קטגוריה: ספרים מומלצים

"הטירה היא שלי", שראה אור בעברית בעבר באותו תרגום תחת השם "רשימות קסנדרה", נכתב כיומנה של קסנדרה בת השש-עשרה. קסנדרה מתגוררת בטירה בריטית מתפוררת יחד עם אחותה הבכורה רוז, עם אחיה הצעיר תומס, ועם אביה ג'יימס ואשתו השניה טופז. יש מן ההפרזה בהתיחסות לאביה כאל מי שמתגורר עם משפחתו. למעלה מעשור קודם לכן הוא ריצה עונש מאסר של שלושה חודשים בעקבות מעשה אלימות, ונדמה כי המאסר שינה אותו כליל. קודם לכן היה סופר מוערך בזכות ספרו פורץ הדרך "יעקב נאבק", וכעת הוא סובל ממחסום כתיבה. לפני המאסר הוא היה איש רעים להתרועע, וכעת הוא מעדיף להתרחק מן הבריות, ולכן בחר להתקשר בחוזה שכירות למשך ארבעים שנה בטירה המבודדת. מאב מעורב יחסית הוא הפך לאדם שקוע לגמרי בעצמו, ובעוד המשפחה חולקת חדרים בטירה הוא מבלה את רוב שעותיו לבדו בבית השער. כשמונה שנים קודם לכן נפטרה אשתו, אם ילדיו, מי שלדברי בתה "גידלה אותנו באמונה שהוא גאון, ובגאונים אסור להאיץ". טופז, אשתו השניה, נכנסה לאותה משבצת מעריצה.

המשפחה חיה בעוני על סף רעב. בזה אחר זה מכרו את מרבית נכסיהם, ולא נותר דבר שיכול להכניס להם כסף. אף אחד מבני המשפחה אינו מסוגל להשתכר למחיתו, למעט סטיבן, בנה של עובדת לשעבר בטירה, שנותר לגור בה אחרי מות אמו. סטיבן, נשמה טובה, אינו מושך משכורת, ומרגיש מחויב לתמוך במשפחה בתמורה למגוריו במקום. הוא למעשה היחיד שמתחזק את הטירה, והוא מוכן ליטול על עצמו עבודות נוספות לרווחת תושביה. במהלך השנה המתוארת בספר, אי-אז בשנות השלושים של המאה הקודמת, קסנדרה תבין שהוא מאוהב בה.

חיי המשפחה מתהפכים כששני אחים אמריקאים צעירים מקבלים לידיהם את האחוזה שבה נכללת הטירה. נוכח הסיכון שהבעלים החדשים יתחילו לגבות את שכר הדירה, שהבעלים הקודם כבר מזמן ויתר עליו, המשפחה מתכננת להשיא את רוז לסיימון, העשיר מבין האחים. דוֹדי סמית רוקמת עלילה, הקורצת שוב ושוב אל עלילות ג'יין אוסטן ושרלוט ברונטה, בעטיפה מודרנית (לזמנה), מפוכחת, מבדרת ורבת תהפוכות. מובלעות בעלילה גם התיחסויות ל"נשים קטנות" – תאוות הכתיבה של קסנדרה, הריקוד עם ניל במסדרון צדדי, הספר המזכיר את "ספר הצליינים" של הבנות – ונהניתי לגלות אותן.

קסנדרה היא דמות כובשת לב. היא צעירה חושבת, מתלבטת, קשובה לרחשי לבה ולצרכיהם של אחרים, בעלת תושיה, ויחד עם זאת עדיין נערה בלתי מגובשת, רומנטית ואינה בוחלת בתעלולים. סיימון ואחיו ניל מתארים אותה כמי שהיא "קצת מודעת מדי לתמימותה". הכומר אומר לה כי "את מים שקטים חודרים עמוק – ג'יין אייר עם קורט בקי שארפ. נערה מסוכנת לפני ולפנים".

קסנדרה מנסה לעזור לרוז להגיע להחלטה הנכונה באשר לנישואים, גם כשהיא נתקלת בתגובתה הנחרצת לפיה "הייתי מתחתנת אתו גם אילו שנאתי אותו", כי בהתייחס לעוני "אני לא מוכנה לחיות ככה. לא מוכנה, לא מוכנה!". היא מנסה לפתור את תסבוכת ההתאהבות של סטיבן, ולאפשר לאחיה לממש את מלגת הלימודים שקיבל. חידת התנהלותו של אביה מטרידה אותה, והיא מנסה למצוא דרך להחזיר אותו אל הכתיבה היוצרת. היא מנסה לגבש תשובות לשאלות שמטרידות אותה, ומאמינה כי "אולי אם אכריח את עצמי לכתוב, אגלה מה מציק לי". היא תוהה על עתידה ועל האפשרות שהיא עצמה תינשא בשלב כלשהו, וחוששת כי "מה שבאמת יפריע לי זו התחושה שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה, שהאושר יהיה מצב קבוע ולא יהיה לי למה לצפות". היא מגלה את חולשתה של הפשרה כשהיא מבינה כי "משחק הפשרות שכולנו שיחקנו […] זה משחק מאוד לא מוצלח, וחלק מהמשתתפים עלולים להפגע". בכתיבתה שלה קסנדרה מנסה להיות מאוד מדויקת, לא לרמות את עצמה, להתבונן בסביבתה במבט נקי מהטיות, והתוצאה היא שנה של צמיחה.

כוחו של הספר נובע מאישיותה של קסנדרה, מההומור המיוחד של הסופרת, ומן הניווט החינני והחכם של העלילה בתוך תפניות שיכלו ליפול בקלות אל הרומן-רומנטיות המתקתקה. עידית שורר עשתה עבודה טובה בהמרת הבריטיוּת אל העברית.

להדגמת רוחו של הספר ואישיותה של קסנדרה, הנה הפיסקה הפותחת:

"אני כותבת בישיבה בתוך כיור המטבח. ליתר דיוק, כפות רגלי בתוך הכיור, והיתר על קרש שמניחים עליו כלים ליבוש, שריפדתי אותו בשמיכה של הכלבה ובכיסוי של הקומקום. אי אפשר לומר שממש נוח לי, ויש פה גם ריח מדכא של סבון קרבולי, אבל זה המקום היחיד במטבח שנשאר בו קצת אור יום. וגם גיליתי שהישיבה במקום שאף פעם שאף פעם לא ישבתי בו מעוררת השראה – את השיר הכי טוב שלי כתבתי בישיבה על לול התרנגולות. אם כי גם זה לא שיר טוב במיוחד. החלטתי שהשירים שלי איומים ושאסור לי להמשיך לכתוב שירים".

מהנה, מקורי ומומלץ.

I Capture the Castle – Dodie Smith

כתר

2018 (1948)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

שרה ואמה מוניק הן צרפתיות שחיות בקזבלנקה. לשרה אין מושג מיהו אביה. הגבר היחיד ששימש עבורה כדמות אב, החל לנעוץ בה מבטי זימה כשהיתה בת עשר, ואמה עשתה את המעשה הנכון ונטשה אותו. נוכל אחר פיתה אותן לעבור מצרפת למרוקו כדי לפתוח חנות, והותיר אותן בחוסר כל. מבחינתה של מוניק, כל עוד היא חיה בצד הנכון של הגדר, הווה אומר בשכונה עניה אבל לא העניה ביותר, היא מרוצה, גם אם היא חיה מחסדיהם של גברים מזדמנים. השקפתה של שרה שונה לחלוטין. אמנם כבר מגיל צעיר היא מוכנה לעשות הרבה עבור הבנים כדי שיקנו לה כל מה שלבה חפץ, אבל כעת בגיל שש-עשרה היא נחושה להיות עשירה. על הכוונת שלה נמצא דריס, מי שהוגדר באוזניה כ"עשיר יותר מן המלך".

דריס מכוער, מוזר, נדמה שהוא צר אופקים וכל מעייניו באופנועים, והוא בפירוש אינו מתעניין בבנות. אם שרה היתה כנה עם עצמה היא היתה מודה שהוא דוחה אותה. אבל הוא, כאמור, עשיר. מאוד. בסולם ההיררכי של קזבלנקה הוא נמנה עם המעמד השולט. שרה רוצה עושר, רוצה שליטה, ויותר מכל היא רוצה את השלווה ששורה, כך נראה לה, בבתיהם של העשירים. "כל עוד יהיו שטרות בארנק של דריס, אותם שטרות בלתי נדלים של בחור עשיר כמו המלך, כי אז בבית שלו, ושלה, תשרור שלווה אמיתית: הקץ לעוול, לשליטה, לאלימות; השלווה תשרור בבית החנון בכל הזכויות".

שרה טוותה מערכת מסועפת של כזבים, שנועדו להסתיר את בושת העוני, ונדמה לה שהצליחה בכך. "הם חשבו שהיא בודדה, מסתורית, מרושעת. אבל אף אחד לא ניחש שהיא עניה. זה לא היה אפשרי". אבל דריס יודע. ובמפתיע, זה לא אכפת לו. כי דריס, כמו שחשבו מכריו בסתר לבם, "מסובב על כל הראש, הוא אף פעם לא מבין איך הדברים עובדים. הוא היה האחרון שעדיין לא שקע בטירוף הדעת של המקום הזה". וזהו עיקרו של הסיפור – טירוף הדעת של המקום הזה, קזבלנקה בשנות התשעים.

שרה אוחזת מצד אחד בתחושת העליונות של צרפתיה במרוקו – "ברור שאני יותר טובה מכם. אני צרפתיה. אנחנו לא שייכים לאותו גזע, אדיוט", היא מטיחה בשכן שלה – ומצד שני בתחושת הבושה של העוני ושל התלות הנובעת ממנו. היא מתמודדת גם עם מעמדה כאשה צעירה בעולם שבו לגברים מעמד איתן יותר, ועם תחושת הזרות כלא-מסולמית במדינה שאורחותיה נקבעות על ידי הדת. מתוקף הצרפתיות שלה היא זוכה ללימודים חינם, אך מכוח הזרות והעוני נשללות ממנה זכויות והנאות. גם בתוך החברה המרוקאית מתנהלים החיים תחת סולם היררכי ברור, המבדיל בין בעלי הון ושליטה לאחרים, בין גברים לנשים, בין אדונים כל-יכולים ומשרתים נטולי אפשרויות. ומעל כולם "היתה קבוצה ששלטה בכולם – בגברים, בעשירים, בבעלים, במנהלי העסקים: הפאסים", יוצאי פס. משפחתו של דריס נמנית איתם. גם אם דריס אינו מבין "איך הדברים עובדים", ובינו ובין שרה נרקם קשר, מה הסיכויים שאלה שכן מבינים יאפשרו להם לממש את הקשר הזה?  

במפתיע, בתוך המבנה החברתי הסבוך והנוקשה שוררת גם סובלנות בלתי צפויה. חוקי האיסלם הנכפים בכוח על המוסלמים אינם נכפים כלל על הזרים. היהודי שבחבורה אינו יוצא דופן או דחוי. יש כבוד כלפי נשים, כלומר כלפי אלה שאינן נחשבות רכוש משפחתן. ובכל זאת, "ככה זה כאן, כמו בכל מקום אחר בארץ הזאת. תמיד יהיה מי שישלוט בך. פה השליטה באחר היא כמו השפה הלאומית. אם הייתי במקומך והיה לי דרכון, הייתי עולה על מטוס ועוברת לחיות בצרפת. אומרים ששם כל בני האדם שווים. את קולטת דבר כזה? כל בני האדם שווים", כך אומרת לשרה משרתת בבית משפחתו של דריס.

"עשיר כמו המלך" הוא ספרה הראשון של אביגיל אסור, סופרת צרפתיה ילידת קזבלנקה, אך לא ניכרים בו סממנים בוסריים של ספר ביכורים. הוא הרשים אותי משום היותו ססגוני, תוסס, מדויק, אמין, נוגע ללב, והכללתו ברשימה הקצרה לפרס גונקור לספרי ביכורים מוצדקת בעיני. התרגום של רמה איילון עשיר וזורם, והספר מומלץ בהחלט.

Aussi Riche que le Roi – Abigail Assor

עם עובד

2024 (2021)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

הרקול פוארו מתבקש לעזור לפצח פרשית רצח, או שמא שתי פרשיות. ריצ'רד אברנתי נפטר חולה ושבור לב במה שנראה כמוות טבעי, וזמן קצר אחר כך נרצחה קורה, אחותו הצעירה, שלאחר הלווית אחיה הכריזה בבטחון, "הוא הרי נרצח, לא?". מה ידעה קורה ששאר בני המשפחה לא ידעו? האם איבדה את חייה רק בשל ההכרזה הזו, או אולי מדובר בכלל בשוד שהשתבש?

מי שיוצא תחילה לרחרח הוא עורך הדין של ריצ'רד, שמקווה להוכיח כי מרשו וידידו מת בנסיבות מצערות אך טבעיות. כמו כמה מבאי ההלוויה, גם הוא חש תחושה מעורפלת שמשהו "לא בסדר", מבלי שיוכל לשים את האצבע על הסיבה לתחושתו. לא מסייעת לו גם החמקמקות של בני המשפחה, שנראה כי כולם מסתירים סודות וטינות הדדיות. אחרי שקורה נרצחת משתף עורך הדין פעולה עם המשטרה במקום מגוריה, וכשנראה שהדברים מובילים למבוי סתום הוא מגייס את פוארו.

פוארו מוצא לעצמו סיפור כיסוי כדי לכנס סביבו את כל המעורבים, עושה שימוש במוצאו הזר כדי להעמיד פנים שהאנגלית אינה נהירה לו די הצורך, ושם לב לפרטים שוליים לכאורה שעולים תוך כדי שיחה. בערך לקראת השליש האחרון של הספר היתה לי תחושה שאני יודעת מן הרוצח או הרוצחת, והסתבר שצדקתי, אלא שתחושה אין בה כדי לספק פיצוח משכנע, ומסתבר שההוכחה המכרעת, שהיתה שם גלויה לכל קורא, חמקה ממני. היא, כמובן, לא חמקה מפוארו שחושף אותה בדפים האחרונים.

אגתה כריסטי, שוב וכרגיל, היא מספרת סיפורים משובחת. ריבוי הדמויות בספר גרם להצגת אילן יוחסין בתחילתו, אבל אין בו צורך. אפיון הדמויות שלה כל כך ברור ומדויק, שהן הופכות מוכרות חיש קל והאילן מתייתר. היא שוזרת פרטים לכלל סיפור מותח, נותנת תשומת לב לארועי מפתח ולארועים שוליים, לדמויות הראשיות ולאלה שסובבות אותן, מפזרת רמזים מטעים לכל עבר, ונוטעת ביניהם את זה שיוביל אל הגילוי. לא נעדר מקומו של הומור דק, והקריאה בספר היא בשל כל אלה מושכת ומהנה.

הוצאת "עם עובד" ומיכל אלפון הוסיפו עוד ספר מוצלח לסדרת התרגומים החדשה של ספרי אגתה כריסטי, וכמו קודמיו גם הוא מומלץ בהחלט.

After the Funeral – Agatha Christie

עם עובד

2024 (1953)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

ג'ובנה היתה כבת שתים-עשרה כששמעה את אביה משווה אותה לאחותו ויטוריה. ויטוריה סימלה את כל מה שרע במשפחה. היא היתה רעה, סכסכנית, מכוערת מבחוץ ומבפנים, או כך לפחות סיפרו עליה. ג'ובנה, בשל גילה, הבינה מן הדברים שהיא עצמה מכוערת פיזית. ההסבר של אמה שמדובר בהתיחסות רגעית לאי-נחמדות באופן כללי לא שיפר את תפיסתה את עצמה. "חיי השקר של המבוגרים" מתלווה אל ארבע השנים הבאות בחייה, שנים מבולבלות ומעצבות, שבהן השתנה עולמה מאי של שלווה ובטחון אל יקום מבולבל שבו היא תוהה על זהותה.

רבים מהנושאים המעסיקים את ג'ובנה העסיקו גם את אלנה, אחד משתי הדמויות הראשיות ברביעיית "החברה הגאונה". ג'ובנה, כמו אלנה ולילה, מתגוררת עם משפחתה בנפולי, וככל שהיא מתבגרת היא חשה מוגבלת וחנוקה. מחוז החפץ מצוי צפונה משם, כשכאן מסמל אותו רוברטו המשכיל והכריזמטי. זהו המוצא שג'ובנה מוצאת לשברים של חייה, "להתארגן סביב מטרה: להפוך לאדם שיכול לזכות בהערכתו". "כל אחד מהמפגשים האלה שיפר אותי", היא מעידה. "מילותיו של רוברטו עוררו אצלי מיד צורך בקריאה ובאינפורמציה". השכלה, כמו אצל אלנה, היא הדרך החוצה מן השכונה, היא הפתרון לפקפוק שלה באופיה, היא הריחוק מן הקרובים שהכזיבו. רוברטו עצמו, מעניין לציין, למרות הצלחתו האקדמית, בוחר לקשור את חייו עם נערה פשוטה (אלנה היתה מכנה אותה "פלבאית"), כמין תשלום חוב לשכונה שבה צמח.

המשפט המערער ההוא, שנאמר על ידי האב שעד אז האמינה שהוא אוהב אותה ללא תנאי ולא סייג, שלח את ג'ובנה היישר אל זרועותיה של ויטוריה, הדודה הבלתי מוכרת. שתי גרסאות סותרות של הסיפור המשפחתי נפרשות כעת באוזני ג'ובנה, והיא נקרעת ביניהן, חולקת את נאמנותה בין ההורים הסולידיים שהכזיבו והדודה הססגונית המסכסכת. סביר להניח שהיתה חושפת את חיי השקר של המבוגרים סביבה גם בלי הדחיפה של ויטוריה, אבל הקשר ביניהן מאיץ תהליכים, וכמו אבני דומינו האמיתות מתמוטטות בזו אחר זו. לפעמים דברים נאמרים לג'ובנה ולחברותיה ישירות, לפעמים הן מנחשות, וטועות או מתקרבות לאמת, לפעמים המציאות הבוטה פשוט מתייצבת מולן כשמשפחותיהן מתפרקות, ולפעמים הן נרמזות על ידי סיפור גלגוליו של צמיד, שעובר בשורה של צעדי מרמה ובגידה מיד ליד.

אלנה פרנטה מיטיבה לתאר את המציאות המבלבלת מעיניהן של הדמויות הצעירות – ג'ובנה, שתי חברותיה, ושלושת ילדיה של אשתו של המאהב של ויטוריה. היא מספרת על התבגרות פיזית, מינית ונפשית בסביבה משפחתית נזילה, בשכונה שבה הנערות הן טרף לגברים, ובעולם הנשלט על ידי מבוגרים שאינם בהכרח רגישים לנפשות הצעירות שבאחריותם. מהי המציאות, תוהה ג'ובנה. "האם המצב האמיתי הוא כשאנחנו רואים את הכל בבהירות, או כשהרגשות היותר חזקים ועמוקים – שנאה, אהבה – מעוותים אותנו?"

"חיי השקר של המבוגרים" הוא ספר חד אבחנה, המציף שאלות של זהות שרלוונטיות לכל אדם בכל מקום, גם אם העלילה היא מאוד נפוליטנית. אלון אלטרס תרגם היטב תוך התמודדות עם דיאלקטים, והספר מומלץ.

La Vita Bugiarda delgi Adulti – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2020 (2019)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

"החוף הרחוק ביותר", השלישי בסדרת ספרי ארץ-ים, מפגיש אותנו עם הרב-מג נץ, הלא הוא גד, שקורותיו כנער וכאדם מבוגר סופרו בשני הספרים הקודמים. ארן, נסיך אחד האיים, מגיע אל בית הספר שבאי רוק בשליחות אביו כדי להביא את הידיעה שהקסם הולך ונעלם מן העולם. נץ יוצא לגלות מי או מה עומדים מאחורי התופעה, שכן בהעדר קסם מתפוגגת גם משמעות החיים, וארץ-ים שוקעת אל שממה וחידלון. למרות שפניו אל הלא-נודע המסוכן, הוא אינו לוקח אתו אף אחד מן המגים האחרים, אלא מציע לארן הצעיר, הבלתי מנוסה ונטול כוחות הקסם, להתלוות אליו.

ארן יחווה מסע חניכה, שתחילתו בהערצה לנץ, המשכו בפקפוק במניעיו עד כדי האשמתו בצרות-עין ובנכונות להקריב אחרים, וסיומו בתובנות. נץ יעדיף להתנהל במסע כאחד האדם, ללא כוחות קסם למעט במקרים חריגים, ולמרות חולשה גופנית קשה ינווט את השניים להתיצבות מול הרוע. עייפות ויאוש שוררים על העלילה, אבל סופו של הטוב לנצח. לא ברעש ובצלצולים, אלא בכוח הנחישות והאמונה.

כדי לעמוד על מלוא המשמעויות של העלילה, אני ממליצה לקרוא את המאמר "על החיים ועל המוות" שכתבה קרן שפי, וצורף בסיום הספר. בניגוד לשני הספרים הקודמים שהערכתי מאוד, הפעם התקשיתי במידה מסוימת להתחבר אל הלך הרוח של נץ ולרדת לפשרו, והמאמר האיר את עיני.

גם אם העלילה כמכלול חמקה ממני מעט, מצאתי בספר אמירות משמעותיות שראויות לציטוט ולתשומת לב. הנה כמה מהן.

נץ לארן: "כשהייתי צעיר, נאלצתי לבחור בין להיות ולעשות. וזינקתי על האפשרות השניה כמו טרוטה על זבוב. אבל כל מעשה שאתה עושה, כל פעולה, כובלים אותך אליהם ואל השלכותיהם ומאלצים אותך לפעול שוב ושוב. ואז, לעתים רחוקות בלבד אתה מגיע למרחב כמו זה, לזמן כמו זה, בין פעולה לפעולה, כשאפשר לעצור ופשוט להיות. או לשאול מי אתה בעצם"

נץ לארן: "דבר אחד ויחיד בעולם יכול להתנגד לאדם שלבו רע. וזהו אדם אחר […] רק רוח האדם, המסוגלת לרוע, מסוגלת גם להתגבר עליו"

כשארן תוהה מדוע נץ לא השיב כגמולם לאנשים שהם בבירור רעים, נץ משיב: "וזאת סיבה שאתנהג כמוהם? שאניח למעשיהם למשול במעשי? אני לא מתכוון להחליט בשבילם, ולא אתן להם להחליט בשבילי!"

נץ לארן: "כבעלי תבונה, אסור לנו לפעול מתוך בורות. כבעלי בחירה, אסור לנו לפעול ללא אחריות"

נץ לארן: "אדם אחד יכול להרוס באותה קלות שבה הוא יכול למשול: להיות מלך או אנטי-מלך". כשארן תוהה מי הם משרתי האנטי-מלך, נץ משיב: "במוחנו. הבוגד, העצמי. העצמי שזועק, 'אני רוצה לחיות, שיישרף העולם כל עוד אני אחיה!' הנשמה הבוגדנית הקטנה בחושך שבתוכנו, כמו תולעת בתוך תפוח"

ואולי המשמעותי מכולם – נץ לארן: "את השער בין האור לחושך אפשר לפתוח, ארן. זה דורש כוח, אבל זה אפשרי. אך לסגור אותו שוב, זה כבר סיפור אחר"

ועוד כהנה וכהנה.

מן הציטוטים אפשר להתרשם גם מתרגומו, הטוב כרגיל, של תומר בן אהרון.

לספר נוספה אחרית דבר מעניינת מאת הסופרת אודות תהליך כתיבת הספר. איור העטיפה היפה הוא של אוריין שביט, ועיצוב העטיפה המושך הוא של סטודיו האיש הירוק.

הספר עומד בפני עצמו, אבל כדאי לקרוא אותו כשלישי בסדרה אחרי קריאת שני קודמיו.

The Farthest Shore – Ursula K. Le Guin

הכורסא

2024 (1972)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

"לא ביום ולא בלילה" הוא סיפורן של שתי אהבות אובססיביות. נעמי, שגדלה בישוב כפרי סמוך לכנרת, עוברת לגור בתל-אביב. מתמזל מזלה והיא מוצאת מיד עבודה בחנות בדים, ודירה סמוכה שמצפה לשוכר. פחות מתמזל מזלה, אך היא עדיין אינה יודעת זאת, והיא מתאהבת ממבט ראשון במאיר. מאיר הוא עיתונאי שרמנטי, בחורות כרוכות אחריו והוא יוצר בקלות קשרים רומנטיים שאינם מחזיקים מעמד. "כל העסק הזה של ההתאהבויות והרומנטיקה, שכולם כל כך מתרגשים ממנו, זה לא בדיוק הענין שלי. בשבילי היינו הך, היום זו, מחר אחרת", הוא מודה. הוא אינו נדרש למאמץ כדי ללכוד ברשתו את נעמי התמימה, שמצדה בטוחה שמדובר באהבת אמת הדדית. אלא שהימים הם ימי מלחמת העצמאות, ומאיר נשלח לחזית ככתב צבאי, מותיר אחריו, להקלתו, את נעמי שהרה לו.

חרדתה של נעמי לגורלו של מאיר, היא חרדתן של כל הנשים מאז מלחמת העצמאות ועד היום, תקווה ופחד שלובים יחד. "ייגמרו הקרבות בנצחון מזהיר, המצרים ימוגרו מארצנו ואהובך יחזור אליך, ככה הם מבטיחים, אבל את הספקנות אי אפשר להסתיר, ומתוך הסדק בשריון מציץ הבשר העירום: מי יודע מה ילד יום, נשמעת לחישה ברורה, ומיד כולם חוזרים לשתיקתם, אף אחד לא רוצה להיות הרע שאומר את האמת".

כשמאיר נפצע קשה וסבור שלא ישרוד, הוא "מוריש" את נעמי לסטפן, החובש הסועד אותו, ומוסר לו את המכתבים שכתבה לו על מנת שיחזיר לה אותם. מאיר, שמגיע בזמן לבית החולים וניצל, עושה את המעשה ההגון ונישא לנעמי, ועושה את המעשה הבלתי הגון וממשיך לפלרטט עם כל בחורה מזדמנת. סטפן, שהחזיר לנעמי את המכתבים בזמן שמאיר היה מאושפז, התאהב בה, והפך לגלגל שלישי במשפחה. וכך, נעמי מאוהבת במאיר, גם כשהוא בוגד ונוטש (אולי בהשראת אמו של של הסופר, כפי שתוארה ב"מזכרת אהבה"). סטפן מאוהב בנעמי, למרות שברור לו שלבה לעולם לא יהיה נתון לו. ומאיר מאוהב בעצמו. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.

סיומו של הספר מתרחש שנים רבות אחרי תחילתו, כשנעמי ושני ילדיה הבוגרים ניצבים על קברותיהם של מאיר ושל סטפן. יש משהו סוריאליסטי בסיום, מאוד מייאש ונטול תקווה, והתקשיתי להתחבר אליו.

יצחק בר-יוסף מוליך את העלילה לאטה כמספר יודע כל המספק לקוראים תיאור של ההווה עם הצצות אל העתיד. הדמויות מדויקות מאוד, וגם אם קשה לפעמים להבין את ההיאחזות שלהן בפנטזיה האובססיבית שלהן, הן צובטות בלב. ברקע הסיפור נמצאת ישראל בשנתה הראשונה, המלחמה הממושכת שסוף סוף הסתיימה, הבחירות הראשונות, הפילוגים הפוליטיים והחברתיים, הסכסוכים באגודת הסופרים, התשתיות הבלתי מספקות, הצנע המעיק. למעט הסיום, הערכתי מאוד את מלאכת הכתיבה המיומנת ואת הסגנון המקורי, ואני ממליצה עליו, כמו גם על ספריו האחרים של הסופר.

עם עובד

2000

הבלש ביל הודג'ס פרש מן המשטרה ב-2010, כשארבע חקירות שניהל נותרו בלתי מפוענחות. שותפו לשעבר ממשיך לטפל בהן, בעוד הודג'ס שוקע בחיים בטלים שסובבים סביב אוכל ותכניות טלויזיה ירודות. מכתב שהוא מקבל ממי שמזדהה כמבצע אחד מאותם פשעים משיב אותו לפעילות. שנה קודם לכן נהג אדם את המכונית שגנב, מרצדס מסיבית, היישר אל תוך קהל של מובטלים שהמתינו לפתיחת שערי יריד תעסוקה. שמונה אנשים נהרגו, שלושה נותרו משותקים. הרוצח הצליח להמלט ולטשטש את עקבותיו. בעלת המרצדס הגנובה הכחישה בתוקף ששכחה לקחת איתה את המפתח כשהחנתה את המכונית, אבל מספר חודשים אחר כך התאבדה, אולי חשה יסורי מצפון על חלקה העקיף בפשע. מן המכתב שקיבל הודג'ס עולה שהרוצח, המכונה מר מרצדס, מקווה שהבלש בדימוס יילך בעקבותיה.

מר מרצדס הוא בריידי הרטספילד, כלפי חוץ טכנאי מחשבים יעיל ונהג אוטו גלידה חביב, אבל בבית פסיכופט שמטפל באם אלכוהוליסטית ופסיכופטית לא פחות ממנו. בהנחה שהודג'ס ירצה ליצור אתו קשר, הוא מזמין אותו לתקשר דרך אתר מאובטח בשם תחת המטריה הכחולה של דבי. להודג'ס אין שמץ של ידיעה באשר לזהותו של מר מרצדס, והריגוש שבחקירה גורם לו להיענות. הוא פוצח במה שנראה תחילה כמשחק מוחות פסיכולוגי מול רוצח שכנראה פרש ממעשי רצח המוניים, ומתפתח למשחק דמים עד השיא הדרמטי. ברור לו כל הזמן שהוא חייב לדווח על המתרחש לשותפו לשעבר, אבל הוא משכנע את עצמו לדחות זאת עד שכבר מאוחר מדי.

הודג'ס חמוש בשכל ישר, בכושר אנליטי ובנסיון של שנים רבות. לעומת זאת, הוא אבוד למדי בשדה הטכנולוגיה. מי שמסייעים לו הם ג'רום, בחור צעיר ומבריק, שעובד אצלו כמכסח דשא עד שיתקבל לאוניברסיטה, ג'ייני, אחותה של בעלת המרצדס, והולי, אחייניתה עמוסת הבעיות הנפשיות.

סטיבן קינג הוא מספר סיפורים מעולה. לכאורה העלילה מתנהלת בתבנית סטנדרטית – בלש בדימוס שפועל באופן פרטי מחוץ למסגרת, מרדף אחר רמזים, פיתולים שמשנים את התמונה, עוזרים בלתי צפויים, שובל של גופות, ונצחון הטוב. מה שמחריג את העלילה מן השגרתיות הוא האופן בו קינג מפיח חיים בדמויות, הראשיות והמשניות, גם אם הן חולפות בה לרגע קצר, חודר אל נפשם ואל מוחם של הרודף ושל הנרדף גם יחד, משלב הומור שחור וגם הומור עדין, ומחבר פחד מצמרר ורגשות חיבה לסיפור מותח. בשונה מרבים מספריו האחרים, בספר זה אין אלמנטים אל-טבעיים מעוררי חלחלה, אבל קינג עדיין נותר סופר אימה באמצעות מוחו המיוסר והחולני של בריידי, המותיר את העלילה דרוכה לקראת כל דרמה אפשרית.

אינגה מיכאלי תרגמה היטב, והספר מומלץ לקריאה מותחת.

Mr. Mercedes – Stephen King

מודן

2016 (2014)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

שתי יצירות מאת ז'ורז' סימנון נכללות בספר זה.

הראשונה בהן היא "מותה של בל" מ-1952. ספנסר אשבי, מורה להיסטוריה ולמדעי הטבע, התנהל כהרגלו בערב שגרתי. אשתו כריסטין יצאה לעיסוקיה. בל, בתה של חברתה של כריסטין, שהתארחה אצלם, יצאה אף היא. ספנסר נהנה מבדידותו, לגם משקה, בדק עבודות של תלמידיו, החליף בגדים ופנה לעבוד על המחרטה החביבה עליו. בל, ששבה הביתה, נעמדה בפתח החדר לאחל לו לילה טוב, או כך היה נדמה לו שכן בשל רעש המחרטה לא שמע את דבריה. כריסטין התקשרה להציע לו להצטרף למשחק ברידג', אך הוא העדיף להשאר בבית. שגרה.

למחרת בבוקר נמצאה גופתה של בל בחדרה, וחייו של ספנסר התהפכו. שני אנשים יודעים בוודאות שהוא חף מפשע – הוא עצמו והרוצח. כל השאר, ברמה כזו או אחרת, חושדים בו. הוא אינו מאשים אותם. הוא עצמו סבור, בשל היעדרם של סימני פריצה, שהרוצח היה חבר או מכר, אז למה שאחרים לא יאמינו שהאשם בו? ולמרות זאת ההתמודדות עם דחיה חברתית מרומזת או מפורשת אינה קלה.

אבל יותר משהוא נדרש להתמודד עם החשדנות מצד מכריו, הוא נאלץ להתמודד עם שדים שהדחיק בכוח, וכעת מצאו פתח להדחק בו ולחזור אל חייו. גופתה המוטלת מעורטלת למחצה של בל עוררה בו אותו רגש שחש כשראה בנערותו תמונת זימה, והבושה אוחזת בו. בשל אב בעייתי התרחק מכל מה שמריח מיצרים – אלכוהול, מועדוני לילה, חמוקי נשים. כל חייו, כל האיסורים והמגבלות שהטיל על עצמו, נבעו מהידיעה שהוא עלול להיות בן דמותו של אביו, וכעת, הבושה שחש בצירוף האוירה הרעה סביבו מערערים את כל הסייגים.

סימנון, כרגיל, מנהל את העלילה בתוך נפשו של גיבורו עד להתפוררותו הבלתי נמנעת.

היצירה השניה בספר היא "מכת ירח" מ-1933. טימאר, גבר צרפתי צעיר, מגיע לליברוויל, בירת גאבון, כדי ליטול על עצמו תפקיד בחברת סחר בעצים. מרגע הגעתו אל החוף הוא נקלע לעולם שונה לחלוטין מכל מה שהכיר. החום מטגן את המוח, המחלות אורבות, קצב החיים איטי ובלתי יעיל, את נימוסיו הטובים איש אינו מעריך, האוכלוסיה המקומית השחורה זרה, האוכלוסיה המקומית הלבנה אינה זקוקה לו. שלא במפתיע הוא מתאהב בבעלת המלון שבו הוא מתגורר, ובהשפעתה נסחף להקים עסק ולעבור להתגורר במעלה הנהר הרחק מן העיר.

סימנון מתאר את הסביבה כולה מתוך תחושותיו של טימאר, והיא מבלבלת, מסוכנת, שונה עד לייאש מכל מה שהכיר. אבל זה אינו רק סיפורו של טימאר אלא גם, והפעם אולי בעיקר, סיפור הקולוניאליזם הצרפתי. חבורה של גברים לבנים מנצלת מינית נשים שחורות, מעסיקים לבנים מתעללים בעובדים שחורים, אשה לבנה יורה למוות בשחור ומפילה את האשמה על גבר שחור אחר בשיתוף פעולה עם מערכת המשפט הלבנה. נדמה כי השחורים משלימים עם המצב: "הם, הלבנים, עושים כרצונם, כי הם לבנים!". טימאר, למרות שהוא לכאורה יוצא דופן בקרב הלבנים, הוא בסופו של דבר אחד מהם. שחור אחד מת, זו אינה סיבה להיות מוטרד. מטרידה אותו יותר השאלה אם האשה הלבנה אשמה, ואם כן מדוע היא כל כך שלווה. רק כשהוא מוצא את עצמו גבר לבן יחיד בסירה שמשיטים עשרה גברים שחורים, והוא צופה בהתנהלותם בינם לבין עצמם, הוא מתבונן בהם בפעם הראשונה כבני אדם. ועדיין הוא מתייחס אליהם כאל נחותים הנתונים למרותו.

כמו ביצירותיו האחרות של סימנון (שאינן מסדרת הבלש מגרה) גם כאן הסופר ממחיש בשלמות את הכאוס ההולך ומשתרר בנפשות גיבוריו, וקריאת שתי היצירות מרתקת. הספר נהנה גם מתרגום מוצלח של יהושע קנז, והוא מומלץ בהחלט.

La Mort de Belle / La Coup de Lune – Georges Simenon

עם עובד

2008 (1952, 1933)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

"אני אעשה את עצמי מקשיב ומתחרט ואבטיח כל שיש להבטיח, כדי שאוכל להמשיך ולהימלט ממחנק הכיתה והחברה, לשוב אל אחד מבתי הקברות. אולי להר הרצל הפעם, שחי ופועם ומושך אליו את מֵתי המלחמות הנערמות ואת הנדירות שבציפורים, המוזרים שבצפרים", כך כותב פיקי איש שלום על ילדותו. את מקומה של כיתת בית הספר המעיקה תפס הטבע, תפסו הציפורים. כשהוא נאלץ לחזות באמו, ההולכת ונעלמת בתוך עצמה, מזהה-לא-מזהה את קרוביה, הופכת להיות הזקנה במסדרון בית החולים, הוא שוב מוצא מפלט בצפרות הממלאת את עולמו, במה שהחל כתחביב בגיל העשרה והפך לאהבה וליעוד.

הספר גדוש תיאורי טבע מפורטים, ציור במלים הממחיש את יפי המראות והצלילים. אבל למרות הפריחה והציוצים, עוגמה שרויה עליו, בשל דעיכתה של "אותה אישה חזקה שבצילה גדלתי ומצילה השתחררתי באמצעות הצפרות ואל מרחבי המדבר. גם עכשיו אני לא מתווכח, בורח לצפרות ומותיר לה את נחמת האשליה". אי אפשר לשקוע ביופי ולמחוק את הכאב. "גלידי העלים מפשירים בשפעתה של החמה החורפית. צבעם מעמיק לירוק חם וחי. הם שבים לסגל לעצמם גמישות של רקמה חיה, כזו שאמי לא תסגל עוד לעולם".

כואב הפער שבין הילדה והאשה הנמרצת של פעם לזו שהולכת ומתנתקת בעל כורחה. מתסכל חוסר הישע. מאיימת תמונת העתיד שאולי מצפה גם לנו.

"מילים כמעט שאין, רק אי אילו בודדות שנמלטות ממנה, תלושות כמותה, חסרות פשר והקשר. חוץ מהמשפט החרישי ההוא בפעם ההיא, בפה נפער ובעיניים מעורפלות, שלא רואות את מראות העולם הזה: 'די כבר, אני לא יכולה'".

עצוב.

פטל

2024