קטגוריה: ספרים מומלצים

כותרת משנה: זכרונותיה של חסידת אומות העולם

כשאיירין גוט אופדייק, אמריקאית ילידת פולין, קראה מאמר שבו נטען כי השואה לא ארעה באמת, היא החליטה לעשות מעשה, ולחשוף את סיפורה האישי. איירין, אירנה בשמה המקורי, שנולדה ב-1922 למשפחה נוצרית-פולנית, הוכרה ב-1982 כחסידת אומות העולם. את קורותיה סיפרה כדי להמחיש שכל אחד יכול ליצור באומץ שינוי, קטן ככל שיהיה. "כן, זו הייתי אני, נערה, בלי דבר מלבד רצון חופשי", אמרה, ובחרה להתנגד לגורל שנכפה על פולין ועל תושביה היהודים. ב-1999 ראה סיפורה אור כספר בסיועה של ג'ניפר ארמסטרונג, סופרת אמריקאית שכותבת על ארועים היסטוריים. טוב עשתה הוצאת סיקסק כשהביאה אותו כעת בפני הקוראים הישראלים.

כשפרצה מלחמת העולם השניה היתה אירנה בת השבע-עשרה תלמידה בבית ספר לסיעוד בראדום, הרחק ממשפחתה שנותרה בביתה הסמוך לגבול הגרמני. במהלך המלחמה התגלגלה ממקום למקום, לעתים ביוזמתה בנסיון לחבור אל משפחתה, לעתים מכורח בשל גחמותיהם של הכובשים. היא חוותה אונס ברוטלי ועבודות כפיה, מאסר וחקירות, שירות כאחות וכמשרתת, ופעילות בשורות הפרטיזנים. היא חשה רעב והשפלה וכאב אישי ולאומי, וחזתה בהוצאות להורג מתוכננות וספונטניות. עד יומה האחרון ליוותה אותה תמונת הנאצי המשליך תינוק יהודי לאוויר ויורה בו מול עיניה של אמו, שנורתה מיד אחריו.

אחד מגלגוליה, בזכות המראה הארי שלה ושליטתה בשפה הגרמנית, הציב אותה כמשרתת במועדון הקצינים הגרמנים סמוך לגטו טרנופול. הפער בין הארוחות השופעות במועדון, והאוירה החברתית הקלילה ששרתה בו, לסבל שמעבר לגדר, לא הותיר אותה אדישה. פעילותה הראשונה למען היהודים שבגטו היתה הטמנת מנות מזון תחת הגדר. כשהתמנתה למנהלת המכבסה במועדון פגשה באסירים היהודים שהובאו מהגטו לעבוד במקום. היא דאגה לספק להם מזון, והתריעה בפניהם על אקציות, שאודותן שמעה כששימשה את הקצינים בחדר האוכל. מאוחר יותר, לקראת חיסול הגטו ו"ניקוי" העיר מיהודים, סייעה להם – שנים-עשר יהודים – למצוא מקום מחבוא מתחת לאפם של הגרמנים, במרתף הוילה שבה השתכן מאיור אדוארד ריגמר. כשהתעורר חשש שגם מחבוא זה אינו בטוח, הבריחה אותם אל מחסה ביער. העונש על עזרה ליהודים היה מוות, ללא משפט וללא יכולת לערער, והיא היתה מודעת לכך, אך לא יכלה לנהוג אחרת. "עלי ללכת בדרך הנכונה או שלא אהיה עוד אני עצמי", ידעה.

בהיפוך גורל משונה, אירנה נאלצה להתחזות אחרי המלחמה ליהודיה, כדי להצליח לצאת מפולין ולמצוא מפלט במחנות הפליטים בגרמניה. היו אלה היהודים שסייעו בידה להתחקות על עקבות בני משפחתה, והבריחו אותה אל מחוץ למדינתה הכבושה בידי הסובייטים. את מסעה רב התהפוכות סיימה בארצות-הברית, ורק שנים רבות אחר-כך התאפשר לה לבקר במחוזות ילדותה.

פעילותה ההרואית של אירנה גוט אופדייק זכתה בשנת 1982 להכרת מוסד יד ושם, והיא הוכתרה כחסידת אומות העולם.

לצדה של אירנה יש להזכיר את המאיור הגרמני אדוארד ריגמר. מן הספר ניתן להתרשם כי ריגמר העלים עין כשגילה שתי יהודיות בביתו רק משום המשיכה שחש כלפי אירנה, שנאלצה להפוך לפילגשו. הופתעתי כשחיפוש ברשת העלה כי הוא הוכר ב-2012 כחסיד אומות העולם. יתרה מזו, הוא אף התגורר אחרי המלחמה עם בני משפחת הלר, שהסתתרו במרתף ביתו, ובנם, שנולד ביער אחרי נטישת המרתף, התייחס אליו כאל סבו. למדתי כי ריגמר היה ידוע ביחסו המיטיב אל האסירים היהודים שעבדו בבית החרושת שנמסר לניהולו, דאג להציל אותם מגירוש, העביר בעצמו יהודים למחסה ביער, והיה מודע לשהותם במרתף ביתו. אני תוהה מדוע בחרה הסופרת להמעיט מדמותו.  

ג'ניפר ארמסטרונג מספרת בחיות ובכבוד את קורותיה של אירנה. בדברים שכתבה אודות עבודתה היא מתייחסת הן לתוספות הספרותיות המעטות ששילבה בעלילה (לעניות דעתי אין בהן צורך), והן לאישיותה של אירנה הנערה והאשה המבוגרת. "היא היתה אחד האנשים הכי אוהבים שפגשתי. לעולם לא הייתם מעלים על דעתכם, אם רק פגשתם את הסבתא המתוקה הזאת, מה היא עשתה. היא אהבה לפגוש בני נוער בתיכון. היא אהבה לחבק אותם ולומר להם – אתם יכולים לעשות את הדבר הנכון". יעל שלמון ברנע תרגמה ברגישות, והספר מעורר השראה וראוי מאוד לקריאה וללימוד (בסופו מצורפות הצעות לשאלות לדיון).

In My Hands – Irene Gut Opdyke with Jennifer Amstrong

סיקסק

2022 (1999)

תרגום מאנגלית: יעל שלמון ברנע

"ככה נברא בנק הזרע, בנקז וגיבורות הספר, דינה וברכה. דינה כאלטר אגו שלי, הנתרמת החשוקה כמוני שבאה לרכוש במיטב כספה זרע בבנק הזרע ומנסה שוב ושוב להיכנס להריון, וברכה הבנקאית האחראית בבנק הזרע, ההוללת וחסרת העכבות, המתעללת והמטרידה. בדמויות אפשר להתעלל ולהטריד, אנשים פחות. הם יכולים להחזיר. במציאות. ברכה היא מי שהייתי רוצה להיות בפנטזיה, לולא המטרד הזה שמכונה מצפון. לכן גם ברכה נשמעת כמוני וכמו דינה. בעולם הדימיון שלי אני האלוהים שמחליט מי ייברא, מי יוולד ומי יילד ומה יפלטו מהפה שלהם או מאיברים אחרים. הלוואי שהיה לי את הכוח הזה בחיים המציאותיים".

גנית אורין מספרת ב"בנקז", שם ה"חיבה" של בנק הזרע, על טיפולי הפריה. למרות החיבור למציאות, ולמרות התיאור המפורט של מחזורי הטיפול והאכזבה, אין המדובר פה בתיעוד כפשוטו. הסופרת, כפי שעולה מן הטקסט וכפי שמצאתי ברשת, כבר נתנה ביטוי לחוויותיה באופן מקורי בסרט אנימציה בתלת-מימד, וברומן גרפי קומי המבוסס עליו, "העובר שחזר מן הכפור". ב"בנקז", כפי שמתואר בפיסקה המצוטטת למעלה, הארועים מתוארים משלוש זויות. הדוברת המתעדת – למרות שהסופרת, כדבריה, אינה מתחייבת להצמד לאמת – נקראת מציאותה. דינה היא בת דמותה בשינויים ספרותיים מתבקשים. וברכה, כך אני מבינה זאת, היא האופן בו המטופלת מדמיינת לעצמה את המתרחש מאחורי הקלעים הלבנים והפורמליים של הבנק. ברכה בזה לתורמים בלתי אטרקטיביים פיזית, ומתחברת לתורמים הנאים. כדי להחזיק את האחרונים בסביבתה היא מוכנה לעשות הכל, לרמות את עמיתיה, לפגוע במטופלות, להתחנף ולתמרן ולנקוט כל תכסיס פרוע שעולה בדעתה.

"אז אפצל את עצמי ואת הדמויות עד שהן יוכלו להתאחד יחד חזרה אצלי ואוכל לחיות עם כולן בתוכי בשלום. אז מעכשיו כדי שיהיה ברור תהיה המציאות האפרורית והלא רומנטית שלי, נקרא לה מציאותה, וכשהיא תעיק יותר מדי, אזגזג למציאות אלטרנטיבית, בנק הזרע, לא זה האמיתי, אלא בנקז, בנק זרע חלומי, ברודווי של הפוריות, המקום הקטן בו אני שולטת בגורל הדמויות. בנק הזרע איחוד או מאוחד".

למרות ההסבר הברור של הסופרת במבוא לספר, לקח לי זמן למצוא אחיזה בסחרחרה העלילתית. הדמיון והאמת של גנית אורין פרועים, בועטים, לא עושים חשבון. היא מספרת על נשים שמתביישות לשתף בתהליך שהן עוברות – אולי מתוך צורך לכסות על ה"פגם" שבהן שאינו מאפשר להן להרות – אבל אינה שותפה לבושה בלתי נחוצה זו. במבוא היא כותבת על הניתוק הרגשי הנדרש כדי לא להשבר עם כל אכזבה, כדי להחזיק מעמד בעוד ועוד בדיקות פולשניות, והומור הוא האופן בו היא מתמודדת. היא ישירה, גלויה, דוחה את הדכאון המובנה בקושי הנפשי והפיזי, בוחרת בנשק הלגלוג המושחז והציניות. הקפיצות בין שגרת הטיפולים המתישה לטירוף של ברכה טלטלו אותי, ותחילה טעמן לא היה לגמרי ברור לי, אבל בהדרגה מצאתי אחיזה בעלילה, וצחקתי וכאבתי עם המספרת.

קול ברור ורב עוצמה עולה מן העלילה. קולה של הכמיהה לילד, קולן של הנשים העוברות מחזור טיפולים אחר מחזור טיפולים עם כל הכאב הפיזי והקושי הנפשי הכרוכים בהם. "טיפולי פוריות הם הטרדה מינית אחת גדולה, בהסכמה, לא בזדון, אלא כי זה מפעל לייצור תינוקות. אולי אם היה מדובר בגברים שעוברים את הטיפולים, היו מוצאים שיטות פחות חודרניות. 2023, אפילו ישו כבר גימלאי ונולד שלא בדרך טבעית, לא מצאו עדיין שיטות טובות יותר בלי להקיז דם כל בוקר, להאנס כמה פעמים בשבוע, להזריק רעל ולהתעלל בעצמך כל הזמן?"

וגם עצות מועילות משולבות בטקסט כמו, "חשוב שלא להישלח לבדיקות שגרתיות מיותרות, אפשר להסתמך על ניסיונן של נשים אחרות מטופלות או על עזרת מכותבות בפורומים באינטרנט, לשאול את הרופאים אם אפשר ליידע על תופעות הלוואי, לבקש בדחילו ורחימו חוות דעת שנייה ומינימום של שליטה בגוף, מדי פעם מותר לומר שכואב".

מכיוון שלא חוויתי את המתואר בספר, אולי יומרני מצדי להניח, ובכל זאת אניח, כי נשים שכן חוות זאת ימצאו בו חברה ותמיכה, או למצער נקודת מבט מקורית ורעננה. אני מצאתי בתוכנו ענין רב ובסגנונו הנאה רבה.

האיור על הכריכה הוא פרי מכחולה של הסופרת.

חשוב ומומלץ.

שינגה

2023

בראשית שנות העשרים לחייו היה הרמן מלוויל חבר בצוות ספינה לציד לוויתנים. המסעות הימיים של אותה תקופה עשויים היו להמשך שנים בתנאים לא קלים. ב-1842, כשעגנה ספינתו באיי מרקיז אחרי כשמונה-עשר חודשים בים, החליט לערוק ממנה יחד עם חברו טובי. את התקופה בה בילה בחברת ילידי המקום תיאר ארבע שנים מאוחר יותר בספרו הראשון "טאי-פי", המבוסס על התנסויותיו בצירוף דמיון ומחקר באמצעות ספרים אחרים. אירופה ואמריקה היו צמאות למידע על מקומות מרוחקים ועל שבטים אקזוטיים, והספר זכה לפופולריות רבה. היו שהתיחסו לתיאוריו של מלוויל בספקנות מסוימת, אך טובי, שממנו נפרד בעל-כורחו בתקופת השהות באי, חזר לחייו לאחר פרסום הספר ואימת את הדברים.

"טאי-פי" הוא תערובת של תיעוד עם סיפור הרפתקאות. מלוויל מתאר בנאמנות רבה את תלאותיהם של יורדי הים, מיטיב לצייר במלים את הטבע של איי מארקיז, ומנסה לעמוד על טיבם של מארחיו במגבלות הרבות הנובעות מהעדר שפה משותפת ומן הנסיון חסר התוחלת לפענח מערכת ערכים אחת באמצעות מערכת שונה ממנה. את הקטעים ההרפתקניים בעלילה מספקים בעיקר תיאור הבריחה המתישה מן הספינה אל לב האי הבלתי מוכר, כדי למצוא מקלט עד הסתלקותה, ותיאור ההימלטות רבת התהפוכות חזרה אל החוף למורת רוחם של בני השבט שסירבו להניח לו לעזוב.

ההיכרות עם בני השבט טאי-פי מעניינת, אבל לא פחות ממנה מעניינת נקודת המבט של מלוויל, כמייצג התרבות המערבית. מצד אחד הוא רואה בבני השבט פראים, פרימיטיביים, שקועים בהתרופפות דתית וזקוקים לתחיה רוחנית. מצד שני הוא מהלל את הפשטות ואת הטבעיות, ובוחן בחומרה את נגעי הציויליזציה. "כשהחיים פרימיטיביים, גם ההנאה מהם פשוטה ומועטת, היא נפוצה במרחבים רבים, ואינה מזויפת. אך הציויליזציה, על כל התועלת שהיא מביאה, יוצרת צרות רבות ורעות – כאב לב, קנאה, התחרות סוציאלית, מחלוקת משפחתית, ואלפי התלאות המוטלות על החיים המעודנים". "התרבות", כך הוא קובע, "איננה ממלאת את כל המידות הטובות של האנושות. אין לה אפילו מידה מספקת מהן. הן פורחות בשפע ומגיעות להישגים גדולים יותר בין העמים הפראיים". מכיוון שאינו מסוגל לתקשר לעומק עם מארחיו, אפשר להבין את הפשטנות שבקביעותיו. עוד יש להזכיר את עירנותו של מלוויל ליחסם של בני המערב אל השבטים, ולנזק הנגרם מן המפגש ביניהם. כשהוא מתבונן בנשים המקומיות העולות על ספינה זרה העוגנת בנמל, הוא חש כי "חבל רק על היצורים הפראיים האלה, שכה הושחתו. באופן כה טבעי ובאמון רב הן מתמכרות לידי בני אירופה, והאנושיות מזילה דמעות תנין על השואה שממיטים עליהן בני התרבות האירופים. מאושרים פי שלושה הם המתגוררים באי שטרם נתגלה בלב האוקינוס, ואשר לא באו עדיין במגע מחפיר עם האדם הלבן".

קראתי את הספר בתרגום הנאה אך המיושן של י. רביקוב. על ליקויי העריכה וההגהה אין טעם להרחיב את הדיבור ממרחק ששים שנה מאז ראה אור. הספר תורגם שנית ב-2015 על ידי גרשון גירון.

הנה טעימה משני התרגומים. תחילה משפטי הפתיחה בנוסח י. רביקוב, ולאחריהם בנוסח גרשון גירון:

ששה חודשים על פני ימים! אכן כן, ידידי הקוראים, בחיי! במשך ששה חודשים לא ראינו כל יבשת; היינו מסיירים תחת השמש הלוהטת של קו המשווה ומבקשים לצוד את התנינים עבי-הראש; ניטלטלנו כה וכה על פני הגלים הסוערים של מרחבי האוקינוס השקט – השמים מעל לראשינו, הים מסביבנו ותו לא! מזה שבועות רבים תם כל המזון הטרי שלנו; לא נשאר לנו אף תפוח אדמה מתוק אחד, אף לא שורש יאמאס אחד. אשכולות הבננות הנהדרים, שהיו מקשטים לפנים את הסיפון הקדמי ואת הסיפון האחורי, נאכלו וכלו, לדאבוננו הרב! ותפוחי הזהב המתוקים, שהיו תלויים לנו מסלינו וממדפינו, גם הם נאכלו כליל זה מכבר! אכן, הכל נעלם, ולא נותר לנו דבר מלבד בשר-סוס ממולח וצנימים ימיים.

שישה חודשים בים! כן, קורא, שכה אחיה, שישה חודשים בלא מראה יבשה; מפליגים במרדף אחרי לווייתני זרע מתחת לשמש החורכת של קו המשווה, ומיטלטלים על משבריו הרחבים של האוקיינוס השקט, הים סביב לנו, ואין דבר מלבדו! לפני שבועות על גבי שבועות תם מזוננו הטרי. שום תפוח אדמה מתוק לא נותר; אף לא בטטה אחת. אשכולות הבננות המופלאים, שעיטרו פעם את הירכתיים ואת הסיפון האחורי, אבוי, נעלמו! והתפוזים הערבים לחך שתלו מאנכי התרנים – גם הם, אינם עוד! כן, כולם הלכו לעולמם, ודבר לא נותר לנו למעט בשר בקר מומלח ופכסמים. 

מעניין, נעים לקריאה ומומלץ.

Typee – Herman Melville

מ. מזרחי

1964 (1846)

תרגום מאנגלית: י. רביקוב

במחנה שבויים יפני בתאילנד, הקולונל סאיטו לחוץ. היפנים מבקשים לבנות מסילת ברזל שתקשר את מפרץ בנגאל לבנגקוק ולסינגפור, ובחלקו נפל המקטע הסמוך לנהר קוואי, כולל גשר שיעבור מעליו. השבויים הבריטים המורעבים והמותשים אינם מצליחים להתקדם בביצוע העבודה, ובסתר הם אף מחבלים בה. סאיטו מחליט לגייס למשימה גם את הקצינים הבריטים, הפטורים מעבודות על פי אמנות בינלאומיות. הקולונל ניקולסון, הבכיר שבקצינים הבריטיים, מתנגד נמרצות לכוונה זו, ומוכן לשלם מחיר כבד בשל התעקשותו.

כשסאיטו מבין שלא יוכל לשבור את ההתנגדות, ומסכים להציב את הקצינים הבריטים בתפקידי ניהול ופיקוח על אנשיהם, ניקולסון תופס פיקוד. "אנשים אלה, כוונתי ליפנים, אך זה הגיחו ממצב של פראות, קודם זמנם ומהר מדי", כך הוא מאמין, והוא מתגייס להדגים את העליונות המערבית באמצעות בניית גשר למופת. אם מוטל עליו לבנות גשר, הוא חייב לעשות זאת בצורה מושלמת. על החבלות הנסתרות להפסק, חייליו נדרשים לבצע מכסות עבודה מוגברות, והגשר שהוא יבנה יעמוד לדורות. העובדה שהרכבות שתעבורנה עליו עתידות לשאת חיילים יפנים ונשק שיחזק את אויביה של בריטניה אינה נחשבת בעיניו. אין הוא נבדל כלל מכל נבל שאי-פעם שיתף פעולה עם הרוע, כי בסך הכל "עשה את מלאכתו". לרופא הבריטי, הצופה בו בחלחלה, והמקווה לשווא שמאחורי הדבקות האובססיבית בבניה מסתתרת מזימה מתוחכמת, ניקולסון אומר ביהירות: "מתחת עלי ביקורת, אבל אני שמרתי על המוראל שלהם, שמרתי את העיקר. האנשים החזיקו מעמד".

במקביל להתקדמותה של הבניה, כוח של בעלות הברית מתכנן להרוס את הגשר ברגע בו תעבור עליו הרכבת הראשונה. שלושה מאנשי הכוח צופים מרחוק בשבויים הבריטים העמלים בפרך, ואינם מודעים למערך הכוחות האמיתי. השבויים הבונים את הגשר, הם ומפקדיהם, אינם מודעים לתכנית ההרס הנרקמת בסמוך להם. כיצד יגיב ניקולסון אם יגלה שמלאכתו עתידה להתפרק בקול נפץ?

הספר עוסק, לא תמיד באופן נעים לעיכול, בפערים הבין-תרבותיים. בעיקר מפי הנפשות הפועלות מובעת עליונות לבנה אירו-צנטרית, אך גם הרוח הכללית הנושבת מן הסיפור נגועה בכך, אם כי במידה פחותה יותר, ותוך הבנה שיתכן שהפערים אינם נובעים מעליונות ונחיתות, אלא מגילויים שונים של מציאות אחת. מכל מקום, את עיקר תשומת הלב תופסת התנהלותו האטומה של ניקולסון, שאינו מסוגל להבחין בין מוסרי לבלתי מוסרי, בין דבקות במטרה לשיתוף פעולה.

לא צפיתי בסרט המפורסם שנוצר על פי הספר, אבל קראתי אודותיו, והבנתי ללבו של הסופר שאהב את התוצאה ברובה, אך דחה את הסיום ההוליוודי הדרמטי שהביא באופן מאולץ מעין צדק אל דרמה סבוכה.

"הגשר על נהר קוואי" כתוב יפה, מיטיב להציג את כיעורה של המלחמה, את סבלם של החיילים שנקלעו אל הקרבות ואל מחנות השבויים, ואת הדילמות הנובעות מכל אלה.

בהחלט מומלץ.

La Pont de la Riviére Kwai – Pierre Boule

הדר

1966 (1952)

תרגום מצרפתית: עמנואל בארי

כותרת משנה: סיפורים משכונת אבו באסל

יצחק ליפקין, סוחר בפירות ובירקות, שעסק בין היתר בסחר בבצל שהקנה לו את הכינוי אבו באסל, הקים ב-1890 שתי שכונות ירושלמיות, אוהל שלמה ושערי ירושלים, שהיו מוכרות יותר בכינויו של מייסדן. פנחס אמִתַּי, אנטומולוג בעל שם עולמי, מחנך וסופר, גדל באוהל שלמה, וב"נדר קטן" סיפר את סיפור חייו ואת סיפורה של השכונה.

אמתי הלך לעולמו לפני מספר שבועות. פטירתו עוררה גל של תגובות הערכה ואהבה, שאת חלקן ניתן לקרוא בכתבה שבקישור. מן התגובות הללו, ומחוויות שהחליפו המגיבים ברשתות החברתיות, מצטייר אדם אוהב טבע, מחנך ומדריך בנשמתו, שהותיר חותם באנשים שחלפו בחייו, והתחבב עליהם מכוח אישיותו ומכוח התלהבותו מעיסוקו. כל אלה באים לידי ביטוי גם בספר. מי שאינו טורח לקרוא את הטקסט שעל הכריכה אולי לא יצליח להבחין שמדובר בביוגרפיה, משום שהמספר אינו שם עצמו במרכז, ותשומת לבו נתונה ברובה לשכונה, לטבע, לחברה ולתקופה. בתוך שפע הדמויות המאכלסות את הספר (הרשימה המלאה תופסת חמישה עמודים), גיבורנו נחבא בקרב משפחת דובק, שרק עיון באותה רשימה מגלה כי אין זה שם של ממש, אלא מדובר בכינוי שהודבק למי שעסק במכירת סיגריות. ששת האחים והאחות – הסופר הוא הבכור שביניהם – הם חבורה מאוחדת, היוצאת בטור לחוות את הטבע, או לעולל תעלולים, תמיד שופעת רעיונות ולהוטה ליישם אותם. הילדים הללו וחבריהם הם אחד המוקדים של הסיפור. המוקד השני הוא סיפור אהבה ענוג בין יוסוף, המכונה אבו יוסוף, רווק בשנות השלושים לחייו, ושכנתו רגינה, אלמנה שאיבדה את בעלה במגפת הטיפוס.

כתיבתו של אמתי איטית, מתונה, עירנית מאוד לפרטים. השכונה ותושביה מתמלאים חיים תוססים, חיים של נחת ושל מכאוב, של סכנה ושל נחישות. הימים ימי המנדט הבריטי, מרבית התושבים התקבצו מכל קצוות תבל ולמדו לחיות יחדיו, לגבש חברה אחת בתוך בליל הדעות והאמונות. "בשכונה שלנו באו והתקבצו כמעט כל העדות: יש מוגרבים וכורדים, עיראקים, ואפילו 'ספרדים טהורים' המתהדרים בראשי תיבות ס"ט. גם אשכנזים יש לנו מכל המינים: יש פולנים, יש רוסים ואחד גרמני שדווקא הכינוי 'יקה' שמכנים את היהודים הגרמנים לא מתאים לו, שהרי הוא איש חכם שרבים משחרים לפתחו. גם מצרים יש לנו, וי דה מי! כמעט שכחתי את הבוכרים, על חטא כזה לא היו סולחים לי". רגינה, שעיתותיה בידיה, ושמאחורי הגדר של חצר ביתה היא שומעת את המתרחש בשכונה, אוהבת את הבטחון שבקִרבה: "הנה, זה מה שטוב בשכונה שלנו, הכל גלוי וידוע, אפילו נדמה לו לבן אדם שאיש אינו מבחין במעשיו, יש מי ששומע ורואה אותו". אבל העובדה שהכל גלוי וידוע מחייבת אותה ואת אבו יוסוף לנקוט משנה זהירות, מחשש "מה יגידו", בעודם מגששים את דרכם זה אל זה. הסופר מיטיב לתאר רגעים של חיבה מרגשת שמתבטאת במגע אצבעות קצר, כשאבו יוסוף מעביר לשכנתו מעל הגדר שבין חצרותיהם כוס תה, וכשהיא משיבה אותה ריקה. לצד הרגעים הענוגים הוא מתאר באותו דיוק ממש רגעים משעשעים בחיי האחים דובק חובבי ההרפתקאות.

הספר חי מאוד, שופע צבעים, משחקי ילדים, ריחות מאכלים, קולות השוק, שריקת הפרימוס. קריאה בספר כמוה כטיול ברחובות שהיו ואינם, הליכה מתונה בין הבתים, הצצה אל תוכם, התוודעות אל אורחות החיים, ומעורבות בשמחות ובעצבונות הפוקדים את התושבים. בחשאי, לצד היומיום, מתנהל המאבק בבריטים, ומתרחשת פעילות חשאית להברחת יהודים מן המדינות השכנות ארצה. פה ושם מוזכרים שמות מוכרים, ביניהם אנה טיכו היושבת ומציירת לא הרחק מן הילדים המחפשים חרדונים, זאב חקלאי ממטולה שסייע בהברחת עולים, ישראל אהרוני, מחלוצי הזואולוגים העבריים שממנו למד הסופר, ואהרן שולוב, מייסד גן החיות התנ"כי בירושלים, שאצלו עבד כנער.

בניגוד להרגלי לקרוא ספרים ברצף, כל אחד בנפרד, את הספר הזה בחרתי לקרוא בהמשכים בין ספרים אחרים. נהניתי לטייל בירושלים של פעם, ולא רציתי להפרד.

לקינוח, הנה קטע מרנין, אחד מרבים: הנה כי כן, חלקת ארץ יפה. ארץ של סלעים ושלוליות, ארץ של ירק ופרחים וילדים צוהלים, מקפצים על הסלעים, מלקטים פרחים או גוהרים אל המים לראות את יצורי החורף המופלאים ואת בבואות פניהם המשתקפות מתוך ראי של מים ושמים […] לפעמים באות לכאן נשים המלקטות צמחי בר שונים שניתן להכין מהם ארוחות ירק לבני ביתן. גם תבלינים יש בזה וצמחי מרפא לכל דורש. מהן למדו האחים כי ניתן לאכול את גבעולי הגדילן והברקן, כאן טעמו לראשונה את עלי החרחבינה ואת זרעי החובזה, היא החלמית. כאן המציאו ולמדו איש מאחיו תעלולים שונים, פעלולים ומשחקי טבע רבים שאינם כתובים בשום ספר ואף מורה אינו מלמד אותם. הכל כאן מעניין ומרגש!

הספר והכריכה מעוטרים בציוריה של ליסה קיין-המרמן.

מהנה, מיוחד ומומלץ.

ספרי עתון 77

2016

כותרת משנה: היתרונות שבתקשורת עם אנשים שאנו לא מכירים בעולם חשדני

"הענין הוא ליצור עולם שבו הסקרנות והחיבור גוברים על הפחד ועל הבידוד. ואני חושב שצריך בשביל זה להתחיל באינטראקציות קטנות ויומיומיות, בתקווה שהן יזלגו, בתקווה שהן יזלגו לכל ההיבטים של החברה והתרבות"

"לא נוכל לקוות להיות אזרחים טובים, לא נוכל לקוות להיות אנשים מוסריים, אם לא נתאמץ להבין שהעולם הוא מקום אחר לגמרי מבחינתו של האדם שיושב לידינו"

העיתונאי והסופר ג'ו קוהיין מודאג. הוא חווה חיים בחברה משוסעת, שמחקרים מצביעים על העמקת רמת המחלוקות והעוינות בה. הוא מודע למגפת הבדידות בסביבתו, ומבין שמדובר במגפה עולמית. הטכנולוגיה, על כל מעלותיה ויתרונותיה, מייתרת תקשורת אישית, ויותר ויותר אנשים מוצאים עצמם בלתי מסוגלים ליצור קשר אמיתי עם אחרים. קיטוב פוליטי, הפרדה, אפליה וחוסר שוויון זוממים להפוך אזרחים רגילים לזרים. הדאגה הזו אינה נחלתו בלבד. כשיצא לחקור פתרונות לבדידות ולשסע, מצא שהנושא מטריד רבים, הן ברמה הלאומית – בבריטניה, כדוגמא, הבדידות מטופלת ברמת הממשלה – והן ברמה הפרטית, כמו ארגון "וידוי עירוני", שבין שאר פעילויות מציב ברחובות אנשים נושאי שלטים המכריזים "הקשבה חופשית" כדי לעודד אנשים להתקרב ולדבר איתם.

קוהיין כותב על החשש לדבר עם אנשים בלתי מוכרים, הן משום שהוטבע בנו פחד מזרים, שאולי אינו מחובר למציאות, הן מחשש דחיה, והן משום שהזר נראה לנו, בטעות, כנחות מאתנו, ומשום כך אנו בטוחים ששיחה אתו לא תועיל לנו. הוא מאמין כי "שיחות עם זרים יכולות לעשות אותנו מאושרים יותר, מחוברים יותר למקום מגורינו, חדים יותר מבחינה מנטלית, בריאים יותר, חדורי אמון יותר ואופטימיים יותר". הספר שופע עצות, מבוססות על ניסויים ועל מחקרים, כיצד לפתוח בשיחה וכיצד להמשיך בה. הוא גם שופע, יתר על המידה לטעמי, התנסויות אישיות של הכותב, שבהן חיבור מילולי עם זרים הניב תובנות וידע ותחושת סיפוק. למען האמת, התחושה שלי היא שבשל תחושת השליחות הבוערת בו הוא מספר רק על הצלחות (יש אי סבירות בתוצאות חד-משמעיות ללא יוצאים מן הכלל במחקרים שהוא מתאר, והפרשנות האבולוציונית-היסטורית שלו די חד-צדדית בעיני), אבל מכיוון שהוא משכנע בחשיבות הנושא, ניחא.

לא אכנס כאן לעשרות המחקרים והיוזמות שעליהן הספר מספר, וגם לא לטיפים הרבים כיצד להתגבר על הפחד מזרים ולפתח מודעות ליתרונות המרובים שבקעקוע חומת הזרות. למרות העומס המילולי, מדובר בספר חשוב, וכדאי לקרוא אותו, או לפחות לדוג מתוכו את המודעות ואת העצות לפתרון. אבל לא אוכל לדלג על הפיסקה הבאה, שנכתבה על החברה האמריקאית בשנת 2020, ומתארת בדיוק מצמרר את החברה הישראלית המידרדרת ב-2023:

"הלוחמה האידיאולוגית מחסלת את היכולת שלנו להבין מורכבות אנושית, ביחוד בימים אלה, שבהם המחלוקת עמוקה ומרה כל כך, שכל צד לא רק מתעב את השני, אלא שסירוב לתקשר עם הצד השני נחשב למעלה מוסרית, אם לא לצו עליון. ובזאת הקיטוב מתחיל להפוך למשהו מסוכן בהרבה – כיתתיות. נימוס נחשב לכניעה, ונכונות אפילו לדבר עם הצד השני נתפסת כבגידה".

האם המצב הפיך? קוהיין מאמין כי "כשמספיק אנשים מתאמצים, העולם משתנה לטובה". מוכרחים לנסות.

The Power of Strangers – Joe Keohane

מטר

2023 (2020)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

מירב היא רווקה בת שלושים וארבע, בת למשפחה ירושלמית דתית שמנהלת אורח חיים חילוני בתל-אביב. איתמר הוא רווק, אף הוא בשנות השלושים לחייו, וכמו מירב גם הוא חילוני תל-אביבי מבחירה. מירב מחזיקה במשרה תובענית שממלאת את ימיה, אך היא רדופת תחושת כשלון: בחברה ממנה באה הרווקות המאוחרת שלה היא כתם, סימן לכך שמשהו פגום אצלה. היא עצמה כמהה לקשר זוגי, לאימהוּת, אבל למודת אכזבות ונטישות היא פוחדת להתחייב ליותר ממפגשים מזדמנים. איתמר אוחז אף הוא במשרה יציבה, אבל הוא מבעבע רעיונות יצירתיים ומשתוקק להגשים אותם באופן עצמאי. כמו מירב גם הוא כמֵה לאהבה ולמשפחה, אבל איכשהו הוא תמיד מוצא עצמו בצד האשם, הפוגע. שנתים אחרי שנפגשו באקראי בעת טיול בהודו, פגישה שלא היה לה המשך, איתמר מנסה לחדש את הקשר. כשמירב מציבה את תכונותיו של איתמר ואת כל מאפייניו מול רשימת החלומות שלה, אין לה אפשרות לסמן וי בכל אחת ואחת מהמשבצות. האם "כמעט טוב מאוד" הוא רע? האם בחירה ב"כמעט טוב מאוד" היא פשרה כושלת או התבגרות אל ההכרה ש"מצוין" נדיר מאוד או אינו קיים כלל?

לכאורה זהו עוד סיפור במתכונת גבר ואשה נפגשים, לא-מתאימים-כן-מתאימים, התחבטויות, אי הבנות, פחדים, וסוף טוב או לא (גלו בעצמכם, אני נמנעת מקלקלנים). אבל שני דברים מבדילים אותו מן השבלונה. הראשון שבהם הוא הרקע של גיבוריו. מירב ואיתמר, כמו חבריהם הקרובים, הם אנשים חושבים, לא הולכים בתלם אלא בוררים לעצמם אורח חיים משלהם, והבחירה מציבה אותם על קו התפר, מלהטטים בין המשפחה והחברה שבה גדלו לחברה שבה בחרו, נידונים לעימותים, גם אם מעודנים, ולהתחבטויות. איתמר בחר בחילוניות מבלי להשליך בזלזול את הדרך בה התחנך, אבל הוא יודע שלא משנה כמה עוד יחווה – הוא תמיד ירגיש שהוא בפיגור. מירב היא אדם מאמין, חשה בנוכחותו של אלוהים, עורכת קידוש בערב שבת ופותחת אחר כך טלויזיה, שומרת כשרות אך לא שומרת נגיעה. מכיוון שכל "יוצא בשאלה" מייצר לעצמו אורח חיים יחודי של מותר ואסור, מציאת בן זוג שיתאים לזה שמירב יצרה לעצמה היא אתגר. היא צריכה מישהו שידבר בשפתה, שיבין את ההיאחזות שלה בשני העולמות, מישהו שכמוה חווה את החיים שביניהם. "למה לא קיים מישהו שישיר איתה את צמאה נפשי, את כל הבתים, אבל שלא יהיה דוס כבד שמתייעץ עם הרב מהמכינה ומעולם לא קיבל שום החלטה בעצמו?"

הגורם השני המחריג את הסיפור מן השבלונה הוא הכתיבה הטובה מאוד (בלי כמעט) של טל בדיחי. הסופרת מתארת לסרוגין בנאמנות רבה אשה, מירב וחברותיה, וגבר, איתמר וחבריו. הדמויות שלה מלאות, עמוקות, מדויקות מאוד, הן שתי הראשיות והן אלה שמגיחות לפרקים אל תוך העלילה. למרות כובד הרגש העלילה כתובה בשטף, ומתחזה לקלילה מבלי לאבד רצינות. השפה של הדמויות, תל-אביבית עדכנית עם נגיעות תנ"כיות ותלמודיות, היא תענוג, וכמעט צר לי על מי שאינו חש את המטען ואת הנגינה של הנגיעות הללו (אבל אין בכך כדי לפגום בחווית הקריאה).

מומלץ בהחלט.

שתים בית הוצאה לאור

2023

כשסומכי היה בן אחת-עשרה הביא לו דודו צמח אופניים במתנה. סומכי, שנחשב "ילד משוגע", חולמני, מתעניין במה שלא מעניין ילדים אחרים (הכינוי סוּמְכִי נדבק אליו כשציין בכתה, מבלי שנשאל, שזהו אחד משמותיו של אגם החולה), קצת אאוטסיידר, חולם על חיים אחרים, על הרפתקאות, על מרחבים, או בקיצור על אפריקה. וגם על הימאלאיה. שם הכל שונה, תוסס, מרגש, לא אפור כחייו בדירה קטנה עם הורים שאינם מבינים ללבו, עם חברים שמלגלגים עליו, עם אסתי שאינה אוהבת אותו כפי שהוא אוהב אותה (הוא מושך לה בצמות ומדביק את הסוודר האהוב עליה במסטיק לכסא, למה שתאהב?). נראה ש"הכבשה השחורה" של המשפחה, הדוד צמח, הוא היחיד שמזהה את חלומותיו של הילד, ועל האופניים שקנה לו סומכי יוצא לאפריקה.

"הכל מתחלף", אומר סומכי המבוגר, המספר על יום בילדותו. אנשים מחליפים ברכות, דירה, בולים, מכתבים, דעות. העולם מחליף צורה בין העונות. וסומכי התחלף ארבע או חמש פעמים ביום אחד. הרכיבה אל החופש שהקנו האופניים הובילה אותו בסופה של שרשרת החלפות אל יעד חלומותיו, ולא, הוא לא היה באפריקה, אלא ממש קרוב לבית. איכשהו התממשה לה אהבה, למרות שכמעט שמט אותה מידיו, ואחר-כך התפוגגה.

"למה נפסקה האהבה, הנה זו שאלה. ובכלל אפשר גם לשאול הרבה שאלות אחרות: למה חלף עבר לו הקיץ ההוא? והקיץ שלאחריו? ועוד קיץ, ועוד? למה חלה המהנדס ענבר? למה הכל מתחלף בעולם? ולמה, אם כבר מציגים שאלות, למה עכשו שגדלתי עדיין אני כאן ולא בהרי ההימאלאיה ולא בארץ אובאנגי-שארי? ובכן, שאלות יש הרבה וביניהן גם שאלות קשות. אבל אני את סיפורי סיימתי, ומי שיש לו תשובות שיקום ויגיד לנו".

"סומכי" מוגדר כספר לילדים ולנוער, אבל לדעתי הוא מתאים בהחלט לקהל מבוגר יותר. עולם פנימי עשיר מתנהל בנפשו של הילד, המצטייר כלפי חוץ כמי שעושה מה שבראש שלו, למרות, ואולי בגלל, שהוא חש כלוא ובלתי מובן. עמוס עוז נותן לו קול ברור וצלול שצריך להשמע. הוא מיטיב לבטא את מחשבותיו של בן האחת-עשרה ואת רגשותיו, ועושה זאת בחן ובכתיבה מענגת.

ציור הכריכה והאיורים הנאים שבתוך הספר הם פרי מכחולה של אורה איתן.

מומלץ.

כתר

1978, 1990

"ברומשטיין" ו"מאשין" הן שתי יצירות נפרדות שנכתבו על יד פטר אדולפסן בהפרש של שלוש שנים זו מזו. קשה להסביר או לייצג את כתיבתו של אדולפסן מבלי לקרוא אותו, אבל בהכללה ניתן לומר שיצירותיו מתייחסות אל רציפות היקום, הטבע והקיום האנושי, כל אחד מאלה בפני עצמו וכולם יחד כמרקם אחד, ואל האקראיות וגם אל הגורליות שקובעות יחדיו את מהלך החיים.

ב"ברומשטיין", "גיבורת" העלילה היא אבן מזמזמת, המגלמת בזמזומה ובעצם קיומה את הכוחות המעצבים את כדור הארץ. אדם אחד, המוקסם מקיומן של מערות עלומות, שאולי מוליכות אל עולם תחתון מיתולוגי, כמעט מתחרש מעוצמת זמזומו של סלע בתחתית מערה, וחוצב ממנו אבן קטנה ליטול אתו בשובו אל פני האדמה. האבן, שאינה משתנה ואינה משתתקת, עוברת מכוח תהפוכות הגורל מיד ליד, ומלווה את ההיסטוריה של גרמניה במאה העשרים. ב"מאשין", ה"גיבורה" היא טיפת נפט, שמקורה בלבה של סוסה קדמונית מתקופת האיאוקן המוקדם, והתגלמותה המודרנית היא בשדה נפט ביוטה. שלא במקרה, כך אני מניחה, שתי הגיבורות הללו מתגלגלות אל האמנות, הראשונה אל ידיה של יוצרת ליטוגרפיות, שהפכה אותה למיצג, והשניה לידיו של הסופר, שמסיים את סיפורו כך: "בשנה האחרונה ניסיתי לשחזר ולתרגם את הדיבור חסר המלים של הסוסה, והדפים האלה הם תוצאת מאמצי. זו היתה עבודה מפרכת, מלאת תסכול שנבע מקוצר ידי, אבל היא העסיקה אותי במידה כזו, מתברר, ששכחתי לגמרי להיות מדוכא. עכשו אני יוצא לטיול לאורך הנהר".

שירה חפר, שתרגמה יפה, הוסיפה לספר מבוא מעניין, שבו התיחסה הן לאתגרי התרגום והן לעצם כתיבתו של אדולפסן. בין השאר היא מבקשת מהקוראים לא להבהל מן הסגנון המדעי-עיוני בתחילתו של "ברומשטיין", שכן הקושי נעלם בהמשך. בעיני הקושי אינו כזה, ויתרה מזו, הוא אינו נעלם וטוב שכך. הקטע המדובר עוסק בתנועת הלוחות הטקטוניים, אבל בהמשך יצירה זו וגם בשניה יופיעו הסברים על היווצרותו של הנפט, על המפץ הגדול, על השינויים המתרחשים בגוף במצב של חרדה ועוד. אף אחד מאלה אינו מכביד, והיצירות לא היו מה שהן בלעדי ההסברים הללו, כמו גם בלעדי האזכורים התרבותיים וההיסטוריים המשולבים בהן. אותה רציפות שהוזכרה בפתיחה באה לידי ביטוי בהתיחסות באותה רמת רצינות ועניין אל היווצרותם של הרים ואל גרגיר חול שנתפס בקצהו של צינור מפלט של רכב. אל תוך כל אלה זורמים סיפוריהם של בני אדם, נוגעים ללב, נגועים בהומור ובאירוניה, וכולם נקשרים יחדיו לבלי הפרד.

שתי היצירות היחודיות הללו מומלצות, וראויות ליותר מקריאה אחת.

Brummstein, Machine – Peter Adolphsen

סמטאות

2011 (2003, 2006)

תרגום מדנית: שירה חפר

ב-6 באוגוסט הוטלה פצצת האטום הראשונה, "ילד קטן", על העיר היפנית הירושימה. בין שמונים אלף למאה וחמישים אלף בני אדם נהרגו, כמחציתם באופן מיידי, והנותרים מתו תקופה קצרה אחר-כך, בעיקר מכוויות ומנזקי הקרינה. ה"היבָּקוּשָה", האנשים שהושפעו מהפיצוץ – מינוח שהיפנים העדיפו על פני המונח ניצולים, שיש בו משום הפחתה כלשהי בערכם של המתים – נאלצו לאתחל את חייהם מאפס, כמעט ללא סיוע מצד רשות כלשהי, והתמודדו עד סוף ימיהם עם קשיים פיזיים ועם מחלות ששורשיהן באותה הפצצה.  

על שהתרחש בהירושימה ובנגסאקי מרגע ההפצצה ולאחריה הוטל איפול, והצנזורה שהטיל הממשל האמריקאי מנעה כל מידע על הנפגעים. הדברים שכתב ג'ון הרסי בעקבות ראיונות שערך עם שישה היבקושה במהלך 1946, פורסמו כמאמר ארוך בגליון של הניו-יורקר, שבאוגוסט אותה שנה הוקדש רק לו, וחשפו לראשונה בפני הציבור האמריקאי את גורלם של תושבי הירושימה. אותו מאמר פורסם בהמשך כספר. ב-1985, ארבעים שנה אחרי ההפצצה, שב הרסי אל האנשים שראיין, ולמהדורות הבאות של ספרו הוסיף פרק שמתאר את מאבקם לאורך השנים.

אדם הולך לאיבוד במספרים גדולים. כשפורטים אותם לכמה סיפורים מייצגים בודדים, המספר הבלתי נתפס והמכסה על פרטי התמונה מתפוגג, ומה שהוא מייצג נחשף. הרסי התמקד בשישה אנשים: העלמה ססאקי נלכדה במשרד מתחת לארון ספרים שמחץ את רגלה ונותרה נכה; גברת נקמורה, אלמנת חייט שנהרג במלחמה, נשארה בחיים יחד עם שלושת ילדיה, והפכה חסרת כל; האב קליינזורגה, גרמני ששירת את המסדר הדתי שאליו השתייך ביפן, נפצע, איבד חברים, ועבר שורה ארוכה של אשפוזים בשנים הבאות; הרופא ד"ר ססאקי טיפל במשך ימים רצופים ללא שינה באלפי הפצועים שנהרו אל בית החולים, ובשארית חייו סבל מתשישות שבגינה לא היה מסוגל עוד לעבודה קשה; הרופא ד"ר פוג'י איבד את בית החולים הפרטי שבנה וניהל, ומעולם לא הצליח להקים אחר במקומו; מר טנימוטו, איש הכנסיה, שסייע בימים שאחרי ההפצצה לאנשים רבים, ובשנים שאחר-כך נסע בעולם כדי לסייע להיבקושה ולפעול למען השלום, איבד את כל החיוניות שפיעמה בו. בהרף עין אחד איבדו השישה את בריאותם, את מכריהם ואת רכושם. בתוך זוועת ההרוגים והפצועים והחורבן ניסו לשרוד. כשנדמה היה שהתחילו להתאושש, תקפו אותם תופעות גופניות מוזרות ומייסרות, תוצאותיה של הקרינה, ובשארית חייהם סבלו מטווח ארוך של פגיעות, כולל סרטן ותשישות כרונית. במפתיע, איש מהם לא הביע זעם כלפי האמריקאים. אם הובע כעס הוא הופנה אל עמם שלהם שהתעקש להמשיך במלחמה. הרסי מצביע על גישה של השלמה ושל אי-בזבוז אנרגיה על מה שלא ניתן לשנות, מעין "זה מה יש, ועם זה נצטרך להתמודד". ארבעים שנה אחרי ההפצצה הוא עדיין מאתר בקרב מרואייניו, שרובם אינם מכירים זה את זה, רוח קהילתית מרוממת, שאותה הוא משווה לזו ששררה בלונדון בימי הבליץ.

למרות שהרסי מספר סיפורים קורעי לב, הכתיבה שלו דיווחית-עיתונאית, כמעט חפה מרגש. דווקא מתוך המינימליזם הזה עולה זעקה, שכן הוא אינו חוסך בפרטים על פגיעות גופניות מעוררות חלחלה ועל מכאובי לב ונפש כאחד. מלחמה היא דבר נורא, הוא אומר לנו, כמעט מבלי להתייחס למלחמה עצמה, וגם לא לשיקולי הבעד והנגד שקדמו לפצצה. רק בפרק האחרון, ממש לקראת סיום, הוא מתריע בין השורות מפני התפתחותם של כלי הנשק להשמדה המונית, כשהוא מונה את הנסיונות שנעשו על ידי אומות שונות בפצצות אטום ובפצצות מימן בארבעים השנים שאחרי הירושימה. מלחמה היא לא רק גופות "לגיטימיות" של חיילים בשדה הקרב. היא גם שדה קטל של אזרחים שנקלעו שלא בטובתם אל הסופה. הנשק הולך ומשתכלל, והסבל שהוא ממיט הולך ומעצים.

הירושימה לא שברה שיאי הרוגים. מספר חודשים קודם לכן נהרגו בטוקיו בלילה אחד כמאה אלף איש כתוצאה מפצצות תבערה שהומטרו על העיר. אבל הירושימה מסמלת את תחילתו של העידן האטומי, את הופעתו של נשק יום הדין, שבכוחו להמיט כליה על כולנו, ולכן הפכה לסמל, ולכן ממשיכים לדבר ולכתוב אודותיה עד היום.

"הירושימה" הוא ספר עוצמתי. הוא הותיר עלי רושם עז בקריאה ראשונה לפני שנים רבות, וגם בקריאה שניה כעת כשקראתי אותו כהשלמה ל"הספירה לאחור 1945".

חשוב ומומלץ.

Hiroshima – John Hersey

אחוזת בית

2005 (1946, 1985)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי