קטגוריה: ספרים מומלצים

כשאהרון, בן למשפחה חרדית-ליטאית מבני-ברק, היה בן עשרים, הוא הגיע אל בית הוריו לבוש במדי חיל-הים, וגורש בבושת פנים. איש מבני המשפחה לא ערער על החרם שהטיל עליו אבי המשפחה. מי שהרגיש בחסרונו יותר מכולם היה אחיו יענקי, הצעיר ממנו בשנה, אך גם הוא קיבל עליו את הדין. עשור אחר-כך, יענקי הוא אברך הלומד בכולל, אב לארבעה ילדים, ונשוי לחיה'לה, חרדית ממשפחה אמריקאית מודרנית, שלקחה על עצמה את עול הפרנסה כדי לשחרר אותו ללימודים. אהרון, המכונה כעת ארי, הוא ד"ר לסוציולוגיה, וחי עם ערגה, אף היא מבית דתי שבחרה באורח חיים חילוני.

יענקי מנהל חיי שגרה שמייסרים אותו. הוא אמור להקדיש את כל זמנו ללימודים, אבל בפועל הוא מטפל בילדיו בזמן שאשתו, שהפכה למפרנסת כדי שהוא לא יצטרך לעבוד ויוכל להתרכז בלימוד, מפתחת קריירה כמהנדסת תוכנה. הוא דווקא מוצא סיפוק במטלות הבית ובזמן שהוא מקדיש לילדים, אבל הוא מודע בחריפות לחריגוּת שבאורח חייו, מתבייש שיחשבו שהוא ה"אשה" בבית. הוא רוצה בכנות שחיה'לה תהיה מרוצה בעבודתה, אבל מכיוון שאינו מצליח להתרכז בלימודים למורת רוחם של ראש הכולל ושל אביו, הוא סבור שאולי עליה לעבוד פחות. חיה'לה עצמה נהנית מעבודתה, שואפת לאפשר ליענקי להקדיש עצמו ללימודים, ויחד עם זאת מתקשה לנווט בין רגשות אשם על מיעוט זמנה עם הילדים לשאיפה להתקדם בתחום עיסוקה, והיא כואבת את הביקורת שהיא רואה בעיניהן של אמהות אחרות.

אצל ארי נדמה שהעתיד הורוד מתדפק על דלתו. זה עתה אושרה מועמדותו לפוסט דוקטורט בארצות הברית יחד עם מלגה מקרן פולברייט, וערגה הסכימה להנשא לו. נכסף לשתף את האח, שהיה הקרוב אליו מכולם, בשמחתו, הוא יוצר לראשונה מזה עשור קשר עם יענקי.

המפגש המחודש בין שני האחים, שעל פניו הם כל-כך שונים זה מזה בכל, עתיד להשפיע עמוקות על שניהם. לא, יענקי לא יידבק בחילוניות, וארי לא יתחרט על בחירותיו. אבל יענקי יתבונן באופן שונה בחייו, אחרי שאחיו יתפעל מהיותו אב מסור. וארי יגלה ש"אחרי עשר שנים אפשר להודות בגעגוע לדברים מסוימים, כמו לימוד גמרא" מבלי לוותר על אורחותיו. בשל ההשפעה ההדדית, ובשל פתיחות חדשה ביניהם, כל אחד מהם בנפרד יגיע להחלטה באשר לסדר העדיפויות המתאים לו, ויארגן את חייו באופן שיגרום לו לחוש שלם יותר. שניהם יחד יתמודדו עם הצלקת שהותירה במשפחה כולה נחרצותו של האב, יעזו להתעמת אתו, ויסיקו מסקנות אישיות.

הספר נולד מעבודת הדוקטורט של הסופרת, שבמסגרתה חקרה אברכים רבים במשך ארבע שנים, ולמדה על חייהם בעולם המשנה את פניו, עולם שבו הם נדרשים להיות אבות פעילים, לא רק אבות נוכחים-נפקדים. הצורך לתמרן בין חובות הבית ללימודים, בין הזהות הגברית לעבודות הנחשבות כנשיות, גורם התחבטויות ותהיות על זהות ועל ערך עצמי.

דבורה ווגנר מיטיבה לתאר את שני העולמות המשולבים של האחים, ומעניקה לקורא החילוני הצצה אל עולמם של האברכים. קל לפטור אותם, בעיקר בימים אלה, כמשתמטים מן החובה הלאומית, אבל מן הראוי, כך נראה לי, להחשף קודם אל תפיסת העולם שרואה בלימוד את חזות הכל. גם אם ההיחשפות הזו לא תייתר את הצורך בחלוקה שוויונית של הנטל, היא לפחות תאפשר פתיחת שיח מנקודת מוצא של היכרות. יש תקווה, אומרת הסופרת בעקיפין, לחיות בצוותא ללא כפיה, לקיים הרמוניה גם בין שונים תוך מציאת מה שמחבר.

אין צורך להיות חרדי או דתל"ש כדי להזדהות עם האחים ועם לבטיהם ובחירותיהם. ההגדרות המסורתיות של גבריות ושל נשיות נשברו בחברה החרדית כמו בחילונית, ובזו וגם בזו הגישוש אחר הגדרות חדשות מותאמות אישית זהה.

יענקי, ארי, והדמויות הסובבות אותם, נכנסים אל הלב, והספר מומלץ.

קינמון

2023

בחורף הקר של 1988 מצאו הספרניות בספריה הציבורית של העיירה ספנסר שבאיווה חתלתול בתיבת ההחזרות. בטמפרטורה של מינוס עשר מעלות הוא התכווץ קפוא בין הספרים, כפות רגליו סובלות מכוויות קור, ויילל חרש. הספרניות הרחומות, בראשות המנהלת ויקי מיירון, הצליחו להשיב אותו לאיתנו, ומכיוון שכבש את לבן ביקשו לתת לו בית בספריה. הן נתקלו בהתנגדויות שונות, של חבר המנהלים, של אנשים שלא חבבו את הרעיון לקרוא בחברתו של חתול, של הורים מודאגים לילדים אלרגיים. אבל דיואי, כפי שכונה על שם שיטת התיוק, היה לבן-בית (יש שיאמרו, לבעל-בית), לסמלה של הספריה, ובמידה מסוימת גם לסמלה של ספנסר, ובמשך תשע-עשרה שנות חייו היה לחלק בלתי נפרד משתיהן. החתול, ששמו המלא היה Dewey Readmore Books, ובתרגומו העברי דיואי חתול-ספרים, היה מוכר הרחק מגבולות העיירה, ולאחר מותו אפרו נקבר בחצרה, ופסל לזכרו הוצב בה.

ויקי מיירון, מנהלת הספריה שכתבה את הספר, מייחסת לדיואי, מעבר לחמידות ולמתיקות, גם אינטליגנציה רגשית, רגישות יוצאת דופן לסבלות הזולת, שעון פנימי מדויק, הבנה של בני האדם עם מלים ובלעדיהן, נאמנות בלתי מתפשרת, יכולת לתקשר, ונכונות סבלנית לשתף פעולה. היא מספרת, בין השאר, על המאמצים שעשה מדי ערב למנוע ממנה לצאת הביתה ועל התיצבותו מדי בוקר ליד הדלת לקבל את פניה, על ילדה משותקת ומנותקת שצחקה לראשונה בזכותו, על אנשים שנסעו שעות כדי לראות אותו והתאהבו, על דרכו לחלק את אהבתו לכל, ועוד. לדבריה, דיואי חולל מהפך בספריה, והיא הפכה למקום שאנשים באים אליו לא רק כדי להסתגר כל אחד עם ספריו אלא כדי לשוחח עם אחרים. בתחילת 1988 היתה העיירה ספנסר, שבלב המרחב החקלאי של איווה, שרויה במשבר כלכלי, ודיואי סיפק נחמה. "הוא היה הרבה יותר מהסחת דעת. סיפורו של דיואי השיק לסיפורם של אנשי ספנסר. הזדהינו אתו. האם לא כולנו נזרקנו לתוך תיבת ההחזרות של הספריה על ידי הבנקים? על ידי כוחות כלכליים זרים? על ידי אמריקה כולה, שתושביה אכלו את האוכל שלנו אבל לא התעניינו באנשים שגידלו אותו?". שלא במישרין דיואי גם תרם להתפתחותה של העיירה. ספנסר, אחת מני עיירות קטנות ושכוחות בלב שדות התירס האינסופיים, זכתה לתשומת לב בזכות דיואי, שהתפרסם מאוד אחרי שתמונתו זכתה בתחרות צילומים, וכשמשקיעים חיפשו מקום לפתוח בו עסק, שמה של ספנסר עלה באופן טבעי בזכותו.

סיפורו של דיואי הזכיר לי את זה של אוסקר, החתול בבית האבות הסיעודי מן הספר "ביקור חולים עם אוסקר" (אף הוא בהוצאת מטר ובתרגומה של אליענה אלמוג). גם אוסקר, כך על פי ד"ר דייויד דוזה שכתב עליו, גילה רגישות מיוחדת כלפי בני האדם וידע להציע נחמה.

הסופרת נהגה בתבונה כשלא הצטמצמה לסיפורו של החתול בלבד. היא מספרת על מדינת איווה, על העיירה שבה נולדה וגדלה, על אורח החיים החקלאי ועל זה שבעיירות, ומתארת את השינויים שהאזור עבר עם השנים. היא מספרת גם את הסיפור האישי של משפחתה הגדולה, כולל המאבקים האישיים הרבים שחוותה, ומרחיבה גם על עבודתה בספריה. בסופו של דבר הכל מתנקז אמנם אל דיואי, אבל ההרחבות מעניקות מבט מעניין על הסביבה ועל התקופה.

חיות מחמד הן לא בנות בית אצלי. אני מעדיפה לעקוב אחרי בעלי חיים בטבע, ובכל זאת האהבה וההתלהבות של הכותבת מדבקות, ונהניתי לקרוא את הספר.

Dewey – Vicki Myron

מטר

2008 (2008)

תרגום מאנגלית: אליענה אלמוג

ישראל זנגוויל, סופר יהודי ופעיל ציוני בשלהי המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים, חתר להשגת טריטוריה לעם היהודי. ארץ ישראל היתה, כמובן, הבחירה הראשונה, אבל בעיניו כל מקום יכול היה להתאים, ובלבד שיספק מקלט ליהודי אירופה.

גיבור סיפורו "תיבת נוח" הוא יהודי גרמני, שמזוהה כאן רק בכינוי "פלוני". קצה נפשו של פלוני בחיי פחד בגטו של פרנקפורט במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, והוא ניסה למצוא מוצא. יהודי גרמניה, וכמוהם יהודי כל אחת ממדינות אירופה, הזדהו עם מדינותיהם ונלחמו עבורן, אבל איש מהם לא חשב שמן הנכון שהיהודים, שהשתתפותם בחיי מדינותיהם לא הוערכה, ישלבו כוחות ויילחמו עבור עצמם. "אחוות יהודים כזאת לא התקיימה אלא בחלומם של שונאיהם", הרהר בתסכול ובצער.

יום אחד צצה אפשרות לפתוח בחיים חדשים. קול קורא מעבר לים מציע ליהודים לבוא לארצות הברית ולאכלס פרויקט התישבות שמנהל אדם בשם מרדכי עמנואל נוח. נוח, בכרוז המציג אותו כאיש חזון, כנביא וכמנהיג, מנסה למשוך יהודים להתיישב בגראנד איילנד הסמוך למפלי הניאגרה. הבדחן המקומי משועשע מן השם שנבחר למקום, אררט, כשם המקום בו נחה תיבתו של נוח התנ"כי, ואיש אינו משתכנע מלהט דבריו של נוח. פלוני מוצא עצמו לבדו על הספינה המפליגה אל חלום הטריטוריה היהודית ואל שברו.

מכיוון שקראתי על פעילותו של זנגוויל לפני שקראתי את הספר, תהיתי מדוע בחר לבדות כשלון של רעיון שתאם את רעיונותיו שלו. כשהגעתי למאמר המסיים את הספר מאת איתמר רכס, הופתעתי ללמוד שאין המדובר בבדיה ספרותית, אלא מתוארת כאן פרשיה אמיתית, עם תוספות מדמיונו של הכותב. מרדכי עמנואל נוח, אדם מעניין מאוד, אכן יזם את אררט, אבל הפרויקט לא התקדם מעבר להנחת אבן פינה, שאותה ניתן לראות במוזיאון ההיסטורי של באפלו. זנגוויל עצמו, לעומת זאת, כחלק מפעילות הארגון הטריטוריאליסטי היהודי שיזם, הצליח להביא להגירת כעשרת אלפים יהודים מאירופה לארצות הברית.

לא קראתי עד כה אף אחת מיצירותיו של זנגוויל. מכיוון שהתרשמתי מכתיבתו את "תיבת נוח", בדקתי ומצאתי כי בפרויקט בן-יהודה נכללות כמה יצירות נוספות. לבטח אקרא גם אותן.

בנוסף למאמר של איתמר רכס, שהוזכר קודם, נכלל בספר גם מאמר מאת גיא פינקלשטיין, המאיר את חייו של הסופר. כדאי לא לדלג על שניהם. על התרגום הנאה אחראי עודד וולקשטיין.

ספר קצר המכיל הרבה, מעניין ומומלץ.

Noah’s Ark – Israel Zangwill

תשע נשמות

2024 (1899)

תרגום מאנגלית: עודד וולקשטיין

כותרת משנה: אוטוביוגרפיה של הגלקסיה שלנו

האסטרונומית ד"ר מויה מקטיר, שעוסקת רבות גם בהנגשת המדע לציבור הרחב, מספרת בספרה הראשון על הגלקסיה שבתוכה אנו מתגוררים. כפי שמודיעה כותרת המשנה, מדובר באוטוביוגרפיה, והגלקסיה מקבלת כאן את רשות הדיבור.

כפי שהגלקסיה מודיעה כבר בתחילה, היא, הגדולה והעתיקה, יודעת הכל, ואנחנו, בני האדם הקטנים והחדשים יחסית, לא ממש. אני, כמובן, מודעת לכך שהיהירות והאגו הגדול של הישות הגלקסית הם אמצעי ספרותי, אבל תהיתי תחילה על הבחירה "שלה" לפצוח דווקא בהשפלה – "למה לי לטרוח להקשיב לכם, כשאני יודעת שממילא תטעו?" – שהיא בלתי נעימה גם אם הדוברת בדויה. אבל ה"עלבון" התפוגג מהר. דווקא משום שהגלקסיה מכירה במגבלות הידע האנושי, היא טורחת מאוד לפשט את הסבריה, זורקת פה ושם מחמאה על הישגי המדענים – בזכות החקרנות האנושית, כך היא אומרת, היא חשה מעט כבוד כלפינו – ודי מהר מצליחה להפוך "אנושית" ומתחבבת, ופה ושם גם מצחיקה. מתוך המכלול יוצא הדופן הזה מתגבש הסיפור המלא מן הדקות הראשונות שאחרי המפץ הגדול, ועד התסריטים האפשריים לעתידו של היקום.

שביל החלב פותחת במיתוסים הכרוכים בה, ממשיכה בתיאור היווצרותה, מספרת על עבודתה ביצירת כוכבים ועל התמודדותה עם גלקסיות אחרות, ומתייחסת גם למותה העתידי. כל אחד מפרקי הספר משלב באופן מעניין בין הצד ה"אנושי" של הגלקסיה – החור השחור שבמרכזה כדכאון, ההתקרבות האיטית לאנדרומדה כהתאהבות וחיזור, תקופה סוערת של יצירת כוכבים רבים כאפיזודה מאנית, אם לציין מספר דוגמאות – להיבטים האסטרופיזיקלים. בין השאר היא מתארת את אופן התגבשותן של גלקסיות, את השיטות למדידת מרחקים אסטרונומיים, את הדרכים בהן מתגלות פלנטות, את אפשרות קיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ, את החומר האפל ומשמעותו, ועוד. "זה לא כל כך מסובך אם נפטרים מכל המתמטיקה שהמצאתם כדי להסביר את זה", היא טוענת, ואם כי פה ושם זה נותר מסובך, היא – הגלקסיה והסופרת – בהחלט מצליחה להנהיר מושגים רבים ולהסביר תהליכים בבהירות.

כמה וכמה מדענים נזכרים בספר, ביניהן שלוש נשים – הנרייטה ליוויט שסיפקה אמת מידה למדידת מרחקים ביקום, ורה רובין שתרמה בין השאר לגילוי החומר האפל, וננסי גרייס רומן שמילאה תפקיד מפתח בפיתוח טלסקופ החלל האבל. שלושתן קידמו משמעותית את ההבנה האסטרונומית למרות המגבלות שניצבו בפניהן, אם משום שנשים לא התקבלו ללימודים (אוניברסיטת פרינסטון, לדוגמא, לא אפשרה לנשים ללמוד אסטרונומיה עד שנת 1975…), או משום שנמנעה מהן קביעות במשרה מחקרית. משמח לדעת שדברים השתנו, ושמכשולים מעין אלה אינם מוזכרים בסיפור חייה של ג'יל טרטר, המנהלת לשעבר של פרויקט סט"י, שעליה הגלקסיה אומרת כי היא "אחת מבני האדם המעטים שיש לי כבוד רב כלפיהם".

לקראת סיום מבטיחה הגלקסיה שיש עוד הרבה לגלות, ומעלה כמה הצעות מחקר, תוך שהיא נערכת להתרווח ולצפות במאמציהם של בני האדם ללמוד ולהרחיב את גבולות הידע.

את הספר מלווים איורים מעלי חיוך מאת אנמארי סלאי. עדי מרקוזה הס תרגמה יפה והוסיפה מספר הערות מועילות.

מרחיב אופקים, מהנה ומומלץ.

לקריאת פרק ראשון

The Milky Way – Moiya McTier

מטר

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: עדי מרקוזה הס

פטרוקלוס, אחד מגיבורי המיתולוגיה היוונית, המוכר בעיקר בשל ידידותו הקרובה עם אכילס, מספר אודות הגיבור, המוכר בזכות עצמו, מן הרגע בו נפגשו ועד יום מותו, שארע זמן לא ארוך אחרי מותו של המספר עצמו.

כמו בספרה המאוחר יותר, "קירקה", מדלין מילר נצמדת לסיפורים המיתולוגיים, בוחרת מבין הגרסאות הרבות לכל סיפור, ומעניקה לדמויות ולהתרחשויות את הפרשנות האישית שלה. סטיבן פריי, בספרו "מיתוסים", כתב כי "הזזה של הפרטים לפה ולשם היא מה שבני האדם עשו עם המיתוסים מאז ומתמיד. במובן זה, אני מרגיש שאני תורם את תרומתי הצנועה לשימורם". מדלין מילר תורמת כאן אף היא את תרומתה הצנועה, והמוצלחת.

פטרוקלוס של מילר הוא צעיר חששן, דחוי, בלתי משתלב, אכזבה לאביו. אחרי שהרג נער בשוגג נאלץ לגלות מעירו. ממעמד של אצולה נחת אל מעמד של נער אומנה בחצרו של המלך פלאוס, אביו של אכילס. מראה הדם הניגר מראשו של הנער שהרג הותיר צלקת בנפשו, והוא הפך מתנגד חריף, שהצטייר כפחדן, לכל אלימות. שבועה שנשבע בעל כורחו בעבר – הוא היה אחד ממחזריה של הלנה, שנשבע, כמו מתחריו על לבה, להגן על הגבר שבו תבחר – גוררת אותו אל שדה הקרב בטרויה.

אכילס הוא היפוכו של פטרוקלוס. הנסיך הזוהר, הנערץ על הבריות, נועד לגדולה, והוא מודע לכך ורוצה בכך. החיבור המפתיע עם פטרוקלוס משנה אותו, לפחות באופן זמני. כשפלאוס שולח את בנו להכשרה אצל הקנטאור כיירון, אכילס מצליח לצרף אליו את ידידו, ומוצא אהבה, אינטימיות ושלווה.

אבל בגורל אי אפשר להלחם. אכילס אמור להגיע לשדה הקרב מול טרויה, להרוג את הקטור, ואז לההרג. כך החליטו האלים וכך יהיה. למרות נסיונותיה של אמו, נימפת הים תטיס, להסתיר אותו, אודיסאוס חושף את מחבואו ואת זהותו, ומצרף אותו ואת פטרוקלוס אל הצבאות שהנהיג אגממנון. אכילס, מודע שוב ליעודו, ליחודו ולגדולתו, משתנה מול עיניו של פטרוקלוס. "ידעתי כמה רב העונג ששאב ממיומנותו, החיוניות הסוערת שתמיד התחבאה מתחת לפני השטח. מי יהיה אכילס אם יאבד את טיבו המופלא ואת זוהרו? מי יהיה אם יאבד את ייעודו לזכות בתהילת עולם?" הוא שש לקרב, יהיר, דואג לתדמיתו, וכשדברים מגיעים לשמירה על כבודו שלו הוא מוכן להקריב את חייהם של מאות אנשים אחרים, כולל הקרובים אליו. בשל מאבק כוחות עם אגממנון הוא מסרב להלחם, מפקיר את היוונים למוות, ומצדו שיישרף העולם אם אגממנון לא יבוא להתנצל. אבל גם לאכילס יש נקודת שבירה, והיא מגיעה כשפטרוקלוס, שנפשו קצה בהפקרה והוא יצא להלחם לבוש בשריונו של אכילס, נהרג מידיו של הקטור. למרות שמותו של הקטור יחיש את מותו שלו, אכילס מתנער מאדישותו ויוצא לקרב.

גרסתה של מילר לקורות חייו של אכילס היא סיפור אהבה עדין של גיבורים שבחייהם ובמותם לא נפרדו, והיא כתב אישום נגד אוילותן של מלחמות. מפי אחד מגיבוריה היא שואלת "מה יותר הרואי מלהילחם על כבודה של האישה היפה בעולם, נגד העיר החזקה ביותר במזרח?", והציניות ברורה. היא נועצת סיכות חדות ביהירות, במשחקי כבוד ואגו, עוסקת ביחסי הורים-ילדים, ומציגה דמויות נשיות – ביניהן דֵיידָמֵיָה ובריסאיס – שמצליחות לגבש לעצמן זהות בעולם שבו הן פיונים במשחק שאת כלליו לא הן קבעו.

אי אפשר לקרוא את הספר, בעיקר בימים אלה, מבלי שהלב יישבר למראה הכהן כריסס, המוכן לתת את כל רכושו כדי לשחרר את כריסאיס, בתו השבויה בידי אגממנון, ולמראה המלך פריאמוס, הכורע ברך מול אכילס ומתחנן לקבל את גופת בנו הקטור. גם תטיס, אמו של אכילס, נוגעת ללב, למרות אופיה הקשה, בנסיונותיה להציל את בנה מגורלו. בהקשר זה, בעלילת הספר לא נמצא את הסיפור הידוע אודות עקבו הפגיע של אכילס, המקום היחיד שאותו לא הצליחה אמו להפוך לחסין. הסופרת מסבירה בסיום כי מדובר במיתוס מאוחר יחסית, והיא בחרה שלא לכלול אותו. כיאה וכיאות לספר המבוסס על היסטוריה, גם אם היא בדויה, הסופרת מתארת בסיומו את הדמויות, כפי שהן מופיעות במיתולוגיה, ומוסיפה הבהרות באשר לבחירותיה.

"שירו של אכילס" מעניין מאוד, מרחיב אופקים, מספר את הצד האנושי של המיתולוגיה, וכתוב מצוין. בהחלט מומלץ.

The Song of Achiles – Madeline Miller

מודן

2013 (2011)

תרגום מאנגלית: שגיא צבירן

כותרת משנה: על העולם בעידן בני האדם

האנתרופוקן הוא השם המוצע לעידן הגיאולוגי של ימינו, המתאפיין בהשפעה מרחיקת הלכת של בני האדם על הסביבה. אין בינתים הסכמה בין אנשי המדע האם יש הצדקה למתן שם יחודי לעידן האדם, ואם כן מהו התאריך ההולם לתחילתו, אבל מחוץ לעולם המדע המונח צובר פופולריות. הסופר ג'ון גרין מבקש את מקומו בעולמנו הסואן, מחפש משמעות בחיים בכלל ובתופעות שונות בנפרד, ורוצה להתאהב בעולם כפי שהוא, מבלי להתעלם מן הסבל ומן הכאב, או בפשטות, כמילותיו הפומביות האחרונות של מוריס סנדק, "תחיו את חייכם. תחיו את חייכם. תחיו את חייכם".

הספר כולל מעל ארבעים מאמרים קצרים, כל אחד בנושא אחר. הנושאים ברובם, במבט מרפרף מלמעלה, יכולים להצטייר כשוליים – בובות דובי, אפליקצית פתקים, הסרט הפינגווינים ממדגסקר, וכיוצא באלה – אבל גרין מבקש ומוצא בהם משמעויות, שאמנם נבחנות מנקודת מבט אישית מאוד, אך הן מעניינות מאוד לקריאה, ובכל מקרה מעוררות מחשבה. בהקדמה לספר הוא מתייחס לשיטת הדירוג הפופולרית באמצעות כוכבים, מאחד עד חמישה, ובהתאם כל מאמר מסתיים בציון. למעשה, את שיטת הדירוג הוא מחיל כבר בעמודים האינפורמטיביים שלפני הטקסט – ארבעה כוכבים וחצי לגופן במקור האנגלי, Bembo MT Pro, המוזכר בדף הזכויות, ושני כוכבים וחצי לעמוד חצי כותרת, כפי שנקרא העמוד הריק למחצה שבו כתוב רק שמו של הספר. משעשע.

תרגום מילולי של שם הספר יהיה בערך האנתרופוקן נבדק, או נסקר. שמו בגרסה העברית כולל את מילת השייכות "שלי" ובצדק. גרין חושף כמעט בכל מאמר את הקשיים שהתמודד איתם כילד ואת אלה שהוא מתמודד איתם כיום. החל מתחושת אומללות וחוסר בטחון בגיל צעיר, שגררו התעללות מצד ילדים אחרים, דרך מחלות שונות, ביניהן דלקת קרום המוח ולבירינטיטיס, ועד האו-סי-די הנוכח תמיד והתקפי דכאון קשים, שבגינם הוא נוטל תרופות דרך קבע. כל אחד מהם משפיע השפעה משמעותית על האופן בו הוא בוחן את התופעות שהוא מתאר. תקופת הקורונה, שבמהלכה נכתב הספר, נוכחת אף היא בספר, ומוסיפה על קשייו של הסופר. מעניינת ומעוררת הערכה היא העובדה שלמרות כל העומס הרגשי הזה, גרין מצטייר כאיש אשכולות פעיל. בנוסף לספריו המצליחים (שאותם לא קראתי), הוא ואחיו, סופר אף הוא, מגישים פודקאסט פופולרי, מנהלים אתר לימודי, מרצים באינטנסיביות ועוד.

הנה כמה ציטוטים להדגמה:

"בכל פעם שאני שותה דיאט ד"ר פפר, אני נדהם מחדש. תראו מה בני האדם מסוגלים לעשות! הם יכולים לייצר משקה קל קר כקרח ומתוק כסוכר עם אפס קלוריות שטעמו דומה לכול וגם לכלום".

"אפשר ללמוד כל כך הרבה על החיים האמריקאיים העכשוויים מכך שביום העצמאות שלנו החגיגות כוללות: 1. מופעי זיקוקים שנראים ונשמעים כמו מטחי טילים ופצצות, ו-2. תחרות שבה אנשים מכל העולם מנסים לראות כמה נקניקיות ולחמניות יכול אדם לבלוע בעשר דקות".

במאמר על מערת לאסקו: "אני מודה שאני מתמלא בתקווה גדולה כשאני חושב על כך שארבעה ילדים וכלב בשם רוֹבּוֹ גילו מערה ובה טביעות ידים בנות שבעה-עשר אלף שנה, ששני הנערים שיכלו להשאר שם התמסרו לשמירה על המערה, ושכאשר בני האדם החלו לסכן את יופיה, הסכמנו להפסיק לבקר בה".

במאמר על מירוץ אינדיניאפוליס 500: "אני לא אוהב התקהלויות, אבל את ההתקהלות הזאת אני דווקא כן אוהב כי אני נמצא בתוך 'אנחנו' שלא דורש 'הם'".

"אולי לעולם לא נדע למה אנחנו כאן, אבל אנחנו עדיין יכולים להכריז בתקווה שאנחנו אכן כאן. אני לא חושב שתקווה כזאת היא טפשית או אידיאליסטית או מוטעית".

מדרך הטבע הערכותיו של גרין אינן בהכרח עולות תמיד בקנה אחד עם אלה שלי, אבל באמת לא מוכרחים להסכים בכל, ובכל מקרה ליקטתי מן המאמרים עובדות שלא הכרתי. אם להזכיר כמה דוגמאות, פגשתי את אליזבת מגי, האשה שהמציאה את הגרסה המקורית של משחק המונופול, כולל מערכת כללים שניה שאפשרה חלוקה של העושר שנצבר במקומות ריכוזו בידי משחק יחיד; למדתי שהשיר "לעולם לא תצעדי לבד", המזוהה עם מועדון הכדורגל של ליברפול, התגלגל מן המחזה "ליליום" של פרנץ מולנר (מי שכתב את "מחניים" החד-פעמי) דרך המחזמר "קרוסל" המבוסס עליו; הופתעתי לגלות שהשטח הכולל של המדשאות בארצות-הברית גדול פי שלושה מזה המוקדש לכל גידול אחר, ועולה אף על השטח של כמה גידולים עיקריים (כמו חיטה ותירס) יחדיו; הכרתי את האמן היפני הירויוקי דוֹי, שהחל ליצור אחרי שאיבד את אחיו, ושיצירתו, המורכבת מאלפי עיגולים זעירים המתקבצים לצורות אמורפיות, קרובה ללבו של גרין, שחזרתיות מרגיעה אותו; ועוד כהנה וכהנה.

שילוב הנושאים המעניינים, זוית הראיה היחודית והכתיבה הסיפורית הטובה, מעניקים חווית קריאה מוצלחת מאוד. תרגומו של תומר בן אהרון, כרגיל, משובח.

כפי שהספר נפתח בעצם עוד לפני שהוא נפתח (עם ההערות לגבי הגופן והעמוד הראשון), כך הוא גם נמשך אחרי שהוא מסתיים, ולכן כדאי לא לדלג על ההערות בסיומו. חלק זה של הספר היה אמור להיות מעין רשימה יבשה של המקורות ששימשו לכל מאמר, אבל כמה מן ההערות כוללות עוד כמה פיסות מידע קטנות ומעשירות. לדוגמא, המאמר "הנקניקיות של באיארינס בסטו פילסור" מתאר ביקור של הסופר ואשתו עם שני חברים ברייקיאוויק, ביום בו העיר חגגה מדליה אולימפית בכדוריד גברים (אחד התיאורים הסוחפים והמרגשים בספר). בפרק ההערות, זה שקוראים נוטים לדלג עליו (כמו גם על דף הזכויות בפתיחה שמשום מה קראתי), הוא מזכיר כבדרך אגב ששלושת שותפיו לטיול מסכימים שכל הדברים שתיאר ארעו ביום אחר בכלל ללא קשר למדליה, "ואני ממשיך לחשוב שהם טועים ושהזכרון שלי מדוק בהחלט. מה שכן, כולנו מסכימים שזאת היתה נקניקיה מעולה".

מעניין, קריא מאוד, ומומלץ בהחלט.

The Anthropocene Reviewed – John Green

הכורסא

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

ב-9 ביוני 1924, בהיותו בן שלושים ותשע, נעלם מטפס ההרים ג'ורג' מאלורי סמוך לפסגת האוורסט. יחד אתו נעלם גם שותפו לטיפוס, אנדרו אירווין, שהיה בן עשרים ושתיים. שבעים וחמש שנים אחר-כך נמצאה גופתו של מאלורי עם סימנים לפציעה שנגרמה ככל הנראה מנפילה. האם הצליחו השניים להגיע לפסגה וכשלו רק בנסיונם לשוב ממנה? השאלה הזו נותרה פתוחה. הנתיב שבחרו בו נראה בלתי עביר, ולכן קיימת סברה כי ויתרו על הנסיון מטרים ספורים לפני שהגיעו למטרתם. מצד שני, משקפי השלג של מאלורי נמצאו בכיסו, עובדה המעידה על החשכה שהחלה לשרור כשפנו לחזור, ואולי יש בכך משום ראיה להשלמת הטיפוס, שאם לא כן היו שבים בשעות האור. עמדה זו נתמכת גם בהיעלמות תמונתה של אשתו של מאלורי, שאותה תכנן להניח על הפסגה כשיגיע אליה.

ג'פרי ארצ'ר מעדיף להאמין שמאלורי, שהיה ראש צוות המטפסים במשלחת, הגשים את חלומו. ב"שבילי התהילה", מונח שנלקח מאחד ממכתביו של מאלורי, הוא מתאר את חייו של המטפס, החל מילדותו כבנו ההרפתקן וחובב הסכנות של כומר, ועד מותו בעת הירידה מפסגת האוורסט אחרי שהניח עליה את תמונת אשתו רות. הוא עוקב אחריו בשנות לימודיו, מתלווה אליו לוונציה למסע החיזור אחר רות, וכמובן מתאר בפרטי פרטים את מסעותיו אל האוורסט, או בשמו הטיבטי שמאלורי העדיף צ'ומולונגמה, אלת אם העולם. ארצ'ר מספר גם על ידידיו של מאלורי, שהיו שותפים לתשוקת הכיבוש שלו, ובשוליים מתאר את החברה הבריטית הקולוניאליסטית של תקופתו.

קורות חייו של מאלורי ותיאורים מפורטים של המשלחת שבה השתתף מצויים ברשת, ולכן לא ארחיב. אזכיר רק שמאלורי הוא זה שאחראי לתשובה הפשוטה והאלמותית לשאלה למה בכלל לטפס על ההר: "כי הוא שם".

למרות פה ושם קישוטים ספרותיים, לצד כמה קלישאות פשטניות, "שבילי התהילה" הוא תיעוד מוצלח ומומלץ להיכרות עם מאלורי. ארצ'ר הוא כותב רהוט, בעל יכולת לספר סיפור מרתק. הוא מסתמך במידה רבה על מכתבים שכתב מאלורי, וגם על דברים שכתבו האנשים שאתו, והקריאה בספר סוחפת ומעשירה.

פסגת האוורסט נכבשה לבסוף ב-1953 על ידי אדמונד הילארי וטנזינג נורגיי. במאי 1994, מספר שנים לפני שגופתו של מאלורי נמצאה, הגיע נכדו, ג'ורג' לי מאלורי השני, אל פסגת האוורסט. במחווה לסבו ולסבתו הניח עליה תצלום של שניהם.

Paths of Glory – Jeffrey Archer

מודן

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: בועז וייס

ב"אפריקה", הסיפור האחרון מבין ארבעה-עשר סיפורי הקובץ, הגיבורה, הנעה בין מרץ מתחדש ואופוריה לתחושת אפסות וחידלון, שואלת את עצמה מיד אחרי ששלחה כתבה מושלמת לעורכת: "מה באמת שוות המילים שלה או מילים בכלל בעולם ציני ומנוכר, למי היא מועילה? והאם לא היה עדיף שתעבוד באיזו עבודה אמיתית של העולם האמיתי: לשתול, לזרוע, לבנות, לרפא, להציל פילים יתומים באפריקה?". מכיוון שאיני מכירה אישית את הסופרת אין לי מושג עד כמה השאלה הזו היא גם שלה ולא רק של הדמות שבראה, אבל אענה בכל זאת. שוות ועוד איך. יש מי שמציל פילים יתומים, ויש מי שמצהיל את רוחם של קוראים בסיפורים כתובים כהלכה. הכתיבה היפה עתירה הדמיון (שבאה לידי ביטוי גם בספרה "עד שהגשם יחזור"), כשהראש מרחף מעט במחוזות פנטסטיים והרגליים נטועות היטב במציאות, מעניקה חווית קריאה מהנה עד מאוד.

לפני כתיבת הסקירה עברתי שוב על הסיפורים כדי לבחור שניים-שלושה שידגימו את טעמם הטוב, אבל קשה לבחור. כל סיפור ויחודו. נגע ללבי "כולם רוצים לחסל אותי היום", שבו בשעת אזעקה אשה מסבירה לבנה שהמתקפה היא לא אישית נגדו, אחרי יום שבו היא היתה משוכנעת שכולם – בעלה, אמה, הרופאה שלה והשכנה – מנסים להרוג אותה. הרעתי לגיבורה הקשישה של "מסע ההרס של בתיה" שבדמיונה הפכה לנינג'ה כדי להלחם בשטן שהופיע בדמותו של סוכן נדל"ן המבקש להוציא אותה מביתה. צחקתי מסיפור הלוויה הנדחית שוב ושוב של הסבא המת שמבקש להגיע לסגולה, וחלילה לא לירקונים, ב"סגולה נעלמה". תהיתי על דיבוק הנקמה של האשה הנבגדת ב"עוד פעם אחת ודי", ולעומת זאת אהבתי את ההשלמה ואת הפתיחות של גיבורת "אהבה בשיפוץ". ואעצור כאן לא משום שהאחרים פחות נגעו בי או פחות שימחו אותי, אלא משום שאזכור שלהם אינו מהווה תחליף לקריאתם.

כמעט בכל סיפור נכללת הפרזה כלשהי, שאינה נחווית ככזו, אלא מדגישה את חוויותיהם של הגיבורים. כך בסיפור הראשון, "כל הדרך מאוקלהומה", שבו גבר שנחלש פיזית ונפשית מתואר כמי שהתפרק לחלקיו; או ב"אפריקה", שהוזכר קודם, שבו אשה, שאינה מרוצה מגופה, קמה בוקר אחד בגוף חדש מחוץ לשק הגדול של עורה, ותפיסתה את עצמה משתנה, גם אם השינוי הפיזי אינו גלוי לבני משפחתה. ה"הפרזות" הללו מוסיפות לעלילות חן ויחוד.

הסיפורים כולם מאוד אנושיים וגם מאוד ישראלים, בין אם הם מתרחשים בארץ או מחוץ לה. "ארבעה דונם על הירח", לדוגמא, שמתרחש בעולם עתידני לכאורה, כשמסע במעבורת חלל אל כוכבי לכת אחרים הוא סיבוב נינוח של אחר-הצהרים, הוא מקומי עד לפרטי פרטים, כולל המנגל הצפוף והרועש על הדשא, וחוסר כבוד למרחב האישי.

סליחה ומחילה, סיפורים שלא נכנסו לסקירה. כולכם ראויים.

הציור היפה על הכריכה הוא של גרנט הפנר. האתר שלו שווה ביקור.

מהנה, רגיש ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2024

עד המדינה שי סימן טוב נרצח רגע לפני שעמד להעיד במשפטם של ראשי ארגון פשע. נדמה ששי, שהתמחה בשיטות להלבנת הון, נטש את הפשע לטובת שותפות בניהול מפעל לציוד ארועים, אבל כשרב פקד שולי ברזני מתחיל לחקור את הרצח הוא מגלה שהדברים אינם כפי שהם נראים. שי המשיך בנכליו עבור אדונים אחרים, ועל הדרך הצליח להשניא עצמו על שותפיו ועל עובדיו. נדמה שלכל אחד סביבו יש סיבה טובה לרצות במותו. כלי הנשק, קוצץ חוטים מן הסוג שמשתמשים בו במפעל, מעיד לכאורה על רוצח מבפנים. מעמדו כעד מדינה מסמן את האנשים שנגדם עמד להעיד כרוצחים פוטנציאלים. שני ארגוני פשע נוספים שבוחשים בקלחת גם הם מועמדים לתפקיד החשוד המיידי.

האם הגיע לשי למות? נדמה שיש תמימות דעים בנושא, אבל שולי ברזני וצוותו יוצאים בכל מקרה לצוד את הרוצח. זהו תפקידם. קשה למצוא קצה חוט מהימן בתוך סבך המועמדים והחשדות, פשע נוסף משתלב בחקירה, הם טועים בראיית מנהרה שגורמת להם להתמקד באדם הלא נכון, חשודים טבעיים נמחקים מן הרשימה ואחרים נוספים אליה, עד שמידע שמגיע כמעט באופן אגבי מצביע על הפיצוח (שניחשתי עוד לפני החוקרים, ונהניתי לגלות שצדקתי). ומכיוון ששוטרים הם גם בני אדם, הם מתמודדים לא רק עם אתגרי החקירה אלא גם עם בעיות אישיות ועם שדים פנימיים.

דבר אחד התמיה אותי. הספר מתרחש בימים אלה ממש. המלחמה מוזכרת בו, אבל רק בשולי השוליים, ובעיקר בשל השפעתה על עסקי המפעל. יש משהו לא טבעי בהתעלמות מנוכחותה הכל כך דומיננטית בחיי כולנו. פרט לכך, מיכל לוי-שלו כתבה ספר קצבי, מפותל, אמין למרבה הצער, ושילבה במינון מוצלח בין סיפור החקירה לסיפוריהם של החוקרים, בעיקר זה של שולי. זהו הספר השלישי בסדרת ספרי שולי ברזני, והארועים שארעו בשני הספרים הקודמים נוכחים כאן. מכיוון שלא קראתי אותם, אני יכולה להעיד שאפשר לקרוא את הספר הזה ללא רקע מוקדם. אני מניחה שיש יתרון לרצף, אבל הסיפור עומד בפני עצמו, והשפעות ארועי העבר מוסברות.

איור העטיפה המושך את העין אף הוא יצירתה של הסופרת.

בהחלט טוב לסוגו.

כנרת זמורה

2024

כותרת משנה: קצרים ארוטיים מיום־יום ישראלי

ספרות ארוטית היא לא כוס התה שלי. היא יכולה להיות טובה, כמובן, אבל יותר מדי ספרים בסוגה הזו נדמה כאילו נכתבו למען הארוטיקה בלבד. אני רוצה הרבה מעבר לכך, ולכן נוטה להצהרה שבמשפט הראשון. חשבתי שזו תהיה החוויה שלי גם עם הספר הזה, שמכריז על ארוטיקה בשמו וגם בכותרת המשנה שלו, אבל קריאת הסיפור הראשון באתר עברית שכנעה אותי לקרוא את כולו, ובסיומו הצטערתי שהסתיים כל כך מהר.

שישה הסיפורים מציגים נשים ששקועות בשגרת היומיום, עם בני זוג, ילדים, מטלות שאינן מסתיימות. "אלה החיים שהיא רוצה? היא בכלל העזה פעם לחלום על משהו אחר? לחשוב על משהו אחר? לרצות משהו אחר?", תוהה האשה בסיפור הראשון, ותוהות גם הנשים האחרות. ולא שרע להן, או שהיו עוזבות הכל בלי להפנות מבט לאחור, רק שכשנפתח איזשהו סדק אל אפשרויות מפעימות ומסעירות, הן מניחות לעצמן לפנטז, לפלרטט, להעמיד לרגע פנים שהן רווקות חופשיות כפרפר. הסדק הזה יכול להופיע בדמות פועל מרמאללה הדומה לבראד פיט, או כשובל ריח מפתה שמותיר שכן בחלל המעלית. ה"בגידה" שלהן במשפחתן נעצרת על סף המעשה, למעשה אפילו אל הסף אינה מגיעה, אך המצפון הדוהר בעקבות הדמיון כבר מיוסר.

העמידה הזו על הקו שאינו נחצה בין דמיון למעשה, בצירוף הכתיבה הטבעית והמדויקת של הסופרת, יוצרים חווית קריאה מעניינת, מעוררת מחשבה והזדהות, ומהנה מאוד לקריאה.

בהחלט מומלץ.

בומביז'ה

2024