קטגוריה: ספרים מומלצים

אל עיירת הקיט זמרינג שבאוסטריה מגיע בעת חופשת האביב ברון צעיר, ומיד נתקף שעמום. אין בסביבה פנים מוכרות, והוא, שרגיל להיות אהוב ומקובל בחברה, חושש, משום שהוא "מודע לחלוטין לאי-יכולתו לחיות בבדידות", שייאלץ לשהות בחברת עצמו. כצייד נשים מובהק, אחד מאותם אנשים שבהם "כל האינסטינקטים הלוהטים של הציד, האיתור, הדריכות והאכזריות הנפשית, מהבהבים בעירנות חסרת מנוחה", הוא מסמן לעצמו מטרה אשה, השוהה במקום עם בנה בן השתים-עשרה המחלים ממחלה ממושכת. האשה מצדה מצויה בשלב בחייה שבו היא מצטערת על נאמנותה לבעל שלא אהבה, ושבו יש לה הזדמנות אחרונה לבחור בין האימהות לנשיות. משחק החיזור יכול להתחיל, אך מה עושים עם הילד?

הברון מוזכר לאורך העלילה כולה בתוארו בלבד. האשה מתוארת רוב הזמן כ"האֵם", ושמה נפלט כמעט באקראי רק פעם אחת. הילד, לעומת זאת, מזוהה מיד בשמו אדגר, ולא בכדי, שכן הוא הוא הדמות המרכזית. בימים הספורים המתוארים כאן הוא עובר טלטלות רגשיות, וחוצה את הגבול שבין תמימות הילד לפקחון הנער. שני המבוגרים, שמשהו סודי, כך הוא חש, מתרחש ביניהם, מחניפים לו ודוחים אותו, משתמשים בו כמסווה לכוונותיהם וצועקים עליו ומענישים אותו. קל להתעלם מילד, להקטין אותו, להורות לו, להעלים אותו, אבל קשה עד מאוד לרמות אותו, ואדגר ילמד משהו מר מאוד ומשהו מתוק מאוד על עולמם של המבוגרים.

לשטפן צווייג יש לעתים נטיה, בעיקר ברומנים, לעודף רגשות מתפרצים, שלטעמי יוצרים גודש מעיק. בנובלה הזו, למרות הפן הרגשי העמוק שבה, כתיבתו מינורית, ובכך אינו מרדד את שאדגר חש, אלא להפך. משום האיפוק בכתיבה, ומשום היכולת לאפיין במדויק של שלוש הצלעות השונות של ה"משחק", בעיני, "בלהט סוד" היא אחת מן הטובות שביצירותיו.

התרגום של אברהם קנטור נאה מאוד בעיני, אבל הספר, שראה אור ב-1997, סובל מליקויי הגהה. בימים אלה רואה אור מהדורה מחודשת של אותו תרגום באותה הוצאה, במקביל לתרגום חדש ומבטיח של הראל קין תחת השם "סוד בוער" בהוצאת תשע נשמות.

מומלץ מאוד.

Brennendes Gheimnis – Stefan Zweig

ספרית פועלים

1997 (1913)

תרגום מגרמנית: אברהם קנטור

מר ביזוואז, תושב טרינידד ממשפחה הודית, מת בהיותו בן ארבעים ושש, מספר שבועות אחרי שפוטר מעבודתו. במספר עמודים בפתח הספר סוקר הסופר את חייו של גיבורו, חיים של מצוקה ושל סכסוכים, שגולת הכותרת שלהם היא הגשמת החלום לחיות בבית משלו, משוחרר מכבלי משפחת אשתו שבצלה חסה רוב ימיו. אמנם הבית נקנה בחופזה, מבלי לתת את הדעת על אינספור ליקוייו שמעולם לא תוקנו, ואמנם מר ביזוואז שקוע בגינו עד צוואר בחובות שאין לו סיכוי להחזיר, אבל הוא חושב בסיפוק כי "מה נורא ודאי היה זה, לעת הזאת, להיות בלעדיו; למות בין בני משפחת טולסי, בתוך העניות של אותה משפחה גדולה, מתפוררת ואדישה; להשאיר את שאמה והילדים ביניהם, בחדר אחד; גרוע מזה, לגמור את החיים בלי שנסית אפילו לתבוע לעצמך את מנת חלקך תחת השמש; לגמור את החיים ולמות כמו שנולדת, מיותר ומקופח".

מר ביזוואז נולד בחצות, שעה לא מוצלחת על פי האמונה המקומית. על פי תווי פניו קבע הפאנדיט כי הוא עתיד להיות נואף, בזבזן ושקרן, וכי ימיט אסון על אביו. הוענק לו השם מוֹהוּן, האהוב, אך הוא בהחלט לא חש ככזה. אחרי שאביו מת כשצלל לאגם כדי להציל את בנו שבטעות סבר כי טבע, והתממשה נבואת האסון, עברו הילד עם אמו ואחותו להתגורר בחדר אחד בבקתת חומר בחצר האחורית של דודתו. חיים של תלות ושל בושה ציפו לו מעתה והלאה. הוא ניצל את כשרונו בשרטוט אותיות כדי להתפרנס בדוחק כצייר שלטים, אבל חש שאינו חי ממש. "הוא התחיל לחכות, לא רק לאהבה, אלא שהעולם יגלה את מתיקותו ואת הרומנטיקה שבו. הוא דחה את כל הנאתו בחיים עד ליום ההוא". בהלך רוח זה נחו עיניו על שאמה הצעירה. הוא העז להגניב אליה פתק אהבה, וחיש קל מצא עצמו נשוי לא רק לאשתו אלא לכל משפחתה, שנוהלה ביד רמה על ידי אמה של שאמה ועל ידי גיסה.

אחרי ההקדמה הנוגה, ואחרי תיאור ילדותו העצובה של מר ביזוואז, הלב יוצא אליו. ואז מהפך. במקום לטפח אושר עם האשה שבה בחר, הוא בוחר להלחם בכל. במשפחה שסיפחה אותו אליה, באשתו, בילדים שיוולדו לו. הוא הופך בתוך יום לגס רוח, רודן, מתנשא בזכות השכלתו היחסית, שולל הכל. הוא עוזב בכעס, חוזר כנוע, עוזב שוב וחוזר חלילה. הוא עוקר מחדרו בבית המשותף עם שאמה ועם הבת שנולדה להם כדי לנהל חנות מכולת של המשפחה, ומביא אותה אל עברי פי פחת. מנסה לבנות בית, וכושל. שב ומסתכסך עם משפחת אשתו, ומאמלל את ילדיו. אותה תחושה קדומה שאינו חי באמת ממשיכה לפקוד אותו, כי "מעולם לא נטשה אותו ההרגשה שאיזו מטרה נעלה יותר מזומנת לו". משפחתה של שאמה אכן דוחקת אותו לשוליים, אבל הוא מצדו אינו עושה שמץ של מאמץ אמיתי להיטיב את חייו, ורוב הזמן הוא די מעורר בחילה.

ולא שאין לו פוטנציאל לחיות חיים טובים יותר. במשך כמה ימים של חסד הוא שרוי לבדו עם בנו, והוא מנצל זאת לעורר בילד ענין במדע ובטבע. אבל דבקותו בבית המתפורר שבנה לעצמו הורסת גם את ההזדמנות הזו. מר ביזוואז הוא, כאמור, משכיל יחסית לסביבתו, אבל אינו מנצל את ידיעותיו כדי להיטיב את חייו. נוח לו יותר להתקרבן. "הוא האשים את אביו; הוא האשים את אמו; הוא האשים את בני טולסי; הוא האשים את שאמה. אשָם תכף לאשָם והכל שימש אצלו בערבוביה". רק אחרי לידת ילדו הרביעי, כשהחיים בבית טולסי הפכו בלתי נסבלים, קם והסתלק מבלי לומר שלום בתחושה ש"העבר היה מזויף, שורה של תקלות מתעתעות. החיים האמיתיים ומתיקותם המיוחדת היו לפניו: עדיין היה מתחיל". לראשונה בחייו נקט יוזמה והשיג עבודה כעיתונאי, והפך לאדם בעל ערך בעיני עצמו ובעיני אחרים. זה לא שינה במאומה את יחסו כלפי בני משפחתו. גם כשבמקרה שמע את שאמה משוחחת עם המנהלת שלו במשרה הבאה שהשיג, והבין כי "מעולם לא דימה בנפשו ששאמה מתמצאת עד כדי כך ויש לה דעות קדומות חותכות כל כך", לא השתנה דבר ביניהם. חיים שלמים בוזבזו בתחושה של המְתנה מתמדת, בהחלטות חפוזות, בהפסדים ובכשלונות.

וכל הזמן דיבוק הבית, מתפורר ככל שיהיה, הסמל לעצמאות, לזהות נפרדת, לניצחון, מעניק תחושה של בעלות, של שליטה.

ו.ס. נאיפול ביסס את הספר על משפחתו שלו, ואולי משום כך נגע ללבי יותר מכולם הבן אנאנד, בן דמותו שלו, שכאבו בשל נסיבות חייו מתואר בחיות יתרה. הכתיבה שלו מצוינת, מדויקת, אמינה, והספר זכה להכלל ברשימות קריאה נחשבות בצדק. לא ברור לי אם ביקש להבהיר את התנהלותו של אביו, אבל מבחינתי נותרה בלתי פתורה השאלה מדוע דחף מר ביזוואז את עצמו במו ידיו עמוק יותר ויותר אל זרועות האומללות למרות כישוריו וכשרונותיו, וחבל. יחד עם זאת, ולמרות סלידתי מדמותו, הספר, בתרגומו היפה של אהרן אמיר, ריתק אותי.

A House for Mr Biswas – V. S. Naipaul

זמורה ביתן

1985 (1961)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

השנה היא 1945. אי-שם בבווריה, בטירה מבוצרת, מוחזקים בשבי מנהיגיה של אחת ממדינות אירופה, המייצגים את פניה של החברה באותה מדינה. נמצאים שם מנהיג השמאל ומנהיג הימין; איש איגוד הפועלים, מנהיג האיכרים, וגם מי שעמד בראש התאחדות התעשיינים ובעלי ההון; מנהיג צבאי ואיש כמורה ועוד. את המקום מנהלים אנשי אס.אס, ולצדם הברון, בעל הטירה, השומר מצד אחד על פרטיותו ומצד שני מעורב בחיי השובים והשבויים גם יחד. לכולם ברור שימיה של המלחמה ספורים.

אל הטירה מגיע קראוס, איש אס.אס בן דמותו של אייכמן, השוגה באשליות על מהפך בגורלה של גרמניה למרות התאבדותו של היטלר, אך מכין עצמו גם לתבוסה. שני אוצרות הוא מחזיק בידיו – תיבה מלאה תכשיטים, יהלומים וזהב שנבזזו מיהודים שנרצחו, ויהודי אחד ששרד בקושי, ראש הממשלה לשעבר של המדינה שאנשיה מוחזקים בטירה. קראוס נוטל את הפיקוד לידיו, ופעולתו הראשונה היא להפגש עם שלושה מן השבויים, שעליהם הצביע הברון כמנהיגי החבורה. דרישתו מהם היא לכתוב הצהרה ולפיה הוא והברון נהגו בהם יפה, כדי למנוע מכוחות בעלות הברית לחשוד בהם כפושעי מלחמה. בין מילותיו מסתתר חלקית איום להוציא אותם להורג אם יסרבו.

מאיר לוין, שהיה בין העיתונאים הראשונים שהגיעו אל מחנות ההשמדה, מגלגל עלילה רבת תהפוכות, שגיבוריה נעים בין אינטרסנטיות למוסר. יש בה אידיאולוגים ואופורטוניסטים, יש אנשים שמקובעים באותן דעות שבהן החזיקו מאז ומתמיד כאילו לא התרחשו מלחמה ורצח עם, וכאלה שמבינים שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. יש כאלה שאינם מסוגלים להשתחרר מדעות קדומות, וכאלה שמבינים את סכנותיהן. השבויים ברובם ממשיכים לייצג את אותן העמדות בהן החזיקו קודם לכן, וההתארגנות שלהם נוכח הסכנות הנערמות מולם מהדהדת את התארגנותה – או העדר התארגנותה – של אירופה המערבית לפני המלחמה. השובים עסוקים ברובם בשכתוב ההיסטוריה הפרטית שלהם, רוחצים בנקיון כפיהם ובטיעון אי הידיעה, למרות שידעו הכל ברמה כזו או אחרת. וכל אותה עת קראוס ממשיך להיות אחוז דיבוק, וכשהמאבק בינו ובין השבויים מסלים, הוא זועק ממעמקי לבו, "תנו לי את היהודי!".

תחילה לא התרשמתי מן הספר. הוא נכתב ארבע שנים אחרי משפט אייכמן, והצטייר בעיני כדרך מתחכמת מדי להציג את האיש ואת המשימה הרצחנית שביצע בנאמנות בלתי מתפשרת. בהדרגה, ככל שהסופר פיתח את הדמויות הנפרדות, את הלכי רוחן ואת עמדותיהן, הערכתי אותו יותר. הוא דן, כאמור, בתגובת אירופה המערבית לנאציזם, באנטישמיות, בשאלת הידיעה או אי הידיעה של הגרמנים, וגם בעמדת הכנסיה, בבני תרבות שהפכו לרוצחים, בנאמנות ובבגידה, ועוד נושאים מעוררי מחשבה. בקריאה היום אולי אין בו חידוש, אבל אף פעם לא מזיק לשוב ולהרהר בכל השאלות הללו.

אזכיר בהזדמנות זו שמאיר לוין הוא מי שכתב את "כפיה" המצוין, ספר שבישר את סוגת הספרות התיעודית-עיתונאית הלא בדיונית, עשור לפני "בדם קר" של טרומן קפוטה.

The Stronghold – Meyer Levin

א. לוין אפשטיין

1968 (1965)

תרגום מאנגלית: רות רזניק

גברת גרת' האלמנה נאלצת לעזוב את ביתה, בית פוינטון שאותו טיפחה במשך שנים ועיצבה בטוב טעם באמצעות רהיטים וחפצי אמנות. על פי החוק, מכיוון שהתאלמנה, הבית ותכולתו הפכו לרכושו של בנה אוון, ועליה נגזר לגלות לבית קטן יותר ולהתקיים מקצבה. מונה, הצעירה שאותה עתיד בנה לשאת, היא בעיניה וולגרית וחסרת טעם, ולכן היא סובלת מכאב כפול הן בשל היקשרותו של בנה היחיד אל אשה שכזו והן בשל נפילת רכושה האהוב בידיה. היא מוצאת בת ברית כשפלידה ווטש, צעירה מבית מרושש, מזדמנת בדרכה, ומתברר שכמוה היא ניחנה בטעם מעודן וביכולת להעריך ולהוקיר את אוצרות פוינטון.

במאמציה להביא חורבן על הקשר בין אוון ומונה ולנכס לעצמה את שלל פוינטון, גברת גרת' השתלטנית וחסרת המעצורים לא מהססת לרוקן את הבית ולדחוף את פלידה אל בין זרועותיו של אוון. פלידה המצפונית נעה ונדה ומתלבטת בין כוחות סותרים. מצד אחד היא מאוהבת באוון, אך מצד שני היא מתעקשת שעליו למלא את התחיבויותיו למונה, או לפחות להתיר אותן באופן מכובד. "אסור לך להפר אמונים. הכל, רק לא זה", היא טוענת באוזניו, כשהוא תוהה אם עליו להנשא לאשה שהוא שונא רק משום שהתחייב לכך. מצד אחד היא משתוקקת להותיר את פוינטון כפי שהוא, אך מצד שני היא מכירה בזכותה של גברת גרת' על מעשי ידיה למרות שהחוק קובע אחרת. " לא היתה זו רכושנות גסה; זה היה הצורך להיות נאמנה לְפקדון ומסורה לְרעיון. הרעיון היה אצילי בלי ספק; היה זה רעיון היופי", היא מאמינה. מצד אחד היא חשה מושפלת כשגברת גרת' "מוכרת" אותה בבוטות כמועמדת לנישואים עם בנה, אך מצד שני היא אולי משתוקקת לדחיפה הזו.

את עלילת הספר אפשר לסכם בפיסקה אחת, אבל העלילה אינה העיקר. גם לא השאלה אם מזימותיה של גברת גרת' תעלינה יפה ואם סופה של האהבה – בין בני אדם ובין אדם לרכושו – לנצח. לא היה קשה לנחש לאן לוקח הנרי ג'יימס את דמויותיו, ולמעט דרמה בסיום, הסיפור מתנהל לאטו בכיוון שבעיני היה צפוי. כוחו של הספר וקסמו נובעים מן ההתבוננות המעמיקה של הסופר בנפשות שתי הנשים. אוון, הצלע השלישית, אמנם מחזיק את הכוח לחרוץ גורלות, אבל דמותו שולית יחסית, נטולת עמוד שדרה, ואישיותו השטחית פחות מעניינת. את מונה, שגם לה תפקיד מפתח, אנו מכירים רק מעיניה של גברת גרת'. לעומת זאת, גברת גרת' עצמה ופלידה הן דמויות מורכבות, והסופר מיטיב לתאר אותן ככאלה. גברת גרת', שקל לפטור אותה כאספנית להוטה וכאם ואשה שתלטנית, מייצגת גם את ההיאחזות ביופי, באידיאל, ולנוכח ההתפתלויות הרגשיות של סובביה אי אפשר שלא להעריך את הישירות שלה, למרות הבוטות. אי אפשר גם שלא להתמרמר בשמה על החוק המנשל אותה. כמוה גם פלידה אינה חד-מימדית. היא אמנם מצפונית ומנסה לעשות את מה שנכון על פי החוק והמוסר, אבל תוך כדי כך היא הופכת את עצמה לקורבן, וגוררת איתה גם את האחרים.

כמו בספריו האחרים, גם בספר זה הנרי ג'יימס הוא מספר איטי וקפדן, המעמיד דמויות אמינות, מורכבות ונכנסות אל הלב. מאה עשרים ושבע שנותיו לא פגמו ברעננותו של הספר, והקריאה בו – בעזרת תרגומה היפה של אלינוער ברגר – מהנה ומעניינת.

The Spoils of Poynton – Henry James

עם עובד

2006 (1897)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

על הטווח שבין מר ספוק, סמל החשיבה הרציונלית וההגיון הקר, להומר סימפסון הכאוטי והאימפולסיבי שהשכל הישר ממנו והלאה, אומר דן אריאלי, אנחנו קרובים יותר לאחרון. האם עובדה זו בהכרח שלילית? לאי-רציונליות יש לעתים יתרונות חברתיים ואישיים ברורים. הנכונות לבטוח באחרים, לדוגמא, היא ברוב המקרים אינטואיטיבית ולא רציונלית, והיא המאפשרת שיתוף פעולה והרמוניה כל עוד לא הוכח שהבטחון היה מוטעה. כדי להגיע לאיזון יש להיות מודעים לאופן בו הנטיות האי-רציונליות הרבות משפיעות על החלטותינו, להעריך את חוסר השלמות, ולהחליט מה רוצים לתקן.

אריאלי, פרופסור לפסיכולוגיה ולכלכלה התנהגותית, מצביע בספר על מספר התנהלויות אנושיות שאינן מוּנָעות על ידי שיקולים רציונליים. חלקו הראשון של הספר עוסק בנושאים הקשורים בעבודה, והשני בתחומים בינאישיים. במרבית התופעות שהוא מתאר אין, בעיני, חידוש מרעיש, אבל יש תמיד ענין בעשיית סדר במה שנראה מובן מאליו ואין נותנים עליו את הדעת במהלך הרגיל של החיים. יש גם ענין רב באופן בו מה שנראה לי בגדר מובן מאליו ולא נדרש לתיקוף, מקבל חותמת של ניסוי. אריאלי מיטיב להנגיש את שיטות עבודתו לקורא, ומציג באופן ברור ומושך, עם מגע נעים של הומור, את התהליך המחשבתי שהוליך מניסוי לניסוי עד המסקנה (ודווקא משום שנהניתי מן ההיבט הזה של הספר, התאכזבתי לגלות שאת אחדים מניסויו לא הצליחו לשחזר, מה שמאיין את מסקנותיהם).

כל הניסויים נעשו, כמובן, בתנאי מעבדה, והם מבודדים משתנים מסוימים באופן מלאכותי שאינו מייצג בשלמות את המציאות המורכבת. יחד עם זאת, כך כותב אריאלי, "לא ברור לי מדוע המנגנונים הפסיכולוגיים שעומדים בבסיס ההחלטות וההתנהגויות הפשוטות שלנו לא יהיו אותם מנגנונים שעומדים בבסיס ההחלטות וההתנהגויות המורכבות והחשובות", והוא מבקש "לחשוב על ניסוי כעל הדגמה של עקרונות כלליים ורחבים יותר, שעשויים לספק תובנה בנוגע לאופן שבו אנשים חושבים ומקבלים החלטות בנסיבות שונות […] ידע שניתן ליישם בחיים המקצועיים והפרטיים".

הנה כמה נקודות בהקשר לעבודה:

פסיכולוג החיות גלן ג'נסן, טבע את המונח "לחם-עבודה", contrafreeloading, שפירושו כי בעלי חיים רבים מעדיפים להרוויח את המזון שהם אוכלים מאשר לקבל אותה כמות אוכל באופן חופשי מבלי לטרוח בשבילו (החתול יוצא דופן, אולי משום שכהגדרתו של אריאלי הוא הרציונלי שבחיות). תופעה זו נקשרת לנקודה שהוא מזכיר כמסקנה של ניסוי אחר, ולפיה מאמץ מייצר תחושת סיפוק בטווח הארוך. ההגיון הקר אולי יוביל אל המסקנה שעדיף לזכות בגמול ללא מאמץ, אבל הנטיה האי-רציונלית לקשור בין השקעה לתמורה מושרשת עמוק.

מה מניע אותנו לעבוד קשה? "אני חושב שכמעט כל סוג של משמעות (גם "משמעות קטנה") יכול להניע את ההתנהגות שלנו. כל עוד אנחנו עושים משהו שיש לו איזשהו קשר לדימוי העצמי שלנו, הדבר עשוי לטפח את המוטיבציה שלנו ולגרום לנו לעבוד קשה יותר". ויעיד כל מי שנענה אי-פעם ל"נראה אותך", וביצע משימה מטופשת כלשהי בשביל הכבוד שבדבר.

בחלקו השני של הספר משכו את תשומת לבי שני נושאים. הראשון הוא רגש הנקמה, רגש בסיסי שקשור ליכולת לבטוח בזולת, הקלות בה הוא מתעורר, והאופן בו הוא מתמתן. השני הוא יכולת ההסתגלות הן לאושר והן לאומללות, ואחת המסקנות הנגזרות ממנה: לא כדאי להפסיק פעילות בלתי נעימה, אלא להתמיד עד סיומה, משום שעם הזמן מסתגלים אל אי הנעימות, ואם נפסיק באמצע נצטרך להתחיל להסתגל מחדש כשנחזור אליה. מאותה סיבה, רק להפך, כדאי לקחת פסקי זמן מחוויות מהנות, ולא להניח לעצמנו להסתגל ולאבד את החידוש שבהנאה. למדתי גם מונח שלא הכרתי, "עדריות עצמית". "כשאנחנו רואים את עצמנו מקבלים החלטה, אנחנו מיד מניחים שההחלטה היתה כנראה הגיונית […] ולכן אנחנו חוזרים עליה". כך החלטה שנגרמה כתוצאה מרגש ממשיכה להתקיים גם כשהרגש המניע התפוגג. כדאי להיות מודעים לכך.

דן אריאלי מרבה לחזור בספר אל החוויה המעצבת שלו. בהיותו נער נפצע קשה, ושבעים אחוז מגופו נכוו בכוויות מדרגה שלישית. בשלוש השנים הבאות היה מאושפז, והפציעה מלווה אותו עד היום. אחד הניסויים המתוארים כאן נוגע ישירות לכאבים המייסרים שחווה. הוא ביקש לבדוק את הקשר בין כאב בעבר ליכולת לסבול כאב בהווה. המסקנה שאליה הגיע היא שרמת הכאב שאדם חש נובעת לא רק מחומרת הפציעה אלא תלויה גם בהקשר שבו נחווה הכאב. לכן פצועים שחוו שיקום כואב שבסופו הטבה, כפי שהוא עצמו חווה, יהיו אדישים לכאב בהווה יותר מחולים סופניים שעבורם אין שום קשר בין כאב לתקווה.

"לא רציונלי אבל לא נורא" כתוב בבהירות ובנעימות, והוא מעניין ומעורר מחשבה.

The Upside of Irrationality – Dan Ariely

דביר

2010 (2010)

תרגום מאנגלית: לי מיכאל ברגר

פזוליני היה כבן עשרים ואחת כשעבר עם אמו לכפר במחוז פריולי שבצפון־מזרח איטליה. הימים ימי מלחמת העולם השניה, ואזור הכפר נחשב בטוח יחסית. אביו שירת בצבאו של מוסוליני, אחיו גווידו הצטרף לפרטיזנים, ומאוחר יותר נהרג. פזוליני ואמו, מורה במקצועה, פתחו בבית בו התגוררו כיתת לימודים זמנית עבור עשרים וארבעה מנערי המקום, שבגלל הסכנות האורבות בדרכים לא יכלו ללמוד באופן סדיר בבית הספר. שני הסיפורים שבקובץ, שהם במידה רבה מאוד אוטוביוגרפיים, מתארים את חוויותיו באותם הימים. הסיפורים, על פי החלטתו ראו אור רק אחרי מותו.

פזוליני, שהיה הומוסקסואל בתקופה שבה אהבת גברים היתה כתם מביש, כתב בהקדמה על פאולו, גיבור הסיפור הראשון, כי "כל חייו היו מאבק נגד העין הבוחנת אותו". הסיפור מתאר את התאהבויותיו באותן שנים, ובעיקר את אהבתו לניזיוטי. אולי משום גילו הצעיר של הנער בחר לגנוז את הסיפורים בחייו (בשנים מאוחרות יותר הגישו נגדו תלונה במשטרה על השחתת מידות של קטינים ומעשים מגונים בציבור. הוא אמנם זוכה אך נאלץ לעזוב את המחוז).

בשל הדעות המקובלות באותה תקופה נפשו של המספר היתה חצויה בין השתוקקות שוברת לב לאהבה ובין תחושה מתמדת ומייסרת של חטא. "הייתי כבר מורגל בשנאת עצמי", הוא מתוודה. "ולפיכך בין השנאה העצמית לבין הרחמים העצמיים לא היה כל הבדל זה זמן רב: הם התרחשו בעת ובעונה אחת". וגם "לא היתה פרופורציה בין הטוהר והיושר שחונכתי על פיהם לבין השִפלות המגונה של המעשים שביצעתי". בכפר ידעו ולא ידעו אודות נטיותיו, צעירה שהיתה מאוהבת בו ניסתה לכבוש את לבו ולגונן עליו גם יחד, אבל השמועות התפשטו ומיררו את ימיו. "הרכילות התפשטה בקרב האנשים, ועצם ההיזכרות בדבר הזה מסב לי כאב גם היום: ראיתי, באמצעות השינויים שאין להבחין בהם מייד, ושאותם למדתי להכיר בשקדנות חולנית, כיצד כל מכריי, בזה אחר זה, וגם אנשים זרים, שבמשך זמן רב – זו היתה מסורת מרגשת לדידי – ראו בי אדם שוחר טוב ובעל יושרה מוסרית, משנים בגורליות את דעתם, ובעיקר מגלים כלפיי סקרנות אווילית ויהירה. אני בהחלט יכול להצהיר כי אלה היו הימים השחורים ביותר של חיי".

לצד האהבה והתשוקה, המספר לוכד בכשרון את יופיו של הכפר, מביע את הקסם שהמקום מהלך עליו, ומעניק חיים להווי החברה. הוא מיטיב להביע גם את אימת המלחמה, את שריקות הפצצות שהטילו המטוסים, ואת תחושת חוסר האונים במקלט. הנה שניים מתוך קטעים רבים שאהבתי, הראשון אודות המחוז, והשני תיאור נוף קצר ומדויק.

"הו, ההתעוררות באור הקפוא והצחור ההוא! מאושש מהשינה, כשהשמש פונה אל הערב, הרגשתי שהנה אני מוקף נשימתם של חיים שההיכרות היתרה שלי איתם גרמה לי לחוש צביטה בלב, הייתי ממש הרוס מרוב התרגשות וזיהיתי את מחוות הגוף הישנות (ופירשתי אותן על פי סדר ייחודי ביותר של רגשות וזיכרונות: מיני רמזים לאירועים יקרים לליבי שכבר נשתכחו ממני). זיהיתי את ניחוח העשן של שעות הערב, את ריח הפּוֹלֶנטָה והכפור, זיהיתי את המבטאים הלשוניים, את התנועות הפתוחות, את העיצורים ששמעתי בהבזק של צלילות מוזרה, כדי לרפרף על פני המשמעות הנסתרת שלהם, זו שאין להגותה, והיא מתחבאת בכל רחבי העולם הכפרי ההוא. כל מה שנדמה בעיניי לאותות מבשרים של שמחות עתידיות, של הרפתקאות קטנות, אך כאלה שיש בכוחן להביא נחמות גדולות; הייתי בטוח בזה".

"האוויר היה חמים, מסמא. על הקרקעית הגדולה של התעלה, בינות לצמחייה המימית שיָבשה ומניפות הענפים, ראינו מאות רקפות. בקצה, במקום שבו התעקלה התעלה, חורשת עצי הצפצפה על כל ענפיה המלבלבים שרטטה ערבסקות לעבר השמיים, והשדות נרעדו מרוב גוונים של ירוק. היה אביב. פה ושם באוויר החמים נשמעה שירת הקוקיות".

הערכתי מאוד את הסיפור הראשון, "מעשים לא טהורים", הוא צובט לב ומלא חיים. עם השני, "אמדו מיו", התקשיתי. יש בו משהו מסחרר במתכוון – הוא פותח בעליצות הצבעונית, הרעשנית והכאוטית של הריקודים –  והלכתי בו לאיבוד. אני מאמינה שקוראים שונים ממני ייהנו להסחף בו.

המתרגם אלון אלטרס צירף אחרית דבר מעניינת אודות הסופר ויצירתו.

מומלץ בהחלט.

Atti Impuri e Amado Mio – Pier Paolo Pasolini

אפרסמון

2024 (1982)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

כותרת משנה: הגירה, זהות, אסלאם

בשנת 2015 פרץ מה שמכונה "משבר ההגירה" באירופה. מדינות מערב היבשת, שאיפשרו במשך שנים זרימת מהגרים – תחילה מהגרי עבודה ואחר-כך פליטים שנאלצו להמלט מארצותיהם – אל תוכן, מצאו עצמן מתמודדות עם שטף בלתי נשלט של הגירה שהחלה לשנות את אופיין. התקווה שהמהגרים ייטמעו בקרב מארחיהם ויהפכו לחלק אינטגרלי מן התרבות האירופית הופרכה. בפועל העדיפו המהגרים, מוסלמים ברובם, להתכנס יחדיו, לשמר את מנהגיהם וגם את הסכסוכים הפנימיים בקרבם, ובמידת האפשר להטמיע את אורחות חייהם ואת אמונתם במרקם החברתי האירופי. ואירופה, כך על פי דאגלס מאריי, הניחה ומניחה להם לעשות זאת.

למה? אולי מתוך רגשות אשמה על הקולוניאליזם של העבר, למרות שהאירופים של היום אינם נושאים באשמה ואין למעשה דרך לכפר עליה (על עוולות שגרמו תרבויות אחרות הס מלדבר). אולי משום תפיסה רומנטית של תרבויות "פראיות", שהן לכאורה טהורות יותר, ראויות יותר להבנה ולקבלה, מושחתות פחות על ידי הקידמה והמודרנה (שרה שבדית טענה שאין דבר כזה "תרבות שבדית"). אולי משום רגש לא הגיוני של התבטלות עצמית (אשה אירופית, שנאנסה באכזריות על ידי מהגר בלתי חוקי, פרסמה מכתב גלוי המופנה אליו, ובו היא מתנצלת על שבגלל תלונתה הוא עתיד להיות מגורש חזרה למקום ממנו בא). מאריי סבור שהחברה האירופית סובלת מהעדר משמעות. אירופה עברה תהליך של חילון, הערכים שהחליפו את הדת לא יצרו חברה חזקה דיה ומגובשת דיה, ולכן קל לערער אותה. מכל מקום, מה שהחל כאקט של טוב לב כלפי סובלי העולם הפך לתופעה המאיימת למחוק את היחוד האירופי. כשהרשויות התקשו לבדוק כל מהגר כדי לוודא אם מדובר בפליט, הן ויתרו כליל על הבדיקה, מה שכמובן גרם להתגברות זרם המהגרים. נדמה כי כל מקום בעולם שייך לתושביו בלבד (סעודיה לא קלטה אפילו פליט סורי אחד), למעט אירופה השייכת לעולם כולו ואינה רשאית לשמר את עצמה.

למה זה רע? משום שאירופה המערבית אוחזת בערכים של שוויון ללא הבדל מגדר, גזע, אמונה והעדפה מינית, ובכל זאת מתקפלת בהכנעה מול חברה המדכאת נשים, דוחה הומוסקסואלים, מלה בנות, ומוכנה לרצוח כל מי שמשמיע קול ביקורתי על דתה (בהולנד, אחת המדינות השוויוניות ביותר, טען שר שלא יהיה נורא אם יחילו במדינה כמה מחוקי השריעה).

איך זה קרה? מאריי מאשים את הפוליטיקאים, ובראשם את אנגלה מרקל. גם כשהבינו – ומרקל הודתה בכך בגלוי – שיצרו בעיה שאיתה יתקשו להתמודד, גבולות היבשת נותרו פרוצים ברובם (אך כל מדינה החלה להגן על עצמה, והגבולות הפנימיים חזרו אל היבשת). הנימוקים לגל ההגירה כללו את שיעור הילודה הנמוך של האירופים, את הזדקנות האוכלוסיה, את העובדה שאנשים צעירים סירבו לעסוק בעבודות מסוימות, מכובדות פחות. את כל אחת ואחת מהבעיות האלה, כך טוען מאריי, אפשר היה לפתור. אפשר היה לבדוק, לדוגמא, למה משפחות מסתפקות בילד אחד. הוא סבור כי הבעיה אינה נעוצה בחוסר תשוקה לילדים, אלא בנטל כלכלי כבד שאינו מאפשר לגדל אותם. האם לא ניתן היה למצוא פתרון אחר מלבד החלפת האוכלוסיה בכזו שמפגינה שיעור ילודה גבוה? "ההומור השחור של ברכט קלע למטרה בסופו של דבר: האליטה הפוליטית מצאה שהציבור אינו עונה על הדרישות, ופתרה את הבעיה באמצעות פיזור העם ומינוי עם אחר במקומו".

אז הפוליטיקאים הבטיחו לתושביהם שאין להם מה לחשוש. המהגרים ייטמעו בחברה, ובכלל רב-תרבותיות היא תופעה מבורכת. הבטיחו, בלי שום הגיון, שהמהגרים לא יהוו נטל כלכלי, שהם יתרמו לכלכלה יותר משייטלו ממנה. בפועל זה לא קרה. אייאן חירסי עלי, דוגמא למהגרת שנטמעה בחברה המאמצת, מצאה עצמה מורחקת מאירופה. אחרים, שמעדיפים את ההסתגרות, נשארו. הציבור, שתחילה נטה לאמץ את מדיניות מנהיגיו, הלך ונפרד ממנו, אבל לא יכול היה להשמיע קול. כל ביקורת נתקלה בחומה בצורה של שיח משתק, ומי שקרא לעצור ולחשב מסלול כונה גזען ונאצי (הרעה החולה של זמננו – תוויות במקום שיחה קשובה. ובהקשר זה, הספר מוחרם על ידי מספר רשתות בארץ בשל ההוצאה בעלת הגוון הימני-שמרני בה ראה אור). עם הזמן, ולנוכח תופעות כמו שכונות סגורות שכוחות החוק חוששים להכנס אליהן, פעולות טרור, סחר בנשים ובילדים למטרות מין, רצח של מתנגדי אסלאם ועוד, מתרבים קולות מחאה. בין השאר מונה מאריי את ספריו של מישל וולבק, שמביע היטב הן את החידלון ואת העדר המשמעות שחווים האירופים, והן את החזון המבעית של השתלטות האסלאם על אירופה.

מה הלאה? "רוב הפוליטיקאים ימשיכו להעדיף את התועלת האישית המיידית שבאימוץ דרך פעולה "נדיבה", "חומלת" ו"פתוחה" למרות המחיר החמור, ברמה הלאומית, בטווח הארוך. הם ימשיכו להאמין, כפי שעשו במשך עשרות שנים, שעדיף להזיח את העניינים המורכבים הצידה, ולתת ליורשיהם להתמודד עמם. ולכן הם ימשיכו להבטיח את היותה של אירופה המקום היחיד בעולם השייך לעולם. ברור כבר עתה איזה סוג של חברה יניב הניסוי הזה […] המהגרים יזכו לעידוד לשמר את מסורותיהם ואת סגנון חייהם, ואילו האירופים שחיו כאן במשך דורות על דורות ימשיכו מן הסתם לשמוע, תוך שהם הופכים בהדרגה למיעוט, שסגנון חייהם והמסורות שלהם דכאניים ומיושנים". מאריי חושש כי אירופה "מאבדת את האפשרות למפנה בדרכי שלום מנתיב זה", וכי פיצוץ אורב במרחק מעשה טרור או שניים.

דאגלס מאריי הוא סופר, עיתונאי ופרשן חסר מורא, שאינו חושש מלהביע ברהיטות ובבהירות את דיעותיו, גם אם אינן פופולריות. כך, מאז פרוץ המלחמה, וגם לפניה, הוא תומך בישראל, ואינו נרתע מלהשתלח בחמאס ובתומכיו. הנה אחד מן הראיונות הנוקבים שלו בענין זה.

"המוות המוזר של אירופה" הוא ספר מדכדך, כתוב היטב ומעניין מאוד.

The Strange Death of Europe: Immigration, Identity, Islam – Douglas Murray

סלע מאיר

2019 (2017)

תרגום מאנגלית: אוֹרי רדלר

גוסטב פלובר בן החמש-עשרה כתב, כעשרים שנה לפני "מאדאם בובארי", שני סיפורים המתארים את שמתרחש בנפשה של אשה שזכתה לאהבה וננטשה. השני מבין שני הסיפורים שבקובץ, "תשוקה ומוסריות", הוא מבשרו של הספר, ובו אשה נשואה משועממת נסחפת אחר מאהב, עד שהוא קץ בה ומתנתק. פלובר עוקב אחר הידרדרות מצבה הנפשי, ואחר היאחזותה האובססיבית באהבה שהסתיימה, עד הסוף הטרגי. את האשם הוא תולה לא באשה שהתיחסה בקור לב אל בעלה ואל ילדיה, אלא בגבר שפיתה אותה: "קְשה לב כי הוא גבר, הוא יכול לנהוג בכוח ובאלימות, הוא יכול לומר בכל מקום שהיא פילגשו […] אחר כך, כאשר הוא מותירה שבורה ומושפלת […] הוא זונח אותה, כמעט אינו מזהה אותה, נוטש אותה לגורלה המר; הוא אף שונא אותה מדי פעם. הוא ניצח בהתערבות".

הראשון מבין השניים, "להריח בושם או המוקיונים הנודדים", שהוא בעיני הטוב מביניהם, מציג שני מוקדים סיפוריים. האחד הוא הטרגיות של העוני, עליו כותב פלובר, שגדל בבית מבוסס, בחמלה: "באשר לי, דבר אינו מעציב אותי יותר מן הדלות המסתתרת מתחת לבלואי העושר, יותר מכותפות על מדיו של משרת המכסות את שערה החשוף של הדלות, יותר משיר המחפה על בכי קורע לב, יותר מדמעה מתחת לטיפה של דבש. לכן אני נד באהבה כנה מאוד למוקיונים ולנערות השעשועים". ראש המשפחה בסיפור הוא אדם דורסני, רודה בילדיו הרעבים, הנאלצים להופיע כמוקיונים, ומשפיל את אשתו שנסיבות חייהם כיערו. גם כלפיו פלובר מגייס רחמים והבנה: "הדלות היא שעשתה אותו למוקיון. הרעב כה חידד את שיניו עד שדלף אותו לבית הימורים. החינוך שקיבל הפך אותו לגבר מופקר […] ילדיו אינם חביבים עליו מפני שהם אומרים לו: "אני רעב!" וצעקה זו מכאיבה לו כי אין לו מה לתת להם".

המוקד השני הוא סיפורה של האשה, זו שהזקנה והתכערה ונדחתה, ובהמשך נאלצה לחיות לצד בעלה ובת-זוגו החדשה, הצעירה, היפה, כובשת הלבבות. הסופר הצעיר מיטיב להבין ללבה של האשה המבוגרת, שגם לה נכון גורל מר.

באחרית דבר מציין ראובן מירן כי קשה להאמין שנער בן חמש-עשרה כתב את שני הסיפורים הללו. מצד הכשרון, הבטחון בכתיבה, והיכולת להתבונן בנפשם של אנשים מבוגרים שעולמם שונה מעולמו, אכן עובדה זו מפליאה. מצד שני, יש בסיפורים להט ונחרצות שמעידים במידה מסוימת על תפיסת עולם צעירה של שחור-לבן. אין בכך כדי לפגום בהתרשמות מהם.

לסיפור הראשון צירף פלובר מבוא ודברי סיום, שבהם התייחס למוטיבים של כתיבתו, ולהתיחסות שוודאי יקבל הסיפור שאותו הגדיר כ"פילוסופי מוסרי, לא מוסרי". בין השאר הוא כותב גם על חדוות הכתיבה: "לכתוב, הו! לכתוב משמע להשתלט על העולם, על הדעות המקובלות שלו, על מידות המוסר שלו, ולסכם זאת בספר. משמע לחוש שמחשבותיך נולדות, גדלות, חיות, מזדקפות על מכונן, ונשארות שם לתמיד".

מעניין ומומלץ.

Un Parfum à Sentir ou Les Baladins & Suivi de Passion et Vertu – Gustave Flaubert

נהר ספרים

2016 (1836, 1837)

תרגום מצרפתית: אביבה ברק-הומי

"מעשי הרצח ברחוב מורג" נחשב לסיפור הבלשי המודרני הראשון. במרכז הסיפור נמצא מוחו האנליטי של אוגוסט דופין, פריזאי צעיר שירד מנכסיו, וחי מבלי לעבוד מן ההכנסות הזעומות שמספקת לו שארית אחוזת אבותיו. הפינוק היחיד שהוא מרשה לעצמו הנו קניית ספרים, ובעת חיפוש אחד ספר נדיר פגש במספר, שחיפש אף הוא את אותו הספר.

המספר, המתרשם מכושר ההתבוננות והניתוח של ידידו החדש, מתאר מפיו את תכונתו זו כ"כּלפיו כמו נשאו מרבית האנשים חלונות בחזיהם". כשפרשת רצח מסתורית של אם ובתה מסעירה את העיר, והמשטרה והעיתונות מנסות להבין כיצד חמקו הרוצחים מחדר שנראה נעול מבפנים, דופין, להנאתו וללא ציפיה לתגמול, מפעיל את יכולותיו ומפענח את התעלומה. כמו ב"תעלומת מרי רוז'ה", שנכתב שנה אחריו, גם כאן דופין מעיין בדברים שנכתבו אודות הפרשה ומסיק את מסקנותיו שלו. הפעם הוא גם יוצא אל זירת הרצח כדי לאמת את השערותיו, ומשהוא משוכנע שפיצח את המסתורין הוא אף מביא אליו בדרכי עקיפין אדם המעורב ברצח וזוכה לאימות סופי. בשונה מ"תעלומת מרי רוז'ה", הפעם ירדתי לסוף דעתו של דופין בשלב מוקדם למדי, והסיום לא בא לי בהפתעה. אולי משום כך, למרות ש"מעשי הרצח ברחוב מורג" מוערך יותר, השני הוא שנשא חן בעיני יותר. כך או כך, יש להעריך את החידוש שבו, ואת היותו אבן פינה לסוגה שלמה.

את הסיפור פותחת מסה בשבחו של הכושר האנליטי. הנה הפיסקה הפותחת בתרגומו המאתגר של אהרן אמיר, ולאחריה, לשם הבהרה, המקור באנגלית נוחה לבריות.

סגולות־השכל אשר בשם סגולות‏־הנתוח תכוּנינה, אין הן עצמן נתנות לנתוח כי‏־אם במעט. רק על פי פעולותיהן נעריכן כמו. בין שאר דברים יודעים אנו עליהן כי מקור עונג רב ביותר תהיינה לאשר תוּכבּרנה עליו. כאשר ישמח החזק בכושר גופו וישׂישׂ על תרגילים אשר יקראו את שריריו לפעולה, ככה יעלוֹז הנתחָן באותו מעלל־הרוח אשר יתיר־סבוּכוֹת. מפיק הוא עונג אף מפעוּטי המעשים אשר יעירו את כשרונו ויעוררוהו. חובב הוא חידות, דברי־משל וכתבי־חרטוּמים; ובפתרו את אלה יגלה מדת שנינוּת אשר כיוצאת־מגדר־הטבע תראה לתבונה הרגילה. ואמנם, כל מראיִת הרוח־ממרום תהיה לפתרונותיו, אשר אליהם הביאתהו תמצית השיטה בטהרתה.

The mental features discoursed of as the analytical, are, in themselves, but little susceptible of analysis. We appreciate them only in their effects. We know of them, among other things, that they are always to their possessor, when inordinately possessed, a source of the liveliest enjoyment. As the strong man exults in his physical ability, delighting in such exercises as call his muscles into action, so glories the analyst in that moral activity which disentangles. He derives pleasure from even the most trivial occupations bringing his talent into play. He is fond of enigmas, of conundrums, of hieroglyphics; exhibiting in his solutions of each a degree of acumen which appears to the ordinary apprehension præternatural. His results, brought about by the very soul and essence of method, have, in truth, the whole air of intuition.

קראתי את הסיפור בפרויקט בן-יהודה. מאז 1965, כשתורגם בידי אהרן אמיר, הוא ראה אור בתוך קובצי סיפורים בתרגומים שונים.

מהנה.

The Murders in the Rue Morgue – Edgar Allan Poe

מחברות לספרות

1965 (1841)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

בשנת 1841 יצאה מרי ססיליה רוג'רס בת העשרים מביתה בקונטיקט לבקר את דודתה. שלושה ימים אחר-כך נמצאה גופתה בנהר ההדסון. ממצב הגופה היה ברור כי נרצחה. הרצח זכה לתשומת לב רבה של הציבור, העניין בו לובה על ידי העיתונות, והמשטרה, שהתקשתה לפתור את התעלומה הציעה פרסים למי שיוכל לספק מידע. אדגר אלן פו הפקיד את החקירה בידיו של הבלש הספרותי אוגוסט דופין, שאותו יצר ב"רציחות ברחוב מורג", והעביר את הפרשה על כל פרטיה המדויקים לפריז.

דופין הוא בלש מן הזן של הרקול פוארו ושרלוק הולמס, שנוצרו על פי הדגם שלו. הוא עובד באמצעות ההגיון, נותן דעתו לסיפורים צדדיים ולפרטים שנראים שוליים, ואינו נתפס לתיאוריות אינטואיטיביות ושבלוניות. לצדו מסייע עוזר מעריץ, לא ממש מבריק אבל בהחלט מסור.

חלק הארי של הספר מוקדש להפרכת ההשערות שהועלו בעיתונות, עליה אומר דופין כי "שומה עלינו לזכור כי, בדרך כלל, לעורר שאון ופליאה – לחדש חדוש – זוהי תכלית עתונינו, ולא דוקא לקדם את ענינה של האמת. את המטרה האחרונה ישמשו רק כאשר תראה להם חופפת את הראשונה". הוא מקלף את ההשערות אחת לאחת, ומוכיח את חוסר ההגיון ואת חוסר העקביות שבהן. בהמשך הוא מתייחס לממצאים שהתגלו בשלבים מאוחרים של החקירה, ודוחה את המסקנות שאליהן הגיעו המשטרה והעיתונות. לסיום הוא מציע פתרון אפשרי, אולי היחיד ההגיוני, ומציע כיווני חקירה כדי לאמת את השערתו.

אדגר אלן פו היה הראשון שהפך פרשת רצח אמיתית לספרות. למרות שאין בסיפור "אקשן" – דופין אינו יוצא כלל מביתו – המעקב אחר מוחו של הבלש מרתק.

קראתי את הספר בפרוייקט בן-יהודה בתרגומו המפותל והמאתגר של אהרן אמיר. לא ידוע לי אם קיים תרגום נוסף לספר, אולי כסיפור בקובץ.

מעניין ומומלץ.

The Mystery of Marie Rogêt – Edgar Allan Poe

מחברות לספרות

1956 (1842)

תרגום: אהרן אמיר