"לא ביום ולא בלילה" הוא סיפורן של שתי אהבות אובססיביות. נעמי, שגדלה בישוב כפרי סמוך לכנרת, עוברת לגור בתל-אביב. מתמזל מזלה והיא מוצאת מיד עבודה בחנות בדים, ודירה סמוכה שמצפה לשוכר. פחות מתמזל מזלה, אך היא עדיין אינה יודעת זאת, והיא מתאהבת ממבט ראשון במאיר. מאיר הוא עיתונאי שרמנטי, בחורות כרוכות אחריו והוא יוצר בקלות קשרים רומנטיים שאינם מחזיקים מעמד. "כל העסק הזה של ההתאהבויות והרומנטיקה, שכולם כל כך מתרגשים ממנו, זה לא בדיוק הענין שלי. בשבילי היינו הך, היום זו, מחר אחרת", הוא מודה. הוא אינו נדרש למאמץ כדי ללכוד ברשתו את נעמי התמימה, שמצדה בטוחה שמדובר באהבת אמת הדדית. אלא שהימים הם ימי מלחמת העצמאות, ומאיר נשלח לחזית ככתב צבאי, מותיר אחריו, להקלתו, את נעמי שהרה לו.
חרדתה של נעמי לגורלו של מאיר, היא חרדתן של כל הנשים מאז מלחמת העצמאות ועד היום, תקווה ופחד שלובים יחד. "ייגמרו הקרבות בנצחון מזהיר, המצרים ימוגרו מארצנו ואהובך יחזור אליך, ככה הם מבטיחים, אבל את הספקנות אי אפשר להסתיר, ומתוך הסדק בשריון מציץ הבשר העירום: מי יודע מה ילד יום, נשמעת לחישה ברורה, ומיד כולם חוזרים לשתיקתם, אף אחד לא רוצה להיות הרע שאומר את האמת".
כשמאיר נפצע קשה וסבור שלא ישרוד, הוא "מוריש" את נעמי לסטפן, החובש הסועד אותו, ומוסר לו את המכתבים שכתבה לו על מנת שיחזיר לה אותם. מאיר, שמגיע בזמן לבית החולים וניצל, עושה את המעשה ההגון ונישא לנעמי, ועושה את המעשה הבלתי הגון וממשיך לפלרטט עם כל בחורה מזדמנת. סטפן, שהחזיר לנעמי את המכתבים בזמן שמאיר היה מאושפז, התאהב בה, והפך לגלגל שלישי במשפחה. וכך, נעמי מאוהבת במאיר, גם כשהוא בוגד ונוטש (אולי בהשראת אמו של של הסופר, כפי שתוארה ב"מזכרת אהבה"). סטפן מאוהב בנעמי, למרות שברור לו שלבה לעולם לא יהיה נתון לו. ומאיר מאוהב בעצמו. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.
סיומו של הספר מתרחש שנים רבות אחרי תחילתו, כשנעמי ושני ילדיה הבוגרים ניצבים על קברותיהם של מאיר ושל סטפן. יש משהו סוריאליסטי בסיום, מאוד מייאש ונטול תקווה, והתקשיתי להתחבר אליו.
יצחק בר-יוסף מוליך את העלילה לאטה כמספר יודע כל המספק לקוראים תיאור של ההווה עם הצצות אל העתיד. הדמויות מדויקות מאוד, וגם אם קשה לפעמים להבין את ההיאחזות שלהן בפנטזיה האובססיבית שלהן, הן צובטות בלב. ברקע הסיפור נמצאת ישראל בשנתה הראשונה, המלחמה הממושכת שסוף סוף הסתיימה, הבחירות הראשונות, הפילוגים הפוליטיים והחברתיים, הסכסוכים באגודת הסופרים, התשתיות הבלתי מספקות, הצנע המעיק. למעט הסיום, הערכתי מאוד את מלאכת הכתיבה המיומנת ואת הסגנון המקורי, ואני ממליצה עליו, כמו גם על ספריו האחרים של הסופר.
עם עובד
2000
סקירות ספרים 