קטגוריה: ספרים מומלצים

כותרת משנה: אם תרצו – אין זו אגדה

פרידריך לבנברג, צעיר יהודי וינאי, קץ בחייו. הסביבה שבה חי נראתה לו ריקנית, בלתי הוגנת, נטולת עתיד. הסיבה היחידה להיאחזותו בשגרה היתה אהבתו לנערה מחוג מכריו. כשזו התארסה לאחר היכרות קצרה לגבר אחר, רק משום ממונו וקשריו, המרה השחורה שבה שקע העמיקה. מודעה משונה בעיתון סיפקה לו מוצא. קינגסקורט, גבר פרוסי, מיזנתרופ, שביקש להתנתק מן החברה האנושית, חיפש אדם שיסכים להתלוות אליו אל אי נידח כדי שיהיה לצדו מישהו שיעצום את עיניו כשימות. פרידריך נענה להצעה. מעשהו האחרון בוינה היה העברת סכום כסף גדול, שקיבל מקינגסקורט, לידי משפחת ליטבק העניה, שבנה דוד בן העשר כבש את לבו.

בדרכם אל האי ביקרו פרידריך וקינגסקורט בפלשתינה, ומצאו בה עליבות ועזובה. עשרים שנה אחר כך, בדרכם לאירופה למלא מצברים בטרם ישובו אל האי, עברו שוב בפלשתינה, והמקום שנגלה להם היה שונה לחלוטין. הארץ שקידמה את פניהם הפגינה שגשוג, פריחה, תרבות, מודרנה. אחד מאנשי המפתח בארץ הישנה-חדשה היה דוד ליטבק, אותו ילד עני מוינה, ובחברתו יצאו לתור את המקום.

זהו סיפור המסגרת שלתוכו רקם הרצל את חזונו על חברה פלורליסטית, מתקדמת, מאושרת, הבנויה על ערכי שוויון ופתוחה לקבל כל אדם. בשונה מהחזון בספרו הקודם, "מדינת היהודים", כאן הוא אינו מציע מדינה עצמאית, אלא מה שמכונה "חברה חדשה". השלטון העותומאני עדיין מחזיק בזכויות על פלשתינה, אבל החברה החדשה מתנהלת כמעט כאוטונומיה. קוי היסוד שלה נשענים על כתפי ההיסטוריה – המבנה הקואופרטיבי, לדוגמא, שואב מחלוצי רוצ'דייל ומקומונת רלהיין. היא מכירה ביתרונותיה של טכנולוגיה מודרנית – "התחלנו ישר מהעידן החדש", אומר דוד – ומאמצת אותה. היא לומדת משגיאות שנעשו בעבר, דוגמת הנסיונות הכושלים של סוחרים קטנים להתמודד עם חנויות ענק, או הבחירה בשיתוף בלבד תוך דיכוי היזמות, ונמנעת מהן. מכיוון שהעליה לארץ מבוקרת ואינה המונית, יש לבוני החברה הזדמנות להקים ישובים מתוכננים היטב. בחברה החדשה הדת מופרדת מן המוסדות, וההתנהלות של חבריה חילונית אך נשענת על המסורת ומשמרת אותה. תושבי הארץ, בני כל הדתות, הם שותפים מלאים בחברה מרצונם החופשי, משום שהם מכירים ביתרונות שיצמחו להם מן הפריחה. "לאלה שהיו חסרי כל לא היה מה להפסיד, כך שהם יכלו רק להרוויח. והם באמת הרוויחו", אומר רשיד ביי הערבי, חברו של דוד. גם הנשים נהנות משוויון, כמעט. מעניין שדווקא בפיו של גבר הרצל שם שאלות ספקניות – "מה בקשר לבנות?" בהקשר של מסעות לימודיים שמיועדים לנערים, ו"מפליא אותי שאשה מסכימה להשאר מאחורי סורגים בלי למחות", כשאשתו של רשיד נשארת בבית מבלי להראות את פניה בעוד החבורה כולה יוצאת לסייר בארץ – ואילו הנשים הן שפוטרות את הספקות כבלתי חשובים.

"כל הסיפור היה קצת ורוד ופוטיומקיני מדי. אבל כשאני רואה במחנה שלכם כל מיני נבלים, זה כבר נראה לי יותר מתקבל על הדעת", אומר קינגסקורט לקראת סיום. "את הטבע האנושי אנחנו לא יכולים לשנות. חולשה, חוסר אחריות, אסונות טבע או טעויות אנוש – כל אלה פוגעים באנשים גם כאן", מודה דוד, אך מאמין בכוחה של החברה להתעלות. הרצל משלב בספר, כנראה כדי למנוע את עודף הוורדרדות, בית סוהר (שמתפקד כמוסד מתקן, לא מעניש); את מפלגתו של דוקטור גאייר, רב אנטי-ציוני לשעבר, המבקש למנוע מאנשים חדשים להצטרף לחברה בניגוד לעקרונותיה; וגם את החבורה שהקיפה את פרידריך בוינה, ועלתה לארץ כשהיא משמרת את ריקנותה ואת אפסותה הערכית ("כלוב הקופים", מכנה אותם קינגסקורט).

העקרונות שהרצל מתווה בחזונו יפים עד מאוד בחברה אידילית. אני תוהה אם הוא עצמו האמין שהחברה החדשה אפשרית, או שבחר להתעלם ביודעין מהטבע האנושי השבטי, הקנאי והאופורטוניסטי. מכל מקום, בשני עקרונות האמין ללא ספק. האחד הוא הצורך הדוחק בהיחלצות מהגלות. השני – היהודים צריכים להפסיק להתבייש ביהדותם ולקחת את גורלם בידיהם. את המסר הזה הוא מפקיד דווקא בידיו של קינגסקורט שונא הבריות. כשהפרוסי מציע ביקור בפלשתינה בדרכם לאי, למורת רוחו של פרידריך שטען כי "אני חושב שרק האנטישמים טוענים שפלשתינה היא ארץ אבותינו", הוא אומר כי "אם הייתי יהודי, הייתי גאה בזה מאוד. אבל אתם מתביישים בעצמכם, ולכן אל תתפלאו שבזים לכם". ואחרי הביקור הראשון בפלשתינה הוא מביע את הרעיון שמי שיכול להפוך את העולם לטוב יותר הם היהודים: "דווקא מפני שמצבכם רע כל כך. אין לכם מה להפסיד. אתם יכולים להקים את הארץ הנסיונית למען האנושות – שם, במקום שביקרנו בו, על האדמה העתיקה תקימו את הארץ החדשה: אלטנוילנד!". פרידריך מהדהד את דבריו אלה בסיומו של הסיור שעורך להם דוד בארץ הפורחת: "כיום נראית היהדות באור אחר, רק משום שהיהודים הפסיקו להתבייש בה. לא רק הקבצנים, מבקשי העזרה והכושלים הכירו בה מתוך רגש של סולידריות חד-צדדית וחשודה במקצת, אלא גם החזקים, החופשיים והמצליחים. גם הם שבו הביתה, אל היהדות, וקיבלו ממנה יותר משנתנו לה".

הספר, בתרגומו הראשון לעברית תחת השם "תל אביב" מאת נחום סוקולוב, מצוי בפרויקט בן-יהודה. תרגומה היפה של מרים קראוס נגיש יותר. ספרותית, למרות סכריניות מסוימת, הספר קריא מאוד, רעיונותיו מעניינים היום כפי שהיו בשעתם, ורוח טובה של חסד מרחפת מעליו. אגדה או לא, אם נרצה או לא, בסופו של דבר, כפי שכותב הרצל באחרית דבר, "כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות", וחלומות כוחם יפה כתמריץ, גם היום.

Altneuland – Theodor Herzl

בבל

1997 (1902)

תרגום מגרמנית: מרים קראוס

כותרת משנה: נשים חרדיות לומדות גמרא

אסתי רידר אינדורסקי, פעילה בארגון נבחרות – נשים חרדיות לייצוג, שוויון וקול – כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על תופעת הנשים החרדיות הלומדות גמרא. הספר הוא הרחבה של עבודתה זו.

בארון הספרים בכל בית חרדי מצויה הגמרא, "אוסף דיוני התנאים והאמוראים על המשנה, המנסים לבסס כל הלכה במשנה – על מה היא נסמכת, מאיזה פסוק היא נלמדת וכו' – באמצעות קבוצת כלים הרמנויטיים שחז"ל עשו בהם שימוש, על מנת להסיק דינים שאינם כתובים במפורש או שביססו את העמדה שהיא ניתנה למשה בסיני והועברה בעל פה כמות שהיא". לכאורה היא נגישה לכל בני הבית. בפועל "הספרים רק נראים גלויים לעין, אבל הם בעצם עטופים בסורגים שקופים". בעוד הגברים במשפחה שוקעים בלימוד מילדות, ומתחנכים להתמיד בו כל חייהם, הסורגים הבלתי נראים הללו חוסמים את דרכן של הנשים. גם בבתים שבהם מתאפשרת לבנות גישה ללימוד תורני, הגמרא היא בבחינת נחלת הגברים בלבד, טאבו לנשים.

בהקדמה לספר כותבת פרופ' תמר אלאור בין השאר כי, "בחברה החרדית לא מתחוללים שינויים מאז'וריים, אולם תנועות מינוריות אינן נטולות סיכוי וחשיבות – כלל וכלל לא". מעט מאוד נשים חרדיות בחרו לפרוץ את הסורגים השקופים. אסתי רידר אינדורסקי מתייחסת לסיבות לכך, כפי שיפורט להלן. מכל מקום, אין להתעלם גם מתופעה שכעת נראית שולית, או כפי שהכותבת מתארת זאת בהתייחס לתופעה דומה: ""כשתהיינה חצי מיליון נשים חרדיות מאחוריכן, הבעיה תיפטר מאליה", אמרה לי חברת כנסת בעבר בנוגע להעדר הייצוג של נשים חרדיות בפוליטיקה. חברת כנסת זו ידועה הייתה ועודנה ידועה כאישה פמיניסטית לעילא ולעילא, ואני נותרתי בפה פעור ובלב שבור, תוהה האם היא חיכתה כל חייה להמון הנשים שיצטרפו למאבקים חברתיים שהנהיגה".

"יש הרואות בלימוד הגמרא מאבק אקטיביסטי פמיניסטי, יש הרואות בו אמצעי להתקרב לה', יש הרואות בו צורך קיומי, יש המבקשות ללמוד "לעצמן נטו", יש הרואות בו פעילות פנאי, ויש המבקשות ללמוד ברצינות רבה יותר ומבכות את מוגבלותו של השדה". נשים חרדיות מיועדות לתפקיד התומכות בקיום בית של תורה. מערכת החינוך מוכוונת כולה למטרה זו, וכתוצאה מכך הסמינרים הם "מערכת חינוכית שתפקידה להסליל נשים לצייתנות ולהעדר ביקורתיות […] עיקור כל פתח לביקורת ולחשיבה עצמית". הן מקבלות על עצמן את התפקיד, ואינן מבקשות לפרוץ את המסגרת החרדית, אבל במקביל יש המבקשות דבר רוחני נוסף לעצמן, להיות חלק מן החרדיות במובן עמוק יותר. "זה מדהים איך לומדים כל כך הרבה שנים בסמינר ויוצאים בלי שום חיבור אישי לתורה. הכול של הבעל. ואת כלי שעוזר לו להגיע לתורה. לך עצמך אין חיבור". לא לכולן די בזה.

למה התופעה כל כך שולית? בגלל שומרי הסף, ומשום שצלילה ללימוד מעמיק בגיל מבוגר יחסית היא חוויה מתסכלת. עם שומרי הסף נמנים גישת ה"מה יגידו" –"מנגנון פיקוח חברתי הבא לשמר את המוסכמות הדומיננטיות של החרדיוּת" – בני משפחה, בעיקר אבות ובני זוג, ומערכת החינוך. למרבה הצער, גם הנשים משמשות לעתים קרובות כשומרות סף, בין אם משום שהפנימו את ההפרדה המגדרית והשלימו איתה, ובין אם משום שכאמהות, המבקשות את טובתן של בנותיהן, הן מונעות מהן לפסוע במסלול עתיר קשיים החורג מן הקונצנזוס. גם עצם הלימוד עשוי לרפות את ידי הלומדות. כשהן מגלות שבניהן הרכים יודעים יותר מהן, מתעוררת תחושת עלבון, ו"מופיעה תובנה חדשה, שייתכן שמדובר במעט מדי, מאוחר מדי – שייתכן שהפער לא ייסגר לעולם". לזה יש להוסיף את המפגש המטלטל עם התכנים המפגינים לא אחת זלזול עמוק בנשים. "החוויה של ללמוד גמרא, במיוחד סדר נשים, בעיני, בעיניים פמיניסטיות, זו חוויה שוברת לב. אין דרך אחרת לתאר את זה. זה טקסט שאישה מאמינה רואה בו טקסט קדוש, טקסט חשוב, טקסט מכונן, ואז את מסתכלת איך חז"ל, כמועדון גברים סגור, הסתכלו על נשים באותה תקופה", אומרת אחת הלומדות. "כשמבינים שהכול מובנה, וכשקוראים את היחס לנשים מתוך הגמרא עצמה, זו חוויה שוברת לב. פשוט שוברת לב. אז עזבתי את זה. מעדיפה ללמוד מורה נבוכים",אומרת לומדת אחרת.

אסתי רידר אינדורסקי היא, כאמור, פעילה חברתית ופוליטית. את הספר בחרה לפתוח בתיאור עימות בהובלתה בבית הכנסת ההולך ומקצין שבו היא מתפללת. "יש שמקדימות את המאבק על הלימוד ורואות בו חשוב יותר, יש שחושבות שפתרון בעיית הייצוג קודמת, ויש שרואות אותם כמאבקים משלימים". בעיני, כמתבוננת מן החוץ, הם מאבק אחד. הכותבת מפנה אצבע מאשימה על הדרת הנשים לא רק כלפי פנים, אלא גם כלפי המדינה, המסייעת, לדבריה להנציח הפרדה מגדרית והדרה כשהיא מממנת מסלולי לימוד ותכני לימוד ממגדרים, ומסכימה כי המפלגות החרדיות ידירו נשים מתוכן. ברמת העיקרון היא צודקת, אבל אפשר לראות זאת גם להפך, כמתן אפשרות לכל אוכלוסיה להתנהל על פי אמונתה, ואפשר להיות ריאליים ולפקפק ביכולת של המדינה לכפות ערכים חברתיים על החרדים (מי אמר גיוס?).

"מבעד לסורגים שקופים" פותח צוהר מעניין אל עולם סגור, שאינו מרבה להחשף לעיניים חיצוניות, ומאבק הנשים לקול משלהן, גם אם הוא בחיתוליו, ראוי להערכה.

רסלינג

2024

גאי האוורד, במאי טלויזיה, היה בן עשר כשאביו החורג נרצח בחצר ביתם. הרוצח לא נתפס מעולם. כעת, אחרי עשרים שנה, הוא מביים סדרת טלויזיה, חקירה מול עיני המצלמות, שמטרתה לפתור את התעלומה. המפיק ניק וינסנט מכנס צוות מומחים, ביניהם בלשים, פסיכולוגית, עיתונאי חוקר, עורך-דין ועוד, ומספק להם את הכלים לפתוח בחקירה ממש מהתחלה. גאי עצמו מבטיח לא להתערב כלל, ולהופיע בפני המצלמות כעד בלבד על פי הצורך.

קארה האנטר כתבה את הספר במתכונת של שידור טלויזיוני. את חלקו הגדול של הספר תופסים תמלילי השיחות בין המשתתפים מול המצלמות, כשמשולבים בהם ראיונות שערכו עם עדים רלוונטים, תיאורים ממצים של האולפן בו הם יושבים, צילומים המופיעים ברקע דבריהם, כותרות פתיחה וסיום, וכיוצא באלה, היוצרים תחושה חיה מאוד של סדרת טלויזיה משודרת. בסיומו של כל פרק מופיעים מאמר ביקורת מאת עיתונאי המסקר את הסדרה, וקשקשת ברשת של צופים, שכל אחד מהם הוא בלש מטעם עצמו או סתם הולך רכיל. הקוראים מקבלים גם הצצה אל כמה התכתבויות פרטיות שמנהלים המשתתפים וכמה מן העדים, שכן, כפי שנכתב על הכריכה, כל קורא מוזמן להיות בלש: "גופה אחת. שישה מומחים. האם תצליחו לפתור את התעלומה לפניהם?"

כן, הצלחתי. בערך החל מאמצעו של הספר היתה לי תחושה ברורה שיש רק פתרון אפשרי אחד, וקצת התאכזבתי כשהתברר שצדקתי, כי העדפתי להיות מופתעת, כפי שהופתע העיתונאי המבקר, שלדבריו חש צורך לצפות שוב בסדרה מתחילתה כדי להבין איך החמיץ את הפיצוח. יחד עם זאת, לא היה בכך משום פגיעה במתח שחשתי לאורכה של הקריאה. למען האמת, מדובר בספר ממכר שקשה להניח בצד להפוגות. אולי דווקא בגלל דרך הכתיבה הבלתי שגרתית, אולי משום שכמעט כל פרק מסתיים בגילוי שממריץ לקרוא הלאה (כדרכן של סדרות מתח), אולי משום התפניות הבלתי צפויות בדרך לפתרון הצפוי. מבחינתי, לצד המתח ולצד התעלומה, הספר מרתק בעיקר באופן בו הוא מתאר תכנית ריאליטי, סוגה שאני מתעבת, ושאינה חדלה לעורר בי תמיהה על נכונותם של הצופים להאמין שהם חוזים במציאות בזמן שהכל מבוים, אפילו כשהארועים המתוארים אמיתיים.

תומר בן אהרון תרגם, כרגיל, מצוין, והספר המקורי והכתוב היטב מומלץ.

Murder in the Family – Cara Hunter

הכורסא

2024 (2023)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

כשלביא, השלישי מבין שישה ילדי המשפחה, מאובחן כחולה איידס, חיי המשפחה כולה משתנים, כשכל אחד מוצא את הדרך להתמודד עם הבשורה הקשה ועם השלכותיה, וכולם יחד מתארגנים סביב הבן החולה והסיטואציה שהופכת מרכזית. אחרי שש שנות התמודדות לביא עתיד למות, כך מספר לנו אחיו מיכאל כבר בתחילה, אבל ידיעת הסוף אינה גורעת מעוצמת ההזדהות עם המאבקים שבדרך, ויחד עם כל אחד מבני המשפחה נחווית התוחלת של התקווה. ינץ לוי כותב על אהבה, על יחד, על סוד, על זכרון ושכחה, על ריחוק וקירבה, אבל בעיקר על תקווה. "וכך אנו, בני האדם, נעים במעגלים עיקשים של תקווה. זאת, התקווה, מתגנבת  לכל פעולה קטנה או גדולה שלנו. היא מסתננת לכל שאיפה ונשיפה שלנו. לכל מבט עיניים, לכל צליל. וכשהיא מתרחקת ונסוגה, אנחנו ממציאים אותה, מדמיינים אותה, מייחלים לה, לתקווה", הוא כותב בסיומו של הספר.

נבו, האח הבכור, בוחר להסתכל על היום שאחרי. הוא מוותר על קריירה צבאית, עובד בעבודה רווחית יותר כדי לתמוך במשפחה, וסבור שלצד התמיכה בלביא יש להקדיש תשומת לב לכל בני המשפחה האחרים, בעיקר הצעירים, כי הם אלה שיצטרכו להמשיך לחיות אחרי מותו של אחיהם. גלעד, הבן השני, מקדיש את עצמו לרווחתו של לביא, גם על חשבון חייו האישיים. מיכאל, המספר, שמבין אחיו היה המרוחק ביותר מלביא, נרתם גם הוא למשימה, וכשגלעד עושה סוף סוף לביתו ונישא לחברתו, מיכאל הופך לאח הקרוב ביותר ללביא. גם גלעד וגם מיכאל אינם מסוגלים לאמץ את הגישה השכלתנית של נבו, ודבקים בתקוות ההחלמה. קשה לעמוד על טיבה של סמדר, הסגורה מבין ילדי המשפחה, ורק שנים אחר-כך מיכאל שומע ממנה כיצד התמודדה. אילאיל הצעירה מתקשה לספוג את כל מה שהחיים הפילו עליה – כבר כשהיתה בת חמש החל אביהם של השישה להתפוגג אל תוך דמנציה – והיא בוחרת לאשפז את עצמה מרצון במחלקה סגורה, אולי כדי להתרחק, אולי כדי לקבל כלים להתמודדות. אבי המשפחה, כאמור, מנותק מסביבתו, הופך מסוכן לעצמו ולאחרים, ובשלב כלשהו במהלך שש השנים המייסרות תיאלץ המשפחה לשכן אותו במוסד סיעודי. אם המשפחה היא אולי הדמות המורכבת מכולם. היא אמו המיוסרת, המסורה והאופטימית עד אין קץ של לביא, אבל היא גם אמם של חמישה ילדים נוספים שנזקקים לה, והיא גם אשה בפני עצמה שכמהה לאהבה ולזוגיות. כולם יחד וכל אחד לחוד עומדים בפני בחירות קטנות וגדולות שמשקפות את התוחלת של התקווה.

לביא עצמו, שהיה גבר כריזמטי, חייל מוערך, דעתן ועצמאי, שוחרר מיידית מן הצבא, ונשלח הביתה כאדם תלותי כדי לבקש מרפא או לגסוס, תלוי את מי שואלים. וכאילו לא די בקשיים הפיזיים, מדובר באיידס בתקופה שבה המחלה היתה נחלתם של "מצורעי" החברה, הומואים ונרקומנים. לביא לא נמנה איתם (ואותיר את סוד הידבקותו כסוד, משום הגילוי הדרמטי הכרוך בו), אבל כדי לא להתמודד עם הסטיגמה בחר שלא להחשף. ספור הכיסוי שאימצה המשפחה היה בעיות בכבד. לביא, שלא איבד את חינו ואת כוח המשיכה שלו, נאלץ להתמודד גם עם הבדידות, ואחיו לא יכול היה שלא לתהות "מה עושה הידיעה שהמחלה הממיתה המקננת בגופך עלולה לעבור אל אנשים אחרים דווקא בלב לבן של האינטימיות, של הקרבה, של התשוקה, של האהבה, של הרומנטיקה ושל חשיפה גופנית ורגשית? מה זה עושה לנפש ומה זה מעולל לגוף?"

ינץ לוי, בכתיבה חשופה, כנה וישירה, מספר על משפחתו שאיבדה את הבן רגב. "החלטתי לכתוב. לא ספרות ולא המצאות, לא תחבולות וערמות מלל", הוא מצהיר בתחילת הספר, ונראה שלמרות כמה נגיעות ספרותיות, שאליהן הוא מתייחס בפודקאסט של דפנה לוי על החיים ועל המוות, עמד בדיבורו. מספר פעמים במהלך הספר מגיחה דמותה של סופרת מפורסמת, שכתבה ספר על מוות במשפחה, אולי בהתבסס חלקית על משפחתו שלו, והסופר, מפיו של מיכאל בן דמותו, משתלח בספרותיות שבה עטפה את החוויה. "בני אדם תמיד יקחו את הכאב והיאוש העמוקים ביותר ויטגנו אותם לכדי "ספרות", "טיעון", "אידיאולוגיה", "אישיות", "קישוט", מלל מלל מלל – רק לא חיים", הוא מתבטא באחת הפעמים. למרות שנדמה שהוא מכוון אל דמות של סופרת אמיתית, בשיחה אתו הסביר שמדובר בדיון פנימי בינו לבין עצמו על האופן שבו יש לספר את החיים. בפודקאסט האמור הוא אומר גם כי אנחנו חיים לא רק את מה שקרה אלא גם את מה שיכול היה להיות, וכשדמויותיו ניצבו בפני מספר אפשרויות, חלקן, גם אלה שלא נבחרו, תוארו בספר כאילו כן, כי היו להן חיים משלהן. כך או כך, זהה לחלוטין למציאות או רק צמוד אליה, סיפורן של אותן שש שנים חי ונושם ובועט בין דפי הספר, ותובנותיו של הכותב מעניינות ומרגשות גם יחד.

"תוחלת החיים של אהבה" הוא ספר מיוחד באופן כתיבתו, מרתק בכושר ההתבוננות שלו, ונכנס עמוק אל הלב. מומלץ מאוד.

זמורה ביתן

2015

השנה היא 1938. בעוד רגע תספח גרמניה את אוסטריה, בעוד מספר חודשים תערך ועידת מינכן שתמסור לידי הגרמנים את חבל הסודטים, וחודש ומחצה אחר-כך יתרחש ליל הבדולח. פינלנד, עשרים שנה אחרי מלחמת האזרחים, עדיין שסועה ומקוטבת. דוברי שוודית מול דוברי פינית, אוהדי גרמניה מול אוהדי ברית המועצות. יש החוזים באימה את פריצתה של מלחמה עולמית נוספת, ויש הנסחפים אחר הרטוריקה ההיטלראית ומאמינים שהרוחות תירגענה כשגרמניה תזכה למרחב המחיה שאליו היא משתוקקת.

במשרדו של עורך הדין קלאס תּוּנֶה מתכנס מועדון יום רביעי. חברי המועדון הכירו אלה את אלה בהיותם צעירים, ולמרות שחייהם הובילו אותם בנתיבים שונים הם שומרים על מסורת ההתכנסות החודשית. בין החברים נמצא יארי, יהודי מאני-דפרסיבי, שהשמועות על רדיפת היהודים בגרמניה ובאוסטריה מערערות עוד יותר את יציבותו הנפשית; ארליוס הלאומן האנטישמי, שמרסן את התבטאויותיו בנוכחותו של יארי; לינדמרק, בן זוגה של אשתו בנפרד של תונה, שמטפל ביארי במכון הרפואי שהקים; ועוד. תונה עצמו הוא ליברל, השוקד על כתיבת מאמר שמסקנתו המרכזית היא כי "לאומנות וחשיבה שבטית הן מחלות עיקשות", מאמר שיחשוף אותו למתקפות מילוליות ופיזיות. תונה מעריך את העובדה שלמרות הקיטוב האלים הוא חי במדינה שבה הוא יכול לתת ביטוי לדעותיו מבלי שייעצר או יוצא להורג, אבל גם יודע שהוא "חי בתקופה אכזרית. האיום של מעשי אלימות ומלחמה היה נוכח כל יום ויום, הוא כרסם את דרכו לתוך בני האדם כמו חיידק, וגרם לבעלי מצפון רגיש להאפיר ולחלות, בעוד שאנשים חסרי התחשבות התמלאו חיים […] העיתונים התמלאו בכתבות מאת עיתונאים ששיבחו את הדיוק הצבאי של החיים המודרניים, אבל גם שרו שירי הלל לכוחות הגבריים הפרימיטיבים והאכזרים".

גברת מיליה מטילדה ויק היא מזכירה חדשה במשרדו של תונה. היא רדופת שדים לאחר שחוותה את אימת מחנות המעצר בתקופת מלחמת האזרחים, וכדי לחמוק כמיטב יכולתה מלהתמודד איתם וגם עם תגובות פוגעניות, גברת ויק שותקת. אבל גברת ויק היא גם מטילדה, אשה שרק רוצה לחיות חיים נורמטיביים, והיא גם העלמה מיליה, אלת נקם וזעם. כשהיא מזהה בין חברי המועדון את קולו של הקפטן, האיש שאנס אותה שוב ושוב במחנה, המאבק בין שלוש הנשים שבתוכה עז מתמיד.

הקפטן, שבינו ובין גברת ויק נוצר קשר מבלי שהיא חושפת בפניו את ההיסטוריה המשותפת שלהם, נותר מזוהה בתוארו זה כמעט עד לסיום. הסופר מותיר את זהותו מעורפלת, ומפזר רמזים המצביעים על אחד מחברי המועדון. למען האמת, לא מצאתי סיבה טובה לערפל הזה, בין השאר משום שהנחתי שהרמזים מטעים ושהקפטן הוא חבר מועדון אחר. לטעמי הספר לא היה ניזוק כלל, אולי אפילו מרוויח, אם זהותו של הקפטן היתה ידועה לקורא מלכתחילה. יכול להיות שביקש ליצור מתח, או אולי ביקש לשלב את המסתורין הזה באוירה הכללית של התקופה, שאליה הוא מתייחס בשמו של הספר בשפת המקור, "מיראז' 38", מראה תעתועים. באנגלית, אגב, שמו "מועדון יום רביעי". אני אוהבת יותר את השם שנבחר לתרגום העברי.

אמנם מדובר בעלילה בדויה ובדמויות בדויות, אך הסופר משלב בה ארועים שהיו. כך, לדוגמא, הוא מתאר את שלילת המדליה מאחיינו היהודי של יארי, שניצח בריצת מאה מטר בטקס חנוכת האיצטדיון האולימפי ביולי 1938, בארוע שמועתק מסיפורו האמיתי של אברהם טוקזייר. האצן ניצח בבירור, אך נדחק אל מחוץ לפודיום, כדי לרַצות משלחת מגרמניה שנכחה במקום. מכיוון שהעלילה מתרחבת מעבר לפוליטיקה, אנחנו נוכחים גם בקונצרט שבו מוצג הטרמין בשנה שבה נעלם ממציאו, שנפל קורבן לטרור הסטליניסטי. שילוב הארועים ההיסטוריים מעניק לספר יתר עניין.

למעט טשטוש זהות הקפטן, ועודף מסוים של חזרות, הספר כתוב היטב, ממחיש את התקופה על חרדותיה ועל הבלבול שבה, מתאר דמויות מורכבות ונוגעות ללב, ומספר על היסטוריה כמעט בלתי מוכרת מחוץ לפינלנד, שאודותיה מרחיבה רות שפירא המתרגמת באחרית דבר מעשירה. למרות שהיא הוסיפה גם הערות שוליים מועילות להבהרת אזכורים שמן הסתם מוכרים לקוראים פיניים אך לא לקוראים זרים, אני ממליצה להצטייד במעט רקע היסטורי לקראת קריאת הספר.

האיור שעל הכריכה הוא של Chiara Ghigliazza.

שונה, מרחיב אופקים ומומלץ.

Hägring 38 – Kjell Westö

אחוזת בית

2023 (2013)

תרגום משוודית: רות שפירא

כותרת משנה: לזרום עם השינוי

איכשהו הצלחתי לצלוח את עשרים ושש השנים שחלפו מאז שהספר שראה אור מבלי לקרוא אותו. ספרי מוטיבציה ועזרה עצמית ממילא אינם חביבים עלי במיוחד, כך שחייתי בשלום עם החסך. אבל כשהוא התגלגל לידי לאחרונה החלטתי לסגור את הפער בהשכלה.

במרכז הספר סיפור אודות שני עכברונים ושני אנשים זעירים שמתגוררים במבוך, וכל מבוקשם בחיים הוא למצוא גבינה. העכברונים נוקטים בשיטת ניסוי וטעיה, האישונים מנסים שיטות מושכלות יותר. בסופו של דבר כל הארבעה מוצאים מצבור גדול שממלא את בטנם וגורם להם אושר. נדמה שהר הגבינה יהיה שם לנצח, אבל לא. יום אחד הוא פשוט איננו. מהסימנים המקדימים לכך כל הארבעה התעלמו. העכברונים יוצאים מיד לדרך לחפש גבינה אחרת. האישונים נשארים במקום לקונן על מר גורלם. הרעב שמתחיל להציק להם מניע אחד מהם לפעולה. כשהוא מחליט להתחיל שוב במסע חיפושים, הוא מגלה שהמסע ממריץ, ובסיומו יבוא על גמולו כשימצא מצבור גדול עוד יותר.

הסיפור השטחי (ופה ושם גם רשלני) הזה, שמשובצות בו ססמאות מוטיבציה שהאישון האמיץ מנסח תוך כדי תנועה, מקבל נפח בזכות סיפור המסגרת העוטף אותו. המספר והמאזינים נוטלים את המסר המרכזי, "לזרום עם השינוי" כפי שמכריזה כותרת המשנה, ובוחנים את התחומים הרבים שבהם הוא מעצים ומדרבן לפעולה ששכרה בצדה. כמי שכל חייה המקצועיים נעו משינוי לשינוי, לפעמים יזום לפעמים כפוי ורוב הזמן מתגמל, הזרימה עם השינוי בתחום זה נראית לי לא רק טבעית אלא גם מובנת מאליה (אם כי אני, מן הסתם, לוקה באשליית הקונצנזוס, ולפיה מה שטבעי לי טבעי לכולם). הדיון הקצר שמתפתח בין המאזינים בעקבות הסיפור נוטל את המסר למחוזות אחרים – יחסים בינאישיים, משפחה, עסקים, בריאות ועוד.

במאמר מאת דב ינאי בסיומו של הספר הוא כותב על הקיבעון של הקביעות, וגם על הצורך החיוני בהתגמשות בעולם שאינו חדל להשתנות בקצב מואץ, והדברים כוחם יפה היום עוד יותר מאשר בעבר.

מצאתי ברשת כי יש המאשימים את הסופר בקפיטליזם דורסני ומדכא, משום שהוא לכאורה מטיף לכניעה בפני שינויים ולחיים במבוך כשכיר הלכוד בידי מעסיקים רבי כוח. בעיני זוהי ראיה צרה מדי של הדברים. כששינוי מתרחש, והוא בלתי נמנע, אין מנוס מלזרום אתו, ולמצוא אושר וסיפוק במקום חדש ובנסיבות חדשות (שלא לדבר על כך שיש רעננות והתחדשות בשינוי). אין פירושו של דבר שאי אפשר להאבק על השארת דברים על כנם, אם יש בכך תועלת. אמנם גם דב ינאי בסיום וגם קנת בלאנשארד במבוא מתייחסים בעיקר לתחום העבודה, אבל כאמור תפיסת ההסתגלות יפה גם לתחומים אחרים.

ספנסר ג'ונסון עלה על מטפורה קליטה ומשעשעת, והסיפור שרקח הפך לביטוי מקובל. למרות שאין פה איכות ספרותית, אמליץ עליו כראוי להתיחסות.

Who Moved My Cheese? – Spencer Johnson

פקר

1998 (1998)

תרגום מאנגלית: דורית לנדס

הרופא הבריטי, ד"ר סונדרס, חי כבר שנים בדרום מזרח אסיה, מנותק ממולדתו, ומטפל בתושבי המקום. ככל הנראה נמחק מרשימת רופאי בריטניה, לא ידוע למה, אבל הוא מרוצה מחייו, אינו מתרפק על העבר, ורואה במקומו הנוכחי בית. מכריו מחבבים אותו, הוא מוערך כרופא וכאדם, וכפי שיאמר במהלך שיחה לקראת סיומו של הספר, הוא ניחן ביכולת לקבל כל דבר בהשלמה. כך מתאר הסופר את דמותו: "ד"ר סונדרס התעניין בבריות לאו דווקא מן הבחינה המדעית ולאו דווקא מן הבחינה האנושית. כל חפצו היה לבדר בהם את נפשו. הוא צפה בזולתו בשוויון נפש, וההנאה ששאב מגילוי מורכבויותיו של האדם לא נפלה במאומה מן ההנאה שעשוי מתמטיקאי לשאוב מפתרון בעיה. הוא לא השתמש במידע שהפיק. קורת הרוח שלו היתה אסתטית".

כשמצא עצמו על אי מרוחק, אליו נקרא לטפל בעיניו של סוחר עשיר, נקרתה לו ההזדמנות לצפות בבריות חדשות שעוררו את סקרנותו. להוט לשוב אל מקומו, וחסר סבלנות להמתין לספינה שתאסוף אותו, ביקש מרב החובל ניקולס לעלות על ספינתו הקטנה שתקרב אותו אל יעדו. ניקולס מעורר את התעניינותו של סונדרס, שמזהה בו את הנוכל העליז, איש מקצוע מן המעלה הראשונה, אך קפריזי שקשה לבטוח בו. אבל מי שמעורר בו סקרנות אמיתית הוא פרד בלייק, הצעיר הנלווה אל ניקולס. נראה בבירור שפרד אינו מעוניין בנוסעים נוספים על הספינה, למעט ניקולס וארבעה אנשי צוות, ומהתנהגותו עולה שהוא מסתיר סוד. ניקולס הדברן מספר שמישהו בסידני שילם לו כדי שיקח אתו את פרד להפלגה ארוכה, ללא יעד מסוים, אך הוא עצמו אינו יודע מה המניע לכך, ולמען האמת ממש לא אכפת לו.

אציין פה במאמר מוסגר, כי עד מחצית העלילה בערך לא ניתן כל רמז באשר למניע, ומשם ואילך השערותיו של הרופא הופכות מוצקות יותר, עד שפרד מתוודה לבסוף מרצונו. מי שמבקש ליהנות מתהליך החשיפה טוב יעשה אם ידלג על ההקדמה שכתב הסופר, ובה סיפר על ההשראה לדמותו של פרד, כולל המניע וכולל מה שעלה בגורלו של הצעיר.

אחרי שיט מטלטל בים סוער, שמנער את הרופא מאדישותו, הם עוגנים באי, שבו מזדמנות לו דמויות נוספות לתצפיותיו. השלושה פוגשים את פריט', בעל מטעים שירד מנכסיו, ושקוע ראשו ורובו בשירה פורטוגלית; בתו לואיז המנהלת, בשלווה, כך נדמה, את משק ביתו; ואריק, דֶני ענק טוב לב, שמאוהב בסביבתו, ומאוהב אף יותר בלואיז. האידיליה השורה על המקום עתידה להתנפץ, וכשתתרחש טרגדיה יסכם השוטר המקומי: "הם טועים בבואם לחיות בגפם במקום שכזה. שוקעים במחשבות. נתקפים געגועים לבית. החום מתיש. ויום אחד אינם יכולים עוד לשאת זאת ופשוט תוקעים להם כדור בראש".

עוד דמות מעניינת בספר, זו של אה-קיי, המשרת המקומי של ד"ר סונדרס, תמיד מחייך, תמיד ממלא את תפקידו. נראה שהוא היחיד שאת אישיותו הרופא אינו מתאמץ לפצח. עלו בזכרוני הדברים שכתב מוהם ב"אה קינג" אודות מגבלותיו של הסופר שאינו בן המקום. הוא "יכול לנחש חלק ניכר מהנעשה בנפש בן העם האחר, משום ששניהם שייכים לגזע האנושי, אולם נותר חלק רב, אולי העיקרי והחשוב ביותר, בנפש הזר אשר עדיו אין למחבר האמור כל אמצעי מגע וגישה".

עלילת הספר מתנהלת בעצלתיים, רווית שיחות, הרהורים ותיאורי סביבה ואווירה. לקראת סיומה מתרחשת, כאמור, טרגדיה, שאחת מתוצאותיה היא מעין עימות בין שלוותו האדישה והמשלימה של הרופא לשאיפות התוססות של הצעירים. "עד מהרה, כאותו אדם על אי בודד, תלמד לוותר על הרצוי ולהפיק את המירב מן המצוי. מעט שכל ישר, מעט סובלנות, מעט חוש הומור – ואין לך מושג מה בנוח תוכל לחוש עצמך על כוכב הלכת הזה", כך אומר הרופא. ופרד מגיב: "השלמה? זה המקלט של המנוצחים". ובשיחה נפרדת אומרת לואיז: "איני רוצה לחיות את חלומו של אחר. אני רוצה לחיות את חלומי שלי".

כמו ספריו האחרים של סומרסט מוהם, גם הספר הזה שופע אבחנות מעניינות על נפש האדם, ומשלב במיומנות את חווית החיים בעולם זר הרחק מן המולדת עם תיאורי הטבע ועם עלילה מושכת.

מומלץ.

The Narrow Corner – Somerset Maugham

זמורה ביתן

1990 (1932)

תרגום מאנגלית: שלומית אריאל

שני סיפורים פרי עטו של אוסקר ויילד נכללים בספר זה.

הראשון מביניהם, "הרוח מטירת קאנטרוויל" מציג עלילה מצחיקה עד דמעות, המשקפת מפגש בין-תרבותי. כשמשפחה אמריקאית מתיישבת בטירה בריטית, בעל הטירה חושף ביושר כי במקום מתגוררת דרך קבע רוח רפאים של אחד מאבות-אבותיו. אותו אב קדמון, שרצח את אשתו, נדון לא למצוא מנוחה לנפשו, ומנהג בידו להופיע בפני הבריות ולהפחידן עד אובדן עשתונות. מול כובד הראש שבו הבריטים מתיחסים לתופעה ניצבות האדישות וקלות הדעת של האמריקאים, ויראת הכבוד הבריטית בכל הקשור למסורת המשפחתית מוחלפת בגישה האמריקאית הנעדרת כל פורמליות וטקסיות. הרוח האימתני מוצא עצמו קורבן למעשי תעלולים, והתיאור שלו מסוגר בפחד בחדרו מצחיק ומעורר חמלה גם יחד. אהבה ואמפתיה יגאלו אותו לבסוף מגורלו.

"הדייג ונשמתו" הוא סיפור נוגה. דייג, שהתאהב בבת ים, צריך לבחור אם ללכת אחרי לבו, או לדבוק בנשמתו כולל כל המגבלות המוטלות עליה מטעם אנשי הדת ושומרי המוסר. הוא בוחר בלב, ובמשך תקופה ארוכה מצליח להתגבר על כל הפיתויים שמציגה לו הנשמה כדי שיקבל אותה חזרה. כשהוא נכנע לבסוף, מתברר שהחיבור המחודש אינו צולח. מרית בן ישראל כתבה מאמר מעניין אודות הסיפור, גם אם איני מסכימה עם כל פרשנויותיה, ואסתפק בהפניה אליו. אוסיף רק שכמו ב"הרוח מטירת קאנטרוויל" גם כאן מסתיים הסיפור בכוחה של האהבה.

לא השוויתי מקור לתרגום, אך תרגומו של אליעזר כרמי, למרות קרוב לששים השנים שחלפו מאז ראה אור, רענן. אוסקר וויילד מצוין, כרגיל, בשילוב שבין ציניות שובבה ואמפתיה כבדת ראש, והספר מומלץ בהחלט.

The Canterville Ghost; The Fisherman and His Soul – Oscar Wilde

ספרית תרמיל

1966 (1887, 1891)

תרגום מאנגלית: א. כרמי

אָיוֹלָה רוצחת את בני הזוג שלה. למה? תמיד יש סיבה, לא ברור אם אמיתית. כי איולה היא לא רק רוצחת סדרתית, אלא גם שקרנית ואנוכית. נדמה שמבחינתה יש אדם אחד חשוב בעולם, היא עצמה, ותפקידם של כל האחרים הוא להעריץ אותה, לתמוך בה, ולחלץ אותה מצרות. העובדה שהיא יפיפיה עוצרת נשימה משחקת לטובתה, כמו גם היותה בת לאם שאינה רואה את פגמיה, ואחות צעירה לקורידה, שלקחה על עצמה את האחריות לרפד את חייה.

קוֹרידֶה היא כל מה שאיולה לא. איולה היא מעצבת אופנה עצמאית, עובדת על פי גחמות בתוך חדר מבולגן ומטונף; קורידה היא אחות בבית חולים, על סף קידום לאחות ראשית, חולת נקיון ופדנטית. איולה מתנהלת בעולם כאילו הוא שלה, ונוטלת ממנו על חשבונם של אחרים ללא יסורי מצפון; קורידה אסרטיבית בעבודה, אבל חיישנית וביישנית כשהדברים נוגעים ליחסים בינאישיים. איולה מסחררת את ראשם של גברים; קורידה מודעת להיותה האחות הלא אטרקטיבית, זו שכמעט נעלמת ברקע כשאחותה הכריזמטית מופיעה. איולה מתחברת בקלות עם כל אדם; החבר היחיד של קורידה הוא חולה בתרדמת, שבאוזניו היא שופכת את לבה למרות שהיא סבורה שאינו שומע אותה.

כשאיולה נועצת שוב ושוב את הסכין שירשה מאביהם בבני זוגה, קורידה נמצאת שם עם מיכל אקונומיקה, עם רכב לסילוק הגופה, ועם הנחיות להתנהגות שתסיר מאחותה כל חשד.  

האם האחריות ללא גבולות שנטלה על עצמה קורידה תחזיק מעמד כשאיולה תפנה את תשומת לבה דווקא לרופא שבו איולה מאוהבת? וכשהרופא יפול בקסמיה של איולה, למי תהיה נתונה נאמנותה? לאחותה, כרגיל, או לרופא שעלול להיות הקורבן הבא?

והשאלה המהותית יותר: למה קורידה מחפה על איולה ומאפשרת לה להמשיך?

אוינקן ברייתווייט מוליכה בהדרגה את העלילה מסיפור שנדמה פשטני וקצת תמוה אל שורשיו של קשר אמיץ בין שתי אחיות. נסיבות חייהן אמנם עיצבו אותן באופנים הפוכים, אך יצקו אותן יחדיו בקשר בלתי ניתק. "אני תמיד אהיה שלה והיא תמיד תהיה שלי. אף אחד אחר לא חשוב", יודעת קורידה, ומוכנה לשלם כל מחיר כדי לשמר את האחווה הזו. מעשי הרצח אינם הדבר היחיד שהאחיות מסתירות. יחד עם אמן, שאינה מודעת, או אינה רוצה להיות מודעת, למעשיה של איולה, הן עוטות מסכות כלפי חוץ. "אין כמונו יסודיות בכל הנוגע להטעייתם של אנשים אחרים", כי אין ברירה, יש סודות שאי אפשר לדבר עליהם, כי אחרים לא יבינו או לא יקבלו או יאשימו. לא הכל קורידה מספרת, אבל אין בכך צורך. מתוך קטעי הדברים, מתוך מעט מן ההיסטוריה הפרטית שהיא חושפת, מצטייר העבר שמצל עליהן בהווה, והתמיהות שעלו בתחילה מקבלות מענה.

"אחותי, הרוצחת הסדרתית" כתוב בסגנון מעט קצרני, אך אין בכך כדי לפגוע בעומק הרגש המובע בו. אי אפשר שלא לחמול על שתי האחיות, וגם על אמן, ואי אפשר שלא לחבב את קורידה המצפונית, הנוטלת על כתפיה את תפקיד הבוגר האחראי. העלילה ממוקמת בניגריה, ויש בה התיחסויות לתרבות המקומית, אבל נושאיו ודמויותיו חוצים גבולות. הספר נמנה עם הרשימה הארוכה לפרס הבוקר ב-2019, לגמרי בצדק. התרגום של אילן פן נאה ושוטף, והספר יוצא הדופן מומלץ.

My Sister, the Serial Killer – Oyinkan Braithwaite

פן וידיעות ספרים

2020 (2017)

תרגום מאנגלית: אילן פן

"באיזה צומת גורלי טעה ועבר ליקום אחר, מקביל, והוא אינו מותאם אליו […] ואולי לא היה שום צומת, אלא רק מעבר הדרגתי וחמקמק […] מתחוור לו שהוא מתקשה לזכור את אליהו של פעם, ובו בזמן אליהו של השנתיים האחרונות הוא יותר זר מִמּוּכָּר"

לאליהו היו חיים לא רעים בכלל. חיי הנישואים שלו היו תקינים, יחסיו עם בתו היחידה היו סבירים, הוא עבד בעבודה שפרנסה אותו יפה. במבט לאחור הוא אינו יכול לומר שהיה מאושר, אבל הכל זרם על מי מנוחות. שלוש שנים קודם שנפתחת העלילה צץ בו הדחף לפתח שבשבות חשמל הידראוליות לרתימת אנרגיית הים. גם כאן התנהלו הדברים כשורה, אלא שכדי לממן את הפיתוח נזקק אליהו לכסף. משום שבחר לא לדבר עם איש, למעט שותפיו לפיתוח, על רעיונותיו עד שיבשילו לכלל מוצר, משך כסף מחשבונות משותפים לו ולאשתו בלי ידיעתה. כשהעסק קרס אחרי שנה נאלץ להתמודד עם תחושת הבגידה שלה כשגילתה שפעל מאחורי גבה.

מכאן הכל הלך והדרדר. אליהו עזב את ביתו על פי דרישת אשתו, וכדי לפצות אותה ויתר על חלקו בדירה. בתו הפנתה לו עורף וחדלה לשתף אותו בחייה. הוא מצא עצמו ללא עבודה, ללא משפחה, מתגורר בדירה מעופשת. לפרנסתו החל לעבוד כמורה לפיזיקה בתיכון, ופה דווקא מצא סיפוק, הוא מצליח להביא את תלמידיו להישגים, ואפילו מתחבב עליהם. עדיין הוא כמֵה למחילה מאשתו ולהבנה מבתו, והמחסור הכספי מעיק עליו.

והנה צצה ישועה שתסייע לו לשוב ולעמוד על רגליו: אביו שנפטר הותיר לו בצוואתו דירה שעל קיומה לא שמע מעולם. אבל אליה וקוץ בה: הוא יוכל למכור את הדירה רק אחרי מותו של הדייר שמתגורר בה, ובינתים אותו דייר משלם דמי שכירות נמוכים להפליא. אחוז אובססיה הוא מסתובב סביב הדירה ובתוכה, מתוודע אל הדייר ואל האנשים המשונים שמתגודדים סביבו. ככל שהעניינים בדירה הולכים והופכים מוזרים ומעורפלים, גם חייו הופכים הזויים עד מסויטים. הוא אינו מבין מה מתרחש שם, טועה בהבנת כוונותיה של אשתו, גורם לבתו להיות מנוכרת ביתר שאת, כושל בנסיון חד פעמי ליצור קשר עם אשה, ומעמיד את משרתו בסכנה. כל כשלון בתחום אחד גורר אחריו כשלונות באחרים, ונדמה שלא ירחק היום וכמו הגמל בביטוי המפורסם, גם גבו ונפשו יישברו כשיועמס עליהם הקש המכריע.

אילן עמית-פרוינד עוקב בכתיבה טובה אחר תהליך הדרדרותו של אליהו. הקוראים חווים יחד אתו את הבלבול, את אי הוודאות, ואת חוסר האונים שהוא חווה כשהוא מנסה לחלץ את עצמו מן הפקעת ההולכת ומסתבכת של אי הבנות ושל תככים. הכל מסתער עליו בבת אחת. כשהוא מנסה להנחיל סדר בתחום אחד נוצרת פרימה בתחום אחר, והוא אינו יודע את נפשו.

מה יעלה בגורלו של אליהו? האם הסיוט ההולך ומתעצם יכריע אותו, או שידחוף אותו אל נקודת שבירה שדווקא תגרום לו לשחרר את האלימות ההולכת ומצטברת בו? הבחירה של הסופר עבור גיבורו תתברר סמוך לסיום.

"זרים מעבר לדלת" כתוב היטב, מותח במידה, מציג דמות מתחבבת למרות פגמיה, ומומלץ.

עם עובד

2024