קטגוריה: ספרים מומלצים

כותרת משנה: הפסיכולוגיה של שכנוע

רוברט ב' צ'לדיני, פרופסור לפסיכולוגיה, או כפי שהוא מתייחס אל עצמו בספר, "חוקר השפעה", פרסם את ספרו "השפעה" לראשונה ב-1984. במהדורות מאוחרות יותר הוסיף פרק, ושילב דיווחים של קוראים שסיפרו על מקרים שבהם הדפו השפעה שהיתה עשויה להטות את בחירותיהם, לצד קטעים רלוונטים מאמצעי התקשורת. תרגום זה לעברית הוא של המהדורה המורחבת האחרונה.

בעולם מודרני קדחתני, שופע מידע ומבלבל, הנטיה האנושית המובהקת היא לקבל החלטות על סמך הכללה, מעין קיצור דרך שמונע השתקעות אינסופית בבחינת הבעד והנגד של כל צעד. כולם עושים משהו, לכן הוא נכון ומתאים גם לי; המוכר חביב אלי, מוטב לי לאמץ את המלצותיו; הבוס אומר, הבוס קובע; וכיוצא באלה. רוב הזמן קיצורי הדרך הללו משרתים אותנו היטב. הבעיה היא שלפעמים הם גורמים לקבלת החלטה בלתי מושכלת שאינה מיטיבה עם המחליט. והבעיה הגדולה עוד יותר היא שקל לנצל את הנטיה הזו כדי להשפיע על אנשים באופן בלתי הוגן.

כל אחד מפרקי הספר עוסק בגורם השפעה מהותי – הדדיות, חיבה, הוכחה חברתית, סמכות, מחסור, עקביות ומחויבות, אחדות. ההפרדה הזו מלאכותית במידה מסוימת, שכן במציאות הגורמים הללו עשויים לפעול במשולב, אבל היא מאפשרת דיון מעמיק ולכן יש בה טעם. למותר לציין שאנשים שונים מגיבים בצורות שונות לכל אחד מהגורמים או לשילוב שלהם, וכפי שצ'לדיני עצמו אומר, "מדובר פה במדעי ההתנהגות, ולא בכישוף", אבל שפע הדוגמאות בספר, מתחומים רבים ושונים, מצביע בסופו של דבר על כך שכל אחד ואחת, חשדן ככל שיהיה, בוחר לעתים בקיצורי הדרך וכדאי להיות מודעים לכך. לתועלתם של מי שמעדיפים לוותר על הפירוט שבדוגמאות – וחבל – מובא בסיומו של כל פרק סיכום ממצה ומוצלח.

מי שמבקשים להשפיע על החלטותיהן של הבריות, בדרכים הוגנות יותר או פחות, יוכלו ללמוד רבות מן הספר. אבל כוונתו של צ'לדיני הפוכה. הוא אינו חותר לסייע בידם של המשפיעים, אלא מבקש לעורר מודעות לאופן קבלת ההחלטות שלנו, לגרום לאנשים להמנע מהחלטה אוטומטית כשנדמה שמופעלת עליהם מניפולציה, ולדעת לעשות את ההפרדה בין הגורמים הסביבתיים (כמו מוכר חביב במיוחד, יצירת תחושת מחסור ובהילות, הוראה סמכותית וכדומה) לשיקולים האובייקטיבים. הוא קורא גם להוקיע ברבים את מי שמפעילים מניפולציות שקריות של השפעה, שכן בכך הם מערערים את מנגנון קיצורי הדרך ההכרחי: "הבגידה האמיתית, הדבר שאסור לנו לעבור עליו בשתיקה, הוא כל ניסיון מצדם להפיק רווחים באופן שמאיים על המהימנות של קיצורי הדרך שלנו".

אודה שבקטעים רבים בספר חשבתי לעצמי שרק אנשים טפשים נופלים בפח ההשפעות, כלומר מקבלים החלטות בלתי רצויות עבורם רק משום שאחד מאותם גורמי השפעה הופעל עליהם, ממניעים טהורים או נגועים. אבל פה ושם נאלצתי להודות בפני עצמי שהייתי בוחרת קיצור דרך במקרים מסוימים מבלי לשקול את הדברים עד הסוף, והספר בהחלט היה מאיר עיניים, מועיל ומעורר מודעות מבחינתי.

הדוגמאות בספר נעות ממקרים פרטיים לארועים גלובליים, מניסויי מעבדה לדיווחים מן היומיום. בין השאר נמצאים פה מסיבות טאפרוור (חיבה), משבר הטילים בקובה (הדדיות) , הניסוי של מילגרם (סמכות), הסכמת היפנים לתת מקלט במדינתם ליהודים שנמלטו מהנאצים (אחדות), התורים לדגם חדש של אייפון (מחסור), מחנות שבויים (עקביות ומחויבות), קניות לחג המולד (מחסור ומחויבות), רופאים ואחיות (סמכות), כַּתות פנאטיות (הוכחה חברתית), ועוד ועוד. מסקנותיו של צ'לדיני משכנעות, וגם אם מבקשים לערער עליהן – הקריאה של מרבית הדוגמאות מעניינת, מחדשת ומהנה.

בהחלט ראוי לקריאה ולתשומת לב.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Influence – Robert B. Cialdini

מטר

2024 (1984, 2021)

תרגום מאנגלית: אסף כהן

שני סיפורים שכתב צ'כוב נכללים בספר זה.

"כרכרנית" הוא סיפורה של אולגה, שהקיפה עצמה באמנים בעלי שם, אך נישאה לדימוב, רופא שאותו החשיבה כ"איש פשוט, רגיל מאוד, שאינו מצטיין במאומה". חסרת מנוח  "היתה תרה בלהיטות אחרי אנשים גדולים, חדשים לבקרים, היתה מוצאת ומחפשת שוב. לשם מה?" חייהם של בני הזוג התנהלו פחות או יותר בנפרד, היא עם מכריה, הוא עם עבודתו ומחקריו. כשבגדה בו עם אחד הציירים, הגיב בסטואיות, אך כשחלה, משום שנדבק – באשמתו – מחולה שבטיפולו, ייסר אותה מצפונה, וחשבה שאולי האשמה היא בבגידה. שמו של הסיפור במקור, כמו גם בתרגומיו, מתייחס לקופצנות של אולגה, שאינה מוצאת לעצמה מקום, ובסופו של דבר מחמיצה את הסיכוי לאושר המצוי בעצם בביתה.

"הנזיר השחור" מתאר את ההתדרדרות לשגעון של קורבין, מלומד שעצביו התערערו מעט בשל עומס עבודה. הוא יוצא לנוח בבית בו גדל, מתאהב בבתו של הגנן, ונדמה שהוא מוצא שלווה, עד שדמותו הערטיאלית של נזיר שחור נגלית אליו, ומבטיחה לו גדולות: "אתה הנך אחד המעטים אשר יכונו בצדק בשם בחירי אלוהים. אתה עובד לאמת הנצחית. מחשבותיך, כוונותיך, המדע הנפלא שלך וכל חייך טבועים בחותם אלוהי, בחותם השמים, לפי שהם מוקדשים לנבון וליפה, הווה אומר – לנצחי". הדרך מכאן לאשפוז במוסד לחולי נפש אינה ארוכה, אבל ההחלמה אינה מביאה לקורבין אושר: "שגעון הגדלות היה לי, אך על כן עליז הייתי, רענן ואף מאושר, מעניין הייתי ומקורי. עכשו נעשיתי שקול יותר בדעתי וכבוד יותר, אך לעומת זאת הריני דומה לכל: הריני – בינוניות, והחיים הם לשעמום לי… הוי, כמה התאכזרתם לי! הייתי רואה האלוצינאציות, אבל למי הפריע הדבר? הריני שואל: למי הפריע הדבר?".

שני הסיפורים מתאפיינים בתמציתיות, המהדקת פרשה ארוכה אל תוך סיפור קצר, מבלי להחמיץ את כל מה שחשוב. משותפת לשניהם כמיהתם של גיבוריו למשהו, לא בהכרח ברור להם מהו, שירומם את חייהם מעל השגרה המשעממת: אולגה מבקשת את אותו דבר חמקמק אצל האמנים המפורסמים, קורבין מוכן לאמץ את השגעון כדי לזכות ביחודיות. צ'כוב מפליא לתאר את המתרחש בנפשותיהם.

מומלץ, כמובן.

Попрыгуня, черный монах – Антон Павлович Чехов

ספרית תרמיל

1965 (1892, 1894)

תרגום מרוסית: מ. ז. ולפובסקי

שכונת רמת אביב נוסדה בשנות החמישים של המאה הקודמת. שמה ניתן לה בהשראת מלון רמת אביב, המלון התל-אביבי הראשון מצפון לירקון, שהוקם על ידי התעשין מאוריציו ויטלה יחד עם עדה סרני ויהודה ארזי. מיקי גרדוש, בנו של הקריקטוריסט קריאל גרדוש, המוכר כדוש, נולד בתל-אביב ב-1957, ומרבית שנות ילדותו והתבגרותו עברו עליו בשכונה החדשה. בספר זה הוא מתאר חוויות שלו ושל חבריו מאותן שנים.

כמי שגדלה במרכז תל-אביב, רמת אביב הצטיירה בעיני בילדותי כמקום יוקרתי, מיוחד, משכנם של היפים והעשירים. על פי סיפוריו של גרדוש היה בתדמית זו יותר משמץ של אמת. אולי לא היה מדובר בעושר, בוודאי לא במונחים של היום, אבל בהחלט מדובר בתושבים מבוססים ובשכונה ששמה דגש על איכות חיים. מתכנניה נתנו דעתם על רווחת התושבים העתידיים, הותירו ריאות ירוקות רבות, לא ויתרו על אסתטיקה, ולא בכדי הכותב חש געגועים לשכונה של פעם, לפני המגדלים הגבוהים הצפופים וצמצום השטחים הפתוחים.

מכל מקום, למרות ההבדלים הפיזיים בין מרכז העיר לפרבר, מצאתי עצמי משוטטת בזכרונותיו של גרדוש כבתוך זכרונותי שלי. משחקי הילדות, חוויות בית הספר, תנועות הנוער, טיולים בארץ, ההיסטוריה הישראלית בהתהוותה, השואה שנוכחת בשקט בהיסטוריה הפרטית – את אלה ועוד הוא מתאר בחיות ובנעימות, ללא עודף נוסטלגיה נוטפת, אבל בהחלט בחיבה ניכרת.

הספר זמין חינם באתר עברית. נהניתי לקרוא אותו, ואני שמחה להמליץ עליו.

איה חורש

2023

"בסופו של דבר, הקשר המשותף הבסיסי ביותר הוא שכולנו חיים על כוכב הלכת הקטן הזה. כולנו נושמים את אותו האוויר. עתיד ילדינו יקר לכולנו. וכולנו בני תמותה", ג'ון קנדי, 1963

הציטוט שלמעלה מופיע בסיפור האחרון מבין שנים-עשר הסיפורים שבספר, תלוי על קיר השרותים בדירה לונדונית. במידה רבה הוא מסכם את המוטיב העובר בספר כחוט שני. כל אחד מן הסיפורים מספר על אפיזודה בחיי הדמות המרכזית שבו, ויכול לעמוד בפני עצמו. אבל דייוויד סלאי יצר שרשרת סובבת עולם המחברת בין הסיפורים הנפרדים, ומצביעה על שני היבטים עיקריים: האחד הוא זה שבא לידי ביטוי בציטוט הנ"ל. השני ממחיש שוב ושוב עד כמה כל אדם הוא עולם מלא, ועד כמה אנו טועים כשאנחנו מאפיינים אותו לעצמנו מתוך זוית ראיה צרה.

מכיוון שמדובר בספר קצר, לא אספר פה על כל הדמויות וכיצד הן מתקשרות זו לזו. אזכיר רק שהוא נפתח בטיסה של אשה ספרדיה מלונדון, שם סייעה לבנה החולה בסרטן בתקופת הטיפולים, חזרה לביתה. כיס אוויר גורם לה לאבד את ההכרה, ומי ששם לב לכך הוא הגבר שיושב לידה, זה שמבחינתה היה בו משהו מוזר משום שנשאר לשבת לשמאלה למרות שהמושב שלשמאלו נותר פנוי. האשה מפונה לבית חולים, והאיש – בסיפור העוקב – טס לביתו בטיסת המשך, ומצטייר באור אחר לגמרי. בהמשך נפגוש, בין השאר, עיתונאית שטסה לראיין סופרת קנדית מפורסמת, וגם מעריצה של הסופרת, תושבת הונג קונג שנראית שקטה ואנמית אך עומדת מרצונה בפני בחירה משמעותית, וגבר הודי שעובד כגנן בקטאר בשירותה של אשה לבנה, מכה את אשתו בביתו ומנהל חיים כפולים במקום עבודתו, וצעירה שחיה בבודפשט ומתעתדת להנשא לפליט סורי, ועוד. כולם מתחבטים בנושאים הנוגעים בקשרים בינאישיים בכלל ובקשרים בתוך המשפחה בפרט. בין אם מדובר בגבר הודי שמטפל באב חולה ובו זמנית מנצל אותו, או בצעירה הונגריה שמקיימת קשר רופף עם אביה בלונדון – רב המשותף על המפריד. כולנו רקמה אנושית אחת חיה.

בסיפורים מינימלסטיים, מעט המחזיק את המרובה, דייוויד סאלאי בורא אפיזודות מציאותיות, אמינות ומלאות חיים, וכולם – ביחד ולחוד – נעימים מאוד לקריאה.

מומלץ.

Turbulence – David Szalay

פן וידיעות ספרים

2020 (2018)

תרגום מאנגלית: אילן פן

צבי ארבל הוא היסטוריון בראשית שנות השישים לחייו. שני מקרי מוות פקדו אותו לאחרונה. אשתו נורה התאבדה לפני תשעה חודשים, וארבעה חודשים אחר כך הלך לעולמו שמואל פויגלמן, משורר יידי, שבכניסתו לחייו של צבי הביא בעקיפין למשבר שהוביל להתאבדות. צבי נותר לבדו, מנותק כמעט לחלוטין מבנו, שבחר לצדד באמו בעת המשבר וסבר שאביו יכול היה להציל את חייה.

פויגלמן הוא ניצול שואה, שאינו חדל מלעסוק בה. כמו בנו של צבי, גם בנו של פויגלמן מנותק ממנו, ואינו מסוגל לשאת את עיסוקו. "זאת הנוסטלגיה שלו […]", הוא מנסה להסביר לצבי את האופן בו הוא מבין את אביו. "לא, לא געגועים אל הימים ההם, כמובן… אלא אל הרגשת המיוחדות, הבחירה… מיוחדים בעולם, בהיסטוריה האנושית, נבחרים… […] אחרת אינני יכול להסביר לעצמי את… החיטוט הזה, הנמשך והולך בלי סוף". צבי, לעומתו, מבין את פויגלמן בשלמות. נושא המחקר שלו עצמו סובב סביב פרעות פטלורה, והגורל היהודי מרבה להעסיק אותו. לבנו יש מה לומר גם בנושא זה: "כל חייך אתה חי ברגשי אשמה. זאת הבעיה שלך […] אתה לא מודע לזה? נדמה לך שאתה חייב לכפר על משהו. על מה אתה חייב לכפר? שלא היית שם?" כשפויגלמן שלח את ספר שיריו אל צבי, ארבע שנים קודם לכן, נוצר בהדרגה קשר בין השניים, שנבע מעניין משותף, וגם מעיר מוצאו של פויגלמן, זמושץ', שסבלה פרעות, והצליח להתקיים למרות היותם שונים לחלוטין זה מזה. צבי מסוגר, אפילו קר, פויגלמן חם, נלהב, שופע חיבה.

צבי שונה במידה רבה גם מנורה. בעוד הוא מעיד על עצמו כי "לא איש-רעים להתרועע אני", הוא מתאר את נורה כאשה חברותית, ידידותית, שאינה מסתפקת בישיבה בבית ובנבירה בספרים כבן-זוגה. היא נושאת שק טראומות משלה, כמי שגדלה בצלו של אב הנתון להתקפי זעם, אך מצליחה רוב הזמן להתעלם ממנו. למרות שצבי חש מדי פעם כי "היא עשתה מיקח טעות כשנישאה לי. מישהו אחר, שונה ממני מאוד, צריך היה להיות בעלה. אני, משקולות קשרתי לרגליה", הוא מאמין שנישואיהם היו מאושרים.

עד שהגיע פויגלמן. נורה סלדה ממנו עוד בטרם פגשה אותו. צבי התמכר בהדרגה לטיפול בענייניו, החל באירוחו למשך ימים בביתם, ועד תשלום מכיסו עבור תרגום שיריו מיידיש לעברית ועבור הוצאתם לאור. כשהציע לפויגלמן לשהות אצלו למשך עשרה ימים, מבלי להתייעץ עם נורה, נטלה זו חופשה מעבודתה כביולוגית, והסתלקה לכל אותה תקופה לירושלים. מה שארע באותה חופשה, והגילוי המאוחר יותר של התשלומים שנעשו בהחבא ממנה, הביאו לפיצוץ בלתי נמנע. אמנם מכאן ועד לקביעתו של צבי כי "חדר אדם זר לחיי והרס אותם", ארוכה הדרך, אך אין שופטים אדם בצערו.

מצויד בזכרונותיו, וגם במחברותיו של פויגלמן שנמסרו לו על ידי בתו, צבי מנסה להבין את השנים האחרונות.

"פויגלמן" הוא אפוא ספר על זוגיות ועל יחסי הורים-ילדים, אבל לבו הוא הזכרון, ההיסטוריה והגורל היהודי. הנה כמה מן ההערות המעניינות בנושאים אלה מפיו של צבי:

"האפוריזם הידוע של סנטיאנה, האומר כי "מי ששוכח את העבר נידון לחיות אותו שנית" – אי אפשר להחילו על ההיסטוריה היהודית, כי כאן גם מי שזוכר את העבר נידון לחיות אותו שנית"

"הדבר המייאש ביותר את חוקר תולדות היהודים בגולה הוא המרווח המצומצם, הכמעט אפסי, של האלטרנטיבות. במלים אחרות: השאלות שהוא מציג לפניו מסוג "מה היה אילו" אין להן תשובות אחרות אלא אלו שמגישות לו העובדות"

על האנטישמיות: "השנאה האי-רציונלית, העבר-זמנית, הנמשכת והולכת מאז הפרעונים, מאז אפיון ותוקידידס ועד ימינו, שלא נשתנתה ביסודה, ועברה רק גלגולי צורה – דתית, מעמדית, לאומנית, גזענית, אידיאולוגית וכולי – שכל ההסברים הסיבתיים מתנפצים אל עובדת נצחיותה"

"בלימוד היסטוריה, שלא כמו במדעים האחרים, אי-אפשר להפריד בין האובייקט – שהוא נושא המחקר – לבין הסובייקט – שהוא החוקר. ההיסטוריון, שעיסוקו בבני-אדם ובחייהם, הוא עצמו חלק מן ה"היסטוריה", פרודה בחומר שאותו הוא חוקר, ואינו עשוי כלל לחקור אותו כמשקיף לא-מעורב, "אובייקטיבי". מהי אפוא כתיבת ההיסטוריה אם לא סלקציה שרירותית של עובדות וארגונן בסדר הגיוני מסוים, לפי נטיותיו של הכותב, כדי לגלות בהן "חוקיות" ההולמת את מטרותיו?"

ההיסטוריונים היו אמורים להיות אלה שחוזים את העתיד, "אך, כאמור, הסופרים הגדולים, כותבי הרומנים, מעמיקים ומרחיקים לראות מאתנו, והסיבה לכך היא שהם – בניגוד לנו – מרכז עניינם הוא לא במאורעות, אלא בבני האדם, שהם צוללים אל נבכי נפשם. והעתיד, עתיד האנושות, הלוא הוא תלוי בתהפוכות נפש האדם"

וציטוט אחרון, הפעם ממחברתו של פויגלמן: "כשישבנו על אדמתנו, שלטה בנו מידת הדין, כשגלינו מארצנו – מידת הרחמים. לכן רוב דברי הנביאים – זעם ותוכחה; רוב דברי אגדה ומדרש – חסד ואהבה. עכשו, ששוב יש לנו מדינה משלנו, שוב נסתתרה מידת הרחמים. הכל שונאים איש את אחיו, וכולם יחד – את המדינה שיצרו". כך כתב לפני כארבעים שנה. והיום?

אהרן מגד, בעיני, הוא מטובי הסופרים הישראלים לדורותיהם. הוא חד אבחנה, מיטיב לצלול אל נפשות דמויותיו, אף פעם אינו מסתפק בקו עלילה פשוט אלא עוטף אותו בידע, בהרהורים ובתובנות, ואת המכלול מגיש בלשון יפיפיה. גם ספר זה, כמו מרבית יצירתו, מומלץ מאוד.

עם עובד

1987

כששירה ומיכה היו סטודנטים צעירים, חברם אמיר הציע להם להשתתף בניסוי לטובת התזה שלו. הוא ביקש מכל אחד מהם להכין רשימה של שלושה דברים שירצה לא לראות בעתיד, מבלי לשתף זה את זה. אחרי שהסתגר איתם, כל אחד בנפרד, בחדרו, ועשה מה שעשה לטובת הניסוי, הרשימות נמחקו מזכרונם. עשרים שנה אחר-כך, כשהעיר נתניה הופכת בלתי נראית עבור שירה, ועבורה בלבד, היא נזכרת בניסוי, ואוחזת בה חרדה גדולה שמא, בגלל מה שנראה לה כשעשוע בלתי מזיק בזמנו, יאבדו לה דברים נוספים שבלעדיהם חייה אינם חיים. אמיר כבר מת, אחרי ששהה שנים במוסד לחולי רוח, והיחיד שיכול לעזור לה במירוץ הנואש לביטול הניסוי, או לפחות בנסיון לגלות מה הם הדברים הנוספים ברשימה, הוא מיכה. אלא שמיכה הוא האקס המיתולוגי, שהיא כנראה עדיין מאוהבת בו קלות, בעלה ארנון ביקש מפורשות שתבטיח לא להיות בקשר אתו, נעמה אשתו של מיכה מתעבת אותה, וכל קשר אתו עלול לסכן את המשפחה שבנתה, את הזוגיות עם ארנון ואת יחסיה עם שתי בנותיהם.

טלי כהן-צדק רקחה עלילה מקורית, קדחתנית, שמצליחה להפתיע, שומרת על מתח לכל אורכה, ומגיעה לסופה בסיום מושלם של בחירה מושכלת. סגנונו החד והמהיר של הספר משקף היטב את קוצר הנשימה שחווה שירה במרדף הבלתי נלאה אחר הרשימות האבודות, ואחר רמזים שאולי יצליחו אם לא להפוך את הניסוי אז לפחות להתוות דרך למנוע את המשכו. על הרקע ההזוי משהו הזה היא עוסקת בעיקר בשאלות של בחירות ושל אפשרויות, וגם של האופן השגוי בו אנו מפרשים אנשים, מתבוננים בהם דרך פריזמה צרה ומחמיצים היבטים נוספים באישיותם. מה אם מיכה היה בוחר בשירה ולא בנעמה? מה אם ארנון לא היה אוהב את שירה למרות מיכה? מה אם במקום להתמסטל קלות ולהיענות לבקשה של אמיר, שירה ומיכה היו פשוט אומרים לא? מה, לכל הרוחות, נראה להם ראוי להעלמה לפני שני עשורים והאם הם עדיין רוצים להעלים אותו כיום? מי באמת היה אמיר, מדען נעבעך, או גאון מרושע? ומיכה, האם הוא גבר מרוכז בעצמו או שהוא נותן דעתו על אחרים?

על כל אלה ועוד בספר. התחלתי לקרוא אותו לפני מספר חודשים, חשבתי שעיר נעלמת מבשרת עלילה שלא תהיה לטעמי, ונטשתי. אני שמחה שהחלטתי לנסות שוב, והפעם קראתי ברצף, בתשוקה לגלות מה הכינה הסופרת לדמויותיה, ובהנאה.

שמו מעורר הסקרנות של הספר הוא – ואין כאן קלקלן – הגדרה בתשבץ הגיון, שפיצוחה הוא "נתניה".

מומלץ בהחלט.

שתים בית הוצאה לאור

2022

דן הגלעדי, רואה חשבון שכל לקוחותיו, למעט אחד, הם עסקים מסדר גודל בינוני ומטה, הוא אדם מלא מעצמו. תיאור משרדו בפרק הפותח את הספר מספק מבט מקיף על אישיותו. התדמית חשובה לו, ולכן הריהוט המוקפד, התעודות שעל הקיר, והאזכור של הלקוח הגדול היחיד שלו, קוואסקו בע"מ, שהטיפול בחשבונותיו – אבל לא בדוחות החשבונאיים שלו – הופקד בידיו לפני שנים. הוא גאה בשמו רב הקוממיות, שלא הוא בחר אלא ניתן לו בלידתו. הוא נרתע ככל האפשר ממגע עם לקוחותיו. דן הוא איש קטן ומתרפס מול בעלי עוצמה, כמו פלטי שעומד בראש קוואסקו. והוא איש "גדול" ומתנשא מול חלשים ממנו, כמו חיים קבסקי.

חיים קבסקי, בעל עסק צולע של תרגומים, הוא לקוח מן הסוג שזוכה לזלזול מצד דן. מה כבר יש להעריך בעסק שחייב בדיווח דו-חודשי בלבד? אבל חיים ודן גדלו יחד, היו מאוהבים באותה נערה, וגם אם החברות ביניהם דעכה, הם ממשיכים את הקשר העסקי ביניהם מכוח ההתמדה. החלום האמיתי של חיים הוא לכתוב ספר. בעשר השנים האחרונות הצליח לכתוב כמאתים עמודים, שאותם שב ושכתב, ופחות או יותר נואש מהשלמת המשימה.

כשפלטי מגייס את דן להפעיל עבורו מניפולציות לא כשרות כדי לעקוף חוזה שהחברה שלו חתומה עליו, דן מסבך את חיים, ללא ידיעתו של האחרון, כשהוא פורט על תשוקתו להוציא את הספר לאור. מכאן מתגלגלת עלילה, שמוּנעת מכוח יוהרתו של דן, אשר עתיד לגלות שכמו חיים גם הוא פיון קטן במשחק גדול ממנו.

הספר נוגע במספר נושאים, ביניהם העולם העסקי המניפולטיבי, הכתיבה והאופן בו היא מתכתבת עם המציאות, הילדוּת והנערוּת המתלוות אל אנשים בבגרותם וממשיכות להכתיב את התנהלותם, התמודדות עם שאלות מצפוניות, ועוד. מה שמייחד את הספר הוא סגנונו המענג. בעברית נאה ובשילוב של הומור וציניות עדינה, ניר ברזל מציג דמויות מאובחנות היטב על רקע אמין, ומגיש לקוראים עלילה מהנה מאוד לקריאה.

חביב מאוד ומומלץ.

פרדס

2025

שמונה סיפורים פרי עטו של אהרן מגד, שראו אור בקבצים אחרים, נבחרו לקובץ זה על ידי ד"ר יפה ברלוביץ, שגם כתבה מבוא מקיף. הסיפורים, רובם ככולם, עוסקים, כרגיל אצל מגד, באנשים "אפורים", אנשי שוליים, כאלה שביומיום איננו נותנים עליהם את לבנו, אך תחת ידו של הסופר הם מתגלים החיים שמתנהלים בתוכם פנימה, וחושפים עושר הסמוי מן העין.

את "שבת" מספר ילד סקרן, שבעת שהוריו ישנים את שנתם יוצא למסעות חקר בעלית גג אסורה. נדמה שהורים מצליחים להסתיר סודות מילדיהם. נראה גם שהם מודעים לכל מה שעובר על ילדיהם. שתי ההנחות גם יחד שגויות. "ברקה" מספר על הקשר בין שתי דמויות חריגות ומבודדות בקבוצה המתגבשת להתישבות, דייג קודר שצץ יש מאין, ובחר מרצונו בריחוק, וגבר שנדחה על ידי הכלל משום דברנותו המעיקה ומשום שלא ניחן כלל ביכולת לעבוד. ב"מעשה בלתי רגיל" גבר, ששקע בחיי משפחה ושגרה משמימים, נסחף להרפתקה שמשיבה לו לרגע מעט מטעם השנים המסעירות של בחרותו. "יד ושם" הוא סיפור קורע לב על סבא ששכל את נכדו בשואה, והוא מבקש להעניק לנכד שעומד להוולד לו בארץ את שמו הגלותי של הנכד שנרצח. "מושיוף ובנו" מעמת בין אדם עירוני אמיד ותקיף, ובין בנו החששן והמסתגר שנשלח לקיבוץ. "בכי" הוא סיפורו של גבר שקט ושולי בקיבוץ, שאשתו זנחה אותו, ורק עוול שנגרם לבנו מצליח להסעיר את רוחו. יחסי ישראל-גרמניה ושאלת האחריות האישית מול האחריות הקולקטיבית נבחנים ב"ביקור הגברה הילדה הופר". הסיפור האחרון, "איש יהודי", מוקדש לזכרו של אביו.

אין בסיפוריו של אהרן מגד, כמו גם בספריו, ארועים "גדולים", כלומר גדולים מנקודת מבט חיצונית. אבל הארועים ה"קטנים" משמעותיים עד מאוד עבור דמויותיו, והוא מיטיב לתאר במבט חד ובוחן את שמתרחש בתוך נפשן פנימה. תמיד מעניין, תמיד מדויק ומעורר מחשבה, וכמובן מומלץ.

זמורה ביתן

1989

באי לסבוס שביוון נמצאו שני תינוקות שננטשו. תחילה מצא רועה עיזים בשדה תינוק ועז מניקה אותו. שנתים אחר-כך מצא רועה כבשים במערת נימפות תינוקת וכבשה מניקה אותה. ניכר היה, על פי החיתולים שעטפו את השניים ועל פי חפצי ערך שהוצמדו אליהם, שמוצאם מבתי אצילים. הרועים הרחמנים לקחו את התינוקות לביתם, אימצו אותם בהסכמת נשותיהם, הטמינו את חפצי הערך, והעניקו לילדים שמות פשוטים של רועים, דפניס וחלואה. ההורים המאמצים ייעדו לשניים חיים זוהרים יותר מאלה שלהם עצמם, אבל בחלום שחלמו, כשדפניס היה כבן חמש-עשרה וחלואה כבת שלוש-עשרה, הורו להם הנימפות לשלוח את הילדים לרעות את צאן המשפחות. וכך היה.

לונגוס, המחבר הבלתי מוכר (לא ברור אפילו אם זהו שמו), רקם סיפור אגדה יפיפה, שבמרכזו התמימות והטוהר של שני הצעירים, המגלים בהדרגה שהידידות שביניהם מתפתחת לאהבה, גם אם אינם יודעים אהבה מהי ואיך מממשים אותה. כך כותב המספר בסיפור המסגרת – הוא מגלה ציור מרהיב בלסבוס, וכשהציור מוסבר לו על ידי מומחה הוא מקבל השראה לכתיבה – כשהוא מתייחס לארבעת חלקי היצירה: "כתבתי את ארבעת הספרים האלה, מנחת-אוהב לאֶרוס, לנימפות ולפאן – ולבני האדם: סיפור נאה מאין כמותו, שיעלה ארוכה לחולה, ישיב חיוך על פני מר-נפש, יזכיר נשכחות לזה שטעם אהבה בימים משכבר; ואילו לזה שעוד מופלאה היא ממנו – יורה לקח למען יבינה".

פה ושם צצים אנשים העלולים לשבש את אושרם העתידי של דפניס וחלואה. מלחמה כמעט פורצת בעקבות שוד. נשים נמשכות אל דפניס ומחמיאות לו, וגברים מכרכרים סביב חלואה. משפחותיהם של השניים, כל אחת לכשעצמה, מייעדות להם שידוך בהתאם למוצאם הרם, מה שעלול לעמוד בדרכם אל האיחוד המיוחל. אבל האל פאן לצדם, וגם ארוס, והנימפות מושכות בחוטים, ודפניס וחלואה ימצאו את העושר, אבל בעיקר את האושר, ויעדיפו תמיד את שלוות המרעה ואת הבדידות בשניים על פני תענוגות העולם. במקביל, מלחמה תימנע, אנשים רעים יחזרו בהם או ימצאו תיקון, והקורא, מר-נפש או לא, יזכה לחיוך שאותו הבטיח הסופר.

גם ממרחק למעלה מאלף ושמונה-מאות שנה ניתן לחוש את ההנאה שבה נכתב הספר, ואת החיבה, המשועשעת לעתים, שנוטה הסופר לדמויותיו, שני צעירים יפים הנטועים בנוף שובה לב. הנה דוגמא לאפיזודה הומוריסטית, שיכלה להכתב גם היום, כי לא הרבה השתנה באופיים של בני האדם ובהתנהלותם. הרקע הוא החורף, שגרם לכפריים להסתגר בדלת אמותיהם, והפריד בין דפניס וחלואה ששוב לא יצאו למרעה. דפניס המתוסכל והמתגעגע מצא סיבה להתקרב אל בית משפחתה של חלואה, אך לא מצא סיבה טובה לדפוק על הדלת:

אך מה הוא יאמר? הוא יאמר: "באתי לבקש אש" –

"הכיצד? אין לכם שכנים קרובים מאתנו?"

"באתי לבקש פרוסת לחם"

"הרי אמתחתך מלאה מכל טוב!"

"האפשר לבקש מעט יין?"

"מה? הרי רק אתמול פתחתם חבית חדשה!"

"הזאב רדף אחרי"

"והיכן עקבותיו?"

"באתי הנה לצוד ציפורים"

"והנה גם צדת! ומדוע לא תלך עכשו הביתה?"

"הייתי רוצה לראות את חלואה"

"וזאת הוא אומר באוזני אביה ואמה של הנערה!"

את הציור שעל העטיפה צייר שלמה ויתקין. התרגום הנאה הוא של יורם ברונובסקי.

מקסים, מהנה ומומלץ.

Δάφνις και Χλόη – Λόγγος

ספרית תרמיל

1969 (המאה ה-2 לספירה)

תרגום מיוונית: יורם ברונובסקי

כשאת לגמרי לבד עם עצמך, לתמיד, איזה אדם תהיי? אשה אחת, כבת ארבעים, אם לשתי בנות עשרה, בעלת השכלה בסיסית ונסיון חיים שמסתכם בעיקר בחיי משפחה שגרתיים, מקבלת בעל כורחה הזדמנות לגלות מי היא במנותק מכל מה ומי שהכירה. האשה, ששמה אינו ידוע לנו (היא מתעדת את קורותיה בגוף ראשון, ואין לה סיבה להשתמש בשמה), הוזמנה להתארח אצל חברים בבקתת הציד שלהם באלפים האוסטרים. החברים יצאו באחד הערבים אל הכפר הסמוך, ולא שבו. כשיצאה האשה לשוטט באזור לכיוון הכפר, נתקלה בקיר זכוכית שקוף שחצץ בינה ובינו, וככל שיכלה לבדוק התמשך לצדדים, חוסם אותה מלהמשיך בדרכה. וטוב שכך, שכן מן הצד שלה החיים נמשכו כרגיל, אך מצדו השני של הקיר שרר מוות. בני אדם ובעלי חיים כאחד כמו התאבנו במקומם, ובמהרה החלה צמחיה לכסות אותם.

ארוע שזעזע אותה, שארע אחרי למעלה משנתיים מאותו יום גורלי, גרם לה לכתוב את קורותיה. איש מן הסתם  לא יקרא את הדברים. פה ושם מפוזרים רמזים באשר לאותו ארוע, אבל רוב הזמן הכתיבה שלה כרונולוגית. היא עוקבת אחרי היומיום שבו ניהלה מאבק הישרדות, כדי להחזיק מעמד בקשיי המקום – הכנת מזון, דאגה לחימום, תחזוקת הבית ועוד – ובקשיי הבדידות שלא הורגלה לה. האם יש טעם בחיים שכל תכליתם לשרוד מבלי לצפות לשינויים, מבלי לקוות ליותר מאשר סיפוק הצרכים הבסיסיים? היא לא מסתירה שעלו במוחה הרהורי התאבדות, אבל אלה התפוגגו. היו בחברתה כמה בעלי חיים, ודי היה בכך כדי לספק לחייה משמעות ומחויבות. הראשון שבהם היה שונר, כלב הציד, שכנראה סולק מחברתם של מארחיה ועשה את דרכו הביתה בטרם הקיר צץ. אחריו התווספה בלה, פרה שהיתה זקוקה ליד חולבת, ומאוחר יותר המליטה עגל. הבאה בתור היתה חתולה, שבתורה הביאה לחבורה גורים, פנינה ונמר.

הספר שופע תיאורי טבע יפיפיים לצד תיאורים מדוקדקים של השגרה המפרכת של חיי האיכרות שנאלצה לסגל לעצמה במהרה. האם נותרה יחידה בעולם? הדעת נותנת שלא, שאי שם מצד זה של הקיר נותרו אנשים נוספים, אבל מכיוון שלא ראתה כל סימן להם, ומכיוון שאין לה את היכולת הפיזית לצאת למסעות חיפוש ממושכים, היא לבדה בעולם, מסתפקת – ולא סובלת מכך – בחברת בעלי החיים שבמשק ביתה. הבדידות הזו, העובדה שאת השיחות הממשיות היחידות היא יכולה לנהל רק עם עצמה, מפנה לה מרחב נפשי להרהורים על חייה שלה ועל חייהם של בני האדם בכלל.

הנה כמה דוגמיות של ציטוטים רבים שאספתי:

על הרגלי היומיום, מתיחת שעונים ומחיקת ימים מלוח השנה, המשמרים מסגרת של שעות ושל ימים: "אני לא יודעת מדוע אני עושה את הדברים האלה, הדבר שמניע אותי הוא כמעט דחף פנימי. אולי אני חוששת שאילו הייתי מסוגלת לפעול אחרת, הייתי לאט לאט מפסיקה להיות יצור אנושי ועד מהרה הייתי מסתובבת מלוכלכת ומסריחה ופולטת צלילים חסרי פשר".

על אפשרות נוכחותו של הצייד, או של כל גבר אחר, בחייה החדשים, ובהרחבה על מקומה של אשה בשנות השישים בזוגיות: "מבחינה גופנית הוא היה חזק ממני, ואילו היה כאן, הייתי תלויה בו. אולי היום הוא היה רובץ לו בבקתה ושולח אותי לעבוד. אין ספק שהאפשרות לגלגל את העבודה על מישהו אחר היתה מפתה כל גבר, ובתור גבר שאין לו סיבה לפחד מביקורת, מדוע לו לעבוד בכלל. לא, בכל זאת מוטב לי להיות לבד. גם החיים עם שותף חלש ממני לא היו מיטיבים עימי, הייתי הופכת אותו לצל של אדם ומטפלת בו עד מוות".

ועוד על חייה של אשה בתקופה שבה נדחקה להסתפק בחיי אשה ואם: "היום כשאני חושבת על האשה שהייתי פעם […] אני חשה חיבה מועטה כלפיה. אבל אני לא רוצה לשפוט אותה בחומרה. הרי מעולם לא היתה לה אפשרות לעצב את חייה במודע […] רק ענקית מהאגדות היתה יכולה להשתחרר מהכבלים האלה, והיא בשום אופן לא היתה ענקית, אלא אך ורק אשה מיוסרת ושחוקה ששכלה ממוצע, ועוד בעולם שמוטה לרעת הנשים והיה להן זר ומאיים […] אלא שיש דבר אחד שאני רוצה לזקוף לזכותה: היא תמיד חשה אי נחת עמומה וידעה שכל שהיה לה היה מעט מדי"

על מקומו של האדם בטבע, בהיותו היחיד שאינו פועל מכוחם של אינסטינקטים בלבד: "היצור היחיד ביער שבאמת יכול לעשות טוב או רע הוא אני. ורק אני יכולה לנהוג במידה של רחמים. לפעמים אני רוצה שנטל ההכרעה לא יוטל עלי. אבל אני בת אנוש, ואני יכולה לחשוב ולפעול אך ורק כמו בת אנוש, מזה ישחרר אותי רק המוות".

על הדברים שאנו מאבדים במירוץ המהיר של החיים: "רק מהרגע שהאטתי את הקצב, היער סביבי התעורר לחיים. אני לא מתכוונת לומר שזו הדרך היחידה לחיות, אבל היא בפירוש הדרך הנכונה עבורי. וכל כך הרבה דברים היו צריכים לקרות לפני שיכולתי למצוא אותה […] השעמום שסבלתי ממנו לעתים קרובות היה שעמום של מגדלת ורדים פשוטה בכנס של יצרני מכוניות. ביליתי כמעט את כל חיי בכנס שכזה, ואני תוהה איך לא התפגרתי יום אחד מרוב דכאון"

וקינה על הבחירות השגויות של האנושות: "אין דחף הגיוני יותר מהאהבה. האהבה הופכת את חייהם של האהוב והנאהב לנסבלים. אלא שהיינו צריכים להבין בזמן שזו האפשרות היחידה, שזו התקווה היחידה שלנו לחיים טובים יותר […] אני לא מסוגלת להבין מדוע היינו חייבים לבחור בדרך הלא נכונה".

על הקריאות המגוונות האפשריות בספר כתבה באחרית דבר איילת בן-ישי.

אודה שלא נמשכתי אל הספר על סמך התיאור שלו. לא חיבבתי את הרעיון של קיר שצומח בן לילה, והתרשמתי שמדובר בעוד אחד מאותם ספרי עזרה עצמית. טעיתי ממש. לא, אין הסבר לקיר, לא מי בנה אותו, ולא איך השתלט המוות על צדו השני, אבל זה באמת לא משנה. משהו קרה, עולמה של אשה אחת השתנה דרמתית, ומה עושים מכאן? בכתיבה יפיפיה ומשכנעת, שתורגמה היטב על ידי שירי שפירא, מרלן האוסהופר מוליכה אותנו, תחת חום קופח וסופת שלגים, אל נפשה של אשה הלומדת את עצמה ואת סביבתה, מגששת את דרכה אל מקומה בעולם, ומגיעה לתובנות פשוטות הצומחות על רקע מציאות מסובכת.

מומלץ מאוד.

Die Wand – Marlen Haushofer

חרגול ומודן

2024 (1963)

תרגום מגרמנית: שירי שפירא