קטגוריה: ספרים מומלצים

שייע גלר היה גבר צעיר, בראשית שנות העשרים לחייו, כששוחרר ממחנה ריכוז, ומצא עצמו לבדו בעולם. כששהה במחנה הבראה שניהלו המשחררים, ושאל את נפשו למות, התמזל מזלו וניצול אחר פרש עליו את חסותו, הצליח להפיג מעט את דכאונו, וכשעלו לארץ שיכן אותו בבית הוריו בירושלים. למרות תשומת הלב והחיבה שהורעפו עליו, שייע לא הצליח למצוא לעצמו מקום, עד שנסע באקראי לחוף הים של תל-אביב, ושם, כפי שאמר שנים אחר-כך, חש כי "הים זה כמו חיבוק, כמו חיבוק של אבא ואמא ואלוהים ביחד". מיטיביו הירושלמים הצטערו להפרד ממנו, אך לא עמדו בדרכו. יתרה מזו, הם מסרו בידיו ספר יקר ערך, שהיה הן סמל לתמיכתם והן רשת בטחון כלכלית לשעת הצורך.

בתל-אביב קשר שייע את חייו באלה של נוּשָה, ניצולת שואה שנפלה יחד עם אחותה התאומה לידיו של מנגלה. נושה לעולם לא תוכל ללדת, והיא נוצרת סודות שאינה מוכנה לשתף בהם אפילו את שייע, אבל למרות עברם השב בלילות לבעת אותם, שני האנשים המצולקים והמיוסרים הללו מנהלים זוגיות קרובה ואוהבת. שייע הפך עם השנים לאינסטלטור, נושה מרוצה מהבחירה להיות עקרת-בית. "אתה ואשתך זוג לדוגמה", אומרים להם אנשי שכונתם. "אפשר רק לקנא כשרואים זוג מושלם כמוכם".  

עלילת הספר מתרחשת בעשרים השנים שאחרי המלחמה, ויוצרת פסיפס אנושי המחייה את תל-אביב של אותה תקופה באזור שסביב הנמל. נושה ממלצ'ט 9 ושייע משינקין 24 עוברים אחרי נישואיהם לרחוב קטן בצפון רחוב בן-יהודה. תשעה הדיירים בבית הגיעו ממקומות שונים, ביניהם זוג מרומניה, אשה מהונגריה, מרים משקולות ערבי הומו מיפו, ועוד. אליהם מצטרפים תושבים ברחובות הסמוכים, בהם צעירה שנטשה את החיים במאה שערים, הולנדי נוצרי שנפשו נקשרה בארץ, סֵפָּר שמפליג בסיפורים, ילד שכובש את לבה של נושה, ואחרים. עם אחדים נרקמת חברות אמיצה לכל החיים, עם אחרים לומדים להסתדר. הספר שופע אזכורים של מקומות שהיו ושל ארועים שארעו, ארועים היסטוריים גדולים כמו החלטת כ"ט בנובמבר ומקומיים כמו חנוכת מלון הילטון, הקמת מבנים מונומנטליים כמו גני התערוכה וצנועים כמו הצריף של אביגדור שלידו נעצרו אנשים כדי לשמוע "בחור גבוה ורזה, שהיה לו קול נהדר. קול של קטיפה, כמו שאומרים".

הערה אגבית באשר ליום הולדתו של ההולנדי פותחת את סגור לבה של נושה. למעלה מחמש-עשרה שנים אחרי חתונתם, היא מספרת לשייע את הסוד שמעיק עליה, שאותו לא חלקה עם איש, והגילוי מערער אותו. באותה נשימה היא מתוודה על מעשה שעשתה לאחרונה, וכמעט מביאה את הקץ על נישואיהם. בני הזוג יצטרכו, אם ירצו בכך, למצוא את הדרך לאחות את הקרע. האם ירצו ויצליחו?

אסתי קון כותבת נהדר. כוחה גדול בפרטים קטנים המצטרפים לשלם, ובמבט חומל ואופטימי למרות המכאובים. אמנם הספר מתנקז בסופו של דבר אל דרמה, אך ברובו הוא מתנהל בניחותא, ועלילתו ניזונה מסיפורים נפרדים הנרקמים אל תוך חייהם של בני הזוג. הנינוחות הסבלנית הזו מאפשרת היכרות קרובה עם הבריות, יסוריהם ושמחותיהם הם יסורינו ושמחותינו, והספר פועם חיים.

מומלץ בהחלט.

מטר

2009

טֵנַר נלקחה מהוריה כשהיתה בת חמש, והוכשרה לשמש ככוהנת בקברים של אטואן. ליתר דיוק, היא היתה התגשמותה הגופנית של הכוהנת שמתה, שהיתה בזמנה התגשמותה של זו שלפניה, וכך במשך מאות שנים אל תוך העבר. שמה נלקח ממנה כשהגיעה אל היכל הכס, מקדשם של האלים חסרי השם, ומעתה ואילך כונתה ארהא, הטרופה. היא חיה בבדידות, חברה היחיד הוא סריס העומד עליה לשרתה ומופקד על שלומה. מעמדה הוא של שליטה, אך היא בעצם שבויה של הגורל שנכפה עליה.

גורלה מקבל תפנית חדה כשבהגיעה לגיל חמש-עשרה היא מגלה גבר זר במבוך האפל שתחת ההיכל, מקום שבו איש מלבדה אינו רשאי לשהות. הגבר, המציג עצמו בכינוי נץ הוא הקוסם גֶד, שקורותיו סופרו בספר ארץ-ים הראשון. היא חסה על חייו, הוא מחזיר לה את שמה ובעקיפין את זהותה. "כל אחד מאתנו לבדו חלש, אך עם האמון אנחנו חזקים, חזקים יותר מכוחות החושך", הוא אומר לה, והיא זוכה באפשרות לבחור בחֵירות על פני השעבוד שנכפה עליה.

קרן שפי, באחרית דבר מעניינת, מתייחסת בין השאר למהותם המעורפלת של האלים חסרי השם. אני חושבת שאחד הנושאים המרכזיים בספר הוא הקיבעון, האמונה הבלתי מבוססת בישויות הבלתי ברורות הללו, והשחרור ממנו. עוד בתקופת החניכות, כשהילדה התבוננה באבנים שעל הקברים, היא חשה כי "הן עמדו שם הרות משמעות, ואף על פי כן לא היתה שום דרך לדעת מה כוונתן". דברים שאמרה בתמימות חברתה באותה תקופה פתחו בפניה "עולם זר לחלוטין שלאלים אין כל חשיבות בו", אך היא בחרה להתעלם מאפשרות היותו. כשגֶד, ואחר-כך כוהנת יריבה, מעלים אור במערות שבהן נאסר לעשות זאת, אמונתה מתערערת משום שחסרי השם אינם קוטלים אותם. האם האלים הללו קיימים? האם היו קיימים אי פעם ומתו? עבור מי שלא זכרה דבר מילדותה, והכירה בכל העולם רק את מקום הקברים של אטואן, השאלות הללו מערערות. גֶד סבור כי חסרי השם הם כוחות החושך, ההרס, הטירוף שנוצרים כשבני האדם סוגדים לאכזריות ולרוע, וככאלה הם ממשיים, לא אֵלים אך בעלי כוחות.

לספר מצורפת גם אחרית דבר שכתבה הסופרת ארבעים שנה אחרי כתיבתו. מעניין לקרוא, בין השאר, אודות התייחסותה לנושא של "גיבורה" לעומת "גיבור", ואודות הבחירה לשלב בין כוחותיו של הגבר לאלה של הנערה ולגרום להם לבטוח זה בזה כדי להשתחרר יחדיו.

כמו "הקוסם מארץ-ים", גם הספר הזה כתוב היטב, נושאיו השלובים יחדיו מעוררי מחשבה, הדמויות אמינות, וטנר כובשת לב. תומר בן אהרון העניק לספר תרגום נאה וקריא, שני המאמרים שנוספו לספר מאירי עיניים, והאיור של אוריין שביט על הכריכה מושך והולם.

ואין משפט מתאים לסיום, תמיד והיום, יותר מדבריו של גֶד, "אנו זקוקים נואשות לשלום בעולם".

The Tombs of Atuan – Ursula K. Le Guin

הכורסא

2024 (1970)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

שמונה סיפורי "קרקע לא מוכרת", כמו יצירותיה האחרות של ג'ומפה להירי, סובבים סביב חווית המהגרים מאזור בנגל שבהודו לארצות-הברית.

חלקו הראשון של הספר מורכב מחמישה סיפורים נפרדים, וכל אחד מהם נוגע בהיבט אחר של המקומות בהם נפגשות שתי התרבויות, הבנגלית והאמריקאית. כמו בספר "השם הטוב", שם מנסה הבן בצעירותו להיות יותר אמריקאי ופחות בנגלי, ורק בגיל מבוגר יותר מוצא את המקום המתאים לו בין המסורתי למודרני, כך גם הדמויות בסיפורים אלה. ב"קרקע לא מוכרת" בת לאב מהגר מתחבטת בין רצונה לחיות באופן עצמאי-אמריקאי עם בעלה ובנה ובין החובה המסורתית-בנגלית להזמין את אביה האלמן להתגורר איתה. במפתיע, האב המהגר, שגם הוא חי בין שתי התרבויות, אינו מצפה להיות מוזמן. ב"גיהינום-גן-עדן" מתוודה אשתו האמריקאית של גבר מהגר באוזני מכריו שהגיעו אף הם מהודו על הקושי להכיר את מהותו של בן-זוגה: "כל כך קינאתי בכם אז, על זה שאתם מכירים אותו, מבינים אותו בדרך שאני לא אוכל להבין אותו לעולם". "בחירת אכסניה" מתאר בין השאר את חוויותיו של בן למהגרים, שנשלח לפנימיה אמריקאית כשהוריו שבו להודו בשל משרה חדשה, עשה כל שביכולתו להטמע ואף הצליח בכך, אך מעולם לא סלח להוריו על שנאלץ להיות יותר אמריקאי מאמריקאי. ב"רק טוּב" ההורים המהגרים "משוכנעים שילדיהם מחוסנים מפני הקשיים והעוולות שהשליכו אחר גוום בהודו", ומופתעים כשבנם מדרדר. "לא ענין של אף אחד" הוא סיפורה של בת למהגרים, אשה מתבגרת, שנאחזת באירוסים כי כך מצופה ממנה, וכאמצעי להתנער מחיזורים בלתי רצויים.

שלושת סיפורי החלק השני קשורים זה בזה. הֶמה וקאושיק נפגשו בגיל צעיר בזכות הוריהם שהיו מיודדים, ורק בגיל מבוגר יותר הבינה הֶמה כי הם "חיבבו אלה את אלה רק בזכות מוצאם, בזכות זמן ומקום שאבדו להם". הסיפורים הראשון והאחרון – "פעם בחיים" ו"הירידה אל החוף" – מתארים תחנות בחייהם של השניים, שבהן דרכיהם הצטלבו. השני, "סוף שנה", הוא סיפור הסתגלותו, ובעצם אי הסתגלותו, של קאושיק, אל האשה ההודית ואל שתי ילדותיה, שאביה הביא מהודו כשנותר בודד אחרי שהתאלמן.

ג'ומפה להירי כותבת בעדינות, בלי התלהמות, בלי שיפוטיות. למרות הקשיים שחווים גיבוריה, הסיפורים נעימים לקריאה, ותורמים עוד זויות ראיה אל חייהם של מהגרים. נהניתי לקרוא אותם, כמו את ספריה האחרים, אבל הפעם תוך השוואה בלתי נמנעת להגירה ההמונית של ימינו לאירופה. להירי מתארת אנשים שעזבו את מולדתם בשל קשיים כלכליים או חברתיים, ובחרו להיטיב את חייהם במקום זר. גם אם האמריקאיוּת לא היתה לגמרי לרוחם, הם אימצו לפחות חלקים ממנה, שימרו כמיטב יכולתם מנהגים ומסורות שהביאו איתם, וגיששו למצוא את המרחב המתאים להם בין המולדת שעזבו למולדת שאימצו. ההגירה, המוסלמית בעיקרה, לאירופה, כפי שדאגלס מאריי מסביר בהרחבה וברהיטות ב"המוות המוזר של אירופה", אינה מבקשת להטמע, להשתלב ולשלב, אלא לייבא את ארצות המקור ואת תרבותן לאירופה, ולדחוק החוצה את תרבותה. ואירופה מניחה להם לעשות זאת.

חזרה ל"קרקע לא מוכרת" – כתוב היטב, מתורגם היטב, ומומלץ.

Unaccustomed Earth – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

"זה הנס שחוללה הלשכה הכללית למרשם תושבים, היא הפכה את החיים והמוות לסתם ניירות"

סניור ז'וזה הוא פקיד זוטר בלשכה הכללית למרשם תושבים. בַּמקום שבו נרשמים כל ארועי הלידה והמיתה, האנשים הם רק שם סתמי על נייר, כמו שם על מצבה בבית הקברות. ביומיום אפילו לשם עצמו אין משמעות, רק לתפקיד הרשמי או לתפקיד הארעי שממלא אדם בחייו של אדם אחר. בספר שנקרא "כל השמות", לסניור ז'וזה בלבד ניתן שם. כל האחרים מכונים על פי מקומם בחייו, בין אם מדובר במנהל הלשכה או בזו שמכונה "האשה מקומת הקרקע מימין". אפילו כשסניור ז'וזה יוצא אחוז דיבוק לחשוף את חייה של אשה אלמונית, שכרטיס הרישום שלה הגיע לידיו באקראי, הוא אינו מתייחס אליה בשמה אלא רק בכינוי "אלמונית", והוא יודע שאם ימצא אותה, ואם יחליט לדבר איתה, יצטרך להתחיל את ההיכרות איתה מאפס, כי מה שבניירות הוא אות יבשה.  

"כל השמות" הוא ספר על זהות ועל רמיסתה על ידי הסמכות, בין אם מדובר בשררה של הלשכה הכללית למרשם תושבים (שתמיד מוזכרת בשמה המלא, אף פעם לא סתם "הלשכה") על כלל האוכלוסיה, ובין אם מדובר בהיררכיה הנוקשה שבתוך השלכה, שבה הניתוק בין המעמדות השונים כל כך ברור ונוקשה עד כי התעניינותו של המנהל בבריאותו של עובד נחשבת ארוע מהפכני.

זהו גם ספר על בדידות ממאירה ועל היחיד בתוך המערכת הרומסת הזו. סניור ז'וזה, בראשית שנות החמישים לחייו, חי בדירה קטנה הצמודה לקיר האחורי של הלשכה. איש אינו מבקר, אבל נוכחותה של הלשכה מעבר לקיר דומיננטית, כמו שעבודתו בה היא חלק בלתי נפרד מזהותו. בדירה הקטנה, לבדו, סניור ז'וזה מבלה בחברת אוסף המפורסמים שלו, שאודותם הוא אוסף קטעי עיתונות. ערב אחד עולה בדעתו כי מה שחסר באוסף שלו אלה תעודות הלידה של המפורסמים. הוא נכנס בחשאי בלילה אל הלשכה דרך הדלת המחברת אותה לדירתו, דלת שבה נאסר עליו להשתמש, ומרגע זה ואילך הכל מתחיל להשתבש. כרטיס הרישום של האלמונית, שנצמד באופן מקרי אל זה של אחד המפורסמים, מוביל אותו ממעשה אסור אחד אל מעשה אסור אחר, אבל גם כשהוא יודע שהוא מסתבך סניור ז'וזה אינו מסוגל לוותר על אובססית החיפוש אחריה. האם הוא באמת רוצה למצוא אותה? כנראה לא. למרות שהוא יכול לפתוח ספר טלפונים ולנסות לאתר אותה דרכו, הוא מעדיף את החיפוש הארוך והמפותל, את האיסוף של פרט אחרי פרט. אולי בסופו של דבר אפילו לא ידבר איתה, אבל לראשונה בחייו הוא מרשה לעצמו הרפתקה, סיכון, מעורבות רגשית גם אם היא עם צלה של אשה. אין לו איש לחלוק אתו את מחשבותיו, אז הוא מנהל דיאלוגים עם עצמו, עם התקרה, עם הניירות, עם החשכה במבוכי הלשכה. "איך יחיה את חייו מכאן ואילך", הוא שואל את עצמו כשהוא מחליט שהגיע לסוף החיפוש, איך יחזור אל הבדידות נטולת הריגוש והמטרה.

סאראמאגו בסגנונו המפואר מספר על כל אלה ועל הרבה יותר, כשהוא שוזר שפע של פרטים, של התבוננויות קטנות ומפתיעות ושל אמירות משמעותיות הנחבאות בפיתולי משפטיו הארוכים. מרים טבעון תרגמה להפליא, כרגיל, והספר ראוי מאוד לקריאה ולקריאות חוזרות.

Todos os Nomes – José Saramago

הספריה החדשה

2002 (1997)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

נאג'י יחזקאל, אביה של המספרת בגוף ראשון, נולד למשפחה עשירה בעירק וחונך לא לנקוף אצבע אלא להסתמך על עבודתם של אחרים. כשהמשפחה עלתה לארץ, הותירה את רכושה מאחור ושוכנה במעברה, הכל השתנה. "הוא אמנם ידע שזה בסדר גמור שהוא ימשיך להיות עצלן כמו שהמשפחה שלו לימדה אותו", אבל הוא היה מעונין מכסף משל עצמו, וחיפש עיסוקים מכניסים. לא היו לו שאיפות גדולות. "יש לו טלוויזיה, שירים בערבית, קולה, מלאווח, סיגריות, כדורגל ולוטו‐טוטו. לא צריך יותר ולא צריך פחות". במשך עשרים שנה עבד כצבעי עד שזכה בטוטו. הזכיה לא הפכה אותו למליונר, משום ששמונה-עשר אנשים זכו בפרס הראשון, אבל הסכום הספיק לקניית דירה ולפתיחת חנות להשכרת סרטי וידאו. צירוף של נסיבות, שמִרמה היתה אחת הדומיננטיות בהן (שכפול קלטות פיראטיות עד שנתפס), גלגל אותו חזרה לצבעות.

יערה יעקב כתבה את הספר על אביה. "יש בספר הרבה אמת וגם לא אמת", סיפרה בפוסט בפייסבוק, אך העירוב הזה אינו גורע מתחושת החשיפה והכנות ומן האמינות של הדמויות המתוארות בו. חלקו הראשון של הספר מתואר מעיניה של הבת בעודה ילדה, וחלקו השני, הסובב ברובו סביב מחלת הסרטן של האב עד למותו, מעיניה של הצעירה שעזבה את הבית ובחרה באורח חיים משלה.

"הספר הזה מצחיק וצבעוני כי אבא שלי היה כזה", סיפרה באותו פוסט, אבל אני חוויתי אותו כעצוב, לפעמים קשה מנשוא (וכבר אמרו לפני שמספר הקריאות האפשריות כמספר הקוראים). אני יכולה לראות את הקומיות שבסצנות מסוימות, אבל התמונה הכוללת מעוררת תחושה עזה של חיים מוחמצים, שחלפו ללא אושר (כפי שאני מבינה את המונח). "אצל אמא שלי החיים היו מה שצריך לעשות לא בשביל כיף אלא כי ככה זה. בגלל זה אין לה תמיד סבלנות להנאה או לשמחה", מעידה הבת, ומתארת מריבות קולניות אינסופיות, בעיקר על כסף. "אמא שלטה לחלוטין בסבלות העולם. כל מי שהתקרב אליה נשרף מעוצמת הקורבנוּת שלה", ובתוך הסבל הזה לא היה מקום לסבלן של בנותיה. "כשהייתי קטנה חשבתי שאבא ואמא טובים זה לזה. אהבתי שאבא היה מחבק את אמא אחרי ריבים. מנסה לפייס אותה כשהיא רוצה ללכת ממנו […] הרבה שנים לקח לי להבין כמה אבא תבע לעצמו ממנה. כמה הוא לקח והיא נתנה כי היא לא יודעת אחרת. ואחרת גם לא טוב בשבילה. מפחיד אותה. לא כי זה בסדר לחיות חיים כאלה, אלא כי ככה זה. כמו הטבע, ככה זה". לצד אם סובלת ובלתי קשובה, ולצד אב אלים שאוהב רק את עצמו, המספרת גדלה שקופה, שקטה ולא שואלת כי אין מי שיענה, קצה בחייה ואין לה עם מי לחלוק זאת.

וכן, לצד המצוקה יש גם רגעי חסד, רגעים בודדים שבהם המשפחה צוחקת על אנשים שאינם חלק ממנה, ימים של מחלה שבהם האם מתגלה במלוא נדיבותה, הגילוי שבלי ידיעת בנותיה יצאה לעבוד כדי להביא הביתה אוכל. וגם רגעים של קירבה מול הסרטן המאיים.

אבל מה שעצוב אולי יותר מכל הוא ההנחלה של אותה דרך חיים מדור לדור. מי שנישאה בתקווה להחליף משפחה קשה במשפחה שתעצב בעצמה, מצאה שהיא חיה בדיוק באותה המתכונת, וכך גם בתה אחריה. מי שניטלה ממנה הבחירה בדרך משלה, נטרה לבתה שהעזה להחליט באופן עצמאי.  

ובכל זאת, אחרי מותו של האב, "אמא כבר לא חולמת על יחידת דיור איתנו אלא על מוות שיבוא ויגאל אותה מהחיים שלה עכשיו. חיים נטולי סבל. חיים בלי עבדות, בלי חובה, בלי אלימות. חיים שהיא לא מכירה.  וכמה היא היתה נותנת הכול כדי לחזור לחיות עם אבא. לחיות בשנאה המוכרת הזאת. זאת שהחייתה את שניהם. שהיתה מובנת להם".

כאמור, הספר הוא על האב, ואני כותבת בעיקר על האם. אולי משום שהוא מצטייר כמי שהיה פחות או יותר שלם עם עצמו, סגור בעולם שברא לו, מסתגל בקלות להצלחות ולכשלונות, מטיל מרות ושורר על משפחתו מתוקף היותו הגבר. האם והבנות הן שנאלצו להתאים את עצמן ללא הרף, לתמרן במרחב שהוקצה להן. דמויותיהן נגעו ללבי.

בין אם חווים את הספר כמצחיק ובין אם חווים אותו כעצוב, כוח הכתיבה של יערה יעקב, בתערובת של מרירות ואהבה, מרשים. שני חלקי הספר כתובים באופן שונה, ומשקפים נקודות התבוננות תלויות גיל. החלק הראשון מכמיר לב, ומביע היטב את תחושותיה של הילדה בתוספת מגע התובנות של הכותבת הבוגרת. סגנונו של החלק השני מהורהר פחות, תכליתי יותר, כשהתובנות הן הכוח המניע והרגשות מתלווים אליהן. סיפורה של המשפחה נטוע בסיפור הסביבה בה חיו, מתרחב לדמויות שדרכיהן הצטלבו בשלה, והמכלול אמין ונכנס ללב.

איור הכריכה הוא של נדב וייסמן.

מומלץ.

לקריאת פרק ראשון

ידיעות ספרים

2024

אליענה, על סף גיל חמישים, היא פסיכולוגית מצליחה, המטפלת בילדים ובנוער, בעלת תכנית רדיו וטור עיתונאי פופולריים. ברקע מצויים בעל מוצלח ואוהב וילדון מקסים. הכל דבש. מבחוץ. אבל מבפנים, כפי שהיא אומרת בהזדמנות נדירה שבה היא שופכת את לבה, "זה מאוד מכביד כשמישהו שאת גם מתעבת וגם לא מעריכה יושב לך על הגב במשך עשרות שנים, הולך איתך לכל מקום ומקלקל לך. צובע כל דבר שאת מסתכלת בגוונים עכורים, בחוסר אמון, ברוע. זה חתיכת משקל עודף לסחוב".

מיהו המישהו שהעכיר את חייה לפני עשרות שנים? מה עושים עם משקל עודף שכזה?

הקורא העירני חש כבר בתחילה שמשהו חורק בממלכת אליענה. המנהג המוזר שלה למלמל רשימות – ביניהן סוגי בדים, שיטות הוצאה להורג, ספרים של מאיה ערד – כאילו כדי לשמור על סדר בעולם ובתוכה, מעיד שמתחת לשלמות המקצועית והאישית מצוי משהו שביר. בספר עתיר תפניות, שלא אוכל להתייחס לאף אחת מהן, כי למה לקלקל לקוראים עתידיים את ההפתעות ואת חדוות הגילוי, חייה של אליענה בעבר ובהווה נחשפים. בנקודה מסוימת בחייה נאמר לה, "מתישהו נמאס לך לקבל כאפות מהחיים, אז את שמה את העקבים הכי מחודדים שלך ומכסחת אותם בחזרה. זה הכול", והיא מכסחת.

בארבעת ספריה הקודמים הציגה שירז אפיק דמויות קצת אבודות, מגששות, מתמודדות עם קשיים ועם אתגרים, שגם כשהן שוגות הן מכוונות לטוב. אליענה היא אחרת. היא חוצה קוים אדומים, היא לא מהססת לפגוע באחרים. ובכל זאת, כמו בספרים הקודמים, הסופרת מצליחה להציג, מבלי לנתח ומבלי להביע שיפוטיות, רק באמצעות תיאור פרקי חיים, את המורכבות שבגינה אליענה היא גם מכעיסה וגם מעוררת חמלה, גם דוחה וגם מושכת, ואפילו, למרות חציית קו אדום בוהק במיוחד, מעוררת הזדהות בלי לבלבל בין הבנה לקבלה.   

לצדה של אליענה מסתובבות דמויות נוספות, מתוארות אף הן באמינות. ה"מישהו" ההוא ששינה את חייה, שָני בן האחת-עשרה, ילד אינטליגנטי שסובל בין השאר משום שאינו מסוגל לשקר, המעסיקה של אליענה בעבודה הראשונה שלה אחרי הצבא, אמה שהיא לפעמים צלולה ולפעמים מטושטשת, ועוד.

"ליל הברווזים" נקרא במידה מסוימת כספר מתח, שבו כל פרק חושף פרטים חדשים שמשנים את האופן בו הובן הסיפור עד כה. את האפקט הבלשי-משהו מספקת רוני, מטפלת חדשה בקליניקה, שהגיעה למקום בעקבות אליענה הנערצת, והפכה אותה למושא חיטוטים אובססיביים בשל הסודות שנדמה לה שהיא מסתירה.

מבלי להכנס לפרטי העלילה אציין רק שהיא מקיפה נושאים כמו התמודדות עם טראומה, יחסי הורים-ילדים ויחסים בין אחיות, יחסי הכוחות מטפלת־מטופל, מבוגרת־ילד, "נקמה – כוס תרעלה או קתרזיס", ואולי, כמו שאליענה אומרת למאזיניה ממש בתחילת הספר, "זה בעצם סיפור על איך אנחנו הופכים למה שניסינו לברוח ממנו".

אני אוהבת את הכתיבה של שירז אפיק (שגם עיצבה את הכריכה היפה). מלבד הכשרון להקיף מורכבות אנושית, היא ניחנה ביכולת להשתמש במינון מדויק של הבעת רגש, כך שיהיה נוכח מבלי להציף, ויותיר לעובדות הסיפוריות להביע את עצמן. אני נהנית גם מהשילוב של פרטים קטנים – מזלג שצץ במדיח, פיסת פטרוזיליה תקועה בין השיניים, בובת פינגווין מנחמת – שמקנים לעלילה חן ומביעים בעקיפין תחושות והלכי רוח.

כתוב מצוין, מרתק, נוגע ללב, ומומלץ מאוד.

פרק ראשון

הוצאת המקור

2024

אשה צעירה בת שלושים וקצת עולה על מטוס לוונציה, חדורת מטרה להפוך לזונה של איש אחד, או במלים מעודנות יותר לעשות הכל כדי ללכוד גבר שמשך את תשומת לבה בביקור קודם בעיר. היא ילדה טובה מבית טוב, בלי שק של טראומות, רק עם רקע של חיים בעיר קטנה שבה "תמיד אותם הפרצופים, אותו קו אופק, נטול קישוט או מחשבה", ועם שאלה שרודפת אותה ושהפכה איכשהו למה שמגדיר אותה, "איך זה שעוד לא הצלחת למצוא מישהו?". אז היא יוצאת למצוא מישהו, חדורת מטרה ומצוידת באסטרטגיה, וליתר בטחון גם באסטרטגיות חילופיות.

בספר שקראתי לפני הספר הזה, "בית קרנובסקי", חשתי חוסר נחת נוכח ההנחה של הסופר י"י זינגר לפיה אין משמעות לחייה של אשה, מצליחה ככל שתהיה, ללא בעל וילדים. חמושה באותה אי נוחות חשתי תחילה דחף לטלטל את המספרת שהפכה את המצוד אחר גבר לתכלית חייה ללא מודעות לאפשרויות אחרות. אבל חוסר מודעות, כך הבנתי במהרה, הוא הדבר האחרון שניתן לטעון כנגדה. "בסופו של דבר", כך היא יודעת, "היעוד ששאפתי אליו לא יהיה יותר מחזיון תעתועים, בדיה נוספת על ערימה של אחרות. זו תהיה עוד הבטחה חסרת שחר, נפילה בפח, מלכודת דבש שהתאמתי למידותי; במקום לשלוט בכישוף שאפף אותי, חזרתי על אותו התסריט כמו לא למדתי דבר מעולם".

מה היא מחפשת באמת? את דומניקו, או גבר אלטרנטיבי אחר? את ונציה האמיתית, זו שמאחורי התיירות והקרנבלים? את עצמה? אֶלרי כרמון, בכתיבה מקורית וחדת אבחנה כתער, מחפשת את כולם.

"זונה בוונציה" הוא סיפור של מסע נפשי, וגם מסת אהבה לעיר היחודית. "בלי לשים לב, את כל כולי נתתי לונציה, שהיתה למבוך של החיים עצמם, ובמקום למצוא פתרון, את דלת היציאה ממנו, היה עלי להבין שאני חלק ממנו".

מקורי ומומלץ.

תשע נשמות

2024

"בית קרנובסקי" הוא סיפורם של שלושה דורות במשפחת קרנובסקי בתקופה שבין שלהי המאה התשע-עשרה למלחמת העולם השניה. בהרחבה זהו סיפורם של יהודי מזרח אירופה בשנים סוערות שבהן התחבטו בין מסורת להשכלה ובין זהות יהודית לזהות הלאומים שבתוכם חיו.

דויד, צעיר תוקפני שנפשו נמשכה אחר הפילוסופיה של משה מנדלסון, הצליח לפגוע באמצעות לשונו השלוחה בנכבדי הקהילה במלניץ שבפולין, שאליה הצטרף לאחר נישואיו. במקום להמשיך להיות סמוך על שולחן חותנו העשיר, קם והיגר עם אשתו לאה לברלין, וניהל אורח חיים כסוחר מצליח ששילב בין רעיונות ההשכלה לחיבה אל המקורות. לבנו נתן בהתאם שני שמות – האחד יהודי, משה, על שם מנדלסון, והשני גרמני, גיאורג, המייצג את השתלבותו בחברה הברלינאית. גיאורג, דעתני ותוקפני כאביו, היה מתבגר סוער ומרדן, שהסב עוגמת נפש להוריו משום שסירב והשתלב במסחר ומשום שהרחיק מן המסורת. אחרי שנים של התלבטות בחר ברפואה, ונישא לתרזה הולבק, אחות נוצריה, למגינת לב אביו שניתק אתו קשר, והחל לפקפק בבחירותיו שלו. "דויד קרנובסקי ראה את עצמו מרומה בעירו של רבו משה מנדלסון. צדק רבה של מלניץ בכל זאת. דרכו של הפילוסוף מוליכה לרעה. ראשיתה בהשכלה וביציאה אל בין הגויים, וסופה שמד. ומה שאירע לבניו של מנדלסון קורה לבניו שלו. אם גיאורג עצמו לא ימיר את דתו, בניו יעשו כן. ואולי אף יהיו שונאי ישראל, כדרכם של כמה וכמה מומרים". לבנו נתן גם גיאורג שני שמות, יואכים, על שם אביה של תרזה וגיאורג, או בקיצור יֶגור, הלחם של השניים.

הקונפליקט שבין יהדות לגרמניות נחת במלוא עוצמתו על יֶגור, שאיתרע מזלו לגדול בגרמניה בתקופה שבין מלחמות העולם. גישתו של סבו דויד, שאותו כמעט ולא הכיר, "לעולם יהלך אדם בשביל-הזהב האמצעי, יהודי בין יהודים וגרמני בין גרמנים", לא הועילה לו. סבתו הנוצריה לקחה אותו לכנסיה, וביקשה שלא יספר להוריו, ובעיקר לאביו. סבתו היהודיה הלעיטה אותו ממתקים שעליהם היה עליו לומר ברכה, וביקשה שלא יספר להוריו, ובעיקר לאמו. במראהו החיצוני היה הן ארי והן יהודי, ובימים בהם כדי להשתלב בחברה היה עדיף להיות ארי ולהתנהג כארי, יֶגור הולבק תיעב כל דבר ביֶגור קרנובסקי. כשחווה השפלות בגין שורשיו היהודיים, והטיח באביו בשנאה "יהודי!", הבין גיאורג שאין לו ולמשפחתו מה לחפש בגרמניה, והצליח להסדיר הגירה לארצות-הברית עבורו ועבור הוריו, אשתו ובנו.

העלילה עוקבת אחרי בני המשפחה גם בארצם החדשה, שבה הם משתכנים בשכונה יהודית בניו-יורק. דויד חש כמי ששב לשורשיו. גיאורג מרגיש זרות, אבל אחרי המגבלות שחווה בברלין הוא מעריך את החירות, למרות הקושי להמשיך בעיסוקו כרופא. ויֶגור? הכפילות רודפת אותו גם כאן, והוא אכול געגועים לגרמניה ולגרמניוּת.

האם המסקנה היא שיש לדבוק בכל מחיר בדרכי הדורות הקודמים? לא. זכותו של כל אדם לבור לו את דרכו על פי תפיסת עולמו. אבל אדם העושה זאת, ונהנה הן מן המטען של אבותיו והן מאורח החיים שבו בחר לעצמו, צריך להבין כי את המטען שספג וביקש לשמר לא יוכל להעביר לילדיו, ובל יהא מופתע כשדרכם תהיה שונה לחלוטין משל אבותיו ומשלו עצמו.

לצד בני המשפחה, המשורטטים בספר במפורט ובמדויק, משולבות דמויות מעניינות נוספות. סוחר ספרים יהודי מזדקן, שמשוכנע שהספרים שהוא כותב יכניסו בינה בלב הבריות, ובשל גילו ואהבתו לספריו מסרב לעזוב את ביתו למרות מצוקת העתים; מורה בבית ספרו של יגור, שיודע שתורת הגזע היא הבל הבלים, אבל בשל הקשיים הכלכליים שונא את הבנקאים, יהודים ברובם, ונוהג כאחרון הגזענים כלפי יגור; סוחר בדים יהודי שמנהל חנות מצליחה ודבק ברוח אופטימית; בתו של רופא יהודי, שבוחרת לעסוק בפוליטיקה, ומסרבת להנשא לגיאורג כדי לא להיות שפחה לשום גבר (הסופר, גבר נאמן לתקופתו, מייחס לה חרטה מרה על עצמאותה: "אביה הזהיר אותה מפני מה שקורה לאשה שנמנעת מן הנתיב הטבעי של הנישואין והאימהות. היא לגלגה עליו אז, אבל הוא היטיב לדעת ממנה […] מה הם כל הנצחונות והתהילה אל מול רטט השמחה הזה, נחת האימהות? […] והיא כבשה את פניה בכר ובכתה בכי מר של אשה בודדה עזובה בחדר של מלון בעיצומו של לילה "). הגברים לבית קרנובסקי ניצבים במרכז העלילה, אך נשותיהם, המושפעות מבחירותיהם, מעניינות לא פחות, ומתוארות באותם דיוק וחיות.

הכתיבה של ישראל-יהושע זינגר, אחיו של יצחק בשביס-זינגר, שונה מאוד מזו של אחיו, ומשובחת בפני עצמה. הוא מצליח להביע בבהירות ובחדות את שמניע את גיבוריו, מיטיב ללכוד את רוחות התקופה בכל אותן שנים, קושר יפה בין הכללי לפרטי, ומעמיד גם תיאורי סביבה מלאי חיים.

הספר ראה אור ב-1943, שנה לפני מותו של הסופר. דמויותיו אמנם בדויות, אבל עדותו על יהודי גרמניה ועל רעידת האדמה שחוו נאמנה.

מומלץ ביותר.

די משפחה קארנאווסקי – י"י זינגר

עם עובד

1987 (1943)

תרגום מיידיש: מ' ליפסון (1946)

חידוש תרגום: אמציה פורת

קספר יואכים אוּץ, ברון צ'כוסלובקי עם שורשים יהודיים, הוא אספן פורצלן. המספר נפגש אתו בפראג ב-1967, כשהמדינה היתה תחת שלטון קומוניסטי. "עבורו היה עולם זה של דמויות זעירות, העולם האמיתי […] וארועי המאה הקודרת הזאת […] היו מבחינתו לא יותר מרעשי רקע מאחורי הקלעים", כך הוא מתאר אותו, אך בלתי אפשרי להפריד בין האיש ובין תקופתו, והנובלה הקצרה הנושאת את שמו של אוץ היא גם תמצית קורות מדינתו.

אוץ, המורגל בחשאיות הנובעת מן האוירה בה הוא חי, משחרר באוזני המספר קטעי סיפורים, ומהם מרכיב המספר תסריטים אפשריים. האם היה אוץ משתף פעולה עם הנאצים? אולי אפשר לומר שכן, משום שסיפק מידע על יצירות לחוליית האמנות של גרינג, ואולי אפשר לומר שלא משום שסיפק מידע גלוי בלבד, וניצל את קשריו כדי לתת מחסה לידידים יהודים. האם היה מרגל כשנסע אחרי המלחמה מדי שנה לווישי, למטרות ריפוי לכאורה, וניצל את ההזדמנות למסחר עתיקות בשווייץ? אם לא היה מרגל מדוע חזר לצ'כוסלובקיה ולא ברח? לאוץ יש הסברים מעניינים: "צ'כוסלובקיה היתה מקום נעים לחיות בו, בתנאי שהיתה לך אפשרות לעזוב […] מחלת הפורצלן החמורה שלו מנעה ממנו לעזוב לתמיד. האוסף החזיק בו כאסיר". ומה ארע לאוסף אחרי מותו, כשאנשי המוזיאון באו לאסוף מביתו את הפסלונים שהחשיבו כשלהם? המספר מעלה בדמיונו גורל דרמטי.

ברוס צ'טווין מיטיב לבטא הן את האובססיביות של האספן והן את האבסורד של החברה הקומוניסטית הדורסנית. שום דבר אינו בדיוק כפי שהוא נראה, והישרדות, הנעזרת בסודות ובמזימות הרוחשים מתחת לפני השטח, היא ה"משחק" שאוץ נאלץ לשחק כדי לשמר את עצמו ואת הפסלונים שהם טעם חייו.

דמותו של אוץ מבוססת על זו של האספן רודולף ג'אסט. אוסף הפורצלן של גאסט נמצא שנים אחרי מותו מוחבא בסלי כביסה ותחת מיטות בדירה בברטיסלבה.

הספר נכלל ברשימה הקצרה לפרס בוקר.

צ'טווין עצמו היה סופר רבגוני ומעניין, שנודע בעיקר בספרי המסע שלו. אשוב ואמליץ בהזדמנות זו על "נתיבי שיר" ועל "על הגבעה השחורה".

Utz – Bruce Chatwin

משכל

2001 (1988)

תרגום מאנגלית: דורי פרנס

כחמישים סיפורים ביוגרפיים נכללים ב"אנשים בדרכי". בספר סיפורים קודם, "בית הדין של אבא", תיאר בשביס-זינגר את קורותיו ואת קורות משפחתו, כמו גם פרקים מקורותיהם של האנשים שבאו לבקש עצה והלכה מפיו של אביו, בארבע-עשרה השנים הראשונות לחייו, בעיקר מתקופת מגוריהם בורשה. "אנשים בדרכי" מספר בחלקו הראשון על אותה התקופה. חלקו השני, הקצר יחסית, מתרחש בבילוגריי, שאליה עברו בשל המצוקה הקשה של אחרי מלחמת העולם הראשונה. בחלקו השלישי המספר, שהוא כבר בן שבע-עשרה, שב לורשה, ועושה צעדים משמעותיים אל עתידו הספרותי.

הסיפורים, מטבע הדברים, "נגועים" בתובנה של המספר המבוגר, אבל בשביס-זינגר במודע מבקש לשמור ככל האפשר על נקודת המבט המקורית, ולתאר את הארועים כפי שחווה אותם הילד והנער. בחלקו הראשון של הספר הוא מתאר "ילד אדום-פאות, שמתערב בעסקי זרים, יודע סודות מוזרים וחושב מחשבות פראיות", ילד סקרן שמקשיב מאחורי דלתות סגורות לסודותיהם של המבקרים הרבים בבית, ואת שאינו שומע הוא משלים מדמיונו. "כבר רתחה בי מרדנות העולם העכשווי והתשוקה ההרפתקנית למהפכות, לחידושים פראיים, לשינויים מופלאים", הוא מעיד על עצמו, ואת תשוקותיו אלה הוא מזין בספרי מתח שהוא קונה כשמזדמנת לו פרוטה. סיפוריהם של הבאים להתייעץ עם אביו האידיאליסט, וגם עם אמו המעשית, יוצרים יחדיו פסיפס של החיים היהודיים בורשה של לפני מלחמת העולם הראשונה, ונקודת המבט הילדית מְשווה גם למצוקה האובייקטיבית וגם לחיבוטים הסובייקטיבים חן והומור.

פרקי בילוגריי מתארים נער צעיר שמנסה לבור את דרכו בחיים. "מה יהיה בסופי? מה אצמח? אינני יכול להגיע להשכלה שיטתית, אינני לומד מקצוע. ב'יידישקייט' אינני מאמין יותר. מ'גויישקייט' אני רחוק כרחוק שמים מארץ. ואיפה מקומי? מה אהיה?" הוא מתנסה בכתיבה בעברית, אך חש מוזר לכתוב כשהוא נעזר במילון. נסיונות הכתיבה שלו ביידיש מהוססים. הוא נמשך לעתים אל החברותא בבית המדרש, אבל בטוח שמקומו אינו שם. אביו איבד עם המעבר לבילוגריי את מעמדו – "הוא לא היה רב כאן ואפילו לא מורה-הוראה. היה חתנו של הרב הזקן בלבד" – אך בנו לא איבד את העירנות לסביבה, את הסקרנות, ואת הדמיון המשלים את סיפוריהן של הבריות. "יותר מאשר חיות רבות ארבו סביב בילגוריי ובעיר גופא – שדים, לצים, שדונים, אנשי-זאב, ליליות ושאר מיני רוחות רעות", ואלה יאכלסו את כתיבתו העתידית.

פרקי ורשה נפתחים בבריחה. גונבה לאוזניו של הנער שמועה על סמינר ורשאי רבינרי, תחכמוני שמו, שיעניק הן השכלה יהודית והן השכלה כללית, ויכשיר את בוגריו להיות או רבנים או סטודנטים באוניברסיטה. עבור מי שפוסח על שתי הסעיפים נדמה שמדובר בפתרון מושלם. אמנם מדובר בסמינר שעדיין לא נפתח, אבל גיבורנו האימפולסיבי יוצא לדרך מבלי להודיע לאיש וללא אמצעים להגיע ליעדו. הנסיעה ההרפתקנית הזו, שסופה התקבלות לסמינר אך גם חזרה בלית ברירה לבילוגריי, מתוארת בחיות רבה בכמה מן הסיפורים. בין השאר הוא מתאר את האנטישמיות הבוטה והמתעללת שחוו יהודים שנסעו כמוהו ברכבת. "אלה המתפעלים מן הגלות היהודית, היו צריכים לחוות נסיעה שכזאת". הנסיעה הזו אמנם הסתיימה בחצי תבוסה, אבל היא פתחה לו את הפתח אל ורשה, ובאמצעות אחיו ישראל-יהושע, שחזר לורשה אחרי מספר שנים בקייב, ניתנה לו דריסת רגל בעולמם של הסופרים.

לצד ההתפעלות מדמותו של נער סקרן, עירני, פילוסופי, ומתחבט רבות בשאלות של משמעות, יש בכמה מן מהסיפורים פן שוביניסטי בלתי נעים. ההוצאה, שחשה בכך, צירפה בתחילתו של הספר ציטוט מספרו האוטוביוגרפי של בשביס-זינגר, "איש צעיר מבקש אהבה", שנועד אולי לרכך את השוביניזם: "ויינינגר, שופנהאואר, ניצ'ה ונסיוני שלי הפכו אותי לשונא נשים. חשקתי בנשים אך בו בזמן ראיתי את מגרעותיהן, שהעיקרית בהן (מדובר בנשים מודרניות ולא נשות הנוסח הישן) דמיונן המדהים לי: אף הן תאוותניות, ערמומיות, אנוכיות ולהוטות אחרי הרפתקאות".

למעט החריקה הזו, נהניתי מאוד לקרוא את הספר, כמו את מכלול יצירתו של בשביס-זינגר, שהוא סופר חד-עין ובעל כשרון ניכר להחיות בסיפורים תוססים מציאות שהיתה ואיננה. הוא משלב לבלי הפרד הרהורים פילוסופיים עם קונדסות ילדותית, התחבטויות גורליות עם הומור, והתוצאה מלבבת.

מיין טאטנס בית-דין שטוב (המשכים זאמלונג) – יצחק באשעוויס זינגער

ספרית פועלים

1999 (1996)

תרגום מיידיש: אריה אהרוני

האיור על הכריכה: יוסל ברגנר