קטגוריה: ספרים מומלצים

תיאו ברן התאלמן מאשתו אליסה כשבנם רובין היה בן שבע. תיאו הוא אסטרוביולוג שיצר את מה שעמיתיו למחקר המחפש חיים ביקום מכנים "מדריך השטח של ברן לחוצנים", קטלוג של חתימות ספקטרוסקופיות שיכולות להעיד על צורות החיים שיצרו אותן. אליסה היתה פעילה נמרצת לשמירה על הסביבה ולהגנה על בעלי חיים. רובין היה תמיד ילד מיוחד, רגיש, מתקשה להשתלב בחברה, נוטה להתקפי זעם, מאובחן בשלל הגדרות משתנות. מות אמו, שנתים לפני הארועים המתוארים בספר, החריף את רגישותו ואת חריגותו.

תיאו מתנגד נמרצות לנסיונות לקטלג את בנו ולהלעיט אותו בתרופות. כשהוא מחליט לבקש עזרה בלתי פולשנית ובלתי פסיכולוגיסטית, הוא מספר כי לארבעה מאבחנים יש שלוש השערות שונות – "שני קולות לתסמונת אספרגר, אחד נוטה לצד של הפרעה טירדונית-כפייתית ואחד שוקל הפרעת קשב ופעלתנות יתר". באירוניה בלתי מוסווית הוא טוען כי "מוזר מאוד שבמדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות אין שם לדחף הכפייתי לאבחן אנשים". לפני שהוא מבקש עזרה הוא מנסה לגדל את רובין כמיטב יכולתו, ליצור עבורו סביבה בטוחה, לאפשר לו לשגשג. הוא נוטל חופשות ממושכות כדי לבלות עם הילד בטבע, היקר ללב שניהם. הוא משתף אותו במחקריו, ויוצא אתו לסיורים מדומיינים מרתקים בגלקסיות רחוקות. כשחווית בית הספר הופכת קשה מדי לרובין, תיאו מעביר אותו לחינוך ביתי. רובין, שכולו לב ונשמה וסקרנות וכשרון, הוא ילד כובש לב, והקשר בינו ובין אביו מופלא. תיאו מודה שאינו מומחה להורות, שאין ספק שהוא עושה טעויות, אבל הוא עושה כמיטב יכולתו, ומקווה "שכל הטעויות יאפסו זו את זו בדרך כלשהי".

ההורות בכלל, והורות לילד יוצא דופן כרובין, היא נושא מרכזי בספר, אבל לא הנושא היחיד, והיא אינה מתרחשת בחלל ריק. ארצות-הברית המתוארת בספר, אם כי ללא אזכור שמות אמיתיים, היא זו של עידן טראמפ, שאת תופעותיו תיאו מבקר נחרצות. יחד עם עמיתיו הוא נאבק לשמר את תנופת המחקר, אבל מבין שמפלגת השלטון מעונינת לחסל את הפרויקט ממניעים שאינם כלכליים או ענייניים. "אם אנחנו, האליטות באקדמיה, נגלה שיש חיים בכל מקום ביקום, הדבר לא יספק כל תימוכין לקשר המיוחד של האנושות עם אלוהים". הוא מבכה את טשטוש הפרדת הרשויות, את הפגיעה בחופש הדיבור, את השיח האלים סביב הבחירות, ומאבד אמון בכוחה של הדמוקרטיה. כשרובין מביע מודעות לעוולות, תיאו מתלבט כיצד להגיב. "רציתי לומר לו שהדמוקרטיה מצליחה למצוא פתרונות גם כשקורים דברים מכוערים. אבל הבן שלי נטה חיבה מיוחדת לכנות". הוא כואב גם את הפגיעה בחינוך – "מעולם לא תיארתי לעצמי שכל מחקר יצטרך להיות רווחי. אבל במחשבה שניה, מעולם גם לא דמיינתי שמשרד החינוך יקצץ תקציבים של בתי ספר יסודיים שמלמדים אבולוציה" – את רידודו של המדע – "הידע עבר תהליך דמוקרטיזציה והמדעים נמסרו לידי חוכמת ההמונים והוקטנו לכדי חטיפים" – את תרבות הצריכה, את התלות בשיווק ובמשפיענים, ואולי יותר מכל את השפעתו המזיקה של המין האנושי על הסביבה. רובין, בן דמותה של אמו, שותף לתחושותיו של אביו, ומושך לאקטיביזם ככל שילד בן תשע מסוגל לכך. באקלים החברתי המדכא והדורסני הם עלולים לשלם מחיר כבד.

הכתיבה של ריצ'רד פאוארס מצוינת. הוא אולי אינו אומר הרבה דברים חדשים, אבל שילוב נושאי הספר יחדיו מקורי ומוצלח, תיאו ורובין נוגעים מאוד אל הלב, והנושאים המעסיקים אותם ראויים מאוד לדיון. אני תוהה על הבחירה בשם הספר בעברית. "השתאות" בעיני נושאת משמעות חיובית של התפעמות ופליאה, בעוד השם המקורי מכוון יותר אל מבוכה ובלבול. אבל אין לי רעיון מוצלח יותר, ובסופו של דבר זה לא באמת משנה. שירי שפירא תרגמה להפליא, והספר, שנמנה עם הרשימה הקצרה לפרס בוקר 2021, מומלץ בהחלט.

Bewilderment – Richard Powers

עם עובד

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

את עלילותיו של ד"'ר ג'קיל, או בפניו האחרים מר הייד, אין צורך להציג. הדוקטור, אדם מכובד ומקובל על הבריות, הפך ביוזמתו, מתוך סקרנות מדעית, למר הייד, טיפוס אפלולי שכולו רוע, אדם שעצם מראהו מעורר דחיה, תיעוב ופחד. הניסוי יצא מכלל שליטה, וסופו שד"ר ג'קיל התפוגג בעודו אדיש לגורל המצפה למר הייד.

ליצירה הוענקו במהלך השנים פרשנויות רבות, חלקן מעט מאולצות לדעתי. בתיה גור שתרגמה, התיחסה באחרית דבר לפרשנות שעליה חשבתי תוך כדי קריאה, הכוח המשחית של רמיסת יצרים והמחיר הנורא על הדחקת רגשות. כבר בפתיחת הספר, בתיאור דמותו של מר אטרסון, נכתב כי הוא מדכא את נטיותיו להנאה, חי על פי קודים מחמירים של מה שיאה. אבל לעומת מר אטרסון, שמצליח לחיות בשלום עם הדיכוי, ד"ר ג'קיל נאבק. הוא מסתיר את הצד הקליל שבו, כדי להתאים את עצמו לסטנדרטים של החברה שבה הוא חי ושאינה מעודדת קלילות, וההסתרה גובה מחיר. הוא מרגיש, כהגדרתו, שהוא נושא "קלסתר פגום וחצוי", וחש כי רוחשות בתוכו דמויות נוספות. "האדם באמת אינו ישות אחת, אלא הוא באמת שתים […] ואסתכן בניחוש שבסופו של דבר ייודע כי האדם אינו אלא קהילה של תושבים שונים זה מזה, לא מתאימים זה לזה ולא תלויים זה בזה".

כדי לתת ביטוי לרע ולטוב שבו, ולהשתחרר מן הכפילות המייסרת, הוא נוטל מרקחת שהכין בעצמו. מר הייד מגיח, התגלמות הרוע, אבל למגינת לבו של ד"ר ג'קיל הוא מגלה כי לא הצליח לשחרר במקביל אישות שכולה טוב. ד"ר ג'קיל, או חציו המשוחרר ממר הייד, נותר פגום כשהיה, "תרכובת לא הרמונית שכבר נואשתי מלתקנה ולשפרה". הוא מנסה לבחור להשאר בדמותו המקורית המסוכסכת, אך אינו מצליח לדבוק בבחירה. וכשצד אחד מסוכסך והצד השני שלם עם עצמו, די ברור מי יגבר.

אילו רק ניתן היה לד"ר ג'קיל להביא לידי ביטוי בגלוי את ההיבטים הפחות נשואי הפנים שלו, מבלי להתקל בשיפוט מחמיר ומדכא, של אחרים ולמעשה גם של עצמו היצוק בתבנית החברה, יסוריו היו נמנעים, ומר הייד הרצחני לא היה זוכה לחיים משל עצמו.

למרות שהעלילה מוכרת, קראתי את הספר בענין ובסקרנות, ונהניתי לגלות בו פנים שלא נתתי לבי אליהם בקריאה ראשונה לפני שנים. תרגומה של בתיה גור נאה בעיני (הספר תורגם לעברית מספר פעמים), וכדאי לא לוותר על אחרית הדבר המעניינת שכתבה.

The Strange Case of Dr. Jekyll and Mr. Hyde – Robert Louis Stevenson

עם עובד

1996 (1886)

תרגום מאנגלית: בתיה גור

קרוליין קרייל הורשעה ברצח בעלה אמיאס, ונשלחה למאסר עולם. שנה אחרי המשפט, על ערש דווי, שלחה מכתב לבתה הפעוטה קרלה, שנשלחה לגדול אצל קרובי משפחה מעבר לים, ובו הצהירה על חפותה. חלפו חמש-עשרה שנים נוספות לפני שהמכתב נמסר לבת כשהגיעה לבגרות. לקרלה יש זכרון מעורפל בלבד מילדותה, אך היא משוכנעת שאמה היתה אשה ישרה, ואין לה ספק שלא היתה משקרת לפני מותה. כדי להפוך את תחושותיה לעובדות היא מגייסת את הרקול פוארו. הנטיה שלו לא להיות מושפע מראיות פיזיות אלא להפעיל תהליכי חשיבה והגיון נראית לה מתאימה במיוחד לחקירת תעלומה מן העבר, שכל סימניה נמחו ורק זכרונותיהם של בני האדם נותרו לספר את הסיפור.

פוארו מתחיל את התחקיר בשיחות עם התובע, עם פרקליט ההגנה ועם השוטר החוקר, אבל את עיקר תשומת לבו מושכים חמישה אנשים ששהו בבית הזוג קרייל בעת הרצח. פיליפ, חברו הטוב ביותר של אמיאס, איש כספים יהיר; מרדית', אחיו של פיליפ, בוטניקאי ורוקח שקט ומסוגר; אלזה, פילגשו של אמיאס, ששימשה גם דוגמנית למה שהיה בעיניו הציור הטוב ביותר שלו; אנג'לה, אחותה למחצה של קרוליין, שחיתה בביתם של בני הזוג; ומיס ויליאמס, האומנת של אנג'לה, וגם של קרלה הקטנה, אשה ויקטוריאנית בעלת ערכים שמרניים ודעות מוצקות.

כיצד חוקרים תעלומה מן העבר, המסתמכת על זכרונות קטועים של עדים לא בהכרח מהימנים? שהרי אם קרוליין אכן חפה מפשע, אחד מן החמישה הוא הרוצח, ולכן הוא משקר, וזכרונותיהם של כל האחרים התעמעמו עם השנים או שהתקבעו על הדעה המשותפת לכולם, למעט אנג'לה, שקרוליין הורשעה בצדק. פוארו אינו מבקש את העובדות העיקריות, אלא דווקא את השוליות, את מה שאולי הדחיקו, או שחשבו בזמנו שאינו רלוונטי. כדי לגרום להם לשתף פעולה, הוא מתאים את עצמו לכל אחד מהם, לפעמים הוא זר פותה, לפעמים ישר כסרגל, לפעמים בודה סיפור רקע, לפעמים מחניף. עם כל אחד מהחמישה הוא מנהל שיחה, ולאחריה מבקש שיעלו על הכתב את זכרונותיהם ואת מחשבותיהם. בסופו של דבר, כיאה וכיאות, הוא מכנס אותם יחדיו ומציג את מסקנותיו.

והמסקנות? בדיוק מה שחשבתי בערך ממחצית הספר, ולרגע הייתי מאוכזבת שהפתרון היה לי כל-כך קל. אבל אפשר לסמוך על פוארו, כלומר על אגתה כריסטי, שיבינו שהמובן מאליו אינו בהכרח כזה, יציגו מסקנות מוטעות במתכוון, ויעשו ממש ברגע האחרון את הקפיצה המחשבתית הנדרשת אל פיצוח הגיוני הרבה יותר.

כרגיל אצל אגתה כריסטי, הקסם הוא ביכולת שלה לספר סיפור, להציג דמויות מלאות חיים, לשלב הומור מעודן, וכמובן להפעיל שכל ישר. מיכל אלפון ממשיכה במלאכת התרגום המוצלחת של הסדרה, ודורית שרפשטיין איירה בחן את הכריכה.

נעים מאוד לקריאה ומומלץ.

Five Little Pigs – Agatha Christie

עם עובד

2024 (1942)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

שייע גלר היה גבר צעיר, בראשית שנות העשרים לחייו, כששוחרר ממחנה ריכוז, ומצא עצמו לבדו בעולם. כששהה במחנה הבראה שניהלו המשחררים, ושאל את נפשו למות, התמזל מזלו וניצול אחר פרש עליו את חסותו, הצליח להפיג מעט את דכאונו, וכשעלו לארץ שיכן אותו בבית הוריו בירושלים. למרות תשומת הלב והחיבה שהורעפו עליו, שייע לא הצליח למצוא לעצמו מקום, עד שנסע באקראי לחוף הים של תל-אביב, ושם, כפי שאמר שנים אחר-כך, חש כי "הים זה כמו חיבוק, כמו חיבוק של אבא ואמא ואלוהים ביחד". מיטיביו הירושלמים הצטערו להפרד ממנו, אך לא עמדו בדרכו. יתרה מזו, הם מסרו בידיו ספר יקר ערך, שהיה הן סמל לתמיכתם והן רשת בטחון כלכלית לשעת הצורך.

בתל-אביב קשר שייע את חייו באלה של נוּשָה, ניצולת שואה שנפלה יחד עם אחותה התאומה לידיו של מנגלה. נושה לעולם לא תוכל ללדת, והיא נוצרת סודות שאינה מוכנה לשתף בהם אפילו את שייע, אבל למרות עברם השב בלילות לבעת אותם, שני האנשים המצולקים והמיוסרים הללו מנהלים זוגיות קרובה ואוהבת. שייע הפך עם השנים לאינסטלטור, נושה מרוצה מהבחירה להיות עקרת-בית. "אתה ואשתך זוג לדוגמה", אומרים להם אנשי שכונתם. "אפשר רק לקנא כשרואים זוג מושלם כמוכם".  

עלילת הספר מתרחשת בעשרים השנים שאחרי המלחמה, ויוצרת פסיפס אנושי המחייה את תל-אביב של אותה תקופה באזור שסביב הנמל. נושה ממלצ'ט 9 ושייע משינקין 24 עוברים אחרי נישואיהם לרחוב קטן בצפון רחוב בן-יהודה. תשעה הדיירים בבית הגיעו ממקומות שונים, ביניהם זוג מרומניה, אשה מהונגריה, מרים משקולות ערבי הומו מיפו, ועוד. אליהם מצטרפים תושבים ברחובות הסמוכים, בהם צעירה שנטשה את החיים במאה שערים, הולנדי נוצרי שנפשו נקשרה בארץ, סֵפָּר שמפליג בסיפורים, ילד שכובש את לבה של נושה, ואחרים. עם אחדים נרקמת חברות אמיצה לכל החיים, עם אחרים לומדים להסתדר. הספר שופע אזכורים של מקומות שהיו ושל ארועים שארעו, ארועים היסטוריים גדולים כמו החלטת כ"ט בנובמבר ומקומיים כמו חנוכת מלון הילטון, הקמת מבנים מונומנטליים כמו גני התערוכה וצנועים כמו הצריף של אביגדור שלידו נעצרו אנשים כדי לשמוע "בחור גבוה ורזה, שהיה לו קול נהדר. קול של קטיפה, כמו שאומרים".

הערה אגבית באשר ליום הולדתו של ההולנדי פותחת את סגור לבה של נושה. למעלה מחמש-עשרה שנים אחרי חתונתם, היא מספרת לשייע את הסוד שמעיק עליה, שאותו לא חלקה עם איש, והגילוי מערער אותו. באותה נשימה היא מתוודה על מעשה שעשתה לאחרונה, וכמעט מביאה את הקץ על נישואיהם. בני הזוג יצטרכו, אם ירצו בכך, למצוא את הדרך לאחות את הקרע. האם ירצו ויצליחו?

אסתי קון כותבת נהדר. כוחה גדול בפרטים קטנים המצטרפים לשלם, ובמבט חומל ואופטימי למרות המכאובים. אמנם הספר מתנקז בסופו של דבר אל דרמה, אך ברובו הוא מתנהל בניחותא, ועלילתו ניזונה מסיפורים נפרדים הנרקמים אל תוך חייהם של בני הזוג. הנינוחות הסבלנית הזו מאפשרת היכרות קרובה עם הבריות, יסוריהם ושמחותיהם הם יסורינו ושמחותינו, והספר פועם חיים.

מומלץ בהחלט.

מטר

2009

טֵנַר נלקחה מהוריה כשהיתה בת חמש, והוכשרה לשמש ככוהנת בקברים של אטואן. ליתר דיוק, היא היתה התגשמותה הגופנית של הכוהנת שמתה, שהיתה בזמנה התגשמותה של זו שלפניה, וכך במשך מאות שנים אל תוך העבר. שמה נלקח ממנה כשהגיעה אל היכל הכס, מקדשם של האלים חסרי השם, ומעתה ואילך כונתה ארהא, הטרופה. היא חיה בבדידות, חברה היחיד הוא סריס העומד עליה לשרתה ומופקד על שלומה. מעמדה הוא של שליטה, אך היא בעצם שבויה של הגורל שנכפה עליה.

גורלה מקבל תפנית חדה כשבהגיעה לגיל חמש-עשרה היא מגלה גבר זר במבוך האפל שתחת ההיכל, מקום שבו איש מלבדה אינו רשאי לשהות. הגבר, המציג עצמו בכינוי נץ הוא הקוסם גֶד, שקורותיו סופרו בספר ארץ-ים הראשון. היא חסה על חייו, הוא מחזיר לה את שמה ובעקיפין את זהותה. "כל אחד מאתנו לבדו חלש, אך עם האמון אנחנו חזקים, חזקים יותר מכוחות החושך", הוא אומר לה, והיא זוכה באפשרות לבחור בחֵירות על פני השעבוד שנכפה עליה.

קרן שפי, באחרית דבר מעניינת, מתייחסת בין השאר למהותם המעורפלת של האלים חסרי השם. אני חושבת שאחד הנושאים המרכזיים בספר הוא הקיבעון, האמונה הבלתי מבוססת בישויות הבלתי ברורות הללו, והשחרור ממנו. עוד בתקופת החניכות, כשהילדה התבוננה באבנים שעל הקברים, היא חשה כי "הן עמדו שם הרות משמעות, ואף על פי כן לא היתה שום דרך לדעת מה כוונתן". דברים שאמרה בתמימות חברתה באותה תקופה פתחו בפניה "עולם זר לחלוטין שלאלים אין כל חשיבות בו", אך היא בחרה להתעלם מאפשרות היותו. כשגֶד, ואחר-כך כוהנת יריבה, מעלים אור במערות שבהן נאסר לעשות זאת, אמונתה מתערערת משום שחסרי השם אינם קוטלים אותם. האם האלים הללו קיימים? האם היו קיימים אי פעם ומתו? עבור מי שלא זכרה דבר מילדותה, והכירה בכל העולם רק את מקום הקברים של אטואן, השאלות הללו מערערות. גֶד סבור כי חסרי השם הם כוחות החושך, ההרס, הטירוף שנוצרים כשבני האדם סוגדים לאכזריות ולרוע, וככאלה הם ממשיים, לא אֵלים אך בעלי כוחות.

לספר מצורפת גם אחרית דבר שכתבה הסופרת ארבעים שנה אחרי כתיבתו. מעניין לקרוא, בין השאר, אודות התייחסותה לנושא של "גיבורה" לעומת "גיבור", ואודות הבחירה לשלב בין כוחותיו של הגבר לאלה של הנערה ולגרום להם לבטוח זה בזה כדי להשתחרר יחדיו.

כמו "הקוסם מארץ-ים", גם הספר הזה כתוב היטב, נושאיו השלובים יחדיו מעוררי מחשבה, הדמויות אמינות, וטנר כובשת לב. תומר בן אהרון העניק לספר תרגום נאה וקריא, שני המאמרים שנוספו לספר מאירי עיניים, והאיור של אוריין שביט על הכריכה מושך והולם.

ואין משפט מתאים לסיום, תמיד והיום, יותר מדבריו של גֶד, "אנו זקוקים נואשות לשלום בעולם".

The Tombs of Atuan – Ursula K. Le Guin

הכורסא

2024 (1970)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

שמונה סיפורי "קרקע לא מוכרת", כמו יצירותיה האחרות של ג'ומפה להירי, סובבים סביב חווית המהגרים מאזור בנגל שבהודו לארצות-הברית.

חלקו הראשון של הספר מורכב מחמישה סיפורים נפרדים, וכל אחד מהם נוגע בהיבט אחר של המקומות בהם נפגשות שתי התרבויות, הבנגלית והאמריקאית. כמו בספר "השם הטוב", שם מנסה הבן בצעירותו להיות יותר אמריקאי ופחות בנגלי, ורק בגיל מבוגר יותר מוצא את המקום המתאים לו בין המסורתי למודרני, כך גם הדמויות בסיפורים אלה. ב"קרקע לא מוכרת" בת לאב מהגר מתחבטת בין רצונה לחיות באופן עצמאי-אמריקאי עם בעלה ובנה ובין החובה המסורתית-בנגלית להזמין את אביה האלמן להתגורר איתה. במפתיע, האב המהגר, שגם הוא חי בין שתי התרבויות, אינו מצפה להיות מוזמן. ב"גיהינום-גן-עדן" מתוודה אשתו האמריקאית של גבר מהגר באוזני מכריו שהגיעו אף הם מהודו על הקושי להכיר את מהותו של בן-זוגה: "כל כך קינאתי בכם אז, על זה שאתם מכירים אותו, מבינים אותו בדרך שאני לא אוכל להבין אותו לעולם". "בחירת אכסניה" מתאר בין השאר את חוויותיו של בן למהגרים, שנשלח לפנימיה אמריקאית כשהוריו שבו להודו בשל משרה חדשה, עשה כל שביכולתו להטמע ואף הצליח בכך, אך מעולם לא סלח להוריו על שנאלץ להיות יותר אמריקאי מאמריקאי. ב"רק טוּב" ההורים המהגרים "משוכנעים שילדיהם מחוסנים מפני הקשיים והעוולות שהשליכו אחר גוום בהודו", ומופתעים כשבנם מדרדר. "לא ענין של אף אחד" הוא סיפורה של בת למהגרים, אשה מתבגרת, שנאחזת באירוסים כי כך מצופה ממנה, וכאמצעי להתנער מחיזורים בלתי רצויים.

שלושת סיפורי החלק השני קשורים זה בזה. הֶמה וקאושיק נפגשו בגיל צעיר בזכות הוריהם שהיו מיודדים, ורק בגיל מבוגר יותר הבינה הֶמה כי הם "חיבבו אלה את אלה רק בזכות מוצאם, בזכות זמן ומקום שאבדו להם". הסיפורים הראשון והאחרון – "פעם בחיים" ו"הירידה אל החוף" – מתארים תחנות בחייהם של השניים, שבהן דרכיהם הצטלבו. השני, "סוף שנה", הוא סיפור הסתגלותו, ובעצם אי הסתגלותו, של קאושיק, אל האשה ההודית ואל שתי ילדותיה, שאביה הביא מהודו כשנותר בודד אחרי שהתאלמן.

ג'ומפה להירי כותבת בעדינות, בלי התלהמות, בלי שיפוטיות. למרות הקשיים שחווים גיבוריה, הסיפורים נעימים לקריאה, ותורמים עוד זויות ראיה אל חייהם של מהגרים. נהניתי לקרוא אותם, כמו את ספריה האחרים, אבל הפעם תוך השוואה בלתי נמנעת להגירה ההמונית של ימינו לאירופה. להירי מתארת אנשים שעזבו את מולדתם בשל קשיים כלכליים או חברתיים, ובחרו להיטיב את חייהם במקום זר. גם אם האמריקאיוּת לא היתה לגמרי לרוחם, הם אימצו לפחות חלקים ממנה, שימרו כמיטב יכולתם מנהגים ומסורות שהביאו איתם, וגיששו למצוא את המרחב המתאים להם בין המולדת שעזבו למולדת שאימצו. ההגירה, המוסלמית בעיקרה, לאירופה, כפי שדאגלס מאריי מסביר בהרחבה וברהיטות ב"המוות המוזר של אירופה", אינה מבקשת להטמע, להשתלב ולשלב, אלא לייבא את ארצות המקור ואת תרבותן לאירופה, ולדחוק החוצה את תרבותה. ואירופה מניחה להם לעשות זאת.

חזרה ל"קרקע לא מוכרת" – כתוב היטב, מתורגם היטב, ומומלץ.

Unaccustomed Earth – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

"זה הנס שחוללה הלשכה הכללית למרשם תושבים, היא הפכה את החיים והמוות לסתם ניירות"

סניור ז'וזה הוא פקיד זוטר בלשכה הכללית למרשם תושבים. בַּמקום שבו נרשמים כל ארועי הלידה והמיתה, האנשים הם רק שם סתמי על נייר, כמו שם על מצבה בבית הקברות. ביומיום אפילו לשם עצמו אין משמעות, רק לתפקיד הרשמי או לתפקיד הארעי שממלא אדם בחייו של אדם אחר. בספר שנקרא "כל השמות", לסניור ז'וזה בלבד ניתן שם. כל האחרים מכונים על פי מקומם בחייו, בין אם מדובר במנהל הלשכה או בזו שמכונה "האשה מקומת הקרקע מימין". אפילו כשסניור ז'וזה יוצא אחוז דיבוק לחשוף את חייה של אשה אלמונית, שכרטיס הרישום שלה הגיע לידיו באקראי, הוא אינו מתייחס אליה בשמה אלא רק בכינוי "אלמונית", והוא יודע שאם ימצא אותה, ואם יחליט לדבר איתה, יצטרך להתחיל את ההיכרות איתה מאפס, כי מה שבניירות הוא אות יבשה.  

"כל השמות" הוא ספר על זהות ועל רמיסתה על ידי הסמכות, בין אם מדובר בשררה של הלשכה הכללית למרשם תושבים (שתמיד מוזכרת בשמה המלא, אף פעם לא סתם "הלשכה") על כלל האוכלוסיה, ובין אם מדובר בהיררכיה הנוקשה שבתוך השלכה, שבה הניתוק בין המעמדות השונים כל כך ברור ונוקשה עד כי התעניינותו של המנהל בבריאותו של עובד נחשבת ארוע מהפכני.

זהו גם ספר על בדידות ממאירה ועל היחיד בתוך המערכת הרומסת הזו. סניור ז'וזה, בראשית שנות החמישים לחייו, חי בדירה קטנה הצמודה לקיר האחורי של הלשכה. איש אינו מבקר, אבל נוכחותה של הלשכה מעבר לקיר דומיננטית, כמו שעבודתו בה היא חלק בלתי נפרד מזהותו. בדירה הקטנה, לבדו, סניור ז'וזה מבלה בחברת אוסף המפורסמים שלו, שאודותם הוא אוסף קטעי עיתונות. ערב אחד עולה בדעתו כי מה שחסר באוסף שלו אלה תעודות הלידה של המפורסמים. הוא נכנס בחשאי בלילה אל הלשכה דרך הדלת המחברת אותה לדירתו, דלת שבה נאסר עליו להשתמש, ומרגע זה ואילך הכל מתחיל להשתבש. כרטיס הרישום של האלמונית, שנצמד באופן מקרי אל זה של אחד המפורסמים, מוביל אותו ממעשה אסור אחד אל מעשה אסור אחר, אבל גם כשהוא יודע שהוא מסתבך סניור ז'וזה אינו מסוגל לוותר על אובססית החיפוש אחריה. האם הוא באמת רוצה למצוא אותה? כנראה לא. למרות שהוא יכול לפתוח ספר טלפונים ולנסות לאתר אותה דרכו, הוא מעדיף את החיפוש הארוך והמפותל, את האיסוף של פרט אחרי פרט. אולי בסופו של דבר אפילו לא ידבר איתה, אבל לראשונה בחייו הוא מרשה לעצמו הרפתקה, סיכון, מעורבות רגשית גם אם היא עם צלה של אשה. אין לו איש לחלוק אתו את מחשבותיו, אז הוא מנהל דיאלוגים עם עצמו, עם התקרה, עם הניירות, עם החשכה במבוכי הלשכה. "איך יחיה את חייו מכאן ואילך", הוא שואל את עצמו כשהוא מחליט שהגיע לסוף החיפוש, איך יחזור אל הבדידות נטולת הריגוש והמטרה.

סאראמאגו בסגנונו המפואר מספר על כל אלה ועל הרבה יותר, כשהוא שוזר שפע של פרטים, של התבוננויות קטנות ומפתיעות ושל אמירות משמעותיות הנחבאות בפיתולי משפטיו הארוכים. מרים טבעון תרגמה להפליא, כרגיל, והספר ראוי מאוד לקריאה ולקריאות חוזרות.

Todos os Nomes – José Saramago

הספריה החדשה

2002 (1997)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

נאג'י יחזקאל, אביה של המספרת בגוף ראשון, נולד למשפחה עשירה בעירק וחונך לא לנקוף אצבע אלא להסתמך על עבודתם של אחרים. כשהמשפחה עלתה לארץ, הותירה את רכושה מאחור ושוכנה במעברה, הכל השתנה. "הוא אמנם ידע שזה בסדר גמור שהוא ימשיך להיות עצלן כמו שהמשפחה שלו לימדה אותו", אבל הוא היה מעונין מכסף משל עצמו, וחיפש עיסוקים מכניסים. לא היו לו שאיפות גדולות. "יש לו טלוויזיה, שירים בערבית, קולה, מלאווח, סיגריות, כדורגל ולוטו‐טוטו. לא צריך יותר ולא צריך פחות". במשך עשרים שנה עבד כצבעי עד שזכה בטוטו. הזכיה לא הפכה אותו למליונר, משום ששמונה-עשר אנשים זכו בפרס הראשון, אבל הסכום הספיק לקניית דירה ולפתיחת חנות להשכרת סרטי וידאו. צירוף של נסיבות, שמִרמה היתה אחת הדומיננטיות בהן (שכפול קלטות פיראטיות עד שנתפס), גלגל אותו חזרה לצבעות.

יערה יעקב כתבה את הספר על אביה. "יש בספר הרבה אמת וגם לא אמת", סיפרה בפוסט בפייסבוק, אך העירוב הזה אינו גורע מתחושת החשיפה והכנות ומן האמינות של הדמויות המתוארות בו. חלקו הראשון של הספר מתואר מעיניה של הבת בעודה ילדה, וחלקו השני, הסובב ברובו סביב מחלת הסרטן של האב עד למותו, מעיניה של הצעירה שעזבה את הבית ובחרה באורח חיים משלה.

"הספר הזה מצחיק וצבעוני כי אבא שלי היה כזה", סיפרה באותו פוסט, אבל אני חוויתי אותו כעצוב, לפעמים קשה מנשוא (וכבר אמרו לפני שמספר הקריאות האפשריות כמספר הקוראים). אני יכולה לראות את הקומיות שבסצנות מסוימות, אבל התמונה הכוללת מעוררת תחושה עזה של חיים מוחמצים, שחלפו ללא אושר (כפי שאני מבינה את המונח). "אצל אמא שלי החיים היו מה שצריך לעשות לא בשביל כיף אלא כי ככה זה. בגלל זה אין לה תמיד סבלנות להנאה או לשמחה", מעידה הבת, ומתארת מריבות קולניות אינסופיות, בעיקר על כסף. "אמא שלטה לחלוטין בסבלות העולם. כל מי שהתקרב אליה נשרף מעוצמת הקורבנוּת שלה", ובתוך הסבל הזה לא היה מקום לסבלן של בנותיה. "כשהייתי קטנה חשבתי שאבא ואמא טובים זה לזה. אהבתי שאבא היה מחבק את אמא אחרי ריבים. מנסה לפייס אותה כשהיא רוצה ללכת ממנו […] הרבה שנים לקח לי להבין כמה אבא תבע לעצמו ממנה. כמה הוא לקח והיא נתנה כי היא לא יודעת אחרת. ואחרת גם לא טוב בשבילה. מפחיד אותה. לא כי זה בסדר לחיות חיים כאלה, אלא כי ככה זה. כמו הטבע, ככה זה". לצד אם סובלת ובלתי קשובה, ולצד אב אלים שאוהב רק את עצמו, המספרת גדלה שקופה, שקטה ולא שואלת כי אין מי שיענה, קצה בחייה ואין לה עם מי לחלוק זאת.

וכן, לצד המצוקה יש גם רגעי חסד, רגעים בודדים שבהם המשפחה צוחקת על אנשים שאינם חלק ממנה, ימים של מחלה שבהם האם מתגלה במלוא נדיבותה, הגילוי שבלי ידיעת בנותיה יצאה לעבוד כדי להביא הביתה אוכל. וגם רגעים של קירבה מול הסרטן המאיים.

אבל מה שעצוב אולי יותר מכל הוא ההנחלה של אותה דרך חיים מדור לדור. מי שנישאה בתקווה להחליף משפחה קשה במשפחה שתעצב בעצמה, מצאה שהיא חיה בדיוק באותה המתכונת, וכך גם בתה אחריה. מי שניטלה ממנה הבחירה בדרך משלה, נטרה לבתה שהעזה להחליט באופן עצמאי.  

ובכל זאת, אחרי מותו של האב, "אמא כבר לא חולמת על יחידת דיור איתנו אלא על מוות שיבוא ויגאל אותה מהחיים שלה עכשיו. חיים נטולי סבל. חיים בלי עבדות, בלי חובה, בלי אלימות. חיים שהיא לא מכירה.  וכמה היא היתה נותנת הכול כדי לחזור לחיות עם אבא. לחיות בשנאה המוכרת הזאת. זאת שהחייתה את שניהם. שהיתה מובנת להם".

כאמור, הספר הוא על האב, ואני כותבת בעיקר על האם. אולי משום שהוא מצטייר כמי שהיה פחות או יותר שלם עם עצמו, סגור בעולם שברא לו, מסתגל בקלות להצלחות ולכשלונות, מטיל מרות ושורר על משפחתו מתוקף היותו הגבר. האם והבנות הן שנאלצו להתאים את עצמן ללא הרף, לתמרן במרחב שהוקצה להן. דמויותיהן נגעו ללבי.

בין אם חווים את הספר כמצחיק ובין אם חווים אותו כעצוב, כוח הכתיבה של יערה יעקב, בתערובת של מרירות ואהבה, מרשים. שני חלקי הספר כתובים באופן שונה, ומשקפים נקודות התבוננות תלויות גיל. החלק הראשון מכמיר לב, ומביע היטב את תחושותיה של הילדה בתוספת מגע התובנות של הכותבת הבוגרת. סגנונו של החלק השני מהורהר פחות, תכליתי יותר, כשהתובנות הן הכוח המניע והרגשות מתלווים אליהן. סיפורה של המשפחה נטוע בסיפור הסביבה בה חיו, מתרחב לדמויות שדרכיהן הצטלבו בשלה, והמכלול אמין ונכנס ללב.

איור הכריכה הוא של נדב וייסמן.

מומלץ.

לקריאת פרק ראשון

ידיעות ספרים

2024

אליענה, על סף גיל חמישים, היא פסיכולוגית מצליחה, המטפלת בילדים ובנוער, בעלת תכנית רדיו וטור עיתונאי פופולריים. ברקע מצויים בעל מוצלח ואוהב וילדון מקסים. הכל דבש. מבחוץ. אבל מבפנים, כפי שהיא אומרת בהזדמנות נדירה שבה היא שופכת את לבה, "זה מאוד מכביד כשמישהו שאת גם מתעבת וגם לא מעריכה יושב לך על הגב במשך עשרות שנים, הולך איתך לכל מקום ומקלקל לך. צובע כל דבר שאת מסתכלת בגוונים עכורים, בחוסר אמון, ברוע. זה חתיכת משקל עודף לסחוב".

מיהו המישהו שהעכיר את חייה לפני עשרות שנים? מה עושים עם משקל עודף שכזה?

הקורא העירני חש כבר בתחילה שמשהו חורק בממלכת אליענה. המנהג המוזר שלה למלמל רשימות – ביניהן סוגי בדים, שיטות הוצאה להורג, ספרים של מאיה ערד – כאילו כדי לשמור על סדר בעולם ובתוכה, מעיד שמתחת לשלמות המקצועית והאישית מצוי משהו שביר. בספר עתיר תפניות, שלא אוכל להתייחס לאף אחת מהן, כי למה לקלקל לקוראים עתידיים את ההפתעות ואת חדוות הגילוי, חייה של אליענה בעבר ובהווה נחשפים. בנקודה מסוימת בחייה נאמר לה, "מתישהו נמאס לך לקבל כאפות מהחיים, אז את שמה את העקבים הכי מחודדים שלך ומכסחת אותם בחזרה. זה הכול", והיא מכסחת.

בארבעת ספריה הקודמים הציגה שירז אפיק דמויות קצת אבודות, מגששות, מתמודדות עם קשיים ועם אתגרים, שגם כשהן שוגות הן מכוונות לטוב. אליענה היא אחרת. היא חוצה קוים אדומים, היא לא מהססת לפגוע באחרים. ובכל זאת, כמו בספרים הקודמים, הסופרת מצליחה להציג, מבלי לנתח ומבלי להביע שיפוטיות, רק באמצעות תיאור פרקי חיים, את המורכבות שבגינה אליענה היא גם מכעיסה וגם מעוררת חמלה, גם דוחה וגם מושכת, ואפילו, למרות חציית קו אדום בוהק במיוחד, מעוררת הזדהות בלי לבלבל בין הבנה לקבלה.   

לצדה של אליענה מסתובבות דמויות נוספות, מתוארות אף הן באמינות. ה"מישהו" ההוא ששינה את חייה, שָני בן האחת-עשרה, ילד אינטליגנטי שסובל בין השאר משום שאינו מסוגל לשקר, המעסיקה של אליענה בעבודה הראשונה שלה אחרי הצבא, אמה שהיא לפעמים צלולה ולפעמים מטושטשת, ועוד.

"ליל הברווזים" נקרא במידה מסוימת כספר מתח, שבו כל פרק חושף פרטים חדשים שמשנים את האופן בו הובן הסיפור עד כה. את האפקט הבלשי-משהו מספקת רוני, מטפלת חדשה בקליניקה, שהגיעה למקום בעקבות אליענה הנערצת, והפכה אותה למושא חיטוטים אובססיביים בשל הסודות שנדמה לה שהיא מסתירה.

מבלי להכנס לפרטי העלילה אציין רק שהיא מקיפה נושאים כמו התמודדות עם טראומה, יחסי הורים-ילדים ויחסים בין אחיות, יחסי הכוחות מטפלת־מטופל, מבוגרת־ילד, "נקמה – כוס תרעלה או קתרזיס", ואולי, כמו שאליענה אומרת למאזיניה ממש בתחילת הספר, "זה בעצם סיפור על איך אנחנו הופכים למה שניסינו לברוח ממנו".

אני אוהבת את הכתיבה של שירז אפיק (שגם עיצבה את הכריכה היפה). מלבד הכשרון להקיף מורכבות אנושית, היא ניחנה ביכולת להשתמש במינון מדויק של הבעת רגש, כך שיהיה נוכח מבלי להציף, ויותיר לעובדות הסיפוריות להביע את עצמן. אני נהנית גם מהשילוב של פרטים קטנים – מזלג שצץ במדיח, פיסת פטרוזיליה תקועה בין השיניים, בובת פינגווין מנחמת – שמקנים לעלילה חן ומביעים בעקיפין תחושות והלכי רוח.

כתוב מצוין, מרתק, נוגע ללב, ומומלץ מאוד.

פרק ראשון

הוצאת המקור

2024

אשה צעירה בת שלושים וקצת עולה על מטוס לוונציה, חדורת מטרה להפוך לזונה של איש אחד, או במלים מעודנות יותר לעשות הכל כדי ללכוד גבר שמשך את תשומת לבה בביקור קודם בעיר. היא ילדה טובה מבית טוב, בלי שק של טראומות, רק עם רקע של חיים בעיר קטנה שבה "תמיד אותם הפרצופים, אותו קו אופק, נטול קישוט או מחשבה", ועם שאלה שרודפת אותה ושהפכה איכשהו למה שמגדיר אותה, "איך זה שעוד לא הצלחת למצוא מישהו?". אז היא יוצאת למצוא מישהו, חדורת מטרה ומצוידת באסטרטגיה, וליתר בטחון גם באסטרטגיות חילופיות.

בספר שקראתי לפני הספר הזה, "בית קרנובסקי", חשתי חוסר נחת נוכח ההנחה של הסופר י"י זינגר לפיה אין משמעות לחייה של אשה, מצליחה ככל שתהיה, ללא בעל וילדים. חמושה באותה אי נוחות חשתי תחילה דחף לטלטל את המספרת שהפכה את המצוד אחר גבר לתכלית חייה ללא מודעות לאפשרויות אחרות. אבל חוסר מודעות, כך הבנתי במהרה, הוא הדבר האחרון שניתן לטעון כנגדה. "בסופו של דבר", כך היא יודעת, "היעוד ששאפתי אליו לא יהיה יותר מחזיון תעתועים, בדיה נוספת על ערימה של אחרות. זו תהיה עוד הבטחה חסרת שחר, נפילה בפח, מלכודת דבש שהתאמתי למידותי; במקום לשלוט בכישוף שאפף אותי, חזרתי על אותו התסריט כמו לא למדתי דבר מעולם".

מה היא מחפשת באמת? את דומניקו, או גבר אלטרנטיבי אחר? את ונציה האמיתית, זו שמאחורי התיירות והקרנבלים? את עצמה? אֶלרי כרמון, בכתיבה מקורית וחדת אבחנה כתער, מחפשת את כולם.

"זונה בוונציה" הוא סיפור של מסע נפשי, וגם מסת אהבה לעיר היחודית. "בלי לשים לב, את כל כולי נתתי לונציה, שהיתה למבוך של החיים עצמם, ובמקום למצוא פתרון, את דלת היציאה ממנו, היה עלי להבין שאני חלק ממנו".

מקורי ומומלץ.

תשע נשמות

2024