לא ביום ולא בלילה / יצחק בר-יוסף

"לא ביום ולא בלילה" הוא סיפורן של שתי אהבות אובססיביות. נעמי, שגדלה בישוב כפרי סמוך לכנרת, עוברת לגור בתל-אביב. מתמזל מזלה והיא מוצאת מיד עבודה בחנות בדים, ודירה סמוכה שמצפה לשוכר. פחות מתמזל מזלה, אך היא עדיין אינה יודעת זאת, והיא מתאהבת ממבט ראשון במאיר. מאיר הוא עיתונאי שרמנטי, בחורות כרוכות אחריו והוא יוצר בקלות קשרים רומנטיים שאינם מחזיקים מעמד. "כל העסק הזה של ההתאהבויות והרומנטיקה, שכולם כל כך מתרגשים ממנו, זה לא בדיוק הענין שלי. בשבילי היינו הך, היום זו, מחר אחרת", הוא מודה. הוא אינו נדרש למאמץ כדי ללכוד ברשתו את נעמי התמימה, שמצדה בטוחה שמדובר באהבת אמת הדדית. אלא שהימים הם ימי מלחמת העצמאות, ומאיר נשלח לחזית ככתב צבאי, מותיר אחריו, להקלתו, את נעמי שהרה לו.

חרדתה של נעמי לגורלו של מאיר, היא חרדתן של כל הנשים מאז מלחמת העצמאות ועד היום, תקווה ופחד שלובים יחד. "ייגמרו הקרבות בנצחון מזהיר, המצרים ימוגרו מארצנו ואהובך יחזור אליך, ככה הם מבטיחים, אבל את הספקנות אי אפשר להסתיר, ומתוך הסדק בשריון מציץ הבשר העירום: מי יודע מה ילד יום, נשמעת לחישה ברורה, ומיד כולם חוזרים לשתיקתם, אף אחד לא רוצה להיות הרע שאומר את האמת".

כשמאיר נפצע קשה וסבור שלא ישרוד, הוא "מוריש" את נעמי לסטפן, החובש הסועד אותו, ומוסר לו את המכתבים שכתבה לו על מנת שיחזיר לה אותם. מאיר, שמגיע בזמן לבית החולים וניצל, עושה את המעשה ההגון ונישא לנעמי, ועושה את המעשה הבלתי הגון וממשיך לפלרטט עם כל בחורה מזדמנת. סטפן, שהחזיר לנעמי את המכתבים בזמן שמאיר היה מאושפז, התאהב בה, והפך לגלגל שלישי במשפחה. וכך, נעמי מאוהבת במאיר, גם כשהוא בוגד ונוטש (אולי בהשראת אמו של של הסופר, כפי שתוארה ב"מזכרת אהבה"). סטפן מאוהב בנעמי, למרות שברור לו שלבה לעולם לא יהיה נתון לו. ומאיר מאוהב בעצמו. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.

סיומו של הספר מתרחש שנים רבות אחרי תחילתו, כשנעמי ושני ילדיה הבוגרים ניצבים על קברותיהם של מאיר ושל סטפן. יש משהו סוריאליסטי בסיום, מאוד מייאש ונטול תקווה, והתקשיתי להתחבר אליו.

יצחק בר-יוסף מוליך את העלילה לאטה כמספר יודע כל המספק לקוראים תיאור של ההווה עם הצצות אל העתיד. הדמויות מדויקות מאוד, וגם אם קשה לפעמים להבין את ההיאחזות שלהן בפנטזיה האובססיבית שלהן, הן צובטות בלב. ברקע הסיפור נמצאת ישראל בשנתה הראשונה, המלחמה הממושכת שסוף סוף הסתיימה, הבחירות הראשונות, הפילוגים הפוליטיים והחברתיים, הסכסוכים באגודת הסופרים, התשתיות הבלתי מספקות, הצנע המעיק. למעט הסיום, הערכתי מאוד את מלאכת הכתיבה המיומנת ואת הסגנון המקורי, ואני ממליצה עליו, כמו גם על ספריו האחרים של הסופר.

עם עובד

2000

מר מרצדס / סטיבן קינג

הבלש ביל הודג'ס פרש מן המשטרה ב-2010, כשארבע חקירות שניהל נותרו בלתי מפוענחות. שותפו לשעבר ממשיך לטפל בהן, בעוד הודג'ס שוקע בחיים בטלים שסובבים סביב אוכל ותכניות טלויזיה ירודות. מכתב שהוא מקבל ממי שמזדהה כמבצע אחד מאותם פשעים משיב אותו לפעילות. שנה קודם לכן נהג אדם את המכונית שגנב, מרצדס מסיבית, היישר אל תוך קהל של מובטלים שהמתינו לפתיחת שערי יריד תעסוקה. שמונה אנשים נהרגו, שלושה נותרו משותקים. הרוצח הצליח להמלט ולטשטש את עקבותיו. בעלת המרצדס הגנובה הכחישה בתוקף ששכחה לקחת איתה את המפתח כשהחנתה את המכונית, אבל מספר חודשים אחר כך התאבדה, אולי חשה יסורי מצפון על חלקה העקיף בפשע. מן המכתב שקיבל הודג'ס עולה שהרוצח, המכונה מר מרצדס, מקווה שהבלש בדימוס יילך בעקבותיה.

מר מרצדס הוא בריידי הרטספילד, כלפי חוץ טכנאי מחשבים יעיל ונהג אוטו גלידה חביב, אבל בבית פסיכופט שמטפל באם אלכוהוליסטית ופסיכופטית לא פחות ממנו. בהנחה שהודג'ס ירצה ליצור אתו קשר, הוא מזמין אותו לתקשר דרך אתר מאובטח בשם תחת המטריה הכחולה של דבי. להודג'ס אין שמץ של ידיעה באשר לזהותו של מר מרצדס, והריגוש שבחקירה גורם לו להיענות. הוא פוצח במה שנראה תחילה כמשחק מוחות פסיכולוגי מול רוצח שכנראה פרש ממעשי רצח המוניים, ומתפתח למשחק דמים עד השיא הדרמטי. ברור לו כל הזמן שהוא חייב לדווח על המתרחש לשותפו לשעבר, אבל הוא משכנע את עצמו לדחות זאת עד שכבר מאוחר מדי.

הודג'ס חמוש בשכל ישר, בכושר אנליטי ובנסיון של שנים רבות. לעומת זאת, הוא אבוד למדי בשדה הטכנולוגיה. מי שמסייעים לו הם ג'רום, בחור צעיר ומבריק, שעובד אצלו כמכסח דשא עד שיתקבל לאוניברסיטה, ג'ייני, אחותה של בעלת המרצדס, והולי, אחייניתה עמוסת הבעיות הנפשיות.

סטיבן קינג הוא מספר סיפורים מעולה. לכאורה העלילה מתנהלת בתבנית סטנדרטית – בלש בדימוס שפועל באופן פרטי מחוץ למסגרת, מרדף אחר רמזים, פיתולים שמשנים את התמונה, עוזרים בלתי צפויים, שובל של גופות, ונצחון הטוב. מה שמחריג את העלילה מן השגרתיות הוא האופן בו קינג מפיח חיים בדמויות, הראשיות והמשניות, גם אם הן חולפות בה לרגע קצר, חודר אל נפשם ואל מוחם של הרודף ושל הנרדף גם יחד, משלב הומור שחור וגם הומור עדין, ומחבר פחד מצמרר ורגשות חיבה לסיפור מותח. בשונה מרבים מספריו האחרים, בספר זה אין אלמנטים אל-טבעיים מעוררי חלחלה, אבל קינג עדיין נותר סופר אימה באמצעות מוחו המיוסר והחולני של בריידי, המותיר את העלילה דרוכה לקראת כל דרמה אפשרית.

אינגה מיכאלי תרגמה היטב, והספר מומלץ לקריאה מותחת.

Mr. Mercedes – Stephen King

מודן

2016 (2014)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

מותה של בל / ז'ורז' סימנון

שתי יצירות מאת ז'ורז' סימנון נכללות בספר זה.

הראשונה בהן היא "מותה של בל" מ-1952. ספנסר אשבי, מורה להיסטוריה ולמדעי הטבע, התנהל כהרגלו בערב שגרתי. אשתו כריסטין יצאה לעיסוקיה. בל, בתה של חברתה של כריסטין, שהתארחה אצלם, יצאה אף היא. ספנסר נהנה מבדידותו, לגם משקה, בדק עבודות של תלמידיו, החליף בגדים ופנה לעבוד על המחרטה החביבה עליו. בל, ששבה הביתה, נעמדה בפתח החדר לאחל לו לילה טוב, או כך היה נדמה לו שכן בשל רעש המחרטה לא שמע את דבריה. כריסטין התקשרה להציע לו להצטרף למשחק ברידג', אך הוא העדיף להשאר בבית. שגרה.

למחרת בבוקר נמצאה גופתה של בל בחדרה, וחייו של ספנסר התהפכו. שני אנשים יודעים בוודאות שהוא חף מפשע – הוא עצמו והרוצח. כל השאר, ברמה כזו או אחרת, חושדים בו. הוא אינו מאשים אותם. הוא עצמו סבור, בשל היעדרם של סימני פריצה, שהרוצח היה חבר או מכר, אז למה שאחרים לא יאמינו שהאשם בו? ולמרות זאת ההתמודדות עם דחיה חברתית מרומזת או מפורשת אינה קלה.

אבל יותר משהוא נדרש להתמודד עם החשדנות מצד מכריו, הוא נאלץ להתמודד עם שדים שהדחיק בכוח, וכעת מצאו פתח להדחק בו ולחזור אל חייו. גופתה המוטלת מעורטלת למחצה של בל עוררה בו אותו רגש שחש כשראה בנערותו תמונת זימה, והבושה אוחזת בו. בשל אב בעייתי התרחק מכל מה שמריח מיצרים – אלכוהול, מועדוני לילה, חמוקי נשים. כל חייו, כל האיסורים והמגבלות שהטיל על עצמו, נבעו מהידיעה שהוא עלול להיות בן דמותו של אביו, וכעת, הבושה שחש בצירוף האוירה הרעה סביבו מערערים את כל הסייגים.

סימנון, כרגיל, מנהל את העלילה בתוך נפשו של גיבורו עד להתפוררותו הבלתי נמנעת.

היצירה השניה בספר היא "מכת ירח" מ-1933. טימאר, גבר צרפתי צעיר, מגיע לליברוויל, בירת גאבון, כדי ליטול על עצמו תפקיד בחברת סחר בעצים. מרגע הגעתו אל החוף הוא נקלע לעולם שונה לחלוטין מכל מה שהכיר. החום מטגן את המוח, המחלות אורבות, קצב החיים איטי ובלתי יעיל, את נימוסיו הטובים איש אינו מעריך, האוכלוסיה המקומית השחורה זרה, האוכלוסיה המקומית הלבנה אינה זקוקה לו. שלא במפתיע הוא מתאהב בבעלת המלון שבו הוא מתגורר, ובהשפעתה נסחף להקים עסק ולעבור להתגורר במעלה הנהר הרחק מן העיר.

סימנון מתאר את הסביבה כולה מתוך תחושותיו של טימאר, והיא מבלבלת, מסוכנת, שונה עד לייאש מכל מה שהכיר. אבל זה אינו רק סיפורו של טימאר אלא גם, והפעם אולי בעיקר, סיפור הקולוניאליזם הצרפתי. חבורה של גברים לבנים מנצלת מינית נשים שחורות, מעסיקים לבנים מתעללים בעובדים שחורים, אשה לבנה יורה למוות בשחור ומפילה את האשמה על גבר שחור אחר בשיתוף פעולה עם מערכת המשפט הלבנה. נדמה כי השחורים משלימים עם המצב: "הם, הלבנים, עושים כרצונם, כי הם לבנים!". טימאר, למרות שהוא לכאורה יוצא דופן בקרב הלבנים, הוא בסופו של דבר אחד מהם. שחור אחד מת, זו אינה סיבה להיות מוטרד. מטרידה אותו יותר השאלה אם האשה הלבנה אשמה, ואם כן מדוע היא כל כך שלווה. רק כשהוא מוצא את עצמו גבר לבן יחיד בסירה שמשיטים עשרה גברים שחורים, והוא צופה בהתנהלותם בינם לבין עצמם, הוא מתבונן בהם בפעם הראשונה כבני אדם. ועדיין הוא מתייחס אליהם כאל נחותים הנתונים למרותו.

כמו ביצירותיו האחרות של סימנון (שאינן מסדרת הבלש מגרה) גם כאן הסופר ממחיש בשלמות את הכאוס ההולך ומשתרר בנפשות גיבוריו, וקריאת שתי היצירות מרתקת. הספר נהנה גם מתרגום מוצלח של יהושע קנז, והוא מומלץ בהחלט.

La Mort de Belle / La Coup de Lune – Georges Simenon

עם עובד

2008 (1952, 1933)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

מעוף. סוף / פיקי איש שלום

"אני אעשה את עצמי מקשיב ומתחרט ואבטיח כל שיש להבטיח, כדי שאוכל להמשיך ולהימלט ממחנק הכיתה והחברה, לשוב אל אחד מבתי הקברות. אולי להר הרצל הפעם, שחי ופועם ומושך אליו את מֵתי המלחמות הנערמות ואת הנדירות שבציפורים, המוזרים שבצפרים", כך כותב פיקי איש שלום על ילדותו. את מקומה של כיתת בית הספר המעיקה תפס הטבע, תפסו הציפורים. כשהוא נאלץ לחזות באמו, ההולכת ונעלמת בתוך עצמה, מזהה-לא-מזהה את קרוביה, הופכת להיות הזקנה במסדרון בית החולים, הוא שוב מוצא מפלט בצפרות הממלאת את עולמו, במה שהחל כתחביב בגיל העשרה והפך לאהבה וליעוד.

הספר גדוש תיאורי טבע מפורטים, ציור במלים הממחיש את יפי המראות והצלילים. אבל למרות הפריחה והציוצים, עוגמה שרויה עליו, בשל דעיכתה של "אותה אישה חזקה שבצילה גדלתי ומצילה השתחררתי באמצעות הצפרות ואל מרחבי המדבר. גם עכשיו אני לא מתווכח, בורח לצפרות ומותיר לה את נחמת האשליה". אי אפשר לשקוע ביופי ולמחוק את הכאב. "גלידי העלים מפשירים בשפעתה של החמה החורפית. צבעם מעמיק לירוק חם וחי. הם שבים לסגל לעצמם גמישות של רקמה חיה, כזו שאמי לא תסגל עוד לעולם".

כואב הפער שבין הילדה והאשה הנמרצת של פעם לזו שהולכת ומתנתקת בעל כורחה. מתסכל חוסר הישע. מאיימת תמונת העתיד שאולי מצפה גם לנו.

"מילים כמעט שאין, רק אי אילו בודדות שנמלטות ממנה, תלושות כמותה, חסרות פשר והקשר. חוץ מהמשפט החרישי ההוא בפעם ההיא, בפה נפער ובעיניים מעורפלות, שלא רואות את מראות העולם הזה: 'די כבר, אני לא יכולה'".

עצוב.

פטל

2024

לווייתן / צ'ון מיונג-גואן

"לווייתן" מתרחש בפיונגדה, עיירה דרום-קוריאנית בדויה. העיירה הצנועה והנידחת, החבויה בין הרים, בקושי נהנית מאורה של השמש, חוותה פרץ גידול ראשון כשמסילת רכבת הונחה בסמוך אליה. שנים אחר-כך חוותה פרץ גידול שני כשהגיעה אליה קומבוק, אשה שהיא כוח טבע, בעלת מרץ בלתי נדלה, חזון מרחיק ראות, וכושר יזמי של בולדוזר. "היא נסתה להשתמש בגדול על מנת להכניע את חייה הקטנים, להשתמש בנוצץ על מנת להתגבר על הדכדוך, לשכוח מכפר הולדתה הזעיר באמצעות קפיצה אל תוך אוקינוס רחב". סופו של המקום ששריפה כילתה אותו, ורק אשה אחת נותרה בו – בתה האילמת של קומבוק, אשה בוגרת בעלת נפש של ילדה, שאחרי מסע תלאות שבה אל המקום היחיד שהכירה, כדי לעשות את הדבר היחיד שידעה לעשות, לייצר בכוח הנפילים שלה לבֵנים לבנין. ואולי יש צורך לדייק: אשה נוספת התגוררה בסביבה, אשת דבורים, בתה בעלת העין האחת של מכשפה זקנה שהמיטה חורבן על פיונגדה. וגם רוחו של פיל שמת מזמן.

אם התיאור המתומצת מאוד הזה נשמע סבוך ומופרך, וגם על-טבעי במידה ונגוע באמונות פלאיות, הרי זה משום שהסיפור כזה. גדול מהחיים, שופע דמיון, חורג ממגבלות המציאות. "היכול ככלות הכל להתקיים דבר כאמת אובייקטיבית? […] סיפורים הרי נתונים מטבעם לשינויים – לתוספות ולהחסרים – בהתאם לפרספקטיבה של המספר ולמיומנותו, ובהתאם להבנתו של המאזין. ואילו אתם, קוראים יקרים, הרי תאמינו בסופו של דבר למה שתרצו להאמין". לא יכולתי שלא לחשוב שפיונגדה היא מקונדו של צ'ון מיונג-גואן, מקום שבו חיים פשוטים וכישוף חיים בצוותא. השוואה זו מקבלת משנה תוקף מרגע שמתברר שכמו "מאה שנים של בדידות", גם כאן אין המדובר בסיפור דמיוני תלוש, אלא בכזה שנטוע בסביבה מציאותית עד מאד. "לווייתן" הוא במידה רבה אלגוריה על ההיסטוריה של דרום-קוריאה, כפי שנרמז לא אחת בעלילה עצמה, וכפי שהמתרגם מסביר פה ושם בהערות שוליים מעטות. בנקודה זו אעיר שלדעתי היה מקום להשמטת ההערות, שנראות אקראיות גם אם מועילות, ולהחלפתן באחרית-דבר שלמה שתעגן את היצירה ברקע ההיסטורי, לטובת מי שאינו בקיא בהיסטוריה ובתרבות המקומיות.

מי שבקיא במידה מסוימת יזהה בספר, בין השאר, את מלחמת קוריאה והמתיחות בין הצפון לדרום, ואת תקופת שלטונו של הדיקטטור הגנרל פאק צ'ונג-הי, שקידם את המדינה וגם דיכא אותה. יש בספר התיחסויות לתופעות כמו המעמדות בחברה והאמריקניזציה, ואזכור תופעות מן העבר כמו עיקור בכפיה של אסירים בשנות השישים והשבעים ושחיתות שיפוטית. מי שבקיא יותר, ובוודאי הקורא הדרום-קוריאני, מן הסתם ימצא בו אינספור היבטים מעניינים שחמקו ממני. לא אתיימר לומר שאני מכירה היטב את התרבות, אבל מצאתי בספר קשיחות אכזרית מן הסוג שנמצא לפעמים בדרמות קוריאניות, רומנטיות ומתקתקות ככל שתהיינה. למעשה, הוא נפתח בשורה של מעשים מרושעים שכמעט גרמו לי לעצור את הקריאה בשלב מוקדם. אני שמחה שלא נטשתי. עם כל הכאב שבו, בסופו של דבר הוא ספר אנושי מאוד, עם דמויות שמתנחלות בלב ומעוררות למצער חמלה. בצדק נכלל הספר ברשימה הקצרה לפרס בוקר הבינלאומי ב-2023.

הספר ראה אור בהוצאת פְּרָפָּנְצָ'ה, המתמחה במזרח אסיה. אורי קפלן תרגם מקוריאנית לעברית, וגם מבלי להשוות למקור נראה לי שעשה עבודה נאמנה. רק חבל שההוצאה לא השקיעה בהגהה, והותירה שגיאות כתיב מביכות רבות מדי, כאלה שעשויות לקרות במהלך הכתיבה וצריכות להיות מתוקנות לפני פרסום. מכל מקום, התוצאה נעימה מאוד לקריאה, גם אם התכנים לעתים פחות נעימים. הנעימות נובעת בחלקה מסגנונו הפמיליארי-משהו של הסופר, שמסכם לעתים פרקים שלמים בגרסתו ל"ככה זה". "אחרי הכל, זו דרכה של אידאולוגיה", הוא כותב, לדוגמא, בסיומה של פסקה על שנאת צפון-דרום, ומותיר את הקורא מהרהר. אורי קפלן הוא גם מי שאייר את הכריכה המושכת.

מיוחד ומומלץ.

고래 – 천명관

פרפנצ'ה

2024 (2023)

תרגום מקוריאנית: אורי קפלן

אני יכול להסביר / דורון פישלר

כותרת משנה: מדריך למבקר בכדור הארץ

איזה ספר מקסים! דורון פישלר "מארח" חייזר, שהגיע לראשונה אל כדור הארץ, ומנסה להסביר לו בצורה פשוטה את ההתנהלות האנושית המוזרה. למה אנשים אוכלים מאכלים שבבירור מזיקים להם? למה כדור הארץ מחולק למדינות ואיך נקבעת החלוקה הזו? מה מקורן של הדתות והאמונות? איך נקבע לוח השנה, ומה מקור החלוקה המשונה של השעה לשישים דקות דווקא כשהאנושות מפגינה העדפה ברורה של השיטה העשרונית? מה זה כסף? ועוד כיוצא באלה שאלות שרובנו איננו נותנים עליהן את הדעת כי "ככה זה", אבל מתבונן מן החוץ לבטח ישאל שוב ושוב "למה?".

כמה מן העובדות שבספר היו ידועות לי, כמה מהן היוו חידוש, אבל גם את הידועות נהניתי לגלות מחדש באמצעות ההסברים הנהירים של פישלר, שמפרק את המורכבות לרכיביה הבסיסיים, ועושה זאת בהומור ובשכל ישר. להתרשמות ראו את המבוא ואת הפרק הראשון בקישור הזה, שבמרכזו נסיון להסביר לחייזר למה 15:15 פירושו שלוש ורבע.

אפקט קוורטי שזור בפרקי הספר. קוורטי QWERTY הוא סידור האותיות על המקלדת, סידור שנובע משורה של החלטות, לא בהכרח הגיוניות, לאורך השנים, שתוצאתן היא פחות או יותר אקראית. לא סידור אלפביתי, לא סידור על פי תדירות שימוש, אבל איש לא ישנה אותו. כך מגדיר פישלר את אפקט קוורטי: "אפשר לשכנע בני אדם לעשות כמעט כל דבר אם רק מגדלים אותם מילדות במחשבה שזה הדבר הנורמלי והרגיל לעשות, שככה כולם עושים, ושככה זה היה מאז ומתמיד". תופעה זו יכולה להסביר הרבה מן ההתנהלויות האנושיות המקובעות.

מכיוון שהספר לגלגני וביקורתי במידה מסוימת, יכול היה להווצר רושם מיזנתרופי משהו. פישלר מפוגג אותו בסיום. אולי שום דבר שבני אדם עושים אינו הגיוני, אבל במבחן התוצאה הם מגיעים להישגים מרשימים.

לחינו של הספר תורמים האיורים המלבבים של לי להב והעימוד והעיצוב של שרית רוזנברג.

מהנה, מעשיר ומומלץ.

כנרת זמורה

2024

קרסקי / אנדז'יי זביקובסקי

בשנת 1982 הוכר יאן קרסקי הפולני כחסיד אומות עולם, ומספר שנים אחר כך הוענקה לו אזרחות כבוד של מדינת ישראל. קרסקי זכה לכבוד זה בשל פעילותו הבלתי נלאית במהלך מלחמת העולם השניה להביא את רצח העם היהודי לידיעת העולם, פעילות שבשלה כונה "האיש שניסה לעצור את השואה". היו בהיסטוריה הפולנית הרבה גיבורים, כותב ההיסטוריון אנדז'יי זביקובסקי, והיו הרבה מדינאים מוכשרים, אבל נדירים היו האנשים ששילבו באישיותם את הגבורה עם הכשרון המדיני. קרסקי נמנה עם הנדירים.

יאן קרסקי, שנולד ב-1914 בשם יאן קוזיילבסקי ובחר לשמור על השם קרסקי שניתן לו במחתרת, הצטרף לארמיה קריובקה, המחתרת הפולנית, אחרי שנמלט ממחנה שבויים של הצבא האדום. כאיש משרד החוץ הפולני לפני המלחמה, וכמי ששלט בשפות זרות, מונה לתפקיד השליח המקשר בין המחתרת לממשלת פולין הגולה. גם לאחר שנפל לידי הגסטפו, והצליח להמלט אחרי שעבר עינויים, המשיך בתפקידו זה. אחרי המלחמה הצטנע ואמר שהיה תקליט להעברת ידיעות, אבל זביקובסקי מצביע על הדוחות שסיפק קרסקי, ורואה בו אנליטיקאי מעניין, שסיפק הערכות מעמיקות ועצמאיות. כבר בדוחות שכתב בפברואר 1940 התייחס למצבם של היהודים אחרי הכיבוש. בשנים שאחר כך עמד בקשר עם פעילי המחתרת היהודית, נכנס פעמיים במסווה לגטו ורשה ופעם אחת למחנה איזביצה לובלסקה (אותו זיהה בטעות כבלזץ), ונטל על עצמו את השליחות לגייס מדינאים באירופה ובארצות הברית לסיוע ליהודים ולעצירת ההשמדה. בכל פגישותיו בארצות הברית הציג חמישה נושאים, על פי סדר זה: הפעילות הקומוניסטית בשטחי פולין, הענין היהודי, מעמד הממשלה הגולה, הקשר הפוליטי בין הממשלה הגולה לפולין, ההיקף והיכולות של תנועת המחתרת. הוא הותיר רושם על האישים איתם נפגש, ביניהם הנשיא רוזוולט, אבל בענין היהודי נתקל בתגובות שבין חוסר אמון לאדישות. לעולם היו נושאים אחרים על סדר היום. רוזוולט, לדוגמא, התעניין בעיקר בהתנהלות הסובייטית, כשהוא נותן דעתו על אירופה שעתידה לקום מן ההריסות בתום המלחמה. תגובתו על השמדת היהודים היתה חלשה, ללא שאלות המשך. קרסקי עצמו הביע את הסברה שאנשים יכלו לדעת על ההשמדה גם בלעדיו, אבל העדיפו לדחוק את הידיעה, והמעורבות שלו לא הביאה הצלה.

זו אינה הביוגרפיה הראשונה שנכתבה על קרסקי. זביקובסקי הגדיר את הביוגרפיה הזו כ"נסיון לשלב את הגורל הטרגי של יהודי פולין עם ההיסטוריה הפוליטית-חברתית של הפולנים תחת הכיבוש הגרמני ועם התנגדותם רבת הגבורה במסגרת מדינת המחתרת היחידה באירופה". לפיכך הספר כולל תיאור מפורט של ההתארגנות הפולנית בבית ובחוץ, מנתח את הלכי הרוח של הפולנים תחת הכיבוש, עומד על כוונותיהם של הגרמנים (הנס פרנק אמר באוקטובר 1939: "יש להתייחס לפולין כאל מושבה, והפולנים יהיו עבדי הרייך הגדול"), מספר על סבלם של הפולנים ועל יחסם לסבלם של היהודים, ומתאר את פעילותם של גופים כמו המשטרה הכחולה. בהקשר למשטרה הוא מרחיב על אישיותו ועל תפקידו של מריאן סטפן קוזיילבסקי, אחיו הבכור והמשפיע של קרסקי, שעמד בראש הכוח בורשה, סירב להשבע אמונים לרייך, וסיפק לממשלה הגולה רשימה שמית של שוטרים שניתן יהיה לסמוך עליהם ביום פקודה. בהקשר ליחס הפולנים ליהודים הוא מתאר, בין השאר, את הפעילות של ארגון הסיוע ז'גוטה, שנוסד על ידי זופיה קוסאק-שצ'וצקה, אנטישמית בוטה, שהפרידה בין סלידתה מן היהודים לחובתה הנוצרית למנוע את רדיפתם ואת השמדתם.

קרסקי כתב ב-1944 ספר בשם "סיפורה של מדינה במחתרת", שיועד לקהל במערב, ותיאר את פעילותו ואת פעילות המחתרת הפולנית. בשל מגבלות בטחוניות והצורך בחשאיות, הספר אינו בהכרח מדקדק בפרטים, אבל מציג בכל זאת תמונה מקיפה. זביקובסקי משתמש בספר זה כאחד ממקורותיו, אחד מרבים, תוך שהוא מנתח אותו בדקדקנות של היסטוריון. בשנות השבעים חזר קרסקי לתודעה אחרי שהתראיין לסרטו של קלוד לנצמן "שואה". במהלך השנים עד מותו בשנת 2000 זכה להיות מונצח ומוערך ברחבי העולם, כולל מועמדות לפרס נובל לשלום, קבלת המדליה הנשיאותית האמריקאית, עיטורים צבאיים יוקרתיים מממשלת פולין, וכאמור תואר חסיד אומות עולם.

אחרי המלחמה עבר יאן קרסקי, שהיה אז כבן שלושים, להתגורר בארצות הברית. לפולין לא יכול היה לחזור משום עברו כחבר מחתרת. הוא הצליח לצרף אליו את אחיו, שקיבל בארצות הברית מקלט מדיני, אך לא הצליח להסתגל לחיים בגלות ובשנת 1964 התאבד. קרסקי נישא לרקדנית היהודיה פולה נירנסקה, שנמלטה מפולין לבריטניה ב-1935 בשל האנטישמיות הגואה, ואיבדה בשואה עשרות מבני משפחתה.

"קרסקי" יורד לפרטי הפרטים של התקופה (הוא אולי מפורט מדי עבור קורא שאינו פולני ואינו מכיר את עשרות הנפשות החולפות בספר), בוחן אותה מכמה וכמה היבטים, ומעלה על נס אדם מיוחד שלמרות כל המכשולים פעל ללא לאות למען השליחות שנטל על עצמו.

מרתק ומומלץ.

Karski – Andrzej Żbikowski

כרמל

2016 (2011)

תרגום מפולנית: יצחק קומם

הזדמנות שניה / שרלוט בטרפילד

ארבעה חברים ביקרו אצל מגדת עתידות, שנודעה ביכולת לנבא את תאריך המוות המדויק. נל, שהיתה אז כבת תשע-עשרה, התבשרה שנותרו לה רק תשע-עשרה שנים נוספות. גרג, בן זוגה באותה עת, עתיד היה לחצות את גיל מאה. תאריך התפוגה של השלישית בחבורה נקבע לגיל ארבעים. לרביעית, כך על פי מגדת העתידות, נותרו ימים ספורים בלבד. מותה של האחרונה ביום המיועד קבע את מהלך חייה של נל. בשנים הבאות נעה ונדה בעולם, לא מתקשרת לאיש, לא מתחייבת לדבר, מסתפקת ברכוש מועט ובתרמיל על הגב, מנסה למצות את החיים עד תום. עם משפחתה באנגליה שמרה על קשר רופף בלבד, לפעמים מסבירה זאת בצורך להגן עליהם מפני הצער על מותה המתקרב, לפעמים בצורך שלה לא להקשר כדי לא לחוש לעולם תחושת אובדן. לקראת יום מותה חזרה לאנגליה, ארגנה לעצמה מוות מסוגנן במלון מפואר, לבושה בשמלת נשף שכורה. היא מכרה את רכושה המועט, חילקה את כספה, מחקה את נוכחותה האינטרנטית, וכתבה חמישה מכתבי פרידה שהכילו וידויים בלתי נחוצים. בערב נכנסה למיטה וקיוותה למות מיתת נשיקה.

בבוקר התעוררה חיה.

נל היא מצד אחד אשה מקסימה, מתחברת בקלות, נפש חופשיה. מצד שני היא אנוכית, מרוכזת בעצמה, לא חושבת עד הסוף על תוצאות מעשיה. כשהיא מנסה להסתגל לחיים החדשים שניתנו לה, היא נאלצת להודות בשלב כלשהו כי היתה עד כה "אשה רשלנית ואנוכית בגיל העמידה שמתנהגת כמו בת שש-עשרה מפונקת". שרלוט בטרפילד, בתבונה, אינה מחוללת מהפך דרמטי בדמות שיצרה, אלא גורמת לה לראות את העולם מזוית רחבה יותר, לשקול את צעדיה, לטפח קשרים, לפעול במקום לברוח.

בניגוד לנל, שחיתה עם קו סיום קרוב, גרג ארגן את חייו באופן שונה לחלוטין, אולי בשל הידיעה שזמנו בידו. נל וגרג היו חברים מילדות ושותפים להרפתקאות, אבל כשנפרדו דרכיהם התעצבו חייהם באופנים הפוכים. נל, כאמור, נותרה אותה צעירה נוודת. גרג הפך איטי, מרובע, שמרן הולך בתלם. אחד ממכתבי הפרידה שכתבה נל לפני המוות שלא ארע יועד לגרג, ובו התוודתה שהוא היה אהבת חייה. המפגש המחודש ביניהם ישפיע על שניהם, ואולי יעורר את הרגשות הישנים.

וישנו טום, גרוש צעיר ואב לילד, שבא לקנות מנל מיטה במסגרת חיסול רכושה, והקשר שנוצר ביניהם שינה במידה רבה את חייו. "את בסך הכל הבעיטה בתחת שאנשים צריכים", הוא מסביר לנל את סוד השפעתה על חיי מכריה. נל תמצא עצמה מתלבטת בינו ובין גרג כבני זוג המתאימים לה, אם היא בכלל מעונינת לקשור את חייה בחייו של אחר.

נל תתוודע מחדש גם אל משפחתה, תספוג את הביקורת המגיעה לה על ההזנחה רבת השנים, ותבין היכן נמצאת רשת הבטחון האיתנה שלה. שלושה מן המכתבים שהותירה נועדו להוריה ולאחותה, וכאמור הכילו וידויים שאולי לא היו צריכים להכתב, או אולי כן, אבל משעה שנכתבו ונקראו הציבו את היחסים בינה ובינם על מישור כן יותר. עוד דמות מעניינת שתזדמן על דרכה היא של ג'ונו הזקנה האקסצנטרית, מעין גרסה מבוגרת ומוקצנת של נל עצמה.

"הזדמנות שניה" אולי אינו עמוק במיוחד, ופה ושם לוקה באי-סבירויות קלות, אבל הוא מעלה בחינניות ובהומור נושאים השווים עיון באשר ליחסים בין הבריות. דמויותיו חיוביות למרות פגמיהן, וחיבה ואופטימיות שורות עליו. בהחלט נעים לקריאה.

את הכריכה החביבה עיצב אמרי זרטל.

The Second Chance – Charlotte Butterfield

כנרת זמורה

2024 (2024)

תרגום מאנגלית: אביגיל בורשטיין

גן האושר / איציק וורגפט

בגן האושר נפגשים נערים ונערות, דרי רחוב, שנפלטו ממשפחותיהם ועוסקים בזנות, שנרמזת בסיפור, כדי לשרוד. לכל אחד מהם ישנו ה"סוציאלי" שלו, איש שרותי הרווחה שמנסה לארגן לו מסגרת, אבל כפי שאומר אורי המספר,

בגן – אני אני.

לא חבילה, ולא חולה, ולא מטופל, ולא בשיקום,

סתם אני.

ישנם מוסדות שיכולים לקלוט את הצעירים, משפחות אומנה שיכולות לטפל בהם ואולי להעניק להם בית, אבל יש בגן שותפות גורל שאינם יכולים למצוא בשום מקום אחר. ושוב במילותיו של המספר,

אני ביקשתי שותפות.

מתוך השותפות, ידעתי, באה החמלה.

ובגן מצאתי שותפים.

נמצא שם עולה מאתיופיה, שברח מנסיון לכפות עליו זהות חדשה; צעירה ערביה שנוצלה מינית על ידי אביה; בן לאב מוכה הלם קרב ולאם מעורערת שחווה אובדן קשה; צעיר שעובר תהליך לשינוי מין, ועוד. כל אחד מגיע עם הסיפור הקשה שלו אל הגן, אל המקום בו יש לו סיכוי למצוא שותפות גורל והבנה. אבל גם הגן מכזיב לעתים.

איציק וורגפט, פסיכיאטר המטפל בילדים ובמתבגרים, מספר על הנערים והנערות הללו בספרון צנום ובשורות קצרות, החושפות את הרקע שהוביל כל אחד מהם אל הגן, ומתמצתות את הרגישויות ואת המכאובים. בסיום הוא מספק הצצה אל קורותיהם שנים אחר כך. כל אחד מהם יכול היה לספק חומר לספר משל עצמו, אבל גם בתמצית הסיפורית הזו הכאב והמצוקה חדים ונוגעים.

עצוב.

בשוליים: לקחת שלוש שורות נפרדות משיר של רחל, ולהציג אותן כציטוט רציף, יש בזה טעם לפגם וחוסר כבוד כלפי היצירה והיוצרת.

לקריאת פרק ראשון

ינאי הוצאה לאור

2024

בהמתנה למעצר באישון לילה / טאהיר חמוט איזגיל

כותרת משנה: זכרונות של משורר אויגורי על רצח העם בסין

מרבית בני העם האויגורי מתגוררים כיום במחוז שינג'יאנג שבצפון-מערב סין. באזור התקיימה לפני מאות שנים האימפריה האויגורית, וחלקם של האויגורים בני זמננו שואפים לכונן שם מדינה עצמאית. סין, למותר לציין, מתנגדת לבדלנות זו, ועושה כל שביכולתה כדי לדכא כל שאיפה לאומית ואישית. היא עושה זאת באמצעים הישנים של ביורוקרטיה מתישה, תקנות מבלבלות, אפליה בוטה, ופיקוח משטרתי ומפלגתי, וגם באמצעים מודרנים של טכנולוגיות מעקב מתקדמות, שימוש באלגוריתמים לניטור ולחיזוי, וחסימת מקורות מידע. לא נעדר, כמובן, גם מקומם של מחנות ה"לימוד", ה"חינוך מחדש", או במלים מדויקות יותר – מחנות ריכוז.

הסופר והמשורר טאהיר חמוט איזגיל חווה על בשרו מאסר מפרך במחנה שכזה. בשנות התשעים נעצר בדרכו ללימודים מחוץ לסין, עונה עד שהודה בהאשמות מופרכות, ונכלא למשך כשלוש שנים. אחרי שהשתחרר הצליח לשקם את חייו, נישא לאשה שהכיר עוד קודם מאסרו, ונולדו לו שתי בנות. כמו האויגורים האחרים הוא למד לחיות תחת הדיכוי, לתמרן תחת התקנות המחמירות המשתנות לבקרים, לנקוט בדרכים עקלקלות כדי להיות מחובר לעולם שמחוץ לסין, ואף להתפרנס כבמאי סרטים תחת עינה הפקוחה של הצנזורה.

בעשור השני של המאה העשרים ואחת החלה האדמה לבעור שוב. חברים ומכרים החלו להעלם, והפחד אחז בכל בהמתנה למעצר באישון לילה. טאהיר ורעיתו מרחבא החלו להרהר באפשרות להמלט מסין ולחפש מקלט בארצות הברית. מסע היסורים הביורוקרטי שנאלצו לצלוח כדי להשיג דרכון, ויזה וכרטיסי טיסה נדמה שנברא במוח קפקאי.

על אוירת הפחד בקרב האויגורים בשינג'יאנג יעיד הניתוק המוחלט של טאהיר ובני ביתו מן המשפחות שנותרו שם. טאהיר נאלץ לוותר על נסיעה אל הוריו כדי להפרד מהם, כי מחוץ לכל דירה במתחם בו התגוררו הותקנה על ידי הועד המקומי מצלמה למעקב אחרי מבקרים, מצלמה שבעלי הדירה נאלצו לשלם עבורה. במתחם של הוריו כמעט כולם ידעו שהוא היה כלוא בעבר, והסיכוי שאחד העוקבים אחר הצילומים ידווח על ביקורו ויסבך את המשפחה כולה, היה גדול מדי. כתחליף לכך התקשר אל אמו כשהגיע לארצות הברית, וסיפר לה את סיפור הכיסוי שסיפק לשלטונות, לפיו מדובר בנסיעה לצורך טיפול רפואי לאחת הבנות. כשעתיים אחר כך החרימו לאמו המבוהלת את הטלפון ואת תעודת הזהות בעוון קבלת שיחה מחו"ל. אביו ואחיו נאלצו לגשת ליחידה לבטחון לאומי ולהצהיר שהמשפחה ניתקה כבר מזמן כל קשר עם הבן הסורר, ואחיו דרש ממנו שלא יתקשר שוב.

"אנחנו משפחה בת מזל, שכן הצלחנו לברוח מהטרור והאימה. ואמנם התמזל מזלנו להימנות עם המעטים שבאו לתיבת נוח, אבל אנחנו חיים עם כלימת הפחדנים המסתתרת במילה בריחה. אנחנו חופשיים סוף-סוף, אבל אלה שאנחנו אוהבים יותר מכל נותרו מאחור וממשיכים לסבול בארץ המעונה ההיא. בכל פעם שאנחנו חושבים עליהם אנחנו נשרפים מרוב אשמה. את האנשים היקרים לנו מכל נוכל לראות רק בחלומותינו".

לספר מצורפת הקדמה מעניינת מאת ג'ושוע ל' פרימן, עיתונאי שבילה תקופות ממושכות עם האויגורים בסין, יצר קשר עם טאהיר אחרי שקרא את שירתו, וחידש את הקשר אחרי שהמשפחה הגיעה לארצות הברית. פרימן תרגם את הספר מאויגורית לאנגלית, ואורה דנקנר תרגמה יפה, כרגיל, מאנגלית לעברית.

אין בספר, וחבל, כל אזכור של האלימות של הקיצונים האויגורים, של פיגועי הטרור הרצחניים ושל הצטרפות אלפים מבני העם לאל-קעידה ולדאעש. לא בשביל האיזון, כי אין הצדקה לטירוף הסיני בנוסח הימים החשוכים של מאו, אלא בשביל התיחסות שלמה יותר אל המתרחש בשינג'יאנג בימינו אלה.

טאהיר חמוט איזגיל אינו מספר על עינויים ועל מכאובי גוף, שכן אינו מבקש רחמים, אלא הגינות וצדק. הוא אינו מדבר על שאיפות לאומיות, אלא על חופש אישי. בלשון נהירה וישירה הוא מצליח לתאר את האבסורד של המשטר הסיני, ואת אוירת הפחד והאימה שהיא חלק בלתי נפרד מחיי האויגורים. ספר נוקב, מדכדך ומומלץ.

Waiting to be Arrested at Night – Tahir Hamut Izgil

שוקן

2024 (2023)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר