קטגוריה: ספרים מומלצים

כותרת משנה: פרקים מחייו של הילד העברי הראשון

בן-ציון בן-יהודה נולד אל תוך יעוד. כבנו של אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית, הוטלה עליו המחויבות להיות הילד העברי הראשון, זה ששפת אמו תהיה עברית, ללא השפעות זרות. בצעד דרקוני נגזר עליו בשנותיו הראשונות בידוד, לבל תגונבנה אל אוזניו מלים לועזיות. למרות שכנער מרד פה ושם – קרא בסתר ספרים בצרפתית, כשל להיות ראשון בכתתו בשפה העברית – הוא נשא כל חייו את הלפיד שהועבר לו, נאם בארץ ובתפוצות בזכות השפה, ועשה שימוש נרחב בעיתונים שערך כדי להפיץ את רעיונותיו, בנושא זה ובאחרים. ב-1942, בעודו בארצות-הברית, כתב את קורותיו, והכתיר אותם בכינוי שהדביק לו ראובן בריינין, "החצוף הארצישראלי", כינוי שמגלם את היותו "ילד רע", כזה שאינו מהסס לפרסם דעות מקוממות ובלתי מקובלות ולהשתלח באחרים.  

השתלחות זו מקנה לפרקיו האחרונים של הספר טעם מריר של סגירת חשבונות ושל התקרבנות, אבל ממרחק השנים ובפרספקטיבה היסטורית אין לזה חשיבות. מעלתו העיקרית של הספר היא בהיותו עדות ממקור ראשון על החיים בארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים. איתמר בן אב"י – השם העיתונאי שבחר לעצמו בן ציון, ובו מיצב את עצמו כממשיכו של אביו – מתאר פכים קטנים וארועים היסטוריים גם יחד, מוליך את הקורא ברחובות ירושלים, מאיר מן הזוית האישית שלו את יחסי הכוחות – ובעיקר את הסכסוכים – בין הקבוצות השונות שהרכיבו את האוכלוסיה היהודית, ומפגיש את הקורא עם אישים שהפכו עם השנים לרחובות.

לצד הסיפורים הללו הוא פורש בהרחבה את משנתו, שהיתה במידה רבה מקורית לזמנה, וכך היא מצטיירת גם היום. בן אב"י היה חסיד של שימוש באותיות לטיניות לכתיבת עברית. מבחינה מעשית הוא סבר שהדבר יקל על מי שרק החל ללמוד את השפה, אך הוא מצא לכך גם צידוק היסטורי. גישה זו זכתה לגינוי כמעט מקיר לקיר. בתחום המדיני הציע מבנה דוגמת שווייץ. הווי אומר חלוקה לקנטונים, נוצרי, יהודי ומוסלמי. במוסלמים הכפריים, אגב, ראה את צאצאי העברים הקדמונים, והציע לכנותם יהודאים או פלשתינאים. במדינה העתידה, כך טען, יהיו לא רק יהודים, אלא גם בני אמונות אחרות, וגם יהודים מזרמים שונים, וגם חסרי דת – "ושום ממשלה עברית במדינה העתידה לבוא לא תעז ולא תרצה להגלותם או להחרימם בשל דעותיהם". בתחום העיתונות קידם עיתונאות מודרנית, שאינה עוסקת רק בעניינים שברובו של עולם, אלא גם ביומיום. שערוריה פרצה כשפרסם בדף הראשון, תחת כותרת בולטת, כתבה על שריפה גדולה שפרצה בירושלים. "כיצד יתכן שבעיתון הנושא את שם בן-יהודה נעשתה השערוריה הנוראה הזאת? לתת מקום בעמוד הראשון לידיעה של מה בכך".

בן אב"י מרבה לספר על חילוקי דעות מרים וסוערים בתוך החברה היהודית, שהביאו בין השאר למאסרו של בן-יהודה בעקבות הלשנה כאילו הוא מורד במלכות, לחרם על המשפחה, ולמכות שספגו בן-ציון הילד וכלבו. לעתים מדובר על נושאים שבאמונה, כמו הסירוב לקבור את אחותו, הילדה הרביעית ששכל אליעזר בן-יהודה, משום שאמה פיזרה פרחים על גופתה, ולעתים על נושאים שבאידיאולוגיה, כמו היחס לשלטון, עתיד הארץ, בחירת השפה. לא נעדר, כמובן, הסכסוך הבין-עדתי המוכר מסיפור אהבתם של איתמר בן אב"י ולאה אבושדיד, שבזכות דודו ברק, נורית הירש ומירי אלוני הפך לחלק מן התרבות. הוא מספר גם על הצלחות, שבחלקן היה מעורב, כמו הקמת נתניה ואבן יהודה, יסוד הנמל בתל אביב בתוך לילה, הנחת בסיס לאחיזה לא רק ביבשה אלא גם בים כפי שחלם מנעוריו, התפשטות השפה העברית כשפת דיבור ולימוד ועוד.

אליעזר בן-יהודה כונה אפיקורס, וניהל אורח חיים חילוני. בנו, שמצהיר על עצמו לקראת סיום כאדם מאמין, טוען כי כמוהו היה גם אביו, וכי מילותיו האחרונות לפני מותו היו "מאמין אני". מן הסתם זכותו של הבן לנכס לעצמו את אביו בכל צורה שיבחר. אני מוקסמת מן התיאור של בן-יהודה הצולל אל כארבעים אלף ספרים וכתבי יד כדי לדוג מלים עבור המילון העברי מתוך אמונה חסרת פשרות בתחית השפה.

הספר ראה אור לראשונה ב-1961, כשני עשורים אחרי פטירתו של איתמר בן אב"י. ירון לונדון ומאיר שלו, שניים מאשפי השפה העברית, כתבו הקדמות מעניינות למהדורה חדשה זו.

מעניין ומומלץ

ידיעות ספרים

2016 (1942)

"האסון, כמו צונאמי, הגיע משום מקום והפך את העולם. נופים מוכרים השתנו לבלי הכר, ונותרו זרים גם אחרי שהים נסוג ולמראית עין החיים חזרו לקדמותם. האסון, כמו קרינה רדיואקטיבית, דבק בכול. כמוה, הוא שם גם כשאינו מורגש: מרעיל, מפורר, משנה את הדנ"א".

ב-11 במרץ 2011 היכה גל צונאמי ביפן, ובעקבותיו ארע האסון בתחנת הכוח הגרעינית בפוקושימה. באותו היום היכה צונאמי פרטי במשפחת פוגל. שני מחבלים חדרו אל הישוב איתמר, ורצחו את אודי פוגל, את אשתו רות, ושלושה מששת ילדיהם, יואב בן עשר, אלעד בן ארבע, והדס בת שלושה חודשים. מבקר הספרות והעורך מוטי פוגל, אחיו הבכור של אודי ("הילד השני הוא האח הראשון. נולד לך אח, אומרים לילד הגדול. מזל טוב! הוא אחיך, ומרגע שהגיע, בעקבותיו אתה הילד הבכור – אחיו"), כתב את הספר סביב אחיו, סביב הרצח, סביב ההתמודדות עם הצונאמי האישי. ברוב פרקי הספר הוא נוגע-לא-נוגע באסון, צולל אל יצירות ספרותיות ואל המשמעויות שהוא מוצא בהן, ומתוך הריחוק מתקרב אל המת. "הספר הזה אינו עוסק ברצח, וגם לא באודי. יש בו זיכרונות, אבל הוא אינו ממואר. אלו עיונים ספרותיים, קריאות ביצירות שאני אוהב ושמדברות אלי. ניסיתי לתאר באמצעותן משהו מהרושם שהותירו עלי חייו של אודי ומותו". באופן בלתי נמנע הוא בכל זאת נוגע מדי פעם ישירות בעצב חשוף, בפצע שאינו מגליד.

כל אחד מן הפרקים מעמיק בנושא ממוקד: זמן, ילדוּת, אחים, התנחלות, גלות, בשורה, קומדיה, קבורה, שבעה, קורבנות, נקמה, נחמה. פוגל חודר אל נבכיהן של יצירות ספרותיות, מאדגר אלן פו ועד הרב קוק, מבורחס ועד הגמרא, ובעיקר אל יצירותיו של ז'ורז' פרק, שאמו נרצחה בשואה, ויצירתו נבעה מן הארוע המכונן הזה מבלי לגעת בו ממש. בהעמקה אל צפונותיהן הוא מייצר דיון מעורר ואמירה נוקבת, שכולם מתכנסים באופנים שונים אל האובדן, אל האבל, אל האח האבוד. פוגל, שגדל בהתנחלות נווה-צוף ולמד בישיבת הסדר, מביא אל הדיון שילוב אלגנטי ואינטליגנטי של השיח התלמודי המפולפל ורב-הפנים עם תפיסת עולמו שאינה זו שעליה חונך. בין שאר הנושאים המרתקים בספר הוא מתייחס ליחסים בין אחים ולמאבק על הבכורה, לשאיפה לנקמה ולמה שהיא מעוללת לנוקם, למפעל ההתנחלות שבו הוא אינו מאמין, ועוד כהנה וכהנה נושאים שלהזכיר אותם בתמצית פירושו לעשות עוול לחשיבה שהושקעה בהם ולאופן בו הועלו על הכתב. בצירוף מקרים שלא המו"ל ולא הסופר יכלו לכוון אליו, הספר רואה אור אחרי המתקפה הרצחנית על ישובי העוטף בשמחת תורה, והוא מקבל משנה אקטואליות ורלוונטיות לכאן ולעכשו.

במקומות שבהם פוגל נוגע ישירות באסון, הוא חשוף וכן ומדמם. "מותר להם – לנו – לזעום", הוא כותב על היחס למשפחות השכולות, "אבל מתון־מתון, שלא להבהיל. לחרוק שיניים ולהמשיך לחיות. לזכור אבל לא להזכיר. לקבל את המציאות כי אין ברירה, חייבים להמשיך. להפגין שכול טוב. לא לחינם אות הגבורה הגבוה ביותר שניתן להורים שכולים הוא שהם "ממשיכים לחיות", כאילו אפשר להמשיך לחיות באותו עולם שבו רוצחי בנך חיים. איזו מילה שקרית, להמשיך — כאילו החיים שאחרי הם המשך של החיים שלפני, כאילו הזמן הוא אותו זמן". עם הנסיון לייחס משמעות לרצח הוא אינו יכול להשלים: "כעסתי, ואני עדיין כועס, על כל ניסיון לייחס משמעות למוות, לראות בו חלק מתוכנית גדולה […] אני לא מוכן לראות בסוף הסיפור, במוות של אודי, את מה שמעניק משמעות לחייו […] אני מחפש אסטרטגיות של כתיבה על אובדן שלא תתיימר להפוך את החוסר לבעל משמעות, שלא תהפוך את האדם לאלגוריה, שלא תהפוך את האובדן לסיפור. אני מתעקש לא לתת למוות של אודי משמעות". באופן אירוני משהו אודי היה נוקט כנראה גישה הפוכה, נאמן לאורח החיים שאליו גדל ובו בחר להשאר.

"לא ממואר" הוא ספר שמסרב להתכווץ לתוך סקירה. הוא אוסף של דיונים מתפתחים שראויים לקריאה קשובה. הוא כאב שבא לידי ביטוי בגעגוע, בכעס, בהימלטות אל המילה ובהיאחזות בה. הוא תזכורת צלולה למה שחי ומתייסר מאחורי עוד כותרת על פיגוע קטלני.

את העטיפה ההולמת עיצבה בכשרון כרגיל טליה בר.

מרחיב דעת, מיוחד ומומלץ בהחלט.

אפרסמון

2023

כותרת משנה: מסע בעקבות יונק מעופף

יוסי יובֵל, ראש בית הספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל-אביב, לוקח את הקוראים למסע בעקבות העטלפים. בעבור רובנו העטלפים הם עכברים מעופפים, או טיפוסים אפלים שמסתובבים באויר בחשכה, כמעט מתנגשים בעוברי אורח תמימים, או במקרה הגרוע ערפדים מוצצי דם ומעבירי מחלות. כדאי לקרוא את הספר כדי להבין עד כמה אנו טועים. עולם חדש ומלהיב נפרש בפנינו.

יובל מתאר את עולמם של העטלפים יחד עם עולמם של החוקרים ועם תיאורים – משעשעים ברובם – ממסעות מחקר. הפן המדעי מוסבר בלשון נהירה, והשילוב של הסיפורים האנושיים עם הסיפורים העטלפיים עובד מצוין. אי אפשר שלא להדבק בהתלהבות של הכותב מנושאי מחקריו.

למה בכלל לחקור את העטלפים? התשובה האינטואיטיבית שלי היא כי הם פה, והם מעוררי סקרנות, והרצון ללמוד ולדעת חל על הכל. אבל מתברר שיש למחקר גם ישומים חשובים עבור בני האדם. לדוגמא, ההשערה המרכזית בתחום הלמידה המוחית היא שעקרונות דומים מנחים אותה ביצורים שונים, ולכן אם נבין איך עטלפים עושים זאת, אולי נבין טוב יותר את עצמנו ואת האבולוציה שלנו. דוגמא נוספת קשורה ליכולות דמויות המכ"ם של העטלפים, יכולות שמומחי מכ"ם אנושיים אינם מגיעים אליהן באמצעים טכנולוגיים. אולי נוכל ללמוד מן העטלפים.

הנה, לטעימה על קצה המזלג, כמה עובדות מעניינות שלמדתי:

העטלפים מאריכים ימים. שיא הגיל הנוכחי שייך לנשפון על שם ברנדטי, עטלף ששוקל כשבעה גרם, שפרט מטובע שלו נלכד בשנת 2005 בסיביר, ארבעים ואחת (41!) שנה אחרי שטובע לראשונה.

כמה מסוגי העטלפים נודדים למרחקים עצומים. עטלפון נתוזיוס, השוקל פחות מעשרה גרם, נלכד ב-2021 בספרד, אלפיים ומאתים קילומטרים מהמקום שבו טובע בלטביה ימים ספורים קודם לכן. לעומת זאת, ישנם שבטים המתקיימים במשך עשרות שנים על אותו העץ. המבנה החברתי של הסקופטריקס מורכב מהרמונות, כמה מהם על עץ יחיד, ובסמוך להם מתחם הרווקים, שם מחכים הזכרים הבודדים לתורם לרשת הרמון (אלא אם אמא שלהם מצליחה לעשות מניפולציות ולקדם אותם בתור).

נקבות עטלפים באזורים ממוזגים, שבהם העטלפים נכנסים לשנת חורף, מסוגלות להשהות את ההריון. מכיוון שההזדווגות מתרחשת בסוף הקיץ, וההמלטה צפויה להתרחש חצי שנה אחר-כך, כלומר אחרי שנת החורף, ההריון חייב לעצור זמן קצר אחרי שהחל. יש נקבות שאוגרות את הזרע ומעכבות את הביוץ. יש כאלה שמתעברות אבל משהות את שתילת העובר ברחם.

בני אדם קרובים גנטית לעכברים יותר משהעטלפים קרובים אליהם. "הגנטיקה העמידה את העטלפים בסמיכות אבולוציונית לטורפים ולמפריסי פרסה ורחוק מהמכרסמים. אם כך, עטלפים אינם עכברים מעופפים, אלא אם כבר, פרות או זאבים מעופפים".

עטלפי פירות חולים מבודדים את עצמם, זוחלים החוצה מגוש העטלפים להִתלות לבד בשולי המערה, ואינם יוצאים מן המערה לאכול עד שהם חשים בריאים. בכך הם גם מטפלים בעצמם, גם נמנעים מלהדביק את העטלפים האחרים, וגם נמנעים מהפצת המחלה מחוץ למערה. הדעה שהם מפיצים מחלות יותר מבעלי חיים אחרים, אין לה אחיזה במציאות.

הערפדים מהווים דוגמא לאלטרואיזם הדדי, הנובע לא רק מדחף גנטי לשמור על הקרובים לך, אלא מ"שיקולים" של תועלת הדדית.

עד כאן דוגמיות לשפע המידע המרתק שבספר.

עוד כותב יובל על "מרוץ החימוש" בטבע – צפרדעים שהתאימו את קולן ליכולת השמיעה של העטלפים כדי לא להטרף, ועשים, חרגוליים, גמלי שלמה וארינמלאים שיכולים לשמוע תדרים על-קוליים כדי לחמוק מן העטלפים הניזונים מהם. הוא מתאר את תפקידם של העטלפים כמאביקים יחידים של צמחים מסוימים וכקוטלי חרקים, מוטרד מטורבינות הרוח הקוטלות אותם, מספר על גופים שמנטרים את העטלפים ודואגים לשמר אותם, ועוד. וכל זאת, כאמור, בשילוב סיפוריהם של החוקרים, ובסגנון מהנה.

מומלץ מאוד.

כנרת זמורה

2023

יוסף שפירא, ניצול שואה, פגש אחרי המלחמה את בת זוגו צילה, שניצלה אף היא. השניים נישאו, תכננו לעלות לארץ, אך התגלגלו לארצות-הברית, שם עשה יוסף חיל בעסקיו. חייו נקלעו למשבר בערב סוער אחד. תחילה התברר לו שפילגשו לא רק סחטה ממנו כספים אלא גם קיימה קשר מקביל עם גבר אחר. כשהסתלק מביתה ושב לביתו מוקדם מו המתוכנן, מצא את אשתו בחברת מאהב. הוא ארז את חפציו בו במקום והסתלק, ולאחר סדרת טלטלות מצא את מקומו בחברה החרדית בירושלים.

שפירא הוא דמות מעצבנת, ולדעתי לא מהטובות של בשביס-זינגר. עולמו נחלק לשחור וללבן, כשבצד אחד ניצב העולם הדתי-אמוני, תמים וטהור וחף מליקויים, ובצד השני כל מי שאינו משתייך לעולם זה, נטול ערכים, נטול מוסר, צבוע וריקני. "אין מוסריות ללא דת", הוא קובע, ומכיוון שאינו מסוגל לרסן את תשוקותיו הוא מקיף עצמו בסייגים ובאיסורים הלכתיים כדי להשמר מן היצר הרע. דרכו אל הדת אינה נובעת מאמונה, אלא מבריחה. כדרכם של חוזרים בתשובה רבים הוא קופץ מקצה אל קצה, מן החיים ההוללים שניהל אל הכללים הכפייתיים של הדת. איך יכול אדם שעבר את מוראות השואה וחווה את הקומוניזם להאמין בטוב לבו של אלוהים? אליבא דשפירא, אין בכך צורך. "אף אם הקדוש-ברוך-הוא אכזר, אעדיף לדבר אל בורא חוסר צדק בעולם מאשר אל נוכל מן הק.ג.ב.. אם אלוהים אינו בעל חסד, הוא לפחות חכם. אך מה על הרשעים? הללו טיפשים נוסף על כך…". אלוהים בגרסת הרע במיעוטו. "אימצתי את התורה ואת מפרשיה, כיוון שאני בטוח שאין ברירה טובה יותר", הוא מסכם כשהוא גולל את קורותיו באוזני הסופר. הוא מודה שגם שנים אחרי ששינה את אורח חייו הוא עדיין אינו מאמין באמונה שלמה, אבל אין דאגה בלבו, שכן נעשה קדם לנשמע, והאמונה תגיע עם המעשים.

לעמדות הקיצוניות הללו יש להוסיף גם את השוביניזם הבוטה שלו, את זלזולו בכל אשה, למעט אשתו השניה, בתו הצנועה של רב, ואת הסטנדרט הכפול שלו לפיו החזקת הפילגש היתה לגיטימית, אבל החזקת מאהב הפכה את אשתו לפרוצה. איכשהו הוא מצליח לראות את עצמו כקורבן, ומרחיב את הקורבנוּת לגורלם המר של כל הגברים שנישאו לכל הנשים.

בשביס-זינגר עוסק בספר זה בנושאים שהעסיקו אותו במרבית יצירתו. אורח החיים המסורתי ואורח החיים המודרני, יחסי גברים-נשים, צמחונות, אמונה אחרי השואה ועוד. הבעיה כאן, כך אני סבורה, היא בהפקדת הדיון בידיו של אדם מעורר עוינות בתפיסותיו הקיצוניות, ובעיני אף מעורר בוז.

בהקדמה לספר מבדיל עצמו הסופר מגיבורו בהיבט של הפתרון שבו בחר שפירא, הווה אומר, כלשונו, "בריחה מוחלטת מן הבעיה האנושית". לעומת זאת, הוא סבור כגיבורו שקיימת בעיה קשה הנובעת מהידרדרותו של האדם המודרני. "דרכי הגאולה שהוא ממליץ עליהן", הוא אומר על שפירא, "יתכן שאין בכוחם לרפא את פצעי האנושות, אך אני מקווה שהכל יכירו את טיבה של המחלה".

ובכל זאת אמליץ על הספר. גם בשל הכתיבה הטובה כתמיד של בשביס-זינגר, וגם משום ההנאה שבניהול ויכוח עירני עם דמות ספרותית.

תחת השמש, אגב, כנראה באמת אין כל חדש. בספר, שנכתב ב-1973, מספר שפירא על התרשמותו מן החברה היהודית בארץ בשנות הששים, המפולגת בין חילוניים לחרדים ובין שמאל לימין. "אנו אומה קטנה, כמחציתה הושמדה, ואילו הנותרים מסוכסכים, אכולי מחלוקת ושנאה".

The Penitent – I. Bashevis Singer

ספרית פועלים

1986 (1973)

תרגום מאנגלית: ישראל זמיר

"פרופסור לונץ חי כטיפש ומת כטיפש", כך פותח את סיפורו יואב, יד ימינו של הפרופסור. טיפשותו של לונץ, שעליה מספר יואב, מקוממת אותו ומטרידה אותו דווקא משום שהוא מעריץ את מעסיקו. לונץ, בן שבעים ושלוש, הוא פרופסור עתיר ידע, נסיון ומוניטין בתחומו, תרבויות המזרח הקדום. הוא נשוי מזה שנים רבות לסופיה, אשה נעימה שיואב מעריך, ושוקד על הוכחת התיאוריה שלו בדבר מוצאם של העברים מן האֱמוֹרִים. יואב, כדברי הפרופסור, מצעיד את האחרון אל הקידמה. הוא נוטל את ניירותיו המקושקשים והכתובים בכתב בלתי קריא של לונץ, ומקליד אותם לקראת פרסומם. שלוות השגרה מתערערת כשאיילה, סטודנטית מלאת חיוניות ורוח נעורים, שמה עינה בלונץ, והלה מחליט להתגרש מאשתו ולשאת את הצעירה. בשל הטיפשות הזו יואב מתמרמר.

כעסו של יואב נובע לא רק מחיבתו לסופיה, ומן הגינוי לקשר שבין הקשיש לצעירה, אלא גם ממשיכתו שלו לאיילה. למרות שהוא מכחיש, אין ספק שהוא מאוהב בה, ואם כי הבין מלכתחילה שאין לו סיכוי לכבוש את לבה משהו בתוכו עדיין רוקם חלומות. הכעס נובע גם מן הסדק שיוצרת פרשיית האהבים יוצאת הדופן הזו בתדמיתו של לונץ בעיניו. דיקלה, חברתו מילדות, מאבחנת בשנינות: "אני חושבת שבעצם אתה מאוהב לא בה, אלא בו…"

פרופסור לונץ הדברן, הרברבן, המלא ערך עצמי, עתיד להתפורר. גם אם איילה אינה נותנת לו סיבות להרגיש מרומה, הוא הופך חשדן וקנאי. גם בתחום המקצועי הוא סופג מהלומה, כשעמית מפקפק בטוהר המחקר שלו, וטוען כי הוא נגוע במניעים פוליטיים שמטרתם לבסס את זכותם של היהודים על ארץ-ישראל. מול עיניו של יואב נכנס מעסיקו לתזזית של רגשות ושל תיאוריות בלתי מבוססות, וסופו, כפי שסיפר יואב במשפט הפתיחה, למות כטיפש.

אהרן מגד הוא מן הסופרים האהובים עלי במיוחד. כאן, כמו בספריו האחרים, הוא מיטיב להתבטא מפיו של אדם רגיל, אפור כלשהו, שולי כלשהו, ולהביע באמינות את שמתחולל בקרבו. הספר אמנם קרוי על שמו של הפרופסור, אבל ליבתו היא האופן בו יואב מגיב לאשר רואות עיניו. גם את הפרופסור קל להבין ולחוש. איילה, לעומת זאת, נותרת בלתי מפוענחת, וחבל. יואב מציין שיש בה משהו אפל מתחת לחביבות, ואנחנו מודעים לחוויות הילדות הלא קלות שעיצבו אותה, אבל דמותה כבוגרת ומעשיה אינם ברורים דיים. מן הסתם עוצבה כך משום שזה כל מה שיואב מסוגל להסיק, אבל הקוראת הח"מ היתה רוצה לדעת יותר.

מצאתי עניין רב בפן המקצועי של לונץ. התיאוריה שלו שגויה, אבל הוא מרבה במובאות מחכימות ממקורות שונים. הוא בונה מגדלים פורחים באוויר, ואלה מרחפים על נדבכים היסטוריים ובלשניים מרחיבי דעת ומהנים לקריאה.

הציור מושך העין שעל הכריכה הוא של הנרי רוסו.

מומלץ.

זמורה ביתן

2005

"המפתח" הוא קובץ בן שישה-עשר סיפורים, חמישה-עשר משל יצחק בשביס-זינגר, ואחד משל בנו, ישראל זמיר, שתרגם את מרבית הסיפורים, למעט "הבן" שתורגם על ידי שלמה שנהוד. בהקדמה לספר כותב זמיר: "לתרגם יצירות של אב, אינו מן הדברים המקובלים. נוסף על הקשיים הרגילים, יש ואתה מוצא את עצמך נלכד בדילמות רגשיות שעליך להתמודד איתן". מן הסתם זו הסיבה שנמנע מלתרגם את "הבן", הקרוב אליו אישית מכולם. בשביס-זינגר, שנפרד מאמו של בנו כשהילד היה בן חמש, מתאר בסיפור את פגישתו הראשונה אתו עשרים שנה אחר-כך. הסיפור שכתב הבן, "הפגישה", עוסק באותו הארוע, והקריאה בשניהם בזה אחר זה מיוחדת.

הסיפורים שבקובץ סובבים סביב הנושאים שהעסיקו את בשביס-זינגר במכלול יצירתו – כתיבה, הגירה, אמונה ואפיקורסות, לשון, הקשרים והניכור בין העולם החדש לישן, יחסי גברים-נשים, העולם היהודי על ריבוי גווניו. ברבים מן הסיפורים המספר הוא סופר, שהביוגרפיה שלו שאולה מזו של הכותב, סופר ששפתו יידיש, שהגיע מאירופה הישנה ומנסה למצוא את מקומו באמריקה, שמצליח לעשות לעצמו שם. הכתיבה שלו מדויקת מאוד, בוראת עולם במספר דפים מצומצם, עשירה בתובנות ומעוררת למחשבה.

נגע ללבי יותר מכולם הסיפור שנתן את שמו לקובץ. אשה בודדה, מזדקנת, חיה בגפה בדירה שהפכה למבצר, מתקשה להתמודד עם החוץ, בטוחה ששכניה, כמו העולם כולו, חורשים רעה נגדה. מפתח שבור, שבגינו היא מוצאת עצמה מעבירה לילה מחוץ לדירה, מוליך אותה לגילוי שיש בעולם יופי וטוּב לב.

אהבתי במיוחד גם את "הבן מעבר לים", שמפגיש בן שהיגר לאמריקה עם הוריו שנותרו בעיירה באירופה שכמו קפאה בעבר, ואת "המושבה", המתאר ביקור של סופר במושבה שהקים הברון הירש בדרום-אמריקה, מושבה שחוותה את עידן צבי מגדל, ושלא נותר בה דבר מחזונו של הברון.

אבל אין באמת צורך לבחור מועדפים. כולם כתובים במיטב כשרונו של בשביס-זינגר, וכל אחד מהם מעניין ונכנס ללב בדרכו.

מומלץ, כמובן

The Key – I. Bashevis Singer

ספרית פועלים

1978

תרגום מאנגלית: ישראל זמיר

אילון מאסק עומד היום בראש שש חברות בעלות השפעה עצומה על האנושות. טסלה מובילה את השוק ביצור מכוניות חשמליות (באפריל 2022 היה שווי השוק שלה גדול יותר מזה של תשע חברות הרכב שתחתיה ברשימה גם יחד). ספייס-אקס היא חברת התעבורה החללית הפעילה ביותר (ברבעון הראשון של 2022 המסה ששיגרה למסלול הקפה היתה כפולה מזו ששיגרו כל החברות והמדינות יחד), פאלקון 9 שלה הוא הטיל המסלולי היחיד שנחת וטס מחדש, ופניה למאדים כחלק מחזונו של מאסק. ספייס-אקס כוללת גם את סטארלינק, חברת שירותי אינטרנט לווייני ששיגרה כבר כארבעת-אלפים וחמש-מאות לוויינים, והתפרסמה במיוחד כשסייעה בהתנדבות לאוקראינה מול המתקפה הרוסית. הרשת החברתית טוויטר אמורה לאפשר שיח פתוח של מליוני משתמשיה. חברת החפירה בורינג קומפני נוסדה כדי לפתור את עומס התחבורה. נוירלינק ואקס.אי-איי נועדו לקדם בינה מלאכותית מרוסנת.

אבל נדמה שמאסק מוכר בציבור פחות בזכות חזונו והפעילות הבלתי נלאית שלו להגשמתו, ויותר בשל אישיותו האקסצנטרית, התמהונית לעתים. גם מיקומו בצמרת רשימת עשירי העולם מציב אותו בכותרות, ובתקופה האחרונה משכה את תשומת הלב השתלטותו על טוויטר.

וולטר איזקסון, מי שכתב את הביוגרפיה של סטיב ג'ובס, שמאסק המליץ עליה, קיבל את הסכמתו של האחרון לכתוב את הביוגרפיה שלו. איזקסון מעיד כי במשך שנתיים היה צמוד אל מאסק, השתתף בפגישות שקיים, ניהל אתו שיחות בכתב ובעל-פה, וקיבל גישה חופשית לראיין עובדים, חברים – וגם יריבים – ובני משפחה. מאסק לא קרא את הספר לפני שראה אור, ולא צנזר דבר.

איזקסון מתאר בספר את האבולוציה של עסקיו של מאסק וגם את אישיותו ואת התנהלותו הבעייתית לעתים. למעשה, אין שום אפשרות להפריד בין שני היבטיו של הספר. לולא דבקותו האובססיבית בחזון האנושות הרב-כוכבית, בשחרור מדלק מזהם, בהגנה מאיומי הבינה המלאכותית, לא היתה קמה אף אחת מהחברות, לפחות לא בהיקף הפעילות שאליהן הגיעו בלוח הזמנים הצפוף. לולא היה נטול סנטימנטים (מאסק מייחס לעצמו אספרגר), ולולא היה נתקף בולמוסי פעילות מטורפים (איזקסון מייחס לו אולי דו-קוטביות), לא היה מצליח לסחוף את עובדיו לביצועים שדרש. לולא היותו לא רק איש חזון אלא גם מהנדס מוכשר ובעל מעוף, ומנהל הבקיא בפרטי הפרטים של עסקיו עד לרמת הבורג, לא היו החברות מפתחות מוצרים מתקדמים כל-כך בזמן קצר כל-כך.

בעיני, העיסוק באיש ולא במעשים אמנם מספק את יצר המציצנות, ויוצר סיפור אנושי (להבדיל מן הסיפור העסקי שלדעתי הוא מרתק, אבל אולי יהיה מי שישתעמם ממנו), אבל אני עדיין אוחזת באותה דעה שהבעתי אחרי קריאת "משחקי כוח" שהתמקד בטסלה: "מפתה לדוג מתוך הספר את הפרטים הרכילותיים הנוגעים לאישיותו ולהתנהלותו של אילון מאסק האקסצנטרי והמסקרן, אבל לעשות זאת פירושו להחמיץ את מרביתו של הספר, שליבתו היא רעיון גדול והגשמתו". אז נכון שמדובר בביוגרפיה, ואי אפשר להמנע מן הדיון בגופו של אדם, אבל השאלה שנשאלת על הכריכה – האם השדים שמניעים את מאסק הם מה שנדרש כדי להניע חדשנות וקדמה, ולהיות היזם המצליח והעשיר ביותר בעולם? – נראית לי פחות מעניינת מן החדשנות והקדמה עצמן. יתרה מזו, הקביעה ש"שדים" מניעים אותו – השד הראשי הוא אביו שהפך את ילדותם של ילדיו לבלתי נסבלת – היא גלישה לפסיכולוגיה בלתי מקצועית. אגב, אין לשאלה זו תשובה. יש מי שיוצא מצולק ובלתי מתפקד אחרי שגדל עם אב כזה וסבל גם מבריונות בבית הספר, ויש אילון מאסק, וישנן גם כל אפשרויות הביניים.

למרות ההעדפות שלי, ולמרות שאת קורות עסקי מאסק אפשר למצוא בהרחבה ברשת, הספר ראוי לקריאה. הוא מגולל את הסיפור באופן כרונולוגי ונהיר, כך שגם ההיבטים הטכניים והעסקיים נקראים כפרוזה מעניינת. מנהלים ימצאו כאן עקרונות תפעוליים במה שמכונה "האלגוריתם" – לפי הסדר הזה: הטילו ספק בכל דרישה; בטלו כל חלק או תהליך שביכולתכם לבטל; פשטו ושפרו; האיצו את התהליך; הטמיעו אוטומציה – ובגישת ה"היכשל במהירות" – קח סיכונים. למד באמצעות פיצוץ דברים. הכנס שינויים. חזור שנית. וכן, חובבי רכילות מאחורי הקלעים ימצאו כאן את נשותיו של מאסק ואת אחד-עשר ילדיו, את תחביביו (בעיקר עבודה) ואת מוזרויותיו. ויותר מכל, איזקסון מתאר, למרות הזיגזגים בהתנהגות, נחישות עקבית וחזון ברור מעוררי השראה.

אפשר לצטט מחמאות שמרעיפים עליו אוהדיו, אבל אולי אפשר לסכם את הסיפור דווקא במה שאמרו יריביו.

מקס לבצ'ין, מי שהיה ממקימי פייפאל, ואחד מאלה שדחקו את מאסק החוצה מן החברה: "אילון יגיד דברים משוגעים, אבל מדי פעם הוא מפתיע אותך כשהוא יודע הרבה יותר ממך בתחום ההתמחות שלך. אני חושב שחלק עצום מהדרך שבה הוא מניע אנשים נובע מתצוגות החריפוּת האלה, שאנשים פשוט לא מצפים להן, כי הם טועים לחשוב שהוא מבלבל את המוח או מטופש".

סם אלטמן, מי שהקים עם מאסק את אופֶּן אי-איי, והואשם על ידי האחרון בהפיכת הבינה המלאכותית לעסק ובהפקרת הבטיחות בשימוש בה: "הוא מניאק, יש לו סגנון שלא הייתי מאמץ. אבל אני חושב שבאמת אכפת לו, והוא מרגיש מאוד לחוץ לגבי העתיד".

ביל גייטס, שספג את הלגלוג הצורב ואת חמת הזעם של מאסק בשל החזקותיו במניות טסלה: "אתם יכולים להרגיש איך שתרצו לגבי ההתנהגות של אילון, אבל אין אדם אחד בזמננו שעשה יותר ממנו כדי לדחוף את הגבולות של המדע והחדשנות".

הספר ראה אור במקור ממש לאחרונה (ספטמבר 2023), והוא מעודכן עד ארועי אותם ימים. בעולם של שינויים טוב עשתה ההוצאה שמיהרה להביא אותו אל הקורא הישראלי בתרגומו הבהיר של תום קלנר.

לקינוח, קצת מהפן הקומי של אילון מאסק. כאן הוא נושא את מונולוג הפתיחה ב-SNL, שממנו נלקח הציטוט שבפתח הספר: "לכל מי שנפגע ממני, אני רק רוצה לומר: המצאתי מחדש את המכוניות החשמליות, ואני שולח אנשים למאדים בספינת חלל. מה חשבתם? שאני אהיה גם בחור רגוע ונורמלי?"

Elon Musk – Walter Isaacson

כנרת זמורה דביר

2023 (2023)

תרגום מאנגלית: תום קלנר

ילדה חיפאית בשנות הששים מוקסמת ממלים ומסיפורים. "עברתי ברעבתנות מספר לספר. הייתי יתומה חמת מזג באי הנסיך אדוארד, ואחריה שר האוצר היהודי זיס, ואחריו נמצ'ק הקטן מבודפשט". כשתגדל, כך היא יודעת, תהיה לה מכונת כתיבה, ובינתים היא כותבת את מחשבותיה בעט במחברת חומה. בגיל אחת-עשרה וחצי כבשו את לבה ספריו של יונה מנסבך, הסופר שלהרגשתה כתב בשבילה. כשלוש שנים אחר-כך הוזמן מנסבך להתארח בשיעור ספרות בכתתה, ומכתב ששלחה לו בעקבות המפגש פתח קשר ארוך שנים ביניהם. תחילה היה הוא מורה הדרך, והיא הילדה שמצאה אוזן קשבת וסבלנית. בהמשך היו לידידים, יועצים הדדיים, תומכים ונתמכים.

"מותו של המחבר" הוא ספר על ספרות. שמו של הספר ניתן לו בהשראת "מות המחבר" של רולאן בארת, אך הוא אינו מצטמצם לדיון המוצע במאמר. יונה והמספרת – במכתבה אל הסופר כינתה עצמה ג'ו – מרבים לדבר על כתיבה משלל היבטיה. למה בכלל לכתוב, הקשר בין הספרות למציאות, טכניקות של כתיבה, מסכות שעוטים סופרים, פרשנות הקורא וכוונת הסופר, ביקורת ספרות, ועוד. קו העלילה הראשי, סיפורי משנה המשתרגים ממנו ועליו, חייהם הפרטיים והמקצועיים של יונה ושל ג'ו, והקשר ההדדי של קורא-סופר – כולם מתנקזים אל כוחן של המלים ואל הקסם שבכתיבה.

בחלקו הראשון זהו גם ספר התבגרות. הילדה והנערה, שגדלה בבית שומר מסורת, מגששת את דרכה אל זהותה ואל עצמיותה. השיחות עם יונה, שבהן היא חופשיה לדבר על כל מה שעל לבה, הן גם תוצר של בחירתה באורח חיים משלה וגם זרז לבחירה זו. "זו היתה הנסיעה הראשונה בשבת, זו היתה נקודת המשען שממנה יונף העולם שלי, יתפרק ויורכב מחדש" – לא במקרה נסיעה משמעותית זו היתה אל הסופר.

וזהו גם סיפור על חברות אמיצה, ועל התפתחותה מקשר של סופר מבוגר וילדה מעריצה לקשר איתן של שני אנשים בוגרים.

מצאתי בספר גם מעין מחווה מוסווית חלקית לסופר ראובן קריץ. יונה, בדומה לקריץ, עלה לארץ עם אביו היהודי, בעוד אמו נותרת מאחור, עובדה ביוגרפית שנחרטה בזכרוני בזכות "בוקר חדש", ולמרות שאני מזדהה עם אמירתו של יונה לפיה "אין לי ענין במציצנות שמתחפשת למחקר ספרותי". כמו קריץ גם יונה נדחק אל השכחה ואל התעלמות המבקרים אחרי מספר ספרים שזכו לתהילה, וברמיזה לריבוי שמות העט של קריץ יונה מדבר בזכות כתיבה בשם בדוי, אם כי הוא עונה ב"אין תגובה" לשאלה אם בחר גם הוא לכתוב כך.

השילוב בין סיפור מרגש ברובו לתיאוריה ספרותית ולסיפורי משנה שאינם בהכרח כרונולוגיים, יוצר ספר שפה ושם אינו מתמסר בקלות. במילותיו של יונה, "ספרות היא אמנות של מלים וזמן, היא מקפצת קדימה ואחורה, לפעמים גוררת רגליים ולפעמים גומאת מרחקי שנים ואינה כפופה לכיוונו של זמן רציף". כדאי לקרוא אותו לאט ובתשומת לב, או להקדיש זמן לקריאה חוזרת, כדי לראות כיצד כל מרכיביו מתגבשים באמנות ובאמינות יחדיו.

הכריכה המינימליסטית – צילום מקרוב של גזע אקליפטוס – נאה והולמת.

בהזדמנות זו אשוב ואמליץ על ספריה הנוספים של רות לורנד, "תחרה הונגרית" וקובץ הסיפורים "מועד א'".

פרדס

2023