קטגוריה: ספרים מומלצים

שיעור המרה הוא מדד הבודק כמה מכלל המבקרים באתר אינטרנט ביצעו פעולה שבעלי האתר כיונו אליה (הרשמה, קניה וכיוצא באלה). שמו של הספר בשפת המקור הוא Converted, והוא עוסק באופן בו ניתן למקסם את היחס הזה. הכותב, ניל הוין, הוא אסטרטג בכיר בגוגל, ואת נסיונו כמי שהוביל שיתופי פעולה עם המפרסמים הגדולים בעולם הוא חולק כאן.

נראה לי שהעצה המרכזית של הוין היא לפתח מערכת יחסים אישית עם לקוחות, ליצור שיחה כדי ללמוד לעומק את צרכיהם ואת כוונותיהם, ולא להסתפק באיסוף נתונים ובהתבוננות. להמנע מלהתייחס לממוצעים ולהבין כל לקוח בנפרד. לדעת מה לשאול ואיך (שאלה חיובית – מה אתם אוהבים ב… – מקפיצה את המכירות לעומת שאלה נייטרלית – איך תתארו את החוויה – או שאלה שלילית – במה אנחנו יכולים להשתפר), ולנקוט ב"טריקים" שיגרמו להם לבצע פעולות (דוגמא מעניינת: מסתבר שאנשים מעדיפים תוצאות חיפוש שמופיעות בעיכוב קל ולא באופן מיידי, משום שכך נוצר אצלם הרושם שנעשית עבודה אמיתית מאחורי הקלעים). בדרך זו ניתן, בין השאר, לזהות לקוחות שגוזלים זמן רב מדי או משאבים רבים מדי, ולהפסיק לפרסם עבורם; להבין מתי מערכת היחסים עם לקוח הופכת לבלתי ניתנת לשיפור ולהרפות; להתמקד בצרכי לקוחות שמביאים ערך גם אם מהווים מיעוט מכלל הלקוחות; ולשמור על דינמיות כי המסקנות של היום אינן בהכרח תקפות מחר. הוא מציע מודל עבודה, שלמען האמת פחות עניין אותי משום שאיני עוסקת בשיווק, אבל אנשי מקצוע אולי יפיקו ממנו תועלת.

הספר נועד לאנשי שיווק, אבל מן הצד של הלקוחות, אלה שנתונים למתקפת פרסום אגרסיבית יותר או פחות, יעילה יותר או פחות, מעניין לקרוא על הצד של ה"ציידים", שרוב הזמן מנסים לשכנע אותנו לקנות מה שאין לנו בו צורך.

Converted – Neil Hoyne

מטר

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: ניצן לפידות

כותרת משנה: עולם החושים המפתיע של הצמחים

פרופ' דניאל חיימוביץ פרסם לראשונה את ספרו אודות החושים של הצמחים ב-2012. המחקר, כמובן, לא נפסק עם צאת הספר לאור. המהדורה שתורגמה כעת מעודכנת, כולל פרק שלם שנכתב מחדש לאור ממצאים שהתגלו בשנים שעברו. כמה תופעות הקשורות בנושא עדיין לא פוענחו, אולי תצא מהדורה נוספת ומתוקנת בעוד מספר שנים. המדע אינו שוקט על שמריו.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על חושי הצמחים? האם הצמח רואה, שומע, טועם, מריח, חש מגע, בעל תודעה? תלוי בהגדרה. כשאנחנו מדברים, לדוגמא, על ראיה אצל בני אדם, אנו מתכוונים הן להיבט הפיזיולוגי והן להיבט התודעתי. אור מגיע אל איברי הקלט בעין, אלה מתניעים את הולכתו אל המוח, וזה בתורו מפענח אותו כתמונה מרובת פרטים ורבגונית, שאינה רק מראה פשוט אלא עולם שלם של מובן ואסוציאציות ופרשנות. במובן הזה צמחים אינם רואים, אבל אם מתרכזים רק בשני המרכיבים הראשונים – קליטת אור ופעולה הנובעת מכך – הצמחים בהחלט ניחנו בכושר ראיה. כך גם באשר לחושים האחרים.

הנה כמתאבן כמה עובדות, בודדות מתוך שפע מרתק, שליקטתי מן הספר:

מכיוון שנבטים נוטים אל האור, עלתה השאלה האם הם רואים אותו, ואם כן איפה ה"עיניים". דרווין ובנו ביצעו שורה של ניסויים פשוטים שהוכיחו ראיה גולמית אצל צמחים (הניסויים נערכו על חפורית קנרית), ומצאו כי הכושר לראות את האור מצוי בקודקוד הנבט. ניסויים נוספים חשפו כי ישנם צמחים המסוגלים להבחין בין אור אדום לכחול.

כיצד צמחים יודעים מתי לפרוח? התברר כי הצמח אינו מודד את אורך היום, אלא את אורכה של תקופת החושך כדי לקבוע מתי בא מועד הפריחה. כתוצאה מכך בני אדם יכולים לבצע מניפולציות במועדי פריחה באמצעות הדלקת תאורה באמצע הלילה וכיבויה מיד. די בהדלקה קצרה כזו כדי לשכנע את הצמח שתקופת החושך אינו זו ששוררת בפועל, והוא מתאים את עצמו למציאות המדומה.

צמח הכשות נמשך אל עגבניות. כיצד הוא מזהה אותן? באמצעות ריחן שאותו, כך הוכח בניסויים, הוא מעדיף על פני ריחות אחרים.

שורשי הצמח הם האחראים על תזונתו. האנדרומדיס שמקיף את גליל ההובלה בשורש "טועם" את המינרלים בקרקע ומחליט מה ייכנס ומה לא כדי לשמור על שיווי משקל מינרלי.

שורשים של אמברוסיה שנוגעים בשורשים של אמברוסיה אחרת מפסיקים להתארך, ככל הנראה כדי לא להתחרות עם ידידים, אבל שורשים אחרים של אותו הצמח עצמו ממשיכים לגדול בכיוונים אחרים. העובדה שהתופעה אינה מתרחשת כששורשי הצמח פוגשים שורשים אחרים שלו עצמו מעידה על היכולת להבחין בין העצמי לבין האחר.

בניסוי רב תחומי (שבו השתתף גם יוסי יובל, מי שכתב את הספר המרתק אודות העטלפים) התברר שצמחים שנחשפו לקולות המאביקים הפיקו צוף עשיר יותר מצמחים שנשמרו בדממה. המנגנון של השמיעה עדיין בלתי ברור. כמו כן לא ידוע כיצד השורשים יודעים איפה לחפש מים, וקיימת השערה שהם שומעים את הזרימה שלהם.

לדיוניאה לוכדת הזבובים יש מנגנון זכרון. כדי שעליה ייסגרו כמלכודת על טרף, חייבות להתרחש שתי נגיעות בשכים בהפרש של עשרים שניות ביניהן. כלומר, הדיוניאה צריכה "לזכור" שארעה נגיעה ראשונה כדי לסגור את העלים אחרי השניה, אם היא מתרחשת במועד הנכון. המנגנון המעניין מוסבר בספר, כמו גם המנגנון המיכני המאפשר את הפעולה בהיעדרם של שרירים.

שורשים צומחים כלפי מטה, נצרים כלפי מעלה. איך הצמח יודע איפה זה "למעלה"? האור לא מסביר את הלמעלה שהרי הנצרים צומחים גם בלילה. המגע של האדמה לא מסביר את הלמטה שהרי ישנם שורשים שמתחילים לגדול במרומי העץ. הכותב מפרט את הניסויים שנערכו כדי לפענח את ההתמצאות של הצמח במרחב, כולל ניסויים בתחנת החלל.

מדי פעם צץ לו ניסוי קיקיוני סביב "החיים המסתוריים של הצמחים", כשמו של ספר פופולרי ובלתי מדעי בעליל, ובעקבותיו צצות כותרות מרעישות נטולות גיבוי. אולי הידוע מכולם הוא זה שבא להצביע על ההעדפות המוזיקליות של הצמח – כמעט תמיד מוצרט אהוב עליו, ומוסיקת רוק קולנית לגמרי לא. רובם של הניסויים הללו נערכים על ידי חובבנים ללא שמירה על פרוטוקול מדעי, והתוצאות בהתאם. האם צמחים עולים כפורחים בהשפעת מוזיקה? הוספת מאוורר פשוט ל"ניסוי" מפריכה זאת, שכן הצמחים חובבי החום מגיבים לחום הנודף מן הרמקולים, וכשהמאוורר מפזר אותו מהם והלאה, ההשפעה לכאורה של המוזיקה אינה קיימת. ולמה הם מגיבים רע למוזיקת רוק? ככל הנראה כי הם רגישים למגע וחווים את גלי הקול העוצמתיים יותר כפגיעה.

האם בני אדם וצמחים אחד הם? למרות אב קדמון משותף, ולמרות קוי הדמיון ברמה הגנטית, צמחים ובעלי חיים הם שתי הסתגלויות אבולוציוניות נבדלות לחלוטין לחיים רב-תאיים.

קראתי את הספר בעניין רב ולמדתי הרבה. דניאל חיימוביץ מגיש טקסט מדעי לאנשים שאינם מדענים, ועושה זאת בבהירות, מבלי להכנס לעומקה של הביולוגיה הסבוכה, אך גם מבלי לוותר על אמינות ועל דיוק. התוצאה מרחיבת דעת, מרתקת ומומלצת.

What a Plant Knows – Daniel Chamovitz

מטר

2023 (2012, 2017)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם, אסף כהן

כותרת משנה: מאמרים וטקסטים מזדמנים 2004 – 2021

"שאלות בוערות" הוא אוסף של מאמרים, הרצאות וטקסטים מזדמנים אחרים שכתבה מרגרט אטווד בין השנים 2004 ו-2021 (קדמו לו "מלים שניות" ו"מטרות נעות" שכיסו דברים שכתבה החל מ-1960). "למה דווקא הכותרת הזאת? אולי מפני שהשאלות שאנחנו מתמודדים איתן עד כה במאה ה-21 לא סתם דחופות. כל דור חושב כך על המשברים שלו, כמובן, אבל נדמה שבעידן הזה משהו השתנה".

בראש הנושאים הבוערים מונה אטווד את הפגיעה האנושית בכדור הארץ, את חלוקת העושר הלא שוויונית ואת הסכנה לקיומה של הדמוקרטיה, אך המאמרים אינם עוסקים רק באלה. נמצא בספר סקירות ספרותיות (ביניהן "דוקטור סליפ" של סטיבן קינג); התיחסות למכלול היצירה של סופרים שונים (ביניהם אליס מונרו, קפקא וריי ברדבורי) ולמלאכת הכתיבה שלה עצמה; עיסוק מהיבטים שונים בפמיניזם ובזכויות אדם; תהייה על אמיתות ופייק ניוז; נגיעה בכלכלה ובפוליטיקה; וגם פכים קטנים מחייה ומחיי בן זוגה הסופר גרהם גיבסון שנפטר ב-2019 אחרי שנתיים קשות של החמרה בדמנציה שבה לקה. למרות סגנון שפה ושם הופך קליל, אפילו מצחיק, היא מתייחסת לכל נושא בו היא בוחרת בכובד ראש, מתוך אכפתיות אמיתית (ותעיד העובדה שהיא שבה וחוזרת אל נושאים מרכזיים לאורך השנים), ותמיד מתוך נקודת מבט מעניינת ומעוררת מחשבה. עמדותיה, לפחות לטעמי, קלות לעיכול, אבל אני מניחה שיש שיחלקו על כך, בעיקר כשהיא נוקטת עמדה פחות פופולרית. במאמר מ-2018, לדוגמא, היא מסבירה מדוע חתמה על עצומה לביטול פיטוריו של עובד אוניברסיטה שהואשם בפגיעה מינית. לתפיסתה הגישה של "אשם משום שהואשם" היא רעה חולה, כזו שהופעלה ומופעלת על ידי משטרים טוטליטריים, וכזו שהופנתה נגד נשים בתקופת צייד המכשפות, ולכן אין לנקוט בה גם כשהיא משרתת את מי-טו. עם הכינוי "פמיניסטית רעה", שהודבק לה בעקבות העצומה, היא חיה בשלום.

הספר בנוי מחמישה חלקים כרונולוגיים. האחרון שבהם מכיל את תקופת הקורונה. אטווד אינה מקלה בה ראש, אך כמי שילדותה עברה עליה לפני עידן החיסונים, כשבתים ובהם חולים במחלות מדבקות סומנו בשלטי בידוד צהובים, היא למודת נסיון, ובפיה מילות עידוד שנכתבו בשיא המגפה: "אם אתם לא חולים, המגפה עשויה להיות מתנה! והמתנה היא זמן. תמיד התכוונתם לכתוב רומן או ללמוד סטפס? זאת ההזדמנות שלכם. ותהיו אמיצים! האנושות כבר עברה את זה. בסופו של דבר נגיע לצד השני. אנחנו רק צריכים לעבור את השלב שבין לפני לאחרי. כפי שסופרים יודעים, האמצע הכי קשה. אבל הוא אפשרי".

נהניתי למצוא בספר דברי רקע לספרים אחרים שלה שאהבתי, ביניהם "זרע-רע" ו"מזרן אבן". "סיפורה של שפחה", שהוא אולי הפופולרי מבין ספריה, מוזכר אף הוא בהזדמנויות שונות. כשכתבתי אודות האחרון סברתי שהסופרת כיוונה את מסריה נגד פטריארכליות, בעוד למעשה גם הגברים בעלילה, גם אם הם נהנים ממידה רבה יותר של חופש וכוח, כבולים באותה מערכת רומסת ומאיימת. סברתי שיש פה פספוס מסוים, אבל מסתבר שחשדתי חשד-שווא. הנה מה שאטווד כתבה בענין זה ב-2015: "אחדים חושבים שהמבנה החברתי של גלעד מבוסס על מעמד נעלה לגברים ומעמד נחות לנשים, אבל זה לא נכון. מדובר בשיטה אבסולוטית, או טוטליטרית, ולא בכזו שמוכתבת רק על סמך חלוקה מגדרית". בין בני אותו מעמד הגברים "שווים" יותר, אך אשה ממעמד גבוה נחשבת יותר מגבר ממעמד נמוך, וכולם יחד נמעכים תחת אותה דיקטטורה דתית, שלדעתה של הסופרת היא זו שתתפוס את החלל שיווצר אם הדמוקרטיה האמריקאית תקרוס.

מרגרט אטווד אולי אינה מהפכנית או בעלת דעות חריגות, אבל את מה שיש לה להגיד היא מביעה בבהירות, בחן, בדרך-כלל מנקודת מבט מקורית ומעניינת, ובשל כך הספר מומלץ.

Burning Questions – Margaret Atwood

כנרת זמורה דביר

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

כשיוסל בירשטיין בן השבע-עשרה יצא ב-1937 למסע הארוך מפולין לאוסטרליה, הוא פגש בדרכו את יוסל ברגנר בן גילו. דרכיהם של השניים לא נפרדו גם בהמשך חייהם. הם שירתו יחדיו בצבא האוסטרלי במהלך מלחמת העולם השניה, וכשברגנר עלה לארץ אחרי נדודים בעולם, התחנה הראשונה שלו ושל אשתו אודרי היתה אצל משפחתו של בירשטיין בקיבוץ גבת. "יוסל הוא טיפוס שגם באמצע המדבר ימצא בשבילך כוס תה", מעיד ברגנר על חברו. ב"סיפורים מאזור השלווה" בירשטיין מספר אנקדוטות משותפות, ונראה לי טבעי לעבור מספרו של האחד אל ספרו של השני.

ברגנר, שהיה צייר ולא סופר, סיפר על חייו לרות בונדי, והיא שהעלתה את הדברים על הכתב. ברגנר, כמו אביו מלך ראוויטש, הוא מספר מעשיות, וככזה הוא מדלג בין זמנים, נע עם אסוציאציות. בונדי, שמעידה על עצמה שהיא נאמנה לסדר ולדיוק, הכניסה מידה של ארגון וכרונולוגיה למעשיות. ברגנר מספר באנגלית – שהיא שפת השיחה ביניהם מכיוון שהיא אינה דוברת יידיש והוא מתקשה בעברית – בונדי כותבת עברית, והתוצאה היא שרשרת סיפורים ביוגרפיים שניחוח יידישאי-עברי-ישראלי-גלובלי דבק בהם.

הסיפורים הנפרדים מתחברים למסכת חיים אינטנסיבית. ברגנר מספר על חייו ועל חיי משפחתו בפולין, ועל החיים בצל הידיעה שהשלווה היחסית שחוו היתה זמנית. "בתוך תוכי היתה תמיד הרגשה עמומה של כליון. אי-שם תמיד כרסם פחד מפני הבאות: הספינה הקטנה הזאת לא תגיע לשום מקום". הוא מספר על אביו המשורר והסופר מלך ראוויטש, שנעדר רוב הזמן מהבית בשל מסעות ושליחויות, ועל דודו הסופר הרץ ברגנר. בהמשך הוא מתאר את הנסיעה הארוכה לאוסטרליה, את החיים ביבשת שהפכה לביתו ושבה הוכר בשנים שאחר-כך כצייר חשוב. יחד עם אשתו הציירת נדד בעולם, עד שקבע את ביתו בצפת ואחר-כך למשך עשרות שנים בתל-אביב. סיפוריו, גם כשהם מתארים מכאובים ועלבונות, מבעבעים הומור, רוח טובה ואופטימיות. הסיפורים שופעים דמויות, חלקן מעמודי התווך של עולם התרבות הישראלי והעולמי, חלקן מן האנשים שסביבו ברחוב ביל"ו בתל אביב, כמו הדוור, הסנדלר ובעל המכולת השכונתית. עם כולם הוא יוצר קשר אינטימי בלתי אמצעי וארוך שנים.

העיירה שבה גדל, כך הוא מעיד, נותרה אתו תמיד. אולי משום כך, למרות שכשהגיע לארץ כבר היה צייר בעל שם, לא התקבל לאגודת הציירים הישראלים בטענה שהוא גלותי. למרבה האירוניה, כפי שהוא נהנה לספר, כשקיבל את פרס ישראל ציינו לזכותו כי הוא בראש וראשונה אמן יהודי ולא רק ישראלי.

"עיקר שכחתי" הוא ספר מהנה, ובשל מקומו המרכזי של המספר בתרבות הישראלית הוא גם מעניין תקופתית והיסטורית. פה ושם רות בונדי משמיעה אף היא קול, תוהה על נקודה מסוימת, מוסיפה חוויה משלה, והדיאלוגים הקצרים הללו מעשירים את הקריאה.

מומלץ.

ספרית מעריב

1996

כותרת משנה: מסות מימי מלחמה

עשרים וארבעה כותבים נענו לפנית כתב העת "פנס" לכתוב מסות אישיות על טקסטים ספרותיים שאליהם הם שבים בימים אלה, הימים שאחרי 7 באוקטובר 2023, ודרכם הם מתבוננים אל קרעי המציאות. כמה מהם מבקשים נחמה ומפלט בטקסט, נמנעים מלגעת ישירות באסון. אחרים מחפשים את המלים שתהיינה מסוגלות לתפוס את שהתרחש ומתרחש, או בוחרים להתייחס ישירות וללא מסווה אצמנותי לאשמה ולאחריות. כמספר הכותבים כן מספר אופני ההתמודדות, והמגוון, כך נדמה לי, משקף נאמנה את הלכי הרוח ואת רחשי הלב של כולנו.

לא אזכיר כאן את כולם, אלא אסתפק בדוגמיות מאלה שדברו בשמי או עוררו בי הרהור.

לי ממן כותבת על בחירות הקריאה בימים אלה. כמוני היא פונה אל הישן והמוכר, ונותנת לכך הסבר מדויק: "הפְּנים גדוש וכבד-מועקה מכדי לפנות מקום למילים חדשות, הוא זקוק לטעמים המוכרים שישיבו לו מעט אוויר".

אילאור פורת מתייחס לשינוי שחל בשפה היומיומית, בַּמלים שמשנות משמעות והקשר: "כל מילה וכל סיטואציה נטענת כרגע במשמעויות חדשות ואקטואליות".

נועם תירוש כותב על הבטחון שאבד: "אבל יותר מכול אני חושש מהרגע שבו איאלץ לפתוח את הדלת. חושש מהצעד המהוסס החוצה אל עולם שכבר לא ניתן לבטוח בו".

ז'יל אמויאל כותב על ההכרח במלחמה ברוע למען עתיד ילדינו, וחוזר אל "אשכב לישון בצהרים", מכתבו של סטיבן האגרד לשני בניו, כשיצא להלחם בגרמנים: "ועם זאת: ועם זאת! אנחנו נלחמים על עצם קיומנו: בזה אין לי צל צילו של ספק. וכל הרגשות הנעלים שבעולם לא יועילו לנו כשנשוב לעפר, או כשאנו נהיה עבדים ונשותינו — רכוש של תאוות כוח אכזרית ומעוותת. בעל כורחי אני חש שמוטב לשנוא את הגרמנים ולנצח במלחמה מאשר לאהוב אותם ולהפסיד בה".

רובי נמדר מוצא עידוד דווקא אצל קהלת הנתפס כקודר, ואוחז בפרשנות לפיה קהלת אינו אדם יחיד אלא מקבץ קולותיהם של כותבים רבים: "היופי הזה, שקורן מן הספר באור יקרות, מעודד כעת את רוחי ומזכיר לי שאף על פי שכעת רע מאוד, רע ומר, רוח האדם וחירותה חיים וקיימים לעד"

אריאל הורוביץ מקשר בין פרק אודות מגן אכילס באיליאדה לתמונה שלווה שצולמה ליד קיבוץ מפלסים ב-2021, נורמליות שנרמסה במלחמה: "השדה ודאי נראה אחרת עכשיו. מעליו רועמים טילים ונשמעות יריות. אולי חיילים עוברים לידו בדרכם לעזה. הסתכלתי שוב על האיש בשדה, שמעתי את השקט שסביבו".

שרי שביט כותבת על הספר "חיית החושך" של אורי אורלב, שחווה כילד על בשרו את טראומת השואה: "ספר מקורי, מרגש ורלוונטי בעבור ילדים שחיים בצל מלחמה עקובה מדם ואיבדו את הביטחון הבסיסי שלהם בעולם".

עד כאן על קצה המזלג מתוך מבחר מסות מעניינות, הכתובות מתוך הלב ונכנסות אל הלב. יש משהו מאחד ומחזק בגישוש המשותף אחרי ביטוי למה שקשה לבטא במלים. מומלץ בהחלט.

כתב העת פנס ואפרסמון

2023

חבורת נופשים מתקבצת במלון על אי בריטי קטן, בטוחה ששום רע לא יאונה שם. אפילו נוכחותו של הרקול פוארו, שמעשי רצח נוטים להתרחש בסביבתו, אינה מערערת את בטחונם. פוארו, לעומת זאת, יודע שכדברי קהלת, בכל מקום מצויה הרעה תחת השמש. והוא צודק. גופתה של אחת הנשים נמצאת שרועה על החול באחד המפרצונים, ונדמה כי לרבים מן הנוכחים היו מניע או הזדמנות – אף פעם לא שניהם גם יחד – לבצע את הרצח.

אנשי המשטרה המקומית שמחים לנהל את החקירה יחד עם פוארו, שאתו שתפו פעולה בעבר. אך בעוד הם נצמדים לתרחישים מקובלים, כמו בעל קנאי, בת חורגת עוינת, סחר סמים וסחיטה, פוארו נותן דעתו על פרטים שוליים – פיסת קרטון שרופה, מיקום של מראה, אי התאמות קלות בעדויות. כמו מרכיב פאזל סבלני הוא אוסף את הפיסות, ודעתו אינה נחה עד שכולן מתיישבות במקומן.

פרט מהותי אחד פיצחתי – לגאוותי – בשלב מוקדם, אבל כרגיל אצל אגתה כריסטי הפיצוח השלם בסופו של דבר אינו צפוי, גם אם מסתבר שהוא מתיישב עם ההגיון ועם העובדות שרובן ככולן גלויות לקורא. בספר זה, כמו בספריה האחרים, כריסטי היא מספרת מיומנת, שמיטיבה לשרטט את דמויותיה, משלבת הומור נעים, ושומרת על מתח ועל סקרנות עד העמוד האחרון.

במאמר מוסגר, שאינו נוגע לספר עצמו, אציין שלמרות שהספר מהנה, בימים אלה בלתי אפשרי להתייחס בחיוך ובשוויון נפש אל קביעתו של פוארו לפיה "רצח נובע, בתשע פעמים מתוך עשר, מאישיותו ומנסיבות חייו של הנרצח. מפני שהקורבן היה או היתה אדם כזה או אחר, לפיכך הוא או היא נרצחו!", ואי אפשר שלא להזדהות דווקא עם דבריו של הכומר הקנאי המוטרף שאומר "הרוע הוא אמיתי! זאת עובדה! אני מאמין ברע כמו שאני מאמין בטוב. הוא קיים! הוא חזק! הוא מתהלך בארץ!". הפעם אגתה כריסטי, שלא באשמתה, אינה מספקת הפוגה נינוחה במחוזות רחוקים.

ובכל זאת, מומלץ, כמובן.

Evil Under the Sun – Agatha Christie

עם עובד

2023 (1941)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

מעיין ואורן גרים משני עברי רחוב אחד. מן הצד האחד בתים משותפים, מן הצד השני וילות. מעיין, שחולקת חדר ומיטת קומתיים עם אחותה הצעירה ממנה, מכירה מנקודת התצפית הגבוהה שלה את השכנים שמעבר לכביש. אורן, שגר עם הוריו ועם אחותו בוילה, אינו מודע לקיומה של מעיין, למרות השכנות ולמרות שהם לומדים באותה השכבה. מפגש מקרי ביניהם בבית החולים, שם אורן יושב ליד אמו שנותחה ומעיין מקבלת טיפול באצבע שנפצעה, פותח סיפור של חברות ענוגה, של אהבה, ושל תמיכה הדדית.

עד כמה שונים העולמות של שני בני השלוש-עשרה? בבסיסו של דבר, למרות סיפורי החיים השונים, מדובר בילדים עירניים, מודעים לעצמם ולסביבתם, שמנסים לצמוח בתוך סביבה כאוטית. אורן, בביתו המרווח, חי פחות או יותר לבדו, עם אם חולנית, אב דכאוני, ואחות מבוגרת שעסוקה בעצמה ובחבר שלה. מעיין, בדירתה הקטנה, חיה עם אב עבריין ומכור לסמים, עם אם שאינה מסוגלת לעזוב אותו גם כשהוא מכה אותה, ועם אחות קטנה שמתנהלת בעולם ילדותי מנותק ככל האפשר. למשפחות של שניהם לא יכול להיות סוף שמח, ושני הצעירים מנסים לתמרן עד שאינם יכולים להכיל עוד.

העלילה מסופרת לסירוגין מפיו של אורן ומפיה של מעיין, כשכל אחד מהם מתאר את שמתרחש בחייו וגם את המפגשים עם השני ואת האופן בו היכרות אקראית צומחת לקשר שמאפשר להם לצוף. את הפרקים שבהם אורן דובר כתב שי גולדן, ואת אלה של מעיין כתבה טלי סיביאר כץ. בראיון הסביר גולדן כי סבר שאינו יכול לכתוב באמינות מפיה של ילדה, ולכן חיפש שותפה. שני הכותבים עשו מלאכה נאמנה בהתבוננות בסביבה ובנפש פנימה מתוך עיני הדמויות שבראו, וקשה להבחין שמדובר בכותבים שונים. למעשה, זוהי בעיני חולשתו של הספר – העובדה שאורן ומעיין מדברים בדיוק באותו הקול למרות האופי השונה והאישיות השונה.

למעט חולשה זו, הספר נכנס ללב, עוצמתי, ומאיר את מצוקתם של ילדים ובני נוער בצילם של הורים בעייתיים. העלילה אינה צבועה שחור-לבן, אלא כמו בחיים מציגה גם גווני ביניים. הטוב מכיל בתוכו את הרע, אבל גם ברע יש ניצוץ של חסד. למרות שגיבוריו הם בני שלוש-עשרה, אין המדובר בספר נוער, אלא בכזה שפונה הן אל מבוגרים והן אל צעירים.

(במאמר מוסגר: הכריכה נוראה ללא סיבה מוצדקת).

נוגע ללב ומומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2017

יהונתן דותן איבד את יוסקה, חברו הטוב, בעת שלחמו יחדיו מול מצרים במלחמת ששת הימים. עם שוך הקרבות חיפש את גופתו בבית הקברות הזמני ליד קיבוץ בארי, יחד עם הורים שבורים שבאו לחפש את ילדיהם, אך לא הצליח לזהות אותו. בעבור יהונתן יוסקה נותר נעדר, למרות שהוכרז כחלל. נדמה היה כי הצליח להתאושש מן הטראומה, נולדו לו ילדים, הוא הצליח בלימודיו ובעבודתו. אבל שנים אחר-כך, כשכבר היה פטור מגיוס, התנדב להרצות בפני חיילים באחת המלחמות בלבנון, ונפגע בראשו מכדור תועה. הפגיעה שספג מערערת את תפיסת המציאות שלו, גורמת לו טשטוט, התקפי שיכחה ובלבול בין זמנים. עבר והווה מתערבבים יחדיו, והאובדן הישן שב להיות חי ופוצע.

אלנה אשתו, שהיא בעלת מעמד בכיר בחברת נדל"ן, הופכת להיות המפרנסת היחידה, לאחר שהתנהגותו החריגה של יהונתן גורמת לפיטוריו. בעוד היא ממהרת מדי בוקר לעבודה, שבה מאוחר לאחר ישיבות מתישות, וטסה לעתים לפגישות בחו"ל, יהונתן יושב ימים שלמים ליד שולחנו, משרבט נוסחאות, חולם על המצאות, ושב וחי ארועים מן העבר, מבלי יכולת להבחין אם ארעו אתמול או לפני שנים. אמו, שלא היתה יהודיה, נפטרה בעודו צעיר, ונקברה מחוץ לגדר, והוא חווה שוב ושוב את עלבונה. אלנה, שהודתה בפניו לפני שנים בקשר מיני חולף עם גבר צרפתי, מצטיירת בעיניו גם כעת כשטופת תאווה ובוגדת. יהונתן חש משיכה עזה למוות, עד כדי שאיפה למות בעצמו. הוא סורק את מודעות האבל כדי לאתר מכרים רחוקים שנפטרו, מצטרף ללוויות ואף מבקר בשבעה. "אני לא מרגיש טוב כל כך בין החיים, הם מזלזלים בי, מלגלגים לפעמים", הוא מסביר. "בין המתים אני מרגיש טוב. אני מכבד אותם והם מכבדים אותי".

הספר מתנהל ברובו בתוך הטשטוש שבו חי יהונתן. הקורא חווה יחד אתו את הטעויות, את הבלבול, את החיים כאדם שאיבד את היכולת לווסת תחושות, להבחין בין עיקר ותפל, ולתפוס את רגשותיהם של אחרים כלפיו. מדי פעם אנו מקבלים הצצה אל המציאות באמצעות פרקים שבהם ניתנת רשות הדיבור לדמויות סביבו, והכאב הקיומי של יהונתן מקבל דרכם משנה עוצמה ויסורים.

אהרן מגד, כרגיל, מיטיב לתאר את המתרחש בתוך תוכו של אדם יחיד, ונכנס ברגישות ובכשרון אל תוך עולמו של אדם פגוע. מומלץ, כמובן.

עם עובד

2013

ציון הראל, עוזרת משפטית בת שלושים, אינה רואה באופק הקרוב חתונה והקמת משפחה, ובוחרת להקפיא ביציות כדי לשמר את האפשרות ללדת ילדים בבוא העת. רק כשהתהליך מסתיים היא נזכרת לשאול את עצמה אם בכלל תרצה ילדים אי-פעם. למה להביא ילדים לעולם, מהי משמעות ההורות בכלל והאימהות בפרט, כיצד נוצרת משפחה על הדינמיקה הסבוכה בתוכה, מהי אם טובה, או למצער טובה דיה – השאלות הללו מובילות אותה "לראיין" בנות משפחה, חברות ומכרות, בנסיון למצוא תשובה נכונה אחת.

"טכנית" הספר מתנהל בשני ערוצים לסירוגין. באחד אנו מתלווים אל חייה העכשוויים של ציון, אל עבודתה, אל התחבטויותיה לקראת המעבר מתל-אביב לירושלים בשל קידום לעליון, אל מערכת היחסים המתפתחת בינה ובין נריה, עוזר משפטי אף הוא. בשני אנו עדים ל"ראיונות", שבהם קולה של ציון אינו נשמע בנפרד, אלא משתמע מתגובותיהם של בני שיחה. מתוך המבנה הבלתי שגרתי הזה נפרש סיפורה היחודי של משפחת הראל, שבה ציון היא העשירית, בת הזקונים, אחות לחמישה אחים ביולוגים ולארבעה מאומצים; משפחה דתית יחידה בשכונה חילונית, שאף אחד מצאצאיה לא נשאר דתי; משפחה הכוללת אח הומו ואחות טרנסית, ומתמודדת עם מגוון בחירות הוריות, ביניהן פונדקאות, אימוץ והורות משותפת; משפחה ששכלה את אביה, והותירה את האם להלחם  בחרדותיה שלה ולנסות לתת את הדעת על מורכבות רגשותיהם של ילדיה.

אז כן ללדת ילדים או לא? ואם כן, אז למה? מספר התשובות כמספר המרואיינות. הגניקולוגית, שהיא גם אמה של חברתה של ציון, חושבת שהדור הצעיר מסבך דברים שלא לצורך: "אולי אתם מין דור כזה. כן להתחתן, לא להתחתן, כן ללדת, מתי ללדת, איך ללדת, כמה ללדת. כל דבר הופך נושא לכנס מקצועי ולדיון מחלקתי. אצלי הכל פשוט. בנאדם נורמלי רוצה להתחתן, רוצה ללדת ילדים, רוצה לעבוד, להתפרנס, קצת פעילות פנאי, קצת חברים, קצת התנדבות. זאת הנורמליות. מאז ומעולם. בכל זמן ובכל מקום. כל החבילה". השופטת, שאיתה ציון עובדת, סבורה ששאלת האושר שבגידול ילדים אינה רלוונטית: "כן, אני מכירה את מדדי האושר. את האמירה שילדים מורידים דרמטית את רמת האושר של הוריהם. זה מדדי פינוק, לא מדדי אושר. אושר מוכרח להיות קשור במשמעות, לא בכיף. לא בכמה קל, נעים ופשוט". רות, אם לשלושה וחברתה של ציון, טוענת שלא לכולן יש רגש אימהי מובנה: "זה לא קשור לקריירה. זה פּיוּרְלִי שמצאתי שאני לא אוהבת את הילדים. לא מתחברת אליהם. לא מתחברת לקונספט. זה לא מתאים לי. אין בי את זה. את הנשמה האימהית". עדי, חברתה של ציון, מתייחסת לדילמה שבין אימהות לקריירה: "נכון, אפשר לבחור גם את דרך האמצע, שזה לבחור בבינוניות בשני הדברים. והנה לך הבחירה של רוב הנשים. ואולי זאת בחירה טובה? מי יכול להגיד?"

אולי אמירתה של רות, שלמעשה מותירה לכל אחת את הבחירה, מסכמת את העובדה שאין תשובה אחת (טוב, לי יש תשובה אחת, אבל כך מן הסתם לא רק לי): "הסיבה היחידה להוליד ילדים היא אם את רוצה בזה. אם את רוצה משפחה. אם זה חלק מהחזון שלך לחיים של עצמך. בלי ערבויות לאושר, בלי בטחון למשמעות, בלי ידיעה שאת תצליחי לעשות את זה כמו שאף אחת לפניך".

מהי אימהות טובה? בהחלט לא זו של דור הסבתא, שחלקה סטירות ולא הבינה שילדה היא אדם עם רגשות. האם נפשי, אמה של ציון, שכתבה ספרים מוערכים בנושא זה, היא אם לדוגמא? איך מודדים אימהות טובה? לפי שעות? לפי ויתור על קריירה? לפי מילוי חובות התפקיד?

הספקות של ציון נובעים בחלקם מיחסיה המורכבים עם אמה. אחיה ואחיותיה טוענים ללא פקפוק שהיא הבת האהובה ביותר, אבל החוויה שלה שונה, והיא בוחרת להתרחק. "גם אני כעסתי עליה ונעלבתי ממנה ויש לי רשימה של זכרונות מבאסים, לכולנו יש, לכל הילדים בעולם יש, אבל לא נתקעתי על זה", אומרת אחת מאחיותיה, ואחות נוספת מחזקת את דבריה: "אל תיתקעי שם, את היום במקום אחר, אמא במקום אחר, תחליפי פילטר פעם בכמה זמן". בסופו של דבר היא מתיישבת לראיין גם את אמה, לומדת להכיר אותה, וחושפת סוד שלא סיפרה לאיש.

אם הדברים שנכתבו עד כה יוצרים רושם של ספר עיוני, אולי דידקטי, זהו רושם מוטעה. כן, כל השאלות הללו עולות לדיון, וכן, הן לבו של הספר, אבל יעל משאלי מצליחה בכשרון לברוא סיפור שהשאלות הן חלק אינטגרלי ממנו מבלי שתשתלטנה על הפן העלילתי, סיפור שהוא גם משמעותי וגם נכנס אל הלב. מן האפילוג לספר למדתי שהיא עצמה אם לשבעה, שניים מהם מאומצים, וכהגדרתה "אמא. זה מה שאני. יותר מכל הדברים האחרים שהם מי שאני – זה מרכיב הזהות הכי משמעותי בחיים שלי". ניכר כי הספר נכתב מתוך מודעות, אכפתיות ואהבה.

כנרת זמורה

2023