קטגוריה: ספרים מומלצים

באישון לילה בשנת 1937 עלתה קבוצת צעירים על גבעה בגליל, מגובה בקבוצת מגינים, כדי להקים קיבוץ חדש על אדמה שנרכשה בממון רב. בתוך לילה נבנו מגדל ושני מבנים, הוצבה חומה, ומכורח הנסיבות נחפרו תעלות מגן. מגדל עזרא (שם בדוי) הפכה לעובדה בשטח.

העיתונאי והסופר ארתור קסטלר, שחי בארץ-ישראל בשלהי שנות העשרים, מתאר את מורכבות המצב בארץ בעלילה הנפרשת על פני שנתיים. ברקע מצויה כל העת עלית הנאציזם – אחת המתישבות חוותה מאסר והתעללות במחנה ריכוז – שהופכת את שאלת הבית הלאומי לדחופה; בקרב הציבור היהודי נחלקות הדעות באשר לדרך הפעולה הראויה כדי לממש את הצורך הזה; הציבור הערבי נחלק אף הוא בין רגשות לאומניים להשלמה עם יתרונות החיים המשותפים; ועל כולם מנצחים האנגלים שנוקטים רוב הזמן עמדה חד צדדית המצרה את צעדי היהודים.

דמויות רבות רוחשות בעלילה. הבולטת שבהן היא זו של יוסף, אחד מראשוני הקיבוץ – עשרים ושבעה גברים, שבע עשרה נשים, שלושה תינוקות – אדם שאינו הולך בתלם, אינו מסתפק במה שיש, חסר נחת בחייו הפרטיים, וחסר מנוחה בחייו הלאומיים. "הצרה אתך, יוסף", אומר לו אחד מחבריו, "היא שאתה ציפור ססגונית. בקיבוץ מצליחות הציפורים האפורות על הצד היותר טוב". אחדים מפרקי הספר מסופרים ישירות מפיו. יוסף נולד באנגליה, בן לאם נוצריה ולאב יהודי. הדת והלאום לא שיחקו מבחינתו כל תפקיד, עד שבת זוגו גילתה במיטה את סימן הברית, ואהבתה אליו הפכה לסלידה. יוסף הוא אדם ציני ולגלגני מצד אחד, אך נפשו פתוחה ליופי ולאהבה מצד שני. הוא שואף לשלווה, אך מלא זעם על האלימות סביבו ולכן נמשך אל הפורשים מן ההגנה. רצח אחד יותר מדי יגרום לו לחצות את הקווים, וגם אז עדיין לא יחוש שלם. "יש דרגת עלבון שאין ממנה מוצא אלא מעשי אלימות. אם אינני יכול לנשוך, עתיד הזעם שלי לנשוך את מעי אני. לפיכך ממש מכורסם כל העם שלנו. אלף וחמש מאות שנה של זעם אין אונים כרסמו את קרבינו, חידדו את שרטוטינו ופיתלו כלפי מטה את קצות שפתותינו", הוא מאמין. ובאותה נשימה הוא מהרהר למראה נער צעיר הנושא שבועה כשהוא מצטרף לאצ"ל: "לעולם לא יכופר לנו הדבר, חשב, כי אנחנו יודעים מה שאנחנו עושים. ולעולם לא יכופר לנו, ענה לעצמו, אם נמָנע מלעשות זאת".

הצד הערבי אינו הומוגני בהתיחסותו אל המתישבים. מול מגדל עזרא מצוי כפר בדואי. הקיבוץ מבחינת חלקם הוא קוץ בעין, הפרעה בלתי רצויה. מבחינת אחרים הוא יתרון, הזדמנות לשיתוף פעולה פורה. מי שמנהל את העניינים, כרגיל, הם הקיצוניים. מבחינתם מדובר בפלישה לכל דבר, קניית הקרקעות היא תרמית, היתרונות בלתי רצויים, הארץ היא ארצם ובזה מסתכם הכל. אין מקום לפשרה. המתונים מתקשים לתמרן בין השאיפה לחיים של מנוחה לפחד מהקיצוניים.

דמות בולטת מעניינת היא זו של דיק מתיוס, עיתונאי אמריקאי, תומך ההתישבות היהודית, שאינו בוחל בביטויים ישירים כשהוא מזדמן לחברתם של האנגלים. "הערבים מאמינים שאתם מרוצים מרצח היהודים, מפני שכל עמדתכם מעודדת אותם להאמין בזה. ואתם תמכתם במופתי במשך עשרים שנה, אף על פי שידעתם את מעלליו", הוא אומר לנציב העליון, וחותם את השיחה באומרו "האזנתי לנימוקיך המושכלים, שיגרמו לעולם שואה יותר גדולה מהשתוללות המטורפים". בתוך העלילה הבדויה למחצה קסטלר משלב קטעים דוקומנטריים החשובים להבנת המציאות שבתוכה היא מתרחשת, כמו ועידת השולחן העגול והספר הלבן של 1939, יחד עם התרחשויות כמו סיפורה של ספינת המעפילים אסימי. ארועים חיצוניים אלה מזינים את השיחות הרבות שמנהלים גיבורי הספר בהרכבים שונים, לעתים כל קבוצה לעצמה, לעתים יחדיו. קסטלר, שהיה מתומכי ז'בוטינסקי, אמנם מוביל את יוסף אל ארגונם של דוד רזיאל ואברהם שטרן, אבל נותן פתחון פה, כאמור, לדעות הרבות שפיצלו את כל המעורבים בחברה הארץ-ישראלית באותן שנים. בנוסף לדיונים סוערים באשר להתנהלות הבטחונית והחברתית, מתקיימים דיונים סוערים לא פחות בשאלות של קומוניזם, סוציאליזם ואנטישמיות.

במקביל ובמשולב לשאלות הקיומיות הגדולות, הספר מתאר את היומיום הקיבוצי. בין השאר הוא עוסק באופן החינוך של הילדים – "אנחנו מחנכים את ילדינו כבני מלכים, בעוד שההורים חיים כחזירים […] שורר פולחן הדור החדש, ואילו הדור הישן איננו אלא זבל בשביל העתיד" – ומביע דעתו כי ההפרדה של הילדים מהוריהם למשך רוב שעות היממה דווקא מגבירה את מסירות ההורים. הוא מתאר את הפער (המשונה מנקודת מבט של כמעט מאה שנים אחר כך) בין המתיישבים הראשונים לאלה שבאו שנה אחריהם. הוא מתייחס, מפיו של יוסף, לבעית חוסר השורשים של הדור הצעיר, שלא נהנה מן היתרונות התרבותיים שרכש הדור הקודם. הוא עוסק גם בבדידותם של הרווקים בתוך החברה הקיבוצית, ועוד.

קסטלר מוציא את העלילה אל מחוץ לגדרות הקיבוץ. הוא משוטט עם יוסף בירושלים, מתאר את ההפגנות נגד הספר הלבן, עובר בחיפה, ויורד גם אל תל אביב שמתוארת כך: "זוהי עיר נרגשת, מזעזעת, משגעת, התופסת את הנוסע בחור כפתורו מיד עם כניסתו, סוחבת ומושכת אותו מסביב כמערבולת, ועוזבת אותו לאחר ימים אחדים עיף וחלש, בלי לדעת אם עליו לאהוב אותה או לשנוא אותה, לצחוק לה או לכעוס עליה".

וישנו עמק יזרעאל, שאפילו נפשו הלגלגנית של יוסף מתרחבת למראהו. "בסיבוב מסוים רגעים אחדים אחרי נצרת, שם פותחת הדרך היוצאת מגבעות הגליל התחתון מראה נוף פתאומי, העוצר את הנשימה, על פני עמק יזרעאל. מדרום מתרחב העמק למישור ברוחב כעשרים קילומטר, שטוח ונוצץ בשמש ההשכמה – לוח שחמט מזהיר, ובו ריבועי אדמה מעובדת מגוונים שונים של ירוק וצהוב כלימון. הכביש הראשי עפולה-ירושלים נכנס בקו ישר לתוך המישור, חץ לבן שלוח לקראת גבעות סיד הכסף של שומרון, המקיפות את העמק בחצי גורן עגולה כאמפיתיאטרון. ממערב מסתיימת חומה רחוקה ומעורפלת זאת במדרונות האורן הכהים של הכרמל ויורדות לתוך הים המכסיף. ממזרח הן מתמזגות עם הגוש התוקפני של הר הגלבוע" (השגיאות התחביריות הן מסימני התרגומים הבלתי מוגהים כהלכה של פעם).

כותרת המשנה של הספר במקור היא "רשומותיו של ניסוי". כשקסטלר כתב את הספר ב-1945 לא היתה לו דרך לנבא אם הניסוי יצליח. בתרגום לעברית נשמטה כותרת המשנה.

ארתור קסטלר היה אדם מעניין, רב פעלים, בעל תחומי ענין מרובים ומגוונים, שבאו לידי ביטוי בכתיבתו. בין השאר כתב את "דו-שיח עם המוות" אודות מאה ושניים הימים שישב בכלא בספרד בהמתנה להוצאתו להורג, ואת "יוהאנס קפלר" אודות האסטרונום והמתמטיקאי.

"גנבים בלילה" הוא ספר מרתק, עדות בזמן אמת, רב פנים, מרגש ומעשיר.

Thieves in the Night – Arthur Koestler

אחיאסף

1946 (1947, 1971)

תרגום מאנגלית: ברוך קרוא

"כל דור חייב ללמוד את ספרות הדורות שקדמוהו, אם יחפץ לבו להמשיך את השלשלת, לרשת ולהוריש. מי שלא ילמד, מי שלא ישלח ידו ליטול מן השפע, לא יוכל לפשוט את ידו ולהעניק דבר לבאים אחריו"

כותרת משנה: מהפכת אלוהים

התנ"ך, קובץ ספרי הקודש היסודיים של היהדות, פותח ב"בראשית ברא אלוהים", ומבשר בכך על המהפכה המונותאיסטית, החלפת האמונה באלילים באמונה באל יחיד. יאיר זקוביץ, פרופסור אמריטוס בחוג למקרא באוניברסיטה העברית, מוצא בתנ"ך מהפכות רבות ומשמעותיות נוספות, ומציג אותן כאן. מהפכות אלה ברובן השפיעו לא רק על ההיסטוריה היהודית, אלא על החברה האנושית כולה.

בספר "לא כך כתוב בתנ"ך", שכתב זקוביץ יחד עם אביגדור שנאן, פרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, הציגו הכותבים מסע ארכיאולוגי בתנ"ך, שביקש לעמוד על מסורות קדומות שהודחקו מפני הקאנון, אך הותירו עקבות בטקסט. שיטת המחקר כאן דומה. בכל אחד מפרקי הספר הכותב מציע פרשנות, מצביע על כוונות המחברים, תוך שהוא עומד בהרחבה על המשמעות העמוקה של כל אחת מן המהפכות ועל אופן התגבשותה.

מלמד המהפכה המונותאיסטית, הספר עוסק בשש-עשרה מהפכות נוספות. יצירת סיפורת רחבת יריעה על רקע מיעוט סיפורים במרחב שסביב ישראל הקדומה; שילוב בין חוק להיסטוריוגרפיה, עירוב חסר תקדים של חוקים וסיפורים היסטוריים; חוק אלוהי ולאומי; יום השבת, יום מנוחה שבועי לכל; גמול אלוהי, חטא ועונש אך גם יחס מיטיב לראויים לחסד; אופוזיציה למוסד המלוכה שהיה סוג השלטון המקובל במרחב; יחוד עיר קודש יחידה לעומת ריבוי מקומות פולחן; הנבואה כביקורת מוסרית ולא רק כחוזה עתידות; יעוד ירושלים כבית תפילה לכל העמים ולא רק כמרכז קודש לעם היהודי בלבד; דמוקרטיזציה של התפילה הבאה לידי ביטוי בריבוי הקולות בתהילים; תפיסה אופטימית של העתיד גם אם תבואנה קודם תלאות; הטמעת ספרות חול בתוך ספרות הקודש תוך התאמת הראשונה לרוחה של השניה; מדרש ופרשנות פנים מקראית; קאנוניזציה, הפיכת ספריה לספר קדוש אחד; הפצת הקאנון לכל העם.

לא אתיימר להקיף את הספר בסקירה. אתייחס לנקודות מעטות ממנו.

זקוביץ סבור כי יש רגלים להנחה שהסיפור המקראי, בטרם הועלה על הכתב, הוצג בפני העם כמחזה, וככזה גם נכתב. הוא מגיע למסקנה זו מאופי הסיפורים, שהם כמעט לחלוטין נטולי תיאורים, דמויותיהם מעטות, העלילה כולה מתרחשת מול עיני הצופה/קורא, ולעתים קרובות היא מסתיימת בפינוי הבמה מן ה"שחקנים".

הנביאים, שרצו למשוך את תשומת לב המאזינים, נקטו תכסיסים שונים, בין השאר רטוריים. דוגמא לכך מצויה בפרק ב' בעמוס. הנביא מונה באוזני מאזיניו ממלכת ישראל את פשעי מואב ואת העונשים שיחולו על ראשם, נושא קל לעיכול. מכאן הוא עובר לפשעי ממלכת יהודה ולעונשים הצפויים, והקהל מן הסתם מרוצה. כעת, כשהקהל שבוי, הוא הנביא יכול להגיע לעיקר, פשעי ישראל.

"דרכם של מחוללי מהפכות בשדה הדת להציג את פועלם כגילוי של שמרנות ושיבה אל המקורות, אל העבר". סיפורי עבר נערכו בהתאם, והדוגמאות רבות, ביניהן יצירת זיקה בין סיפורו של אברהם לירושלים כדי לשכנע בקדושתה ובמרכזיותה.

"ספר התנ"ך הוא מערכת דרכים מסועפת המחברת רחוקים וקושרת אותם זה לזה. משוררים מפרשים כתובי סיפור, מספרים מפרשים כתובי שירה, נביאים מפרשים את התורה, ולא נגזים אם נקבע כי אין יחידה ספרותית במקרא הניצבת לעצמה, מנותקת ועצמאית, שאין שואבים מבארהּ ואין מטילים עליה אור חדש, וכל יחידה עשויה לזכות לפירושים הרבה". אין ספק שקריאת התנ"ך באופן זה מרתקת, והספר שופע הדגמות מעניינות.

בין אם ניגשים לספר מנקודת מוצא של אמונה, ובין אם מנקודת מוצא של ענין היסטורי, הוא מרתק. אין לבקש בתנ"ך את הדיוק ההיסטורי העובדתי, אלא את המרחב הרעיוני, ויאיר זקוביץ מיטיב לנווט בו ולהסביר אותו.

מומלץ בהחלט

מאגנס

2019

כותרת משנה: ההיסטוריה של גני החיות בישראל

שי בן עמי, שעבד שנים רבות בתפקידים שונים בגני חיות, כתב את עבודת הדוקטורט שלו על התפתחות גני החיות בפלשתינה המנדטורית ובמדינת ישראל. הספר "גן החיות הציוני" מבוסס על עבודה זו. ההנחה שביסוד הספר היא שגני החיות הם השתקפות ייחודית ונאמנה של החברה והתרבות שבה הם מתפתחים. אחת הדרכים בהן הגשמת הרעיון הלאומי הציוני באה לידי ביטוי היתה ביצירת מוסדות תרבותיים שהם מעין "תו תקן" להתפתחות של היישוב היהודי בדרכו להקמת המדינה, וגן החיות נמנה עם מוסדות אלה. במהלך המאה התשע-עשרה גני חיות הפכו להיות מוסד נדרש בכל עיר אירופית מתקדמת, ומודל זה הועתק אל ההתישבות הציונית המתפתחת בארץ.

הספר נפתח בסקירה היסטורית של האבולוציה של גני החיות, החל מן האוספים הפרטיים של השליטים, שהפגינו באמצעותם עושר ועוצמה, ועד גני החיות של היום הפתוחים לציבור הרחב, ומשמשים למטרות שונות, ביניהן שימור וחינוך, וכמובן בידור. ככל שההתישבות העירונית הלכה והתפתחה, הצורך בטבע ובפעילות פנאי הלך וגבר, וגני החיות ענו ועונים על צורך זה. גני החיות פונים אל ציבור רחב, ומספקים חוויה תרבותית שאינה נתפסת כ"מחנכת", אלא כבידור ערכי לאוכלוסיה כולה על כל גווניה.

בפרקים הבאים אחרי הסקירה ההיסטורית מתוארים בפירוט רב כמה מגני החיות הבולטים בארץ, ביניהם גן החיות התנ"כי בירושלים, הגן המיתולוגי שהיה צמוד לעירית תל אביב עד שמוזג לתוך הספארי, גן החיות הלימודי בחיפה, גן הקופים ברמת גן, והחי-בר ביוטבתה. סיפורו של הראשון מעניין במיוחד בעיני, משום היותו משולב לבלי הפרד בהתפתחותה של ירושלים העברית. לא אציג פה את ההיסטוריה של כל אחד מהם, רק אזכיר כמה נקודות מעניינות משותפות.

מעבר לרצון להקים בארץ-ישראל מוסדות דוגמת אלה שבמדינות מחוץ לה, מנהלי גני החיות התיחסו לפעילותם כהגשמה של אידיאלים כמו ציונות ובניית אומה. ראו לדוגמא את הכרזה (מצורפת למטה) המודיעה על הצטרפותם של אריות לגן החיות התל אביבי: "בואם הוא סימן טוב לעתידות ולתקומתה של המדינה היהודית". אגב, שמותיהם של המצטרפים החדשים היו גיבור ותמר. אוסף בעלי החיים של גן החיות התנ"כי התבסס על בעלי חיים שהוזכרו בתנ"ך וחיו במרחב הישראלי בהווה או בעבר, כמשקף את חזרתו ושיקומו של העם. צירוף בעלי חיים "זרים" נועד לעיבוי האוסף ולמשיכת מבקרים.

עוד מצד האידיאלים – גני החיות לקחו חלק בהחיאת השפה העברית, הן בצורך לתרגם את שמות החיות והן בהקפדה על שילוט בעברית.

לצד אלה היו לנגד עיניהם של מנהלי הגנים ערכים של שמירת טבע וחינוך. גן החיות התנ"כי, לדוגמא, הנחיל למבקרים ידע בזואולוגיה, ובפרט בזו של התנ"ך. עמוס חכם, חתן פרס התנ"ך הראשון, ישב בחדר בגן וענה על שאלות המתעניינים.

העוסקים במלאכה הגיעו מתחום שונים. אהרן שולוב, מייסד גן החיות התנ"כי, היה בעל הכשרה מדעית, ואת הגן התחיל לפתח מאוסף קטן בחסות המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטה העברית שבה למד והרצה. מרדכי שורנשטיין, מייסד גן החיות התל-אביבי, עלה לארץ אחרי שהיה רב הקהילה היהודית בקופנהגן, וכאן פתח תחילה חנות חיות. תחילתו של הגן בפתח תקווה בפינת חי בביתו של מהנדס העיר בן ציון השמשוני.

בתהליך התפתחותם של הגנים הונהגה האכלתם במזון ברמה גבוהה שיהודים לא יכלו לצרוך – פסולי שחיטה ובשר פיגולים, מעשרות של ירקות פירות וחלב והפרשת לחם. גם היום חלק ניכר מתזונת בעלי החיים מקורו זהה.

מכיוון שגני החיות נתפסו כאקס-טריטוריה, תושבי הארץ הערבים יכלו ליהנות מן הפעילויות בהם ולהתעלם מן ההיבטים הלאומיים. אוכלוסיה נוספת שנהנתה מן הגנים היא החרדית, שנמנעה מטעמים דתיים לבקר במוסדות תרבות אחרים.

הספר מעניין ושופע פרטים המשרטטים תמונה היסטורית שלמה, אך יש להודות שקראתי אותו באי נוחות. התפיסה שבבסיס גני החיות נראית לי אכזרית ובלתי הוגנת. הפרדת פילים מן העדר שבו נולדו כדי להציג אותם לקהל במקומות שאינם בית הגידול הטבעי, צמצום שטח המחיה של אריות לכלוב או לרחבה מגודרת – אלה ועוד הם בבחינת התעללות בעיני. אני מקבלת את ההיבטים של השימור ושל החינוך. ההיבט הבידורי הטהור הוא שגורם לי לתהות על זכות הקיום של המוסד.

מכל מקום, שי בן עמי אינו עוסק בשאלה זו. נקודת המוצא שלו היא היסטורית. ניכר שערך תחקיר מדוקדק, ומתוך ההתמקדות בתחום הספציפי עולה תמונת ההתישבות על האידיאלים ועל הקשיים שבה.

מעניין ומומלץ.

רסלינג

2024

"אלפי עולמות מקבילים מתקיימים בכל רגע נתון. כל מה שאת צריכה לעשות הוא למצמץ שלוש פעמים", אומר החתול קינמון לקירה. קירה היא אשה מבוגרת, ההולכת ושוקעת בתוך ערפילי הדמנציה, משרבטת מילים על פתקים לבל יאבדו לה רמזים שהיא מצליחה לשלות מזכרונה המתפורר. קינמון, חתול שמבטו נפרש על עשרות שנים וזכרונו חד, מספר את שקירה כבר אינה זוכרת או מעולם לא ידעה. ובין קרעי הזכרונות, ענת, נכדתה של קירה, מנסה להבין במדויק מי היא ומה רצונותיה, וכורכת יחדיו עבר והווה, העולמות המקבילים המתקיימים יחדיו, לזהות אחת. מתוך אלה נרקם סיפורה השלם של המשפחה, שהוא גם סיפור יהדות האזור שעל גבולות רומניה-אוקראינה-מולדובה במאה העשרים.

"הרצון להמלט מן הזכרונות, הרצון להזכר, להחזיר לחיים את מה שהיה, עצימת העיניים או התשוקה המרה – מה מהם הרעל ומה התרופה?", תוהה ענת כשהיא מוצאת עצמה במסע בעקבותיו של סבה תיאו, בעלה של קירה. ענת היא עורכת דין לענייני משפחה, אשה בגיל המעבר, אם לשלושה, שבשל צירוף נסיבות מבינה שבעצם אינה אוהבת את עבודתה, ושאינה מוכנה להמשיך במאבק להכחיש את נזקי הגיל. צללי העבר, הסיפורים שלא סופרו במלואם, רוחות הרפאים שנוכחות במשפחה – היא חשה שכל אלה הם חלק ממנה, ובנקודה זו בחייה, כשהיא נואשת להבין בשלמות מי היא, היא מנסה ללקט פרטים, ויוצאת אל המקומות מהם הגיעו סביה. שיאו של התהליך יהיה מסע בהרים שתיאו אהב, בחברתו של האיש שפיזר שם את אפרו אחרי מותו. לכאורה טיול שורשים, אבל כפי שבתה הבכורה של ענת מבינה, מדובר ביותר ממסע של היכרות עם ההיסטוריה.  

הספר, למרות האוירה המעט פנטסטית הנובעת מן האופן בו הוא מסופר, נטוע עמוק במציאות. הוא נוקב בשמות מקומות אמיתיים, ביניהם יאשי, קישינב, טרנסניסטריה ומוגילב, בציון ארועים היסטוריים שארעו בהם. הוא מזכיר דמויות שפעלו במציאות, ביניהן הרב מתתיהו פרידמן. ענת מגיעה לכתובת ספציפית – רחוב קוזה וודה 38 ביאשי – ולמנזר גוליה הסמוך – תמונות של שניהם, ושל מקומות נוספים, מצאתי ברשת, וחשתי שאני משוטטת בתוך הסיפור. אגדות עם רומניות שלובות בעלילה. דמותו של אנצ'ל, אחיו של תיאו, היא למעשה זו של המשורר ליוויו דליאנו, כפי שמתארת הסופרת בבלוג שלה.

דינה עזריאל, בספר ראשון מורכב ומיומן, יוצרת מרקם רציף שבו הווה ועבר כרוכים יחדיו באלפי נימים נסתרות, ומה שנדמה כמת מוסיף להתקיים בשלל מופעים בתוך זהות הדורות הבאים. מקורי, מעניין, נוגע ללב ומומלץ.

ידיעות ספרים

2024

באוקטובר 1973, לקראת סיומה של מלחמת יום הכיפורים, השתתף שלומי פרטוש, חייל בגדוד 51 של חטיבת גולני, במבצע קינוח, שהביא לכיבושו מחדש של מוצב החרמון (בעקבותיו טבע בני מסס, אחד מחיילי הגדוד, את המונח "העיניים של המדינה"). המבצע גבה את חייהם של חמישים וחמישה חיילים, ורבים אחרים נפצעו. שלומי חזר ללא פגע. לכאורה. גופו לא נפגע, אך נפשו צולקה לתמיד. הוא סבל מסיוטים, מהתקפי כעס ומחילופי מצב רוח, ונאבק כל חייו להסתיר את קשייו לבל יפגעו בילדיו.

ארבעים שנה אחר כך התגלה בגופו סרטן, בפעם השניה. בתו הבכורה ענבל, רופאה ואם שלושת נכדיו, מספרת על חודשי ההתמודדות עם המחלה, על התקווה ועל היאוש. ההתמסרות שלה אל אביה החולה, לצד אמה ואחיה, גובה מחיר מבן זוגה ומילדיה, ומציבה אותה לראשונה מן הצד השני של יחסי רופא-חולה. רק אחרי מותו היא תלמד על הלם הקרב שהתלווה אליו כצל, שכן בזכות הקשר המיוחד ביניהם הדחיקה כל זכרון על רגעים שבהם לא היה האדם השקט והשקול שהיווה עוגן יציב בחייה מאז ילדותה.

הספר מסופר לסרוגין מפי האב ומפי הבת. הפרקים שבהם שלומי הוא המספר עוסקים רובם ככולם במלחמה, משלב ההתארגנות ועד הקרב עצמו, ומעט גם על הנסיון לבנות חיים נורמליים תוך הדחקת הטראומה. פרקים אלה מבוססים על תחקיר ועל ראיונות, וגם על יומן שנכתב בתוך אותם ימים על קרעי נייר בידי משה פרנקל, חייל בגדוד שנפל בקרב. הפרקים שבהם ענבל היא המספרת מתארים את התפתחותה של המחלה ואת הקשיים שהיא ומשפחתה חווים.

יחסים בין הורים לילדים שזורים בספר. מצד אחד הקשר המיוחד בין שלומי ובתו. מצד שני האופן בו ילדיה של הבת חווים את הדרמה שפלשה אל חייהם. בעיצומה של ההתמודדות עם מחלת האב, ענבל צריכה להכיר בנטל המוטל על ילדיה מעצם נוכחותה המופחתת בחייהם וממודעותם הרגישה לקשייה. מה קודם למה? אחריותה לרווחת האב ולבריאותו או אחריותה ליציבות הרגשית של הילדים?

גם היחסים בין רופאים לחולים נוכחים בסיפור. ענבל, שמסוגלת מתוקף עבודתה להבחין היטב בין סיכויים לתקוות שווא, מאבדת את היכולת הזו כשהיא בצד של משפחת החולה. היא מוצאת עצמה מערערת על קביעותיהם הנכונות של הרופאים, נאחזת בכוח בכל שביב תקווה מטעה, ומטפחת ציפיות בלתי מציאותיות. שוב ושוב הבת שבה גוברת על הרופאה שבה. היא, שיודעת איך לבשר בשורות קשות במלים ברורות, מגלה שהדברים נראים אחרת כשהיא זו שמקבלת את הבשורה. "עכשו, אחרי שחשבתי שאני מבינה מה המטופלים שלי הרגישו מול המלים החותכות שלי, הבנתי שלא הבנתי שום דבר", היא כותבת.

ומעל הכל, זהו הסיפור של חיים עם הלם קרב. לא רק חייו של שלומי, שנאחז בכל כוחו בשגרה ובשפיות, אלא גם חייהם של בני משפחתו, אשתו שחוותה את מצבי הרוח המתהפכים שלו, את הכעס, את הכמעט-אלימות שריסן בכוח רצונו, וילדיו שידעו שלפעמים אבא מתכנס בתוך עצמו, מנותק מהמתרחש סביבו. במהלך חודשי המחלה שלומי תוהה אם קיבל את העונש המגיע לו, עונש על שניצל בעוד אחרים נהרגו, עונש על ההדחקה של מה שעבר עליו, על ששמר הכל בפנים עד שהכאב פרץ בדמות הסרטן.

איילת פרטוש עבו, שבחרה לעשות שימוש בשמות בדויים בפרקים שמסופרים מפי הבת (פרקי האב נצמדים למציאות, כולל שמות), מספרת ברגישות, בכאב ובאהבה, את סיפור שתי המלחמות, זו שהתרחשה על החרמון וזו שהתרחשה בשדה הקרב הרפואי. הספר מהווה מצבת זכרון לאביה, חכם, מרגש עד דמעות, רלוונטי עד כאב ומומלץ בהחלט.

שתים בית הוצאה לאור

2024

יהודה ושלומי הם אחים. פער הגילים ביניהם הוא שתים-עשרה שנים, אבל פער זה אינו היחיד המבדיל ביניהם. למרות שהם חולקים את אותם ההורים, נדמה שגדלו במשפחות שונות לגמרי. יהודה היה בן רצוי להוריו ניצולי השואה; שלומי היה "פנצ'ר" בלתי מתוכנן. יהודה היה עתיר הישגים וזכה לחיזוקים ולמחמאות, גאוות אביו; שלומי היה ילד דחוי, מוכה, לוקה בדיסלקציה ומתקשה בכל. כשהיו צעירים יהודה נטל על עצמו, לעתים ברצון לעתים מתוך כורח, את האחריות על אחיו הצעיר, הגן עליו מהתנכלויות, ואף עמד בינו ובין אביו. בהמשך חייהם שמרו על קשר רופף בלבד, ובכך התקבעו זה בעיני זה בתדמיתם הצעירה – שלומי נראה ליהודה כילד בעייתי, ויהודה נראה לשלומי כמי שזכה בכל – מבלי להכיר את מי שהפכו להיות בבגרותם. אשתו של יהודה, זיוה, שלה הוא נשוי כבר עשרים וחמש שנים, הפכה אשת סודו של שלומי, קצת למורת רוחו של יהודה, שאולי ביקש להתנער מן האחריות שנכפתה עליו, ואולי חש מעט מחוץ למעגל.

איך מתאוששים מילדות רצופת התעללות והשפלות? שלומי מצא את יעודו כמדריך במוסד לילדים שהורחקו ממשפחותיהם. את כל החום והתמיכה שלא זכה לקבל, הוא מעניק לילדים שבחסותו, לא מוותר על אף ילד. אבל נדמה שעל עצמו הוא כן ויתר. הוא מאוהב, או נדמה לו שהוא מאוהב, באשה שלעולם לא תהיה שלו, וסוגר בפני עצמו את האפשרות לקיים קשר אוהב ולהקים משפחה משלו. מבחוץ הוא נראה יציב ומהימן, אבל בפנים הוא עדיין הילד שאביו הטיח בו שהוא אפס ואידיוט.

היציבות ששלומי מפגין כלפי חוץ מתערערת כשאחד מחניכיו, מגובה באמו, מאשים אותו במעשה נורא. הילד הפנימי שבו מבקש להרים ידים. הגבר שהוא רוצה להיות חייב להתעשת ולהאבק על שמו. המשבר הזה יטלטל לא רק אותו, אלא גם את המוסד, ויותר מזה את יהודה. המשבר של שלומי, והחולשה הגופנית הקשה שמערערת בו זמנית את יהודה, גורמים לשניהם לחרוג מן התגובות האוטומטיות, לבדוק את גבולות האמון ההדדי ולכונן קשר אחאי חדש ובוגר.

קראתי שניים מספריה הקודמים של רינה גרינולד. היו לי הסתיגויות מאחד, הערכתי את השני. הספר הזה, לטעמי, משתווה לשני. הוא סוחף ממש מתחילתו, מציף במינימליזם מספק נושאים כבדי משקל כמו הורות מרעילה ויחסי מדריך-חניך, משלב מתח קל, ומספק התרה שהיא אמנם מעט חפוזה אך בהחלט מחממת לב ומתקבלת על הדעת. חווית קריאה נוגעת ללב ומעוררת מחשבה.

את הציור הנאה שעל הכריכה ציירה אורלי מיברג.

שתים בית הוצאה לאור

2024

שתי יצירות שונות של ז'ורז' סימנון נכללות בספר זה, ומשותפת להן השאלה, האם אדם יכול לברוח מעצמו?

מר מונד, הדמות הראשית ב"הבריחה של מר מונד", שגדל במשפחה של תעשיינים ומנהל את המפעל המשפחתי, מתעורר ביום הולדתו הארבעים ושמונה לעוד יום של שגרה. בתו מנישואיו הראשונים נשואה ואם לילדים, ובאה לבקר אותו רק כשהיא צריכה כסף. בנו מאותם נישואים עובד במפעל, אך שומר מרחק מאביו. אשתו הראשונה עזבה אותו, וכעת הוא נשוי לאשה קרה ומנוכרת. לא מפתיע אותו שאיש מקרוביו אינו זוכר את יום הולדתו, אבל משהו בו פוקע כשגם האיש הקרוב אליו ביותר בעבודה אינו מברך אותו. בשתי נקודות בחייו ביקש להמלט משגרת חייו אך נרתע. היום, כשעייפות של ארבעים ושמונה שנים רובצת עליו, הוא מושך סכום גדול מחשבונו, מגלח את שפמו, קונה בגדים משומשים, ובלי מילת פרידה עולה על רכבת ומסתלק. הוא נפעם כשמסעו מזמן לו אפשרויות לחיות בפועל חיים שעד אז ראה רק מבחוץ – לשבת לאכול במסעדה המונית, להתחכך באנשים בתור לספר – ואולי, רק אולי, יצליח לאמץ לעצמו חיים חדשים.

אבל יש דברים שלא משתנים, בעיקר ליבת האישיות. מר מונד הוא טיפוס של מטפל, אף פעם לא מטופל, והוא מוצא עצמו משום כך מעורב בחיי שתי נשים ונוטל עליהן אחריות, כמעט נגד רצונו. מכיוון שמעולם לא היה מאושר, הוא שומר על מרחק קבוע ובלתי ניתן לחציה בין מעשיו ובין רגשותיו. האופן בו בחר סימנון לסיים את הפרשה (ולא ארחיב כדי לא להכשל בקלקלנים) הוא מעין תערובת בין בחירה והשלמה.

מעניין שסימנון נתן לגיבורו את השם מר עולם, אולי כאמירה שאין מדובר פה באדם יחיד אלא בדמות מייצגת.

ז'אן, הדמות הראשית ב"האלמנה קודר", גדל גם הוא במשפחה ממעמד מכובד, אבל מחסור באהבה ובתמיכה ניתב אותו למסלול בשולי החברה. כשהוא מופיע על במת הסיפור הוא נווד שהאלמנה קודר מאמצת אל ביתה כעובד, ואולי כמאהב עתידי. האלמנה מסובכת ביחסים מורכבים עם חמה ועם גיסותיה, ויותר מכל מטרידה את שלוותה אחייניתה בת השש-עשרה, שכנראה מגלמת בעיניה את חרות הנעורים שאבדה לה מזמן. בדומה למר מונד גם ז'אן קץ בעבר בשגרת חייו, אך בשונה ממנו הוא עשה מעשה שסימן אותו לתמיד. כשהאלמנה הופכת יותר ויותר תובענית וקנאית, הוא מוצא עצמו שוב בנקודת שבירה. "שוב ושוב להתחיל מחדש! נמאס לו!". אחוז בחילה ומיאוס הוא חוזר אל אותו דפוס שקבע את חייו בעבר.

כמו ברבות מיצירותיו האחרות של סימנון (שאינן מסדרת הבלש מגרה), מרבית העלילה מתרחשת במקום המעניין ביותר, נפשן של הדמויות. יש עלילה, יש דרמה, אבל עיקר העניין הוא בהשפעה של הארועים על הדמויות, ובתגובה שלהן שבתורה מזינה את הארועים. סימנון מצטיין גם בשימת הלב לפרטי הפרטים שמהם מורכבת תמונה שלמה של מקום ושל אוירה. רמה אילון תרגמה היטב, והספר מצטרף לסדרה המוצלחת של יצירות סימנון הרואות אור בעברית.

Le Fuite de M. Monde; Le Veuve Couderc – Georges Simenon

עם עובד

2024 (1945, 1942)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

"טירוף מגונה" מתרחש במחלקה איקס, המחלקה הפסיכיאטרית, בבית חולים אוסטרלי צבאי באחד מאיי האוקינוס השקט. סמוך לסיומה של מלחמת העולם השניה, תפוסת בית החולים כולו, ומחלקה איקס בתוכו, הולכת ומידלדלת. חמישה חולים מאכלסים את איקס, מטופלים על ידי אחות יחידה, הונור לנגטרי. מאט עיוור, עיוורון שלדעת הרופאים נובע מהיסטריה; נאגט היפוכונדר, עמוס מחלות אמיתיות ומדומיינות; ניל, הקצין היחיד בחבורה, מחלים מהתמוטטות עצבים בעקבות קרב בלתי מוצלח; בנדיקט מאובחן כסכיזופרן; לוק הגיע למחלקה כי איש ממפקדיו לא הצליח להשתלט על התנהלותו הבעייתית. האחות היא לב המחלקה, וכל אחד מהמאושפזים מוצא בה את מה שדרוש לו. עבור מאט היא קול באפלה, קרוב ויקר; נאגט מוצא בה מעין דמות אם, הנפש החיה היחידה שמפגינה כלפיו אכפתיות; ניל מאוהב בה, ורוקם בינו לבין עצמו תכניות לעתיד משותף; בנדיקט סבור שהיא נעלה על כל אשה שהכיר; לוק שונא אותה משום הדחיה הנמרצת שהיא דוחה את חיזוריו. מכיוון שהמלחמה עומדת להסתיים, ברור לכולם שאיש מהם לא יידרש לשוב אל שדה הקרב, והמחלקה שוקעת בשגרה נטולת זעזועים.

השלווה מתערערת כשמייקל, מאושפז חדש, מגיע למחלקה. חמשת הוותיקים בחושיהם המחודדים אינם יכולים שלא לשים לב למשיכה הברורה של האחות אל המצטרף החדש, ואת המצב הפחות או יותר מאוזן ששרר באיקס, מחליפים קנאה, תככנות ויצרים אפלים. מייקל, שנשלח לאשפוז אחרי שתקף רס"ר מן היחידה שלו, וסירב להסביר את האלימות שפתאומית שתקפה אותו, נראה על פניו גבר מיושב בדעתו, שש להושיט יד מסייעת, בריא ושפוי. אבל משהו בעברו רודף אותו, וכשלוק, שיודע ללחוץ על הכפתורים הנכונים, מנסה לערער אותו, נפתחת שרשרת של אי הבנות שסופה טרגדיה.

קולין מקאלוג מספרת על הטיפול הבלתי מספק שניתן לפגועי נפש, באמצעות דמותה המיוחדת של האחות. כשהוצבה באיקס, אחרי שירות ארוך בצמוד לצבא הלוחם, חשה פחיתות כבוד, בשל התפיסה השגויה של מחלות הנפש. "הכאב השורר במחלקה איקס הוא כאבה של הנשמה, כאב בלתי מובן, ההופך לעתים קורבן ללעג ולביטול […] אין כל הדר בהתמוטטות עצבים: זהו פגם, אות לחולשת האופי". אופייה הפתוח, החוקר, האמפתי, סייע לה לראות מעבר לדעה הקדומה, ו"ההכרה שאנשי איקס סובלים ממצוקה אמיתית היתה ראשיתה של חוויה מקצועית חדשה לה בתכלית". ההכרה בחשיבות בעבודתה תגרום לה להצטרף אחרי המלחמה לסגל בית חולים פסיכיאטרי, למרות המעמד הירוד של אחיות פסיכיאטריות. הסופרת כותבת גם על כוחה המשחית של המלחמה, ואומרת מפיו של מייקל: "זו המלחמה, היא עושה משהו לכולנו […] כולנו הגענו לאיקס בגלל דברים שעוללה לנו המלחמה. אלמלא פרצה, היינו כולנו בריאים ושלמים. אומרים שהמלחמה היא דבר טבעי, אך אני איני תופס זאת. אולי היא טבעית לגזע האנושי, לזקנים שפותחים בה, אך לא לבחורים שצריכים להלחם בה – לא, זו החוויה הפחות טבעית שאדם עשוי להתנסות בה".

"טירוף מגונה" מעצים את ההתיחסות לרגשות אנושיים בסיסיים כשהוא מציב אותם בתנאים קיצוניים. כל האנשים, על חסרונותיהם ועל מכאוביהם, יכלו להתנהל באופן נורמטיבי לולא המלחמה שקטעה באחת את מסלול חייהם, והטילה את רובם אל שדה הקרב. על הרקע הבלתי טבעי הזה התחדדו רגשותיהם בכל הקשת שבין אחריות לאנוכיות. הם נאבקים זה בזה ותומכים זה בזה, וכולם כאחד חרדים מפני מה שמצפה להם כשישובו אל המקום שעזבו כשנקראו לפני שנים אל הצבא.

ספר רגיש, מעמיק ומומלץ.

An Indecent Obsession – Colleen McCullough

זמורה ביתן

1983 (1981)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

כותרת משנה: המזבלה של תל אביב המנדטורית במקווה ישראל

בין השנים 1927 – 1953 פעלו בשטחי בית הספר החקלאי מקווה ישראל מספר מזבלות, אליהן פונתה אשפת העיר תל אביב. בין השנים 2016 – 2020 נערכה באחת מהן חפירה ארכיאולוגית. חמישה מאמרים הסוקרים את פעילות המזבלה ואת תוצאות החפירות נכללים בספר זה, בליווי מבוא מאת תמר אלאור ובליווי תמונות בתוספת הסברים מן התערוכה שכללה כמה מן הממצאים.

קצת מוזר להשתמש במונח ארכיאולוגיה כשמדובר באתר שפעילותו החלה לפני כמאה שנה והסתיימה לפני שבעה עשורים בלבד. תמר אלאור כותבת במבוא על "מאמץ אנתרופולוגי מתבקש הנובע מן המסורת הדיסציפלינרית להכיר את העולם החומרי של הנחקרים ולפענח את תרבותם ”מבעד לעיניהם” שלהם", אבל מכיוון שמדובר על תקופה שניתן ללמוד עליה רבות מתיעוד כתוב (ואולי גם מעדויות ישירות), הארכיאולוגיה במקרה זה נראית לי יותר אנקדוטית, תומכת בתיעוד. אסף נתיב מצביע על כך במאמר "כרוניקה של חפירה בזבל", ומתייחס לתובנות השטחיות שניתן להפיק מן החפירות: "לכל היותר הן מצביעות על דבר-מה ששווה בירור, אך כל צעד נוסף דורש פנייה לארכיון הרשמי שמכיל התכתבויות, צילומים, דוחות ומסמכים היסטוריים אחרים. דהיינו, כדי לדון בתל אביב ההיסטורית, אנחנו חייבים לעבור מן המטמנה אל ההיסטוריה "הקונוונציונלית", ולכן הראשונה לעולם לא תאתגר או תחתור תחת השנייה". בנוסף יש לקחת בחשבון, והדברים נכונים לכל חפירה היסטורית, שמה שהשתמר אינו משרטט תמונה שלמה של החיים בתקופה הנחקרת. במזבלה במקווה ישראל, לדוגמא, כמות מוצרי הזכוכית גבוהה בהרבה משיעורה באשפה המקורית, שכן מוצרים אחרים התכלו רובם או חלקם.

תהיות בצד, הספר עצמו מעניין. מכיוון שהפן ההיסטורי מעורר בי ענין יותר מהיבטים טכניים או פילוסופיים, נהניתי במיוחד ממאמרו של ירון בלסלב, "בין הרצוי למצוי: אתגר האשפה בתקופת המנדט הבריטי", שעוסק בפירוט בהיסטוריה של הטיפול באשפה התל-אביבית. מתוך ההתכתבויות והתיעוד האחר עולה לא רק השאלה הסניטרית, אלא תמונה מקיפה יותר של נושאים שהעסיקו את הישוב באותן שנים. בין השאר אפשר ללמוד על הקשיים הכלכליים שאיתם התמודד בית הספר, על המאבק על עבודה עברית, על חלוקת מקומות עבודה לפי מפתח מפלגתי, ועוד. "סיפור המזבלה במקווה ישראל טומן בחובו את המעשה הציוני, המאבק היהודי-ערבי, ומשחקי הכוח האידיאולוגיים בתוך המחנה היהודי. התנהלות המזבלה מאירה גם את המתח המתמיד בין הרצוי למצוי, ובין האידיאה לפרקטיקה. עיריית תל אביב שאפה כל העת להיות יעילה ומתקדמת, ובתוך כך ניסתה לשפר את דרכי הטיפול באשפה. אולם השיקול הכלכלי היה תמיד זה שהכריע את הכף לטובת טיפול זול של הרחקת האשפה וערימתה במזבלה – וזאת גם במחיר ידוע של יצירת מפגע סביבתי פעם אחר פעם".

עוד בספר – תמר אלאור כותבת על מעשה ומוסר בסילוק חפצים; גלעד שטיינברג, אסף נתיב, לדיסלב סמג׳ה, רויטל בוקמן, ירון בלסלב, ואורן אקרמן חוקרים אם קיימות השפעות אנתרופוגניות ארוכות טווח על הסביבה; ארבל לוי, אספן של ישראלינה ושל בקבוקי זכוכית, כותב על תעשית המשקאות הקלים בארץ; ניל ננר ואביחי מזרחי מספרים על הרעיונות שהנחו אותם בהכנת התערוכה שהוצגה במוזיאון חולון לעיצוב ב-2021.

מה יספרו עלינו בעוד מאה שנים החפצים שאנו מסלקים והאשפה שאנו מטמינים היום?

רסלינג

2024

נטליה היא בת למשפחה שעלתה מרוסיה. אביה הוא גבר חדל אישים, פחות או יותר. מדי פעם הוא מרכיב למפות למכירה בשוק, אבל רוב הזמן הוא עסוק בעצמו. אמה היא אשה אמביציונית, אחות בבית חולים, שלוקחת על עצמה גם עבודת סיעוד פרטית, רדופת חלום לבנות בית פרטי. מלחמה מתמדת נטושה בין ההורים, ולידם גדלה נטליה, בלתי מוכרת להם, עכברית וחסרת בטחון.

בטי, חברתה היחידה של נטליה, היא בת למשפחה מסורתית יוצאת גרוזיה. אחותה הבכורה, שנישאה בנישואי שידוך בגיל צעיר, נמלטת מדי פעם מבית בעלה, מטילה את ילדיה על הוריה, ושוקעת במיטת ילדותה מוכה ומדוכאת. אחיה מתנהל בעולם משלו, להוט להסתלק. ולידם גדלה בטי, מיטלטלת בין דתיות לחילוניות, ומייחלת לנס שירחיק ממנה את "הדודות", אלה שמרחרחות אחר שידוך עבורה, כאילו גורלה של אחותה אינו משמש תמרור אזהרה.

אמיליה, ילידת ארגנטינה, הופרדה מאמה שנותרה מאחור, ועלתה לארץ עם אביה ועם בת זוגו שהיא מתעבת. כלפי חוץ היא ילדה סוערת, דומיננטית, לא עושה חשבון לאיש, אך היא נושאת צלקת בלתי נמחית שמעיבה עליה. אמיליה נכנסת בסערה אל חייה של נטליה, ושלוש הבנות הופכות חברות.

"שום דבר לא עניין אותן ממש. לא היו להן שום תוכניות גדולות לגבי החיים, לא חלומות להיות רופאות או עורכות־דין או מורות, אומניות או משהו. אף פעם לא היו להן מחשבות רציניות מסוג זה. לא ביקשו דברים גדולים ולא חשבו מחשבות גדולות. כל האפשרויות היו פתוחות, רק משום שהיו צעירות כל כך, אבל אף אפשרות לא משמעותית". בעולמן של הבנות, בשכונה ירושלמית קשת-יום בשנות השמונים והתשעים, במסגרות משפחתיות שהן בו זמנית שתלטניות ומנוכרות, נדמה שהתקיימו רק שתי אפשרויות: ללכת בתלם או לפרוץ את כל הגדרות. שום דבר באמצע. אז אחת נכנעה לגורלה בלית ברירה, ואיכשהו התמזל מזלה והיא מצאה אם לא אושר אז לפחות נוחות מספקת. ואחת החליפה את ירושלים בתל-אביב, עולם שונה לגמרי, התאמצה להמציא את עצמה מחדש – "ביטחון, קסם אישי, ידע שהם תולדה של יסודות יציבים – דבר מאלו לא היו חלק ממנה, לא צמחו מתוכה. הדביקה אותם על עצמה, כמו קישוטים" – אבל גם היא וגם בן זוגה, אף הוא מהשכונה, "לא ידעו שהם־מי־שהם, לא יוצאים מזה". ואחת נעלמה, והיעלמותה הוסיפה לרחף מעל חברתה כאילו היתה נוכחות חיה. וכשהחברה הזו חושבת שכל מה שהיה נחוץ לנערה שנעלמה זו "יד שתגן ותשמור. היה מספיק אחד. אחד שיראה ויבין […], ינחם וירגיע ויעשה לה מקום מוגן בעולם", הדברים יפים לשלושתן.

הקוקושקה היא הקוקיה, הציפור שאין לה בית. כל הדמויות בספר – המבוגרים והצעירים גם יחד – עקורות בדרך זו או אחרת, מבקשות אחר בית, ושלוש החברות יותר מכולן. כל מה שהן עושות, כל הפגיעות שהן סופגות, כל הנסיונות שבהם הן נכשלות, נובעים מן החיפוש הנואש, ואולי הבלתי מודע, אחר הבטחון והאהבה שגלומים בבית.

אין רעים של ממש בספר, אלא החמצות וטעויות ומשקעים מן העבר שמכתיבים את ההווה. אביה של נטליה, לדוגמא, שמאכזב ללא הרף את אשתו ואת בתו, ואולי גם את עצמו, הוא "תוצר של זיכרונותיו הרמוסים, כשהיה ז'יד קטן שהסתובב עם אגרופים קפוצים קטנים ומסכנים, מוכן לכל רע". הקוראים אינם מתוודעים לביוגרפיה השלמה של המבוגרים בספר, אבל ברקע מרחפת ההנחה שגם הם התבגרו על רקע כשלים משלהם, ושהנסיבות שגלגלו אותם אל המקום בו הם נמצאים אולי הופכות אותם למרוכזים בעצמם ועיוורים למחצה כלפי בנותיהם.

"קוקושקה" הוא סיפור עצוב על עליבותם של החיים בשכונה, על הורות מוחמצת, על חוסר היכולת למצוא אושר, על היעדרה של אהבה. אפשר לצמוח מן הרקע הקשה הזה, אבל התלאות שבדרך מותירות את רישומן חרוט עמוק וכואב. שרית אלקון מיטיבה לספר, בכתיבה חכמה ובתיאורים הלוכדים פרטים מדויקים ומצטרפים לתמונה שלמה, את סיפורו של המקום, את סיפורה של התקופה, ובעיקר את סיפורן של שלוש הבנות שנולדו לתוכם.

הציור שעל הכריכה הוא פרי מכחולה של שירה זכים.

כתוב היטב, נוגע מאוד ללב ומומלץ.

פטל

2024