קטגוריה: ספרים מומלצים

ד"ר סתיו אלבר, מומחית הצפנה, מנגישה את תחום עיסוקה לילדים. בשפה נהירה ובלתי מתיילדת, תוך שילוב אנקדוטות היסטוריות, היא מספרת בתמציתיות על חשיבות ההצפנה, על נוכחותה בכל מקום בחיינו, ועל התפתחותה מימי התנ"ך ויוליוס קיסר ועד היום. את הספר מלווים אתגרי הצפנה ופענוח שילדים יכולים להתמודד איתם, בצירוף כלים להתנסות אינטראקטיבית.

את הספר מלווים איורים פשוטים וחביבים המשתלבים בטקסט, פרי מכחולה של שמרית שולמן.

כמי שתומכת מאוד בגישה המעודדת הנחלת ידע בגיל צעיר, על פני הגישה – השגויה בעיני – של "קשה מדי" ו"לא לגילך" ו"כשתגדלו תבינו", עצם כתיבת הספר ופרסומו נאים מאוד בעיני. מכיוון שהביצוע מכבד את הקוראים הצעירים ומכיר ביכולותיהם, אני שמחה להמליץ עליו.

מראיון עם הכותבת למדתי שהספר מיועד לבני שמונה עד שלוש-עשרה. אני יכולה להעיד שגם הח"מ, שרחוקה שנים מילדותה, נהנתה ממנו.

טוב שיש ספרים כאלה.

הוצאה עצמית

2024

כשנעמי היתה בראשית שנות העשרים לחייה, היא שבה מהטיול הגדול להודו אדם אחר משהיתה קודם לכן. היא אימצה את השם גיטאמה, חברה אל אנשים כמוה החדשה, התנחלה תחילה עם חבורתה בזולות סמוך לבניאס, אחר-כך באזור ים המלח, ובסופו של דבר בבית שהועמד לרשותם בפרדס חנה על ידי יואב, אחד מן החבורה שקיבל אותו בירושה. די בטבעיות החליקה אל תפקיד המנהיגה, והובילה את החבורה להקמת קואופרטיב מצליח. אלא שאז חוותה בגידה, החליפה את שמה חזרה לנעמי, נישאה ליואב, והקימה אתו משפחה בחדרה. אבל אותה בגידה הלכה איתה לאורך כל הדרך.

עלילת הספר מתרחשת לסירוגין באותם ימים של החבורה, ובהווה של נעמי, עד ששני העולמות נפגשים שוב. כעת היא אם לשני בני-עשרה דעתניים ועצמאיים, אשת רופא, בעלת בלוג אישי שמניב הכנסות, ובעיקר, אולי להפתעתה, עקרת בית חסרת מנוח. הנתיב שבחרה בו – אימהות ובית – התאים עד שכבר לא. "היא נטמעה באימהות שנולדה מתוכה באחת ושקעה בה עד מעל הראש, ללא מחשבות על החמצה ובלי שיעניין אותה העולם שבחוץ. שוב בועה, והפעם משלה. אבל אז הם גדלו ולאט לאט היא החלה להידרדר במדרון סדרי העדיפויות שלהם, עד ההדחה". כשהיא במצב מתוסכל שכזה, מגיע מכתב המודיע שבעלת הבית מכרה את הדירה ועליהם להתפנות. יואב מקבל את הבשורה בשלווה, ומיד מתחיל לבחון את האפשרויות העומדות בפניהם. עבור נעמי הבשורה הזו היא נקודת שבר.

"טריקה שקטה" מציע, בתוך מסגרת צנומה יחסית, שפע נושאים למחשבה. ביניהם התמודדות עם תדמית הגוף – נעמי גבוהה מאוד ובעלת מבנה גוף מלא – יחסים בין אחיות, גידול ילדים, יחס הרפואה אל מחלות נשיות (אחת הדמויות חולה באנדומטריוזיס), התמודדות עם הדרדרות פיזית ומנטלית של הורים מתבגרים, קהילתיות מול אינדיבידואליות, ועוד. לצדם, ובעיני אלו הנושאים המרכזיים והמעניינים במיוחד, הסרטים שאנו מריצים בראש עד שנדמה כי הם המציאות היחידה, נטילת אחריות על האופן בו העבר שלנו מכתיב את ההווה, והיכולת לסלוח.

אספתי שלושה ציטוטים בנושאים אלה שראויים לתשומת לב (ויש עוד מסוג זה לאורך הספר כולו).

דבורקי, אחותה החוזרת בתשובה של נעמי, היא, בניגוד לה, סלחנית, לא נוטרת טינה, לפעמים מניחה לעצמה להרמס. הנה אחת מהתבטאויותיה בעניין זה: "אני סולחת בשביל עצמי. כי מי שלא סולחת, הכעס שלה מציף את הלב וגומר אותו. מי שלא סולחת נשארת זועפת ונרגנת באופן בלתי נסבל. מסתובבת ממורמרת כל החיים שלה. זאת ששומרת על הכבוד," עכשו תורה להציג גרשיים באויר, "מכלה את הכוחות שלה על תסכול וכיליון".

כשנעמי נאבקת עם עברה, ולראשונה שומעת את הצד השני, מתחוור לה פתאם "שאף אחד מהם לא יקח אחריות והיא – לעולם לא תקבל הכרה. מה שנותר הוא פשוט להשלים עם מה שיש, זוהי התורה כולה".

נעמי ויתרה, כאמור, על החיים בחבורה, אבל משהו בה תוהה ברגע של כאב: "אי אפשר לרצות רק חלק אחד מהעסקה. כדי להיות יחד צריך קצת להתעלם, מעט לספוג, הרבה לזייף, ואז את זוכה להיות שייכת וליהנות מהגנה בצערך. אז חיים שלמים של ויתור עצום בשביל רגע אחד של חסד?"

בכתיבה יפה מיה הוד רן מציגה דמויות מגוונות, לעתים מעוררות הזדהות, לעתים גורמות לי להתווכח אתן, ובכל מקרה מגרות למחשבה ומאוד אמינות ומלאות חיים. כעת אני סקרנית לקרוא את ספריה הקודמים.

ספר מומלץ בהחלט.

נ.ב. 1 – זו הפעם השניה בתוך מספר ימים שאני קוראת אודות זולה ליד הבניאס (הספר הקודם היה "שמרי נפשך"), ואני לא ידעתי כלל על קיום התופעה

נ.ב. 2 – בדרך כלל איני נותנת דעתי על שמות הספרים. הפעם השם מושלם בעיני

שתים בית הוצאה לאור

2025

תמר בת החמש-עשרה, בת לאב פגוע הלם קרב שהתאבד, שקעה בחודשים של אפתיה אחרי מותו. בסיומם קמה והסתלקה מן הבית, מותירה אחריה את אמה ואת אחיה הצעיר ממנה. אולי היתה חוזרת בתוך זמן קצר, אך מפגש עם הולי, צעירה אנגליה בת גילה, קבע את מסלול חייה לשנה הקרובה. הולי, שנושאת שק טראומות משל עצמה, שאותן תחשוף בהדרגה, כמעט בעל כורחה, היא צעירה כריזמטית, שבכוח אישיותה הדומיננטית, משפיעה על סובביה ומטביעה חותם משמעותי בחייהם. תחת המעטה הבוטח הזה מסתתרת נערה שבורה ומצולקת, לעתים כמעט ילדה בתגובותיה, אבל הקשר שנוצר בין שתי הנערות יגבר על הכאב שתמיט הולי על תמר.

המסע המשותף של השתים מתחיל סמוך לבניאס, שם הן מקימות לעצמן מאחז קטן, וחוברות אל נפשות אבודות אחרות שהתרחקו מן ההמון, ביניהן אשה מתבודדת, גבר מזדקן מקבץ נדבות, צעיר שבולש אחרי האחרים מבעד לשיחים. "בדרכה, אם מתעלמים ממושגים הפכפכים כטוב ורע, הולי באמת האצילה ברכה על ראשינו", אומרת תמר על חברתה. אבל הולי היא גם זו שיוצרת משברים, ומעמידה את תמר, ואת האחרים, בפני טלטלות שמערערות את היציבות שביקשו לעצמם.

המסע יימשך בדורסט שבאנגליה, וככל שיתמשך תלמד תמר, וילמדו הקוראים, על הקווים המשותפים המקשרים בין הבנות, בעיקר על הקושי להתמודד עם קשרי משפחה סבוכים. תמר נושאת רגשי אשמה על מותו של אביה, מרגישה חסרת ערך בשל התאבדותו – "הוא לא אהב אותך כי אי אפשר לאהוב אותך, אף אחד אף פעם לא הצליח ואף אחד אף פעם לא יצליח. כי את דפוקה מהיסוד, תמיד היית ותמיד תהיי" – ומתקשה לתקשר עם אמה. הולי מחפשת כל חייה את אביה הבלתי ידוע, ואינה מסוגלת לעכל את נטישתה על ידי אמה.

הולי הדומיננטית מחליטה שתמר צריכה להתרכז בכתיבה. במהלך השנה תמר מצליחה לכתוב סיפורים ללא סיום, כי "התחלות זה קל", אבל לאן הולכים משם, בסיפורים ובחיים, לא ברור. הולי, הזועמת, הנסערת, חסרת המנוח, היא זו שבסופו של דבר מנסחת את משפט הסיום המיוחל: "כולם סלחו לכולם והכל נפתר, והם חיו את החיים שלהם בלי שקרה להם משהו ששווה לכתוב עליו הספר, וכולם היו מאושרים מאוד".

לא אספר כאן, כמובן, כיצד הסתיימה השנה יוצאת הדופן הזו עבור הבנות. אומר רק שקמה ורדי טהרלב הוליכה את הסיפור אולי לא אל קתרזיס, אבל בהחלט אל מעין אנחת רווחה.

אם פה ושם במהלך הקריאה חוויתי אי אמון בגלגוליהן של הצעירות, עיון בקורותיה של הסופרת העלה שהעלילה שאבה מארועים שארעו לה עצמה, וספקותי התפוגגו. ואם בפרטים ביוגרפיים עסקינן, הסופרת משתייכת לשושלת של כותבים, ביניהם סבה יורם טהרלב, סבתה נורית זרחי, ואחיה יונתן ורדי.

"שמרי נפשך" הוא ספר ביכורים שאינו נחווה ככזה. קמה ורדי טהרלב מפגינה כתיבה מעודנת ויכולת ביטוי מרשימה, והספר הנוגע ללב מומלץ.

עם עובד

2025

אולנקה, אשה אוקראינית שנמלטה לפינלנד מסיבות שתתבררנה בהמשך, מבלה שעות בגינת כלבים. לכאורה היא מתאווררת שם, מוצאת פינה לקרוא במנוחה. בפועל היא מתבוננת במשפחה שנוהגת להגיע למקום באופן קבוע. אשה נוספת מגיעה לגינה ומתיישבת לידה. גם אשה זו, דריה שמה, מתעניינת במשפחה, אבל לא פחות מכך היא מתעניינת באולנקה, לחרדתה של זו האחרונה. מתח רב שורר בין שתי הנשים, יחד עם טינה וחשדנות. עלילת הספר, המתרחשת בהווה בהלסינקי ובעבר בעיקר באוקראינה, מסופרת מפיה של אולנקה, ומנוסחת כנסיון להסביר לגבר, ששמו יוודע בהמשך, את קורות חייה, ואת השתלשלות העניינים שהביאה לנפילתה מחיים נוחים לחיים של נמלטת על נפשה.

אולנקה, שברחה מחיים של עוני ואלימות אל נסיון לבנות קריירת דוגמנות בפריז, מצאה עצמה בסופו של דבר מצטרפת אל אלפי הבנות האוקראיניות שתורמות ביציות או משמשות כפונדקאיות. בשלב מאוחר יותר קודמה לתפקיד מתאמת בין התורמות למשפחות המקבלות. היא מתארת עולם של כפיה, של זלזול ברווחתן של התורמות, של ניצול מצוקה ויתמות כדי לגייסן. הבנות הואבסו בהורמונים, היו מהן שחלו, או איבדו שחלות, או שרחמן נוקב בטעות. חלקן נאלצו לחזור למרפאה כלקוחות אחרי שאיבדו את היכולת ללדת. היא מתארת עולם שבו הלקוחות הן הכל, והתורמות הן רק כלי, ללקוחות יש בטחון משפטי, ולתורמות אין זכויות כלל. משיצאו מכלל "שימוש", איש לא התעניין בגורלן.

היא מספרת גם על חֶברה שנעה ממלחמה למשבר פוליטי וחוזר חלילה, וסובלת מפערים חברתיים, מאלימות ומשחיתות, מכוח בלתי מרוסן הנתון בידי אליטות. אולנקה חוותה עוני וגלות ושכול רב-דורי, ונאלצה להמלט מפני כוחות חזקים ממנה, עד שקצה בחייה שהיו מאז ומתמיד בגדר מאמץ מתמשך לתמרן בין מכשולים הרי סכנה.

הספר רצוף אזכורים של ארועים אמיתיים ושל אישים ומקומות אמיתיים, ביניהם המהפכה הכתומה, מרכז מנורה בדניפרו, ירוט מטוס מלזי על ידי הרוסים ב-2014, העיר סניז'נה (שאת מוצאן ממנה אולנקה ודריה טשטשו), ועוד. ריבוי האזכורים הללו מקשה על הקריאה עבור מי שאינו בקיא בקורותיה של אוקראינה, אך מצד שני ממריץ ללמוד אודותיה.

מבלי שיש לי יכולת להשות מקור לתרגום, נראה לי שרות שפירא עשתה עבודה טובה בתרגומו של הספר מפינית לעברית, ומכל מקום שפתה עשירה ומהנה.

אולנקה בונה את סיפורה כמעט כעלילת מתח, כשהיא חושפת באיטיות עוד ועוד פרטים עד לגילוי משמעותי לקראת סיום. לטעמי, הספר יכול היה לצאת נשכר מקיצוץ משמעותי בחזרות הרבות שבו, אבל גם כפי שהוא מצאתי בו עניין, הוא פתח לי פתח אל עולם פחות מוכר, ונגע ללבי.

בהזדמנות זו אשוב ואמליץ על ספר נוסף מאת סופי אוקסנן, "הטיהור".

Koirapuisto – Sofi Oksanen

עם עובד

2024 (2019)

תרגום מפינית: רות שפירא

בשנת 1956, כשהיה בן שמונה-עשרה, זכה פיליפ לברו הצרפתי במלגת לימודים לשנה אחת באוניברסיטה בוירג'יניה. את חוויותיו מאותה שנה העלה על הכתב בספר הזה.

מפאת גילו, הוא טרוד מאוד בעניינים שבינו לבינה, בחיי הקמפוס, בארועים חברתיים. מה שמעניין בספר זו נקודת המבט החיצונית של הסטודנט הזר, המשלב את הרצון להיות חלק מן החברה עם מבט ביקורתי של מי שלא צמח באותה תרבות. הוא מודע לכך שבזמנו לא היה בכוחו "לעשות רגע חָווי, צְפיה סוביקטיבית, למושג כללי שכוחו יפה לתרבות שלמה", כלומר להסיק מן הפרט אל הכלל, אבל ככותב בוגר מבטו מכיל יותר. עוד מגבלה מצמצמת את תיאוריו ואת תובנותיו, היותו מצוי מרבית הזמן בקרב אוכלוסיה הומוגנית למדי. "הנה כי כן גוננה עלינו המכללה היקרה שלנו כקליפת הגולם מפני הכניסה לעולם המקביל לעולמנו, עולם שמאכלס אותו מי שקרוי בפי הסטטיסטיקנים האמריקאי הממוצע", ולא נותרו לו אלא הצצות אל אותה חוויה שונה.

עולם מקביל כזה הוא היקום הנפרד של השחורים. אלה האחרונים מתגוררים בשכונה נפרדת, לומדים במוסדות שונים. נקודות ההשקה בין הלבנים לשחורים מתקיימות באמצעות עבודות שירות, ובנסיעות ליליות נדירות של הסטודנטים לחפש הרפתקאות מיניות עם נשים שחורות. המספר, שצמח על רקע שונה, מנהל בסתר רומן נטול עתיד עם נערה שחורה, ועומד על הדקויות של העליונות הלבנה ועל בושת ההפרדה והגזענות. רשמית אין איסור על מגע בין שתי האוכלוסיות, אבל כפי שאומר לו שריף, שמצא אותו חונה בלילה בשכונה שחורה וביקש להפחיד אותו: "זה לא החוק, אבל זה המנהג".

לברו מתאר את הווי הסטודנטים, וגם כמה מדמויות המרצים. הוא מקדיש חלק נכבד מן הסיפור לתיאור היחסים בין הנערים במוסד שבו הוא לומד לנערות במכללות בסביבה, על כל טקסי ההיכרויות והפגישות. הוא מספר על השינויים במוזיקה – הימים ימי אלביס הראשונים, על משפחה של חבר בדאלאס, על קודי התנהגות שהוא מנסה לאמץ, על היחס אליו כזר – תחילה הזרות מבודדת אותה, ואחר כך הופכת אותו דווקא יחודי ומקובל, ועוד.

שתי נשים בחייו זוכות לתשומת לב מיוחדת, ומאירות תופעות חברתיות. האחת היא אייפריל, הנערה השחורה שאיתה הוא נפגש בסתר. השניה היא אליזבת, סטודנטית באחת המכללות, שיועדה על ידי אמה, ועל ידי החברה כולה, להיות נערה כל-אמריקאית – מטופחת, פלרטטנית, עתידה להנשא לגברים הנכונים – אבל מאסה ביעוד הזה, ובחרה בקיצוניות הפוכה.

"הסטודנט הזר" הוא ספר מעניין, המאיר היבטים בחברה האמריקאית של שנות החמישים מנקודת מבט יחודית, נעים לקריאה.

L’Etudiant Etranger – Philippe Labro

עם עובד

1991 (1986)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

*** הסקירה כוללת פרטים מן העלילה ***

"האנשים היו אז בשלבים הראשונים של הנהגת אורח חיים נטול שמחה, והיו צאצאיהם של האדונים שידעו בזמנם כיצד לשמוח […] הדור הראשון, בני המהגרים הראשונים, עטו על עצמם את הכהה שבגוני הפוריטניות, והאפילו בכך את פני האומה עד שלא היה די בכל השנים שאחר כך להאירן"

הסטר פרין, שהגיעה אל המושבות באמריקה ללא בעלה, ילדה בת מחוץ למסגרת הנישואין. במאה השבע-עשרה בניו-אינגלנד הפוריטנית היה זה חטא בל יכופר. השופטים, שבעיני חלק מן ההמון המקומי נראו רחמנים מדי, גזרו עליה הוקעה פומבית במשך שעות על במת הגרדום, ונשיאת האות A על חזה לנצח כדי להכריז על פשע הניאוף. נושאת את התינוקת פרל בזרועותיה, כשעל חזית שמלתה רקומה האות במיטב כשרונה היצירתי, יצאה הסטר לשאת את עונשה. הקהל, שהתכנס לצפות בה, הרגיש כי האות הבוהקת "השפעתה היתה כשל כישוף המרחיק אותה מן היחסים הנהוגים בין בני אנוש, וכולא אותה בזירה כלשהי לבדה".

הסטר ופרל השתכנו בבית בודד, והסטר שקעה בעבודות תפירה ורקמה עבור תושבי המקום, וגם בעבודות צדקה. גם אם כישוריה ומאמציה זכו להערכה (היו שהחלו להתייחס אל האות A לא במשמעות המקורית אלא כ-Able), היא נותרה מבודדת, יעד לסקרנות, להטפות, להצקות. מעגל ריק הקיף אותה. בכל רגע יכולה היתה לשנות את גורלה במו ידיה. כל שהיה עליה לעשות היה להסתלק מניו אינגלנד ולהסיר את האות. היא בחרה להשאר. "כאן, היא אמרה לעצמה, הוא מקום חטאה, וכאן צריך להיות מקום עונשה עלי אדמות; וכך, אולי, יטהרו בסופו של דבר ייסורי חרפתה היומיומית את נשמתה ויטפחו טוהר תחת זה שאיבדה; טוהר שיש בו יותר מן הקדושה בזכות סבלה".

מכל היבטי הספר, ההחלטה הזו נראית לי המשמעותית ביותר, ואולי גם העצובה ביותר. הסטר היא אשה חושבת, מסוגלת למסקנות עצמאיות. הבידוד שנכפה עליה נתן לה את השהות ואת החופש להתבונן בקהילה מנקודת מבט יחודית. כך, בין השאר, היא מבינה כי החטא הגדול של חייה היה ההסכמה להנשא ללא אהבה. היא מתבוננת בבתה, תוהה על גורלן של הנשים בעולם שהיא מכירה, ומגיעה למסקנה שנדרש מהפך כדי שנשים תהיינה שלמות עם קיומן. "ראשית יש למחות את כל המערכת החברתית ולבנות חדשה תחתיה. אחר כך יש לשנות מן היסוד את מהות המין האחר". ולמרות העצמאות המחשבתית הזו, החינוך הפוריטני השריש בה לחלוטין את תחושת החטא, והיא נושאת את האות ומתייסרת מרצונה.

אביה של פרל, שעל זהותו הסטר שומרת בסוד, סובל עוד יותר ממנה מאותה הסיבה. כלפי חוץ הוא מכהן ככומר, אך הכניעה החד-פעמית שלו לאהבה ולתאווה משבשת את בריאותו הנפשית והגופנית. הוא חש כזיוף, ומייסר את עצמו בשוטים, פשוטו כמשמעו. "שום אדם אינו יכול לאורך זמן לעטות חזות אחת למען עצמו ואחרת למען הציבור, בלי שיאבד בסופו של דבר את היכולת לומר איזו מהן היא האמיתית". שנים מספר אחרי לידתה של פרל, הסטר, שמבקשת להציל את הכומר מנוכחותו של בעלה, היורד לחייו מבלי שיחשוף את זהותו, מציעה לו להסתלק יחדיו למקום אחר. הכומר נענה, נדמה שהדברים יסתדרו, אך גם לו, כמו להסטר, אין את היכולת למחול לעצמו. חינוך מאיים ומדכא נחקק עמוק.

נתניאל הותורן, צאצא של אותה קהילה (כולל השופט התליין ממשפטי סיילם, ג'ון הותורן), מותח בספר ביקורת על הפוריטניות, ומבקש את חירות המחשבה. הוא עושה זאת באמצעות סיפור מורכב ועשיר בפרטים, המאירים את הפינות החברתיות החשוכות.

את הספר פותחת הקדמה ארוכה בשם "בית המכס", המתארת את תקופת שירותו של הסופר כמנהל בית המכס בסיילם. הקישור ל"אות השני" נעשה באמצעות מציאת האות ותיאור של הפרשה בין מסמכים עזובים בבית, אבל ההקדמה עומדת בפני עצמה כתיאור שנון של ההתנהלות המנהלית והחברתית באותה תקופה. למהדורה השניה של "אות השני" הקדים הותורן הקדמה נוספת, ובה הסביר, משועשע כלשהו, מדוע למרות התרעומת שעוררה ההקדמה המקורית, יותיר אותה על כנה.

לספר מצורפת אחרית דבר מאת אמילי בודק.

הספר נכתב לפני קרוב לשתי מאות, מתאר ארועים שארעו כמאתים שנה קודם לכן, ובכל זאת הוא רענן ורלוונטי ומעניין מאוד, ולכן מומלץ.

The Scarlet Letter – Nathaniel Hawthorne

כרמל

2003 (1850)

תרגום מאנגלית: סיגל אדלר

אלברט, שעבד שנים רבות בעירית תל-אביב, החליט יום אחד לפרוש ולהקדיש את עצמו לכתיבה. אשתו אלנה, העובדת בסוכנות נסיעות, תמכה בהחלטתו, כרגיל. איזון נוח מתקיים מאז ומתמיד בין שני בני הזוג, השונים מאוד זה מזה. הוא יושב בית, ראשו מרחף בהרהורים פילוסופיים, מתבודד מעט. היא חברותית, מבקשת לראות עולם, מעשית. הוא אינו עומד בדרכה כשהיא יוצאת לטיולים בחו"ל עם חברתה. היא דואגת לספק לו קן מרופד. היא מבליגה כשהוא נעלם למספר ימים ומותיר רק פתק המבקש שלא תדאג. היא מניחה לו להסתגר שעות בחדרו עם ספריו. משפחתו ומשפחתה וגם חבריהם סבורים שיש משהו משונה בגבר בראשית שנות החמישים לחייו הפורש מחיים יצרניים בטוחים לטובת חיי רוח, אבל אלברט בשלו ואלנה לצדו.

אי אפשר שלא להעריך את אלברט על מאמציו לחיות חיים אסתטיים מעל הבינוניות של השגרה. הוא שוקע בקריאה מעמיקה של ספרות יפה ושל כתבים פילוסופיים, הוגה בהם, מתווכח איתם, ומגבש עמדות עצמאיות על מתן משמעות לחיים. הוא אינו ממהר לכתוב רק לשם כתיבה – במחברת אחת הוא מנהל יומן של ארועים ושל מחשבות, במחברת שניה הוא אוסף ציטוטים הראויים להזכר, ובמחברת השלישית, זו המיועדת ליצירתו שלו, הוא כותב רק משפטים שאיתם הוא שלם לחלוטין, שלכל מילה בהם יש משמעות. התוצאה המעשית היא שלושה משפטים בשלוש שנים. צירוף של משברים – מות אמו, חשדות בבגידה של אשתו, קנאת סופרים בגיסתו – יפיק ממנו לבסוף, בפרץ אחד, יצירה שאיתה יחוש שלם.

כמו שאי אפשר שלא להעריך אותו, כך אי אפשר שלא לכעוס על התנהלותו. אלברט מתהלך בעולמו בבטחון של "אני ואפסי עוד", חש נעלה על סובביו הפשוטים בעיניו, מפונק עד קלקול על ידי אלנה. אין לו שום בעיה להסתלק מן הבית מבלי להתקשר להודיע שהוא בסדר. הוא אינו בוחל ב"הענשת" אלנה באמצעות שתיקה. כשהוא נתקף דיבוק לדבר אחד, שום דבר לא יסיט אותו. אהרן מגד מאבחן בדייקנות את אופייה של אלנה המאפשרת זאת: "אם כי היתה אשה חרוצה, זריזה ובעלת תושיה, הן כפקידה והן כעקרת בית […], הנה בכל הנוגע לה-עצמה, היו בה מעין עצלות מחשבה וכבדות החלטה […] ענוותנית היתה ביחסיה עם עצמה". את אלנה חיבבתי מאוד. היא מצליחה להתעקש על שלמות נישואיה, לרפד את חייו של אלברט, ויחד עם זאת לעשות גם לעצמה, אם בטיולים ואם בחוג ריקודי עם שאליו היא מצטרפת כשהוא הולך ומסתגר.

יותר מאשר בספריו האחרים של מגד, כאן חשתי שגיבורו אינו מייצג סיפור פרטי כלשהו, אלא את חבלי ה"ישראליות", אם אפשר להתבטא כך. אלברט עבר בילדותו מעבר חד ממחוזות ירוקים בבולגריה אל יפו האפורה והסואנת. כחייל בשתי מלחמות ראה פעמיים את המוות מול עיניו. משפחתו הבולגריה ומשפחתה הרומניה של אלנה לא היו מרוצות מן השידוך ה"מעורב". בתו מחזיקה בדעות שמאלניות מנוגדות לשלו. אלברט, בשיטוטיו אל מחוזות הפילוסופיה ובהסתגרותו בחדר העבודה, מבקש, כך נראה לי, מזור מכל אלה, מבקש למצוא משהו מעבר ליומיום ולבעיות הפוקדות את החיים כאן השכם והערב. במשפט כמעט חבוי, הסופר עוקץ אותו על אופטימיות זמנית שפקדה אותו, או אולי חומל עליו, על כולנו: "אבל הלך-מחשבתו של אלברט מעולם לא היה הגיוני ביותר".

אולגה שבשם הספר היא חלום. אשה צעירה, שישבה על הטיילת וקראה את "הרצוג", משכה את תשומת לבו של אלברט, והפכה לדימוי לטוהר, לחיים אחרים. מגד קושר באופן מבריק בין הרצוג ובין מה שיתרחש בהמשך בחייו של אלברט.

הספר ראה אור לפני שלושים שנה, ונדמה שדבר לא השתנה. הויכוח הפוליטי שהתלקח בין אלברט לבתו עדיין בוער, ואיש אינו מקשיב לאלנה, זו ש"רק לא סובלת את הקיצוניים, מצד זה או מצד זה, השופכים אש וגופרית אלה על אלה כאילו הם הבעלים היחידים על האמת ויש להם פתרונות מוחלטים, לכאן או לכאן. לא, אין להם פתרונות, לא לאלה ולא לאלה. אז תקשיבו בשקט זה לזה! אל תזנקו לקרוע לגזרים את מי שחולק עליכם!"

אהרן מגד עמוק ומדויק כדרכו, והספר מומלץ, כמובן.

עם עובד

1994

לתומס טרייסי יש נמר. לא בדיוק נמר, אלא פנתר שחור, ולא באמת נמר בשר ודם, לפחות תחילה, אלא מעין ישות פנימית בתוכו שמתלווה אליו מילדות. במילה האחרונה בסיפור חושף סרויאן מהי משמעות הנמר בעיניו, אבל בעיני הוא נושא משמעות שונה, הבאה לביטוי במהלך חייו של טרייסי. הנמר הוא הכוח הפנימי שבטרייסי, המצפן המכוון אותו, ולפעמים מטעה אותו, אל האופן שבו הוא רוצה להתנהל בעולם.

טרייסי גדל בסן פרנסיסקו, ניסה את מזלו בניו יורק, מצא אהבה ואיבד אותה, שב לסן פרנסיסקו ושוב לניו יורק, הפך מפורסם בעל כורחו, נחשד כמטורף, וביקש תיקון לשיבוש שנפל בחייו. הנמר היה אתו רוב הזמן, לעתים מעניק לו כוח להיות אסרטיבי ולעמוד על שלו, לעתים דוחק בו להחלץ מן הבדידות ולמצוא נפש אהובה, ולעתים דוחף אותו בכוח רב מדי לבצע מעשים שיזיקו לו. כשנמר שנמלט מגן חיות פוסע לצדו ברחובות ניו יורק, טרייסי אינו מבחין בינו ובין זה שבתוכו, ומבקש להגן על שניהם.

הסיפור של הנמר הוא סיפור כפול. רוב הזמן זהו הסיפור הפרטי של טרייסי ומאמציו להגדיר את מקומו. משעה שהנמר הופך נחלת הכלל, זהו גם סיפורה של החברה, שפוחדת מן השונה ורודפת אותו, שהופכת כאב פרטי למוצר צריכה, ושנגרפת כעדר בהיסטריה המונית. סרויאן, באמצעות פסיכיאטר אירופאי ששונא פסיכיאטריה, מעביר שבט ביקורת על הנסיון לקטלג אנשים ולקבוע גבולות לשפיות ולשגעון. "קל לעשות זאת. אפשר לעשות זאת עם כל אחד", הוא מגיב על קביעתו של פסיכיאטר אחר לפיה טרייסי משוגע. סרויאן, המאמין בטוהר ובתום, מוביל את העלילה אל סיום מזכך המעורר אנחת רווחה.

במהלך הקריאה, יש להודות, לא הוקסמתי מן היצירה. המטפורות הברורות שבה, כמו גם הסגנון המינימליסטי, גרמו לי להתייחס אליה כפשטנית. או שמא חיכיתי לעוד "הקומדיה האנושית", והתאכזבתי כשקיבלתי משהו שונה. יופיה של היצירה נגלה לי רק כשהרהרתי בה אחרי שסיימתי לקרוא. אני אמנם מעדיפה את היצירות האחרות של סרויאן, אבל הנובלה הזו מומלצת בהחלט.

עוד יש לציין לטובה את האיורים המלבבים של דני קרמן המעטרים את הספר. כדאי לקרוא את המאמר שכתב לרגל צאתו לאור.

Tracy’s Tiger – William Saroyan

תשע נשמות

2024 (1951)

תרגום מאנגלית: ג'יי לביא

איריס קאופמן לקתה בסרטן בפעם הראשונה כשהיתה כבת שלושים. החיים הפילו עליה מאז עוד שני סוגי סרטן וגם טרשת נפוצה, שמשבשת את חייה בהתקפים בלתי צפויים. "אין 'לפני המחלה' ו'אחרי המחלה'. יש רק התמודדות אחת ארוכה. לעתים היא הישרדותית באופייה ומכוונת לטיפול בסימפטומים, ולעתים היא תופסת צורה של הפוגה זמנית ומוקדשת לשיפור איכות חיי". כשהיתה נקיה מן הסרטן הראשון הביאה לעולם בן שני, אח לבכור שהיה בן שלוש וחצי כשחלתה. כשהתגלה הסרטן השני התמודדה עם גסיסתה של אמה ומותה. בספר היא כותבת על הכרונולוגיה הזו כמצע להתבוננות עצמית ואקדמאית כאחת בחווית המחלה וידיעת המוות האורב.

זה אינו ספר דרמטי. כלומר, הוא כזה מעצם הנושא, אבל אינו מבקש להיות מלודרמטי ולעורר רחמים או הזדהות או סימפטיה אישית. מצד אחד הוא אקדמאי-משהו, נסמך על פסיכולוגים, על ספרות ועל פילוסופיה כדי לחקור את התהליכים הנפשיים. אבל מצד שני, ובזה עיקר עוצמתו, הוא מאוד אישי. זה אינו דיון עקר מֵרגש בחמשת שלבי האבל, או ב"ממלכת החולים" ו"ממלכת הבריאים", או בידיעת היותנו בני תמותה, אלא תיאור של חוויה אינדיבידואלית, שמוגש לקוראים בחשיפה כנה בלי התנצלויות, כי אין סיבה, במינון מושלם בין תיאוריה למציאות.

הסופרת כותבת, בין שאר נושאים מעניינים, על התחושה הקשה של אובדן השליטה על חייה; על הבדידות למרות התמיכה של קרוביה; על ההתלבטות בין הריון נוסף לבריאות; על חוסר היכולת להתאבל כיאות על אמה בשל הגידול שתקף אותה עצמה; על הקשר הזוגי שלמרות "הפער באופן ההתמודדות שלנו עם הארוע המאיים כל כך של מחלה יצר שלם שגדול מסך חלקיו"; על המחלות הכרוניות – "החיים עם מחלה כרונית אינם ארוע בודד, אלא פיצול מתמשך. מעבר חזרתי, בלתי פוסק ואכזרי בין שתי הממלכות"; על הכתיבה – "לא ריפוי אני מוצאת בכתיבה, אלא צלילות ומרחב"; ועוד. ועל כל אלה היא כותבת בעברית יפיפיה, בניסוחים בהירים וצלולים, ובגילוי לב מרגש.

ספר חכם, נוגע, מעורר מחשבה ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2024

הצוות המובחר שבשם הספר הוא זה של שבעה האסטרונאוטים האמריקאים הראשונים, שהחל משלהי שנות החמישים עמדו בחוד החנית של המירוץ האמריקאי לחלל. שם הספר במקור – The Right Stuff – החומר הנכון אם לתרגם מילולית, מתייחס אל אוכלוסיה נרחבת יותר, זו של טייסי הניסוי דוגמת צ'אק יגר ששבר את מחסום הקול, וטייסי הקרב וגם האסטרונאוטים, כל אלה שניחנו בתכונה שהגדרתה חמקמקה, "איכות נבחרת", שייחדה אותם, וייצגה את הקשיחות ואת הנחישות ואת הלהיטות לפרוץ גבולות ומחסומים גם במחיר חייהם. לטייס שטס עשרים שנה היה סיכוי של עשרים ושלושה אחוזים לההרג בתאונת מטוס, וסיכוי זה אינו כולל נפילה בקרב.

שבירת מחסום הקול ב-1947 הוותה ציון דרך משמעותי בתולדות התעופה. טייסי הניסוי המשיכו לבחון את גבולות המעטפת, ושברו שיאי מהירות וגובה. כעשור אחר-כך, בעקבות ההתקדמות המשמעותית של ברית המועצות בחקר החלל, נבחרו מתוכם שבעה לתכנית מרקורי. במאי 1961, אל שפרד היה האמריקאי הראשון שעלה בקפסולה מעל לגובה שמונים קילומטרים שהוגדר כקו החלל. בפברואר 1962, ג'ון גלן היה האמריקאי הראשון שהשלים מסלול היקפי בחלל סביב כדור הארץ. יורי גגארין הרוסי הקדים את שניהם, והישגו זה יחד עם העליונות הבלתי מעורערת של ברית המועצות, זרעו פאניקה בארצות-הברית. בשל כך, ומן הסתם גם בעקבות כשלון מפרץ החזירים, הנשיא קנדי הכריז על תכנית אפולו, שלושה שבועות אחרי טיסתו של שפרד. לאחר מספר טיסות מאוישות נוספות, תכנית מרקורי הגיעה אל קיצה.

את הכרונולוגיה המפורטת של תכנית מרקורי אפשר לקרוא במקורות רבים, וגם בספר הזה. אבל מה שמייחד את הספר הם ההקשרים הרחבים של התכנית להיבטים מעניינים בחברה האמריקאית של התקופה, וגם להיבטים אישיים של המעורבים בה. לא במקרה בחר טום וולף לפתוח את הספר בתיאור חייה מלאי החרדה של אשתו של אחד מטייסי הניסוי, ולא בטיסה המפורסמת של יגר. נשותיהם של הטייסים, ואחר-כך של האסטרונאוטים, הושפעו, כמובן, משמעותית מאורח החיים של בני זוגן, החל בשרשרת שיחות הטלפון ביניהן בעקבות כל ידיעה על תאונה בטרם נודע מי נפל הפעם, ועד הקרקס התקשורתי סביב חלק מהן עם כל המראה מוצלחת לחלל. גם לתקשורת מיוחד בספר מקום נרחב, כמפיצת הפאניקה מפני הסובייטים, כמציבת האסטרונאוטים על כן התהילה, כשטחית וכפופוליסטית כשמדובר בדקויות, וכדורסנית במירוץ אחר עוד תמונה ועוד ידיעה, קלושות ומיותרות ככל שתהיינה. לא נעדר, כמובן, מקומה של הפוליטיקה ששיקוליה לא נבעו מתאוות ידע ומסקרנות, אלא, כרגיל, מאינטרסים לא בהכרח ענייניים.

נושא מעניין שחוזר ונדון בספר הוא הכפילות של המירוץ לחלל, לא בין הסובייטים לאמריקאים, אלא בין תכנית מרקורי לטיסות הניסוי. בזמן שבמרקורי פיתחו את החללית, שכונתה תחילה קפסולה, שבה ישוגר אסטרונאוט באמצעות רקטה, יצרני המטוסים וטייסי הניסוי המשיכו לקבוע שיאים שלא נפלו בהרבה מאלה של מרקורי, הן מבחינת מהירות והן מבחינת גובה (כשמטוסים הגיעו לגובה מעל שמונים ק"מ, הטייסים שהטיסו אותם קבלו תואר אסטרונאוט). יתרה מזו, טייסי הניסוי ראו עצמם נעלים על האסטרונאוטים משום שהטיסו את המטוסים במו ידיהם, בעוד שלאסטרונאוטים נועד תחילה תפקיד פסיבי למדי. העובדה שקופים הוטסו לחלל, ותפקדו בשלמות בהסטת מתגים על לוח הבקרה, שימשה מקור ללעג כלפי האסטרונאוטים. אלה מצדם ביקשו, וקבלו, שליטה גדולה יותר על מערכות החללית, שליטה שהתבררה כחיונית כשהמערכות האוטומטיות לא תפקדו כנדרש. מדוע לא החל המירוץ לחלל באמצעות המטוסים? כי הפוליטיקה, בעקבות הדוגמא הסובייטית, דרשה תא קטן מאויש. הקופים, אגב, עברו התעללות אכזרית ובלתי נסבלת עד שרוחם נשברה כליל, והתפקוד המושלם שלהם, כפי שמתאר זאת וולף, נועד להציל אותם מן העונשים הקשים שהוטלו עליהם כשטעו.

הספר מרתק לא רק מבחינת לב הסיפור ומבחינת ההקשרים, אלא גם בתיאורי אוירה, כמו לילות השתיה בפונדק הטייסים של פאנצ'ו בבסיס במיורוק (היום בסיס אדוארדס); בירידה לפרטי פרטים, כמו מה קורה לאסטרונאוט שדחוס בקפסולה במשך ארבע שעות בהמתנה להמראה והוא חייב, פשוט חייב, להטיל את מימיו, פרט שולי שבטיסה הראשונה איש לא נתן עליו את דעתו; וגם בדינמיקה שבין שבעה חברי הצוות, שלמרות המטרה המשותפת והאחווה המבצעית היו שונים מאוד זה מזה. ויש בספר גם קטעים מצחיקים רבים, ביניהם התגובה של פיט קונרד, שהיה מותש משורת המבחנים האינסופיים של המועמדים להיות אסטרונאוטים, כשנדרש לתאר מה הוא רואה בדף לבן לגמרי. קונרד, שנטה לליצנות, התכופף מעל הדף, התבונן בו, ואמר בארשת רצינית: "אבל הוא הפוך…". הבוחן ההמום מצא עצמו רוכן מעל הדף בחוסר הבנה. הפרטים האנושיים הללו מצטרפים לתמונה חיה ותוססת של קורות גיבורי הספר.

באחרית דבר וולף מסביר כי חשב שהתמונה הציבורית המחניפה לצוות מרקורי הסתירה את הדרמה האמיתית שחוו, ומטרתו בספר היתה להתבונן יותר באנשים ופחות בחלל. מלאכתו עלתה בידו. מאוחר יותר עובד הספר לסרט, שוולף לא היה מרוצה ממנו.

"הצוות המובחר" הוא ספר מרתק, כתוב בכשרון רב, עתיר ידע ומומלץ.

The Right Stuff – Tom Wolfe

מערכות – משרד הבטחון

1985 (1979)

תרגום מאנגלית: יהודה עופר