קטגוריה: ספרים מומלצים

זמירה ומירי הן חברות מילדות, גדלו בית מול בית בשכונת תל גיבורים בחולון, ונפשותיהן נותרו קשורות זו בזו גם בשנות העשרים לחייהן. השנה היא 1967, רגע לפני מלחמת ששת הימים. זמירה עובדת כפקידה במחלקת החקירות במשטרה, ומירי היא נשואה טריה לרפול, סוכן משטרתי, שהיכה אותה לפני שנישאו, ולא שינה ממנהגו גם לאחר החתונה. כשמירי מזעיקה את זמירה כדי לספר לה שרפול נעלם, זמירה פותחת בחקירה משל עצמה, מנסה להקדים את החקירה הפורמלית, אולי חושדת שמירי אינה מספרת לה את כל האמת ומבקשת לגונן עליה, אפילו באמצעות שיבוש הליכים. גילוי גופתו של רפול מעלה הילוך בשתי החקירות, וזמירה תיאלץ להתמודד עם טראומות העבר שלה ולחדש קשרים שניתקה בשכונת ילדותה.

זהו סיפור על חברוּת, על חיי מצוקה, על אימהוּת, על התנהלות בלתי שוויונית של משפחות פטריארכליות, על מעמדן הנחות של הבנות במשפחה, בעבודה ובחֶברה. שוביניזם הוא השפה המקובלת, ובשכונה שבה שולטים פשע ואלימות הוא בוטה במיוחד. מכיוון שהסיפור מעוגן בשנות הששים, הנסיון של זמירה לחרוג מתפקיד הפקידה לתפקיד החוקרת נדון להתקל בקירות, והיא נאלצת לתמרן, להעמיד פנים ולהפר איסורים כדי לבצע עבודה שהיתה יכולה לבצע בכשרון ובהצלחה לו ניתן לה לעסוק בה בגלוי. זהו, כמובן, גם סיפור בלשי על תעלומת רצח ועל נסיונות לפתור אותה. ברקע שוררים החרדה שלפני המלחמה, הפחד בעיצומה, והאופוריה שאחריה (אוסיף בסוגריים שבשל שמו של הספר חשבתי שהוא יעסוק בשד העדתי. הוא לא).

לצד שתי הנשים הצעירות נמצא בספר כמה דמויות מעניינות. בשכונה נתוודע אל תקווה השבורה, אמה של זמירה, שכנתה רוזה ניצולת השואה, ושכנתה סימה העובדת קשה כדי לפרנס את בנה. בתחנה זמירה מוקפת בזומר המפקד, שחייה שלובים בחייו, בסגנו ביטון המאוהב בה, וברופא סירוטה שנוכחותו עשויה להוות הבטחה לשינוי. הערכתי את יכולתה של הסופרת לדבר בלשונן של נשות השכונה ובסגנונן, והדבר בולט במיוחד בדמותה של תקווה. פחות הערכתי את סגנון דיבורם של הגברים, שלהם ייחסה רק את השגיאה הנפוצה של השימוש ב-י' במקום ב-א' בלשון עתיד, בעוד הם מתנסחים בבהירות, במשפטים שלמים, וללא שגיאות נוספות. התוצאה אינה אמינה.

האם נדע מי רצח את רפול? כדי להתמקד בכיוון חקירה מסוים, כל חוקר, ובמקרה הזה גם החוקרת בסתר, בעצם צריך לבחור את הסיפור המתקבל על דעתו ולהזניח את הסיפורים האפשריים האחרים. האם הסיפור שבחרה המשטרה הוא הסיפור האמיתי? הבחירה להאמין או לדחות היא בידי הקוראים. בעיני, הסיום הבלתי חד-משמעי, למרות סגירת התיק, הוא אחד ההיבטים המוצלחים של הספר.

קריא ושונה ומקורי לסוגו, ולכן מומלץ.

עם עובד

2023

אורנה פורת, השחקנית ומייסדת התיאטרון לילדים ולנוער הקרוי על שמה, נולדה בשם אירנה קליין בגרמניה ב-1924 למשפחה נוצרית. כילדה בת עשר הצטרפה לתנועת הנוער של היטלר, ונכבשה לפאתוס שלה, למרות ההסתייגות של הוריה, שבחרו לא להרשם למפלגה למרות הלחץ הסביבתי. ב-1942, כשכבר היתה שחקנית מקצועית, למדה לראשונה על המתרחש במחנות הריכוז, כשבעלה של אחת העובדות בתיאטרון, ששימש כשומר בברגן-בלזן, חזר לביתו שבור וסיפר את שראו עיניו. בראיונות סיפרה כי באותו היום, למרות שהתקשתה להאמין לאשר שמעו אוזניה, החליטה כי מקומה אינו בגרמניה. מפגש עם קצין בריטי יהודי, שחקר אותה אחרי המלחמה, קבע את גורלה. יוסף פרוטר היה יליד קלן כמוה, ותושב ארץ-ישראל. גורלה נקשר בגורלו, השניים עלו ב-1947 לארץ, והשאר היסטוריה.

ליטל פורת, בתם של אורנה ויוסף, מספרת על חייה של אירנה מיום היוולדה ועד תום המלחמה. את הספר הגדירה כבדיונגרפיה, וככזה הוא דבק בעובדות המרכזיות, ומניח לדמיון להפליג לתיאור פרטני של היומיום, לארועים שיכלו לקרות, ואולי גם לדרמטיזציה (מכיוון שהכותבת אינה מצביעה על הגבול בין המציאות לדמיון, אני מניחה שכמה צירופים דרמטיים נועדו להעצים את הסיפור. יכול להיות שאני טועה). מן הספר מצטיירת דמותה של צעירה מוכשרת, סקרנית, תאבת ידע, בעלת לב רחב ורחום, שהולכת אחר רגשותיה גם אם הם חורגים מן התלם. דרך דמותה של אירנה אנו מתוודעים לאווירת התקופה, החל ממעמדה של האשה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בדמות האם שתמרנה בין כניעה למעמדה כמספר שתים במשפחה לשאיפותיה עבור בנותיה, דרך ההתפשטות המהירה של הנאציזם בחברה הגרמנית, ועד גלגוליה של הצעירה במלחמה מן התיאטרון שנסגר למפעל יצרני במחיצתם של עובדי כפייה, ולשירות במחנה צבאי כמפעילת זרקורים לגילוי מטוסי אויב.  

אירנה עוברת במהלך השנים תהליך של התפכחות. הקסם הנלהב של פעילות תנועת הנוער מתפוגג נוכח ארועים שקשה להסביר אותם. חברה לכתה נעלמת עם משפחתה בלי מילת פרידה, ואיש אינו מדבר עליהם שוב. בן פגוע נפש של חברי המשפחה נחטף לאור היום, והוריו עוברים מסע יסורים בנסיון שווא לעלות על עקבותיו. פער נפער בין הנערה ואביה, כשהוא בוחר בשתיקה במקום להביע בקול את הסתייגותו מדרכה, בין אם משום שאין דנים עם ילדים בענייני השעה, ובין אם משום שאין לסמוך על ילדים שלא ישמיעו בפומבי דעות שהם שומעים בבית. ספרי קריאה אהובים הופכים לאסורים. מפגש עם יהודים ועם צוענים מפוגג את תדמית תת-האדם והמפלצות שיוחסה להם. וכאמור, המפגש עם השומר בברגן-בלזן מערער את האמונה התמימה במדינה, בעם ובהנהגה. אירנה מוצאת עצמה מעורבת מעט בפעילות אסורה, פחות מתוך תודעה פוליטית ויותר מתוך רצון לסייע לנרדפים. למרות שהיתה רק ילדה כשהצטרפה לתנועה, אירנה מרגישה שעליה להענש על שהאמינה בטיפשותה לנאצים. את הצעד הדרסטי עשתה אחרי המלחמה, כשהשליכה מאחורי גבה את קריירת המשחק שהחלה לטפח, ועקרה, נטולת שפה, אל ארץ זרה, ארצם של קורבנות התרבות שבה גדלה ושאותה אהבה.

כפי שצוין קודם, אין בספר הבחנה בין קורותיה של אירנה הספרותית ובין אלה של אורנה האמיתית. כמעין תחליף, ומכיוון שהספר מסתיים בסיומו של הפרק הגרמני בחיי אירנה ואינו ממשיך אל הפרק הישראלי, הסופרת צירפה בכמה נקודות בעלילה הערות שוליים שמשקיפות אל העתיד, ולהבנתי לקוחות מן המציאות ומעגנות בה גם את המתואר באותן נקודות. הערות אלה משתלבות היטב בעלילה.

ליטל פורת כתבה ספר סבלני מאוד, גדוש פרטים ופרטי פרטים יפיפיים. הנופים, האנשים, הארועים – כולם משתלבים למסכת חיה ונושמת. על המניע לכתיבה, ועל שביקשה – והצליחה – להביע, אפשר לשמוע מפיה בשיחה עם גואל פינטו.

מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה דביר

2023

כותרת משנה: סיפורו של המנהיג ששינה את העולם

"צ'רצ'יל חשוב היום כי הוא הציל את הציוויליזציה שלנו. ולב הענין: הוא היה היחיד שהיה יכול לעשות זאת. דמותו היא ההפרכה המהדהדת לעמדתם של ההיסטוריונים המרקסיסטים הסבורים כי ההיסטוריה היא סיפור של כוחות כלכליים עצומים ולא של אישים"

כשהוצע לבוריס ג'ונסון, אז ראש עירית לונדון ומאוחר יותר ראש ממשלת בריטניה, לכתוב ספר על וינסטון צ'רצ'יל, הוא נענה ברצון. אמנם נכתבו על האיש ספרים רבים, ועדיין נכתבים, אך ג'ונסון, שנחרד מן הפגיעה במוניטין של גיבורו במסגרת התהליך המתמשך של ניתוץ מיתוסים ופרות קדושות, האמין שיש מקום לספר נוסף. זו אינה ביוגרפיה מסורתית, העוקבת אחר האדם מלידה ועד מוות, אם כי פרטים ביוגרפיים רבים, אישיים ופוליטיים, נכללים בספר. זוהי בעיקר הארת דמותו ופעילותו של צ'רצ'יל, והתמודדות עם שפע ההתנגדויות וההשמצות שהוטחו ומוטחות בו. כפי שאפשר להבין מן הציטוט הפותח, ג'ונסון הוא מעריץ נלהב של צ'רצ'יל. "הוא היה יחודי, מוגזם, תיאטרלי […] וגאון של ממש", הוא כותב בעמודים הראשונים. יחד עם זאת, הוא אינו נמנע מלמנות את חסרונותיו ואת שגיאותיו, גם אם במרבית המקרים הוא מצליח למצוא לו צידוק.

צ'רצ'יל מוכר בדרך כלל כמי שהנהיג את בריטניה בתקופת מלחמת העולם השניה, האיש שהבטיח לעמו דם, עמל, יזע ודמעות, והצליח להפיח בו נכונות אמיצה לעמידה איתנה בתקופת הבליץ ולהשתתפות בקרבות מול מדינות הציר. "בזכות צ'רצ'יל – וברגעים מכריעים, אך ורק בזכותו – בריטניה החזיקה מעמד […] הוא גרם לאנשים לחוש תחושת אצילות, התרוממות רוח: לחוש שמה שהם עושים טוב יותר וחשוב יותר מכל דבר שעשו אי-פעם קודם לכן […] הוא נתן לאנשים דרך לראות את עצמם: קבוצה קטנה של גיבורים". ג'ונסון עוסק בהרחבה בהיבטים נוספים של פעילותו של צ'רצ'יל באותם ימים, החל בהתנגדותו הנחרצת לפשרה עם הגרמנים בטרם פרוץ המלחמה, למרות האוירה הכללית בבריטניה שנטתה לפיוס עם היטלר, דרך הלחץ שהפעיל על ארצות-הברית בשלל אמצעים, כולל קסם אישי וחנופה, כדי לגרום לה להצטרף למלחמה, ועד תוכניתו לעלות על אוניה ולצפות מקרוב בפלישה לנורמנדי, תכנית שרק בקושי הצליחו למנוע ממנו לממש.

ג'ונסון מספר גם על פעילותו של צ'רצ'יל במלחמת העולם הראשונה, על התנגדותו לחומרה שבהסכמי ורסאי – "במלחמה – נחישות, בתבוסה – מרי, בניצחון – רוחב לב, בשלום – כוונה טובה" – על מעורבותו הלוחצת בפיתוח הטנק, על חלקו בעיצוב המזרח התיכון, על השקפותיו בנושאים כמו הקומוניזם – הוא צפה את עוולותיו ואת נפילתו – והאיחוד האירופי – הוא היה בעד איחוד וכנראה נגד הצטרפות של בריטניה אליו (ג'ונסון דחף להיפרדות) – על חוקים חברתיים שקידם, ועוד. הוא מתאר גם את פעילותו הספרותית הענפה: שלושים ואחד ספרים, עשרות נאומים וקריאות ביניים ושאילתות בכל חודש, נאומים שמילאו שמונה-עשר כרכים ושמונת אלפים ושבע מאות עמודים, מיליון מזכרים ומכתבים, ובנוסף אליהם ציורים ויצירות בלבנים. הוא קרא אלפי ספרים וניחן בזכרון של פיל, הוקסם מטכנולוגיה, טיפל בפרטים קטנים ובתמונה הגדולה, והיה מסוגל לקבל החלטות גדולות ברגע.

ג'ונסון מונה גם אחד לאחד את כל מה שנחשב לכשלון של צ'רצ'יל, מערכת גליפולי במלחמת העולם הראשונה, יחסו לשאיפות העצמאות של הודו, הטבעת הספינות הצרפתיות במרס אל כביר, זגזוג בין מפלגות, ועוד. כאמור למעלה, במרבית המקרים הוא מוצא לגיבורו צידוק, ומציג כשלון כסוג של הצלחה, או לפחות ככשלון חלקי שאינו בהכרח תלוי בצ'רצ'יל – ואולי הוא צודק בפרשנותו. מכל מקום, כל המקרים יחדיו היו יכולים להכריע כל פוליטיקאי אחר ולסלק אותו מעין הציבור לצמיתות. מדוע צ'רצ'יל שרד ואף התרומם לפסגות חדשות? ג'ונסון סבור כי הסיבה לכך היא ש"מעולם לא דבק בו שמץ קורטוב של שערוריה. אף אחד מהאסונות שלו לא התקרב לקרסולי היושרה שלו".

"כשפוגשים את וינסטון בפעם הראשונה רואים את כל החסרונות שלו, ובשארית חייך אתה מגלה את מעלותיו", כך נאמר עליו בזמנו. הוא היה נהנתן, חובב מותרות עליז (למרות הדכאון שיוחס לו ושאתו ידע להתמודד), ראוותן בעל אגו גדול, גס רוח למדי, ישיר עד בוטות, והשתמש בטרמינולוגיה שהיתה מקובלת בזמנה ונשמעת רע מאוד היום. שפע של ציטוטים מביכים נקשרו בשמו, ביניהם אמירות קשות על מהטמה גנדי והתיחסות מקוממת להשבחת המין האנושי. ג'ונסון מבקש שלא לבודד כל ציטוט, אלא להתבונן בתמונה כולה: "כל הציטוטים המביכים האלה נאספו על יד אנטי-צ'רצ'יליאנים לאורך השנים. עצמותיהם הלבנות המחרידות מונחות בפינת התמונה. אבל הן רק חלק מנוף עצום ומפואר. אף לא אחד מהדברים הללו הרתיעו בזמנם אי-מי מאיזה צד של המפה הפוליטית".

בוריס ג'ונסון הוא כותב רהוט ונלהב, וינסטון צ'רצ'יל היה אישיות דגולה (גם אם מתייחסים בביקורתיות לאופן בו ג'ונסון מנקה אותו מכל פגם), והספר מרתק.

The Churchill Factor – Boris Johnson

שיבולת

2021 (2014)

תרגום מאנגלית: ימימה עברון

כשהאחים ארווין ונורמן מונבלום זכו בירושה שהשאיר להם סבם, ארווין בחר לקחת את חלקו במזומן, הקים סוכנות נדל"ן, והשקיע בבתים להשכרה. נורמן העדיף לקבל את חלקו בצורת תשלום עבור לימודים אקדמאים. בגיל שלושים ושתיים, אחרי שהתנסה בשישה תחומי לימוד שונים, והבין שלא יצליח להיות מומחה באף אחד מהם, פרש נורמן מלימודיו. כעת, שנה אחר-כך, הוא עובד כפקיד בסוכנות של אחיו, יושב במשרד מרופט, ואחראי על ניהול ארבעה בתי מגורים מתפוררים במנהטן. פעם בשבוע הוא נוקש על דלתן של כל הדירות שעליהן הוא מופקד, גובה, או מנסה לגבות, את דמי השכירות, שומע את תלונותיהם, המוצדקות מאוד, של הדיירים בבניינים המתוחזקים בקושי, ומנסה לראשונה למצוא את מקומו בעולם האמיתי שמחוץ להרצאות ולספרים.

כשנורמן מתבונן בבבואתו הוא רואה גבר "רזה, כהה, שלֵו באופן אידיוטי, חתום בבועה הרמטית דקה שרק הבהובי צבע חדרו אליה מן החוץ". וכך, בתוך הבועה, הוא מתנהל בעולם. שבוע אחר שבוע הוא נגרר בעל כורחו אל חיי דייריו, ושבוע אחר שבוע הוא מצליח לא לתת לצרותיהם לגעת בו, מסתפק באיסוף דמי השכירות ובפיזור הבטחות שווא לטפל בכל מה שמקולקל. עולם שלם של אומללות ממתין לו שם: זקן יהודי, שכבר חצה את גיל מאה, והוא שיכור, מתפקע מאנרגיה זועמת, וממרר את חיי שכניו בשל הזוהמה שהוא צובר בדירתו ומחוץ לה; שתי אחיות הסובלות בקושי זו את זו, ומאוחדות רק באהבתן לאחיין המתגורר אִתן, גבר צעיר שאותו הן מנסות לשמר כילד מפונק נצחי; בלשן איטלקי בעל גינונים אציליים, שחש רדוף וחולה בשל הקיר הנפוח והרטוב בשירותים; יהודי ניצול שואה, שמנסה למנוע מדודו הזקן והאגרסיבי להשתכן אתו ועם משפחתו; צעיר סיני, שעושה הכל כדי להרחיק עצמו מתרבות הוריו, מנהל חיים מופקרים ומאמץ לשון כנופיות; יהודי מוכר ממתקים ברכבת, שעושה עצמו ליצן בעבודתו למרות הבור השחור שבלבו; חצוצרן לבן ומתופף שחור, החולקים דירה והתנהגות אקסצנטרית, ואינם מסכימים ביניהם על דבר; גבר מזדקן, התלוי לחלוטין בבתו, ומצליח לא לראות את אישיותה האמיתית; גרמניה אנטישמית, שבו-זמנית מביעה את שנאתה ליהודים ומנסה להסתיר אותה; ועוד דמויות, ששונות לחלוטין אלה מאלה, אך כל אחת מהן שרויה בגיהינום משלה, וכולן חולקות מגורים בבניינים מטונפים ומוזנחים, המהווים סכנה לדייריהן. נורמן, שמנסה לשמור על ניתוק, למרות שכל אחד מן הדיירים מבקש למצוא אצלו אוזן, חש כי "איכשהו הוא הושלך לתופת מלאה אנשים".

"ההתבודדות שלו עכשו היתה תוצאת חילוף החומרים שלו, המצב התמידי הזה של שאיפת השמחה ונשיפת העצבות. בהדרגה סיגל לו נשימות שטוחות יותר, והשתים התמזגו למרבה החסד לכדי שביעות רצון מלנכולית". בתוך המלנכוליה הזו התנהלו חייו של נורמן במשך כשנה. אבל משהו פקע בו – אולי אי אפשר באמת להתנתק כליל – והוא יצא למסע צלב לשפר את חיי הדיירים. נסחף בשגעון לדבר אחד, החל להכנס לדירה אחר דירה ולתקן את כל הדרוש במו ידיו, בסיועו של גיילורד, עובד התחזוקה השחור. אין לו כישורים לעבודות כאלה, אין לו כסף לממן אותן, אבל אין לו גם שום יכולת לעמוד בפני גל הפעילות ששוטף אותו, מבלי שהוא עצמו מבין את מקורו ואת מטרתו. "הם נכנסו לתוכי, ואני לא יודע איך להוציא אותם", הוא אומר לגיילורד כשהוא מנסה לשכנע אותו להצטרף למאמץ המטורף."אני גם לא חושב ששיפרתי את המצב של כל היתר. אבל אני חייב לגמור עם זה ולראות איך כל זה השפיע עלי".

העולם שמתאר וולאנט נטול תקווה, נטול אושר, נטול יכולת לאושר. על כריכת הספר נכתב כי זהו הקומי והאופטימי מארבעת ספריו של הסופר, שנפטר בגיל צעיר, אבל לכנות את העבודה הצולעת של נורמן קומית, או את השחרור הזמני שהוא חווה אופטימי, זו מתיחה בלתי ריאלית של גבולות המונחים הללו. נורמן, גיילורד, והשרברב המסייע להם, חווים אושר משכר ומופלא, כשהם משלימים את עבודתם וספוגים באלכוהול, אבל הם יודעים היטב כי בעצם לא שינו דבר. אולי די להם באותו רגע באשליה, אחת משלושת היסודות שעליהם מדבר שוגרמן: "אומץ, אהבה, אשליה (או חלום, כרצונך) – מי שיש לו את כל השלושה, או שניים מהם, או לפחות אחד – זוכה במה שיש לזכות בו; אלה שאין להם אף אחד מהשלושה הם הכשלונות". לפעמים גם לאשליה זמנית יש ערך.

וולאנט, שהכרתי ב"המשכונאי" הכואב והנוגע ללב, היה סופר מוכשר, בעל כושר תיאור פנטסטי, והתרגום של רנה ורבין עושה לו שירות מצוין. בזכות אלה, או "באשמתם", הספר, שמתאר גיהינום עירוני במירעו, הותיר אצלי מועקה קשה. בכל זאת, בשל הכתיבה הטובה, מומלץ.

The Tenants of Moonbloom – Edward Lewis Wallant

ידיעות ספרים

2019 (1963)

תרגום מאנגלית: רנה ורבין

שָֹרַי לילנבלום נעלמה למשך מספר ימים. בבית שבישוב הצופה על המכתש הגדול בנגב, ציפה בחרדה לחדשות על גורלה בנה עילי. אביו בועז היה בטוח שאשתו תשוב. אחותו נעמי, שעזבה את הישוב מזמן, באה לשהות עם המשפחה עד חלוף המשבר. מטיילים מצאו את שרי עטופה בחלוק, יושבת על כיסא בלבו של המכתש, לוגמת מרטיני. מאוחר יותר התגלה סרטון שצילמו מטיילים אחרים, ובו נראתה שרי הופכת באמצעות שואב אבק חול מדברי לענן ממטיר גשם.

שרי שבה הביתה, בלי מילת הסבר, בלי התנצלות, קצת מבולבלת, מאוד מסוגרת בעצמה. כשהיא מתעשתת, היא שבה לעסוק בהמצאותיה המקוריות – מטריה שנפתחת מעצמה כשהיא חשה שעומד לרדת גשם, פותחן קופסאות באמצעות קרן לייזר, וכיוצא באלה – אבל לא בחדר העבודה שלה, אלא בחצר, שם היא מעוררת חששות וחרדות בלב שכניה. נעמי, אשת הייטק מעשית, מזהה את הפוטנציאל של השואב מן הסרטון, והיא נחושה להפוך את ההמצאה למכרה זהב. היא מגייסת משקיעה, מאתרת מקום להקמת מפעל סמוך לישוב, ומתחילה לגייס עובדים.

אם כל זה נשמע בדוי והזוי, מה נחשוב על הבתים בהם מתגוררים תושבי הישוב, בתים שבנה אדריכל שוויצרי משונה, שהותיר בהם חללים חבויים ומפותלים, אשר אפילו דייריהם אינם מסוגלים לחשוף את כל צפונותיהם? ומה נגיד על אשה שסובלת משינה משעממת נטולת חלומות, אלא אם היא ישנה בחברת בעלה וחולמת את חלומותיו? ואיך נעכל את תעלומת מקמפרי, תייר אירי שנעלם במכתש, אך חפצים אישיים משלו שבים וצצים לאורך השנים, ויש האומרים כי הוא עצמו נגלה פה ושם למטיילים אקראיים?

מקבץ המוזרויות הלז, יחד עם סגנונו השטותניקי מעט של הסופר, גרמו לי לחשוב על פני דפים רבים שזוהי יצירת נונסנס. השתטות לשם השתטות עשויה להיות חביבה, ופה היא אכן כזו, אבל מה שמשך אותי לקרוא את הספר, פרט להנאה ולחיוך שגרם לי, היו הדמויות. בתוך כל ההתרחשויות הבלתי אפשריות, בני משפחת לילנבלום היו אפשריים בהחלט, מעניינים, מעוררי סימפטיה, והייתי סקרנית לגלות לאן תיקח אותם העלילה.

בהמשך התברר שיש בספר יותר מהשתטות גרידא. בתוך התערובת הסיפורית העליזה נמצאת סאטירה משעשעת על התנהלות חברות הייטק; עולות שאלות על זוגיות, על היחיד בתוך הזוג ועל הסתגלות ופשרה; מוצגות דרכי התמודדות עם הפער שבין המציאות לחלומות; נדון הקונפליקט שבין יצירתיות לשמה לעסקים ולרווחים; מושם תחת זכוכית מגדלת הקו הדק שבין כוונות טובות לגרימת עוול; מסופר על מקומו של החריג בחברה; ועוד. בין כל אלה חווה עילי תהליך של התפכחות ושל התבגרות מאוחרת, ויחד עם אמו, כל אחד מהם בדרכו שלו, הוא לומד לפרוש כנפיים.

אחד הסיפורים החביבים על עילי מילדותו היה סיפור הירח מחלם שסיפרה לו אמו. אחד מחכמי העיר, שביקש לשמר את יופיו של הירח, המתין ללילה של ירח מלא, הניח לו להשתקף בדלי מלא מים, ואז כיסה את הדלי והאמין שבכך לכד את הירח. "לפעמים האמונה של אדם שהוא מחזיק בירח זה הדבר היחיד שמגן עליו מהמציאות", כך פירשה שרי. לנוכח המאורעות שפוקדים את המשפחה, עילי יצטרך להחליט אם להתעמת עם המציאות. שרי, שהיא דמות מקסימה בתערובת החולמנות והמציאותיות שלה, אומרת על עצמה כי "לבני אדם יש תמיד נטיה לראות ישר את החריג, את מי שיוצא מהשורה. אבל הם בכלל לא חושבים כמה קשה לחלק להשאר כל החיים בתוך הקווים". גם היא תצטרך לבור את דרכה, בתוך הקווים או מחוץ להם.

נהניתי מאוד לקרוא את הספר, ורק הבחירה להשמיט ממשפטים רבים את הנושא ולפתוח אותם בפועל, הפריעה לי. הסגנון הזה צורם לי כשאני פוגשת אותו במידה הולכת וגוברת בשיח ברשתות חברתיות וגם בשפת דיבור, אבל חורק ומגרד לי ממש, כמו ציפורן על לוח, כשהוא פולש לספרות.

בחרתי לקרוא את הספר בגלל שמו המושך, נשארתי בגלל רוחו הטובה, נושאיו המעניינים ודמויותיו המתחבבות. מהנה ומומלץ בהחלט.

כנרת זמורה

2023

תשעה סיפורים מרכיבים את הקובץ "שנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים". אליס מונרו כותבת, כדרכה, על נשים קנדיות, בעיקר במרחב הכפרי של אונטריו, עם גיחות לערים הגדולות טורונטו וונקובר. מעמדה של האשה כבת להורים וכבת זוג עובר כחוט השני בכל הסיפורים, והחמצות, הנובעות ברובן מאי-הבנות ומתקשורת פגומה, הן מנת חלקן. בכמה מן הסיפורים ההחמצות והטעויות מכריעות את הדמויות, ואוירת נכאים מדכדכת שורה על העלילות. אבל פה ושם מבצבצת תקווה לשינוי, אילו רק תצוץ התובנה שאפשר אחרת ויימצאו הכוח והתושיה הנדרשים לשינוי, שבחיים המתוארים בספר הוא מחייב מהפך מחשבתי של ממש.

גיבורת הסיפור, שנתן לספר את שמו, היא כזו. הקצר בתקשורת במקרה שלה נובע ממתיחה מרושעת, אבל היא בוחרת לא רק להאמין במה שייטיב איתה, אלא גם קמה ועושה מעשה שמשנה את חייה (הסיפור עובד לסרט קולנוע. לא צפיתי, אבל אני מתקשה להאמין שניתן להעביר יצירה מהודקת ומזוקקת שכזו אל המסך מבלי לחטוא בדרמטיזציה עודפת). לעומתה, אלפרידה, גיבורת "רהיטים משפחתיים", קרובת משפחה של המספרת בגוף ראשון, בחרה, במודע או שלא, להצמד למוכר ולשקוע בשגרה. המספרת, לאכזבתה המרה, גילתה בבגרותה שגיבורת ילדותה התוססת, הזוהרת, הבלתי שגרתית, אינה שונה מן המבוגרים המאובנים, הטרחנים והשמרנים שהקיפו אותה. ואולי גיבורת הסיפור אינה אלפרידה, אלא דווקא המספרת, שנטלה מקרובתה את האומץ להיות אחרת וגם את הדחף לברוח מן השגרה. "זה היה השקר שקיויתי שלא אצטרך לשקר עוד לעולם, הבוז שקיויתי שלעולם לא אצטרך להפגין כלפי דברים שהיו חשובים לי באמת. כדי שלא איאלץ לעשות זאת יהיה עלי להתרחק מהאנשים שהכרתי פעם". הסיפור הזה, שהוא אחד מן השניים שכנראה יישארו איתי לאורך זמן, יותר מהאחרים הטובים אף הם (השני הוא "נחמה" שמספר על החיים לצד גבר אובססיבי לרעיון, מלא להט וחסר יכולת להרפות), מדגים את המורכבות שהסופרת טווה בתוך המסגרת של סיפור קצר. מה אנחנו באמת יודעים על הקרובים לנו? האם התפקיד שאנחנו מטילים על אחרים הוא זה שהם אכן נוטלים על עצמם? מה משמעותי יותר, המציאות או הפרשנות שאנו נותנים לה? וכמובן, הנושאים הגלויים על פני השטח, ביניהם הפער בין החלום למציאות, ובין העצמי למסורתי, ובשוליים גם מעט על מלאכת הכתיבה ועל היווצרותה של סופרת.

למעט הסיפור האחרון, כל הסיפורים, שתורגמו היטב על ידי עדי גינצבורג-הירש, מתוארים מנקודת המבט של האשה, ומתרחשים בעיקר בתוך ראשן של הדמויות. באחדים, כמו ב"קוויני" וב"רהיטים משפחתיים", האשה צופה מבחוץ בחייה של אשה אחרת, ומבקשת לבור לעצמה חיים אחרים. באחרים, כמו ב"גשר תלוי", מתרחש ארוע כלשהו שגורם לאשה להתבונן בחייה ואל תוך עצמה. כולם כאחד ניחנו ביכולתה של מונרו ללכוד את הניואנסים הדקים ביותר, ולגבש אותם לכלל יצירה ספרותית משמעותית, שלמרות האינטימיות הסיפורית מדברת אל הכלל.

מה אוכל לומר על סיפוריה של מונרו שטרם אמרתי בהזדמנויות קודמות? אולי רק אחזור על דבריו של ג'ונתן פרנזן, שכבר ציטטתי בסקירה אחרת: "ציטוט לא יעשה צדק עם הספר, וגם תקציר לא", אלא "הדרך לעשות אתו צדק היא לקרוא אותו". לכן, למרות שברון הלב שנוכח בכל הסיפורים ולופת גם את הקורא, אמליץ בחום על קריאתו.

נ.ב. "שנאה, ידידות, אהבה, חיזור, נישואים" הוא הגרסה הקנדית למשחק הגורל והנייר המקופל הישראלי "אהבה, שנאה, קנאה, ידידות". מי אמר עולם קטן?

Hateship, Friendship, Courtship, Loveship, Marriage – Alice Munro

מודן

2020 (2001)

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש

"ככה זה אתנו, המשוגעים. אנחנו מבינים מצוין. יותר טוב מכולם". לַלָּה, המאובחנת כסובלת מהפרעת אישיות בי-פולארית, מספרת בשצף-קצף על חייה כילדה וכנערה חריגה ובלתי מקובלת, החווה ניכור והזנחה מצד הוריה ואי קבלה מצד בני גילה. בעת התקפי היפומאניה – מופע מאניה בעל עוצמה נמוכה יחסית – היא חשה בין השאר אי-שקט, תחושת עליונות וחוסר סבלנות. אלה באים לידי ביטוי במונולוג שהיא נושאת כשהיא מאושפזת במחלקה לפגועי נפש, תחליף למאסר שהיה נגזר עליה בגין מעשה אלים שביצעה, ושפרטיו יתבררו במהלכו של הספר.

קוים רבים משותפים לללה ולהולדן, גיבורו של "התפסן בשדה השיפון" (על המחווה להולדן ספרה מגי אוצרי בראיון, שבו דברה בפתיחות גם על הרקע האישי לכתיבת הספר). שניהם בני נוער על סף הבגרות, הרואים את העולם בשחור-לבן, מעבירים בזעם ובבוז ביקורת על החברה בכלל ועל המבוגרים בפרט, חשים עליונות כלפי כל מי שאינו עומד בסטנדרטים שקבעו, עוסקים באופן כזה או אחר בניצול מיני, ותוהים על משמעות החיים. שניהם מלווים בדמות צעירה וטהורה, אי של יציבות בתוך סערת חייהם. לשניהם גם צדדים רכים ופגיעים, שיש "לחפור" מעט כדי למצוא אותם. "חיבוק זה טוב", אומרת ללה ברגע של רוך, "חיבוק עזר לי קצת לפעמים, אבל חיבוק עוטף רק את הגוף. וזה לא מספיק כי בתוך הגוף שלי אני לבד, ונגד זה אין מה לעשות". שניהם כמהים להבנה, ונואשים מלמצוא אותה. ללה, ברגע של כנות, מגלה שהיתה רוצה להבין את הזולת, אבל אין לה יכולת להתמודד עם מורכבות הרגשות של מי שאינו היא. "לפעמים עדיף להמשיך לחשוב שאנשים הם פלקט. לא לגלות שלכל אחד יש חרא בחיים. כשאנשים נהיים ישויות מורכבות אז גם הרגש נהיה עיסה, ולמי יש כוח לזה".

חוויתי עליות ומורדות במהלך הקריאה. יש משהו משחרר ביכולת להפשיט כל נושא מורכב עד לליבתו הפשטנית, ולהשתלח בו ללא מעצורים. נכבשתי תחילה בחופש הזה, אבל הוא קיבל בהדרגה – או שלקח לי זמן להבחין – גוון דווקאי שעיקֵר במידה מסוימת את ההנאה מן ההתמודדות עם האמירות הנוקבות ומשולחות הרסן של ללה. ושוב בהדרגה – או שוב עיכוב שלי – תפיסת העולם שלה הלכה ופינתה מקום לאישיותה, לחוויותיה, ליאוש ולטלטלות שהיא חווה, והלב נכמר.

"אנשים שומעים אותי אבל לא מנסים להבין מה עומד מאחורי. מה הסיבות לתוצאה שהיא אני". אולי זהו המשפט החשוב ביותר בספר.

כתוב היטב, נכנס ללב ומומלץ.

ציור העטיפה הנאה הוא של אביטל בורג.

שתים בית הוצאה לאור

2023

עשרים שנה אחרי מה שהוא מגדיר כ"הרגע שסימן את סוף הילדות שלי", כריסטיאן שב לספר עליו. הילד בן הארבע-עשרה, בן לאב שחלם לשנות את העולם ונכנע לצרכים הדוחקים של המציאות – "הלהט לשנות את פני בוליביה נכנע לצורך לתחזק את האוטו" – ולאם שילדה את עצמה מחדש במנותק מבעלה ומשני בניה – "אמא רצתה לנהוג לבד תמיד. ואני לא מדבר על מיניבוסים" – נקלע עם אחיו הצעיר גוסטבו לפרשיה מוזרה פרי תכנונו הנואש והבלתי מחושב של אביו ששקע בחובות.

גבריאל ממאני מגנה אמר בראיון כי הספר הוא אודות שני נושאים שמעניינים אותו, שקרים ואשמה. הנושאים הללו נוכחים מאוד בספר, אבל אני קראתי אותו באופן שונה כסיפור על גלגוליה של אלימות בין הדורות. שני האחים, שנותקו מסביבתם ונאסר עליהם לצאת מן הבית אליו הגיעו, מתקיימים בימים המתוארים בספר ביקום של ילדים, המשקף את היקום של המבוגרים המקביל לו. כל מה שקשה ומכוער ומייסר בעולם שסביבם מחלחל אל היומיום שלהם, סחטנות, בגידה, אלימות, ניצול. כריסטיאן, ילד מעט יוצא דופן בסביבתו באהבת הספרים שלו, חוצה את הקו הבלתי נראה בין ילדות לבגרות כשהוא נוכח במו עיניו בחלחול ובהשתקפות הללו.

יחסי הורים-ילדים בעולם הקשה הזה הם אחד הנושאים שבלב העלילה. איך מגדלים ילדים ושומרים עליהם כשקשיי הקיום מאיימים להכשיל אותם? אולי מקרה הקיצון המייצג הוא זה של מייקול, נער שאמו מלבישה אותו בבגדי בנות ומכריחה אותו לבעוט מדי יום בכלב שבחצר. תאמרו הורות רעה, אבל מאחוריה מסתתרת חרדה גדולה לגורלו של הנער. הלבוש נועד לגרום לו להשאר מבויש בבית ולהמנע מלצאת אל הרחובות המסוכנים. הבעיטה בכלב מטרתה לגרום לבעל החיים לשנוא את הנער ולהתנפל עליו אם יעז לחזור הביתה בשעות מאוחרות. אהבה נואשת.

הסופר מספר את העלילה בקולו של כריסטיאן, המביע בו-זמנית את תחושות הילד ואת תובנותיו של המבוגר, ברגש ובאיפוק גם יחד. דמויותיו מכמירות לב, והמבט הכמעט בלתי שיפוטי שלו מוביל גם את הקורא למצוא בתוכו חמלה והבנה, גם אם לא קבלה. זהו ספרו הראשון המתורגם לעברית – תרגום יפיפה של ארז וולק – ואני מקווה שלא האחרון.

הכריכה היפה היא יצירתה של יער בנבנשתי.

El Rehén – Gabriel Mamani Magne

לוקוס

2023 (2021)

תרגום מספרדית: ארז וולק

טוני קירקהם, מי שניהל את אוסף העצים של הגנים הבוטניים המלכותיים בלונדון במשך יותר מארבעים שנה, וקייטי סקוט המאיירת, מזמינים את הקורא אל הארבוטרום, גן בוטני יערני, ובגרסה העברית אל מוזיאון העצים. הביקור מתחיל בכניסה, שם מוצגת לקורא המבקר החוויה המרגיעה ומרוממת הרוח של השהיה ביער, מתוארת ההיסטוריה של התפתחות העצים החל מן הארכאיופטריס לקראת סוף תור הקרבון, ומוסברת בתמצית חשיבותם הרבה. מכאן מוליך הסיור אל חמישה אזורי גידול – יערות מחטניים ממוזגים, יערות רחבי-עלים ממוזגים, יערות ים-תיכוניים (שמצויים גם הרחק מן הים התיכון), יערות טרופיים לחים ויערות טרופיים יבשים. לא נפקד גם מקומם של עצים הגדלים בגנים מעשה ידי אדם. כמו בכל מוזיאון מכובד, גם כאן מוצעת למבקר ספריה, ובה ספרים לקריאה נוספת, אתרי אינטרנט להרחבה, ורשימת גנים בוטניים בהם אפשר לחוות בפועל את שנחווה כאן באמצעות תיאורים מילוליים וגרפיים.

הספר כתוב בבהירות, שופע ידע מבלי להכביד, ומשובץ בפרטים קטנים מעניינים, ביניהם תופעת הניקטינסטיה, שנת הצמחים, המודגמת על ידי האלביציה הורודה בתצוגת יערות רחבי-עלים ממוזגים; הופעת צבעי הסתיו שאינה החלפת צבע ירוק בגוונים של צהוב, אלא הופעתו של צבע שנוכחותו בעלים חלשה, והוא זוכה לבוא לידי ביטוי עם היעלמו של הכלורופיל; הכמות המרשימה של שעם המופק מאלון השעם – טונה שלמה במהלך ימי חייו, יותר מששים וחמישה אלף פקקי בקבוקים – בתצוגת היערות הים-תיכוניים; ועוד.

בדרך-כלל אין להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, וגם אין לשפוט ספר על פי כריכתו. אבל במקרה הזה לקנקן חלק משמעותי בחוויה. "מוזיאון העצים", למרות מספר עמודים מצומצם, הוא ספר גדול מימדים וכבד. הוא מעלה על הדעת ספריות של פעם, או סלונים בבתים נטולי אמצעי תקשורת המוניים, שבהם רכנו אנשים על ספרים גדולים שהונחו על שולחנות עץ, ונטלו את הזמן לעיין בסבלנות, כשרק הצליל המתלווה אל הדפים המתהפכים מפר את הדממה. תענוג.

מומלץ לכל גיל.

Arboretum – Katie Scott and Tony Kirkham

שוקן

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם