קטגוריה: ספרים מומלצים

"לווייתן" מתרחש בפיונגדה, עיירה דרום-קוריאנית בדויה. העיירה הצנועה והנידחת, החבויה בין הרים, בקושי נהנית מאורה של השמש, חוותה פרץ גידול ראשון כשמסילת רכבת הונחה בסמוך אליה. שנים אחר-כך חוותה פרץ גידול שני כשהגיעה אליה קומבוק, אשה שהיא כוח טבע, בעלת מרץ בלתי נדלה, חזון מרחיק ראות, וכושר יזמי של בולדוזר. "היא נסתה להשתמש בגדול על מנת להכניע את חייה הקטנים, להשתמש בנוצץ על מנת להתגבר על הדכדוך, לשכוח מכפר הולדתה הזעיר באמצעות קפיצה אל תוך אוקינוס רחב". סופו של המקום ששריפה כילתה אותו, ורק אשה אחת נותרה בו – בתה האילמת של קומבוק, אשה בוגרת בעלת נפש של ילדה, שאחרי מסע תלאות שבה אל המקום היחיד שהכירה, כדי לעשות את הדבר היחיד שידעה לעשות, לייצר בכוח הנפילים שלה לבֵנים לבנין. ואולי יש צורך לדייק: אשה נוספת התגוררה בסביבה, אשת דבורים, בתה בעלת העין האחת של מכשפה זקנה שהמיטה חורבן על פיונגדה. וגם רוחו של פיל שמת מזמן.

אם התיאור המתומצת מאוד הזה נשמע סבוך ומופרך, וגם על-טבעי במידה ונגוע באמונות פלאיות, הרי זה משום שהסיפור כזה. גדול מהחיים, שופע דמיון, חורג ממגבלות המציאות. "היכול ככלות הכל להתקיים דבר כאמת אובייקטיבית? […] סיפורים הרי נתונים מטבעם לשינויים – לתוספות ולהחסרים – בהתאם לפרספקטיבה של המספר ולמיומנותו, ובהתאם להבנתו של המאזין. ואילו אתם, קוראים יקרים, הרי תאמינו בסופו של דבר למה שתרצו להאמין". לא יכולתי שלא לחשוב שפיונגדה היא מקונדו של צ'ון מיונג-גואן, מקום שבו חיים פשוטים וכישוף חיים בצוותא. השוואה זו מקבלת משנה תוקף מרגע שמתברר שכמו "מאה שנים של בדידות", גם כאן אין המדובר בסיפור דמיוני תלוש, אלא בכזה שנטוע בסביבה מציאותית עד מאד. "לווייתן" הוא במידה רבה אלגוריה על ההיסטוריה של דרום-קוריאה, כפי שנרמז לא אחת בעלילה עצמה, וכפי שהמתרגם מסביר פה ושם בהערות שוליים מעטות. בנקודה זו אעיר שלדעתי היה מקום להשמטת ההערות, שנראות אקראיות גם אם מועילות, ולהחלפתן באחרית-דבר שלמה שתעגן את היצירה ברקע ההיסטורי, לטובת מי שאינו בקיא בהיסטוריה ובתרבות המקומיות.

מי שבקיא במידה מסוימת יזהה בספר, בין השאר, את מלחמת קוריאה והמתיחות בין הצפון לדרום, ואת תקופת שלטונו של הדיקטטור הגנרל פאק צ'ונג-הי, שקידם את המדינה וגם דיכא אותה. יש בספר התיחסויות לתופעות כמו המעמדות בחברה והאמריקניזציה, ואזכור תופעות מן העבר כמו עיקור בכפיה של אסירים בשנות השישים והשבעים ושחיתות שיפוטית. מי שבקיא יותר, ובוודאי הקורא הדרום-קוריאני, מן הסתם ימצא בו אינספור היבטים מעניינים שחמקו ממני. לא אתיימר לומר שאני מכירה היטב את התרבות, אבל מצאתי בספר קשיחות אכזרית מן הסוג שנמצא לפעמים בדרמות קוריאניות, רומנטיות ומתקתקות ככל שתהיינה. למעשה, הוא נפתח בשורה של מעשים מרושעים שכמעט גרמו לי לעצור את הקריאה בשלב מוקדם. אני שמחה שלא נטשתי. עם כל הכאב שבו, בסופו של דבר הוא ספר אנושי מאוד, עם דמויות שמתנחלות בלב ומעוררות למצער חמלה. בצדק נכלל הספר ברשימה הקצרה לפרס בוקר הבינלאומי ב-2023.

הספר ראה אור בהוצאת פְּרָפָּנְצָ'ה, המתמחה במזרח אסיה. אורי קפלן תרגם מקוריאנית לעברית, וגם מבלי להשוות למקור נראה לי שעשה עבודה נאמנה. רק חבל שההוצאה לא השקיעה בהגהה, והותירה שגיאות כתיב מביכות רבות מדי, כאלה שעשויות לקרות במהלך הכתיבה וצריכות להיות מתוקנות לפני פרסום. מכל מקום, התוצאה נעימה מאוד לקריאה, גם אם התכנים לעתים פחות נעימים. הנעימות נובעת בחלקה מסגנונו הפמיליארי-משהו של הסופר, שמסכם לעתים פרקים שלמים בגרסתו ל"ככה זה". "אחרי הכל, זו דרכה של אידאולוגיה", הוא כותב, לדוגמא, בסיומה של פסקה על שנאת צפון-דרום, ומותיר את הקורא מהרהר. אורי קפלן הוא גם מי שאייר את הכריכה המושכת.

מיוחד ומומלץ.

고래 – 천명관

פרפנצ'ה

2024 (2023)

תרגום מקוריאנית: אורי קפלן

כותרת משנה: מדריך למבקר בכדור הארץ

איזה ספר מקסים! דורון פישלר "מארח" חייזר, שהגיע לראשונה אל כדור הארץ, ומנסה להסביר לו בצורה פשוטה את ההתנהלות האנושית המוזרה. למה אנשים אוכלים מאכלים שבבירור מזיקים להם? למה כדור הארץ מחולק למדינות ואיך נקבעת החלוקה הזו? מה מקורן של הדתות והאמונות? איך נקבע לוח השנה, ומה מקור החלוקה המשונה של השעה לשישים דקות דווקא כשהאנושות מפגינה העדפה ברורה של השיטה העשרונית? מה זה כסף? ועוד כיוצא באלה שאלות שרובנו איננו נותנים עליהן את הדעת כי "ככה זה", אבל מתבונן מן החוץ לבטח ישאל שוב ושוב "למה?".

כמה מן העובדות שבספר היו ידועות לי, כמה מהן היוו חידוש, אבל גם את הידועות נהניתי לגלות מחדש באמצעות ההסברים הנהירים של פישלר, שמפרק את המורכבות לרכיביה הבסיסיים, ועושה זאת בהומור ובשכל ישר. להתרשמות ראו את המבוא ואת הפרק הראשון בקישור הזה, שבמרכזו נסיון להסביר לחייזר למה 15:15 פירושו שלוש ורבע.

אפקט קוורטי שזור בפרקי הספר. קוורטי QWERTY הוא סידור האותיות על המקלדת, סידור שנובע משורה של החלטות, לא בהכרח הגיוניות, לאורך השנים, שתוצאתן היא פחות או יותר אקראית. לא סידור אלפביתי, לא סידור על פי תדירות שימוש, אבל איש לא ישנה אותו. כך מגדיר פישלר את אפקט קוורטי: "אפשר לשכנע בני אדם לעשות כמעט כל דבר אם רק מגדלים אותם מילדות במחשבה שזה הדבר הנורמלי והרגיל לעשות, שככה כולם עושים, ושככה זה היה מאז ומתמיד". תופעה זו יכולה להסביר הרבה מן ההתנהלויות האנושיות המקובעות.

מכיוון שהספר לגלגני וביקורתי במידה מסוימת, יכול היה להווצר רושם מיזנתרופי משהו. פישלר מפוגג אותו בסיום. אולי שום דבר שבני אדם עושים אינו הגיוני, אבל במבחן התוצאה הם מגיעים להישגים מרשימים.

לחינו של הספר תורמים האיורים המלבבים של לי להב והעימוד והעיצוב של שרית רוזנברג.

מהנה, מעשיר ומומלץ.

כנרת זמורה

2024

ארבעה חברים ביקרו אצל מגדת עתידות, שנודעה ביכולת לנבא את תאריך המוות המדויק. נל, שהיתה אז כבת תשע-עשרה, התבשרה שנותרו לה רק תשע-עשרה שנים נוספות. גרג, בן זוגה באותה עת, עתיד היה לחצות את גיל מאה. תאריך התפוגה של השלישית בחבורה נקבע לגיל ארבעים. לרביעית, כך על פי מגדת העתידות, נותרו ימים ספורים בלבד. מותה של האחרונה ביום המיועד קבע את מהלך חייה של נל. בשנים הבאות נעה ונדה בעולם, לא מתקשרת לאיש, לא מתחייבת לדבר, מסתפקת ברכוש מועט ובתרמיל על הגב, מנסה למצות את החיים עד תום. עם משפחתה באנגליה שמרה על קשר רופף בלבד, לפעמים מסבירה זאת בצורך להגן עליהם מפני הצער על מותה המתקרב, לפעמים בצורך שלה לא להקשר כדי לא לחוש לעולם תחושת אובדן. לקראת יום מותה חזרה לאנגליה, ארגנה לעצמה מוות מסוגנן במלון מפואר, לבושה בשמלת נשף שכורה. היא מכרה את רכושה המועט, חילקה את כספה, מחקה את נוכחותה האינטרנטית, וכתבה חמישה מכתבי פרידה שהכילו וידויים בלתי נחוצים. בערב נכנסה למיטה וקיוותה למות מיתת נשיקה.

בבוקר התעוררה חיה.

נל היא מצד אחד אשה מקסימה, מתחברת בקלות, נפש חופשיה. מצד שני היא אנוכית, מרוכזת בעצמה, לא חושבת עד הסוף על תוצאות מעשיה. כשהיא מנסה להסתגל לחיים החדשים שניתנו לה, היא נאלצת להודות בשלב כלשהו כי היתה עד כה "אשה רשלנית ואנוכית בגיל העמידה שמתנהגת כמו בת שש-עשרה מפונקת". שרלוט בטרפילד, בתבונה, אינה מחוללת מהפך דרמטי בדמות שיצרה, אלא גורמת לה לראות את העולם מזוית רחבה יותר, לשקול את צעדיה, לטפח קשרים, לפעול במקום לברוח.

בניגוד לנל, שחיתה עם קו סיום קרוב, גרג ארגן את חייו באופן שונה לחלוטין, אולי בשל הידיעה שזמנו בידו. נל וגרג היו חברים מילדות ושותפים להרפתקאות, אבל כשנפרדו דרכיהם התעצבו חייהם באופנים הפוכים. נל, כאמור, נותרה אותה צעירה נוודת. גרג הפך איטי, מרובע, שמרן הולך בתלם. אחד ממכתבי הפרידה שכתבה נל לפני המוות שלא ארע יועד לגרג, ובו התוודתה שהוא היה אהבת חייה. המפגש המחודש ביניהם ישפיע על שניהם, ואולי יעורר את הרגשות הישנים.

וישנו טום, גרוש צעיר ואב לילד, שבא לקנות מנל מיטה במסגרת חיסול רכושה, והקשר שנוצר ביניהם שינה במידה רבה את חייו. "את בסך הכל הבעיטה בתחת שאנשים צריכים", הוא מסביר לנל את סוד השפעתה על חיי מכריה. נל תמצא עצמה מתלבטת בינו ובין גרג כבני זוג המתאימים לה, אם היא בכלל מעונינת לקשור את חייה בחייו של אחר.

נל תתוודע מחדש גם אל משפחתה, תספוג את הביקורת המגיעה לה על ההזנחה רבת השנים, ותבין היכן נמצאת רשת הבטחון האיתנה שלה. שלושה מן המכתבים שהותירה נועדו להוריה ולאחותה, וכאמור הכילו וידויים שאולי לא היו צריכים להכתב, או אולי כן, אבל משעה שנכתבו ונקראו הציבו את היחסים בינה ובינם על מישור כן יותר. עוד דמות מעניינת שתזדמן על דרכה היא של ג'ונו הזקנה האקסצנטרית, מעין גרסה מבוגרת ומוקצנת של נל עצמה.

"הזדמנות שניה" אולי אינו עמוק במיוחד, ופה ושם לוקה באי-סבירויות קלות, אבל הוא מעלה בחינניות ובהומור נושאים השווים עיון באשר ליחסים בין הבריות. דמויותיו חיוביות למרות פגמיהן, וחיבה ואופטימיות שורות עליו. בהחלט נעים לקריאה.

את הכריכה החביבה עיצב אמרי זרטל.

The Second Chance – Charlotte Butterfield

כנרת זמורה

2024 (2024)

תרגום מאנגלית: אביגיל בורשטיין

בגן האושר נפגשים נערים ונערות, דרי רחוב, שנפלטו ממשפחותיהם ועוסקים בזנות, שנרמזת בסיפור, כדי לשרוד. לכל אחד מהם ישנו ה"סוציאלי" שלו, איש שרותי הרווחה שמנסה לארגן לו מסגרת, אבל כפי שאומר אורי המספר,

בגן – אני אני.

לא חבילה, ולא חולה, ולא מטופל, ולא בשיקום,

סתם אני.

ישנם מוסדות שיכולים לקלוט את הצעירים, משפחות אומנה שיכולות לטפל בהם ואולי להעניק להם בית, אבל יש בגן שותפות גורל שאינם יכולים למצוא בשום מקום אחר. ושוב במילותיו של המספר,

אני ביקשתי שותפות.

מתוך השותפות, ידעתי, באה החמלה.

ובגן מצאתי שותפים.

נמצא שם עולה מאתיופיה, שברח מנסיון לכפות עליו זהות חדשה; צעירה ערביה שנוצלה מינית על ידי אביה; בן לאב מוכה הלם קרב ולאם מעורערת שחווה אובדן קשה; צעיר שעובר תהליך לשינוי מין, ועוד. כל אחד מגיע עם הסיפור הקשה שלו אל הגן, אל המקום בו יש לו סיכוי למצוא שותפות גורל והבנה. אבל גם הגן מכזיב לעתים.

איציק וורגפט, פסיכיאטר המטפל בילדים ובמתבגרים, מספר על הנערים והנערות הללו בספרון צנום ובשורות קצרות, החושפות את הרקע שהוביל כל אחד מהם אל הגן, ומתמצתות את הרגישויות ואת המכאובים. בסיום הוא מספק הצצה אל קורותיהם שנים אחר כך. כל אחד מהם יכול היה לספק חומר לספר משל עצמו, אבל גם בתמצית הסיפורית הזו הכאב והמצוקה חדים ונוגעים.

עצוב.

בשוליים: לקחת שלוש שורות נפרדות משיר של רחל, ולהציג אותן כציטוט רציף, יש בזה טעם לפגם וחוסר כבוד כלפי היצירה והיוצרת.

לקריאת פרק ראשון

ינאי הוצאה לאור

2024

כותרת משנה: זכרונות של משורר אויגורי על רצח העם בסין

מרבית בני העם האויגורי מתגוררים כיום במחוז שינג'יאנג שבצפון-מערב סין. באזור התקיימה לפני מאות שנים האימפריה האויגורית, וחלקם של האויגורים בני זמננו שואפים לכונן שם מדינה עצמאית. סין, למותר לציין, מתנגדת לבדלנות זו, ועושה כל שביכולתה כדי לדכא כל שאיפה לאומית ואישית. היא עושה זאת באמצעים הישנים של ביורוקרטיה מתישה, תקנות מבלבלות, אפליה בוטה, ופיקוח משטרתי ומפלגתי, וגם באמצעים מודרנים של טכנולוגיות מעקב מתקדמות, שימוש באלגוריתמים לניטור ולחיזוי, וחסימת מקורות מידע. לא נעדר, כמובן, גם מקומם של מחנות ה"לימוד", ה"חינוך מחדש", או במלים מדויקות יותר – מחנות ריכוז.

הסופר והמשורר טאהיר חמוט איזגיל חווה על בשרו מאסר מפרך במחנה שכזה. בשנות התשעים נעצר בדרכו ללימודים מחוץ לסין, עונה עד שהודה בהאשמות מופרכות, ונכלא למשך כשלוש שנים. אחרי שהשתחרר הצליח לשקם את חייו, נישא לאשה שהכיר עוד קודם מאסרו, ונולדו לו שתי בנות. כמו האויגורים האחרים הוא למד לחיות תחת הדיכוי, לתמרן תחת התקנות המחמירות המשתנות לבקרים, לנקוט בדרכים עקלקלות כדי להיות מחובר לעולם שמחוץ לסין, ואף להתפרנס כבמאי סרטים תחת עינה הפקוחה של הצנזורה.

בעשור השני של המאה העשרים ואחת החלה האדמה לבעור שוב. חברים ומכרים החלו להעלם, והפחד אחז בכל בהמתנה למעצר באישון לילה. טאהיר ורעיתו מרחבא החלו להרהר באפשרות להמלט מסין ולחפש מקלט בארצות הברית. מסע היסורים הביורוקרטי שנאלצו לצלוח כדי להשיג דרכון, ויזה וכרטיסי טיסה נדמה שנברא במוח קפקאי.

על אוירת הפחד בקרב האויגורים בשינג'יאנג יעיד הניתוק המוחלט של טאהיר ובני ביתו מן המשפחות שנותרו שם. טאהיר נאלץ לוותר על נסיעה אל הוריו כדי להפרד מהם, כי מחוץ לכל דירה במתחם בו התגוררו הותקנה על ידי הועד המקומי מצלמה למעקב אחרי מבקרים, מצלמה שבעלי הדירה נאלצו לשלם עבורה. במתחם של הוריו כמעט כולם ידעו שהוא היה כלוא בעבר, והסיכוי שאחד העוקבים אחר הצילומים ידווח על ביקורו ויסבך את המשפחה כולה, היה גדול מדי. כתחליף לכך התקשר אל אמו כשהגיע לארצות הברית, וסיפר לה את סיפור הכיסוי שסיפק לשלטונות, לפיו מדובר בנסיעה לצורך טיפול רפואי לאחת הבנות. כשעתיים אחר כך החרימו לאמו המבוהלת את הטלפון ואת תעודת הזהות בעוון קבלת שיחה מחו"ל. אביו ואחיו נאלצו לגשת ליחידה לבטחון לאומי ולהצהיר שהמשפחה ניתקה כבר מזמן כל קשר עם הבן הסורר, ואחיו דרש ממנו שלא יתקשר שוב.

"אנחנו משפחה בת מזל, שכן הצלחנו לברוח מהטרור והאימה. ואמנם התמזל מזלנו להימנות עם המעטים שבאו לתיבת נוח, אבל אנחנו חיים עם כלימת הפחדנים המסתתרת במילה בריחה. אנחנו חופשיים סוף-סוף, אבל אלה שאנחנו אוהבים יותר מכל נותרו מאחור וממשיכים לסבול בארץ המעונה ההיא. בכל פעם שאנחנו חושבים עליהם אנחנו נשרפים מרוב אשמה. את האנשים היקרים לנו מכל נוכל לראות רק בחלומותינו".

לספר מצורפת הקדמה מעניינת מאת ג'ושוע ל' פרימן, עיתונאי שבילה תקופות ממושכות עם האויגורים בסין, יצר קשר עם טאהיר אחרי שקרא את שירתו, וחידש את הקשר אחרי שהמשפחה הגיעה לארצות הברית. פרימן תרגם את הספר מאויגורית לאנגלית, ואורה דנקנר תרגמה יפה, כרגיל, מאנגלית לעברית.

אין בספר, וחבל, כל אזכור של האלימות של הקיצונים האויגורים, של פיגועי הטרור הרצחניים ושל הצטרפות אלפים מבני העם לאל-קעידה ולדאעש. לא בשביל האיזון, כי אין הצדקה לטירוף הסיני בנוסח הימים החשוכים של מאו, אלא בשביל התיחסות שלמה יותר אל המתרחש בשינג'יאנג בימינו אלה.

טאהיר חמוט איזגיל אינו מספר על עינויים ועל מכאובי גוף, שכן אינו מבקש רחמים, אלא הגינות וצדק. הוא אינו מדבר על שאיפות לאומיות, אלא על חופש אישי. בלשון נהירה וישירה הוא מצליח לתאר את האבסורד של המשטר הסיני, ואת אוירת הפחד והאימה שהיא חלק בלתי נפרד מחיי האויגורים. ספר נוקב, מדכדך ומומלץ.

Waiting to be Arrested at Night – Tahir Hamut Izgil

שוקן

2024 (2023)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

כותרת משנה: הפילוסוף המקראי

"אין קהלת מלמד אותנו לחשוב כמוהו והוא גם אינו מתווה למעננו מסלול הליכה בעקבותיו. קהלת משלח אותנו למסע ניווט יחידים אל תוך עמק השאלות הגדולות. ובכל זאת, מחבר המגילה מפזר בשטח נקודות ציון: הבל, אדם, עולם, עמל, יתרון, שמש, טוב, עת, אור, רעות רוח, חוכמה, אהבה, מוות".

חיים שפירא צולל אל משנתו של קהלת. בדומה לקהלת, שכאמור למעלה לא התווה מסלול, גם שפירא אינו פורש בפני הקורא משנה סדורה, ואינו מבקש לשמש מורה נבוכים. הוא מתעכב במקומות שמעוררים בו ענין, מרבה בציטוטים מפי הוגים ואנשי רוח שסובבים סביב הנושאים שבהם בחר לעסוק, ומזמין את הקוראים לצאת למסע משלהם.

המגילה נכתבה ככל הנראה בתקופת שיבת ציון, במאה הרביעית או השלישית לפני הספירה, מאות שנים אחרי ימי שלמה, ויוחסה לו על ידי המחבר כדי להעניק לה עוצמה. מן הסתם כשמלך אומר שחיינו הם הבל, בין אם כוונתו שהם חולפים מהר ובין אם הם בעיניו חסרי משמעות, יש לאמירה משקל נכבד יותר מאשר לו נאמרו הדברים על ידי אלמוני כלשהו. מכל מקום, בסופו של דבר, גם אם זהות המחבר מעניינת, התוכן עומד בפני עצמו.

רוב זמן הקריאה התווכחתי עם שפירא, ועל הדרך גם עם קביעות שציטט מפיהם של אחרים. ה"ויכוחים" הללו עשו את הקריאה מעניינת במיוחד, ואני מניחה שלכך בעצם כיוון הסופר. לעורר עניין, לזרוע רעיונות, לאתגר את המחשבה, להראות שאפשר להציג אמיתות והיפוכן וכולן תקפות. בנושא זה הוא מצטט את תומס מאן שהבחין בין אמת עמוקה לאמת טריוויאלית ואמר כי "אמת טריוויאלית זו אמת שהיפוכה שקר. אמת עמוקה זו אמת שהיפוכה אמיתי לא פחות". באופן זה מוסברות, בין השאר, סתירות בדברים שכתב קהלת במקומות שונים במגילה, ומנקודת מבט זו הכל פתוח לדיון מעורר.

הנה שתי דוגמאות לאופן בו שפירא יוצר "שיחה" בין קהלת ל"אורחים" שהוא מזמין אל הספר.

בפרק ב, ד-יא, קהלת מונה את השגיו הרבים ברכוש, בחוכמה, בשמחה, ומקנח באמירה שלמרות הכל הוא יודע שהכל הבל ורעות רוח. שפירא מפתח סביב הסתירה הזו דיון בעושר ובאושר, ובין השאר מצטט את מונטסקיה: "אילו חתרו בני האדם רק להיות מאושרים, יתכן שהיה זה אפשרי, אולם הם חותרים להיות מאושרים מאחרים, וזו כבר בעיה גדולה, כי את אושרם של אחרים נוטים בני האדם להעריך יותר מכפי שהוא, ואת אושרם שלהם הם מבינים לרוב רק לאחר שנגוז", דברים המהדהדים את הנאמר בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". האם אי היכולת להסתפק במה שיש היא שהובילה למסקנתו של קהלת? לא בהכרח, אבל הדיון סביבה מעניין.

בפרק א, יד-טו, קהלת סבור שלא ניתן לתקן את כל מה שמעוות תחת השמש. לטולסטוי, האורח הראשי בספר, יש עצה: "הפסק לנסות לעשות מהפכות, הפסק לנסות לשנות סדרי עולם, היה אדם טוב – די בכך והותר". האם העצה של טולסטוי תביא לתיקונו של עולם? יחליט הקורא.

הנה דוגמא לסתירות לכאורה (או לא לכאורה) בתוך המגילה: "ומוצא אני מר ממוות את האשה" כותב קהלת במקום אחד, ובמקום אחר "ראה חיים עם האשה אשר אהבת". יתכן שיש לבחון את ההקשר, או לתור אחר פרשנות מתווכת, או לחזור אל דבריו של תומס מאן באשר לאמת עמוקה. בכל אופן, אנשים שונים לאורך השנים בחרו באיזה מהמשפטים להיתלות ואיזה מהם לצטט, וכדאי לזכור ששניהם מתקיימים בקהלת.

"מכיוון שקהלת אמיץ, אין הוא יכול להיות אופטימיסט. מכיוון שקהלת חכם, אין הוא יכול להיות פסימיסט. קהלת רואה ומתאר את החיים ללא כחל וסרק, בכנות רבה ומרגשת", כותב שפירא לקראת סיום, ומצרף את הטקסט המלא של המגילה לקריאה עצמאית.

מי שמבקש פרשנות לקהלת, לא ימצא אותה בספר. מה שכן מצוי פה ובשפע הם זרזים וממריצים למחשבה מעמיקה בנושאים שבבסיס האנושות והאנושיות.

מעורר ומומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2011

עטר מאור, תושבת בארי, מתארת בשורות קצרות, בתמצית מצמררת, את שאינו ניתן לתיאור. כמעט עשרים שעות של שהות בממ"ד עם שני ילדים צעירים, מוכנה למה שיבוא עם סכין מטבח ביד ומחבוא לילדים בארון. בחוץ צעקות, יריות. לא ברור מי חי ומי כבר לא. בפעם האחרונה ששמעה מהוריה הם שכבו בממ"ד בביתם כשסביבם אש ועשן.

ואחרי אותם יום ולילה נוראים של שמחת תורה – יציאה מן הישוב כשבן הזוג נותר להלחם, החיים הרחק מהבית, הרגישות של הילדים, החברים שנחטפו ואלה שאינם.

וגם רגעי חסד. חיילים שנתנו ליבם לפחד של הילד בן השש וחיזקו אותו. ההורים שניצלו. מורות עם לב פתוח בבתי הספר שהוקמו לילדי המפונים. חברים ששוחררו בעסקת החטופים.

לפני כחודש קראתי את ספרו האוטוביוגרפי של שמואל בק, "מצויר במלים". מכל פרקי הספר נצרבה במוחי במיוחד תמונת הילד, רק כבן עשר, הנדחק אל מחבוא צר שהכין עבורו אביו, ושוהה בו לבדו בדומיה במשך שעות כדי להנצל מאקציה. "האם הילדים יישארו שקטים בארון כי אמרתי להם שלא משנה מה הם שומעים – הם שקטים ונשארים בו?", חושבת עטר מאור, כשהיא מתכננת עבור בת השמונה ובן השש את מה ששום הורה אינו צריך לתכנן עבור ילדיו. אף פעם.

הספר הצנום הזה נכתב בשתי שפות, עברית ותרגום מלא לאנגלית עבור קוראים זרים, והוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה. אפשר לצעוק את הכאב, לתאר כל פרט מזוויע. ואפשר לתת ביטוי לרוע ולאימה, וגם לתקווה, במילים מזוקקות מלאות עוצמה, כפי שעשתה הכותבת.

את העטיפה מעטר ציורה של זיוה ילין, "העץ הגדול ליד חדר האוכל" מסדרת "לילה בבארי".

שובר לב וחשוב.

שתים בית הוצאה לאור

2024

"שעות הרות גורל" (או בשם המקורי הפחות דרמטי "רגעים גדולים של האנושות") מכנס יחדיו שנים-עשר אירועים היסטוריים, שכהגדרתו של צווייג, "הופכים את השעה למכרעת בגורלם של דורו, קובעים את דרג חייהם של יחיד, של עם ואפילו את גורל האנושות כולה". הארועים הללו משתרעים בקשת שבין כתיבת יצירה מוסיקלית להנהגת מהפכה, ומקום התרחשותם הוא במקומות שונים על פני הגלובוס.

אלו הם שנים עשר הרגעים ההיסטוריים שבהם בחר צווייג לעסוק. סיום מסעו של וסקו נוניז דה בלבואה, שהיה האדם האירופי הראשון אשר חצה את אמריקה התיכונה מן האוקינוס האטלנטי עד האוקינוס השקט, בספטמבר 1513; כיבוש ביזנטיון על ידי הטורקים במאי 1453, תוך נקיטת תכסיס מפתיע שבו הועברו כלי שיט דרך היבשה כדי להתייצב מול העיר; כתיבת האורטוריה "משיח" על ידי הנדל באוגוסט 1741, לאחר שהתגבר על שבץ ששיתק מחצית מגופו; כתיבת המרסייז, שהפך להמנון הצרפתי, על ידי רוז'ה דה ליל באפריל 1792; ההחלטה של המרשל גרושי לציית להוראה של נפוליאון לרדוף אחרי הפרוסים ביוני 1815 במקום לבוא לעזרתו כשהותקף, החלטה שככל הנראה תרמה למפלה בווטרלו; כתיבת "האלגיה של מריֶֶנבד" על ידי גיתה בספטמבר 1823; גילוי זהב במערב ארצות הברית בינואר 1848, ובהרחבה תיאור ההיסטוריה של סן פרנסיסקו; ההוצאה להורג שלא התרחשה של דוסטויבסקי בדצמבר 1849; הנחת כבל תקשורת ראשון בין אירופה לאמריקה ביולי 1858; סופו של טולסטוי באוקטובר 1910; הגעתו של סקוט לקוטב הדרומי זמן קצר אחרי אמונדסן בינואר 1912; נסיעתו של לנין משוויץ למוסקבה באפריל 1917.

שנים עשר פרקי הספר כתובים כסיפורים קצרים, למעט הרגע המכונן של דוסטויבסקי שנכתב כפואמה, והאפיזודות האחרונות בחייו של טולסטוי שנכתבו כמחזה, שאותו מגדיר צווייג כהשלמה לאוטוביוגרפיה הלא גמורה שנמצאה בעזבונו של הסופר. לפעמים מתוארים בפרקים השונים רגעים קצרים, לפעמים, כמו בפרק אודות סן פרנסיסקו, מתוארת פרשת חיים שלמה.

שטפן צווייג הוא מספר סיפורים מיומן, ולמדתי מן הספר כמה פרטים היסטוריים שלא הכרתי. יחד עם זאת יש לזכור שצווייג לא היה ביוגרף מהימן. הביוגרפיות שכתב מעשירות ומעניינות, אך חלקן, כמו "מגלן", "בלזק" ו"מרי אנטואנט", נגועות בהערצה ובמסר שצווייג ביקש לקדם ("פושה", לעומתן, כמעט אובייקטיבית). בהקדמה הוא כותב שנתן להיסטוריה לדבר – "לא ניסיתי לגוון או לחזק על ידי המצאתי את האמת הנפשית של מאורעות חיצוניים או פנימיים. כי ברגעיה הנאצלים של ההיסטוריה, כשעיצובה מושלם, אין היא זקוקה ליד מסייעת. כשהיא פועלת כסופרת, כמחזאית, אל ינסה סופר לעלות עליה" – אבל בפועל עירב פה ושם דעות בעובדות, התעלם מניואנסים, והפליג בהגזמות. כך, לדוגמא, הוא כותב בפרק המוקדש לקרב ווטרלו: "העדר האומץ של אדם קטן, חסר חשיבות, הרס כל מה שבנה האמיץ והמרחיק-ראות מכולם בעשרים שנות גבורה". המרשל גרושי לא היה אדם קטן וחסר חשיבות, לא לפני ווטרלו ולא אחר-כך. אולי בכלל עשה טובה לאנושות כשהחליט לדבוק במשימתו המקורית ולא לחוש לעזרת נפוליאון.

חמישה מן הסיפורים ראו אור לראשונה בקובץ אחד ב-1927. התרגום לעברית נעשה מן המהדורה המאוחרת יותר שראתה אור לאחר מותו של צווייג, וכללה שבעה קטעים נוספים. לא ידוע לי מתי נכתב כל אחד מהם, אבל הפיסקה המסיימת של הפרק אודות כבל התקשורת שחצה את האוקינוס נכתבה אולי על רקע החוויות הקשות של שנותיו האחרונות. אחרי תיאור של המאמצים הסיזיפיים ליצור קשר תקשורתי בין-יבשתי, הוא מסיים במלים אלה: "בזכות נצחונה על המרחב והזמן יכלה האנושות להיות מאוחדת לעד. לולא נתפסה כל פעם מחדש ליהירות הרת אסון, ההורסת את האחדות המופלאה, ומשמידה את עצמה דווקא באמצעים המקנים לה שליטה על איתני הטבע".

"שעות הרות גורל" הוא ספר מעשיר, שיגרום הנאה לחובבי היסטוריה ולאוהדי סגנונו של צווייג.

Sternstunden der Menschheit – Stefan Zweig

זמורה ביתן

1985 (1927, 1943)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

הפירמידה הגדולה של גיזה נבנתה באלף השלישי לפני הספירה עבור פרעה ח'ופו, כדי לשמש לו קבר ומשכן לאחר מותו. מה אנחנו יודעים עליה בדרך-כלל? שהיא שריד מפואר של תרבות גדולה, מפעל הנדסי גדול, אחת משבעה פלאי תבל של העולם העתיק והיחידה מהם ששרדה. על מה נותנים פחות את הדעת? על הסבל האינסופי שהיה כרוך בהקמתה (אולי עם חריג אחד הנובע מן המסורת השגויה לפיה העבדים העברים הקימו את הפירמידות). רק בעשורים האחרונים החלו להתגלות המחנות בהם התגוררו הבונים, ותשומת לב הופנתה גם אליהם. איסמעיל קאדרה כותב על המניע האמיתי, לתפיסתו, לבנית הפירמידה של גיזה ואלה שבאו אחריה, ועל האנשים שנשאו בעול.

כשפרעה מחליט משום מה שלא חשקה נפשו בפירמידה, יועציו מזועזעים. לאחר נבירה ממושכת במסמכים ישנים והתיעצויות קדחתניות בינם לבין עצמם, אחד מהם מעז לומר לפרעה שגישתו מוטעית, ושהפירמידה היא כורח שלטוני. "הפירמידה פירושה בראש וראשונה כוח. היא שעבוד, כלא, כסף, אבל במקביל גם שליטה בהמונים, הצרת אופקיהם, ריסון רצונם, שעמום ואובדן". פרעה משתכנע, ואכן מן הרגע שהוכרז על התכנית להקמת הפירמידה, צילה המאיים משתרר על העם. עוד בטרם הוכשר השטח והחלו העבודות במחצבות, עצם הידיעה על הצפוי די בה כדי להשליט דכאון ואובדן תקווה. במקביל, בעלי יוזמה כבר מכינים עצמם, והבולט בהם הוא מפעל ליצור מגלבים.

אבן אחר אבן נגררת אל אזור ההקמה של הפירמידה, גובה חיים, מותירה פצועים ונכים. יום יום, שעה שעה, במשך למעלה מעשרים שנה, המדינה כולה מוכוונת אל הפירמידה. "הזמן והימים נהיו דומים לזמן ולימים הקדומים. המיתות, עקיצות העקרבים, מקרי הטירוף, מכות השמש ואפילו שמות הקורבנות היו למעשה זהים […] איש כבר לא ציפה למאומה". מעטים מבין הבונים ייוותרו בחיים כדי לראות את המבנה מושלם. סיום העבודה לא יביא הקלה. פרעה יאבד את שלוות נפשו נוכח הקבר המצפה לו. קונספירציות משונות ירחפו באויר, ויביאו חקירה ברוטלית אחרי חקירה ברוטלית. הפרעה הבא ירצה פירמידה משלו, וכך גם אחותו. אחיו יחלום על בניית ספינקס, והשעבוד יימשך.

איסמעיל קאדרה כותב לכאורה על ההיסטוריה של הפירמידות המצריות, מדייק בפרטים רבים, משחק עם אחרים. אבל האפילוג מבהיר על מה הוא כותב באמת. ברחבי אלבניה המבודדת, תחת שלטון קומוניסטי מדכא, נבנו משנות השישים ועד שנות השמונים של המאה שעברה מאות אלפי בונקרים בהנחיית השליט שהפך את העם כולו לצבא. קו ישר מחבר בין סבלם של בוני הפירמידות במצרים לפירמידות הגולגולות במונגוליה במאה הארבע-עשרה, ולבונקרים שהורה אנוור הוג'ה לבנות באלבניה. אולי אין זה מקרי שהמוזיאון שנפתח בטירנה ב-1988 ובו הוצגה מורשתו של הוג'ה, נבנה כפירמידת זכוכית.

"היא הוסיפה להפגין את ולדנותה בחום החמה היוקדת, אך הוולדות שיצאו מקרבה היו זערוריות. הן הוקמו בארצות אחרות ובזמנים אחרים, תחת ממשלות שונות ומשונות ובמשטרים שהתבססו על מעמדות שונים ושהתקשו להאמין כי ראשיתם במדבר סהרה. תמיד היו מוגנים בחסות היותם סמויים ורק בשני מקרים טעו והניחו לראותם כמי שמסכות הזוועה נקרעות או נשמטות בשוגג מפניהם. המקרה הראשון היה גלעדי הראשים של טימור הפיסח. השני אירע שש-מאות שנים לאחר מכן בארץ האִילִירִים העתיקה, שכיום מתגוררים בה צאצאיהם, האַלְבָּנִים. כבמשגל העולמות שדמיינו הקדמונים, ששפע הזרע והביציות הניטח בו מביא לעולם המוני יצורים או עצמים שמֵימיים, הפירמידה הזקֵנה הביאה לעולם לא אלפים אלא מאות אלפים מוולדותיה. כינו אותם "בונקרים" ואם כי היו קטנטנים בהשוואה לאִמם הרי כל אחד מהם היה מבעית כמוה ונשָּׂא של טירופה. תיל עבר בתוכם, שבוי בין גושי בטון. כך תוכננו בעבר בידי קָרָה הוּלֶג. המילה "אחדוּת" צוירה עליהם תכופות והורתה, שהבונקרים קיבלו השראה לא רק מהפירמידה, אִמם-הוֹרָתָם, כי אם גם ממגדלי הראשים, ושהחלום הישן לחבר את מוחות כל בני-האדם ברעיון אחד ויחיד יכול להתגשם אך ורק באמצעות תיל המושחל בגולגלות ושומר על אחדותן".

רמי סערי תרגם את הספר מאלבנית, והוסיף אחרית דבר אודות הסופר ויצירתו. האגיפטולוגית אורלי גולדווסר הוסיפה אף היא אחרית דבר, ובה היא כותבת בין השאר על העובדה שההיסטוריה של מצרים העתיקה מתיחסת בעיקר למאיון העליון, בעוד לכל האחרים כמעט לא נותר זכר חומרי. מומלץ לקרוא את שתיהן.

איסמעיל קאדרה, כתמיד, חד, ברור וציני. במפתיע הוא אפילו משעשע לעתים. "הפירמידה" הוא סיפור חי ואמין, הנכנס אל הלב ומעורר מחשבה, ולכן מומלץ.

Piramida – Ismail Kadare

כרמל

2000 (1992)

תרגום מאלבנית: רמי סערי