קטגוריה: ספרים מומלצים

באחת מסמטאות לונדון ממוקמת חנות ספרים שכונתית ותיקה, מונלייט בּוּקְס. החנות מעוצבת ומתוכננת ברוחו של בעליה, אדוארד ליווינגסטון, אדם ציני, נרגן, אבל יחד עם זאת בעל סבלנות אינסופית ללקוחותיו המוזרים, ובעל אהבה גורפת לספרות קלאסית וגם לספרים מאוירים. בין כל הספרים מוצגת לראווה תיבת זכוכית ובה יומנו של דייויד ליווינגסטון, שאדוארד נמנה עם צאצאיו הרחוקים. בקומה השניה של החנות, בסמוך לספרי אסטרונומיה, מבלה מדי יום מן הצהרים ועד הערב אוליבר טוויסט, ילד מחונן בן שמונה, שאמו עורכת הדין עסוקה, ולסוכנת הבית שלה אין סבלנות לטפל בו. בקומה הראשונה, מתחת למנורה כחולה, יושב שעות ארוכות סופר, שותק ומקליד במרץ. שיבון, בעלת הוצאה לאור ואהובתו של אדוארד, שבינתים מסרבת להנשא לו אך הוא לא איבד תקווה, שוהה בחנות לעתים קרובות. שלווה שנובעת משנים של מסורת ומהסתפקות בחיים בתוך הספרים שורה על המקום.

אל החנות הזו נקלעת במקרה אגנס, ארכיאולוגית ספרדית. אגנס משתתפת מדי קיץ בחפירות במצרים, אך בשאר הזמן היא מובטלת. מכיוון שנואשה מלמצוא עבודה בספרד, החליטה לנסות לחזר על פתחי מוזיאונים בלונדון. גם כאן, כך היא מגלה, איש אינו עומד ומחכה בלהיטות להעסיק אותה. גשם, שתופס אותה בעת שיטוט בשכונה, מביא אותה אל חנות הספרים למצוא מחסה. אדוארד, ששוכנע זמן קצר קודם לכן על ידי אוליבר להעסיק עוזר, מוקסם מאגנס ומציע לה לעבוד אתו בשעות אחר הצהרים. בשעות הבוקר תוכל להמשיך לחפש עבודה בתחומה.

בתוך האווירה הקסומה שבחנות, קסם שנובע מאישיותם המלבבת של האנשים המאכלסים אותה, ובתמיכתה של ג'סמין, מלצרית שחורת עור שמשכירה לאגנס את אחד מחדרי דירתה, אגנס תגלה כי האושר צומח מנבטים קטנים ולא צפויים. אם קודם לכן הגדירה את עצמה על בסיס התסכול המקצועי מן הקריירה התקועה שלה, היא תבין כי החיים הם הרבה יותר מהקריירה. "את קוראת נהדר את 'פיטר פן', את נחמדה, את חכמה… ואת טובה בכל הדברים האלה. אין לך סיבה להיות עצובה", אומר לה אוליבר. "את לא יכולה להסתובב בעולם ולטעון שאת ארכיאולוגית וזהו, כי אז שאר הדברים שאת עושה או מרגישה יהיו בשבילך רק שגרתיים או עצובים", אומרת לה ג'סמין.

מוניקה גוטיירס רוקמת אגדה אורבנית. ביקום של החנות קיימים רק אנשים טובים. אהבות ממבט ראשון אפשריות, סבלנות וסובלנות הן הסטנדרט, חלומות מתגשמים, משברים מחזיקים מעמד דקות ספורות בלבד ונפתרים על הצד הטוב ביותר. והכל אפוף מתיקות וקסם בתוך היופי היחודי של לונדון. קל לפטור את הספר כמשקל נוצה, עוד ספר על מפגש בין אנשים שונים שמשנה אותם מעט, אבל הכתיבה החיננית של הסופרת, שמתורגמת היטב על ידי מיכל שליו, וההומור העדין חוברים בסופו של דבר לחווית קריאה נחמדה.

ובכלל, איך אפשר לא לחבב ספר שכל-כך מחבב ספרות? אדוארד ושיבון בעיקר, אבל גם דמויות אחרות, בקיאים בספרות, הן קלאסית והן בת ימינו. ספרות היא נקודת ההתיחסות שלהם למציאות, והם מרבים בציטוטים ושואבים השראה מיצירות משובחות. שאיפתו של אדוארד, שעבודתו היא חייו, היא לזכות בפרס סקרוג', פרס שמוענק על ידי איגוד מוכרי הספרים והמוציאים לאור של לונדון למוכר הספרים הזועף של השנה, מעין ציון לשבח שמכיר במוזרותם של מוכרי הספרים של לונדון (לצדם של פרס הכובען המטורף למוציא לאור האקסצנטרי, פרס אירנדיל לקטלוג האֶלפי ביותר, ופרס אנקת גבהים לחנות הספרים הרומנטית ביותר). כשג'סמין אומרת לאגנס שאדוארד חי בתוך הספרים, אגנס משיבה לה כי "אלה החיים הכי טובים שיכולים להיות".

את העטיפה הנאה עיצבה מירב רוט.

La Librería del Señor Livingstone – Mónica Gutiérrez

הכורסא

2024 (2017)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

יגאל הוא שקרן. כך הוא רואה את עצמו. תחת מסווה של פרצוף נאה, פרצוף של אדם ישר, הוא נגרר בקלות לאמירת שקרים. הוא משקר לפקיד בנק כדי לא להודות שהבחין שקיבל ממנו בטעות ששים דולר עודפים. הוא משקר לבתו, ששואלת לשמה של ציפור, ובמקום להודות שאינו יודע הוא בוחר בשם הראשון שעולה על דעתו. הוא קונה ספרים איכותיים, עבורם הוא משלם מחיר מלא, ומגניב תחתם ספרי פורנוגרפיה זולים שלקח בחשאי מן המדף. בשל השקרים אינו חש יסורי מצפון או אשמה. לעומת זאת הוא מתמלא זעם צדקני כשמישהו מפקפק בדבריו ואינו נותן בו אמון. כי מה שבאמת חשוב ליגאל, בסופו של דבר, זו דעתם של האחרים עליו. אולי משום כך הוא אינו מרחיק לכת מעבר לשקרים הבלתי מזיקים ברובם, למרות שאינו מאמין שיש גבול בינם ובין שקרים קולוסאליים. "השקר, ידידי, כמו הצדק, אינו ניתן לחלוקה! אם אתה משקר במקום אחד, אתה משקר לאורך כל החזית! אתה מסוגל לכל. לפעמים אני חושב שבעצם הייתי מסוגל גם למעול בכספי ציבור, או אפילו לבגוד במולדת. עקרונית, כלומר. מדוע לא? ואם לא מעלתי, לא בגדתי – הרי זה מפני שלא היתה לי הזדמנות לכך. או מתוך פחדנות. או מסיבה טפשית מזו – מפני שהייתי נרתע מלגרום אכזבה לכל אלה שנתנו בי אמון".

למותר לציין שאת מה שיגאל יודע על עצמו הוא אינו חולק עם זולתו. אבל בעקבות מקרה שזעזע אותו – הוא נתן מתנת הוקרה לגרמני שבא להתנדב בארץ, והלה התעלם ממנו לחלוטין כאילו עמד על טיבו – הוא מתוודה באוזני הסופר. לא במקרה בחר דווקא בו. הוא חושד שהאיש אף פעם לא "אישר" אותו כבן-זוג לאשתו, שהיתה בעבר אהובתו. משמע, מכיוון שהסופר ממילא רואה מתחת לפרצוף היפה, הוא האדם המתאים להאזין לדברים שאולי כבר חשד בהם בעצמו. בתמורה הוא דורש מן הסופר להשמיע וידוי משלו, ואינו נענה.

למה יגאל הוא כזה? בסיום דבריו הוא מספר אפיזודה מילדותו שנחרטה עמוקות בזכרונו ובנפשו, ולמרות שאינו מקשר במודע בינה ובין וידויו, הקורא עושה את ההקשר.  

קולו של הסופר אינו נשמע ישירות במהלך הדיאלוג בין השניים. אמנם מתנהלת שיחה, אך אנו שומעים רק את יגאל, ולמדים מתגובותיו על דבריו של בן-שיחו. ממילא אין לדברי הסופר חשיבות של ממש בפני עצמם, שכן הוא נוטל על עצמו רוב הזמן את תפקיד המגיב בלבד, מבלי לנסות להוביל את השיחה או לתרום מידע. במקום תגובה מקיפה ישירה הוא בוחר להעלות את דבריו שלו בפרק הסיום של הספר, ומשלב בהם סיפור המהדהד באמנות כמה ממרכיבי הווידוי שהשמיע יגאל.

בשונה מיגאל, שנזקק תמידית לאישורו של הזולת החיצוני, הסופר, כך הוא כותב, נזקק לאישור של הזולת השוכן בתוכו. "האני, דרוש לו הזולת כדי לאשר את זהותו, או כדי להשלימה […] אך אשר לי, הצרה היא שלעתים קרובות, קרובות מדי, אני הוא אני ואני הוא הזולת באותו זמן עצמו […] כשאתה רואה את עצמך, שומע את עצמך מדבר, אינך יכול להיות כן. אתה מודע לעצמך. משחק בפני הזולת שהוא אתה עצמך. אין רגע שכולו "אמת", שכולו "טבע". זהו מום קשה מאוד הגוזל מאדם שמחה שלמה או צער שלם". למעשה, הוא תוהה, "האמנם הכרח הוא לגלות את האמת? האמנם טוב הוא לגלותה?"

"על עצים ואבנים" הוא רומן פסיכולוגי דק אבחנה, המדייק לחדור אל מהותם של גיבוריו, ועל הדרך מציע דיון רב פנים בשאלות של שקר ואמת, תוך התיחסות לשני אלה גם במלאכת הכתיבה. שמו של הספר ניתן לו כהתיחסות לסיפור צדדי קצר יחסית אודות מכר של יגאל, מלח הארץ, שביסס את עצמו באמצעות רכישות והשקעות – "שקדים ומחצבות, עצים ואבנים. לבנין הארץ" – שבוצעו בזכות קשרים. הבחירה במלים מתוך תיאורו של האיש, שיגאל מתייחס אליו בציניות ומייחס לו אי-יושר, יש בה מן הרמז שמגד כיוון את ספרו אל ביקורת חברתית.  

בתוך מכלול יצירותיו המצוינות של אהרן מגד, מהסופרים האהובים עלי במיוחד, "על עצים ואבנים" מצליח, לדעתי, להתבלט ולהרשים. למעט רגע אחד של חמלה, יגאל לא הצליח למצוא מסילות ללבי, אבל הספר, לעומת זאת, בהחלט כן.  

הטקסט המלא של הספר מצוי בפרויקט בן-יהודה

עם עובד

1973

בעולם עתידי, אוטופי או דיסטופי, תלוי את מי שואלים, בני אדם נוצרים בפס יצור תעשייתי, מותאמים בהתפתחותם למעמד שאליו הם אמורים להשתייך, ועוברים במשך שנים התניה ושטיפת מוח שתטביע בהם השלמה עם החיים שנכפו עליהם. בני מעמד אלפא העליון נהנים מחיים נוחים, שעשועים לצד עבודה בלתי תובענית. בני מעמד אפסילון הנחות מכולם הם מעוכבי התפתחות וכמעט נטולי מודעות. מעמדות הביניים ממלאים תפקידים שונים בחברה, וכולם יחד די מרוצים, בעיקר משום שאינם מכירים אפשרויות אחרות. כדי למנוע מרעיונות זרים לערער את החברה, הספרות היפה אסורה, כמו גם ספרי דת ופילוסופיה. למעשה, הספרות המותרת היא טכנולוגית בלבד. האב המייסד של השיטה הוא אדם בשם פורד (רמז ברור למי שמיסד את פסי היצור), והחברה כולה מוכוונת לתרבות הצריכה ולקפיטליזם. אחת מסיסמאותיה היא "קהילתיות, זהות, יציבות", לאדם אין הזדמנות להיות לבד, כל אחד שייך לכולם, וערכי העבר כמו משפחה וזוגיות הם בגדר גסויות מביכות. אם בכל זאת נוצר זמן פנוי של חוסר תעסוקה, או אם מתגנבת לה איכשהו איזושהי עצבות, הסם סומא פותר את הבעיה. מי שנוטל אותו מרחף לו בחלומות מציאותיים מאוד, מהם הוא מקיץ ללא תופעות לוואי, מוכן להמשיך בחייו.

כמו בכל תהליך יצור, גם פה נופלות לעתים שגיאות. ברנארד הוא "שגיאה" כזאת, וכתוצאה מכך הוא נמוך יותר מן הסטנדרט של מעמדו, מעמד אלפא, סובל מרגשי נחיתות, ומפתח הרהורים בלתי רצויים. גם הלמהולץ הוא מעין "שגיאה", וכמו ברנארד הוא סובל משום כך מבדידות, אך במקרה שלו דווקא בשל יכולת יתרה. במהלך העלילה, כשלברנארד ייפתח פתח להצלחה חברתית, הוא ישכח לרגע את ספקותיו ויאהב את חייו. הלמהולץ יישאר עקבי, וכשיזדמן לו למצוא אוזן קשבת ינסה לברר שאלות קיומיות.

אל תוך העולם הזה נקלע ג'והן הפרא. ברנארד מצליח להשיג אישור לחקור חברה של אינדיאנים פראיים, שחיים בשמורה כפי שבני אדם חיו פעם ללא הטכנולוגיה העתידנית. הוא פוגש שם את לינדה, אשה לבנה שהושארה מאחור כשהרתה, ואת בנה ג'והן, ולוקח אותם אתו בשובו הביתה. הפרא הוא ההפך המוחלט של אנשי העולם שמחוץ לשמורה. בעוד מטרתם היא אושר ללא שאלות, הפרא הוא אדם המבקש משמעות, קנאי לערכים שספג מעותק בלוי של יצירות שייקספיר, ומייסר פיזית ורוחנית את הסובבים אותו ובעיקר את עצמו. בלתי מסוגל להתפשר או להסתגל, הוא מרחיק עצמו אל מקום מבודד. גם ברנארד והלמהולץ יורחקו כעונש לאי רחוק, אך כפי שאומר להם בגילוי לב המפקח הגוזר עליהם את העונש, יתכן שמדובר בפרס. האי הוא המקום שבו נמצאת קבוצת הגברים והנשים המעניינת ביותר, אלה שמרדו בערכי החברה, אלה שאיתם ניתן לדבר באמת, ללבן רעיונות, לחשוב בפתיחות. דמותו של המפקח, אגב, היא אחת המעניינות בספר, שכן הדיון ברעיונותיו של האקסלי מתנקז אליה, אבל היא גם מתמיהה, שכן מסתבר שיש כנראה מעמד מעל האלפא, אנשים כלשהם שמודעים לחסרונות של השיטה, שמחביאים ספרים אסורים בכספת, אנשים שעשו את הבחירה בין המדע והאמת לאושר הקבוצתי. כשהחברה ברובה משועבדת, מישהו מרוויח, בין אם כבוד או כוח או ממון. איפה הם בסיפור, לא ברור.

למרות שפע הרעיונות המעניינים בספר (כדאי לקרוא בהקשר זה את ההקדמה שכתבה מרגרט אטווד למהדורה שראתה אור במלאת ליצירה שבעים וחמש שנה), ולמרות שכמה מתחזיותיו הגשימו את עצמן, הפריעה לי ההעמדה זו כנגד זו של שתי אפשרויות קיצוניות: מצד אחד החברה שבעולם החדש והמופלא, ומצד שני חברת הפראים המטונפת, הפרימיטיבית. ג'והן הפרא, שהוא צאצא של הראשונה, גדל בשניה, והוחזר אל הראשונה בבגרותו, נדרש לבחור אחת מהשתיים, כאילו אין אפשרויות לחיים אחרים, איזה שביל ביניים. מסתבר שאלדוס האקסלי עצמו התחרט על העיצוב הזה של הדילמה. באחרית דבר, חמש-עשרה שנים אחרי שהספר ראה אור לראשונה ב-1932, הודה שכעת היה כותב את הספר אחרת, שכן הוא משוכנע שניתן להשיג חיים שפויים ואין צורך לבחור בין טירוף לסהרוריות. האקסלי מוסיף ומצביע בכנות על ליקויים נוספים בניבויים של הספר, אבל למרות הפיתוי אינו כותב אותו מחדש. "עתה, כשהנני אדם אחר, זקן יותר, יש להניח כי יחד עם מגרעות הסיפור אשליך מתוכו גם את הדברים הטובים שהיו בו מלכתחילה. על כן עומד אני בפיתוי להתפלש בחרטה אמנותית, מעדיף להניח את הטוב ואת הרע כמות שהם ולחשוב על משהו אחר".

למרות הסתיגות זו ונוספות לה, הרעיונות שבספר, ההתראות שבו, צריכים להשמר בתודעה ולעורר מחשבה ודיון. הנדסה גנטית אנושית, אושר מלאכותי, התרוקנות מרעיונות, שעבוד מרצון, קונפורמיות, עדריות ואיבוד העצמיות, כל אלה ועוד ראויים שניתן עליהם את הדעת.

Brave New World – Aldous Huxley

זמורה ביתן

1985 (1932)

תרגום מאנגלית: מאיר ויזלטיר

בשנת 1508, אחרי נסיונות התחמקות ודחיה, התייצב מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית כדי לצייר על תקרתה. האמן, שהעדיף את הפיסול על פני הציור, השתוקק להמשיך בעבודה על מצבת הקבר של האפיפיור יוליוס השני – ערימות של גושי שיש כבר המתינו לפטישו ולמפסלתו – אבל באותם ימים אמנים היו נתונים למרותם של פטרוניהם, ויוליוס התעקש לקדם את הציור על התקרה. מיכלאנג'לו לא היה הבחירה הטבעית לעבודה זו, משום שהיה כמעט חסר נסיון בטכניקה הסבוכה של הפרסקו. למעשה, יתכן שהאמין כי יריבו, האדריכל בראמנטה, זמם לכפות עליו מטלה חסרת סיכוי, אם כי ההפך הוא הנכון. מכל מקום, עקשן מרדן וסרבן ככל שהיה, רצונו של האפיפיור גבר. והשאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה.

הקפלה הסיסטינית נבנתה כשלושים שנה קודם לכן. קירותיה עוטרו בדמויות של ראשוני האפיפיורים ובתמונות מחיי משה וישו. הפרסקו שעל התקרה הציג כוכבים מוזהבים. בשל שקיעת הקרקע שתחת המבנה נפערו בתקרה סדקים, ולאחר שהמבנה שופץ וחוזק החליט האפיפיור להזמין פרסקו חדש. היה לו רעיון כיצד הוא רוצה שהתקרה תיראה – תמונות של שנים-עשר השליחים סביב דגם גיאומטרי – אבל באופן חריג לתקופה בכלל ולאישיותו הדומיננטית בפרט, נענה להצעתו של מיכלאנג'לו להפקיד את העיצוב בידיו.

מיכלאנג'לו נדרש לבצע את עבודתו כך שלא תפריע לטקסים שהתקיימו בקפלה. הוא תכנן פיגום שנאחז בחלקם העליון של הקירות, ותחת משטחי העבודה תלה יריעות בד שמטרתן כפולה – גם למנוע טפטופים של צבע, וגם להסתיר את היצירה שבדרך מעיני סקרנים.

"המבול" היה הציור הראשון שצויר על התקרה. העבודה התנהלה לאט, גם בגלל חוסר הנסיון של מיכלאנג'לו בעבודת פרסקו, למרות שהיה מוקף באנשי מקצוע, וגם בגלל המספר הרב של דמויות בתמונה. בשלב מסוים כנראה נמחק חלק מן התמונה בשל חוסר שביעות רצונו של מיכאלנג'לו מהתוצאה (מחיקה של פרסקו פירושה למעשה גירוד שתי שכבות של טיח והתחלה מחדש של כל התהליך – מריחת שכבת טיח ראשונה, יבוש, מריחת שכבה שניה וציור עליה בטרם תתייבש). כשהיה הציור גמור הופיע עליו עובש בשל חדירת לחות מהתקרה, והצוות נאלץ להתחיל מהתחלה תוך פיתוח שיטות למניעת התופעה. בנוסף לתשעה הציורים הגדולים שלאורך מרכז התקרה, צוירו עוד ארבעים תמונות במשטחים המשולשים והקעורים שסביבה, בנוסף לעשר תמונות קטנות יותר במדליונים שמשני צידי כל ציור.

מכיוון שהעבודה נעשתה על פי דרישתו של האפיפיור ובפיקוחו, היא סבלה מהפרעות כשזה היה עסוק במלחמות פנימיות וחיצוניות מול הנסיכויות האיטלקיות ומול צבא צרפת. השלמת התקרה אף הועמדה בספק כשיוליוס שכב על ערש דווי, ולא היה ברור אם מחליפו יורה לאמן להמשיך לצייר (יוליוס התאושש ושרד).

רוס קינג מספר סיפור היסטורי מרתק שמתרחש בארבע שנות העבודה על הפרסקו. מכיוון שהאמנות היתה שזורה לבלי הפרד בחברה, בפוליטיקה ובדת, גם הסיפור אינו מתמקד ביצירה בלבד, אלא בכל הארועים שהשפיעו עליה בדרך זו או אחרת. אחד ההיבטים המעניינים שקינג נוגע בהם מתייחס לכניסתה של הפוליטיקה אל היצירה. כך, למשל, העיטורים על התקרה כוללים עצי אלון, שהם סמל משפחת דלה רוברה, משפחתו של האפיפיור. קינג גם מוצא רמזים להשקפותיו של האמן באופן בו צייר את ציוריו. בסיפור גן העדן, לדוגמא, אדם מושיט יד אל בין הענפים כדי להשיג פרי בעצמו, יוזמה חמדנית שכמעט מזכה את חווה מחטא הפיתוי, ויוצרת אחריות שווה של שני בני הזוג. דוגמא נוספת, התמונה שבאחד המדליונים מציגה את המסר שמלכים חילוניים חייבים להשמע לרצונם של מנהיגי דת, אבל דחיסת מסרים כאלה אל המדליונים הקטנים, שאת פרטיהם קשה לראות מהרצפה, אולי מצביעה על כך שמיכלאנג'לו ראה את עצמו כתועמלן בעל כורחו של המערכת הצבאית של האפיפיור.

בשל המעמד הקלאסי של יצירותיו של מיכלאנג'לו, בני זמננו אינם מודעים לחדשנות שלו ולאופן בו שינה את פני האמנות. קינג מצביע על היבטים אלה בעבודתו.

בדומה לג'ונתן ג'ונס בספר "הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו" גם קינג מתאר "קרב" שכזה, הפעם בין מיכלאנג'לו לרפאל, שבמקביל לעבודתו של הראשון בקפלה הסיסטינית הועסק בעיטור הספריה של האפיפיור. נדמה שלא ניתן לתאר שני אישים שונים יותר זה מזה, רפאל הנאה, החברותי, החביב על הבריות, ומיכלאנג'לו המכוער בעיני עצמו, הנרגן והמתבודד. האמנם היתה תחרות עוינת בין השניים? זה לא באמת משנה, אבל עבודתם המקבילה מאפשרת לקינג להרחיב את יריעת הסיפור.

אירווינג סטון כתב ביוגרפיה מצוינת, "חיי מיכלאנג'לו", שהיא מקיפה ומדויקת ברובה, אך בשלה התקבעו שני מיתוסים שקינג מפריך. המיתוס האחד מתאר את האמן שוכב על גבו כדי לצייר. בפועל הפיגום היה מרוחק מן התקרה במידה שאפשרה עמידה. השני מדווח כי את העבודה סיים האמן לבדו. בפועל היה לידו כל הזמן צוות. אנשיו אמנם התחלפו, אך תמיד היו אתו אלה שהכינו את הצבעים, וגם אלה שצבעו חלקים מן הציורים על פי רישומיו. הפרכת המיתוסים אינה מפחיתה מגודל ההישג.

ב-31 באוקטובר 1512, ארבע שנים וארבעה שבועות אחרי שמיכלאנג'לו החל לעבוד על התקרה, הגיעה שעת החשיפה. ג'ורג'ו וזארי, היסטוריון האמנות בן המאה השש-עשרה כתב עליה: "כשנגלתה היצירה היה אפשר לשמוע את העולם כולו בא בריצה לראותה, ואכן היא הדהימה את כל רואיה והכתה אותם באלם". תקרת הקפלה, גם היום, אחרי שבשנות השמונים נוקתה מלכלוך של שנים ועברה תהליך שחזור ושימור, היא יצירה שוקקת חיים ומעוררת השתאות.

כמו "משפט פריס" של קינג, שבו סיפר על לידת האימפרסיוניזם, גם "מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור" הוא ספר מרחיב דעת, מעשיר, וכתוב היטב. צילה אלעזר תרגמה יפה, והספר מומלץ.

Michelangelo and the Pope’s Ceiling – Ross King

דביר

2006 (2002)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

זהו סיפורו של גֶד, קוסם שנולד בשם דוּני ונודע בכינוי נץ. כבר כשהיה ילד התגלה כוחו לעשות שימוש במילות כישוף, והוא נשלח ללמוד בבית הספר לקוסמים. חייו כנער כריזמטי, פרוע במידה רבה, דומיננטי ועליז, השתנו כשבשל יריבות עם תלמיד אחר התרברב שיש בכוחו לזמן רוחות של מתים. הצל שחדר לעולם בשל הזימון הפך לאויבו, ליריבו המר המבקש להשמידו. גֶד, שהפך לגבר צעיר קודר, פחות בטוח בכוחו וזהיר יותר בבואו להשתמש בו, נדרש למצוא דרך להשתלט על הצל בטרם יגבר עליו וינצל את נצחונו כדי לזרוע רוע בעולם.

כפי שכתבה הילית חמו מאיר בדבר המו"לית בפתח הספר, ניתן לקרוא אותו כספר הרפתקאות ללא רבדים נוספים. ככזה הוא סיפור התבגרות רווי אקשן, שבו הגיבור הטוב יוצא למאבק חסר פשרות ברוע כדי להציל את העולם, סיפור כתוב בחן, מותח כדבעי, מציג דמויות נעימות, ומספק חווית קריאה מהנה. אפשר, לחילופין או במשולב, למצוא בו משמעות.

לדעתי, המשמעות, ובעצם כמה מהן, מצויה שם ממש על פני השטח ובלתי אפשרי להחמיץ אותה. "אל לך לשנות ולו דבר אחד, לא אבן, גם לא גרגיר חול, בלי לדעת מה הטוב ומה הרע שיחולל המעשה הזה. העולם מצוי באיזון, בשיווי משקל. כוחות ההתמרה והזימון של קוסם עלולים לטלטל את שיווי המשקל הזה", אומר החונך של גֶד לתלמידו הצעיר. כשהוא מעט מבוגר יותר, גֶד מביע את אותו רעיון ומוסיף, "זאת אני יודע: הכוחות העתיקים של הארץ לא נועדו לשימושם של בני האדם. הם מעולם לא ניתנו לנו, ואנחנו רק נשתמש בהם לזרוע חורבן. בכלי משחית אי-אפשר אלא להשחית". באשר להתמודדות עם הצל, הוא מקבל עצה לא לתת ליריבו לנהל אותו, אלא לצאת מולו ולהתמודד עם הסכנה כדי לשלוט בה: "אם תמשיך לברוח, בכל פעם שתברח, תיתקל בסכנה וברוע, כי הוא מניע אותך והוא בוחר לאן תלך. עליך לבחור בעצמך. עליך לחפש את הדבר שמחפש אותך. עליך לצוד את הצייד". הסופרת מביעה בתוך הסיפור את תפיסתה אודות איזון קוסמי, מבקשת שיקול דעת מכל אדם, ובוודאי ממי שביכולתו לשנות סדרי בראשית, ומבקשת למצוא את כוחו של כל אדם בתוכו, מתוך עצמו.

מיהו אותו הצל, ומדוע הוא רודף את גֶד? "זהו צל יוהרתך, צל בורותך, הצל שאתה מטיל", אומר לגֶד מורו, ורומז על הקשר הבלתי ניתק בין האיש וצלו, הצד החיובי באדם והצד השלילי שבו, כוחות מנוגדים ומשלימים המצויים במאבק מתמיד. העימות הבלתי נמנע בין גֶד והצל עתיד לעצור את הקונפליקט וליצור את השלם. מוטיב חוזר בספר הוא חשיבות השם שניתן לאדם, השם האמיתי, לא זה שניתן לו בלידתו, והעובדה שמי שיודע את שמו האמיתי של אדם למעשה מחזיק בידיו את חייו. מכיוון שהשם מייצג את המהות הפנימית האמיתית של האדם, כשגֶד והצל יאמרו יחדיו זה את שמו של זה, הם יכירו בשלמות זה את זה, וישיבו על מכונו את האיזון שהופר.

אורסולה לה גווין התבקשה לכתוב ספר לנוער, והתוצאה היא יצירה למבוגרים ולנוער גם יחד, סיפור כתוב היטב, מאוכלס בדמויות אמינות ומעניינות, קצבי אך מהורהר, ונעים עד מאוד לקריאה. תומר בן אהרון תרגם יפה, כרגיל, והספר מומלץ בהחלט.

A Wizard of Earthsea – Ursula K. Le Guin

הכורסא

2024 (1968)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

כותרת משנה: פרשיות ריגול במדינת ישראל

במהלך שנות קיומה של המדינה נחשפו, נשפטו ונדונו למאסר כמה מאות מרגלים, ישראלים וזרים. יוסי מלמן ואיתן הבר מספרים בספר זה על עשרים מהם, על האופן בו פעלו, ועל חשיפתם על ידי שירות הבטחון הכללי, השב"כ. כמה מן האנשים בהם מדובר ידועים מאוד, כמו אודי אדיב, מרדכי ואנונו, ועוד. אחרים ידועים פחות, על חלקם לא שמעתי מעולם (או שמעתי ושכחתי). הכותבים מונים שתי סיבות לשוב ולספר אודותיהם: האחת היא העובדה הפשוטה שאנשים, שלא גדלו פה בעשורים הראשונים למדינה, אינם מכירים את הפרשות, והשניה היא היחשפותם של הכותבים למקורות מידע חדשים שהעשירו את הידע.

הסיבות לריגול ולבגידה מגוונות. אחדים, כמו זאב אבני, פעלו ממניעים אידיאולוגים. אבני, קומוניסט אדוק, הודה בבגידה, אך סירב למסור פרטים על פעילותו. רק כשהוצגו בפניו הוכחות חותכות לטיבו האמיתי של המשטר הקומוניסטי, שיתף פעולה. אחרים, כמו נחום מנבר, שמכר לאירנים נשק קונבנציונלי וחומרים ומידע ליצור נשק כימי, פעלו ממניעים של תאוות בצע ושל רדיפת כבוד וכוח. מרקוס קלינגברג, שלדברי הכותבים היה המרגל והבוגד שגרם את הנזק הגדול מכולם, פעל ככל הנראה ממניעים מעורבים. הוא היה אסיר תודה לברית המועצות, שסיפקה לו מקלט בעת מלחמת העולם השניה, והתנגד למונופול גרעיני ומדעי אמריקאי. יחד עם זאת, ככל הנראה נסחט על ידי הסובייטים שאיימו להסגיר את העובדה שלא השלים את לימודיו האקדמאים, עובדה שהיתה עלולה להרוס את הקריירה שלו. צורבים במיוחד המקרים בהם המרגלים פעלו ממש בלב מוסדות הבטחון, ביניהם לוי לוי, שבמשך שמונה שנים שירת בשב"כ כלוכד מרגלים. כמה מן האנשים השתלבו בחברה לאחר ריצוי עונשם, כמו אבני שהפך פסיכולוג ושירת במילואים כקב"ן. אחרים, כמו ואנונו שעזב את הארץ והתנצר, הפנו לישראל עורף.

הספר מתמקד בסיפורים האישיים, אך עוסק גם ברקע הסביבה והתקופה. כך, לדוגמא, היה מעניין לקרוא על ההתנהלות של השב"כ בשנים הראשונות, כששימש גם ככלי פוליטי למעקב אחרי יריבים פוליטיים מבית. בהתחשב במוניטין המקצועי שרכש עם השנים, היה משונה-משהו לקרוא על ההתיחסות החובבנית שלו לאבטחה ולסינון מועמדים לשירות באותן שנים, מה שאיפשר למרגלים לנצל פרצות. למדתי, בין השאר, על מעורבותו של הסוכן הכפול ז'אק ביטון, שכונה "יתד", במבצע הטעיה שהוביל בסופו של דבר להשמדת חיל האוויר המצרי ביום הראשון למלחמת ששת הימים; על "תכנית לוויתן" שכתב יגאל אלון ב-1951, ובה התייחס לאפשרות של תפיסת השלטון על ידי מפ"ם במהפכה צבאית שנועדה להדיח את מפא"י; ועל העובדה שלפחות שניים מן המרגלים היו מעורבים בנסיונות שלא צלחו לשחרר את רון ארד או לפחות לשפוך אור על גורלו. ועוד כיוצא באלה פרטים היסטוריים עלומים יותר או פחות.

להלן עשרים המרגלים המתוארים בספר: אולריך שנפט (גבריאל זיסמן), אברי אלעד, זאב אבני, ז'אק ביטון, לוי לוי, קורט סיטה, ישראל בר, קבורק יעקוביאן, שמואל "סמי" ברוך, משפחת סמואל, אודי אדיב, עבד אל חים קרמאן, יורי לינוב, אברהם מרקוס קלינגברג, יוסף עמית, מרדכי ואנונו, משפחת לומוב, שבתאי קלמנוביץ', שמעון לוינזון, נחום מנבר.

כל אחד מפרקי הספר הוא אמנם דוקומנטרי, אך סגנונם הסיפורי של הכותבים הופך אותם לפרקי פרוזה מותחים ומרתקים.

מעשיר ומומלץ.

ידיעות אחרונות

2002

כותרת משנה: סיפורו של בן-פרובינציה

מישאל אלכסייביץ' מחפש את מקומו בעולם ואת המשמעות לחייו. מישאל, הנמנה עם המעמד העירוני הבורגני, נדחף על ידי אביו, האדריכל העירוני, לעבודת צווארון לבן היאה למעמדו, אך מורד במסלול שהוכתב לו. סביבו הוא רואה רק שחיתות וצרות-מוחין, והוא מסרב להתיישר עם ערכי סביבתו. הוא מפנה עורף לכל מה שהוא בז לו, ומוצא לעצמו עיסוק כעוזר לצַבע. כשהוא מסתובב בעיר בלבושו המוכתם, הוא מושא לבוז, ומכריו מתנכרים לו. מנקודת המבט של הפועל שהפך להיות, מכריו מאתמול נראים בעיניו שפלים, אכזריים, מסוגלים לכל מעשה נבלה. באוזני חברו היחיד הוא טוען כי על בני האדם כולם להסתפק בעבודת כפיים ובחיים נטולי שאיפות, אך אינו מוצא מענה חד-משמעי לשאלה ומה עם הדעת, הקידמה, הציביליזציה, התרבות.

כשאביו מצליח להביא לסילוקו מן העיר, כדי להרחיק את הבושה, מישאל מוצא מפלט בכפר, בחברת בת מעמדו לשעבר שביקשה להשתקע באחוזה שרכש אביה. השניים נישאים זה לזה, אך מישאל יבין במהרה כי "האידאות וכל תנועה רוחנית חדשה לא היו משמשות לה אלא מקור לתענוגות, על ידי שהיו מגוונים לה את חייה, ואני לא הייתי אלא העגלון המעבירה מתשוקה לתשוקה". אם היתה למישאל אמונה שחיי הכפר טהורים יותר, אשליותיו מתפוגגות נוכח הבורות והשנאה שבהן הוא נתקל על כל צעד ושעל.

צ'כוב, שניכר כי הוא מחבב את גיבורו העקבי והמעמיק לחשוב, יעניק לו בסופו של דבר פינה משלו, השלמה עם חייו, ושלווה, אחרי שיגיע למסקנה שלכל מה שעבר עליו יש סיבה ומשמעות. "אני מאמין כי שום דבר אינו עובר ללא זכר, וכי כל צעד קטן שאנו צועדים יש לו ערך בשביל חיי העבר והעתיד". בתוך ספר קצר הסופר מחבר יחד סיפור חיים של גיבור הנכנס אל הלב עם הגות חברתית, שלמרות שנכתבה לפני כמאה ושלושים שנה היא עדיין רלוונטית ומעוררת מחשבה.

בשולי הדברים: משעשע למצוא בספרים בני עשרות שנים את אותן הקינות בנות ימינו על התדרדרותם של הצעירים. הפעם הדברים מובאים מפיו של אביו של מישאל, ש"כדרכו, התחיל מדבר על זה, שהצעירים בזמננו הולכים ומתנוונים, מתנוונים מחוסר אמונה, מחמרנות ומהערכה עצמית מופרזת, וכי צריך לאסור את ההצגות של החובבים, הואיל והן מסיחות את דעתם של האנשים הצעירים מן הדת ומחובות החיים".

הציור שעל הכריכה הוא פרי מכחולו של דני קרוון.

מומלץ בהחלט.

Моя жизнь – Анто́н Па́влович Че́хов

ספרית תרמיל

1967 (1896)

תרגום מרוסית: מ. חיזמן

תמי, האחות הקטנה במשפחתה, מתכננת יחד עם חבריה לשכבה בכפר עין בדולח לחגוג את בר-המצווה. בכפר, הרחוק במתכוון מתודעה יהודית, חוגגים הבנות והבנים יחדיו בהגיעם לגיל שלוש-עשרה, והחגיגות נושאות אופי חילוני והתיישבותי. יזהר, המחנך בעל ההשפעה, מציע לציין את המעבר מילדות לבגרות באמצעות שלוש-עשרה משימות, ומטיל על תלמידיו לגבש הצעות למשימות על פי קווים מנחים: "ברור שהצעות אלו חייבות לכלול תחומי חיים מגוּוָנים: מה שהוצע עד כה לא היה מאוּזן: לנטות אוהל, לירות ברובה ולהִתמצא יחידי בלילה – כל אלה נוגעים לצופיוּת ולהגנה. אך יש לבחור גם משהו מתחום העבודה: הבנות תִלמדנה לתפור במכונת תפירה ותנהלנה יום אחד את משק הבית, הבנים יוכיחו שהם יודעים לרתום סוס, לקצור בחרמש ולחרוש, נניח. ולאלה יש לצרף משימות שתדגמנה הִתמצאות בדרכי החיים: כל אחד יסע לבד העירה, יטלפן משם הביתה, ישלח מִברק, ייגש לבנק, יפקיד המחאה ויוציא כסף, יזמין ארוחה במִסעדה. למען האיזון מִתבקש גם משהו מן התחום העיוני: המועמד יַרצה על נושא שחקר בעצמו ויוכיח בקיאות באזרחות: יידע את הכתוב במגילת העצמאות, יסביר כיצד פועלת הכנסת, ימנה את המִפלגות ואת מוסדות ההִסתדרות ואת הזרמים בחינוך ובהִתיישבות, לרבות עקרונות המושב השיתופי".

על רקע ביצוע המשימות בזו אחר זו, ועל רקע חיי ההתיישבות בשנות החמישים, תמי מספרת על חבריה, על משפחתה, ובעיקר על עצמה. בחברת הילדים הסגורה והקשוחה היא אינה לגמרי מוצאת את מקומה. אין המדובר בילדה תמה המתקשה להתמודד – תמי מודה בכנות בכל מגרעותיה, בנטייתה לשקר, ביחסה הבלתי הוגן אל נער שנמשך אליה, בערמומיות שבה היא טווה מזימות כדי להתנקם – אלא בילדה חושבת, מתלבטת, שלא ניחנה בשוויון הנפש ובתחושת הערך העצמי של חבריה, ומוצאת עצמה לפיכך מבודדת ואפילו דחויה. היא מרבה להרהר בשאלת קיומו או אי קיומו של אלוהים, וגם אם היא נוטה לא להאמין, היא אינה יכולה להמנע מלהטיח בו בכאב: "אם באמת יצרתָ אותי, תדע שלא יצאה לך יצירת מופת. יצרתָ אותי גועלית, עלובה, שלא יודעת מה לעשות בעצמה, וכל כך נורא קרתנית, שיש לה גועל מזה. מפני שהיא סתם, אתה שומע, סתם. ואז כל האנשים נִראים לה פתאום עלובים ומשעממים, וקטנוניים גם, מפני שהיא עצמה כזאת, יצור שאין לו בכלל זכות קיום, כי בשביל מה? האם גם מרילין מונרו הִרגישה פעם כל כך עלובה? ובריג’יט בארדו? ואימא? ועליזה? יזהר כועס וגבריאלה כועסת, ואימא כועסת ואבא עצוב. האם ירון לא יודע כמה אני עלובה? אז מה הוא נטפל – הרי זה מגַחך ומלעיג אותו, אם הוא מסוגל לאהוב יצור עלוב כמוני. ובשביל מה, בשביל מה הכול?"

גם בבית חייה אינם פשוטים. אמה מנוכרת וקרה. אביה, אולי משום היחסים הצוננים בינו ובין אשתו, מרוחק בנפשו ממשפחתו. עליזה, אחותה הגדולה, מתייחסת אליה כאל סרח עודף.

תמי נחושה בהחלטתה לקבוע את יום הבר-מצווה כיום מפנה בחייה. זה יהיה היום שבו היא תחדל לשקר, שבו תשפר את עצמה לאין ערוך. כאקט סמלי היא מחליטה להכריז באותו יום כי לא תענה יותר לשם תמי, רק לשם תמר. היא משוכנעת שמשעה שתחצה את הגיל המיוחד, ישתפרו גם יחסיה עם אחותה, והן תוכלנה להפוך לחברות. צעדים ראשונים בכיוון זה היא עושה כבר כעת כשהיא כמהה לאוזן קשבת ומצליחה לפתח איתה שיחה. היא מוצאת גם הזדמנויות להתקרב אל הוריה, בעיקר אל אביה.

בשורה קשה שהיא מקבלת ממש לפני החגיגה, מאלצת אותה להתמודד לבדה במשימה פרטית משלה עם בעיה רפואית ועם אכזבה, וגם עם סטיגמה חברתית צורבת. באחת הגרסאות של הספר הוא נקרא "המשימה ה-14 של תמי" על שום משימה זו.

יזהר, המחנך המנווט את חבורת הילדים התוססת והדעתנית, מנהיג בכתתו שעת שאלות. כל תלמיד רשאי להפקיד בקופסה פתק ובו שאלה אנונימית, ובלבד שלא תהיה מקניטה, ויזהר מתחייב לענות עליה ולהעמיד אותה לדיון. שאלות של מוסר, של חברה ושל אמונה עולות מן הפתקים, ומן ההתיחסות אליהן, כמו גם מפרטי עלילה אחרים, עולה תמונת החברה של שנות החמישים על כל קשייה. בהקשר של יחס הכיתה אל תלמיד חדש, עולה מרוסיה, אומר יזהר: "עכשיו, כשבאנו לארץ ישראל, לא למדנו לקח, ולא קיימנו את דִברי הילל, ‘מה שעליך שנוא, לחברך לא תעשה’, ומפלים את הערבים ואת בני עדות המזרח, וממיינים את האנשים לפי מפלגות, ומקפחים את היריבים במתן עבודה ובקבלת הלוואות ושאר הטבות שהשלטון מחלק לנתיניו, וכאילו לא די בכך, אתם מביאים את האפליה אף לכאן, לכיתה. כמה ילדים כנִראה חושבים עצמם ילדי סגולה, חכמים ומעולים מן השאר, ונוהגים כאילו מחשבה זו מעניקה להם זכות להִתגאות על השאר". ובהקשר של קשרי דת ומדינה הוא מסביר: "כיום שום מפלגה ושום חוג בציבור לא יעזו לצאת נגד מנהג זה, מפני שאנו נתונים בתהליך גדול של קיבוץ גלויות ובניין הארץ ותלויים בתרומות של יהודי אמריקה ובלחצם המדיני על הממשל שם וזקוקים לשלום בית בין דתיים לחילוניים ואיננו מעוניינים להחריף כיום את המאבק על חופש המצפון. לכן אנחנו מוסיפים לקיים מִנהגים עתיקים שלדעת רבים אבד עליהם כלח". דעותיו ברורות, נחרצות, והוא אינו חושש לחלוק אותן, גם אם הוא עתיד לשלם את המחיר.

ראובן קריץ, שהרבה ללהטט עם שמות עט בדויים ועם כתיבה במסווה, נקט בדרך דומה גם בספר זה. הוא שלח נערה צעירה אל אורי אבנרי, עורך "העולם הזה", ובידה כתב-יד של רומן שלטענתה היא זו שכתבה. אבנרי היה בטוח שגילה סופרת מוכשרת, אך כשהרעיף עליה מחמאות סיפרה לו מי הוא המחבר האמיתי. קריץ טען באוזני אבנרי שנקט בתכסיס זה משום שסבר שאחרת לא יקרא את כתב היד (טיעון קצת משונה בהתחשב בחברות שבין השניים).

ב"בוקר חדש", הספר האהוב עלי ביותר של קריץ, הוא תיאר, ושאב מן הביוגרפיה הפרטית שלו, נער עולה חדש, שמנסה להשתלב בחברת ילדים בקיבוץ, וחווה זרות ובדידות. ב"אחות קטנה" הוא שב אל המוטיב של הילד היחיד מול החברה, ומרחיב את היריעה אל המשפחה ואל החברה הישראלית.

הספר עלה במלואו בפרויקט בן-יהודה.

כואב, אך אופטימי, כתוב בכשרון ומומלץ.

הוצאת פורה

1961

בעתיד דיסטופי, שאינו ממוקם הרחק בזמן, ישראל מופתעת ממתקפה משולבת של חיזבאללה ושל אירן, שאנשיהן מגיחים ממנהרות בחיפוי ארטילריה מלבנון ומסוריה. בזה אחר זה נקרעים מן המדינה מרבית מחוזותיה, ונותרת רק רצועת החוף. במדבר יהודה, במערות בהן התחבאו אנשי המרד כאלפיים שנה קודם לכן, מתחבאים כעת פעילי המחתרת הישראלית. בועז, מנהיג המחתרת, הספיק להעלות את ילדיו ואת אמם על טיסה למקום מבטחים, וכולו נתון למשימה להציל את מה שנותר מן המדינה.

מרלין, בת לאב יהודי ולאם נוצריה, עובדת עבור שירות הביון האמריקאי. כשפורצת המלחמה היא משרתת בארץ תחת השם הבדוי נורה בתפקיד דיפלומטי כנספחת לענייני תרבות. משימתה היא ליפול בשבי כדי לאסוף מידע. גלגוליה מביאים אותה למחנה או"ם, תחת חסותו של המפקד המקומי. שוביה אינם מודעים, כמובן, לתפקידה ולשורשיה היהודיים, והיא מנצלת את כישוריה להתחבב, וגם את הנוכחות של ילדה יתומה שסיפחה אליה, כדי ללקט ידיעות חשובות וכדי ליצור קשר עם מפעיליה.

לעלילת הספר הייתי מגיבה מן הסתם בהלך-רוח שונה בימים אחרים, אולי בספקנות נוכח החזון האפוקליפטי (שאגב, נכתב במהלך חמש השנים האחרונות, ולא כתגובה למלחמה המתרחשת בעת שהוא רואה אור). אבל כעת, לנוכח הפתעת אוקטובר, מתגנבת לה מחשבת כפירה מטרידה, שגורמת לרקע של הספר לנכוח בעוצמה.

מכל מקום, הסיפור המרכזי אינו האסון הלאומי, אלא האופן בו מרלין ובועז, שניהלו בעבר זוגיות סבוכה זה עם זה, מתמודדים עם הדילמות הרבות הכרוכות בשליחותם ועם החידוש הכפוי של הקשר ביניהם בתוקף תפקידיהם. בועז יודע שעיסוקיו החשאיים בעבר ופעילותו בהווה גורמים לו לאבד את ילדיו, אבל אינו יכול לקום ולנטוש. כשמתברר לו גורלה של מרלין, הוא אינו יכול להשאר אדיש. מרלין מצדה מתחבטת בדילמות מרובות. המפעיל האמריקאי שלה אינו מאשר לה להעביר את מלוא המידע למחתרת הישראלית – למי תהיה נתונה נאמנותה? האם היא קודם כל אמריקאית ורק לאחר מכן יהודיה, או שההפך הוא הסדר הנכון? איש האו"ם, שבידיו היא נתונה, נוטה לה חיבה ונותן בה אמון – האם היא בוגדת בו כשהיא עושה שימוש במידע שמגיע אליה בזכות הידידות הנרקמת ביניהם? הילדה שחוברת אליה ראתה את אמה נרצחת – האם מרלין, שהפכה לתחליף אם, רשאית לגרום לה לאבד אמא נוספת?

הספר מסופר בשני קולות עיקריים, זה של מרלין שמספרת את קורותיה, וזה של בועז שכותב את מחשבותיו במעין יומן מכתבים. ביניהם משולבים סיפוריהן של דמויות נוספות, שמשחקות, ביודעין ובלא יודעין, תפקיד בשליחותה של מרלין.

אודה שלא הצלחתי להבין את טיב הקשר האובססיבי-מזוכיסטי שבין מרלין ובועז. אבל למעט היבט זה, הספר אחז בי, והתלוויתי אל גיבוריו במתח ובדאגה. דניאלה טראוב מנווטת עלילה נהירה בתוך חורבן וכאוס, ושומרת על מתח ועל ענין לכל אורכה. בהחלט חווית קריאה שונה.

את העטיפה הנאה איירה ועיצבה רעיה קרס.

פרק ראשון באתר עברית

הוצאה עצמית

2023

הרץ ברגנר, אחיו של הסופר מלך ראוויטש ודודו של הצייר יוסל ברגנר (שצייר את כריכת הספר), היה סופר יידיש פורה, שזכה בפרסים על יצירותיו. כמו בני משפחה אחרים היגר אף הוא לאוסטרליה כשהאדמה החלה לבעור בפולין, ושם נפטר ב-1970. קובץ "סיפורי ווארשה" מכיל שמונה מהסיפורים הרבים שכתב, שבעה מהם מתרחשים בפולין והאחרון באוסטרליה.

שבעה הסיפורים הראשונים מתארים תמונות מחיי הקהילה, רובם ככולם מתרחשים ברגע של משבר. ב"פשיטת רגל" פולשים אנשים קשי-יום זועמים אל ביתו של אדם שהתמוטטות עסקיו פגעה בהם. בהרף-עין הופך אדם מכובד, נשוא פנים, למי שכל ארחי-פרחי יכול להשתלח בו ולעשות בביתו כבתוך שלו. "בנות" מתרחש באותו מקום כשנתיים אחר-כך, כשהאיש שלא התאושש נאלץ להפוך את ביתו לאכסניה, להניח לאשתו לפרנס אותו, ולראות כיצד בנותיו המתבגרות נדחפות על ידה להשתדך אל דיירים חולפים. "במרתף" מתאר את היחסים בין אב, בריון לשעבר, לבנו שהולך לדאבונו בדרכיו. גיבור "השידוך" הוא אלמן, שבניגוד לנטית לבו השתדך לאשה שניה, וכעת מוצא עצמו חולק את ביתו עם מישהי זרה לו. בעלת האכסניה ב"בית האכסניה" שוכלת את בנה, ולמרות שנדמה שהעולם התרוקן מסתבר שהחיים, בלית ברירה, ממשיכים. "הלץ מוולופקה" הוא הבדחן הקהילתי, אבל כשהוא לבדו הוא אדם מר נפש המקנא בחברו המצליח. "האב ובנו" עוקב אחר היחסים הפגומים בין בן, המתקשה לעזוב את הבית למרות גילו המבוגר, לאביו.

"סימטא בקארלטון", הסיפור היחיד שיוצא מגבולות ורשה, מתאר את חייהם של המהגרים בין שני עולמות. אם לשני בנים, אחד אסיר פוליטי בפולין והשני איש עסקים מצליח באוסטרליה, נענית להפצרות האחרון ומצטרפת אליו ואל משפחתו הזרה לה. למרות יחסים תקינים בינה ובינם, היא מוצאת עצמה עד מהרה גרה בדירת חדר בשכנות להורים מבוגרים אחרים, שהיגרו בעקבות צאצאיהם, ושִחזרו משהו מן השכונה הישנה בחדשה. על געגועיה לחבריה בורשה היא מצליחה להתגבר, אבל געגועיה אל בנה שנותר מאחור מכרסמים בה.

סיפוריו של הרץ ברגנר "מהודקים" מאוד. באמצעות פכים קטנים הוא לוכד הלכי רוח, תמצית של יחסים, דינמיקה של משפחה ושל קהילה. גם אם העלילות מתרחשות במרחק שנים ובתוך מערך ערכים שהשתנה עם הזמן, בני האדם, נפשותיהם ורגשותיהם, נותרו כשהיו, והסיפורים עדיין מלאי חיים וכובשי לב.

מומלץ בהחלט.

ווארשעווער דערציילונגען – הערץ בערגנער

ספרית תרמיל

1966

תרגום מיידיש: משה יונגמן