גבר צעיר נקלע אל תחנת הרכבת, שם ההמון מקדם בתרועות את פני הגנרל המנצח במלחמת רוסיה-יפן, וממתין לשובם של חיילים משדות הקרב. "גנטיקה של טעם" נפתח בפיסקה אנטי מלחמתית עזה, מהרהורי לבו ומדמיונו הפורה של המספר, הרואה בעיני רוחו את אלי המלחמה המוטרפים משסים את בני האדם אלה באלה, מתזמרים הילולה של מוות. ובכל זאת, האווירה החגיגית אינה יכולה שלא לסחוף אותו: "אהה, מדובר בקבלת פנים, הבנתי, ופתאום גם האדונים עם הלבוש המוזר נראו לי איכשהו מכובדים יותר. וזה לא רק זה – הצטערתי לפתע גם על ההרהורים על כך שהמלחמה נפתחה בשל אלים מוטרפים ועל כך שדמיינתי את החיילים צועדים אל שדה הקרב ונטרפים על ידי כלבים".
ההרגשה החגיגית הזו תתפוגג למראה אמו של חייל שנתלית על זרועו של בנה ששב הביתה, מחווה שאמו של קו-סאן, חברו של המספר שנהרג במלחמה, לא תזכה לעשות. המספר לא היה מעולם בשדה קרב כלשהו, אבל אותו דמיון פעיל שלו בורא כעת מחזה מדוקדק ושובר לב על גורלו של חברו ועל גורלם של החיילים שלצדם לחם. מוכה יגון הוא הולך לבקר בחלקת הקבר המשפחתית של קו-סאן, מוצא להפתעתו בחורה אלמונית המניחה פרחים על הקבר, ויוצא למשימה בלשית מטעם עצמו לגלות מי היא. מכיוון שהוא אינו באמת בלש, ולשאול שאלות ישירות אינו מעז, הוא נעזר בכישוריו האקדמאים כהיסטוריון של חקר הגנטיקה והתורשה, ומפתח את התיאוריה, שנתנה לספר את שמו, מתוך אמונה שזו תסייע לו לחשוף את הבחורה ואת טיב הקשר שלה עם קו-סאן.
"גנטיקה של טעם" הוא, למרות המלחמה ומותו של החבר, ספר משובב לב, בעיקר בזכות אישיותו של המספר. בו-זמנית הוא נוטה לטרגיות ולקלות דעת. באותן רצינות ודקדקנות הוא מתאר את המלחמה, וגם את נסיונותיו המשעשעים לנתר לגובה כדי להעיף מבט חטוף בגנרל מעל ראשי ההמון. לעתים הוא נוטה להפרזות – "עד עכשיו גם אני עצמי לא ידעתי איזה גאון אנוכי", הוא מתייהר בעקבות מה שנראה לו כפריצת דרך ב"חקירה" – ולעתים הוא מודע עד מאוד לעצמו – "הגאווה שלי הרקיעה שחקים עד כדי כך שקבלת פנים רגילה נראתה לי יהירה", הוא מודה בדיעבד.
עוד מוסיפה להנאה מהקריאה ההקפדה היתרה של המספר על דיוק. כך, לדוגמא, הוא מסביר את בחירת המלים שלו בתיאור המפגש של החייל ואמו: "לסַמָל היה מבנה גוף בינוני, אך גובהו היה בוודאי כחמישה סנטימטרים מעל הממוצע. הזקנה לעומת זאת היתה לא רק נמוכה באופן יוצא דופן אלא גם כפופה מעט עקב גילה, כך שקשה לתאר את המגע ביניהם כחיבוק. חיפשתי בין כל המילים והביטויים שבמוחי אחר המילה המתאימה ביותר לתאר את המגע הזה, ואני בטוח שבחירתי במילה "נתלתה" היא הטובה ביותר".
בהוצאת פרפנצ'ה, המתמחה בספרות מזרח אסיה, ראה אור בעבר ספר אחר של נאטסומה סוסקי, "סנשירו", המומלץ אף הוא.
כאן המקום לגילוי נאות: שמי מופיע על הספר כעורכת. נשביתי בקסמו בקריאה ראשונה, וכשחזרתי וקראתי אותו פעמים נוספות הנאתי ממנו לא התפוגגה. אני יכולה, לפיכך, להמליץ עליו בלב שלם.
趣味の遺伝 – 夏目漱石
פרפנצ'ה
2026 (1906)
תרגום מיפנית: אורי קפלן
