תגית: רוברט לואי סטיבנסון

"לאהוב, לשוטט, להפליג" הוא אוסף מכתוביהם של שישה יוצרים. חמישה מהם סובבים סביב שוטטות, או נובעים ממנה, ושניים הם פרי עטו של משוטט ידוע, רוברט לואיס סטיבנסון. רוב הכתובים נוצרו לפני עשורים רבים, ואחד הוא בן זמננו.

כתביו של סטיבנסון חריגים בספר, ולמען האמת הם הפחות חביבים עלי. "על ההתאהבות", כשמו, מפרק את חווית ההתאהבות ובוחן את פניה השונים. יסלח לי הסופר, אך בראש הדהד לי במשך הקריאה שירה של ויסלבה שימבורסקה, "אהבה מאושרת", שחופף חלקית לנושאי "על ההתאהבות" (הטקסט המלא למטה, כי כל הזדמנות לשתף את שיריה מבורכת). צורפה לקטע זה רשימה בת חמישה סעיפים, תחת הכותרת "נישואים", ובה הרהורים כבדי ראש על המחויבות האישית והמוסרית הנובעת מחלוקת חייך עם אדם אחר.

"לשוטט", פרי יצירתו של ולטר בנימין, הוא אוסף רשימות קצרות שכתב הסופר לעצמו, כהכנה לכתיבת ההיסטוריה החברתית של פריז במאה התשע-עשרה. רובן של הרשימות הן פרי התבוננות עצמית, חלקן מתיחסות לכתוביהם של אחרים, כמו פרוסט, רוסו ובודלייר. אחד הקטעים "מתכתב" עם שתי יצירות אחרות בספר, של וירג'יניה וולף ושל גי דה מופסאן, כשהוא מתאר את שכרון החושים הפוקד את המשוטט.

מאמרו של גארנט קדוגן, "הולך בעור שחור", נכתב ב-2016. גארנט, יליד ג'מייקה, מתאר שלוש תקופות של שוטטות בחייו. כילד בקינגסטון, שם בחר לשוטט שעות ארוכות מחוץ לבית כדי להמלט מאלימותו של אב חורג, ומאוחר יותר כסטודנט בניו אורליאנס ובניו יורק. לעומת רחובותיה המסוכנים של עיר מולדתו, נראו לו הרחובות האמריקאים שלווים, אבל "אף אחד לא אמר לי שאני הוא זה שייחשב לאיוּם". מהר מאוד למד שעליו לפתח דרך התנהגות בלתי טבעית לו, כדי לנסות להטמע בהמון, שכן עורו השחור תייג אותו כגורם מאיים, חשוד מיידי. "גורם מרכזי בהליכה שלי הוא מעין פנטומימה שכל מטרתה הימנעות מהכוריאוגרפיה של העבריינות". מאמר נוקב, לא מתבכיין, אבל מציג מצב דברים עגום.

וירג'יניה וולף מתארת ב"רדיפת רחובות: הרפתקה לונדונית" את חווית השיטוט ברחובות לונדון בעילה של חיפוש עפרון עופרת. היא מתארת את השתנות ה"אני" מזה של הבית, מוקף בחפצים מוכרים נושאי זכרונות ומשמעות, לזה של החוץ. מבטה הבוחן נע על פני סביבתה, לעתים מסתפק ברושם החיצוני, מתרכז ביופי, לעתים רואה את הכיעור. המשוטטת של וולף חווה את אותו שכרון חושים עליו כתב בנימין ברשימותיו, ובסופו של דבר שבה אל המוכר והמגונן: זו האמת: הבריחה היא הגדול שבתענוגות; רדיפת רחובות בחורף היא הגדולה שבהרפתקאות. ובכל זאת, כשאנחנו ניגשות אל סף דלתנו, נעים לנו בקרבת החפצים הישנים והדעות הקדומות הישנות שלנו העוטפים אותנו מכל עבר; והעצמי, האני שהושלכה בפינות רחוב רבות כל כך, שנחבטה שוב ושוב כמו עש לילה בקרבת להבת פנס שלא ניתן להגיע עדיה, מוגנת עכשו ומכונסת.

הנרי דייויד תורו פורש את תפיסת עולמו ב"חיים בלא עיקרון". הוא יוצא חוצץ נגד חיים של עמל ללא תכלית רוחנית, חיים שבהם חל בלבול בין אמצעי למטרה. עולם המונע על ידי משיכה לעושר ולנוחות, הוא עולם המשעבד את אנשיו לעיסוק במלאכות מיותרות: רוב בני האדם ייעלבו אם יציעו להעסיקם בהשלכת אבנים מעבר לקיר ובהשלכתן בחזרה לאחר מכן תמורת משכורת. אך רבים מהם אינם עוסקים במלאכות ראויות יותר כבר עכשו. רבים מדבריו רלוונטים היום כפי שהיו בזמנם. דיברה אלי במיוחד הפיסקה העוסקת בחוסר היכולת של בני האדם להסתפק בעצמם ובתלותם בקשר מלאכותי עם זרים. בשינויים הטכנולוגיים המתבקשים, הדברים תקפים גם כעת: שיחות היום-יום שלנו הן לרוב חלולות וחסרות תוחלת באותה המידה. כשחיינו חדלים להיות חיים פנימיים ופרטיים, הדברים שבפינו הופכים לרכילות גרידא […] ככל שחיינו הפנימיים מידלדלים יותר, אנו מבקרים בסניף הדואר בתכיפות נואשת יותר. היו סמוכים ובטוחים שהמסכן היוצא משם ובידיו המכתבים הרבים ביותר, גאה על התכתבויותיו הענפות, לא קיים קשר עם עצמו זה זמן רב. מאמר מאלף.

סוגרים את הקובץ שני קטעים מתוך "חיי נדודים" של גי דה מופסאן, "לֵאוּת" ו"לילה". עד כמה שהבנתי מהשוואה עם המקור, התרגום אינו מלא, אבל הוא מציג במלוא יפעתו את סגנונו הפיוטי והמדויק של הסופר, בהתבטאויות כדוגמת "ערפל הים ליטף אותי כמו אושר". שכרון החושים של המשוטט, הפעם בספינה מצרפת לאיטליה, מובע בסיומו של הקטע: "נותרתי מתנשף, מבוסם כל כך מריגושים עד שסערת השכרות עוררה את חושי להזיות. כבר לא ידעתי אם אני נושם מוזיקה, מקשיב לבשמים, או ישן בין הכוכבים".

נבחרת המתרגמים של ההוצאה – יהונתן דיין, הראל קין, רעות בן יעקב, יותם בנשלום ואנמרי בארטפלד – עשתה כרגיל עבודה נאמנה, והקובץ כולו, הנע בין הגות לפיוט, מומלץ.

תשע נשמות

2017

On Falling in Love – Robert Louis Stevenson (1877) תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

Marriage – Robert Louis Stevenson (1898) תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

Der Flaneur – Walter Benjamin תרגום מגרמנית: הראל קין

Walking While Black – Garnette Cadogan (2016) תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

Street Hunting: A London Adventure – Virginia Woolf (1948) תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

Life without Principle – Henry David Thoreau (1863) תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

Lassitude – Guy de Maupassant (1890) תרגום מצרפתית: אנמרי בארטפלד

 

אהבה מאושרת (תרגם רפי וייכרט)

אַהֲבָה מאֻשֶרֶת. הַאִם זֶה טִבעִי,
הַאִם זֶה רצִינִי, הַאִם זֶה מוֹעִיל-
מַה תוֹעֶלֶת יֵש לָעוֹלָם מִשנֵי בּנֵי-אָדָם,
שֶאֵינָם רוֹאִים אֶת הָעוֹלָם?

מֻגבָהִים זֶה אֶל זֶה שלא בִּזכוּת,
זוּג אַקרָאִי מִמִיליוֹן, אַך משֻכנָעִים
שכָך נִגזַר – כִּפרָס עַל מָה? עַל לֹא-כלוּם :
הָאוֹר נוֹפֵל מִשוּם מָקוֹם –
לָמָה דַוקָא עַל אֵלֶה, ולֹא עַל אֲחֵרִים?
הַאִם זֶה עֶלבוֹן לַצֶדֶק? כֵּן.
הַאִם זֶה מֵפֵר עֶקרוֹנוֹת שֶקֻימוּ בּקַפדָנוּת,
מַפִּיל מוּסָר מִפסגוֹת? מֵפֵר וּמַפִיל.

הִסתַּכּלוּ בַּמאֻשָרִים הַללוּ:
לוּ לפָחוֹת הִסתַּתרוּ קצָת,
מִתחַזִים לִמדֻכָּאִים וּמעוֹדדִים בּכָך אֶת ידִידֵיהֶם !
שִמעוּ, אֵיך הֵם צוֹחֲקִים – באֹפֶן מַעֲלִיב.
באֵיזוֹ שָֹפָה הֵם מדַברִים – מוּבֶנֶת למַראִית-עַיִן.
וטִקסֵיהֶם, הַחֲגִיגוֹת,
הַמחֻיָבֻיוֹת הַמחֻכָּמוֹת זֶה כלַפֵי זֶה –
הַדָבָר נִראֶה כִּמזִמָה מֵאֲחוֹרֵי גַבָּה שֶל הָאֱנוֹשוּת !

קָשֶה אֲפִילוּ לשַעֵר, עַד הֵיכָן הָיוּ הַדבָרִים מַגִיעִים,
לוּ נִתַן הָיָה לחַקוֹתָם.
עַל מָה הָיוּ יכוֹלוֹת לִסמֹך הַדָתוֹת, הַשִירוֹת,
מֶה הָיָה נוֹתָר בַזִכָּרוֹן, מֶה הָיָה יוֹרֵד לטֵמיוֹן,
מִי הָיָה רוֹצֶה להִשָאֵר תָּחוּם בִּגבוּלוֹת.

אַהֲבָה מאֻשֶרֶת. הַאִם זֶה הֶכרֵחִי ?
הַטַעַם הַטוֹב והַתבוּנָה מוֹרִים לִשתֹּק עַל- אוֹדוֹתֶיהָ
כּעַל שַעֲרוּריָה מֵהָרבָדִים הָעליוֹנִים שֵל הַחַיִים.
ילָדִים נֶהֱדָרִים נוֹלָדִים בּלֹא עֶזרָתָה.
לעוֹלָם לֹא הָיתָה מַצלִיחָה לאַכלֵס אֶת כַּדוּר – הָאָרֶץ,
שֶהֲרֵי הִיא מִתרַחֶשֶת רַק לעִיתִים נדִירוֹת.
אֵלֶה שאִינָם יוֹדעִים אַהֲבָה מאֻשֶרֶת
טוֹעֲנִים כִּי בּשוּם מָקוֹם אֵין אַהֲבָה מאֻשֶרֶת.

בֶּאֱמוּנָתָם זוֹ יֵקַל עֲלֵיהֶם גַם לִחיוֹת, וגַם לָמוּת.

"לחשוב, להתבטל, לטייל" מאגד ארבע מסות מאת ארבעה סופרים. המסות נכתבו בתקופה שלפני מאה עד מאתים שנה, ברובן רלוונטיות עד לימינו.

במסה הראשונה – "הזנת הנפש" מאת לואיס קרול משנת 1907 – הסופר מביע רעיון, שכיום הוא נחלת הכלל, ולפיו יש לדאוג לנפש באותו אופן בו אנו דואגים לגוף: באיזו מסירות אנו מזינים את הגוף בר-המזל! מי מאתנו דואג כך לנפש? במסה קצרה זו מתייחס לואיס למספר תחומים, כמו הצורך לקחת הפוגות לחשיבה, עצה מבורכת ביותר (אם תתפסו אותי מסתובבת לכאורה באפס מעשה ליד המשרד, זו דרכי ליישם את הרעיון הזה). המכורים לקריאת ספרים ימצאו כאן עצה שיתקשו לעמוד בה בדבר ההימנעות מהפרזה בקריאה, לצד עצה טובה לקחת פסק זמן בין ספרים, ופשוט להניח לעצמם לחשוב על הספר שזה עתה סיימו:

גרגרנות נפשית, או קריאת יתר, היא נטיה מסוכנת, המחלישה את מערכת העיכול ובמקרים מסוימים גורמת לאובדן תיאבון.

כשם שאנו לועסים את המזון, התהליך הנפשי המקביל הנדרש הוא פשוט לחשוב על מה שקראנו.

במסה השניה – "התנצלות בשם הבטלנים" מאת רוברט לואיס סטיבנסון משנת 1859 – יוצא הסופר כנגד ההליכה בתלם הלימוד הממוסד והעולם העסקי, המגבילה את מוחו של האדם, ומשבח את הבטלנות, המאפשרת הרחבת הדעת והנפש.

עמלנות קיצונית, אם בבית הספר או במכללה, בכנסיה או בשוק, היא תסמין של ליקוי בכוח החיות, וכשרון לבטלה מעיד על תאבון פעיל ועל תחושה חזקה של זהות עצמית.

השימוש במונח בטלנים יש בו כדי להטעות: סטיבנסון משתמש בו כמונח הופכי להתרכזות טוטלית בנתיב הממוסד, ולא במובן השלילי שדבק בו.

גם כאן לא נפקד מקומם של הספרים ושל קוראיהם, וגם כאן אזהרה: ספרים הם טובים דיים, בדרכם, אבל הם תחליף דל מאוד לחיים.

המסה השלישית – "שיטוטי לילה" מאת צ'רלס דיקנס משנת 1859 – משלבת הגות עם חוויה אישית של הסופר. בשל טרדות זמניות התקשה דיקנס לישון, ויצא להתהלך ברחובות לונדון לילות תמימים. בדפים אלה הוא מתאר את חווית חסר הבית. הוא מספר על רחובות שלווים עם עויתות של חוסר מנוחה, ועל הנפש עורגת לחברה. הוא מבקר בתיאטרון, עובר בסמוך לכלא, לבתי המשפט, לבנקים, לבית קברות, לפרלמנט – ותוך כדי כך מגניב דברי ביקורת: מושא הערצה של כל אומות העולם והדורות הבאים, אין לי כל ספק; ואף על פי כן, אולי מוטב יהיה אם מדי פעם בפעם יקדיש את עצמו לעבודתו. בעוברו ליד מוסד לחולי נפש הוא תוהה, האם השפוי והמטורף אינם שווים בלילה, כשהשפוי שבוי בחלומותיו?

יותר מכל הוא מתאר בדידות קשה, שבה אפילו צלצול פעמון כנסיה הוא בגדר חברה בעבור מחוסר הבית הבודד. גם תחנת רכבת היא חברה מנחמת אבל כמו רוב צורות החברה בעולם הזה, היא לא נמשכה זמן רב.

עם עלות השחר מגיע דיקנס לשוק, ותשומת לבו מוקדשת לילדים העזובים, נושא שחזר ונשנה בספריו: מסקנה כואבת ומפלצתית עולה מתוך ההשוואה הבלתי נמנעת שנאלץ האדם לעשות, בין הריקבון המתפשט המתגלה בתנובת האדמה הנמכרת כאן, שזוכה לטיפול ולדאגה כה מסורים, ובין הריקבון המתגלה בכל אותם פראים נטושים, שהרודפים אחריהם אינם דורשי טובתם.

המסה הרביעית – "על יציאה למסע" מאת ויליאם הזליט משנת 1822 – היא המורכבת מכולן, ובחלקה אולי גם פחות רלוונטית מכולן. המסה עוסקת בחווית המסעות, לחיק הטבע, לאתרים היסטוריים ולמדינות רחוקות. את המסע אל הטבע הוא מבקש לחוות בבדידות וללא פרשנות. החברה הנסבלת היחידה היא חברתו של זר גמור, כי ידיד או מכר פולש בגסות לרווח שבינך לבין דמותך המדומיינת.

מסע אל אתרים היסטוריים שונה ממסע אל הטבע, מאפשר חברה, אפילו מבקש אותה.

התיחסות של הסופר לגודלו של העולם עשויה להיראות אנכרוניסטית, ופחות רלוונטית לימים של מסעות זמינים: התודעה אינה יכולה ליצור תמונה גדולה יותר של המרחב מאשר זו שקולטת העין במבטה. כל השאר הוא שם רשום על מפה, חישוב אריתמטי. בעיני גם עמדתו בדבר החיוניות של בן לוויה במסע אל ארצות זרות איבדה רלוונטיות באוירה הגלובלית של זמננו: תודעתו של האנגלי נושאת סלידה מובנית ממנהגים ומרעיונות זרים, ודרושה עזרתה של חברה אוהדת כדי לפוגגה.

המסה משובצת אזכורים וציטוטים רבים מיצירות התקופה, ושמחתי על ההזדמנות להתוודע אליהן ואל הזליט עצמו, שרעיונותיו על תפיסת העצמי ביציאה מן המרחב היומיומי ראויים לתשומת לב.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת הקושרת את ארבע המסות אל מסע הצלב של הילדים וזו אל זו.

"לחשוב, להתבטל, לטייל" הוא קובץ מעניין של דברי הגות הכתובים בכשרון סיפורי, ועשויים לגעת במידה זו או אחרת בהתנהלות ובהתחבטות היומיומיות של כל קורא. מומלץ.

Feeding the Mind – Lewis Carroll, 1907

An Apology for Idlers – Robert Louis Stevenson, 1859

Night Walks – Charles Dickens, 1859

On Going a Journey – William Hazlitt, 1822

תשע נשמות

2017

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

"מועדון המתאבדים" הוא קובץ הכולל שלושה סיפורים: "המעשה בצעיר ובעוגיות הקצפת", "המעשה ברופא ומזוודת הנסיעות הענקית", ו"הרפתקת הכרכרה הדו-אופנית". אמנם לכל סיפור עלילה נפרדת משלו, אך בין שלושתם מתקיים רצף סיפורי: בראשון נקלעים פלוריצל, נסיך בוהמיה, ועוזרו המסור קולונל ג'רלדין, אל מועדון המתאבדים, בשני הם מנהלים מרדף אחרי נשיא המועדון, ובאחרון המרדף מגיע לקצו.

הסיפורים ראו אור בעתונות ב-1877, וחמש שנים אחר-כך נכללו בכרך הראשון של "סיפורי אלף לילה ולילה החדשים" (New Arabian Nights). לסיפורים אכן יש כמה מאפיינים של אלף לילה ולילה. בדומה לשולטן ולווזיר הנאמן לו, המסתובבים מחופשים בשווקי ערב, הנסיך והקולונל עוטים זהויות שאולות, ויוצאים לשחר להרפתקאות ברחובות לונדון. ובדומה לסיפורי ערב, גם כאן נשמע קולו של מספר יחיד (המכונה "הסופר הערבי שלי"), המוליך את המאזינים מסיפור אחד למשנהו. במרוצת השנים מאז ראו אור, הסיפורים אומצו ועובדו פעמים רבות, ולמרות היותם מכתביו הראשונים של סטיבנסון, יש הרואים בהם את מיטב יצירתו, ואת מבשריה של אמנות הסיפור האנגלי הקצר. בעברית זהו תרגומם השלישי.

לא אכנס לפרטי העלילות, המופרכות למדי, בעיקר משום שבעיני הקסם של הסיפורים אינו בסיפור עצמו, אלא בפרטים הקטנים הנחבאים בו. הנה מספר דוגמאות.

סטיבנסון טומן בין המלים ביקורת על החברה בת זמנו:

עכשו […] אתה יכול להעריך את תענוגות החברה שלנו. אתה יכול לראות איך היא משלבת את ההתרגשות של שולחן משחקי מזל, דו-קרב וזירה רומאית. עובדי האלילים עשו חיל […], אבל נדרשה מדינה נוצרית כדי להגיע לקיצוניות הזאת, למיצוי הזה, לחריפות השלמה הזאת.

יש לסטיבנסון דרך עקיפה מעודנת להכפיש את גיבוריו במסווה של מחמאות:

קמצנותו היתה במידה רבה ענין של הרגל, ויושרו, שבלט מאוד בקרב בני חוגו, מקורו היה בראש וראשונה בחוסר בטחון ועלומים.

היו לו הרבה מידות רעות קטנות מן הסוג המכובד יותר, והאנינות לא מנעה אותו מלהתמסר להן בהרבה דרכים מפוקפקות למדי.

על אותו גיבור מפוקפק אומר הסופר הערבי בסוף הסיפור את הדברים הבאים, ומגניב באגביות ביקורת על הפוליטיקה האמריקאית:

אוסיף רק זאת שמר סקאדמור כבר החל לעלות בסולם התהילה הפוליטית, ולפי ידיעות אחרונות היה השריף של עיר הולדתו. 

ועוד עקיצה כלפי האמריקאים:

מוטב שיוציא מלבו תכף ומיד כל תקווה שיוכרז כנשיא ארצות הברית וישאיר אחריו פסל, בסגנון האמנותי הכי גרוע שבאפשר, לקשט בו את הקפיטול שבוושינגטון.

אני מחבבת מאוד אמירות על המודרנה, שנכתבו בימים הנראים לנו כעת מיושנים עד מאוד. הן מעניקות מעט פרופורציה ליוהרת הקידמה:

תקופת עזרי הנוחות עכשו […]. יש לנו עסקים בכל מיני מקומות ולכן הומצאו הרכבות. הרכבות הרחיקו אותנו שוב ושוב מידידינו, לכן הותקן הטלגרף כדי שנוכל לתקשר מהר ממרחקים גדולים.

הסיפורים שזורים הברקות מסוג זה ודומות להן, ובשלהן אני ממליצה על קריאת הקובץ.

פרק ראשון

The Suicide Club – Robert Louis Stevenson

עם עובד

2016 (1882)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין