה והפילוסופיה. "החיפוש אחר האשה הרועדת הוליך אותי במעגלים, מפני שבסופו של דבר הוא גם חיפוש אחר זוויות ראיה העשויות לזרוע אור על השאלה מי היא ומה היא. בדבר אחד בלבד אני בטוחה – איני יכולה להסתפק בהתבוננות בה מבעד לחלון אחד. עלי לראות אותה מכל הזוויות". נקודת המוצא עליה מבוסס המחקר היא שאין להפריד בין גוף לנפש. יכול להיות שזכרו של אביה הוא שגרם לתגובה נפשית (אם כי, כאמור, הרעידות חזרו גם בהרצאות אחרות), אבל ללא הרקע הביולוגי-נוירולוגי המתאים התופעה הפיזית לא היתה מתרחשת, או שהיתה מוצאת ביטוי אחר. הוסטוט סבלה כל חייה ממיגרנות, כולל כל התופעות הידועות שסביבה (הבזקי אור, הזיות ויזואליות ועוד), ויכול להיות שיש קשר בין הדברים, אם כי מיגרנה כשלעצמה היא בגדר תעלומה.

באחת ההרצאות בנושא מדעי המוח בהן נכחה, המרצה הציג שקף צבוע כולו בצבע אחד ובמרכזו שטח קטנטן צבוע בצבע שונה. השטח השונה הזה מייצג לדבריו את מה שאנחנו יודעים על המוח. לא ייפלא איפה שהספר אינו מציג פתרון, אלא שאלות בלבד ופה ושם השערות. סירי הוסטוט לא יודעת בסופו של דבר מיהי האשה הרועדת, אבל היא לומדת לאמץ אותה כחלק מעצמה.

הספר מעניין מאוד, אם כי מי שכבר קרא ספרים בתחום (ספריו של אוליבר סאקס כדוגמא, ואחרים) לא ימצא בו חידושים רבים. יחודו בנסיון להקיף את הנושא כולו מכמה שיותר זויות. הפריעה לי הבחירה לא לחלק את הספר לפרקים. אני מניחה שהסיבה לכך היא שכל ההיבטים כרוכים זה בזה, אבל היה לדעתי קל יותר ומתיש פחות אם בכל זאת היה נערך מיון כלשהו, שהיה מאפשר קריאה מרוכזת יותר.

The Shaking Woman or A History of My Nerves – Siri Hustvedt

עם עובד

2014 (2010)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

עיתונאי ישראלי בגמלאות ממתין על ספסל בלב ניו-יורק לאשתו העסוקה בקניות. בעודו בוהה בסביבה שאנן ושלוו, ניגש אליו כאילו באקראי אדם בעל חזות מזרחית, דוחף לידו פתק, ממלמל מספר מלים ומסתלק. מסתבר כי מטרת ההתקלות הזו היתה לבקש מן העתונאי להפגש עם האיש במועד מאוחר יותר. לפניו שתי אפשרויות: להמנע מלהסתבך, להתעלם מן הבקשה ולהסתלק מן המקום, או לפעול כעתונאי הרודף אחר סיפור ולהשאב לעלילה המזומנת לו. הוא בוחר באפשרות השניה. איש המסתורין הוא מדען גרעין אירני, ותוך זמן קצר השניים מוצאים עצמם נרדפים על ידי המוסד, ה-FBI, משמרות המהפכה האירנים, העדה החרדית בניו-יורק ועוד.

אברהם בנמלך הוא עתונאי ואיש רדיו ותיק, וזהו הרומן הראשון שהוא מפרסם. לטעמי, יש בספר מעט ליקויים של ספר ביכורים, כמו עלילות משנה מופרזות (סיפור הרבנית, כדוגמא), נטיה להרבות בדימויים, וכמה חריקות בהתרה. אבל הליקויים האלה שוליים, וניכר שהוא עושה מאמץ לא להכשל בהם. לעומת זאת ייאמר לזכותו של הספר שהוא קצבי, מעניין, מעשיר בידע, ושופע הומור עצמי מעודן. יש לסופר סבלנות לפרטים, לפלשבקים שתורמים לעלילה ולהעמקת הכרת הדמויות, והוא לא מתפתה לשעוט קדימה אל ההתרה. העלילה מתרחשת במספר מקומות, ומעורב בה מספר רב של דמויות, אבל היא מסופרת בבהירות, והקוים המקבילים משתלבים אלה באלה בצורה משכנעת.

בשורה התחתונה: ספר מתח מעניין, נעים לקריאה.

תצוין לטובה העטיפה הנאה בעיצובה של רחל ק. שמיר.

כרמל

2013

"האביב שבלב" עוסק בשני נושאים חשובים, שמאוד ראוי לקרוא אודותם: סחר בנשים והדיכוי בצפון קוריאה. האם הוא עושה זאת באופן איכותי, הן ספרותית והן תוכנית? כן ולא, ולכן הסקירה, וההמלצה בסופה, תהיינה לא חד-משמעיות.

הסיפור נפתח בתיאור חייהן של שתי חברות צפון קוריאניות, גי ואיל-סון. השתים חניכות בבית יתומים, ואת רוב שעותיהן הן מעבירות בעבודה קשה במפעל בגדים, נתונות לשרירות לבו ולגחמותיו של מנהל העבודה. איל-סון גדלה בעושר יחסי עד שמשפחתה איבדה את מעמדה מסיבות פוליטיות, והיא לא חדלה לשאוף להחזיר לעצמה את התפנוקים שנלקחו ממנה. גי איבדה את הוריה בגולאג, אליו נשלחה המשפחה לאחר שבביקורת בביתם נמצאו גרגירי אבק על תמונותיהם של מנהיגי האומה, מה שנחשב ללא פחות מבגידה. גי סובלת מטראומה קשה בעקבות רעב ועינויים במחנה, והחברות עם איל-סון משמשת עוגן בחייה הסחופים. כשאיל-סון מאתרת הזדמנות להמלט לדרום קוריאה, השתים חוברות לבחורה נוספת, ובהנהגת בחור שאיל-סון מאוהבת בו הן עוברות את הגבול. חלומותיהן נרמסים עד עפר כשמתברר שאותו בחור בעצם מכר אותן לזנות. לאחר כמה חודשים, בעקבות נסיון בריחה, הן נמכרות למאפיה הקוריאנית בארצות הברית.

למה אני ממליצה לקרוא את הספר? כי על הבזיון של סחר בנשים חייבים לדבר ולדבר עד שייעשה משהו משמעותי להפסקתו. כי צריכים להיות מודעים לכך שעדיין יש אומות שנתונות לשטיפת מוח ולדיכוי מטורפים. וגם כי הספר בסך הכל כתוב היטב: קריא מאוד, סוחף, מנסה ולפעמים גם מצליח להעמיק בנפשן של הדמויות, וככזה הוא מהווה חווית קריאה מוצלחת.

למה ההסתיגות? כי לא השתכנעתי שהסופר באמת טרח לערוך תחקיר וליצור ערך מוסף. נראה שהוא קרא ספרים ומאמרים בשני הנושאים, ורקח סיפור על בסיס ידע זמין ולעוס. כתוצאה מכך נוצר לפעמים הרושם שהדוקומנטרי מפנה יותר מדי מקום לרומן-רומנטי, ונינוח של אי-אמינות מרחף כל הזמן ברקע. התחושה הזו התחזקה כשברשימת התודות הארוכה לא מצאתי אפילו שם קוריאני אחד. נכנסתי גם לאתר הבית של הסופר, ולא מצאתי שום רמז לתחקיר או לנסיון אישי. לי, אישית, רמזים לחוסר אמינות מפריעים.

בשורה התחתונה: כשמשעים שיפוט לחומרה, הספר ראוי בהחלט לקריאה.

All Woman and Springtime – Brandon W. Jones

הוצאת ידיעות ספרים

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

אני לא קוראת ספרים שמקוטלגים תחת הסוגה הגשמה עצמית / העצמה / הכר את עצמך וכדומה. "פגישה עם החיים" הוא בעצם ספר שכזה, אבל הוא כתוב בחן ובהומור, ומספר סיפור נעים לקריאה, כך שהמסרים חומקים מתחת לרדאר, אם כי אינם חומקים מן התודעה. רק ברבע העמוד האחרון אפשר למצוא סוג של נאום קצר עם הנחיות לחיים, אבל עד לשם זהו פשוט ספר כיפי.

לוסי היא רווקה על סף גיל שלושים. כמעט שלוש שנים לפני התרחשות העלילה החבר שלה עזב אותה. בהסכמה הדדית הם החליטו לספר לחבריהם שהיא זו שעזבה אותו, ומכאן לוסי הלכה והסתבכה בפקעת של שקרים, פוטרה מעבודתה וספרה שהתפטרה, עזבה את דירתה לטובת דירת סטודיו צפופה, שאליה היא לא מכניסה איש, מצאה עבודה חדשה תוך זיוף פרטים בסעיף הכישורים בקורות חייה, ובסך הכל הזניחה את עצמה. ג'ון לנון כתב באחד משיריו "החיים הם מה שקורה לך כשאתה עסוק בעריכת תכניות אחרות", וזה מה שמתרחש אצל לוסי. נדמה כאילו היא וחייה מתנהלים בנפרד. בני משפחתה מחליטים להתערב, ומארגנים לה פגישה עם החיים, שמתגלים בדמות בחור דוחה למדי. ברגע הראשון חשבתי שהרעיון מטופש, אבל די מהר הלכתי ונכבשתי לדינמיקה שביניהם.

כדרכם של ספרים שכאלה, לוסי תמצא את עצמה, ותשכין שלום בין נפשה המסוכסכת למציאות חייה. בדרך היא תעבור תהפוכות נפשיות, כמה משברים, תגלה מחדש את קרוביה ואת חבריה, תעשה כמה החלטות מטופשות וכמה החלטות טובות, ותצליח להשתחרר מרשת השקרים שטוותה.

הספר משעשע, אפילו מצחיק לפעמים, ובו זמנית נוגע ללב. למרות שזהו ספר עם אג'נדה, הוא לגמרי לא דידקטי. הקריאה זורמת, ולמרות הפשטנות היחסית של הדמויות הן משורטטות די במדויק וקל להבין אותן.

 

The Time of My Life – Cecelia Ahern

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (1990)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

"ספר הנשמות" רוכב על הגל של קונספירציה-היסטוריה-דת-ביון, שיצר "צופן דה וינצ'י". הוא פותח במכירה פומבית של ספר מסתורי, ומתגלגל לספר מתח הנע בין אנגליה לארה"ב, כולל כתב חידה השולח את מוצאיו למרדף בעקבות רמזים, המובילים בתורם לפרשיות מן המאה ה-13 עד ה-16, המשפיעות על התנהלות הפוליטיקה בת זמננו. הגיבור הוא איש ביון לשעבר, מסייעת לו סטודנטית צעירה, כוחות האף.בי.איי והאס.איי.אס מעורבים, וכל המרכיבים יוצרים ספר קצבי, קריא, ופה ושם גם מעניין.

אני לכשעצמי לא חובבת גדולה של הז'אנר, ומעדיפה ספרי עיון היסטוריים על פני שילוב ההיסטוריה בספרי קונספירציה. אבל כשספר מסוג זה כתוב היטב, הוא מגרה אותי לחפש מידע נוסף, וזה מה שעשה הספר הזה. הכרתי באופן קלוש ביותר את שמו של ג'ון קלווין, ושמחתי ללמוד עוד. הכרתי, כמובן, את נוסטרדמוס, ונהניתי לרענן את הידע, ועוד כיוצא בזה אישים וארועים היסטוריים. כך שגם אם המסגרת הסיפורית לא שכנעה אותי, נהניתי מן הערך המוסף, וכשצללתי לתוך הספר אפילו סיקרן אותי לדעת כיצד יסתיים. ספרים מהסוג הזה צריכים להכתב על ידי סופרים אינטליגנטים, כדי שתפירת ההיסטוריה לתוך עלילה בלשית תיעשה כך שהקורא יאמין, ולו לרגע, שאכן כך בדיוק קרו הדברים, שאלה בדיוק היו הזרזים שצצו בצמתי זמן משמעותיים. "ספר הנשמות" עומד במבחן הזה.

חשוב להדגיש שזהו ספר המשך ל"ספריית המתים". הספר המסתורי, שמכירתו פותחת את "ספר הנשמות", הוא ספר שהיה חסר בספריה ההיא, גיבור הספר השני פרש מהשרות בגלל פרשה שארעה בספר הראשון, ועוד. לאורך כל העלילה מוזכרים ארועים ואישים שכיכבו ב"ספרית המתים". אפשר לקרוא את "ספר הנשמות" בלי לקרוא את קודמו, כי הסופר מצרף הסברים לארועים הקודמים, אבל נראה לי שההנאה תהיה שלמה יותר עם רקע מלא של הספר הראשון. מכיוון שכאמור המסגרת פחות עניינה אותי מן ההקשרים ההיסטוריים, לא הפריע לי בכלל שקראתי רק את הספר השני, אבל לחובבי סוג זה של ספרות אני בהחלט ממליצה לקרוא את הספרים לפי סדר הופעתם.

בשורה התחתונה: ספר קליל עם ערך מוסף היסטורי, שימצא חן בעיקר בעיני חובבי הז'אנר.

The Book of Souls – Glenn Cooper

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ`

בשלושת הפרקים הראשונים מוצגים שלושת גיבורי הספר. המספר, עובד בחנות ספרים משומשים במונטראול, מפנה את חפציה של אמו מדירתה לאחר מותה. נוח, שגדל בקרוואן על גלגלים עם אמו, נפרד ממנה לטובת לימודי ארכיאולוגיה במונטראול. ג`ויס, שגדלה בכפר דייגים קטן, חולמת על "קריירה" של פיראטית, נמלטת מבית ספרה, ושמה פעמיה לחיים חדשים במונטראול. אדם בשם יונה דוסה, נוכח-נפקד בחייהם, מהווה את החוט המקשר בין סיפוריהם של השלושה שאינם מכירים זה את זה.

ספוילרים בהמשך

חשבתי שהחל מן הפרק הרביעי שלושת הגיבורים ימצאו את עצמם במסע, שבסופו של דבר יאחד אותם ואת אותו יונה דוסה. אבל דיקנר מתוחכם יותר. במקום ליצור ספר שגרתי של חיפוש וגאולה, הוא יצר שלושה סיפורי חיפוש: לא חיפוש אחרי אדם מסוים, אלא חיפוש אחר דרך חיים ויעוד. השלושה חולפים זה על פני זה, לקראת הסוף נוצר קשר הדוק יותר, אך זמני, בין שניים מהם, אבל הסיפורים המקבילים אינם הופכים בשום שלב לסיפור מאוחד. גם יונה דוסה הנעלם אינו צץ לפתע. עצם קיומו השפיע על הבחירות שהם עושים בחייהם, אבל אין לו נוכחות פיסית בהמשך הדרך.

אני לא יכולה לומר שזהו ספר עמוק, או שאזכור אותו לאורך זמן. אבל הוא כתוב בחן, ונהניתי לקרוא אותו.

Nikolski – Nicolas Dickner

הוצאת כתר

2011 (2005)

תרגום מצרפתית: מיכל סבו בילבטרוי

הספר סובב סביב שני צירים: האחד – סיפור האהבה בין ריצ'רד, קולונל בדימוס כבן 50, ורנאטה, בת אצולה ונציאנית בת 19. השני – זכרונותיו של ריצ'רד מן המלחמה, זכרונות שהוא מעדיף לא לעסוק בהם, אבל רנאטה מבקשת לשמוע. שני הסיפורים מוגשים בסגנון שיחה, בדרך-כלל דיאלוג בין שתי הדמויות, ובהיעדרה של רנאטה כדיאלוג בין ריצ'רד לתמונתה, או בינו לבין נהגו, או בינו לבין עצמו. הסגנון, לדעתי, הוא בעוכריו של הספר. הקורא מתבקש לנווט בין שפע אמירות סתמיות החוזרות על עצמן, ולבנות בראשו את הדמויות שמאחוריהן. לטעמי, לא נעשה נסיון לברור בין עיקר לטפל, וכל מילה או הרהור הועלו על הכתב. בשיטה זו אמנם מתקבלת תמונה מציאותית, אבל את מי באמת מעניינת כל מילה שנאמרת במציאות? תפקידו של הסופר לברור את מה שחשוב, שאם לא כן התוצאה היא להג מטיל שעמום.

לא שאין בספר קטעים חכמים, נגיעות מרגשות, סיפורים שמן הראוי להשמיע. הבעיה היא בסך-הכל שהוא עמוס מדי פטפוטים בלתי מעניינים. לדעתי, זו בעיה חוזרת בכמה מספריו של המינגוויי, ומשום כך – למרות "למי צלצלו הפעמונים" ו"הקץ לנשק" המופתיים – הוא לא מהסופרים המועדפים עלי. מבחינתי האישית, וזה כבר לא קשור לספרות – גם חיבתו הנלהבת לציד בכלל, ולקרבות שוורים בפרט, מרחיקה אותו ממני ("קיץ מסוכן" היה, אם אני זוכרת נכון, הספר הראשון אי-פעם שנטשתי בשאט-נפש).

אני מודעת לחשיבותו של המינגווי בעולם הספרות, להיותו פורץ דרך בסגנונו, ולהשפעתו ארוכת הטווח על סופרים רבים. אבל את הספר הזה קראתי לא כחוקרת ספרות, אלא כקוראת פרוזה, וכפרוזה הוא לא לטעמי. אזכור לטובה את הקטעים בהם ריצ'רד מתאר חוויות ממלחמת העולם, ואת עמדותיו כלפי מפקדיו, וכלפי צבאות ומלחמות בכלל, אבל הקטעים האלה מפציעים רק אחרי כשני שליש הספר, והדרך אליהם מייגעת.

מילה של שבח להוצאת ידיעות ספרים, שבחרה להגיש לקורא את ספריו של המינגוויי בסדרה של כריכות אחידות למראה, בעיצובה של עדה רוטנברג. הבחירה באחידות משדרת רצינות ומכובדות, בסגנון "כל כתבי" של פעם.

בשורה התחתונה: מומלץ לאוהבי המינגוויי.

Across The River and Into The Trees – Ernest Hemingway

הוצאת ידיעות ספרים

2013 (1950)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

עתונאי חוקר צרפתי מגיע לארץ בעקבות רצח של איש מסתורין, שהיה ככל הנראה איש ביון ששירת כמה אדונים. לתחושתו של העתונאי תעלומת מותו של האיש קשורה קשר הדוק לשאלה שהציקה לישוב בארץ במשך עשרות שנים, מי רצח את ארלוזורוב. כידוע, האשמה הוטלה בתחילה על אנשי הימין, שהתנגדו לעמדותיו השמאלניות של ארלוזורוב (כמו מדינה דו לאומית), ולמשא ומתן שניסה לנהל עם הנאצים כדי לאפשר את הגירתם של יהודים לארץ. אנשי "ברית הבריונים" נעצרו, הואשמו וזוכו, אך הזיכוי המשפטי לא הסיר את החשד. עם השנים הועלו כמה תיאוריות באשר למי שיזם את הרצח. טובי נתן מעדיף את הגרסה לפיה מגדה גבלס, אשתו של שר התעמולה הנאצי, היא ששכרה את הרוצחים, זו אינה תיאוריה מקורית שלו, אבל הוא מוסיף לה כמה "קישוטים", שמן הסתם נראים לו קרובים למציאות.

מבחינה ספרותית לא התלהבתי מהספר. בספר מסוג זה, הבונה סיפור בדוי על בסיס עובדות היסטוריות, מבוא או אחרית דבר שיבדילו בין האמת לבדיה הם בגדר הכרח. בלעדיהם פקפקתי בכל מה שסופר שם. בערך ברבע האחרון של הספר, כשהוא נצמד יותר לעובדות ידועות, כמו שיטות התעמולה של גבלס, שריפת הספרים, הפרשה המוזרה של היטלר ואחיניתו ועוד, הרגשתי נוח יותר. עדיין, דברי הסבר היו חסרים. ליקוי נוסף הוא בשני סיפורי המסגרת המשתלבים זה בזה: הרצח של איש המסתורין, והרומן האינטרנטי שהעתונאי מנהל עם אשה אלמונית. למרות ההשתלבות שלהם בעלילה, החיבור בעיני תפור גס מדי.

מבחינה היסטורית, נראה שהסופר ליקט סיפורים מפה ומשם, וברר את אלו שנשאו חן בעיניו ביותר. חלק מהעובדות לכאורה מבוססות על ביוגרפיה שכתבה עיתונאית תחקירנית גרמנייה, אניה קלאבונד, שהודתה מאוחר יותר כי בדתה חלק מן הדברים. עד כמה היה הקשר בין מגדה גבלס וארלוזורוב רומנטי? האמנם היתה מגדה מעונינת לעלות לארץ עם ארלוזורוב כאשתו (השלישית), ובכך להפוך לאשתו של מנהיג ציוני ולא של מנהיג נאצי? האם ארלוזורוב ניסה לרצוח את מגדה? בספר מסופר על מאהב אחר שלה שכיוון לעברה אקדח, אך לא פגע בה. האם גבלס הוא שהורה על רצח ארלוזורוב כחלק מנסיונותיו להשמיד ראיות לקשריה היהודיים של אשתו? אביה החורג של מגדה היה יהודי, ונספה במחנה ריכוז. לא ברור אם מגדה עשתה נסיונות להצילו, או שדבקותה במה שהסופר מכנה "כת הקניבלים" גברה על חיבתה כלפיו. או אולי רצח אותו מתוך קנאה? ביומנו של גבלס מאוגוסט 1931 הוא כתב: "בדירה של מגדה, בסוף תמיד היתה לנו מריבה קטנה, ולכן נפרדנו, תמיד הויכוחים על הזר ההוא! זוהי בעיה המאיימת על עתידנו". האם היה ארלוזורוב "הזר ההוא"? על-פי הספר מגדה עצמה הורתה לרצוח את ארלוזורוב, ואף הגיעה לצורך זה לארץ. המניע: להעלות את "היהודי שלה" לקורבן כשי לפיהרר.

אגב, בפני ועדת החקירה, שמינה מנחם בגין בשנות השמונים לבדוק אחת ולתמיד מי רצח את ארלוזורוב, הועלתה עדות על הקשרים בין מגדה גבלס וארלוזורוב והשלכותיהם האפשריות. חברי הועדה דחו את העדות על הסף, ואפילו לא הזכירו אותה בדוח שהגישו.

מגדה גבלס רצחה את שישה הילדים שנולדו מנישואיה לגבלס מיד לאחר התאבדותו של היטלר, והיא ובעלה התאבדו גם הם. במכתב שכתבה לפני מותה הסבירה שאין טעם לחיים בעולם ללא היטלר… בנה מנישואיה הראשונים, שהיה נאצי פעיל וחייל, ניצל מגורל זה. בתו, נכדתה של מגדה, התגירה ונישאה ליהודי.

בשורה התחתונה: ספר חלש ספרותית, אבל הוא פיתה אותי להתיישב מול המחשב ולחפש עוד ועוד מידע, ולכן הוא ראוי לקריאה (ספקנית).

Qui a tue Arlozoroff – Tobie Nathan

הוצאת מטר

2013 (2011)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

ספוילרים בגוף הסקירה

אלפרד דיי היה בן פחות מ-16 כשפרצה מלחמת העולם השניה. הוא עזב מאחוריו את אמו האהובה ואת אביו השיכור שהתעלל בה, והתגייס לחיל האויר כמקלען. אחרי קרוב ל-30 גיחות מוצלחות מטוסו נפגע מאש נ"מ, והוא נפל בשבי הגרמנים. אנו פוגשים אותו ב-1949, כשהוא משתתף כניצב בסרט אודות מחנה שבויים. על רקע החוויה המשוחזרת הוא חי מחדש את תקופת המלחמה.

דיי הוא טיפוס מנותק, מכונס בתוך עצמו, צמא לאהבה. אביו מכה אותו ואת אמו, אחיותיו המבוגרות ממנו הצליחו להמלט מן המסגרת הקשה הזו. מסלול חייו עתיד להוביל אותו אל חנות הדגים של אביו. לא מפתיע שבחר לברוח אל המלחמה. מותה של אמו במהלך המלחמה, לכאורה מגג שקרס, הוא מהלומה שדיי מתקשה להחלים ממנה. הוא מאשים את אביו במות האם, ונוקם את מותה.

רק בתוך אימת המלחמה הוא מצליח להרגיש שייך. חבריו לצוות, אנשים שונים לחלוטין זה מזה, ולא בהכרח אנשים טובים (אחד מהם אפילו מכונה "הנבלה"), הופכים להיות המשפחה שלו. התלות המוחלטת שלהם זה בזה, כשהם יוצאים יחדיו לגיחות אויריות, הופכת אותם ליחידה מאוחדת. תיאורי האחווה ביניהם הם בעיני מהקטעים הטובים בספר. אבל גם המשפחה הזו אובדת לו. תחילה נהרג אחד מחברי הצוות, ובגיחה האחרונה, כשהמטוס נפגע, נהרגים כולם ורק דיי ניצל ונשבה.

באחת החופשות הוא פוגש אשה ומתאהב ממבט ראשון. אך גם באהבה הוא נוחל אכזבה. האשה נשואה, וממתינה לשובו של בעלה מהמלחמה.

לתוכן העמוס והנוגע ללב הזה יש פוטנציאל ליצור ספר מצוין, אבל הסגנון לטעמי מבולבל מדי, קטוע מדי, לא מאפשר היכרות לעומק עם דיי. הוא עמוס פרטים ודמויות, שאף אחת מהן לא מובהרת כליל, וקשה להקשר אליהן, או אפילו להתייחס אליהן ברמה סבירה של היכרות. הקפיצות בין הזמנים מקשות על הקריאה, בעיקר בשליש הראשון של הספר. לקח לי זמן רב יותר מן הסביר למקם את עצמי במקום ובזמן של ההתרחשויות. בביקורת מתוך הסנדיי טלגרף, המצוטטת על הכריכה, נכתב "דיבור מן הבטן משכנע להפליא, שבו המונולוג הפנימי של בחור מופרע ועילג מאוד הופך לשפה המעבירה הבזקי מחשבות בוטים, כואבים, משעשעים, שוֹבֵי לב". לטעמי המונולוג הפנימי מופרע מדי, והבזקי המחשבות קטועים מדי.

למרות האמור בפיסקה הקודמת, זו אינה אי-המלצה. יש ספרים שמשאירים תחושה של בזבוז זמן – זה בהחלט לא המקרה. למרות שחסר לי עומק נוסף, יש בספר כמה וכמה קטעים טובים מאוד, ששווים קריאה לכשעצמם. ובכל מקרה, מכיוון שהספר נכתב בכשרון בלתי מבוטל, יתכן שהוא לא נגע בי כפי שהייתי רוצה שיגע בגלל ההעדפות שלי כקוראה, ובקוראים אחרים יגע יותר.

Day – A. L. Kennedy

הוצאת מחברות לספרות

2010 (2007)

תרגום מאנגלית: הדסה הנדלר

זהו ספר הרפתקאות לנוער, מן הסוג שפעם הייתי בולעת בשקיקה. יש בו מלכים ואבירים, פיראטים ועלמות ענוגות, הידרדרות לשפל העבדות וצמיחה לעמדות השלטון, קרבות ימיים, מלחמות חובקות עולם, חברות אמיצה ובוגדנות – כל מה שנדרש כדי להסעיר ולרגש. הטוב זוכה בכל, האהבה מנצחת – מה עוד אפשר לבקש? אפשר לבקש יותר עומק, יותר אפור בין השחור והלבן. "קפטן בלאד" מנסה לספק גם את זה, בלי להפוך לספר כבד ראש, והוא פה ושם מצליח.

העלילה בקצרה: פיטר בלאד, איש ים בעבר ורופא בהווה, נקרא לסייע לאדם שמרד במלך ונפצע בקרבות. בעוון מילוי חובתו הבסיסית כרופא הוא מואשם במרידה, ונדון להגליה מאנגליה לברבדוס, שם הוא הופך לעבד. בתבונתו הוא מצליח לברוח, ועמו כמה מחבריו, ומוצא שדרך החיים היחידה שנותרה פתוחה בפניו היא זו של פיראט (כאן הופעלה הספקנות המבוגרת שלי, ושאלה "האמנם זו הדרך היחידה?", אבל זהו, כאמור, ספר נוער, והקורא מתבקש להשתכנע מהגיונו של הסופר). חוכמתו והגינותו (שודד ים הגון? הספקנות שוב מרימה ראש) אינן נוטשות אותו גם בדרכו החדשה, הוא הופך לפיראט מצליח ומטיל אימה, ולאחר שלוש שנים הרפתקניות, שאינן נטולות חיבוטי נפש ויסורי מצפון, הוא עולה לגדולה בשרות המלך האנגלי החדש, ומתאחד עם אראבלה, אהובתו החמקמקה.

יחודו של הספר הוא בעיני בסגנונו של הסופר. הוא בוחר להתבטא בגוף ראשון יחיד, כשהוא מספר על דרך כתיבת הספר. הוא משתף את הקורא במחשבותיו על הגיבור ועל העלילה, ויוצר בכך תחושה כאילו מדובר בארועים שאכן קרו. הוא מתייחס למסופר בתערובת של חיבה והומור לגלגני, שניהם מדבקים, ובכך הוא די מנטרל שיפוטיות. אמנם מדובר בספר שטוף אלימות, אבל הקלילות לכאורה שיוצר הסגנון מאזנת אותה. התוצאה היא ספר נעים לקריאה, בעיקר לנוער.

מצאתי ענין ברקע ההיסטורי של הספר. אמנם הדמויות בדיוניות, אך הארועים ההיסטוריים בחלקם אכן קרו, וסיפור הרקע – הגלייתם עבריינים ומכירתם לעבדות בברבדוס – מדויק.

הספר החביב הזה היה ראוי לעריכה מוקפדת יותר מצד ההוצאה. הוא רצוף שגיאות איות רשלניות ("בעל עץ אחת", במקום "בעל עין אחת"), וגרוע מזה שגיאות כתיב מביכות (שימוש עקבי ב"מן" במקומות בהם יש להשתמש ב"מין"), שלא לדבר על שגיאות תחביר ועל שימוש שגוי בסימני פיסוק. חבל. אני לא יכולה לשפוט את התרגום, כי לא קראתי את המקור, אבל פה ושם יש בחירות תמוהות של ביטויים שלדעתי ניתן היה לבחור מוצלחים מהם.

הספר ראה אור ב-1922, ותורגם לעברית לראשונה ב-1953 ע"י יצחק סברדליק בהוצאת עידית תל אביב. הוא זכה להצלחה גדולה, ובעקבותיו כתב סבטיני שני ספרים נוספים סביב דמותו של בלאד.

בשורה התחתונה: ספר הרפתקאות מוצלח לנוער.

Captain Blood – Rafael Sabatini

אסטרולוג

2012 (1922)

תרגום מאנגלית: ליאורה כרמלי