קטגוריה: ספרים מומלצים

בשנת 1956, כשהיה בן שמונה-עשרה, זכה פיליפ לברו הצרפתי במלגת לימודים לשנה אחת באוניברסיטה בוירג'יניה. את חוויותיו מאותה שנה העלה על הכתב בספר הזה.

מפאת גילו, הוא טרוד מאוד בעניינים שבינו לבינה, בחיי הקמפוס, בארועים חברתיים. מה שמעניין בספר זו נקודת המבט החיצונית של הסטודנט הזר, המשלב את הרצון להיות חלק מן החברה עם מבט ביקורתי של מי שלא צמח באותה תרבות. הוא מודע לכך שבזמנו לא היה בכוחו "לעשות רגע חָווי, צְפיה סוביקטיבית, למושג כללי שכוחו יפה לתרבות שלמה", כלומר להסיק מן הפרט אל הכלל, אבל ככותב בוגר מבטו מכיל יותר. עוד מגבלה מצמצמת את תיאוריו ואת תובנותיו, היותו מצוי מרבית הזמן בקרב אוכלוסיה הומוגנית למדי. "הנה כי כן גוננה עלינו המכללה היקרה שלנו כקליפת הגולם מפני הכניסה לעולם המקביל לעולמנו, עולם שמאכלס אותו מי שקרוי בפי הסטטיסטיקנים האמריקאי הממוצע", ולא נותרו לו אלא הצצות אל אותה חוויה שונה.

עולם מקביל כזה הוא היקום הנפרד של השחורים. אלה האחרונים מתגוררים בשכונה נפרדת, לומדים במוסדות שונים. נקודות ההשקה בין הלבנים לשחורים מתקיימות באמצעות עבודות שירות, ובנסיעות ליליות נדירות של הסטודנטים לחפש הרפתקאות מיניות עם נשים שחורות. המספר, שצמח על רקע שונה, מנהל בסתר רומן נטול עתיד עם נערה שחורה, ועומד על הדקויות של העליונות הלבנה ועל בושת ההפרדה והגזענות. רשמית אין איסור על מגע בין שתי האוכלוסיות, אבל כפי שאומר לו שריף, שמצא אותו חונה בלילה בשכונה שחורה וביקש להפחיד אותו: "זה לא החוק, אבל זה המנהג".

לברו מתאר את הווי הסטודנטים, וגם כמה מדמויות המרצים. הוא מקדיש חלק נכבד מן הסיפור לתיאור היחסים בין הנערים במוסד שבו הוא לומד לנערות במכללות בסביבה, על כל טקסי ההיכרויות והפגישות. הוא מספר על השינויים במוזיקה – הימים ימי אלביס הראשונים, על משפחה של חבר בדאלאס, על קודי התנהגות שהוא מנסה לאמץ, על היחס אליו כזר – תחילה הזרות מבודדת אותה, ואחר כך הופכת אותו דווקא יחודי ומקובל, ועוד.

שתי נשים בחייו זוכות לתשומת לב מיוחדת, ומאירות תופעות חברתיות. האחת היא אייפריל, הנערה השחורה שאיתה הוא נפגש בסתר. השניה היא אליזבת, סטודנטית באחת המכללות, שיועדה על ידי אמה, ועל ידי החברה כולה, להיות נערה כל-אמריקאית – מטופחת, פלרטטנית, עתידה להנשא לגברים הנכונים – אבל מאסה ביעוד הזה, ובחרה בקיצוניות הפוכה.

"הסטודנט הזר" הוא ספר מעניין, המאיר היבטים בחברה האמריקאית של שנות החמישים מנקודת מבט יחודית, נעים לקריאה.

L’Etudiant Etranger – Philippe Labro

עם עובד

1991 (1986)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

*** הסקירה כוללת פרטים מן העלילה ***

"האנשים היו אז בשלבים הראשונים של הנהגת אורח חיים נטול שמחה, והיו צאצאיהם של האדונים שידעו בזמנם כיצד לשמוח […] הדור הראשון, בני המהגרים הראשונים, עטו על עצמם את הכהה שבגוני הפוריטניות, והאפילו בכך את פני האומה עד שלא היה די בכל השנים שאחר כך להאירן"

הסטר פרין, שהגיעה אל המושבות באמריקה ללא בעלה, ילדה בת מחוץ למסגרת הנישואין. במאה השבע-עשרה בניו-אינגלנד הפוריטנית היה זה חטא בל יכופר. השופטים, שבעיני חלק מן ההמון המקומי נראו רחמנים מדי, גזרו עליה הוקעה פומבית במשך שעות על במת הגרדום, ונשיאת האות A על חזה לנצח כדי להכריז על פשע הניאוף. נושאת את התינוקת פרל בזרועותיה, כשעל חזית שמלתה רקומה האות במיטב כשרונה היצירתי, יצאה הסטר לשאת את עונשה. הקהל, שהתכנס לצפות בה, הרגיש כי האות הבוהקת "השפעתה היתה כשל כישוף המרחיק אותה מן היחסים הנהוגים בין בני אנוש, וכולא אותה בזירה כלשהי לבדה".

הסטר ופרל השתכנו בבית בודד, והסטר שקעה בעבודות תפירה ורקמה עבור תושבי המקום, וגם בעבודות צדקה. גם אם כישוריה ומאמציה זכו להערכה (היו שהחלו להתייחס אל האות A לא במשמעות המקורית אלא כ-Able), היא נותרה מבודדת, יעד לסקרנות, להטפות, להצקות. מעגל ריק הקיף אותה. בכל רגע יכולה היתה לשנות את גורלה במו ידיה. כל שהיה עליה לעשות היה להסתלק מניו אינגלנד ולהסיר את האות. היא בחרה להשאר. "כאן, היא אמרה לעצמה, הוא מקום חטאה, וכאן צריך להיות מקום עונשה עלי אדמות; וכך, אולי, יטהרו בסופו של דבר ייסורי חרפתה היומיומית את נשמתה ויטפחו טוהר תחת זה שאיבדה; טוהר שיש בו יותר מן הקדושה בזכות סבלה".

מכל היבטי הספר, ההחלטה הזו נראית לי המשמעותית ביותר, ואולי גם העצובה ביותר. הסטר היא אשה חושבת, מסוגלת למסקנות עצמאיות. הבידוד שנכפה עליה נתן לה את השהות ואת החופש להתבונן בקהילה מנקודת מבט יחודית. כך, בין השאר, היא מבינה כי החטא הגדול של חייה היה ההסכמה להנשא ללא אהבה. היא מתבוננת בבתה, תוהה על גורלן של הנשים בעולם שהיא מכירה, ומגיעה למסקנה שנדרש מהפך כדי שנשים תהיינה שלמות עם קיומן. "ראשית יש למחות את כל המערכת החברתית ולבנות חדשה תחתיה. אחר כך יש לשנות מן היסוד את מהות המין האחר". ולמרות העצמאות המחשבתית הזו, החינוך הפוריטני השריש בה לחלוטין את תחושת החטא, והיא נושאת את האות ומתייסרת מרצונה.

אביה של פרל, שעל זהותו הסטר שומרת בסוד, סובל עוד יותר ממנה מאותה הסיבה. כלפי חוץ הוא מכהן ככומר, אך הכניעה החד-פעמית שלו לאהבה ולתאווה משבשת את בריאותו הנפשית והגופנית. הוא חש כזיוף, ומייסר את עצמו בשוטים, פשוטו כמשמעו. "שום אדם אינו יכול לאורך זמן לעטות חזות אחת למען עצמו ואחרת למען הציבור, בלי שיאבד בסופו של דבר את היכולת לומר איזו מהן היא האמיתית". שנים מספר אחרי לידתה של פרל, הסטר, שמבקשת להציל את הכומר מנוכחותו של בעלה, היורד לחייו מבלי שיחשוף את זהותו, מציעה לו להסתלק יחדיו למקום אחר. הכומר נענה, נדמה שהדברים יסתדרו, אך גם לו, כמו להסטר, אין את היכולת למחול לעצמו. חינוך מאיים ומדכא נחקק עמוק.

נתניאל הותורן, צאצא של אותה קהילה (כולל השופט התליין ממשפטי סיילם, ג'ון הותורן), מותח בספר ביקורת על הפוריטניות, ומבקש את חירות המחשבה. הוא עושה זאת באמצעות סיפור מורכב ועשיר בפרטים, המאירים את הפינות החברתיות החשוכות.

את הספר פותחת הקדמה ארוכה בשם "בית המכס", המתארת את תקופת שירותו של הסופר כמנהל בית המכס בסיילם. הקישור ל"אות השני" נעשה באמצעות מציאת האות ותיאור של הפרשה בין מסמכים עזובים בבית, אבל ההקדמה עומדת בפני עצמה כתיאור שנון של ההתנהלות המנהלית והחברתית באותה תקופה. למהדורה השניה של "אות השני" הקדים הותורן הקדמה נוספת, ובה הסביר, משועשע כלשהו, מדוע למרות התרעומת שעוררה ההקדמה המקורית, יותיר אותה על כנה.

לספר מצורפת אחרית דבר מאת אמילי בודק.

הספר נכתב לפני קרוב לשתי מאות, מתאר ארועים שארעו כמאתים שנה קודם לכן, ובכל זאת הוא רענן ורלוונטי ומעניין מאוד, ולכן מומלץ.

The Scarlet Letter – Nathaniel Hawthorne

כרמל

2003 (1850)

תרגום מאנגלית: סיגל אדלר

אלברט, שעבד שנים רבות בעירית תל-אביב, החליט יום אחד לפרוש ולהקדיש את עצמו לכתיבה. אשתו אלנה, העובדת בסוכנות נסיעות, תמכה בהחלטתו, כרגיל. איזון נוח מתקיים מאז ומתמיד בין שני בני הזוג, השונים מאוד זה מזה. הוא יושב בית, ראשו מרחף בהרהורים פילוסופיים, מתבודד מעט. היא חברותית, מבקשת לראות עולם, מעשית. הוא אינו עומד בדרכה כשהיא יוצאת לטיולים בחו"ל עם חברתה. היא דואגת לספק לו קן מרופד. היא מבליגה כשהוא נעלם למספר ימים ומותיר רק פתק המבקש שלא תדאג. היא מניחה לו להסתגר שעות בחדרו עם ספריו. משפחתו ומשפחתה וגם חבריהם סבורים שיש משהו משונה בגבר בראשית שנות החמישים לחייו הפורש מחיים יצרניים בטוחים לטובת חיי רוח, אבל אלברט בשלו ואלנה לצדו.

אי אפשר שלא להעריך את אלברט על מאמציו לחיות חיים אסתטיים מעל הבינוניות של השגרה. הוא שוקע בקריאה מעמיקה של ספרות יפה ושל כתבים פילוסופיים, הוגה בהם, מתווכח איתם, ומגבש עמדות עצמאיות על מתן משמעות לחיים. הוא אינו ממהר לכתוב רק לשם כתיבה – במחברת אחת הוא מנהל יומן של ארועים ושל מחשבות, במחברת שניה הוא אוסף ציטוטים הראויים להזכר, ובמחברת השלישית, זו המיועדת ליצירתו שלו, הוא כותב רק משפטים שאיתם הוא שלם לחלוטין, שלכל מילה בהם יש משמעות. התוצאה המעשית היא שלושה משפטים בשלוש שנים. צירוף של משברים – מות אמו, חשדות בבגידה של אשתו, קנאת סופרים בגיסתו – יפיק ממנו לבסוף, בפרץ אחד, יצירה שאיתה יחוש שלם.

כמו שאי אפשר שלא להעריך אותו, כך אי אפשר שלא לכעוס על התנהלותו. אלברט מתהלך בעולמו בבטחון של "אני ואפסי עוד", חש נעלה על סובביו הפשוטים בעיניו, מפונק עד קלקול על ידי אלנה. אין לו שום בעיה להסתלק מן הבית מבלי להתקשר להודיע שהוא בסדר. הוא אינו בוחל ב"הענשת" אלנה באמצעות שתיקה. כשהוא נתקף דיבוק לדבר אחד, שום דבר לא יסיט אותו. אהרן מגד מאבחן בדייקנות את אופייה של אלנה המאפשרת זאת: "אם כי היתה אשה חרוצה, זריזה ובעלת תושיה, הן כפקידה והן כעקרת בית […], הנה בכל הנוגע לה-עצמה, היו בה מעין עצלות מחשבה וכבדות החלטה […] ענוותנית היתה ביחסיה עם עצמה". את אלנה חיבבתי מאוד. היא מצליחה להתעקש על שלמות נישואיה, לרפד את חייו של אלברט, ויחד עם זאת לעשות גם לעצמה, אם בטיולים ואם בחוג ריקודי עם שאליו היא מצטרפת כשהוא הולך ומסתגר.

יותר מאשר בספריו האחרים של מגד, כאן חשתי שגיבורו אינו מייצג סיפור פרטי כלשהו, אלא את חבלי ה"ישראליות", אם אפשר להתבטא כך. אלברט עבר בילדותו מעבר חד ממחוזות ירוקים בבולגריה אל יפו האפורה והסואנת. כחייל בשתי מלחמות ראה פעמיים את המוות מול עיניו. משפחתו הבולגריה ומשפחתה הרומניה של אלנה לא היו מרוצות מן השידוך ה"מעורב". בתו מחזיקה בדעות שמאלניות מנוגדות לשלו. אלברט, בשיטוטיו אל מחוזות הפילוסופיה ובהסתגרותו בחדר העבודה, מבקש, כך נראה לי, מזור מכל אלה, מבקש למצוא משהו מעבר ליומיום ולבעיות הפוקדות את החיים כאן השכם והערב. במשפט כמעט חבוי, הסופר עוקץ אותו על אופטימיות זמנית שפקדה אותו, או אולי חומל עליו, על כולנו: "אבל הלך-מחשבתו של אלברט מעולם לא היה הגיוני ביותר".

אולגה שבשם הספר היא חלום. אשה צעירה, שישבה על הטיילת וקראה את "הרצוג", משכה את תשומת לבו של אלברט, והפכה לדימוי לטוהר, לחיים אחרים. מגד קושר באופן מבריק בין הרצוג ובין מה שיתרחש בהמשך בחייו של אלברט.

הספר ראה אור לפני שלושים שנה, ונדמה שדבר לא השתנה. הויכוח הפוליטי שהתלקח בין אלברט לבתו עדיין בוער, ואיש אינו מקשיב לאלנה, זו ש"רק לא סובלת את הקיצוניים, מצד זה או מצד זה, השופכים אש וגופרית אלה על אלה כאילו הם הבעלים היחידים על האמת ויש להם פתרונות מוחלטים, לכאן או לכאן. לא, אין להם פתרונות, לא לאלה ולא לאלה. אז תקשיבו בשקט זה לזה! אל תזנקו לקרוע לגזרים את מי שחולק עליכם!"

אהרן מגד עמוק ומדויק כדרכו, והספר מומלץ, כמובן.

עם עובד

1994

לתומס טרייסי יש נמר. לא בדיוק נמר, אלא פנתר שחור, ולא באמת נמר בשר ודם, לפחות תחילה, אלא מעין ישות פנימית בתוכו שמתלווה אליו מילדות. במילה האחרונה בסיפור חושף סרויאן מהי משמעות הנמר בעיניו, אבל בעיני הוא נושא משמעות שונה, הבאה לביטוי במהלך חייו של טרייסי. הנמר הוא הכוח הפנימי שבטרייסי, המצפן המכוון אותו, ולפעמים מטעה אותו, אל האופן שבו הוא רוצה להתנהל בעולם.

טרייסי גדל בסן פרנסיסקו, ניסה את מזלו בניו יורק, מצא אהבה ואיבד אותה, שב לסן פרנסיסקו ושוב לניו יורק, הפך מפורסם בעל כורחו, נחשד כמטורף, וביקש תיקון לשיבוש שנפל בחייו. הנמר היה אתו רוב הזמן, לעתים מעניק לו כוח להיות אסרטיבי ולעמוד על שלו, לעתים דוחק בו להחלץ מן הבדידות ולמצוא נפש אהובה, ולעתים דוחף אותו בכוח רב מדי לבצע מעשים שיזיקו לו. כשנמר שנמלט מגן חיות פוסע לצדו ברחובות ניו יורק, טרייסי אינו מבחין בינו ובין זה שבתוכו, ומבקש להגן על שניהם.

הסיפור של הנמר הוא סיפור כפול. רוב הזמן זהו הסיפור הפרטי של טרייסי ומאמציו להגדיר את מקומו. משעה שהנמר הופך נחלת הכלל, זהו גם סיפורה של החברה, שפוחדת מן השונה ורודפת אותו, שהופכת כאב פרטי למוצר צריכה, ושנגרפת כעדר בהיסטריה המונית. סרויאן, באמצעות פסיכיאטר אירופאי ששונא פסיכיאטריה, מעביר שבט ביקורת על הנסיון לקטלג אנשים ולקבוע גבולות לשפיות ולשגעון. "קל לעשות זאת. אפשר לעשות זאת עם כל אחד", הוא מגיב על קביעתו של פסיכיאטר אחר לפיה טרייסי משוגע. סרויאן, המאמין בטוהר ובתום, מוביל את העלילה אל סיום מזכך המעורר אנחת רווחה.

במהלך הקריאה, יש להודות, לא הוקסמתי מן היצירה. המטפורות הברורות שבה, כמו גם הסגנון המינימליסטי, גרמו לי להתייחס אליה כפשטנית. או שמא חיכיתי לעוד "הקומדיה האנושית", והתאכזבתי כשקיבלתי משהו שונה. יופיה של היצירה נגלה לי רק כשהרהרתי בה אחרי שסיימתי לקרוא. אני אמנם מעדיפה את היצירות האחרות של סרויאן, אבל הנובלה הזו מומלצת בהחלט.

עוד יש לציין לטובה את האיורים המלבבים של דני קרמן המעטרים את הספר. כדאי לקרוא את המאמר שכתב לרגל צאתו לאור.

Tracy’s Tiger – William Saroyan

תשע נשמות

2024 (1951)

תרגום מאנגלית: ג'יי לביא

איריס קאופמן לקתה בסרטן בפעם הראשונה כשהיתה כבת שלושים. החיים הפילו עליה מאז עוד שני סוגי סרטן וגם טרשת נפוצה, שמשבשת את חייה בהתקפים בלתי צפויים. "אין 'לפני המחלה' ו'אחרי המחלה'. יש רק התמודדות אחת ארוכה. לעתים היא הישרדותית באופייה ומכוונת לטיפול בסימפטומים, ולעתים היא תופסת צורה של הפוגה זמנית ומוקדשת לשיפור איכות חיי". כשהיתה נקיה מן הסרטן הראשון הביאה לעולם בן שני, אח לבכור שהיה בן שלוש וחצי כשחלתה. כשהתגלה הסרטן השני התמודדה עם גסיסתה של אמה ומותה. בספר היא כותבת על הכרונולוגיה הזו כמצע להתבוננות עצמית ואקדמאית כאחת בחווית המחלה וידיעת המוות האורב.

זה אינו ספר דרמטי. כלומר, הוא כזה מעצם הנושא, אבל אינו מבקש להיות מלודרמטי ולעורר רחמים או הזדהות או סימפטיה אישית. מצד אחד הוא אקדמאי-משהו, נסמך על פסיכולוגים, על ספרות ועל פילוסופיה כדי לחקור את התהליכים הנפשיים. אבל מצד שני, ובזה עיקר עוצמתו, הוא מאוד אישי. זה אינו דיון עקר מֵרגש בחמשת שלבי האבל, או ב"ממלכת החולים" ו"ממלכת הבריאים", או בידיעת היותנו בני תמותה, אלא תיאור של חוויה אינדיבידואלית, שמוגש לקוראים בחשיפה כנה בלי התנצלויות, כי אין סיבה, במינון מושלם בין תיאוריה למציאות.

הסופרת כותבת, בין שאר נושאים מעניינים, על התחושה הקשה של אובדן השליטה על חייה; על הבדידות למרות התמיכה של קרוביה; על ההתלבטות בין הריון נוסף לבריאות; על חוסר היכולת להתאבל כיאות על אמה בשל הגידול שתקף אותה עצמה; על הקשר הזוגי שלמרות "הפער באופן ההתמודדות שלנו עם הארוע המאיים כל כך של מחלה יצר שלם שגדול מסך חלקיו"; על המחלות הכרוניות – "החיים עם מחלה כרונית אינם ארוע בודד, אלא פיצול מתמשך. מעבר חזרתי, בלתי פוסק ואכזרי בין שתי הממלכות"; על הכתיבה – "לא ריפוי אני מוצאת בכתיבה, אלא צלילות ומרחב"; ועוד. ועל כל אלה היא כותבת בעברית יפיפיה, בניסוחים בהירים וצלולים, ובגילוי לב מרגש.

ספר חכם, נוגע, מעורר מחשבה ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2024

הצוות המובחר שבשם הספר הוא זה של שבעה האסטרונאוטים האמריקאים הראשונים, שהחל משלהי שנות החמישים עמדו בחוד החנית של המירוץ האמריקאי לחלל. שם הספר במקור – The Right Stuff – החומר הנכון אם לתרגם מילולית, מתייחס אל אוכלוסיה נרחבת יותר, זו של טייסי הניסוי דוגמת צ'אק יגר ששבר את מחסום הקול, וטייסי הקרב וגם האסטרונאוטים, כל אלה שניחנו בתכונה שהגדרתה חמקמקה, "איכות נבחרת", שייחדה אותם, וייצגה את הקשיחות ואת הנחישות ואת הלהיטות לפרוץ גבולות ומחסומים גם במחיר חייהם. לטייס שטס עשרים שנה היה סיכוי של עשרים ושלושה אחוזים לההרג בתאונת מטוס, וסיכוי זה אינו כולל נפילה בקרב.

שבירת מחסום הקול ב-1947 הוותה ציון דרך משמעותי בתולדות התעופה. טייסי הניסוי המשיכו לבחון את גבולות המעטפת, ושברו שיאי מהירות וגובה. כעשור אחר-כך, בעקבות ההתקדמות המשמעותית של ברית המועצות בחקר החלל, נבחרו מתוכם שבעה לתכנית מרקורי. במאי 1961, אל שפרד היה האמריקאי הראשון שעלה בקפסולה מעל לגובה שמונים קילומטרים שהוגדר כקו החלל. בפברואר 1962, ג'ון גלן היה האמריקאי הראשון שהשלים מסלול היקפי בחלל סביב כדור הארץ. יורי גגארין הרוסי הקדים את שניהם, והישגו זה יחד עם העליונות הבלתי מעורערת של ברית המועצות, זרעו פאניקה בארצות-הברית. בשל כך, ומן הסתם גם בעקבות כשלון מפרץ החזירים, הנשיא קנדי הכריז על תכנית אפולו, שלושה שבועות אחרי טיסתו של שפרד. לאחר מספר טיסות מאוישות נוספות, תכנית מרקורי הגיעה אל קיצה.

את הכרונולוגיה המפורטת של תכנית מרקורי אפשר לקרוא במקורות רבים, וגם בספר הזה. אבל מה שמייחד את הספר הם ההקשרים הרחבים של התכנית להיבטים מעניינים בחברה האמריקאית של התקופה, וגם להיבטים אישיים של המעורבים בה. לא במקרה בחר טום וולף לפתוח את הספר בתיאור חייה מלאי החרדה של אשתו של אחד מטייסי הניסוי, ולא בטיסה המפורסמת של יגר. נשותיהם של הטייסים, ואחר-כך של האסטרונאוטים, הושפעו, כמובן, משמעותית מאורח החיים של בני זוגן, החל בשרשרת שיחות הטלפון ביניהן בעקבות כל ידיעה על תאונה בטרם נודע מי נפל הפעם, ועד הקרקס התקשורתי סביב חלק מהן עם כל המראה מוצלחת לחלל. גם לתקשורת מיוחד בספר מקום נרחב, כמפיצת הפאניקה מפני הסובייטים, כמציבת האסטרונאוטים על כן התהילה, כשטחית וכפופוליסטית כשמדובר בדקויות, וכדורסנית במירוץ אחר עוד תמונה ועוד ידיעה, קלושות ומיותרות ככל שתהיינה. לא נעדר, כמובן, מקומה של הפוליטיקה ששיקוליה לא נבעו מתאוות ידע ומסקרנות, אלא, כרגיל, מאינטרסים לא בהכרח ענייניים.

נושא מעניין שחוזר ונדון בספר הוא הכפילות של המירוץ לחלל, לא בין הסובייטים לאמריקאים, אלא בין תכנית מרקורי לטיסות הניסוי. בזמן שבמרקורי פיתחו את החללית, שכונתה תחילה קפסולה, שבה ישוגר אסטרונאוט באמצעות רקטה, יצרני המטוסים וטייסי הניסוי המשיכו לקבוע שיאים שלא נפלו בהרבה מאלה של מרקורי, הן מבחינת מהירות והן מבחינת גובה (כשמטוסים הגיעו לגובה מעל שמונים ק"מ, הטייסים שהטיסו אותם קבלו תואר אסטרונאוט). יתרה מזו, טייסי הניסוי ראו עצמם נעלים על האסטרונאוטים משום שהטיסו את המטוסים במו ידיהם, בעוד שלאסטרונאוטים נועד תחילה תפקיד פסיבי למדי. העובדה שקופים הוטסו לחלל, ותפקדו בשלמות בהסטת מתגים על לוח הבקרה, שימשה מקור ללעג כלפי האסטרונאוטים. אלה מצדם ביקשו, וקבלו, שליטה גדולה יותר על מערכות החללית, שליטה שהתבררה כחיונית כשהמערכות האוטומטיות לא תפקדו כנדרש. מדוע לא החל המירוץ לחלל באמצעות המטוסים? כי הפוליטיקה, בעקבות הדוגמא הסובייטית, דרשה תא קטן מאויש. הקופים, אגב, עברו התעללות אכזרית ובלתי נסבלת עד שרוחם נשברה כליל, והתפקוד המושלם שלהם, כפי שמתאר זאת וולף, נועד להציל אותם מן העונשים הקשים שהוטלו עליהם כשטעו.

הספר מרתק לא רק מבחינת לב הסיפור ומבחינת ההקשרים, אלא גם בתיאורי אוירה, כמו לילות השתיה בפונדק הטייסים של פאנצ'ו בבסיס במיורוק (היום בסיס אדוארדס); בירידה לפרטי פרטים, כמו מה קורה לאסטרונאוט שדחוס בקפסולה במשך ארבע שעות בהמתנה להמראה והוא חייב, פשוט חייב, להטיל את מימיו, פרט שולי שבטיסה הראשונה איש לא נתן עליו את דעתו; וגם בדינמיקה שבין שבעה חברי הצוות, שלמרות המטרה המשותפת והאחווה המבצעית היו שונים מאוד זה מזה. ויש בספר גם קטעים מצחיקים רבים, ביניהם התגובה של פיט קונרד, שהיה מותש משורת המבחנים האינסופיים של המועמדים להיות אסטרונאוטים, כשנדרש לתאר מה הוא רואה בדף לבן לגמרי. קונרד, שנטה לליצנות, התכופף מעל הדף, התבונן בו, ואמר בארשת רצינית: "אבל הוא הפוך…". הבוחן ההמום מצא עצמו רוכן מעל הדף בחוסר הבנה. הפרטים האנושיים הללו מצטרפים לתמונה חיה ותוססת של קורות גיבורי הספר.

באחרית דבר וולף מסביר כי חשב שהתמונה הציבורית המחניפה לצוות מרקורי הסתירה את הדרמה האמיתית שחוו, ומטרתו בספר היתה להתבונן יותר באנשים ופחות בחלל. מלאכתו עלתה בידו. מאוחר יותר עובד הספר לסרט, שוולף לא היה מרוצה ממנו.

"הצוות המובחר" הוא ספר מרתק, כתוב בכשרון רב, עתיר ידע ומומלץ.

The Right Stuff – Tom Wolfe

מערכות – משרד הבטחון

1985 (1979)

תרגום מאנגלית: יהודה עופר

ג'ו רוז, איש מדע רציונלי, חולק את חייו מזה שש שנים עם קלריסה, חוקרת ספרות ומרצה. למרות הבדלי אופי ופערי עניין, הם מתנהלים בהרמוניה. אבל אז נכנס אל חייהם ג'ד פארי, והקשר מתערער.

הכל התחיל כשבמהלך פיקניק זוגי שמעו ג'ו וקלריסה קריאה לעזרה. כדור פורח עמד לצאת משליטת מפעילו, ולהמריא כשבתוכו יושב נכדו של המפעיל. חמישה גברים ששהו בסביבה, ג'ו ביניהם, נענו לקריאה. כשהכדור החל להתרומם למרות משקלם המשותף על החבלים, נשמטו ארבעה מהם בעודם בגובה נמוך. האחד שנותר לאחוז בעוד הכדור צובר גובה, נחלש ונפל אל מותו מול עיניהם. "מה עשיתי, או לא עשיתי? אם אשמה היא, היכן היא מתחילה?", תוהה ג'ו כשהוא משחזר דקה אחר דקה את נסיונות ההצלה. אבל דבר נוסף, שעתיד להשפיע עליו במידה רבה יותר, ארע באותו הזמן. ג'ד פארי, אחד מהחמישה, החליף אתו מבט אקראי, שבעקבותיו החליט כי ג'ו מאוהב בו. האובססיה שיטפח, בנוסף לקנאות העזה שבה הוא מאמין באלוהים, ירדפו את ג'ו. בימים כתיקונם יתכן שהיה בוחר להתעלם מפארי. אבל החוויה שעבר עם מותו של אחד הגברים, והשאלות המוסריות שעוררה בו החוויה הזו, גרמו לו להגיב על האובססיה ולנסות להלחם בה, ובכך כנראה רק להזין אותה.

כבר בערבו של יום הארוע התקשר פארי אל ג'ו ואמר: "רק רציתי שתדע שאני מבין מה אתה מרגיש. גם אני מרגיש ככה. אני אוהב אותך". משום מה בחר ג'ו לא לשתף את קלריסה, אלא לומר לה שהיתה זו טעות במספר. ההחלטה הזו תעלה לו באמון ששרר ביניהם עד כה, והוא ימצא עצמו לבדו במאבק מול פארי. המשטרה לא תאמין לו, קלריסה לא תאמין לו, והוא ירוץ אל תוך קירות בנסיון להלחם במופרעות של פארי, שכפי שמסתבר לקה בתסמונת קלרמבו. פארי מוצא סימנים לאהבתו של ג'ו כלפיו במקומות שאינם. הוא גם נוטל על עצמו את המשימה הקדושה לנער את ג'ו מהרציונליות ולהעביר אותו אל האמונה. "אלוהים זימן אותנו יחד בטרגדיה הזאת ואנחנו צריכים, אתה יודע, להפיק מזה מה שנוכל", הוא אומר לג'ו כשהם ניצבים ליד גופת ההרוג. ובתגובה על מאמריו של ג'ו הוא כותב "הוא זקוק לעזרתי, אמרתי בלבי כל אימת שעמדתי לוותר, הוא זקוק לי שאשחרר אותו מן הכלוב הקטן של התבונה". ג'ו מצדו חושש שפארי עלול להתיאש מנסיונות שכנוע מילוליים ולעבור למעשים. "ההגיון שעלול להעביר אותו בניתור אחד מיאוש לשנאה, או מאהבה להרס, יהיה פרטי, לא ניתן לניחוש, ואם יתקוף אותי, בלי שום אזהרה יתקוף".

מקיואן מפרק לגורמים את שני הקשרים, זה שבין ג'ו לקלריסה וזה שבינו ובין פארי, כפי שג'ו חווה אותם. הוא עוקב בדקדקנות אחרי הלכי רוחו, ואחר מאמציו לשבור את המעגלים שנוצרו סביבו ולשוב לשגרה השלווה. יש מרכיב של אימה בעלילה, שילוב של פחד מאיום ממשי ומאובדן עשתונות עד כדי טשטוש השפיות, וג'ו מנסה להתמודד אתו באמצעות השלטת ההגיון על התהפוכות הבלתי הגיוניות שגורמים אחרים ושגורם הוא עצמו. מכיוון שאין המדובר בספר מתח לשמו, אלא בכזה העוסק בשאלות מוסריות והגותיות, לא נעדר מקומן של מה שעלולות להצטייר כסטיות מן העיקר, בדמות שיחות בנושאי מדע וספרות. בעיני הן מעשירות את הספר, ומהוות חלק בלתי נפרד מאישיותם של גיבוריו.

בסיומו של הספר מצורפים שני נספחים, הכוללים תיאור מקרה קליני (בדוי על ידי מקיואן) המסכם את התנהלותו ההוזה של פארי. אגב, השאלה מה ארע לקשר של ג'ו וקלריסה נותרה פתוחה בסיום העלילה, ומקיואן סוגר אותה בנספח.

הנה שני קטעים, מתוך רבים, שמצאתי ראויים לציטוט.

ג'ו על האבולוציה של האמונה הדתית: "יתכן שהיא פעלה על קבוצות, ולא רק על יחידים, הביאה לידי לכידות וזהות ונטעה בך ובחבריך הרגשה שאתם צודקים, אפילו – או בעיקר – כשאתם טועים. אלוהים לצדנו. משולהבים מאחדות מטורפת, חמושים בוודאות איומה, אתם פושטים על השבט השכן, מכים ואונסים בלי חשבון, וחוזרים לוהטים בהרגשת צדיקות ושכרון הנצחון שהבטיחו לכם האלים שלכם. חיזרו על כך חמישים אלף פעם במשך כמה אלפי שנים, ומערכת הגֶנים המורכבת המטפחת אמונה חסרת יסוד תקבל תפוצה חזקה".

ג'ו על אמונה ועל מדע: "אף אחד לא יכול להסכים על שום דבר. אנחנו חיים בתוך ערפל של תפיסה משותפת למחצה ולא מהימנה, ונתוני החושים שלנו באים מעוותים בפריזמה של רצון ואמונה, שמטה גם את הזכרונות שלנו. אנחנו רואים וזוכרים לטובתנו, ובתוך כך משכנעים את עצמנו. אובייקטיביות חסרת רחמים, ביחוד בקשר לעצמנו, היתה תמיד אסטרטגיה שנדונה לכשלון. מוצא כולנו ממסַפרי חצאי האמיתות הזועמים והנלהבים, שכדי לשכנע אחרים, שכנעו בו-זמנית את עצמם. ההצלחה ניפתה אותנו במשך הדורות, ועם ההצלחה בא הפגם שלנו, הטבוע עמוק בגֶנים שלנו כמו חריצים בדרך עגלות – כשהדברים לא התאימו לנו לא יכולנו להסכים על מה שמתחולל לנגד עינינו. האמנת – ראית. לכן יש גירושים, מחלוקות ומלחמות על גבולות, ולכן פסל זה של מרים הבתולה מזיל דמעות דם ופסל זה של האל גאנשה שותה חלב. ומשום כך המטפיסיקה והמדע הם מפעלים אמיצים כל-כך, המצאות מדהימות כל-כך, גדולות יותר מהגלגל, גדולות יותר מהחקלאות, יצירות של אדם העומדות בניגוד ישיר לנטיית טבע האדם. אמת חסרת פניות. אבל הן לא הצילו אותנו מעצמנו, החריצים כבר היו עמוקים מדי. אין גאולה לַפְּרָט באוביקטיביות".

מקיואן משלב בכשרון רב עלילה מותחת עם דיון בשאלות מוסריות וחברתיות ועם אתגר הפיצוח של זוגיות ואמון הדדי. זהו אחד מטובי ספריו, בעיני, והוא מומלץ מאוד.

Enduring Love – Ian McEwan

עם עובד

1999 (1997)

תרגום מאנגלית: עתליה זילבר

הבנקאי ואספן האמנות היהודי-צרפתי מואיז קמונדו, שנפטר ב-1935, הפך בשנותיו האחרונות את ביתו הפריזאי למוזיאון המוקדש למאה השמונה-עשרה. את הבית הוריש לאגודה לאומנות דקורטיבית, והעניק לו את השם "מוזיאון נסים דה קמונדו" לזכרו של בנו, שנהרג במלחמת העולם הראשונה. קמונדו היה אחד מעשירי היהודים בצרפת, שהיו מעורבים אלה בחייהם של אלה באמצעות קשרי עבודה, חברות ונישואים, וגם באמצעות קשרים חשאיים מחוץ לנישואים. "אולי הייתי יכול לצייר עץ משפחתי, אבל הוא היה נראה כמו רשת קורי עכביש", כותב אדמונד דה ואל, צאצא למשפחת אפרוסי, שסבתו אליזבת היתה חברתה של ביאטריס, בתו של מואיז, ושקרובו הרחוק שארל הוא שסייע למואיז לקנות את ביתו בפריז.

אדמונד דה ואל התחקה אחר קורות בית אפרוסי לאורך דורות בספרו "הארנבת עם עיני הענבר", כשהוא מתבונן בהיסטוריה משתי נקודות זוית, אישית-משפחתית כנצר למשפחה, ואמנותית כקדר ואמן בעל שם עולמי. ב"מכתבים לקמונדו" הוא מקדיש את תשומת לבו למואיז קמונדו, אדם בודד באחרית ימיו, למרות קרבתם של בתו, חתנו ושני נכדיו, מסוגר באבלו על בנו. הספר, כשמו, הוא אוסף מכתבים שכותב דה ואל לקמונדו, משתף אותו בממצאים שמצא בארכיונים, בהרהורים על מהלכה של ההיסטוריה, במחשבות על אמנות, על אספנות, על זכרון ועוד. כמו בספר הקודם, גם כאן הוא אינו מסתפק בהתמקדות צרה בדמויות, אלא מרחיב את היריעה אל התקופה על תהפוכותיה, וכמובן נוגע באמנות. בשונה מהספר הקודם, שהפליג בתיאורים מפורטים ודקדקניים של כל נושא שעליו נתן את דעתו, כאן, בגלל המסגרת המגבילה של המכתבים, התוצאה היא תמונות נפרדות, תמציתיות וממוקדות כל אחת לעצמה, היוצרות יחדיו תמונת חיים של מואיז קמונדו, של משפחתו ושל הקהילה שסביבו.

כמובן, לא נעדר מקומה של האנטישמיות. התקופה המתוארת בספר היא בעיקרה זו שבין מלחמות העולם. זוהי צרפת שבה ספרים אנטישמיים של לואי פרדינן סלין הופכים לרבי מכר, ושבה מעל במת בית הנבחרים נאמר לראש הממשלה היהודי בלום: "מוטב שאת המדינה הזאת יוביל אדם ששייך במוצאו לאדמה הזאת… ולא איזה תלמודיסט ערמומי". לקראת סיום, פרק כמו-דוקומנטרי אינטנסיבי מספר על שארע לבני קמונדו האחרונים תחת השלטון הנאצי. מואיז כבר היה בין המתים. בתו ביאטריס קיוותה שהתנצרות תציל אותה, אבל היא ובתה פאני הואשמו באי ענידת הטלאי הצהוב ונכלאו בדארנסי. במסמך שמצא דה ואל טרח מי שטרח לציין שהיא יהודיה מכל הכיוונים, ושאין לשחררה. בעלה של ביאטריס, ליאון ריינאך, התגרש ממנה, אולי בנסיון להצילה, ונתפס עם בנו ברטראן לא רחוק מן הגבול הספרדי. כולם נשלחו לאושוויץ. איש מהם לא שרד.

בסיום הספר מתייחס דה ואל לזהותו שלו, כצאצא מצד אחד של משפחת אפרוסי היהודיה, וכבנו של כומר אנגליקני מן הצד השני: "אני חושב שאני בן כלאיים. התפקרתי מכל דת אפשרית. אבל אני בהחלט יודע איך נראית מחויבות לרעיון. אני יודע שיש דרכים לעשות מתפוצה משהו יוצא מן הכלל. ושזאת דרך לומר משהו, דרך לצאת נגד הבוז השקט. אני חושב שאפשר לאהוב יותר ממקום אחד. אני חושב שאפשר לחצות גבול ועדיין להיות אדם שלם".

בשוליים: אוסף הנצקה, שהיווה זרז לכתיבת ספרו הקודם של דה ואל, ושכן בביתו בעת הכתיבה, החליף בינתים ידים. שני שלישים ממנו הושאלו לטווח ארוך למוזיאון וינאי, ושליש נמכר למטרות פעילות רווחה.

"הארנבת עם עיני הענבר" אהוב עלי במיוחד. הוא כתוב מתוך אהבה ומעורבות אכפתית, מעשיר, שופע ידע, ונוגע מאוד ללב. "מכתבים לקמונדו", שכאמור שונה ממנו בסגנונו, נכתב באותה רוח, ואני, כמובן, ממליצה עליו. יחד עם זאת, אין לי יכולת להעריך כיצד יתקבל אצל מי שיגיע אליו ללא ידע מוקדם. "הארנבת עם עיני הענבר" תרם לי, לצורך זה, את ההיכרות עם הסופר ועם נבכי החברה היהודית העשירה באירופה של העשורים הראשונים של המאה העשרים. "האחרון לבית קמונדו" של פייר אסולין, ספר מומלץ אף הוא, העניק לי את ההיכרות עם מואיז קמונדו ועם המוזיאון. הקריאה ב"מכתבים לקמונדו" היתה אפוא עבורי כשיבה אל מחוזות מוכרים, תוך העשרתם בנקודת המבט היחודית של דה ואל. מעניין כיצד יחוו אותה מי שלא קראו את שני הספרים האחרים.

Letters to Camondo – Edmund de Waal

ידיעות ספרים

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

**מכיוון שהמחזה ידוע, הסקירה אינה נמנעת מפרטי עלילה מהותיים**

"בית בובות" הוא האופן בו חווה נורה הלמר את ביתה ואת חייה. טורוולד, בעלה ואבי שלושת ילדיה, מתייחס אליה כאל ילדה, בובה לשעשועיו. הוא מכנה אותה בשמות מקטינים, כמו ילדה וסנאית ואפרונית, מפקח על הוצאותיה, ומצפה ממנה להיות עליזה ומרוצה תדיר, וכמובן מוכנה לשרותו. יש לו כללים ועקרונות שלפיהם הוא מנהל את חייו, ואינו מעלה בדעתו אפשרות שאשתו לא תנהג כמוהו, שאולי תפיסת העולם שלה שונה משלו.

נורה, שעברה מרשות אביה לרשות בעלה, נוהגת כמצופה. היא מתיילדת, מחניפה, משחקת את המשחק. אבל כבר בשורות הראשונות של המחזה אנו נרמזים שמתחת לפני השטח היא חורגת מן הכללים, כשהיא אוכלת עוגיות שטורוולד מתנגד להן, וממהרת להחביא אותן בכיסה ולמחות סימני אכילה מפיה כשהוא נכנס אל החדר. בהמשך יתברר שהיא מסתירה סודות כבדים יותר מכמה עוגיות שנאכלו בחשאי. מניעיה נאצלים – רצון דוחק להציל את חיי בעלה ולגונן על אביה – אבל בתוך המסגרת החברתית שאינה מאפשרת לאשה לפעול ללא אישור בעלה, היא נאלצת לשקר כדי להשיג את מבוקשה, וסופו של השקר להסתבך ולהביא לפיצוץ כשיתגלה. תגובתו החמורה של טורוולד, גם אם יסלח ויבקש להחזיר את החיים למסלולם, ואי התיצבותו לצידה בעת צרה, יגרמו לנורה לראשונה לומר לו ולעצמה דברים ברורים ואף לבחור בנתיב עצמאי.

איבסן, בתבונה, אינו מציג גבר רע מול אשה קורבן, אלא מאיר מצב חברתי מעוות. טורוולד, למרות שהוא נהנה מעליונותו כבעל ומכניעותה של נורה, אינו מוּנע מרוע אלא ממוסכמות. גם נורה, כשהיא מחליטה שאינה יכולה עוד, מדייקת כשהיא משמיעה את דבריה לפני שהיא עוזבת:

"אתה היית תמיד כל כך טוב אלי. אבל הבית שלנו מעולם לא היה יותר מאשר חדר משחקים. לגביך הייתי אשתי-בובתי, בדיוק כמו שלגבי אבא הייתי ילדתי-בובתי. והילדים היו הבובות שלי. אני נורא נהניתי מזה ששיחקת בי, והשתעשעת איתי, ממש כמו שהילדים נהנו מזה ששיחקתי איתם. אלה היו חיי הנישואים שלנו, טורוולד".

אפשר לגנות את החלטתה של נורה לעזוב ולהותיר מאחוריה את ילדיה בחברתו של אדם שאת התנהלותו היא עצמה אינה יכולה לשאת. אפשר להריע לה על העוז לעמוד לראשונה לבדה מול החיים, ועל נחישותה לטרוק את הדלת מול תחינותיו של טורוולד הטוען כי למען בניית גשר על פני התהום הפעורה כעת בין בני הזוג "יש בי הכוח להשתנות, לֵהפך לאדם אחר". מהפך כזה, נורה יודעת, אינו מתרחש כהרף עין. נדרשת היפרדות של ממש, נדרש נס. בכל מקרה יש להבין את המחזה על רקע מוסכמות התקופה, אם כי הרלוונטיות שלו לא התפוגגה, ולהעריך את האמירות פורצות הדרך שלו.

"בית בובות" יכול להקרא כמסר פמיניסטי, ויש בו אכן עמידה נחרצת לטובת יחסים זוגיים שוויוניים יותר, או לפחות כאלה שמכירים בעצמיותן של הנשים. מכיוון שגם טורוולד סופג זעזוע, הגורם לו לראות את נישואיו באופן שונה ואף להתאמץ לשפר אותם, אני חושבת שמדויק יותר לקרוא את המחזה כנושא מסר רחב יותר, הקורא לכל אחד, גבר או אשה, לתהות על טיבו שלו ועל מקומו היחודי, במקום לאמץ את המוסכמות באופן עיוור ולהתאים את עצמו אליהן ללא מחשבה עצמאית.

המחזה תורגם מספר פעמים על ידי מתרגמים שונים. קראתי אותו בתרגומו הנהיר של גד קינר, שאף הוסיף מבוא מקיף על מכלול יצירתו של איבסן.

מעורר מחשבה ומומלץ.

Et dukkehjem – Henrik Johan Ibsen

אור-עם

1983 (1879)

תרגום מנורווגית: גד קינר

עשרים ושבעה מסיפוריו של או. הנרי קובצו יחדיו בקובץ זה. כל הסיפורים ראו אור בקבצים אחרים ובתרגומים אחרים, חלקם מוכרים מאוד, כמו "מקץ עשרים שנה", אחרים מוכרים פחות (או למצער פחות מוכרים לי).

רבות נכתב על סיפוריו של או. הנרי. רבים מהם מצטיינים בסיומים מפתיעים שהופכים על פיהם את כל מה שהובן עד לשם; אי הבנות יוצרות סיטואציות משעשעות; חמלה ואהבת הבריות עד כדי נכונות להקרבה מרחפות עליהם; ביקורת חברתית בלתי סמויה מובעת בכמה מהם (בספר זה היא בולטת מאוד בסיפור "תקנת ג'ורג'יה"); מוסר השכל מובלע בחלקם, גם אם הסופר מתכחש לו; והם תמיד נעימים מאוד לקריאה.

מפתיע לגלות שאת כל מכלול יצירתו – שלוש-מאות שמונים ואחד סיפורים – כתב או. הנרי בתקופה של פחות מעשור, כשהוא מצליח לשמור על מקוריות ועל יחודיות, גם אם המוטיבים חוזרים. כך, לדוגמא, בקובץ זה נכלל הסיפור "קורבן האהבה", שבו שני בני זוג עובדים בסתר במכבסה כדי לתמוך זה בזה, באופן המזכיר את הסיפור המפורסם יותר, "מתנת חכמי הקדם" ועדיין זהו סיפור העומד לעצמו עם עלילה מובדלת.

מתוך סיפורי הקובץ הזה חיבבתי במיוחד את "המשורר והאיכר", שבו בן כפר שמגיע לעיר נחשד כעירוני מחופש, משום שהוא נראה כאיכר "אותנטי" מדי, כמעט מאולץ. כשהוא מתלבש בבגדים עירוניים ומנסה לסגל לעצמו את גינוני המקום, הכפריות שבו הופכת גלויה ובולטת, והוא מואשם בנסיון להיות מה שאינו. חיבבתי מאוד גם את "שומר האבירות", שמציג דמות נוגעת ללב של משרת המנסה למנוע מאדונו לגנוב כסף מהבנק שהוא מנהל. מסתבר בסופו של דבר, מבלי שהמשרת מודע לכך, שלא היתה כאן כוונת גניבה, והמשרת בעצם הצליח לשכנע את האדון להמנע מלהבריח מן הבנק בורבון שהחביא בו, ובעקיפין גרם לו לחדול משתיה.

הנה שתי דוגמיות למשפטים שמשכו את תשומת לבי. המשפט הראשון, מתוך "חדר מרוהט להשכיר"  מתייחס לעובדה שסיפורים מצויים בכל מקום: "מכאן מסתבר שהבתים ברובע זה, המאכלסים דיירים באלפיהם, חייבים להכיל אלפי סיפורים – רובם משעממים, ללא ספק; אך מוזר יהיה הדבר אם לא נגלה רוח-רפאים או שניים בנתיבם של כל אותם אורחים-פורחים". השני הוא המשפט הפותח את הסיפור "הזהב שנצץ": "סיפור שמוסר-השכל מצורף אליו, כמוהו כעקיצתו של יתוש. הוא סתם מטרידך תחילה, ואחר כך מחדיר בך טיפה צורבת המרגיזה את מצפונך. אי לכך, הבה נגיש את מוסר-ההשכל תחילה וניפטר ממנו".

התרגום של הסיפורים התיישן מאוד, עד כדי כך שבאחד מהם מצאתי מילים שלא הצלחתי לפרש. אבל כשחיפשתי מידע על המתרגמים מצאתי את סיפור חייו המעניין של מירון אוריאל. לא הצלחתי למצוא פרטים על איריס ברוכוב.

מהנה ומומלץ.

לדורי

1963 (1904 – 1910)

תרגום מאנגלית: מירון אוריאל ואיריס ברוכוב