קטגוריה: ספרים מומלצים

ב"אפריקה", הסיפור האחרון מבין ארבעה-עשר סיפורי הקובץ, הגיבורה, הנעה בין מרץ מתחדש ואופוריה לתחושת אפסות וחידלון, שואלת את עצמה מיד אחרי ששלחה כתבה מושלמת לעורכת: "מה באמת שוות המילים שלה או מילים בכלל בעולם ציני ומנוכר, למי היא מועילה? והאם לא היה עדיף שתעבוד באיזו עבודה אמיתית של העולם האמיתי: לשתול, לזרוע, לבנות, לרפא, להציל פילים יתומים באפריקה?". מכיוון שאיני מכירה אישית את הסופרת אין לי מושג עד כמה השאלה הזו היא גם שלה ולא רק של הדמות שבראה, אבל אענה בכל זאת. שוות ועוד איך. יש מי שמציל פילים יתומים, ויש מי שמצהיל את רוחם של קוראים בסיפורים כתובים כהלכה. הכתיבה היפה עתירה הדמיון (שבאה לידי ביטוי גם בספרה "עד שהגשם יחזור"), כשהראש מרחף מעט במחוזות פנטסטיים והרגליים נטועות היטב במציאות, מעניקה חווית קריאה מהנה עד מאוד.

לפני כתיבת הסקירה עברתי שוב על הסיפורים כדי לבחור שניים-שלושה שידגימו את טעמם הטוב, אבל קשה לבחור. כל סיפור ויחודו. נגע ללבי "כולם רוצים לחסל אותי היום", שבו בשעת אזעקה אשה מסבירה לבנה שהמתקפה היא לא אישית נגדו, אחרי יום שבו היא היתה משוכנעת שכולם – בעלה, אמה, הרופאה שלה והשכנה – מנסים להרוג אותה. הרעתי לגיבורה הקשישה של "מסע ההרס של בתיה" שבדמיונה הפכה לנינג'ה כדי להלחם בשטן שהופיע בדמותו של סוכן נדל"ן המבקש להוציא אותה מביתה. צחקתי מסיפור הלוויה הנדחית שוב ושוב של הסבא המת שמבקש להגיע לסגולה, וחלילה לא לירקונים, ב"סגולה נעלמה". תהיתי על דיבוק הנקמה של האשה הנבגדת ב"עוד פעם אחת ודי", ולעומת זאת אהבתי את ההשלמה ואת הפתיחות של גיבורת "אהבה בשיפוץ". ואעצור כאן לא משום שהאחרים פחות נגעו בי או פחות שימחו אותי, אלא משום שאזכור שלהם אינו מהווה תחליף לקריאתם.

כמעט בכל סיפור נכללת הפרזה כלשהי, שאינה נחווית ככזו, אלא מדגישה את חוויותיהם של הגיבורים. כך בסיפור הראשון, "כל הדרך מאוקלהומה", שבו גבר שנחלש פיזית ונפשית מתואר כמי שהתפרק לחלקיו; או ב"אפריקה", שהוזכר קודם, שבו אשה, שאינה מרוצה מגופה, קמה בוקר אחד בגוף חדש מחוץ לשק הגדול של עורה, ותפיסתה את עצמה משתנה, גם אם השינוי הפיזי אינו גלוי לבני משפחתה. ה"הפרזות" הללו מוסיפות לעלילות חן ויחוד.

הסיפורים כולם מאוד אנושיים וגם מאוד ישראלים, בין אם הם מתרחשים בארץ או מחוץ לה. "ארבעה דונם על הירח", לדוגמא, שמתרחש בעולם עתידני לכאורה, כשמסע במעבורת חלל אל כוכבי לכת אחרים הוא סיבוב נינוח של אחר-הצהרים, הוא מקומי עד לפרטי פרטים, כולל המנגל הצפוף והרועש על הדשא, וחוסר כבוד למרחב האישי.

סליחה ומחילה, סיפורים שלא נכנסו לסקירה. כולכם ראויים.

הציור היפה על הכריכה הוא של גרנט הפנר. האתר שלו שווה ביקור.

מהנה, רגיש ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2024

עד המדינה שי סימן טוב נרצח רגע לפני שעמד להעיד במשפטם של ראשי ארגון פשע. נדמה ששי, שהתמחה בשיטות להלבנת הון, נטש את הפשע לטובת שותפות בניהול מפעל לציוד ארועים, אבל כשרב פקד שולי ברזני מתחיל לחקור את הרצח הוא מגלה שהדברים אינם כפי שהם נראים. שי המשיך בנכליו עבור אדונים אחרים, ועל הדרך הצליח להשניא עצמו על שותפיו ועל עובדיו. נדמה שלכל אחד סביבו יש סיבה טובה לרצות במותו. כלי הנשק, קוצץ חוטים מן הסוג שמשתמשים בו במפעל, מעיד לכאורה על רוצח מבפנים. מעמדו כעד מדינה מסמן את האנשים שנגדם עמד להעיד כרוצחים פוטנציאלים. שני ארגוני פשע נוספים שבוחשים בקלחת גם הם מועמדים לתפקיד החשוד המיידי.

האם הגיע לשי למות? נדמה שיש תמימות דעים בנושא, אבל שולי ברזני וצוותו יוצאים בכל מקרה לצוד את הרוצח. זהו תפקידם. קשה למצוא קצה חוט מהימן בתוך סבך המועמדים והחשדות, פשע נוסף משתלב בחקירה, הם טועים בראיית מנהרה שגורמת להם להתמקד באדם הלא נכון, חשודים טבעיים נמחקים מן הרשימה ואחרים נוספים אליה, עד שמידע שמגיע כמעט באופן אגבי מצביע על הפיצוח (שניחשתי עוד לפני החוקרים, ונהניתי לגלות שצדקתי). ומכיוון ששוטרים הם גם בני אדם, הם מתמודדים לא רק עם אתגרי החקירה אלא גם עם בעיות אישיות ועם שדים פנימיים.

דבר אחד התמיה אותי. הספר מתרחש בימים אלה ממש. המלחמה מוזכרת בו, אבל רק בשולי השוליים, ובעיקר בשל השפעתה על עסקי המפעל. יש משהו לא טבעי בהתעלמות מנוכחותה הכל כך דומיננטית בחיי כולנו. פרט לכך, מיכל לוי-שלו כתבה ספר קצבי, מפותל, אמין למרבה הצער, ושילבה במינון מוצלח בין סיפור החקירה לסיפוריהם של החוקרים, בעיקר זה של שולי. זהו הספר השלישי בסדרת ספרי שולי ברזני, והארועים שארעו בשני הספרים הקודמים נוכחים כאן. מכיוון שלא קראתי אותם, אני יכולה להעיד שאפשר לקרוא את הספר הזה ללא רקע מוקדם. אני מניחה שיש יתרון לרצף, אבל הסיפור עומד בפני עצמו, והשפעות ארועי העבר מוסברות.

איור העטיפה המושך את העין אף הוא יצירתה של הסופרת.

בהחלט טוב לסוגו.

כנרת זמורה

2024

כותרת משנה: קצרים ארוטיים מיום־יום ישראלי

ספרות ארוטית היא לא כוס התה שלי. היא יכולה להיות טובה, כמובן, אבל יותר מדי ספרים בסוגה הזו נדמה כאילו נכתבו למען הארוטיקה בלבד. אני רוצה הרבה מעבר לכך, ולכן נוטה להצהרה שבמשפט הראשון. חשבתי שזו תהיה החוויה שלי גם עם הספר הזה, שמכריז על ארוטיקה בשמו וגם בכותרת המשנה שלו, אבל קריאת הסיפור הראשון באתר עברית שכנעה אותי לקרוא את כולו, ובסיומו הצטערתי שהסתיים כל כך מהר.

שישה הסיפורים מציגים נשים ששקועות בשגרת היומיום, עם בני זוג, ילדים, מטלות שאינן מסתיימות. "אלה החיים שהיא רוצה? היא בכלל העזה פעם לחלום על משהו אחר? לחשוב על משהו אחר? לרצות משהו אחר?", תוהה האשה בסיפור הראשון, ותוהות גם הנשים האחרות. ולא שרע להן, או שהיו עוזבות הכל בלי להפנות מבט לאחור, רק שכשנפתח איזשהו סדק אל אפשרויות מפעימות ומסעירות, הן מניחות לעצמן לפנטז, לפלרטט, להעמיד לרגע פנים שהן רווקות חופשיות כפרפר. הסדק הזה יכול להופיע בדמות פועל מרמאללה הדומה לבראד פיט, או כשובל ריח מפתה שמותיר שכן בחלל המעלית. ה"בגידה" שלהן במשפחתן נעצרת על סף המעשה, למעשה אפילו אל הסף אינה מגיעה, אך המצפון הדוהר בעקבות הדמיון כבר מיוסר.

העמידה הזו על הקו שאינו נחצה בין דמיון למעשה, בצירוף הכתיבה הטבעית והמדויקת של הסופרת, יוצרים חווית קריאה מעניינת, מעוררת מחשבה והזדהות, ומהנה מאוד לקריאה.

בהחלט מומלץ.

בומביז'ה

2024

כשגרמניה תקפה את ברית המועצות ביוני 1941, נחלצו לעזרתה בריטניה וארצות הברית, יריבותיה מאתמול. בשלב זה לא היה בכוחן להשתתף במערכה בפועל, אבל הן שלחו ציוד צבאי רב באמצעות ספינות שהפליגו דרך האוקינוס הארקטי, והמשיכו בכך גם בשנים הבאות. אליסטר מקלין עשה חלק משרותו בתקופת המלחמה על סיפון הסיירת רויאליסט, שהתלוותה ב-1944 אל ספינות המשא. הספר מבוסס במידה רבה על חוויותיו.

ארבע-עשרה ספינות מערכה וספינות ליווי יצאו מסקפה פלו שבסקוטלנד צפונה אל נקודת המפגש עם שמונה-עשרה הספינות נושאות הציוד. אנשי הצוות של כולן התמודדו יום-יום ושעה-שעה עם מה שהרופא של יוליסס כינה "שלושת פרשי האפוקליפסה: קור, חוסר שינה, אפיסת כוחות". טמפרטורה שצנחה הרחק מתחת לאפס, סערות אימתניות, משמרות תכופות ואינטנסיביות לתחזוקת הספינות שניזוקו מאיתני הטבע, דחקו את האנשים אל קצה גבול היכולת. "אנשים אפסי כוח, חסרי שינה, קופאים מקור ומן המעילים הרטובים, אפורי פנים ויגעים, ברכיהם כושלות מחולשה, מרעב ומחוסר שינה, ובלבותיהם הזכרונות, המתיחות ותשישות הגוף היתרה של מאה לילות אין קץ כאלה". אבל הטבע העוין היה אולי החלק הקל של תלאותיהם. מוקשים ימיים נזרעו בנתיביהם, צוללות ארבו להם, ספינות מלחמה גרמניות זינבו בהם, ובחודשי החורף, כשהים קפא והם נאלצו לשוט קרוב לחוף נורבגיה, הותקפו גם מן האויר. גורלה של השיירה שהובילה הסיירת יוליסס הושפע מזה של הכאובה מבין השיירות, 17 PQ מ-1942. בזו אחר זו נפגעו ספינות, חלקן נאלצו לחזור על עקבותיהן, רובן טובעו. משלושים ושש הספינות רק חמש הגיעו אל יעדן. ברקע ריחף איום בדמותה של הספינה הגרמנית טירפיץ, שאמנם לא יצא אל הפועל, אך השפיע על קבלת ההחלטות של מפקדי השיירה.

אליסטר מקלין מתאר דקה אחר דקה את קורות השיירה, החל מן הסירוב של המפקדה לאפשר לאנשי יוליסס כמה ימי מנוחה, ועד המפגש המתסכל של אחד הניצולים עם אותם אנשי מפקדה שלא יכלו לתפוס את שעבר על הצוות של הספינות. מקלין עושה כמיטב יכולתו להעביר אל הקוראים ולו מקצת מן התשישות, מן האימה ומן הרוח האיתנה של השיירה. תיאוריו חיים, סוערים, יורדים לפרטי פרטים הופכי בטן ומעוררי חלחלה. הוא מתאר גם את התנהלות מפקדי יוליסס, את השיקולים – הנכונים והשגויים – שהדריכו אותם. הוא מתאר דמויות מפתח בלתי נשכחות, כל אחת ואופיה, ואת הדינמיקה ביניהן. והוא מנסה להבין מה החזיק אותם יחדיו, נחושים להמשיך קדימה, להשלים את המשימה, למרות המוות שמסביב. "כאלה היו המשענות, העוגנים הגדולים, שליכדו את "יוליסס" באותו שחר קודר ומר – גאוה, רחמנות, חיבה, צער, ויצר הקיום היסודי […] לא היתה שנאת האויב […] הם אף לא ראו את עצמם כנלחמים למען המלך והארץ".

התרגום הנאה של שמואל גילאי התיישן מעט עם השנים שחלפו (תרגום חדש של נעה בן פורת ראה אור ב-2007), אך עוצמתו של הספר אינה נפגעת מכך. "הסיירת 'יוליסס'" הוא ספר מרתק, מעורר השראה, ולמרבה הדאבה עדיין רלוונטי בעולם שאינו מצליח להתעלות ולחדול ממלחמות.

"כל מקום שסכנה בו, כל מקום שהמוות בו, שם יכולת למצוא את "יוליסס", מתגלה כרוח רפאים מתוך עמוד ערפל, או נוכחת שם בדרך נס, שעה שהדמדומים הקודרים של שחר ארקטי מביאים עמהם רק את האיום, לעתים כמעט את הבטחון, כי לא תחזינה עיני האנשים בשחר הבא".

מומלץ מאוד.

HMS Ulysses – Alistair MacLean

עם עובד

1978 (1955)

תרגום מאנגלית: שמואל גילאי

את טום סוייר אין צורך להציג. הילד התחמן, ההרפתקן, ההולך שבי אחר דמיונותיו, מוכר וידוע. פרשת צביעת הגדר הפכה מזמן לקלאסיקה, אהבתו לבקי מרגשת גם היום, והאוצר שנופל לידיו ולידי האק עדיין משמח. חזרתי אל הספר בעקבות קריאת "הרפתקאותיו של האקלברי פין" במהדורתו המוערת, גם מתוך סקרנות לגלות איך אחווה אותו אחרי שנים, וגם כדי ללמוד מן ההערות שצורפו אליו.

המתרגם יניב פרקש התמודד גם כאן יפה עם שפה לא קלה לתרגום. ההערות בספר הזה הן שלו, וכפי שהוא מסביר בהקדמה, בהעדר מהדורה מוערת בשפת המקור הוא הונע מתוך סקרנות להעמיק במקורות ובפרשנות. בפורמט הדיגיטלי ההערות מרוכזות בסופו של כל פרק, מבנה שמאפשר קריאה רצופה בטקטס ללא הסחות דעת, והנאה מן ההערות בנפרד.

בשונה מן הספר המוקדש להאקלברי, שחשתי כאילו הופנה למבוגרים אבל כך שגם ילדים ייהנו ממנו, בספר של טום התחושה היא הפוכה. הסופר כותב במבוא לספר כי הוא מיועד לקוראים צעירים, ויחד עם זאת "חלק מכוונתי היה לנסות להזכיר בנועם למבוגרים כיצד נראו פעם הם-עצמם, כיצד הרגישו וחשבו ודברו, ואילו מפעלות מוזרות העסיקו אותם מדי פעם". הספר נקרא ברובו כהרפתקאות תמימות של ילד שובה לב, והקורא המבוגר, כך נראה לי, קורא אותן בחיוך סלחני ונוסטלגי. גם האקלברי וגם טום מוצאים עצמם במאבק שהסופר הגדיר בדברו על האק כ"התנגשות בין לב בריא למצפון מעוות", אבל בעוד בספר של האקלברי ההתנגשות הזו מניעה חלקים נרחבים מן העלילה, לצד הרפתקאות מלבבות, בספר של טום היא נוכחת אך אינה דומיננטית. יתכן שמשום כך, משום העומק הרעיוני, האקלברי דיבר אלי יותר מטום.

למארק טוויין היו דעות מוצקות על החברה בימיו, לא בהכרח מחמיאות, והוא הביא אותן לידי ביטוי בספריו. גם כאן, למרות שמדובר בספר הרפתקאות קליל יחסית, השתרבבו כמה מהן. הנה שתיים לדוגמא.

בתיאור תחרות חיבורים יומרניים הוא מתייחס, בין השאר, לנטיה הספרותית להטיף: "ויחוד שציין והכתים אותם במובהק היה ההטפה המושרשת והבלתי נסבלת שכשכשה בזנבה הקטום בסופו של כל אחד ואחד מהם. יהא אשר יהא הנושא, נעשה מאמץ מייסר לעקמו לכיוון כזה או אחר שהדעת המוסרית והדתית תוכל להגות בו ולהתחזק לאורו. הצביעות הבוטה שבהטפות הללו לא די היה בה להביא לסילוק האופנה מבתי הספר, ועד ימינו-אנו לא הצליחה לעשות זאת; יתכן שלעולם לא תצליח, כל עוד עומד העולם על מכונו".

וזה מה שיש לו לומר על הנהיה הבלתי מוסברת אל פושעים, שמתמיהה גם היום: "סברו שאינג'ן ג'ו רצח חמישה מתושבי העיירה, אך מה בכך? אפילו היה הוא השטן בכבודו ובעצמו היו נמצאות די סמרטוטיות שישרבטו את שמותיהן על בקשת חנינה ויזילו עליה דמעות ממפלי-התמיד הפגומים והדולפים שלהן".

הספר מלווה באיורים המקוריים של טרו ויליאמס. את העטיפה הנאה ציירה כריסטינה קדמון.

מהנה ומומלץ.

The Adventures of Tom Sawyer – Mark Twain

אריה ניר

2009 (1876)

תרגום מאנגלית והערות: יניב פרקש

"המורשת" הוא מכתב שכותב וֶנק, חייל משוחרר אחרי מלחמת העולם השניה, לאחיו של סגן שֶלינג, מי שהיה המפקד שלו. כבר בתחילת המכתב הוא מבשר לנמען ללא כחל ושרק כי אחיו, שנחשב נעדר, מת מזה חמש שנים. ליתר דיוק, נרצח בידי שְנֶקֶר, חבר לספסל הלימודים של שלינג, וכעת שכנו של אחיו. שנקר, שידע כמובן ששלינג מת, נמנע מסיבות מובנות מלבשר את הבשורה המרה למשפחתו של שלינג.

ונק מתאר את האישיות השונה של שני הגברים, ואת הפערים הבלתי ניתנים לגישור באופן התנהלותם, פערים שמביאים בסופו של דבר לתוצאה הטרגית. שנקר הוא קצין יהיר, מלא מעצמו, רואה בחייליו פיונים שאמורים למלא בצייתנות את תפקידם בכל מחיר. שלינג רואה את האבסורד שבגרירת בחורים נחמדים, המתנהגים בדרך כלל כהלכה, אל העולם הצבאי, אל החזירוּת שבקסרקטין. "אסור היה להם לעשות מהם חיילים", כך הוא מאמין. הוא מתקומם נגד שרשרת הגניבות לאורך קוי האספקה, שכתוצאה ממנה אנשיו רעבים כל הזמן, ומבקש למצוא דרכים להאכיל את החיילים כהלכה ולאפשר להם שינה מספקת. השעמום והחדגוניות, שחווה שלינג בחזית האטלנטית, כנראה גורמים לו לאבד מעט את הרסן, והוא מעז להתבטא נגד היטלר. גם אם הוא נזהר לעשות זאת בדלתיים סגורות, ורק באוזניו של ונק שהפך לאיש סודו, סופם של הדברים לדלוף ולהוסיף שמן למדורה. על רקע זה הסכסוך בינו ובין שנקר, הממונה עליו, הולך ומחריף עד הסוף הטרגי.

"המורשת" הוא ספר על חברוּת חוצת מעמדות. מן הרגע הראשון לפגישתם חשו ונק ושלינג כי מצאו נפש תאומה. "באמת ובתמים היינו כשחיינים שחשו את עצמם בודדים ואבודים במים רבים, ופתאם הם מביטים סביבם ורואים שעוד מישהו נמצא לצדם". זהו גם סיפורם של החיילים בחזית, שנה אחר שנה של משימות שמירה חסרות תכלית בקצה הצפון-מערבי של אירופה, ובעקבותיהן סערת הקרבות בחזית הרוסית. ויותר מכל זהו ספר אנטי-מלחמתי, המוחה נגד מלחמות בכלל, ונגד כאלה שמוכתבות מלמעלה כגחמת המנהיג בפרט, מלחמות המביאות "מליוני בני אדם לצעוד בפשטות לעבר המוות, נטולי כוח רצון, למרות מורך הלב והפחד".

בל כתב את הספר ב-1948, כשהמלחמה עדיין היתה זכרון חי, אך הוא ראה אור רק ב-1982. אמירותיו ברורות, תיאוריו מלאי חיים, ותחושות הבזבוז, היאוש וחוסר התוחלת, מחלחלות גם אל הקורא בן זמננו.

Das Vermächtnis – Heinrich Böll

אדם מוציאים לאור

1984 (1948, 1982)

תרגום מגרמנית: גדעון טורי

אסטסיון דה אוליבו, תחנת הזיתים, היא עיירה שוקעת בלבה של צ'ילה. פעם היתה זו עיירה שוקקת חיים, מוקד משיכה לתושבי הסביבה, עד שכביש ראשי חדש שנסלל הפך אותה מבודדת וזניחה. "לכביש הראשי יש צבע כסף, הוא ישר כמו סכין; באבחה אחת הוא שיסף את חייה של אסטסיון דה אוליבו, שנחה לה בעיקול חביב בדרך הישנה. המטענים לא הועברו עוד ברכבת כמו קודם, אלא במשאיות ובכביש. הרכבת לא עברה עוד יותר מפעם או פעמיים בשבוע. נשאר בקושי קומץ תושבים".

יש מי שמשגשג גם כשכל סביבתו דועכת. דון אלחו, העשיר המקומי, שהוא גם פטרון וגם רודן, רוכש בזה אחר זה את הבתים שבהם עדיין נותרו דיירים. יום אחד יהרוס את כולם, ואת חורבותיהם יבלעו הכרמים שהוא מטפח. בבית אחד הוא צפוי להתקל בהתנגדות לפינוי, בית הבושת שהקימה חפונסה הגדולה, ושמנהלת בתה חפונסיטה בשותפות עם מנואל/מנואלה, טרנסווסטיט שתומרן להיות אביה. מנואלה, המנותק במידה רבה מהמציאות, רוצה רק הזדמנויות ללבוש את שמלתו הקרועה והמרופטת ולרקוד בפני אנשים, גם אם הוא מבין שהם אינם מריעים לו אלא מלגלגים עליו. חפונסיטה אינה מכירה חיים אחרים, ואינה מעוניינת להכיר אותם. "היא והעיירה כולה שקעו באפלה. מה אכפת אם הכול מתפורר, זה לא משנה כל עוד היא לא מוכרחה לעבור או להשתנות. לא. כאן היא תישאר, אפופה בחשכה הזאת שבה דבר לא יכול לקרות שאינו מוות בלתי מורגש, מוקפת בדברים המוכרים מימים ימימה".

המקום שאין לו גבול הוא הגיהינום, כך מסביר מפיסטופלס ב"דוקטור פאוסטוס" מאת כריסטופר מארלו. העיירה השוקעת היא גיהינום של עוני, ניצול, רמאות ואלימות. בתוך העיירה ניצב ביתם של חפוסינטה ומנואלה, שדייריו יהיו הבאים בתור לחוות את אובדן הגבול. ובתוך הבית נמצא מנואלה האומלל, טרף לבוז ולכוחנות אלימה.

חוסה דונוסו, בתרגומו היפה של משה רון, מיטיב לתאר את אוירת הפחד, אי הוודאות, הדיכוי וחוסר האונים שחווים גיבוריו. דווקא בשל היכולת הזו שלו עבר זמן עד שהתחלתי להבין מה מתרחש שם, וקצת הלכתי לאיבוד. נדרשה קריאה חוזרת של הפרקים הראשונים, לאחר סיומו של הספר, כדי לגלות כיצד הסופר יוצר אוירה, ומבשר את שעתיד להתרחש בהמשך העלילה.

עצוב ומומלץ.

El Lugar sin Limites – José Donoso

אפרסמון

2024 (1966)

תרגום מספרדית: משה רון

ג'קי לוי מספר בעשרת סיפורי "כאן לא בית קפה" אודות ההווי המיוחד של בתי הכנסת, באמצעות דמויות שהוא פוגש בתוכם ובסביבתם, ובאמצעות ארועים שהוא עד להם או שאודותיהם הוא שומע. מן הסיפור הקצר הראשון, שבו מככבות שתי דמויות צנועות בפינה השמאלית האחורית בשטיבל בשכונה חרדית, ועד הסיפור הארוך האחרון מרובה הדמויות המתרחש בקיבוץ דתי, הוא לוכד פרטים קטנים, מאיר תופעות, וכמספר סיפורים מחונן מרתק את קוראיו.

סיפוריו של לוי שופעי הומור, המופנה בעיקר פנימה, כלפי המגזר שאליו הוא משתייך. לא פעם מצאתי את עצמי צוחקת בקול, אבל לצד הצחוק וההנאה מן החן של הסיפורים, כל אחד מהם מותיר גם חומר למחשבה.

"התפיליפיני שלי", שהוא אולי הנוגע ללב מכולם, ולבטח האינטימי מכולם, מתאר את קשר הנאמנות בין יהודי קשיש למטפל הפיליפיני שלו, שמסייע בידו באהבה ובסבלנות להניח תפילין. היהודי ימצא דרך להשיב למטפל כגמולו, גם אם יעורר עליו את זעמם של מכריו. "רוני", שמציף את עיוותי האינטגרציה הבין-עדתית בישיבה (אבל, כך אומר המספר, "מיותר לחטט בזה. ולא תמיד צריך להרים את כל המכסים של כל הסירים ולרחרח"), עוסק באופן בו הזכרון מותאם למיתוס שמבקשים להנציח. "החזוּקה של חזקל" מתאר בחיבה ובהומור רב את הדרך בה כל מתפלל קבוע כובש לעצמו חלקה זעירה בטקס, ואוי לו למי שיסיג את גבולו של האחר. "סוד הצמצום" מוצא יעוד למי שהיה ילד שלא הצטיין בדבר למעט בבנית מיניאטורות מנייר, ומדבר בשבח כוחה של האהבה. "רצון רב" מספר על מניין של צעירים דתיים בשכונה חילונית, שקיבלו לשימושם בשבתות ובחגים את אולם הספורט של בית הספר, וכעת בנו בית כנסת של קבע ומתפצלים בין המבקשים למנות רב למתנגדים. "החתן מאיי הבתולה" הוא היחיד המתרחש מחוץ לישראל, ובו רב בעל רעיונות מקוריים מצליח לגרום לחבר בקהילה לחזור בו מכוונתו לשאת אשה נוצריה. הדמות הראשית ב"כגן רענן", סיפור עם תפנית פמיניסטית, הוא צעיר שחזר ממסע של חיפוש עצמי בהודו, והקים בגינה מקומית מניין נטול סממנים פיזיים של בית כנסת."זורח הבלש" מתמקד בדמותו של מתפלל טרחן, שאיש אינו תופס את עומק בדידותו, היודע הכל על כולם, ומבקש לצקת את בית הכנסת ואת באיו בתבנית הסטנדרטים של עצמו. "קובי ושאזו" מתנקז אל אבחנה מעניינת של שאזו החזן, בן לדורות של חזנים, לגבי קובי, אחד המתפללים ובנו של מספר סיפורים שלא ירש את כשרונו של אביו. "גבע דגן" הסיפור הארוך מכולם החותם את הספר, הוא תיאור רב דמויות ורב אירועים של קיבוץ דתי בצפון הארץ, הכבול בתקנונים שהמציא לעצמו, ומתקשה להתמודד עם כוחנות שנכפית עליו. התיאורים המקוצרים הללו הם רק בגדר תמצית מייצגת, וכל אחד מן הסיפורים מכיל הרבה יותר מכך.

יש בכתיבה של ג'קי לוי משהו שמזכיר את שלום עליכם, למרות הפער המשמעותי שבין הבטחון השופע של בוגר בני עקיבא לבין יראת הגלות. שניהם מעניקים תשומת לב לפרטים, עושים שימוש בהומור עצמי, שיכול להיות לעתים שחור עד אבסורדי, ומפגינים רגשות חמלה ואהבה כלפי גיבוריהם, גם, ובעיקר, אם הם פגומים.

בגלל נושאיו של הספר, ובגלל הכשרון הסיפורי הבולט של הסופר, אני חושבת שלמרות שהוא מעוגן בתוך ההווי הדתי הוא יכול לדבר אל קהלים מגוונים. מצד שני, מי שאינו דובר את הז'רגון יחמיץ הרבה מן החן, ואולי אף ימצא עצמו אבוד בקטעים מסוימים.

להדגמת סגנונם של הסיפורים, הנה קטע ששעשע אותי מתוך "קובי ושאזו", ומתייחס אל המתפללים בעת שהם מאזינים לקריאה בתורה:

באותה שעה עצמה היו כל באי ההיכל מניחים על ברכיהם את חומשי בית הכנסת, עותקים מנוקדים עם אותיות כמעט ילדותיות של קידוש לבנה, וכדרך כל היהודים מכל העדות והזרמים היו ממתינים לקורא שימעד. כל שגיאה קטנה שהיא. שיקרא "הוא" במקום שיש לומר "היא". שיניח את סוף הפסוק במקום שאינו סוף פסוק כאותם עגלים שקוראים "עיניים להם ולא יראו אוזניים". אמת, לא הכי הוגן בעולם לתקן את הקורא מתוך חומש מנוקד ומפוסק בשעה שהוא עצמו עומד מול שורות סת"ם שאין בהן פסיק או נקודה או קמץ או חולם, אבל מה כוחה של הוגנות לעומת כוחה של מסורת? והמסורת בבית הכנסת היתה שכולם מוזמנים לתקן ואף מקבלים את ההזמנה בשמחה. ובקולניות. ובעקבות כל שגיאונת וכל בליעונת.

נהניתי מן הספר הנאה מרובה, ואני שמחה להמליץ עליו.

האיור הנאה שעל הכריכה הוא יצירתו של שי צ'רקה.

כנרת זמורה

2020

רחל רודניצקי עלתה לארץ ישראל אחרי מלחמת העולם הראשונה. כחצי שנה אחרי שעזבה את ביתה בביאליסטוק קבלה ממנה משפחתה תמונה ומכתב, שבו ספרה כי היא עובדת בסלילת כביש וכל חלומותיה התגשמו. רחל נפטרה מסרטן בשנת 1937, בהיותה בת שלושים ותשע בלבד. בנה האמצעי, יצחק לנדסמן, שהתייתם בגיל שבע, הוא אביה של נילי לנדסמן. בספר "הפועלות" היא מתארת את הנשים החלוצות בנות דורה של סבתה, ומתרכזת בדמותה של רחל אחרת, רחל כצנלסון-שז"ר.

תופעת החלוצים, שנטלו את גורלם בידיהם, שינו לחלוטין את המסלול שנועד להם, ובחרו בעמל מפרך ומסכן חיים, אינה חדלה לעורר תמיהה והשתאות. הבנות שבחבורה זו, ששאפו לשותפות מלאה ושוויונית, התמודדו, נוסף על הקשיים שחוו כולם, גם עם הציפיה מהן להוות תחליף לאמהות ולאחיות שנותרו מאחור ולהסתפק בתפקידי נשיים מסורתיים.

הספר סובב אמנם סביב דמותה של רחל כצנלסון-שז"ר, אך הוא מספר גם את סיפורן של דמויות נשיות דומיננטיות נוספות. ביניהן חנה כצנלסון, אחותו של ברל, שהיתה בין השאר מחניכותיה של חנה מייזל-שוחט; דבורה דיין, בת מפונקת להורים אמידים שהפכה מומחית לפרות; ליליה בסביץ, ממנהיגות תנועת הפועלות; בתיה ברנר, אחותו של יוסף חיים ברנר, ממייסדות עין חרוד; רחל המשוררת, שסיפורה מוכר, ופה היא מצטיירת באופן בלתי מחמיא; ועוד. כולן נשאו בגאווה את התואר "פועלת", וניהלו קרב מאסף נגד הכוונה להסיר בשנים מאוחרות יותר את המילה משמו של הירחון "דבר הפועלת", שייסדה רחל כצנסלון-שז"ר ב-1934. רחל, שכמו רבות מנשות התקופה מוזכרת בעיקר כאשתו של בעלה (או כאמו של, או כאחותו של), היתה בין שאר מעלותיה מסאית, סופרת מוכשרת, האשה הראשונה שזכתה בפרס ברנר, ושנים מאוחר יותר גם כלת פרס ישראל.

ניכר כי נילי לנדסמן ערכה תחקיר מקיף, וכתיבתה מתאפיינת באכפתיות ובכבוד, גם אם דמויותיה הן בשר ודם על מעלותיהן ועל חסרונותיהן. למרות שכבר קראתי פה ושם על כמה מן הנשים, הספר העשיר אותי בידע, והמידע ההיסטורי יחד עם הכתיבה הנוגעת מספקים חווית קריאה טובה ומומלצת.

את העטיפה המושכת אייר ירמי אמסטר.

אסיים בתמצית מאמר בשם "הימים החמורים" שכתבה רחל כצנלסון-שז"ר ב-1947: "טרם היו לישוב ימים מחרידים כימינו אלה. רב מדי מספר החזיתות. הֵגיחה ממִסתרה הסכנה האורבת לישוב מראשיתו – סכנת ההתנקשות של השכנים. אך סכנה זו, שנשקפת מבחוץ, מדאיגה פחות מהסכנה בחזית הפנימית". נדמה כי נכתבו הדברים בימינו.

חרגול ומודן

2024

החפרפר טורח להכין את ביתו שתחת האדמה לקראת האביב, מנקה ומקרצף ומסייד בשקדנות, עד שרחש האביב מעליו קורא לו לצאת. הוא משליך את מברשת הצבע מידו, מפטיר "שהכל יתפוצץ, נמאס לי לשפץ", וחופר את דרכו החוצה. השמש, הפריחה, תחושת החופש, כל אלה ממלאות אותו חדווה, ויותר מכל הוא מתפעם מן הנהר שאותו הוא רואה לראשונה. השיטוט המאושר הזה מוביל אותו לחברות עם עכברוש המים, טיפוס טוב לב, שמח בחייו, והחבר שכל אחד צריך. חייהם של החברים החדשים משתלבים באלה של הקרפד העשיר, השחצן, הקפריזי, שחי בטירה לצד הנהר, נסחף בהתלהבות אחרי כל גחמה העולה בראשו, ויוצא מכל תסבוכת שחצן ומלא מעצמו עוד יותר. את הרביעיה סוגר התחש, המבוגר האחראי, הרציני, שתמיד מזומן עם תכנית ועם עצה לשעת הצורך.

אם הדברים שלמעלה נשמעים כתיאור של ספר ילדים, יש בזה משהו מן האמת. יש בספר חן ופשטות ותום שיכולים לכבוש את לבם של קוראים צעירים, ואם יש בו מסרים כלשהם הם מוכמנים יפה ואינם מוטחים בפני הקוראים. אבל כמי שכבר מזמן אינה ילדה אני יכולה להעיד שהספר הקסים גם אותי. הוא מצחיק ונוגע ללב, דמויותיו מייצגות בנאמנות טיפוסים אנושיים מציאותיים עד מאוד, והדינמיקה ביניהן יכולה לשמש מודל לאופן שבו אנשים צריכים לנהוג זה בזה.

הארבעה, בהרכבים שונים, לפעמים עם חברים נוספים, עוברים חוויות בקשת שבין פרוזאיות למיסטיות. החפרפר והעכברוש יוצאים לחפש את בנו של כלב הים שאבד והותיר את אביו שבור לב; החפרפר הסקרן יוצא לשיטוט ביער, ומבלה שם שעות של אימה עד שהעכברוש מגיע להציל אותו; התחש מתכנן תרגיל לשחרור הטירה מפולשים; ועוד הרפתקאות פשוטות עד דרמטיות, שכוחה של הידידות מניע אותן ומביא אותן לסיום משמח.

והקרפד? הוא מבטיח שוב ושוב לעשות מאמץ לרסן את דחפיו, אבל רוב הזמן אינו מסוגל לכך, וכשהוא נחלץ מצרה יש לו תמיד סיפור חדש לפאר בו את עצמו. "רוב סיפוריו היו בעצם מהסוג של מה-שיכול-היה-לקרות-אלו-חשבתי-על-זה-בזמן-במקום-עשר-דקות-אחר-כך. אלה הן תמיד ההרפתקאות היפות והמרתקות ביותר, ומדוע לא נחשוב אותן לשלנו, ממש כמו הארועים הפחות מוצלחים שקרו באמת?"

הספר תורגם לעברית מספר פעמים. כל מתרגם ושיטתו, אך כולם שימרו את השם המאוושש שהעניק לו המתרגם הראשון, יונתן רטוש. התרגום שהגיע אלי הוא של יעל רנן, ונהניתי מיופיו הנאה מרובה.

את הספר מלוות תמונות מהסרט משנת 1984, ועיטורי העמודים לקוחים מהמהדורה האנגלית של 1983.

משובב לב ומומלץ.

The Wind in the Willows – Kenneth Grahame

אדם מוציאים לאור

1986 (1908)

תרגום מאנגלית: יעל רנן