הכתה המעופפת / אריך קסטנר

"הכתה המעופפת" מתרחש בפנימיה גרמנית בימים שלפני חג המולד. קבוצת חברים מן הכתה הששית עוסקת בהכנות להעלאת מחזה, שבו כתה יוצאת למסע מעופף כדי ללמוד על ארועים בעולם במקום התרחשותם. ג'וני, ילד שננטש על ידי הוריו ואומץ על ידי קברניט המבלה את רוב זמנו בים, הוא המחזאי ואחד השחקנים, ולצדו משחקים מרטין המצפוני והתלמיד המצטיין, המנהיג הבלתי מעורער של החבורה, סבסטיאן ה"פילוסוף" הציני, מתיאס טוב המזג הרעב תמיד והחולם להיות מתאגרף, ואוּלי הצנום והחששן, שדבק בו כתם הפחדנות.

החמישה, כמו שאר התלמידים בפנימיה, תוססים מהתרגשות לקראת השיבה אל משפחותיהם לרגל החג. ג'וני לבדו אמור להשאר במקום, אבל רוחו טובה עליו, בעיקר משום ששני המבוגרים המשמעותיים בחייהם של הנערים נשארים שם אף הם. האחד הוא המורה יוהן בק, המכונה בפיהם יוסטוס על שם הצדק שבו הוא מתייחס אל תלמידיו, מורה שלא שכח מה פירושו של דבר להיות ילד. השני אינו שייך לסגל ההוראה, אלא מתגורר בקרון רכבת סמוך לבית הספר, ומכונה בפי הנערים "אסור לעשן", למרות שהוא מרבה להעלות עשן במקטרתו. בכל פעם שמתעוררת דילמה שבה הם אינם יכולים לשתף את יוסטוס, הם מטפסים על גדר בית הספר ויוצאים להתייעץ עם "אסור לעשן".

אריך קסטנר, בספר צנום יחסית, מספר על הווי בית הספר, על חברוּת, על משפחה, על אומץ ופחד, על עזרה הדדית, ובעיקר על התפקיד המשמעותי שיכול מורה לשחק בחיי הילדים המופקדים בידיו. הספר נכתב ב-1933 (השנה בה נשרפו ספריו), ולמאורעות הפוליטיים אין דריסת רגל ישירה בעלילה, אם כי נדמה לי שנשתלו בה רמזים סמויים בודדים של ביקורת, אבל למצוקה הכלכלית ולתקווה לעתיד קל ונוח יותר יש נוכחות משמעותית.

כרגיל אצל אריך קסטנר, גיבוריו אמנם מתחבבים בקלות אך אינם מושלמים, אלא אנושיים מאוד, והוא מיטיב עד מאוד להבין את נפשם של הצעירים. ועוד כרגיל אצלו הוא שובר את הקיר בינו ובין הקוראים וגם בינו ובין הדמויות. בהקדמה הראשונה שצירף לספר הוא מתאר את ההחלטה לכתוב סיפור חג מולד, כולל האיום של אמו, "אם לא תכתוב אותו השנה, לא תקבל מתנה לחג המולד". בהקדמה השניה, וגם בסוף דבר, הוא משוחח עם ג'וני, זה שמופיע בעלילה כאחת הדמויות המרכזיות. המתרגם מיכאל דק צירף אף הוא הקדמה בה הוא משוחח עם הקוראים ומבהיר כמה מונחים וכמה מן הקוים המנחים בעבודת התרגום.

הספר תורגם פעמיים בעבר – על ידי אלישבע קפלן ב-1955, ועל יד אוריאל אופק ב-1978. למרות שבילדות קראתי אותו בתרגום הראשון, ואני די "מוטבעת" על תרגומי עבר, נהניתי מאוד לקרוא אותו כעת בתרגום המעודכן יותר של מיכאל דק.

את הספר מעטרים איוריו המקוריים של ולטר טריאר.

"הכתה המעופפת" היה מאז ומעולם האהוב עלי מבין ספריו של קסטנר. הוא מתפקע מן התסיסה התמידית של החיים בפנימיה, שופע סיפורים אישיים המשתלבים יחדיו, מציג דמויות מלבבות של נערים ומבוגרים, משעשע ומרגש גם יחד. בהחלט לא נס ליחו.

מומלץ מאוד

Das Fliegende Klassenzimmer – Erich Kästner

אחיאסף

2000 (1933)  

תרגום מגרמנית: מיכאל דק

הרפתקאות דודה ריקה בשוודיה המשוונית / ינץ לוי

סדרת ספרי "הרפתקאות דוד אריה", שכתב ינץ לוי ואייר יניב שמעוני, ראתה אור בין השנים 2007 – 2014 וזכתה להצלחה בארץ וגם מחוץ לה. כעת, בכיכובם של אותם מאזינים ובראשם הילד צפריר, אח אמצעי לינון הבכור ולאילאיל הצעירה, תורה של דודה ריקה לספר על הרפתקאותיה. גם לספר זה נלווים איורים מקסימים, הפעם ממכחולו של אבי בלייר.

סיפוריה הדמיוניים של דודה ריקה מעוגנים במציאות הטכנולוגית של ימינו ושל העתיד, ומשלבים בחן רב ניחוח של אגדות עם מגע מודרני. כך, לדוגמא, כשדודה ריקה מספרת מדוע יש לה רגל מעץ, מופיעה בסיפור שדה מתוך מנורה חשמלית פגומה, כשהיא לבושה בחליפה יצוגית, ומדגימה את כל מה שטוב, ובעיקר את כל מה שרע, בשירות לקוחות המלווה באותיות קטנות שאיש אינו קורא. עוד בספר אם שהשתמשה בשירותי מיזעור כדי להכנס לאוזנו של בנה ולהנחות אותו, משחק וידאו שיצא מן המחשב אל המציאות, והחלפת החיים האמיתיים של בני האדם בתוכן השמור בענן.

אפשר לקרוא את הסיפורים בכמה רבדים, החל מהרפתקה דמיונית גרידא, וכלה באמירות מעניינות על חינוך, על חמדנות, על עדריות, על משמעות ועוד. תלוי בגילו של הקורא. השילוב המוצלח הזה של הפשטנות הפונה לגיל הרך עם ההומור הסאטירי הפונה למבוגרים, עושה את הספר מתאים ומהנה לכל גיל.

מכיוון שסיפורי הדוד אריה פורסמו אחרי שכבר הפסקתי לקרוא ולהקריא ספרים לילדים, לא הזדמן לי לקרוא אותם. דודה ריקה בהחלט עוררה בי חשק להכיר את הדוד שקדם לה.

מצחיק, שופע דמיון, ומומלץ בהחלט

כנרת זמורה

2026

השמנפופים והחדחוטים – המשמנאים והמרזנאים / אנדרה מורואה

ספרו של אנדרה מורואה תורגם לעברית פעמיים, ב-1944 על ידי א.ל. יעקבוביץ' תחת השם "המשמנאים והמרזנאים", וב-2007 על ידי עידו בסוק תחת השם "השמנפופים והחדחוטים". חלק מאיוריו המקוריים של ז'אן ברולר (הידוע בשם ורקור) נכללו בתרגום הראשון בהוצאת יזרעאל, ללא צבע. לתרגום החדש צורפו כל האיורים בשלל צבעיהם, והם מהווים חלק בלתי נפרד מן העלילה. הוצאת מטר כרכה את שני התרגומים יחד בספר בכריכה קשה.

אני נוטה חיבה יתרה לתרגומים ישנים. אעדיף את "מחניים" על פני "הנערים מרחוב פאל", ואת "אי הילדים" על פני "אי-בוד". ברור לי שהתרגומים הישנים אינם לגמרי נאמנים למקור, הן משום שנעשה בהם שימוש בעברית ארכאית משהו, אם בגלל מחסור במלים הולמות ואם בגלל הגישה שהספרות אמורה להכתב בשפה רמה, והן משום חירות שנטלו לעצמם המתרגמים והמו"לים של אותן שנים. ובכל זאת, משום חיבתי לעברית של פעם, וכמובן מטעמי נוסטלגיה ו"החתמה", אני שומרת אמונים לאלו שקראתי קודם. במקרה של הספר הזה, שלמיטב זכרוני לא קראתי בעבר, נגשתי לתרגום החדש ללא מטען העבר, ונהניתי ממנו. לאחר מכן קראתי את התרגום הישן במחציתו השניה של הספר, נהניתי מאוד מן השפה, אבל משום ההשוואה בין השניים יכולתי להבחין בקלות בסטיות מן המקור. חוויה מעניינת בהחלט.

אנדרה מורואה כיוון את ספרו לילדים. שני גיבוריו הראשיים הם ילדים, אחים בני עשר ותשע, סגנונו פשטני למדי, ומסריו מוגשים באופן ברור ונוח לעיכול. שני האחים, הבכור אדמון שמנמן והצעיר תיירי דקיק, נקלעים לעולם תת קרקעי, שיושביו נחלקים לשתי מדינות: האחת היא מדינתם של הרזים, אנשים דקים כחוטים, קשוחים על סף ספרטניות, דייקנים עד כדי חולניות, חדי לשון, מתעצבנים בקלות, מעשיים מאוד ופעלתנים. השניה היא מדינתם של השמנים, אנשים עגלגלים ומלאים, חובבי אוכל – הרבה וכל הזמן, חובבי שינה, נינוחים, איטיים וטובי מזג. שנאה שוררת בין שני העמים, למרות שיתופי פעולה מסוימים. מלחמה שניהלו בעבר הסתיימה במעין תיקו, וכעת הם עומדים בפני נסיון להגיע להסכם שלום, כשהמכשול המהותי היחיד הוא ויכוח עז וחסר פשרות על שמו של אי נייטרלי שמצוי בים שבין שתי המדינות. 

תראו בגלל אילו שטויות פורצות מלחמות, אומר מורואה בדרכו עתירת הדמיון. תראו אילו עילות חסרות הגיון מדינות ממציאות כדי לשמור על עליונות, אמיתית או מדומה, אילו עלילות הן בודות על אויביהן כדי להכפיש אותם ולהטיל עליהם את אשמת הסכסוכים. לכל בעיה יש פתרון, אם רק משתחררים לרגע מן העקרונות העיקשים הבלתי נחוצים. כפי שמציינת ד"ר דינה חרובי בהקדמה, הספר מציג מצב סימטרי לחלוטין, שבו שתי המדינות אשמות וזכאיות באותה המידה, מה שמרחיק אותו מן המציאות. אבל, כאמור, הספר מכוון לילדים, ולפיכך נמנע מן המורכבויות של החיים האמיתיים. ובכל זאת, יש בו מספיק היבטים סאטיריים שמעגנים אותו במציאות. כך, לדוגמא, כשמוסברת לאדמון מטרתה של ועידה שבה עתידית שני הצדדים להפגש, הוא מגיב במלים "אצלנו היו כל כך הרבה ועידות שאף אחד כבר לא מתעניין בהן". כך גם מערכות היחסים בין בעלי התפקידים השונים בתוך כל מדינה, העקיצות כלפי הביורוקרטיה, משחקי הכבוד, ועוד, כולם משקפים תופעות מן העולם העל-קרקעי.

לדמויות הדמיוניות הנוטות לסטראוטיפיות של מורואה יש אישיות מובחנת, הן מוקצנות ומשעשעות, והסופר בורא להן סביבה המורכבת מפרטים הולמים ומבדחים. התוצאה נעימה מאוד לקריאה, ונאה מאוד לעין, גם לקורא המבוגר.  

Patapoufs et Filifers – André Maurois

מטר

2007 (1944, 1930)

תרגום מצרפתית: עידו בסוק (2007), א.ל. יעקבוביץ' (1944, הוצאת יזרעאל)

מספרת הסיפורים האחרונה / דונה בארבה היגרה

בשנת 2061 צפוי השביט האלי לבקר במערכת השמש הפנימית. בפעם הזו, כך נפתח הספר, הקירבה שלו לכדור הארץ תהיה הרת אסון. אנשים ספורים נבחרו לאכלס את תיבת נוח המודרנית, חללית בין גלקטית, שתישא את נציגי האנושות אל כוכב אחר, שם יוכלו להתחיל מחדש. פטרה בת השלוש-עשרה, יחד עם הוריה ועם אחיה הצעיר חאבייר, נמנו עמם. בין הנשארים מאחור בכדור הארץ העתיד להחרב נמצאת גם ליטה, סבתה האהובה של פטרה, מספרת סיפורים מחוננת, שמתארת את השביט כנחש אש, בנה של האדמה, השב אל אמו. פטרה מקווה לשאת איתה את כשרונה של סבתה אל חייה החדשים.

שלוש מאות שבעים וחמש שנים יימשך המסע, ובמהלכו ישהו הנוסעים בתרדמת, איש איש בתא משלו, כשאל מוחם מוזרם ידע בתחומים שונים, שיועיל לחברה כשיתעוררו. בוטניקה וגיאולוגיה הם התחומים שבחרו הוריה של פטרה עבורה. אמנות הסיפורים אינה נמנית עם הידע החיוני, כך החליט מי שהחליט.

להתחיל מחדש, בלי הנזק שנגרם לכדור הארץ, בלי עוינות שבטית, בלי עילות למלחמה. נשמע מצוין. אלא שעל החללית, האחרונה מבין השתים שהצליחו לעזוב את כדור הארץ, השתלט מה שנקרא "הקולקטיב", מעין גרסה דיקטטורית דורסנית של קומוניזם. עם הידע שטופטף למוחות הנוסעים שודרה גם הדרישה לציית לקולקטיב ולפעול לטובתו. במקביל נמחקו כליל הזכרונות הפרטיים. אם משהו כשל בתהליך המחיקה, האדם "טוהר", הווה אומר לא התעורר לחיים החדשים אלא הועלם.

פטרה מצליחה איכשהו לחמוק דרך שתי מסננות. מהראשונה חמקה עוד על כדור הארץ: יש לה בעיית ראיה שהיתה פוסלת אותה מלהשתתף בטיסה, אילו התגלתה. מהשניה חמקה בשלב ההתעוררות: משום מה המנגנון, שבחן את האנשים שהורדמו, לא שם לב לכך שזכרונותיה לא נמחקו. היא זוכרת בעירנות מרובה ולפרטי פרטים את חייה הקודמים, זוכרת את סיפורי סבתה, ומיישמת את עצתה של הסבתא לברוא על בסיסם סיפורים חדשים משלה.

בצד החיוב, הספר קריא, שופע דמיון יוצר, לעתים נוגע ללב, מציג מעין גיבורת על אנושית שאפשר להזדהות איתה. בצד השלילה, הסופרת מבקשת מאתנו להתעלם מחורים בעלילה, דוגמת הכשלים שבפיסקה הקודמת, שאינם מוסברים, ואחרים כמותם. כן, אני יודעת, זה ספר ילדים. אבל, לדעתי, יש הבדל גדול בין עלילה דמיונית, שאינה בהכרח הגיונית, לעלילה המתחזה להגיונית ומותירה חורים שאי אפשר להסבירם ושהסופרת עצמה אינה טורחת להסבירם. הקוראת המבוגרת שאני התקשתה ליהנות למרות נוכחות הכשלים, או להניח אותם בצד ולשכוח מקיומם. מכיוון שהספר זכה בפרס יוקרתי לספרות ילדים, אולי יש בו יותר מכפי שהצלחתי למצוא.

The Last Cuentista – Donna Barba Higuera

הכורסא

2025 (2021)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

מחנים / פרנץ מולנר

סקירה מספר אלפיים (גרפומניה? אובססיה? התמכרות? אני מעדיפה אהבה, לספרים ולמילה הכתובה) אינה יכולה להיות מוקדשת לספר אקראי. בחרתי ב"מחניים" (המוכר גם כ"הנערים מרחוב פאל", תרגום מאוחר ומדויק יותר). בשנות הילדות, וגם קצת אחר כך, קראתי אותו פעמים אינספור, התרגשתי באותם מקומות, צחקתי באותם מקומות, הזלתי דמעה לפחות פעמיים למרות שהצער לא בא בהפתעה (מה שמעיד אולי על חשיבות היתר שמייחסים לקלקלנים), והתאהבתי בכל פעם מחדש. עברו מאז שנים רבות, ובכל פעם שדיללתי את הספריה הביתית, הוא שרד על המדף. סקירה מספר אלפיים היא הזדמנות מצוינת לשלוף אותו משם ולגלות אם הקסם שרד אף הוא.

הנה גילוי בלתי מפתיע: שרד בהחלט.

שתי חבורות של ילדים, תלמידי בתי ספר שונים, מתמקמות בשני אתרים פתוחים בבודפשט. חבורה אחת, בראשותו של פרנץ אטש הסמכותי, מקימה את המטה שלה בגן הבוטני. החבורה השניה, בראשותו של ינוש בוקה הרציני, בוחרת במגרש עצים. החבורה הראשונה כוללת את האחים פסטור המטילים את חיתתם על החלשים מהם, אבל פרט לכך אין חיכוכים משמעותיים בין החבורות. אלא שחשקה נפשה של הראשונה במגרש של השניה, ומלחמה עתידה לפרוץ, כשחבורת המגרש תתגייס להגן על המולדת. יהיו כאן בגידה וגבורה, ריגול וריגול נגדי, ויכוחים על כבוד וחברוּת, שיקוף של עולם המבוגרים בעולם התמים יחסית והבלתי ציני של הילדים. ותהיה גם טרגדיה, ואחריה אחת נוספת שתעקר את כל הטעם מן המלחמה ומקורבנותיה.

מלבד כתיבה טובה וסיפור מושך, נדמה לי שעיקר כוחו של הספר בדמויותיו. גיבוריו של מולנר הם ילדים שעסוקים במידה שווה בהבלים ובשאלות של ערכים ומוסר. בוקה בן הארבע-עשרה, לדוגמא, הוא ה"מבוגר האחראי" במגרש, ובו זמנית הוא שוגה בחלומות שבהם הוא משווה את עצמו לנפוליאון. אטש, מן הצד השני, שמנהיג בקשיחות את חבורתו, מתגלה כמי שיכול להיות נבוך בקלות וכאדם הוגן. כשחבורת המגרש מתגייסת בהתלהבות להגנה על שלה, הסכסוכים הפעוטים בין חבריה אינם נמוגים, ושניים מהם, המתמודדים על תפקיד באגודה שהקימו, משתפים פעולה וחותרים זה תחת זה בו זמנית. קל להתפתות לראות בספר משל על אוילותם של המבוגרים, אבל חינו דווקא בילדותיות של גיבוריו, שמחקים את שהם רואים וחווים ומשמרים עדיין את התום ואת התמימות. ונמצ'ק, כמובן, הגיבור הצנוע והבלתי נשכח, זה שמקומו ה"טבעי" בשל מימדיו, אופיו הנוח ונאמנותו מצוי בתחתית הסולם. מצד אחד הוא להוט לרַצות, ומצד שני נואש עד דמעות לזכות במעמד שווה לחבריו. הוא זה שיודע מה נכון ומה טוב, ובהתמסרות ללא סייג יפעל להשיג אותם.

הספר תורגם לראשונה ב-1940, והמתרגמים, רות כץ (ליבנית) ושאול קנצלר, חילקו אותו לשני חלקים – "מחניים" ו"איזהו גיבור". איוריה היפים של בינה גבירץ מעטרים אותו. ב-1984 תרגם אותו מרדכי ברקאי תחת השם הנאמן למקור, "הנערים מרחוב פאל", בליווי איוריו של דני קרמן. מכיוון ש"הוחתמתי" מילדות על התרגום הראשון, שהופיע במספר מהדורות, אני שומרת לו אמונים, למרות שאני מודעת לאי דיוקים (וגם למרות שגיליתי בקריאה הנוכחית שלאורכו של הספר כולו הניקוד שגוי באופן כמעט מביש).

כשקראתי כעת על הספר ברשת מצאתי כי בארצות שונות ברחבי הגלובוס הוא מצוין כספר ילדות בלתי נשכח. למרות שהוא מעוגן ברחובות בודפשט, ואולי יש בו ניואנסים שקוראים הונגריים מיטיבים להבין מאחרים, הוא בפשטות ספר חוצה גבולות וגם חוצה זמנים.

נהדר.

A Pál utcai fiúk – Molnár Ferenc

יזרעאל

תרגום: רות כץ ושאול קנצלר

1968 (1906)

מדריך הקוסמים לאפייה הגנתית / ט' קינגפישר

מונה, בת ארבע-עשרה, התייתמה בגיל שבע משני הוריה, ואומצה על ידי דודתה ודודה, בעלי מאפיה. היא אוהבת לעבוד במאפיה, לא מפריע לה להתחיל יום עבודה בארבע בבוקר, והידיעה שאולי תהיה היורשת של המקום ואלה יהיו חייה מעתה ועד עולם נוחה לה. לשביעות הרצון שלה מחייה תורמת גם העובדה שהיא קוסמת. לא בעלת כוחות על, לא שולטת באיתני הטבע, אלא קוסמת "בקטן", קוסמת של לחם. היא יכולה לשכנע בצק לתפוח ולהיאפות כראוי, מסוגלת לגרום לעוגיות ג'ינג'רברד לרקוד להנאת הלקוחות, מצליחה לטפח מחמצת המשמשת, לצד השימושים המקובלים, גם כמעין כחיית מחמד. קסמיה קטנים ובעלי תועלת שולית, ודי לה בכך. היא עצמה אינה מגזימה בתיאור כוחותיה: "ככה זה כשאת קוסמת — כמעט בכל דבר את לא יודעת מה את מסוגלת לעשות עד שאת ממש עושה את זה, ולפעמים גם בדיעבד את לא בטוחה מה בדיוק עשית".

בעולמנו, הפוחד מן השונה ודוחה אותו, קוסמים מוצאים עצמם נתונים לחוקים מגבילים, אבל לא בעיר בה מתגוררת מונה. בחצרה של הדוכסית השלטת משרתים כמה קוסמים רבי כוח, ובעיר מתגוררים באין מפריע מספר קוסמים צנועים יותר, המשתלבים באוכלוסיה, גם אם פה ושם יש מי שאינו מרוצה משכנותם.

בוקר אחד, כשמונה פותחת את המאפיה, היא מוצאת שם את גופתה של נערה צעירה מוטלת על הרצפה. כפי שיסתבר עד מהרה, מישהו אינו מוכן להשלים עם נוכחותם של קוסמים בעיר, ומונה עלולה להיות הבאה בתור. מאחורי הקלעים רוחשים משחקי כוח, תאוות שלטון, אינטריגות פוליטיות, ועד מהרה תמצא עצמה מונה מגויסת, עם כוחותיה הצנועים, לתפקיד הגיבורה. מצוידת בבצק, ומתוגברת בנער עבריין, בעוגיה מנחמת, במחמצת זועפת, ובקוסמת משונה שרוכבת על סוס מת, היא תתייצב למלחמה באויבים מבית ומחוץ.

אורסולה ורנון, תחת שם העט ט' קינגפישר, יצרה מה שהיא מגדירה כספר ילדים אפל למדי. הספר בהחלט מתאים לנוער, ואכן יש בו אפלוליות, אבל כקוראת שמזמן אינה נוער אני יכולה להעיד שנהניתי ממנו הנאה מרובה. הדמיון הפורה של הסופרת, המקוריות של העלילה, הדמויות המתוארות היטב, החן הרב של המספרת יחד עם ההומור והמודעות העצמית שלה – כל אלה נארגים יחד לסיפור שכיף לשקוע בו. להנאה הזו תורמות גם הבלחות מעוררות מחשבה, ביניהן השאלה מתי, אם בכלל, עוזבים מקום שבו החיים עומדים בסכנה ממשית – "אז אם לא לעזוב, ולא להתחבא פה לנצח, איזו ברירה נשארה לי?", תוהה מונה כשהיא חשה נרדפת; התהיה על שלטון העובר בירושה למי שלא ניחן בכישורים המתאימים – "יש לי חשד שיש לה פחות כישרון מולד בענייני שלטון מכפי שיש לי באפייה", היא אומרת על הדוכסית שנרדמה בשמירה על העיר שבחסותה; ההכרה בחוסר היכולת לשלוט ברוע ששוחרר – "מה עלה על דעתי? אם את אופה לחם מרושע, הוא לא ישמע בקולך רק כי את מבקשת יפה", היא מבינה בדרך הקשה; ועוד.

גילי בר-הלל סמו חתומה על התרגום, ונדמה לי שעל קסמיה אין צורך להכביר מלים. את הכריכה היפה עיצב מורן דיין מסטודיו גם וגם.

מומלץ.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

A Wizard's Guide to Defensive Baking – T. Kingfisher

מטר

2020 (2025)

תרגום מאנגלית: גילי בר-הלל סמו

סודות ההצפנה לילדים / סתיו אלבר

ד"ר סתיו אלבר, מומחית הצפנה, מנגישה את תחום עיסוקה לילדים. בשפה נהירה ובלתי מתיילדת, תוך שילוב אנקדוטות היסטוריות, היא מספרת בתמציתיות על חשיבות ההצפנה, על נוכחותה בכל מקום בחיינו, ועל התפתחותה מימי התנ"ך ויוליוס קיסר ועד היום. את הספר מלווים אתגרי הצפנה ופענוח שילדים יכולים להתמודד איתם, בצירוף כלים להתנסות אינטראקטיבית.

את הספר מלווים איורים פשוטים וחביבים המשתלבים בטקסט, פרי מכחולה של שמרית שולמן.

כמי שתומכת מאוד בגישה המעודדת הנחלת ידע בגיל צעיר, על פני הגישה – השגויה בעיני – של "קשה מדי" ו"לא לגילך" ו"כשתגדלו תבינו", עצם כתיבת הספר ופרסומו נאים מאוד בעיני. מכיוון שהביצוע מכבד את הקוראים הצעירים ומכיר ביכולותיהם, אני שמחה להמליץ עליו.

מראיון עם הכותבת למדתי שהספר מיועד לבני שמונה עד שלוש-עשרה. אני יכולה להעיד שגם הח"מ, שרחוקה שנים מילדותה, נהנתה ממנו.

טוב שיש ספרים כאלה.

הוצאה עצמית

2024

הרפתקאותיו של טום סוייר / מארק טוויין

את טום סוייר אין צורך להציג. הילד התחמן, ההרפתקן, ההולך שבי אחר דמיונותיו, מוכר וידוע. פרשת צביעת הגדר הפכה מזמן לקלאסיקה, אהבתו לבקי מרגשת גם היום, והאוצר שנופל לידיו ולידי האק עדיין משמח. חזרתי אל הספר בעקבות קריאת "הרפתקאותיו של האקלברי פין" במהדורתו המוערת, גם מתוך סקרנות לגלות איך אחווה אותו אחרי שנים, וגם כדי ללמוד מן ההערות שצורפו אליו.

המתרגם יניב פרקש התמודד גם כאן יפה עם שפה לא קלה לתרגום. ההערות בספר הזה הן שלו, וכפי שהוא מסביר בהקדמה, בהעדר מהדורה מוערת בשפת המקור הוא הונע מתוך סקרנות להעמיק במקורות ובפרשנות. בפורמט הדיגיטלי ההערות מרוכזות בסופו של כל פרק, מבנה שמאפשר קריאה רצופה בטקטס ללא הסחות דעת, והנאה מן ההערות בנפרד.

בשונה מן הספר המוקדש להאקלברי, שחשתי כאילו הופנה למבוגרים אבל כך שגם ילדים ייהנו ממנו, בספר של טום התחושה היא הפוכה. הסופר כותב במבוא לספר כי הוא מיועד לקוראים צעירים, ויחד עם זאת "חלק מכוונתי היה לנסות להזכיר בנועם למבוגרים כיצד נראו פעם הם-עצמם, כיצד הרגישו וחשבו ודברו, ואילו מפעלות מוזרות העסיקו אותם מדי פעם". הספר נקרא ברובו כהרפתקאות תמימות של ילד שובה לב, והקורא המבוגר, כך נראה לי, קורא אותן בחיוך סלחני ונוסטלגי. גם האקלברי וגם טום מוצאים עצמם במאבק שהסופר הגדיר בדברו על האק כ"התנגשות בין לב בריא למצפון מעוות", אבל בעוד בספר של האקלברי ההתנגשות הזו מניעה חלקים נרחבים מן העלילה, לצד הרפתקאות מלבבות, בספר של טום היא נוכחת אך אינה דומיננטית. יתכן שמשום כך, משום העומק הרעיוני, האקלברי דיבר אלי יותר מטום.

למארק טוויין היו דעות מוצקות על החברה בימיו, לא בהכרח מחמיאות, והוא הביא אותן לידי ביטוי בספריו. גם כאן, למרות שמדובר בספר הרפתקאות קליל יחסית, השתרבבו כמה מהן. הנה שתיים לדוגמא.

בתיאור תחרות חיבורים יומרניים הוא מתייחס, בין השאר, לנטיה הספרותית להטיף: "ויחוד שציין והכתים אותם במובהק היה ההטפה המושרשת והבלתי נסבלת שכשכשה בזנבה הקטום בסופו של כל אחד ואחד מהם. יהא אשר יהא הנושא, נעשה מאמץ מייסר לעקמו לכיוון כזה או אחר שהדעת המוסרית והדתית תוכל להגות בו ולהתחזק לאורו. הצביעות הבוטה שבהטפות הללו לא די היה בה להביא לסילוק האופנה מבתי הספר, ועד ימינו-אנו לא הצליחה לעשות זאת; יתכן שלעולם לא תצליח, כל עוד עומד העולם על מכונו".

וזה מה שיש לו לומר על הנהיה הבלתי מוסברת אל פושעים, שמתמיהה גם היום: "סברו שאינג'ן ג'ו רצח חמישה מתושבי העיירה, אך מה בכך? אפילו היה הוא השטן בכבודו ובעצמו היו נמצאות די סמרטוטיות שישרבטו את שמותיהן על בקשת חנינה ויזילו עליה דמעות ממפלי-התמיד הפגומים והדולפים שלהן".

הספר מלווה באיורים המקוריים של טרו ויליאמס. את העטיפה הנאה ציירה כריסטינה קדמון.

מהנה ומומלץ.

The Adventures of Tom Sawyer – Mark Twain

אריה ניר

2009 (1876)

תרגום מאנגלית והערות: יניב פרקש

הרוח בערבי הנחל / קנת גרהם

החפרפר טורח להכין את ביתו שתחת האדמה לקראת האביב, מנקה ומקרצף ומסייד בשקדנות, עד שרחש האביב מעליו קורא לו לצאת. הוא משליך את מברשת הצבע מידו, מפטיר "שהכל יתפוצץ, נמאס לי לשפץ", וחופר את דרכו החוצה. השמש, הפריחה, תחושת החופש, כל אלה ממלאות אותו חדווה, ויותר מכל הוא מתפעם מן הנהר שאותו הוא רואה לראשונה. השיטוט המאושר הזה מוביל אותו לחברות עם עכברוש המים, טיפוס טוב לב, שמח בחייו, והחבר שכל אחד צריך. חייהם של החברים החדשים משתלבים באלה של הקרפד העשיר, השחצן, הקפריזי, שחי בטירה לצד הנהר, נסחף בהתלהבות אחרי כל גחמה העולה בראשו, ויוצא מכל תסבוכת שחצן ומלא מעצמו עוד יותר. את הרביעיה סוגר התחש, המבוגר האחראי, הרציני, שתמיד מזומן עם תכנית ועם עצה לשעת הצורך.

אם הדברים שלמעלה נשמעים כתיאור של ספר ילדים, יש בזה משהו מן האמת. יש בספר חן ופשטות ותום שיכולים לכבוש את לבם של קוראים צעירים, ואם יש בו מסרים כלשהם הם מוכמנים יפה ואינם מוטחים בפני הקוראים. אבל כמי שכבר מזמן אינה ילדה אני יכולה להעיד שהספר הקסים גם אותי. הוא מצחיק ונוגע ללב, דמויותיו מייצגות בנאמנות טיפוסים אנושיים מציאותיים עד מאוד, והדינמיקה ביניהן יכולה לשמש מודל לאופן שבו אנשים צריכים לנהוג זה בזה.

הארבעה, בהרכבים שונים, לפעמים עם חברים נוספים, עוברים חוויות בקשת שבין פרוזאיות למיסטיות. החפרפר והעכברוש יוצאים לחפש את בנו של כלב הים שאבד והותיר את אביו שבור לב; החפרפר הסקרן יוצא לשיטוט ביער, ומבלה שם שעות של אימה עד שהעכברוש מגיע להציל אותו; התחש מתכנן תרגיל לשחרור הטירה מפולשים; ועוד הרפתקאות פשוטות עד דרמטיות, שכוחה של הידידות מניע אותן ומביא אותן לסיום משמח.

והקרפד? הוא מבטיח שוב ושוב לעשות מאמץ לרסן את דחפיו, אבל רוב הזמן אינו מסוגל לכך, וכשהוא נחלץ מצרה יש לו תמיד סיפור חדש לפאר בו את עצמו. "רוב סיפוריו היו בעצם מהסוג של מה-שיכול-היה-לקרות-אלו-חשבתי-על-זה-בזמן-במקום-עשר-דקות-אחר-כך. אלה הן תמיד ההרפתקאות היפות והמרתקות ביותר, ומדוע לא נחשוב אותן לשלנו, ממש כמו הארועים הפחות מוצלחים שקרו באמת?"

הספר תורגם לעברית מספר פעמים. כל מתרגם ושיטתו, אך כולם שימרו את השם המאוושש שהעניק לו המתרגם הראשון, יונתן רטוש. התרגום שהגיע אלי הוא של יעל רנן, ונהניתי מיופיו הנאה מרובה.

את הספר מלוות תמונות מהסרט משנת 1984, ועיטורי העמודים לקוחים מהמהדורה האנגלית של 1983.

משובב לב ומומלץ.

The Wind in the Willows – Kenneth Grahame

אדם מוציאים לאור

1986 (1908)

תרגום מאנגלית: יעל רנן

ארכיאולוגים במקרה / שרה אלבי

כותרת משנה: סיפורים אמיתיים על תגליות לא צפויות

ארכיאולוגיה היא תחום מחקר מדעי, מחושב וקפדני. ארכיאולוג לא קם בוקר אחד, מתחיל לחפור סתם כך במקום אקראי, ומגלה תגלית שמשנה את האופן בו אנו מבינים את ההיסטוריה. ובכל זאת, מדי פעם, לגמרי במקרה, ולאו דווקא על ידי חוקר מקצועי, נחשפים ממצאים רבי ערך ורבי משמעות. לפעמים הטבע מסייע, וקרח שנמס או אדמה שזזה מגלים לעין האדם ממצאים שהיו חבויים. לפעמים עבודות בניה או חפירה נתקלות באוצר היסטורי טמון. לפעמים רועה זורק אבן לתוך מערה, כדי לפתות עז אובדת לצאת, ופוגע בכדי חרס שבתוכם מאוחסנת תגלית נדירה. על שבעה-עשר גילויים אקראיים כאלו מספרת שרה אלבי.

הספר מיועד לצעירים, ולמרות שאיני נמנית עם קהל היעד נהניתי ממנו מאוד. מרבית המקרים המתוארים בו היו מוכרים לי, אבל היה נעים להזכר, והיה נעים אף יותר ללמוד דברים חדשים. בסגנון שאינו מתיילד ואינו דידקטי, הסופרת מיטיבה לספר סיפורים, ומעשירה אותם לרוחב ולעומק. כך, לדוגמא, בפרק המספר על גילוי עצמותיו של ביזון שנכחד באתר פולסם על ידי הקאובוי ג'ורג' מקג'נקין, תגלית שהובילה לחשיפת תרבות פולסם, היא מתארת את תולדות הקאובויז, ומתייחסת בהרחבה לקאובויז השחורים (במאה התשע-עשרה הם היו אחד מארבעה בטקסס) ולמחיקתם מן ההיסטוריה; ובפרק המספר על המקדש האצטקי טמפלו מאיור, היא מוצאת מקום להוסיף תיאור קצר של משחק כדור שהיה פופולרי בקרב האצטקים. מצאתי ענין בפרק אודות גילוי גופתו של ריצ'רד השלישי, שכמו הספר המומלץ "בתו של הזמן" עוסק גם בחשיפת אופיו של המלך; בתיאור של האופן בו מחזרו המצרים פפירוסים שהתיישנו, והשתמשו בהם למילוי חיות חנוטות וליצירת סרקופגים; בסיפורה של עיר הנמל האפריקאית קילווה קיסיוואני, שמטבעות ממנה הגיעו בדרך כלשהי לאוסטרליה עוד לפני גילויה הרשמי על ידי האירופים; ועוד. למעשה, בכל פרק, גם באלה שעוסקים בנושאים מוכרים, כמו חורבנה של פומפיי ומגילות ים המלח, מצאתי פרטים מעשירים.

בסיומו של הספר מזכירה הסופרת תעלומות המחכות להחשף, ומתמקדת בקברו האבוד של ג'ינג'ס חאן; מסבירה איך מתארכים את הממצאים; מצרפת מדריך קצר שעניינו איך להיות ארכיאולוגים חובבים; ומציעה מקומות לבקר בהם באינטרנט או באופן פיזי.

את הספר מלווים איוריו הנאים של נתן האקט. אסנת הדר תרגמה בחן.

מומלץ לכל גיל.

Accidental Archaeologists – Sarah Albee

מטר

2023 (2020)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר