תמי, האחות הקטנה במשפחתה, מתכננת יחד עם חבריה לשכבה בכפר עין בדולח לחגוג את בר-המצווה. בכפר, הרחוק במתכוון מתודעה יהודית, חוגגים הבנות והבנים יחדיו בהגיעם לגיל שלוש-עשרה, והחגיגות נושאות אופי חילוני והתיישבותי. יזהר, המחנך בעל ההשפעה, מציע לציין את המעבר מילדות לבגרות באמצעות שלוש-עשרה משימות, ומטיל על תלמידיו לגבש הצעות למשימות על פי קווים מנחים: "ברור שהצעות אלו חייבות לכלול תחומי חיים מגוּוָנים: מה שהוצע עד כה לא היה מאוּזן: לנטות אוהל, לירות ברובה ולהִתמצא יחידי בלילה – כל אלה נוגעים לצופיוּת ולהגנה. אך יש לבחור גם משהו מתחום העבודה: הבנות תִלמדנה לתפור במכונת תפירה ותנהלנה יום אחד את משק הבית, הבנים יוכיחו שהם יודעים לרתום סוס, לקצור בחרמש ולחרוש, נניח. ולאלה יש לצרף משימות שתדגמנה הִתמצאות בדרכי החיים: כל אחד יסע לבד העירה, יטלפן משם הביתה, ישלח מִברק, ייגש לבנק, יפקיד המחאה ויוציא כסף, יזמין ארוחה במִסעדה. למען האיזון מִתבקש גם משהו מן התחום העיוני: המועמד יַרצה על נושא שחקר בעצמו ויוכיח בקיאות באזרחות: יידע את הכתוב במגילת העצמאות, יסביר כיצד פועלת הכנסת, ימנה את המִפלגות ואת מוסדות ההִסתדרות ואת הזרמים בחינוך ובהִתיישבות, לרבות עקרונות המושב השיתופי".
על רקע ביצוע המשימות בזו אחר זו, ועל רקע חיי ההתיישבות בשנות החמישים, תמי מספרת על חבריה, על משפחתה, ובעיקר על עצמה. בחברת הילדים הסגורה והקשוחה היא אינה לגמרי מוצאת את מקומה. אין המדובר בילדה תמה המתקשה להתמודד – תמי מודה בכנות בכל מגרעותיה, בנטייתה לשקר, ביחסה הבלתי הוגן אל נער שנמשך אליה, בערמומיות שבה היא טווה מזימות כדי להתנקם – אלא בילדה חושבת, מתלבטת, שלא ניחנה בשוויון הנפש ובתחושת הערך העצמי של חבריה, ומוצאת עצמה לפיכך מבודדת ואפילו דחויה. היא מרבה להרהר בשאלת קיומו או אי קיומו של אלוהים, וגם אם היא נוטה לא להאמין, היא אינה יכולה להמנע מלהטיח בו בכאב: "אם באמת יצרתָ אותי, תדע שלא יצאה לך יצירת מופת. יצרתָ אותי גועלית, עלובה, שלא יודעת מה לעשות בעצמה, וכל כך נורא קרתנית, שיש לה גועל מזה. מפני שהיא סתם, אתה שומע, סתם. ואז כל האנשים נִראים לה פתאום עלובים ומשעממים, וקטנוניים גם, מפני שהיא עצמה כזאת, יצור שאין לו בכלל זכות קיום, כי בשביל מה? האם גם מרילין מונרו הִרגישה פעם כל כך עלובה? ובריג’יט בארדו? ואימא? ועליזה? יזהר כועס וגבריאלה כועסת, ואימא כועסת ואבא עצוב. האם ירון לא יודע כמה אני עלובה? אז מה הוא נטפל – הרי זה מגַחך ומלעיג אותו, אם הוא מסוגל לאהוב יצור עלוב כמוני. ובשביל מה, בשביל מה הכול?"
גם בבית חייה אינם פשוטים. אמה מנוכרת וקרה. אביה, אולי משום היחסים הצוננים בינו ובין אשתו, מרוחק בנפשו ממשפחתו. עליזה, אחותה הגדולה, מתייחסת אליה כאל סרח עודף.
תמי נחושה בהחלטתה לקבוע את יום הבר-מצווה כיום מפנה בחייה. זה יהיה היום שבו היא תחדל לשקר, שבו תשפר את עצמה לאין ערוך. כאקט סמלי היא מחליטה להכריז באותו יום כי לא תענה יותר לשם תמי, רק לשם תמר. היא משוכנעת שמשעה שתחצה את הגיל המיוחד, ישתפרו גם יחסיה עם אחותה, והן תוכלנה להפוך לחברות. צעדים ראשונים בכיוון זה היא עושה כבר כעת כשהיא כמהה לאוזן קשבת ומצליחה לפתח איתה שיחה. היא מוצאת גם הזדמנויות להתקרב אל הוריה, בעיקר אל אביה.
בשורה קשה שהיא מקבלת ממש לפני החגיגה, מאלצת אותה להתמודד לבדה במשימה פרטית משלה עם בעיה רפואית ועם אכזבה, וגם עם סטיגמה חברתית צורבת. באחת הגרסאות של הספר הוא נקרא "המשימה ה-14 של תמי" על שום משימה זו.
יזהר, המחנך המנווט את חבורת הילדים התוססת והדעתנית, מנהיג בכתתו שעת שאלות. כל תלמיד רשאי להפקיד בקופסה פתק ובו שאלה אנונימית, ובלבד שלא תהיה מקניטה, ויזהר מתחייב לענות עליה ולהעמיד אותה לדיון. שאלות של מוסר, של חברה ושל אמונה עולות מן הפתקים, ומן ההתיחסות אליהן, כמו גם מפרטי עלילה אחרים, עולה תמונת החברה של שנות החמישים על כל קשייה. בהקשר של יחס הכיתה אל תלמיד חדש, עולה מרוסיה, אומר יזהר: "עכשיו, כשבאנו לארץ ישראל, לא למדנו לקח, ולא קיימנו את דִברי הילל, ‘מה שעליך שנוא, לחברך לא תעשה’, ומפלים את הערבים ואת בני עדות המזרח, וממיינים את האנשים לפי מפלגות, ומקפחים את היריבים במתן עבודה ובקבלת הלוואות ושאר הטבות שהשלטון מחלק לנתיניו, וכאילו לא די בכך, אתם מביאים את האפליה אף לכאן, לכיתה. כמה ילדים כנִראה חושבים עצמם ילדי סגולה, חכמים ומעולים מן השאר, ונוהגים כאילו מחשבה זו מעניקה להם זכות להִתגאות על השאר". ובהקשר של קשרי דת ומדינה הוא מסביר: "כיום שום מפלגה ושום חוג בציבור לא יעזו לצאת נגד מנהג זה, מפני שאנו נתונים בתהליך גדול של קיבוץ גלויות ובניין הארץ ותלויים בתרומות של יהודי אמריקה ובלחצם המדיני על הממשל שם וזקוקים לשלום בית בין דתיים לחילוניים ואיננו מעוניינים להחריף כיום את המאבק על חופש המצפון. לכן אנחנו מוסיפים לקיים מִנהגים עתיקים שלדעת רבים אבד עליהם כלח". דעותיו ברורות, נחרצות, והוא אינו חושש לחלוק אותן, גם אם הוא עתיד לשלם את המחיר.
ראובן קריץ, שהרבה ללהטט עם שמות עט בדויים ועם כתיבה במסווה, נקט בדרך דומה גם בספר זה. הוא שלח נערה צעירה אל אורי אבנרי, עורך "העולם הזה", ובידה כתב-יד של רומן שלטענתה היא זו שכתבה. אבנרי היה בטוח שגילה סופרת מוכשרת, אך כשהרעיף עליה מחמאות סיפרה לו מי הוא המחבר האמיתי. קריץ טען באוזני אבנרי שנקט בתכסיס זה משום שסבר שאחרת לא יקרא את כתב היד (טיעון קצת משונה בהתחשב בחברות שבין השניים).
ב"בוקר חדש", הספר האהוב עלי ביותר של קריץ, הוא תיאר, ושאב מן הביוגרפיה הפרטית שלו, נער עולה חדש, שמנסה להשתלב בחברת ילדים בקיבוץ, וחווה זרות ובדידות. ב"אחות קטנה" הוא שב אל המוטיב של הילד היחיד מול החברה, ומרחיב את היריעה אל המשפחה ואל החברה הישראלית.
הספר עלה במלואו בפרויקט בן-יהודה.
כואב, אך אופטימי, כתוב בכשרון ומומלץ.
הוצאת פורה
1961
סקירות ספרים 