קטגוריה: ספרים מומלצים

לוין קיפניס חתום על שירים שהפכו נכסי צאן ברזל. מי אינו מכיר את "מתחת לסלע צומחת לפלא", "שנה הלכה, שנה באה", "כך הולכים השותלים" ועוד רבים אחרים, ביניהם גם כאלה שאינם שירי ילדים, כמו זה שנפתח בשורה "אל ראש ההר". השירים זכו לביצועים מוקלטים רבים, ויותר מזה – לאינספור השמעות מפיהן של גננות ושל מורות, ומפיהם של ילדים שהתחנכו עליהם במאה ויותר השנים האחרונות. לוין קיפניס חתום גם על סיפורים כמו "אליעזר והגזר", שכמו השירים עובר מדור לדור, והיה שותף מרכזי בכתיבת "גן גני", גם הוא ספר שלא נס ליחו ושדורות של ילדים נהנו ממנו. מכלול יצירתו כולל מאה וחמישים ספרים, מעל אלף ומאתים סיפורים, למעלה מאלף שירים, עשרות מחזות, משחקים לימודיים ועוד, שפורסמו במאות כתבי עת בארץ ובתפוצות, ותורגמו לשפות שונות. בימי חייו זכה להכרה ולפרסים, ביניהם פרס ישראל.

לאה נאור מספרת בספר ביוגרפי זה על ילד ברוך כשרונות, שכבר בגיל צעיר שלח ידו במלאכה ובכתיבה, כתב מזוזות, ערך "עיתונים", יצר צעצועים, כרך ספרים, בנה לעצמו כינור, ובגיל עשר כתב את שירו הראשון בעברית, למרות האיסור להשתמש בה שלא כשפת קודש. כאחד מאחד-עשר הילדים שנולדו להוריו – חזן ועקרת בית – גדל בעיירה אושומיר שברוסיה (היום אוקראינה) בעוני ובצפיפות, נשלח למסלול הרגיל של לימודים בחדר החל מגיל שלוש, אבל מצא את הדרך לעסוק במה שכבש את לבו, הווה אומר אמנות ומלאכה על כל גווניהן. האותיות העבריות קסמו לו, ולכן כתב בסתר ספר תורה – על נייר במקום על קלף, ורק עד מחצית ספר ויקרא, כי התעייף. כשרונו זה גויס לטובת פרנסת המשפחה, כשהחל לייצר מזוזות עבור שכניו ומכריו. כשהתגלגל לידו עתון עברי, יצר אחד משלו. בגיל ארבע-עשרה בלבד הפך למלמדם של ילדים אחרים, ושנה אחר-כך הקים את מה שכונה "חדר מתוקן", שבו לימד בנות עברית. את מרבית הכנסותיו מסר להוריו, ולעצמו הותיר אך מעט, שנועד לאפשר לו לעלות לארץ ולהגשים את החלום ללמוד בבצלאל. יתכן שגורלו היה שונה אילו ניתן לו ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה בארץ בה נולד או באחת הארצות שסביבה, אבל ליהודי לא היה כמעט סיכוי להתקבל אליהם. ארץ-ישראל משכה את לבו ממילא, והדחיה שחווה רק סיפקה לו דחיפה נוספת. בהיותו בן תשע-עשרה עלה לארץ לבדו.

גם בארץ לא ידע מנוח. מרצו הבלתי נדלה דחף אותו להעשיר את עולמם של הילדים בשירים מקוריים, שבעזרתם למדו על מורשתם ועל ארצם. במקביל למד בבצלאל, והיה צריך גם להתפרנס. ארץ ישראל תחת השלטון העותומאני, במיוחד בתקופת מלחמת העולם הראשונה, היתה מקום בלתי יציב, וכמו רבים מאנשי הישוב נאלץ לגלות ממקומו, ולחמוק ככל יכולתו מגיוס לצבא או ממאסר, תוך שהוא סובל מרעב וממחסור. בין שאר עיסוקיו באותה תקופה, עבד כעוזר לגננת שושנה בלובשטיין, אחותה של רחל, בגן לילדי עולים מתימן. פעילותו להנחת יסוד ללימוד ספרותי ומוזיקלי לגנים ולבתי ספר, ככותב, כעורך, כצייר, כמוציא לאור ועוד, גזלה את מרבית זמנו, אך הוא לא הצליח להתפרנס ממנה, ובשלב מסוים בחייו נענה להצעה להיות מורה למלאכה בצפת.

קיפניס היה מן האבות המייסדים של ספרות הילדים והנוער בישראל, אבל כמובן לא פעל בחלל ריק. חייו ופעילותו היו שלובים באלה של יוצרים אחרים, ביניהם אהרן ליבושצקי, שהיה הראשון שכתב שירים בעברית לגיל הרך, ביאליק, כמובן, ימימה צ'רנוביץ שותפתו לעריכת "גן גני", ברנר הנערץ עליו, הצלם יעקב בן דב שתמך בו בהגיעו לארץ וגם אחר כך, חנינא קרצ'בסקי שהלחין רבים משיריו, ורבים אחרים. לאה נאור מספרת גם על דמויות ממשפחתו של קיפניס, ביניהן דודו מנחם קיפניס, שהיה חזן וזמר אופרה בורשה עד שנספה בגטו ורשה, ואחיו הגדול אהרן עמיהוד שהיה חזן בבית הכנסת הגדול בתל אביב. תמיד מרתק ללמוד על אנשי התקופה, שנטלו את גורלם בידיהם ובראו חברה חדשה.

הביוגרפיה מפורטת ומושקעת, ונראה שהסופרת מסתמכת על תחקיר מעמיק. יחד עם זאת, פשטותה של הכתיבה והרוח הטובה השורה עליה, גם כשמתוארים מצוקה וכאב, עושים אותה מתאימה לקריאה על ידי קהל צעיר. הסגנון הזה עשוי להקל על מי שמבקש ללמוד על האיש ועל התקופה מבלי לצלול אל ספר עיון כבד ראש. מכיוון שההיכרות שלי עם לוין קיפניס היתה שטחית, נהניתי משפע המידע החדש עבורי שבספר, מ"דיוקן המשורר כאדם", וגם מהצצה מעניינת אל חיי היהודים באושומיר ובארץ-ישראל של המחצית הראשונה של המאה הקודמת.

ספר מעניין ומחמם לב על אדם שכדאי להכיר ועל פרקים מעניינים בהיסטוריה היהודית-ישראלית. מומלץ בהחלט.

לקריאת פרק ראשון

יד יצחק בן צבי

2008

יוני הרצברג לא היה ערוך למלחמה שפרצה בעקבות טבח שבעה באוקטובר. הוא לא היה ערוך לכאב, ללחץ, להפרת השגרה. מי כן? אבל בעוד מרבית הישראלים מצאו דרך להגיב, להיות שותפים, בין אם באופן אקטיבי בשירות כזה או אחר או באופן פסיבי כצרכני חדשות, יוני רק רצה להסתגר. לא לראות, לא לדעת, לשבת בבית עם פלייסטיישן וסרטים, להתמסטל ולחפש בטוויטר פוסטים משעשעים. אל תבקשו ממנו עזרה, אל תצפו ממנו ליותר מהערה מבודחת ושורת מחץ.

יש ליוני את האפשרות לא לעשות דבר. הוא פרש לאחרונה מעבודה בחברת פרסום, ונטל לעצמו פסק זמן כדי להחליט אם להיות עצמאי או לחפש את העבודה הבאה. השקעה בחברה קטנה שנמכרה ברווח גדול הניבה לו סכום כסף שבזכותו הוא יכול להרשות לעצמו לשבת בבית ברווחה יחסית.

יש ליוני סיבה לבחור להסתגר. כמי שחווה אובדן ושכול, שבעקבותיו משפחתו התפוררה והוא עצמו שקע בעצב תהומי, שהתקפים ממנו עדיין פוקדים אותו, הוא פוחד מכאב, מודע להשלכותיו. הוא מנסה לשכנע את בת זוגו נויה להפסיק לצפות בדיווחים על שהתרחש בדרום באותו יום נורא, אך לשווא. היא מאמינה בחובה לדעת, וגם ביכולת להתאושש. הוא חושש מהשלכות ארוכות טווח עליה ועל שניהם.

יש ליוני גם מודעות עצמית חריפה. הוא יודע היטב מה מניע אותו. הוא הראשון לבקר את עצמו. אין לו יומרות גבוהות, רק תשוקה לשלווה ולשמירה על הקיים.

אבל אין ליוני ברירה. המציאות החדשה נוכחת בכל מקום. נויה מגויסת בצו שמונה ועולה לגבול הצפון. בנו של שכן שהתגייס מבקש ממנו להיות נהג מלווה שלו במקום הוריו העסוקים. האזעקות מקפיצות אותו, ומכריחות אותו לפגוש את שכניו במקלט של הבנין. אפילו ידידו הטוב טוויטר אינו מספק נחמה: החשבונות המשעשעים לשעבר הפכו לזירה של דיווחי זוועות ושל בקשות סיוע והצעות התנדבות. הוא אינו יכול לשאת את הריחוק מנויה, בין השאר משום שזמן קצר קודם לכן נפלה ביניהם מחלוקת מהותית, ואולי גם את העובדה שהיא מגויסת והוא בטל, ולכן הוא מנסה להשתלב בקטנה. הוא מציע את מועמדותו לכתת הכוננות של המשמר האזרחי בגבעתיים, ונדחה. בודק אפשרויות התנדבות, ופוסל. בסופו של דבר הוא נענה לבקשת העזרה של הנער, ומשלב זאת בהסעת מילואימניקים.

תחילה נדמה שהספר תופס טרמפ על המלחמה, ומתרכז משום מה בסטלן בטלן שאינו מעורר סימפטיה. ממש לא. ככל שמתוודעים אל יוני, מבינים אותו יותר ומחבבים אותו יותר. ההסתגרות, האנוכיות, הבטלנות – לאלה יש סיבות שמתבררות בהמשך. וחשוב מזה – יוני אינו טיפוס מקובע. הוא אדם שואל, מחפש, תוהה, והחיפוש שלו מוביל אותו אל תובנותיו של הפסיכולוג הנושא שם משפחה זהה לשלו, פרדריק הרצברג (ולא ברור, וגם לא משנה, אם הספר נקרא על שמו של יוני או על שמו של הפסיכולוג. מן הסתם על שם שניהם). הרצברג המקורי, שכחייל במלחמת העולם השניה היה ממשחררי מחנה דכאו, עסק מאוחר יותר בחקר המוטיבציה. הוא התמקד אמנם בתחום העבודה, אך מסקנותיו יכולות לחרוג ממנו, ולפיהן שביעות רצון נובעת ממניעים פנימיים כמו התמקדות במשימה, היענות לאתגר והגשמה עצמית. מסקנות אלה משתלבות באלו של ויקטור פרנקל שכתב על המשמעות ככוח מניע המאפשר לשאת מציאות בלתי נסבלת. "הרצברג" הספר הוא מסעו של יוני אל המשמעות, והוא עושה זאת בחיוך ובדמע, בכאב ובצחוק, ובעיקר בטבעיות ובאמינות מעוררות הזדהות, בודאי על רקע תקופה שבה השאלה הפשוטה אם מותר לומר "יום טוב" היא כל כך נוקבת, ולמשפט "זה לא חטא להיות שמח שאתה בחיים", מתוך שיר של ברוס ספרינגסטין, נדרש זמן רב כדי להתקבל ללא יסורי מצפון.

רם גלבוע משקף בכשרון את שעובר עלינו בשנה וחצי האחרונות, דרמה, טרגדיה, כאב בלתי נגמר, אבל גם נסיון לשמור על שגרה, על שפיות, על שמחת חיים, על נורמליות. נסיון למצוא משמעות בבלגן. הספר עצוב-מצחיק-מר-מתוק, מרתק ומעורר הזדהות, ומומלץ בהחלט.

שתים בית הוצאה לאור

2025

"בשנה שמלאו לי תשעים ביקשתי להעניק לעצמי ליל אהבה מטורפת עם נערה בתולה", כך פותח המספר את סיפורו. מדובר באדם בודד המודה כי "מעולם לא היו לי חברים קרובים". אין לו הישגים מיוחדים להתפאר בהם: הוא עבד כמורה לדקדוק, כ"מנפח ידיעות", כלומר מי שאוסף ידיעות מן העולם ועורך אותן עבור קהל הקוראים המקומי, פה ושם כמבקר מוסיקה ותיאטרון, ועדיין כותב מאמר שבועי מזה למעלה מחמישה עשורים. הוא מודע לבינוניותו, ומודה בה בפה מלא: "אין צורך שאומר זאת, כי זה ניכר בי מרחוק: אני מכוער, ביישן ומיושן. אבל מרוב שלא רציתי להיות כזה, למדתי להעמיד פנים כאילו ההפך הוא הנכון". הוא גר בבית גדול ששייך למשפחתו, אבל הוא עני, ומסתפק בספרים ובתקליטים אחרי שמכר את מרבית רכושו כדי לממן את חיי היומיום. מעולם לא נישא, לא ידע אהבה, וקשריו עם נשים הסתכמו במין תמורת תשלום.

הנערה הבתולה, בת ארבע-עשרה בלבד, שעבודתה בבית-חרושת אין בה די כדי לסייע למשפחתה, מחכה לו עירומה, אך ישנה, בחדר בבית-בושת. כשהמספר דמיין לעצמו את מתנת יום ההולדת שלו, הוא חשב על חוויה פיזית, אבל מה שהתרחש בחדר היה שונה לגמרי. הנערה הוסיפה לישון, הגבר לא נגע בה, אבל התאהב. לא בנערה אלא ברעיון של הנערה. הוא מקיים איתה קשר רומנטי מתמשך מבלי לדעת את שמה – הוא עצמו קורא לה דלגדינה. הוא מגיע בערבים, מקשט את החדר, הופך אותו לבית, ומחזיר אותו למצבו הרגיל בבקרים. הוא מקריא לדלגדינה סיפורים בעודה ישנה, מתבונן בה, משוחח אתה. כשבעלת בית הבושת מזכירה כבדרך אגב את יום הולדתה של הנערה, הוא חש מוטרד נוכח העובדה "שהיא מציאותית עד כדי כך שיש לה יום הולדת". האהבה שהוא חווה לראשונה בחייו משנה אותו, משנה את סגנון הכתיבה שלו, המאמר השבועי שלו מתמלא חיים, מתמלא אהבה, זוכה לפופולריות שמזמן לא חווה. אם קודם לכן האמין שימיו ספורים ולא הצטער על כך, כעת הוא מוכן להאריך ימים ושנים ולמות בבוא הזמן מאהבה.

פתיחתו של הספר עשויה להרתיע. הרעיון של מפגש מיני בין גבר זקן לבתולה צעירה, קורבן לשגיונותיו, הוא דוחה, שלא לומר פדופילי, והעמודים הראשונים כוללים התיחסויות לא נעימות, בלשון המעטה, לזנות. בהמשך יש משהו הזוי ובלתי מושך ב"קשר" שבין השניים, וההחפצה שלה לצרכיו גורמת אי נוחות מרובה. אבל כשצולחים את הפתיחה ומניחים לרגע בצד את הרתיעה, נותרים עם הכתיבה רבת העוצמה של מארקס, ועם שיר הלל לכוחה של האהבה, שונה וחד-פעמית ככל שתהיה.

גבריאל גרסיה מארקס שופע, בספר צנום זה, אמירות ותובנות מעניינות. הנה, לדוגמא, תיאורו את ההזדקנות במבט מבחוץ ומבפנים: "השינויים הראשוניים איטיים כל כך עד שכמעט לא משגיחים בהם, ואדם מוסיף לראות את עצמו מבפנים כתמול-שלשום, אבל האחרים מגלים אותם מבחוץ". אין צורך לחבב את גיבורו הפגום כדי לחוש את שהוא חווה, ולמרות אישיותו, שמעוררת במקומות רבים התנגדות, אפשר אפילו להתרגש אתו. שפת התרגום של טל ניצן מענגת, והספר מומלץ.

Memoria de mis Putas Triste – Gabriel Garcia Márquez

עם עובד

2005 (2004)

תרגום מספרדית: טל ניצן

גליה היא רופאה אונקולוגית, שמתמודדת בכל רגע עם הכרעות חורצות גורלות, ונאלצת לחוות מדי פעם את מותם של מטופליה. היא מקצועית, מקצוענית, מסוגלת רוב הזמן להקים מחיצה בין גליה האדם לגליה הרופאה, אבל מדי פעם המחיצה נסדקת, והיא מוצאת עצמה מעורבת נפשית בחיי חוליה ומשפחותיהם במידה שעשויה לערער אותה. במקביל לעבודתה היא נאלצת לתווך בבעיות משפחתיות כשאחיותיה נקלעות לעימות, ולהפעיל סמכות מקצועית לצד חמלה משפחתית. בשנות הארבעים לחייה היא רווקה, חריגה בסביבה הדתית שבה מתנהלים חייה. יש לה קשר רומנטי עם רופא אחר במחלקה, ולמרות שהיא אוהבת אתו קשה לה לשאת את השינוי הכרוך במיסוד יחסיהם. תמונות מחיי הנישואין של אחיותיה מעצימות את התלבטויותיה.

נדמה שעל כל צעד ושעל גליה נדרשת לבחור בין אלטרנטיבות. אמו השכולה של ילד, שנפטר למרות טיפולה, רודפת אותה, נעמדת מול חדרה ומשמיצה אותה בקול, מתנחלת במשרדה ושופכת את מררתה שוב ושוב – האם להזעיק את אנשי הבטחון כדי שירחיקו אותה, או להניח לה לפרוק את צערה למרות הנזק שהיא גורמת? אחותה הצעירה נקלעת למשבר שעלול להרוס את משפחתה – האם לאלץ אותה לפנות לעזרה או להניח לה ולבעלה לפתור את בעיותיהם בתוך הבית? ענר, בן זוגה, משתוקק ליחסים יציבים – לאן נוטה לבה שלה, להליכה בעקבות האהבה או לשמירה על יחידותה בפרטיות ביתה? אל הנחרצות ההגיונית של ענר או אל ההתלבטויות שלה עצמה? המטופלים שלה הם לא רק "מקרים" אלא בני אדם על פחדיהם וחששותיהם – היכן עובר הגבול בין אמפתיה לחולה ולמשפחתו למעורבות רגשית שעלולה לפגוע בה ובמטופל גם יחד?

המצב בכל ה"חזיתות" הללו מקצין כשגליה מגלה שהיא נמשכת יתר על המידה אל אביו של אחד המטופלים, ואף מוכנה לחצות קוים אסורים בשל משיכה זו. מירה מגן מלווה אותה במחלקה ובבית, עם משפחתה ועם ענר, והופכת את הקוראים שותפים למחשבותיה, לרגשותיה ולהחלטותיה. אי אפשר שלא לחבב את גליה, גם כשהיא טועה. היא עצמאית, מצפונית, מודעת ליתרונותיה ולחולשותיה, חושבת לפעמים מהבטן אך רוב הזמן מסוגלת לשיקול דעת, אכפתית, קשוחה כשיש צורך, ישרה ובלתי מתיפייפת. מירה מגן היא, כרגיל, סופרת סבלנית, רגישה לפרטים ואינה נחפזת אל תשובות, והקריאה בספר נעימה ומעניינת.

זמורה

2025

טיילור לא תכננה להיות אם, אבל כשילדה כבת שלוש הושטה לעברה בעת שישבה במכוניתה, והאשה שמסרה אותה ביקשה "קחי אותה" והסתלקה, נקשרה נפשה בנפש הילדה והיא אימצה אותה. הילדה, שניתן לה השם טרטל, משום שכמו צב היא נצמדת ונאחזת בחוזקה, חוותה בבירור התעללות קשה, ועבר זמן ממושך עד שהחלה לדבר ולתת אמון. שלוש שנים אחר-כך השתיים הן בלתי נפרדות, אם ובת לכל דבר.

אלא שטיילור היא לבנה וטרטל צ'ירוקית. בהעדר הורים ביולוגים ידועים, טיילור קיבלה עצה רעה מעובדי הרווחה לפברק מסמכי הסכמה לאימוץ שעליהם חתומים שני אלמונים שהתחזו להורים. אבל גם אם היה מדובר בהורים הביולוגיים האמיתיים, האימוץ היה עדיין בלתי חוקי, שכן הסמכות לאשר אותו נתונה לאנשי השבט, סמכות שאושרה בפסק הדין צ'וקטאו נגד הוליפילד, ואלה לא היו מעורבים כלל בתהליך. כשטרטל וטיילור מופיעות בתכניתה של אופרה וינפרי אחרי שהצילו אדם ממוות, עורכת דין צ'ירוקית מתוודעת לסיפורן, ונחושה להחזיר את הילדה אל חיק השבט.

לעורכת הדין יש נימוקים חזקים שבשמם הוא מוכנה לצאת למאבק. השבט עבר פירוק מסיבי כשלפחות רבע מילדיו נשלחו לפנימיות, והופרדו ממשפחותיהם ומן המסורת. אחד משמונה ילדים נמסר לאימוץ, רובם ככולם למשפחות לא אינדיאניות. ילדים אינדיאנים שגדלו במשפחות לבנות, אוהבות ותומכות ככל שתהיינה, חוו בהתבגרותם משבר זהות קשה נוכח הגזענות שפגשו על כל צעד ושעל. עורכת הדין מבקשת להגן על הילדים ולמנוע את המשך התפוררותו של השבט. כן, המשפחה הקרובה של טרטל בגדה בה ונטשה אותה, אבל המשפחה הצ'ירוקית אינה מתקיימת כיחידה נפרדת, וטרטל היא בשר מבשרו של השבט.

גם לטיילור יש נימוקים חזקים שבגללם היא מסתלקת עם טרטל אל מקום בו היא מקווה שלא ימצאו אותן. היא אם טובה לטרטל, שקשורה אליה בכל נימי נפשה. הילדה חוותה טראומה קשה, וניתוק מהאם היחידה שהיא מכירה יטיל אותה אל טראומה נוספת.

טובת הילד או טובת השבט? ומהי טובת הילד? השאלות הללו עומדות במרכז הספר.

לצד שלוש הדמויות הללו, המסופרות ברגישות ובאמינות, מציגה הסופרת דמויות נוספות, המרחיבות את העלילה אל נושאים כמו זוגיות ואהבה, תרבות הצריכה, מסורת ומודרנה ועוד. בין השאר נמצא כאן את אליס, אמה של טיילור, שלא ידעה אושר בשתי מערכות זוגיות, והמסע שלה לעזור לבתה פתח בפניה אפשרויות חדשות; ג'אקס, בן זוגה של טיילור, מוזיקאי כושל למדי, שמאוהב בה עד עמקי נשמתו; קאש, גבר אינדיאני שאיבד את בתו האחת ומאוכזב מבחירותיה של השניה; ברבי, צעירה אמריקאית חסרת מצפון, שכל חייה סובבים סביב דמותה של הבובה; ואחרות. ברברה קינגסולבר נוטלת את הקורא לביקור בכמה פינות בארצות הברית ולהיכרות עם מנהגי הצ'ירוקים ועם אורחות חייהם, ויוצרת עלילה חומלת, מורכבת, ומאוד אנושית.

מומלץ בהחלט.

Pigs in Heaven – Barbara Kingsolver

ספרית מעריב

1995 (1993)

תרגום מאנגלית: תרצה גור-אריה

כותרת משנה: אוצר הפתגמים הרוסי

"בעשורים האחרונים פורחת מגמה של שימור תרבותי של העדות בישראל. אם הדור השני נהג להתבייש בהוריו ולהשתלב בכל מחיר, הדור השלישי גילה את העושר התרבותי של אבותיו, וכך פרצו לחיינו מזונות משלל עדות, מוזיקה רב תרבותית, וגם ספרי פתגמים כמעט מכל עדה ושפה: ממרוקו ומעירק, מיידיש ומלדינו, מיוצאי גרמניה וגרוזיה. חוכמת הפתגם היא אכן חוכמת הסבתא, חוכמת 'סיפורי הסבתא' בקטע טוב, או, במקרה שלפניכם, 'חוכמת הבבושקה'"

הבלשן והסופר רוביק רוזנטל והסופר והמתרגם בוריס זיידמן חברו יחדיו לאסוף פתגמים רוסיים, כדי להביא בפני הקוראים המעוניינים בכך, כמצוטט למעלה, את העושר התרבותי של הדורות הקודמים  (הפעם פנו אל אוצר הפתגמים הרוסי, מתוך כוונה ליצור בעתיד אוספים דומים מתפוצות נוספות). מכיוון שהפתגמים אינם דברי חוכמה תלושים, אלא משקפים את הנושאים שהעסיקו את יוצריהם, הם מהווים מעין אמצעי עזר לחקר ההיסטוריה והתרבות. כל אחד מפרקי הספר נפתח אפוא במבוא המציג את המוטיב המרכזי בו, ואת מקומו במרקם החברתי. מאות הפתגמים מובאים בשתי לשונות, עברית ורוסית, ולחלקם מוצמדים פתגמים מרחבי העולם המביעים את אותן תובנות. כך, לדוגמא, "כבדהו וחשדהו" המוכר לנו זהה ברוחו ל"עם הדוב התיידד, אך בגרזן אחוז" הרוסי.

הספר מצטיין במראה נעים בעיצובו של סטודיו קרן גולן. קרדיט ניתן גם לבינה המלאכותית של Adobe Firefly, שכל איורי הספר נעשו באמצעותה. ניתן להתרשם מן הדוגמיות המופיעות על הכריכה.

לפעמים אני תוהה אם בעידן דיגיטלי זה יש מקום לספרים אנציקלופדיים שכאלה, אבל ריכוז מאות הפתגמים במקום אחד באכסניה נאה לעין ובצירוף דברי הסבר עושה את הספר מתנה ראויה.

הוצאת פתגם

2025

"שמיים כחולים", אם לסכם אותו במילה אחת, הוא ספר אפוקליפטי, המתרחש בעתיד הקרוב על רקע ההתחממות הגלובלית. בעולם שיצא משליטה, כשהאשמה מוטלת לחלוטין על ההתערבות האנושית המזיקה בטבע, החיים הופכים בלתי נסבלים. האנושות סובלת מקשת של תופעות, החל מצחיחות וכלה בהצפות. החום עולה, המים והיבולים מתמעטים, התשתיות מתערערות, החיים הופכים למאבק השרדות, ופתרון יעיל אינו נראה באופק.

הדמויות המרכזיות בעלילה הן בני משפחה אחת. אוטילי ופרנק, תושבי קליפורניה, וילדיהם קופר, חוקר חרקים ופעיל להגנת הסביבה, אף הוא תושב קליפורניה, וקאט, שעברה לפלורידה ומשתוקקת להיות משפיענית. אם לא די בצרות הסביבתיות הצוברות עוצמה סביבם – שריפות ענק בחוף המערבי, הצפות בחוף המזרחי – הסופר ממיט על ראשם אסונות טרגיים, חלקם באשמתם וחלקם אקראיים.

לפני שהספר הופך אפוקליפטי, וגם אחר כך, הוא מצטייר גם כביזארי. אשה, שבן זוגה מסרב להכניס הביתה חיית מחמד, מאמצת נחש; אשה אחרת נכנעת ללחץ שמפעיל עליה בנה וכוללת בתפריט המשפחתי חרקים; גבר שומר בצנצנת איבר שנקטע ממנו; יולדת בשלב הצירים המתקדמים נאלצת לפלס את דרכה בסירה רעועה ברחובות מוצפים; כל החרקים, מכל סוג שהוא, מתים או נעלמים בבת אחת; ועוד כיוצא באלה ארועים, שיחד עם הסביבה המתערערת משרים על הספר אוירה של אימה ושל אובדן מתמשך.

אבל בני האדם, כאילו כלום לא קורה, ממשיכים כרגיל. כלומר, הרגיל החדש שהופך חיש קל לרגיל הקבוע, עד השינוי לרעה הבא. הדבר בא לידי ביטוי הן ביחס אל הטבע והן ביחסים בין בני האדם ובמה שממשיך להעסיק אותם בעולם מתפורר. המירוץ אחר הפרסום וחמש-עשרה דקות התהילה, או במונחי זמננו – משפיענות, שיפוט על ידי ההמון, עיתונאות הלהוטה אחר הצהוב והשערוריתי, סכסוכי אגו, התיחסות לטבע ולבעלי החיים כאל מקור שעשוע למרות ההשלכות ההרסניות, ועוד.

אולי משום שהספר אפוקליפטי וביזארי, הסופר מרשה לעצמו להשאיר קצוות בלתי מובנים. כך, לדוגמא, למרות שיש בספר מספר דמויות שלא מפסיקות לדבר על תופעות מדעיות, לא ניתן הסבר מניח את הדעת למה שמכונה כאן "אפוקליפסת החרקים". הקצוות הפרומים האלה היו כנראה מפריעים לי יותר בספרים אחרים, אבל כשהכל קורס, קצת אי הגיון פה ושם משתלב לא רע.

שני דברים בעיקר מעניקים לספר את כוחו. הכתיבה הטובה של ת.ק. בויל היא, כמובן, גורם ראשון במעלה. הוא מיטיב לתאר דמויות, רקע סביבתי וארועים, ומשרה אוירה כאוטית וקודרת, שאיכשהו מצליחה גם לשעשע, בעיקר בשל הומור ציני חבוי מעט היוצר הלך רוח אבסורדי, וגם משום שבתוך ההתפוררות החיים, על כל קטנוניותם, נמשכים והניגוד אירוני. הגורם השני הוא שילוב של תופעות וארועים מן המציאות. הזכרתי קודם את השריפות ואת ההצפות, שבקנה מידה קטן יותר הן תופעות קיימות ומאיימות. לצד אלה הסופר מזכיר מחקרים, כגון זה של וילסון וסימברלוף, שחיטאו כליל שישה איי מנגרובה זעירים בפלורידה קיז ותיעדו את המינים הראשונים שחזרו למקום. הוא כותב על דבורים מלאכותיות שפותחו כתחליף לאוכלוסית הדבורים המתמעטת, ומתייחס לפיתונים הבורמזיים שיובאו לפלורידה כחיות מחמד והפכו למין פולש שעשה שמות באוכלוסיות של יונקים באוורגליידס. במבט מעט עתידני הוא כותב על ישומו של המחקר בתחום הנדסת האקלים שבודק שימוש באירוסולים של גופרית כדי להפוך את תהליך ההתחממות. ההשלכות, גם במחקר וגם בעלילה, עדיין אינן ברורות.

במפתיע, למרות שההדרדרות רק הולכת ומואצת, הסופר מעניק לסיום תקווה קטנה. לא ברור אם היא מבשרת שינוי, אבל יש בה יופי, ולרגע יש תחושה שהכל אפשרי.

ביזאריות, ציניות, אפוקליפסה, אנושיות, אימה, מדע – התערובת עובדת והספר מעניין ומומלץ.

Blue Skies – T.C. Boyle

חרגול ומודן

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

מלון ריץ בפריז היה עד מאז היווסדו ב-1898 אבן שואבת לכל המי ומי, צרפתים וזרים כאחד, סמל של שפע, של איכות ושל פינוק. בשנת 1921 הופקד הבר של המלון בידיו של פרנק מאייר, אוסטרי יליד 1884, שרכש לעצמו שם עולמי בתחומו. פרנק היה בנם של הורים יהודים, אם שביקשה לחנכו ליהדות, ואב שביקש להצניע כל סממן יהודי, אולי כדי למנוע מבנו את הגורל הקשה של עמו. בדיעבד, גישתו של האב הצילה את פרנק, שכן עם הכיבוש הנאצי הפך המלון למשכנם של אנשי מטה בכירים, ובמשך ארבע שנים קבלו שירות ממנהל הבר היהודי וחלקם אף התידדו אתו מבלי שחשדו בזהות שהסתיר. פיליפ קולן מספר את סיפורו על רקע המלון והתקופה.

מרבית הדמויות בספר אמיתיות ומופיעות בשמן, לטוב ולרע. החל במשתפי פעולה, שפעלו ממניעים אנטישמיים, כמו קוקו שאנל, ועד קלוד אוזלו, מנהל המלון, ואשתו (היהודיה בסתר) בלאנש, שהעבירו לאנגלים מידע על האורחים הגרמנים, והסתירו במלון אנשים שהיו מבוקשים על ידי הגסטפו. החל בגרינג, שהשתכן מפעם לפעם בסוויטה במלון ועסק בביזת אמנות, ועד אינגה האג, שהיתה שותפה לקשר לחסל את היטלר. וביניהם אישים כמו השחקן הצרפתי סשה גיטרי, שאולי שיתף פעולה עם הכובש, או רק ניסה להתאים עצמו לנסיבות ולהחזיק מעמד, והסופר הגרמני ארנסט יונגר, שיש אומרים שהיה אנטישמי ויש אומרים שהיה אנטי נאצי, ובעלת המלון מארי-לואיז ריץ שהדבר החשוב ביותר מבחינתה היה לשמור על הרמה של המלון, ללא קשר לזהות אורחיו, ועוד שורה של אישים בכל הקשת שבין רוצחים למושיעים, ובהם נובורישים, מלשינים, אופורטוניסטים, ובורגנים שפחדו לאבד את זכויות היתר שלהם ובחרו להסתגל לדרישות העידן החדש. קולן הוסיף לגלריה זו, כפי שהוא מספר במבוא, שתי דמויות בדויות, שמשתלבות היטב בעלילה, והוסיף כמה פרטים ספרותיים מדמיונו. בסיומו של הספר מוצגות תמונותיהן של כמה מן הדמויות בתופסת מידע על גורלן אחרי המלחמה.

על מעשיו של פרנק מאייר עצמו לא נותר תיעוד רב. ידוע כי שימש כ"תיבת דואר" עבור הקושרים במבצע ולקירי, שהעבירו באמצעותו מסרים זה לזה. כמו כן תיווך בהשגת תעודות מזויפות לנרדפים. החיים בריץ המשיכו להיות טובים ועשירים, בועה בתוך האומללות והמצוקה של פריז, והסופר שם בפיו של בנו של פרנק אזהרה כלפי אביו: "סבלת פחות מהאחרים, ואתה תצטרך לתת על זה דין וחשבון". ואכן, במסגרת הפעילות נגד משתפי פעולה אחרי שחרורה של צרפת, פרנק הואשם בגזירת רווחים מן הכיבוש, ושילם כופר כדי להשתחרר. האם היה אשם? מן הסתם לעולם לא נדע. מכל מקום, הסופר נאחז בפעילותו החיובית מצד אחד, וברווחיו המשוערים מצד שני, וכמובן בהכרח לעמוד על המשמר לבל תיחשף זהותו, כדי ליצור דמות מורכבת של אדם העומד בכל רגע ורגע בפני בחירות מוסריות. המגע היומיומי עם הגרמנים יצר חברויות שהעיקו עליו מתוך הכרה במעשים שעשו מחוץ למלון, והדילמות המתמידות בין תודעת שירות ליחסים בינאישיים ולחובה מוסרית היו המשא שאתו חי במשך כל שנות הכיבוש.

"המלחמה הזאת שנקראת עכשו שלום", כך מתייחס פרנק לתקופתו. האנשים סביבו אולי הסתגלו, ובבועת המלון הצליחו לנטרל את חווית המלחמה, אבל בגלל יהדותו ובגלל מעורבותו ומודעותו, ה"שלום" לכאורה שחזר את חוויותיו כחייל במלחמה הגדולה. שמות חלקי הספר משקפים זאת, החל ממלחמת חפירות בתחילה, כשכל צד מתחפר במקומו ומתכונן לעתיד, ועד התבוסה.

"הברמן של הריץ" הוא ספר מרתק, כתוב היטב, ומתורגם מצוין על יד אסנת יקירה. יש בו רעים מאוד וטובים מאוד, אך עיקר תשומת הלב מופנה לאלה שבאמצע. אפשר לשפוט אותם, אבל אי אפשר שלא להרהר בשאלה מה היה קורה אם אנחנו היינו שם. האם היינו מורידים את הראש עד יעבור זעם? האם בזמנים מסוג זה יש למישהו זכות לעשות זאת? מהן הברירות?

אנצל הזדמנות זו לשוב ולהמליץ על "לוטסיה" של פייר אסולין, שמספר את סיפורו של מלון פריזאי אחר בתקופת הכיבוש הנאצי ואחריה.

מומלץ מאוד.

Le Barman du Ritz – Philippe Collin

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מצרפתית: אסנת יקירה

"אי-סדר מוסרי" הוא שרשרת של אחד-עשר סיפורים, השואבים מן הביוגרפיה הפרטית של מרגרט אטווד. הסופרת אמנם העניקה לגיבוריה שמות בדויים – נל וטיג במקום שמה שלה ושל בן זוגה הסופר גרהם גיבסון – וחלק מן הסיפורים מסופרים בגוף שלישי, אבל אי אפשר לטעות בזיהוי. יתכן שהיו לאטווד מניעים שאינם ידועים לי לבחור בהרחקת הדמויות מן האוטוביוגרפיה, אבל בכל מקרה, לדעתי, זו בחירה נכונה. אטווד אף פעם אינה מספרת סיפור פרטי, שלה או של דמות בדויה. היא מספרת על תופעה חברתית, על התקופה בה מתרחשים הארועים. הניתוק הספרותי מן האוטוביוגרפי מרחיב את הסיפורים מן הפרטי אל הכללי. זה אינו תיאור של "אלה הם חיי שלי, של מרגרט", אלא הפנית זרקור אל החברה שבתוכה התנהלו חייה.

כל אחד מהסיפורים מסופר בדרכה המיוחדת של הסופרת, שמספרת ברובם סיפור צדדי, אנקדוטי לכאורה, המוליך את הקוראים אל מה שהיא מבקשת לספר באמת. כך, לדוגמא, "הפרש הערוף", שלכאורה סובב סביב תחפושת שהכינה לעצמה לליל כל הקדושים, הוא בעצם סיפור יחסיה עם אחותה הצעירה כילדות וכנשים מבוגרות, "הדוכסית האחרונה שלי", שחוזר אל ניתוח יצירתו של רוברט בראונינג בימי בית הספר, הוא סיפור על יחסי חברוּת והרהור במעמד האשה, ו"פיאסקו בלברדור", שמתאר מסע גילוי כושל בצפון קנדה, הוא תיאור דעיכתו של אביה.

הסיפור הפותח מתרחש בשגרה של זוג ותיק, נל וטיג. שני הסיפורים החותמים את הספר עוסקים בזקנתם של הוריה. ביניהם היא מספרת על ילדה שנאלצה לתפקד לעתים כמחליפה של אמה, ושנדחקה תמיד לתפקידים "נשיים"; על יחסי אחיות; על היותה אשה שניה בחייו של בן זוגה, שאמנם היה פרוד מאשתו, אך עדיין קשור אליה בשל שני בניהם; על יחסיה עם האשה הראשונה בתחילת הקשר ושנים אחר-כך; על הנסיונות המשותפים של בני הזוג להקים משק חקלאי ולהתמודד עם השאלות המוסריות הנובעות מאחזקת משק חי; ועוד. בכל אלה שזורה כחוט השני שאלת מקומה של האשה בעולם שערכיו השתנו דרמתית בימי חייה, בעיקר בשנות הששים של המאה העשרים. הנה שני ציטוטים בנושא זה:

"כשיצאתי לדרך, כל הנשים היו מצופות להתחתן, ורבות מחברותי כבר עשו זאת. אך עד סופה של אותה תקופה – היא נמשכה שמונה שנים בלבד, לא זמן רב כל כך בסופו של דבר – עבר גל גדול ושינה את תוואי הנוף לחלוטין"

"באשר לאינטראקציות חברתיות, היא למדה בשעתו רק את הכללים הישנים, אלה שהיו תקפים עד רגע המפץ – זה נראה כמו רגע – שכל המשחקים השתנו בו באחת ומבנים קודמים קרסו וכולם החלו להעמיד פנים שעצם המושג כללים עבר זמנו"

בסיפור האחרון, "הבנים במעבדה", מתייחסת המספרת לתפקידה כמשמרת זכרון. בעוד אמה דועכת אל השיכחה, בתה מנסה לעורר בה זכרונות כפי שהם משתקפים בתמונות ישנות. שני בנים, שהצטרפו לתקופה מסוימת לעבודה במעבדה בחיק הטבע של אביה, מצולמים באחת מהן. "גורל הבנים תלוי בי כעת", היא כותבת, בעוד אמה מסבה את ראשה ומסרבת לדבר. סביב הבנים הללו, שהלכו מאז לדרכיהם הנפרדות, היא רוקמת סיפור מלא חיים המקים את העבר לתחיה, כפי שעשתה בכל סיפורי הקובץ, ובעצם במרבית יצירתה. מציאות תוססת שהפכה לבדיון משובח. כמו בת ארצה, אליס מונרו, היא מציגה את קנדה שמעבר לכותרות ולמאבקים הלאומיים, קנדה של האנשים, של הנופים, של המאמצים היומיומיים, וכרגיל אצלה, המקומי אינו נשאר כזה אלא חוצה גבולות וזמנים.

מומלץ בהחלט.

Moral Disorder – Margaret Atwood

כנרת

2009 (2006)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

ג'יי קיי רולינג, תחת שם העט רוברט גלבריית, כתבה שישה ספרי מתח, ובהם פרשות פשע שעל פיצוחן שוקדים קורמורן סטרייק ועוזרתו רובין אלקוט. "תולעת משי" הוא השני שבהם. לא קראתי את הראשון בסדרה, "קריאת הקוקיה", אך נראה לי שהקריאה לא נפגעה מכך, והספר השני עומד לגמרי בפני עצמו.

אשה אפורה למראה, תמהונית משהו, מופיעה במשרדו של סטרייק, ומבקשת שיאתר עבורה את בעלה, הסופר אואן קוויין, שעזב את ביתם אחרי מריבה ימים אחדים קודם לכן, ומאז לא יצר קשר. מכיוון שלקוויין יש היסטוריה של היעלמויות, היא אינה מודאגת, אבל היא רוצה אותו בחזרה בבית. סטרייק, שמשום מה מחבב את האשה המשונה למדי הזו, מקבל עליו את הטיפול בבקשתה. הוא מחפש במספר מקומות פוטנציאלים, מתוודע אל עמיתיו של הסופר הנעדר, ובסופו של דבר מוצא את גופתו שמצבה מעיד על רצח טקסי וברוטלי, פרי רוחו של אדם מופרע אך מתוכנן ומחושב. קוויין הוא טיפוס חמום מוח, יהיר ובעל הערכה עצמית גבוהה מסוג 'אני ואפסי עוד'. הספרים שפרסם מעוררי מחלוקת, והספר האחרון שכתב, וטרם ראה אור, שערורייתי במיוחד, ומציג את מכריו, כולל אשתו, המאהבת שלו, המוציא לאור, העורך, סופר מתחרה ועוד, באופן אכזרי ומלעיג. נדמה שיותר מאדם אחד יכול היה לרצות במותו. המשטרה, בניצוחו של ידידו של סטרייק, סבורה שאשתו של קוויין היא הרוצחת. סטרייק סבור אחרת.

מיוסר מתוצאות פציעה קשה בשירות הצבאי, שהותירה אותו קטוע רגל, סטרייק מקרטע בקושי ברחובות הקפואים מכוסי השלג והקרח של לונדון, מנסה למצוא את דרכו בסבך הקשרים המסועפים סביב קוויין, ובו זמנית גם לטפל בתיקים אחר המונחים על שולחנו ללא עיגול פינות. "זה היה חלק מקוד אתי אישי, קצר אך בלתי גמיש, שליווה אותו כל חייו הבוגרים: לעשות את העבודה ולעשות אותה טוב". הוא מסתייע ברובין, שמתפקדת כמזכירה וכיועצת, ומטפחת חלומות על קריירה כבלשית, למורת רוחו של ארוסה מתיו.

כמו הספרי הארי פוטר, וכמו בספריה האחרים כמו "כיסא פנוי", הסופרת היא כותבת סבלנית, נותנת דעתה על פרטי הפרטים הבונים את העלילה, ואינה נרתעת מסיפורי משנה שהעלילה אולי יכולה בלעדיהם, אך הם ההופכים עלילה בלשית לסיפור תוסס ומהנה. הספר, כאמור, בוחש בעולם הספרות, אך עוסק פחות בהיבטים היצירתיים ויותר בהיבטים האישיים והעסקיים, באגו, באינטריגות, ביחסי סופרים-סוכנים, סוכנים-מו"לים וכיוצא באלה. הסופר, הנחשב למתחרה ויריב של קוויין, אם כי הוא מצליח ומפורסם ממנו, מביע את דעתו הצינית על העולם הזה: "סופרים הם גזע פראי. מי שרוצה חברוּת לכל החיים ורֵעוּת שאין בה אנוכיות, שיתגייס לצבא וילמד להרוג. מי שרוצה חיים שלמים של בריתות זמניות עם עמיתים למקצוע שיצהלו על כל כשלון שלו, שיכתוב רומנים". שמו של הסופר שאול מדבריו של קוויין, כפי שציטט אותם העורך של ספריו: "תולעת המשי היא מטאפורה לסופר, שצריך לעבור יסורים כדי להגיע לחומר הטוב".

"תולעת משי" הוא ספר קריא מאוד, מותח במידה, מציג שני גיבורים אנושיים מאוד על מעלותיהם ועל חולשותיהם, מאפיין היטב את דמויות המשנה, גם הגרוטסקיות שבהן, ובתרגומו הנאה של אמיר צוקרמן מהווה חווית קריאה מהנה.

The Silkworm – Robert Glabraith

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן