קרן, כבת שלושים, מתחזקת זוגיות יציבה עם ערן. כשהוא מציע לעבור לגור יחד, היא, להפתעתו, אינה נענית בהתלהבות. תגובתה נובעת בחלקה מכניסתו המחודשת לחייה של צביקה, שהיה בן זוגה בהיותם נערים, למרות שהוא עומד ככל הנראה להנשא לאחרת, ובחלקה מן השעמום המסוים שמהלכת עליה היציבות. ערן הוא בן זוג מושלם, אוהב, אכפתי, קשוב, וכבונוס הוא גם אהוב על הוריה. מסלול חייהם המשותף פרוש לפניהם – חתונה, בית, ילדים, הזדקנות שלווה יחדיו. צביקה, כך נראה, מציע לה ידידות, לא במקום בת זוגו, אלא בנוסף לה, במשבצת אחרת. ערן הוא ההגיון והשלווה, צביקה הוא ההרפתקה והפרפרים בבטן.
כבר קראנו ספרים רבים כאלה – אשה צעירה על פרשת דרכים מנסה לבחור בין הראש ללב. אבל קרן היא לא כמו כל גיבורה ספרותית אחרת מסוגה. נשים רבות בגילה פורשות כנפיים ובונות קן משלהן. קרן מחוברת לתמיד אל קן ההורים. כבת שומעת להורים חירשים היא האוזניים והקול שלהם, המתורגמנית, המקשרת בין עולם החירשים לעולם השומעים, חיה בשניהם ולתחושתה אינה שייכת בשלמות לאף אחד מהם. שירה רייז משולם, שהיא עצמה בת שומעת להורים חירשים, פותחת עבור הקוראים השומעים דלת אל עולמה של קהילת החירשים.
אודה שמעולם לא חשבתי על חירשים כעל קהילה. הרהרתי לפעמים בקשיים וניסיתי לדמיין חיים של דממה (וגם, כמו קרן, עלו בי הרהורי כפירה מסוג "יותר מדי פעמים מצאתי את עצמי מקנאת בשקט של החירשות שלהם"). ידעתי, כמובן, על קיומה של שפת הסימנים, אם כי לא הייתי מודעת למורכבותה ולגווניה. הכרתי ברפרוף כבדי שמיעה בודדים. הספר גילה לי מציאות של קהילה עם הווי משלה וכללים משלה, אנשים עם רגישויות יוצאות דופן שהתפתחו כמעין פיצוי על הלקות – אמה של קרן מסוגלת לזהות את מצבי הרוח של בתה על פי קמט קטן בזוית הפה, קרן עצמה ניחנה ביכולת לעמוד על טיבם של בני אדם על פי שפת הגוף בהתעלם מן המילים שהם אומרים, כי שפת הסימנים היא "שיחה בשפה שבה כל הגוף משתתף". היא מתארת פרטים מן היומיום של ההתמודדות עם החוש החסר. היא מספרת על החיים כילדה שומעת שלפעמים התביישה במה שנתפס כמוזרות של ההורים, וכמתבגרת ואשה שנוטלת על עצמה את התמיכה בהוריה שצריכים להתמודד עם עולם השומעים. היא מציפה שאלות כמו מה עדיף להורים חירשים, ילד חירש שיהיה חלק ממשפחה שלמה ומן הקהילה, או ילד שומע שאולי ירצה "לערוק" אל החברה השומעת או לחילופין ייאלץ לשאת באחריות על הוריו.
כך שעל הדילמות ה"סטנדרטיות" שאיתן מתמודדת קרן, נוספות דילמות הנובעות מן המשפחה ומן הקהילה. ערן הוא גבר שומע, צביקה חירש. הוריה מתנגדים בתוקף לקשר עם צביקה, ותומכים בלהט בקשר עם ערן, לאו דווקא משום אישיותם של השניים, אלא מתוך דאגה לבתם, שכבר עומסת על שכמה את הדאגה להם, ולמה להוסיף עליה גם את התמיכה בבעל חירש. בינה ובין צביקה מתלהט ויכוח, כשהיא מודעת למגבלות הנובעות מן החירשות ודורשות זהירות יתר, והוא להוט להוכיח שהוא יכול לעשות כל מה שהשומעים עושים, וטוב יותר. כדי לדעת כיצד נפתרו הדילמות, יש להגיע לסופו של הספר.
שמעתי לראשונה על הספר ועל הקהילה בפרק מרתק מתוך הפודקאסט "ארבעים דקות" של שירז אפיק, שבו התארחו תמרה חלוצי, בלשנית ומתרגמת לשפת הסימנים, ושירה רייז משולם. מומלץ מאוד לצפייה.
"חירשת בדיוק כמוך" כתוב ברהיטות, בענייניות, נעים לקריאה, פוקח עיניים ומומלץ.
הוצאה עצמית
2025
