וילי לומן, סוכן נוסע, אינו משלים עם השינויים שהזמן גרמם, ושבגללם הוא מנושל מעבודתו בידי מנהל צעיר, בנו של המנהל שהעסיק אותו כל השנים. אשתו לינדה מודאגת ממצבו הנפשי וגם מהניתוק בינו ובין שני בניו הבוגרים, בעיקר ביף שבו תלה תקוות גבוהות. שני הבנים, בשנות השלושים לחייהם, שוהים בבית, ביף אחרי שנים של חיפוש עצמי, הפי במרדף מתמשך אחרי נשים ואחרי חלומות התעשרות. בסמוך אליהם מתגוררת משפחה שדווקא מדגימה הצלחה – האב צ'ארלי והבן ברנרד, שניהם מצליחים בתחומם. צ'ארלי גם תומך בסתר בוילי, שמתקשה להביא את עצמו להודות בפני אשתו שכבר אינו מקבל משכורת. מכיוון שלינדה משוכנעת שוילי מתכוון להתאבד, ומכיוון שהיא מאפשרת את אשליותיו, היא מנסה לפייס בין האב לבניו ושולחת אותם לאכול ארוחה משותפת בלעדיה. הפי פחות או יותר משתף פעולה. ביף, שמודע מאוד לנזקי חוסר התקשורת בינו ובין אביו, בעיקר מכיוון שנכשל במבחן בסיום התיכון ולא הפך לכוכב ספורט ולאקדמאי כפי שתוכנן עבורו (בהמשך מתברר מה באמת שבר אותו), עושה מאמצים לנהל עם האב שיחה כנה, אך מאוחר מדי.
וילי הוא אדם שבור, וכדי לא להתמודד עם כשלונות ההווה הוא בורח אל העבר. הוא שבור בגלל המנגנון הקפיטליסטי שבתוכו ומכוחו פעל כל השנים, ושהקיא אותו כשחדל להביא תועלת. הוא שבור בגלל שלא הצליח ליצור קשר של ממש עם בניו, שמהם, ובעיקר מביף הבכור, ציפה, ועדיין מצפה, להיות כוכבים, והוא אינו מסוגל לראות בהם מבוגרים עם העדפות משלהם. הוא שבור בגלל שפגע במו ידיו ביחסיו עם אשתו. הבלבול שלו בין גדולתו – המדומיינת ברובה – בעבר למצבו הירוד בהווה יכול להתפרש כמשבר נפשי, אבל אולי גם כתחילתה של דמנציה. קשה מאוד אחרי שנים של חוסר תקשורת, חוסר אמון וחוסר הערכה, לשקם קשר שנשבר, בעיקר כשכבר אין עם מי לדבר. כפי ששם המחזה מודיע, הסוכן הנוסע לשעבר עתיד למות, ומה שנשבר בין האב לבני ביתו לא יתוקן.
אני מעדיפה לקרוא פרוזה, לא מחזות, אבל כשמחזה כתוב היטב, וזה המקרה כאן, גם המינימליות התיאורית אינה פוגמת בעוצמתה של העלילה. יתרה מזו, למרות שהמחזה נכתב ב-1949 הוא רלוונטי ועכשווי, ולא בכדי הוא שב ועולה על הבמות בארץ ובעולם.
צובט לב ומומלץ בהחלט.
Death of a Salesman – Arthur Miller
אור-עם
1949 (1986)
תרגום מאנגלית: דן אלמגור
