תגית: בוטניקה

טוני קירקהם, מי שניהל את אוסף העצים של הגנים הבוטניים המלכותיים בלונדון במשך יותר מארבעים שנה, וקייטי סקוט המאיירת, מזמינים את הקורא אל הארבוטרום, גן בוטני יערני, ובגרסה העברית אל מוזיאון העצים. הביקור מתחיל בכניסה, שם מוצגת לקורא המבקר החוויה המרגיעה ומרוממת הרוח של השהיה ביער, מתוארת ההיסטוריה של התפתחות העצים החל מן הארכאיופטריס לקראת סוף תור הקרבון, ומוסברת בתמצית חשיבותם הרבה. מכאן מוליך הסיור אל חמישה אזורי גידול – יערות מחטניים ממוזגים, יערות רחבי-עלים ממוזגים, יערות ים-תיכוניים (שמצויים גם הרחק מן הים התיכון), יערות טרופיים לחים ויערות טרופיים יבשים. לא נפקד גם מקומם של עצים הגדלים בגנים מעשה ידי אדם. כמו בכל מוזיאון מכובד, גם כאן מוצעת למבקר ספריה, ובה ספרים לקריאה נוספת, אתרי אינטרנט להרחבה, ורשימת גנים בוטניים בהם אפשר לחוות בפועל את שנחווה כאן באמצעות תיאורים מילוליים וגרפיים.

הספר כתוב בבהירות, שופע ידע מבלי להכביד, ומשובץ בפרטים קטנים מעניינים, ביניהם תופעת הניקטינסטיה, שנת הצמחים, המודגמת על ידי האלביציה הורודה בתצוגת יערות רחבי-עלים ממוזגים; הופעת צבעי הסתיו שאינה החלפת צבע ירוק בגוונים של צהוב, אלא הופעתו של צבע שנוכחותו בעלים חלשה, והוא זוכה לבוא לידי ביטוי עם היעלמו של הכלורופיל; הכמות המרשימה של שעם המופק מאלון השעם – טונה שלמה במהלך ימי חייו, יותר מששים וחמישה אלף פקקי בקבוקים – בתצוגת היערות הים-תיכוניים; ועוד.

בדרך-כלל אין להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, וגם אין לשפוט ספר על פי כריכתו. אבל במקרה הזה לקנקן חלק משמעותי בחוויה. "מוזיאון העצים", למרות מספר עמודים מצומצם, הוא ספר גדול מימדים וכבד. הוא מעלה על הדעת ספריות של פעם, או סלונים בבתים נטולי אמצעי תקשורת המוניים, שבהם רכנו אנשים על ספרים גדולים שהונחו על שולחנות עץ, ונטלו את הזמן לעיין בסבלנות, כשרק הצליל המתלווה אל הדפים המתהפכים מפר את הדממה. תענוג.

מומלץ לכל גיל.

Arboretum – Katie Scott and Tony Kirkham

שוקן

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

יומן המסע של אגי והורטי, הלא הם הפרחים אגאפנתוס והורטנזיה, מציג בפני הקוראים את עולם פרחי הבר של ישראל. אגי והורטי, אורחים מנורמנדי, שוהים בארץ במשך שנה, ועוקבים אחר הפריחה המקומית בעזרתה האדיבה של בלהה, פרופסור לכימיה וחובבת פרחי בר, ובעזרתם של מדריכים מזדמנים הניקרים בדרכם באתרים השונים. הורטי מנהלת יומן ומאיירת במרץ, והתוצאה היא ספר מרהיב עין ומרחיב אופקים.

יחד עם מידע רב אודות הפרחים – מבנה, אזורי מחיה, הפריה ועוד – הספר יוצא עם אגי והורטי למסלולי טיול מומלצים כדי למצוא אותם בשיא פריחתם, מן החלמוניות בנגב ועד אדמוניות החורש בהר הלל, מן הרקפות ביער אשתאול ועד חבצלות החוף בפלמחים. המידע הבוטני כרוך במידע היסטורי, ונוגע מעט גם בזואולוגיה ובאמנות. למרות שביסודו של דבר מדובר במעין מדריך לימודי, ולמרות ששפתו גבוהה יחסית, הוא שופע חביבות הומוריסטית, המספקת הפוגות נעימות, דוגמת זו: אחרי כל כך הרבה מידע חדש, רוח שטות אחזה בכולם. כרמי, בלהה, הורטי ואגי אחזו ידים ודהרו בפראות במורד השביל, בינות לעצי האלון, ברוח הקרירה – הישר לשוקו החם בבית מלאכי השביל.

בלהה פישר, הלא היא המארחת של גיבורינו, הקדישה תשומת לב רבה לפרטים ולעריכה. כך, לדוגמא, בראשו של כל פרק מופיע איור קטן, המצביע על תקופת השנה בה הוא מתרחש, הערותיה של הורטי לאיורים מצורפות בפונט של כתב יד, והנספחים בסופו של הספר מהווים סיכום ממצה לחומר הלימודי.

האיורים, מעשה ידיה של בלהה פישר, יפיפיים, מדויקים, ומשתלבים באופן מושלם בטקסט.

בשורה התחתונה: מתנה נאה לכל המשפחה.

אבן חושן

2019

בלב ים, מערבית לפרת', בתוך בטנו של לויתן מת, מוצא צוות מחקר בראשותו של פרופ' קול את הקופסה השחורה של מטוס שנעלם כשלושים שנה קודם לכן. הקופסה הזו תהפוך את הפרופסור לכוכב תקשורת בעל-כורחו, כשכל מה שהוא משתוקק לו מתגלם בחברתה של אשתו, בפרחים שהיא מגדלת בגינת ביתם, ובפאי הלימון שהוא אוהב לחלוק איתה.

בלונדון, דאב, כבן שלושים, סובל מהתקפים של כאבי ראש שבעקבותיהם הוא חווה מעין זכרונות מחיים שאינם חייו. דאב ננטש כתינוק, וכשהיה בגיל שש אימצו אותו הורי האומנה שלו. ההורים המאמצים כבר נפטרו, ודאב חי לבד לאחר שהרס קשר זוגי משמעותי בהתקף זעם שלא הצליח לבלום. הוא אינו מרגיש צורך למצוא את הוריו הביולוגיים, אך משהו בחזיונות הממשיים שהוא חווה דוחף אותו להמשיך ולרדוף אחריהם כדי ללמוד משהו על עצמו.

בניו-יורק, בשנות השמונים של המאה הקודמת, פיטר, כבן ארבעים, חי לבדו, מתפרנס מעבודות נקיון, בדרך-כלל פינוי פסולת מדירות עזובות ומוזנחות שאנשים עריריים נפטרו בהן, ומותם התגלה בשל ריח ריקבון שעלה מאחורי דלתותיהם הסגורות. באחד הבתים הוא מוצא מאחורי האסלה המזוהמת פרח יפיפה, ובביקורו הבא בספריה הוא שואל ספר בוטני כדי ללמוד על הפרח. בין דפי הספר הוא מוצא מכתב אהבה, שבו מונה הכותב שישה פרחים "מיוחדים כל-כך, נפלאים כל-כך, שכשאני חושב עליהם הם תמיד מזכירים לי אותך בלבד". בניגוד לדאב, שהשלים עם בדידותו, פיטר מבקש מוצא ממנה. הוא מצטרף לקבוצות של חובבי פרחים כדי להתחקות אחרי הפרחים שבמכתב, וחייו משתנים.

זכרון הוא נושאו הראשי של הספר, ודייויד וייטהאוס עוסק בו באופנים שונים במהלכה של העלילה. הוא מעלה את השאלה מה טיבם של הזכרונות, האם אנשים שחוו אותו אירוע בדיוק חולקים זכרון זהה, האם ניתן לבחור מה לזכור. הוא מתייחס לאופן בו זכרונות נוצרים, בעיקר בימינו כשכל רגע מתועד ומצולם ומשוגר לרשת. בדידות אף היא נושא מרכזי; כל אחת מן הדמויות בספר נקלעה אליה בנסיבות שונות, וכל אחת מגיבה לה בדרכה היחודית.

הסופר עושה שימוש מרהיב בפרחים כדי להעצים את הסיפור. לכל אחד מן הפרחים הנדירים הללו מיוחסות תכונות, שהן השלכה של נטיות לבם של בני האדם. קמפיון גיברלטר בודד, אוכל הכבשים שורד באמצעות תקיפה והתגוננות פעילה, קדופול מעודן, המאובן החי שורד בודד, אודומברה שביר וטהור, פרח המוות טפיל. מידלמיסט אדום, שאינו נזכר במכתב, אך משחק תפקיד בעלילה, הוא היופי בהתגלמותו, גדוד שובה לב של עלי כותרת ורודים, אסופים יחד בצורת לב, מרתקים, יפיפיים, יחודיים להפליא. האובססיה של פיטר כלפי הפרחים הללו מדבקת. אמנם לא יצאתי לחפש אותם בג'ונגלים ובמדבריות, אבל נהניתי למצוא אותם ברשת, ולמראה תמונותיהם (מצורפות למטה) הערכתי את הדיוק ואת הרגישות שבתיאוריהם בספר.

שלושת הסיפורים הנפרדים הופכים בסופו של דבר לסיפור אחד. כמה מן הקשרים ביניהם נרקמים בהדרגה במהלך העלילה, וקשר מתוק ועדין נשמר ממש לסיום. וייטהאוס כתב סיפור מורכב, מעודן ורב עוצמה גם יחד, המציג דמויות אמינות וסיפור מרגש. הכתיבה היפה שלו, שתורגמה היטב, הצליחה לגרום לי להשעות לגמרי את ההסתיגות מן המוזרוּת שבכאבי הראש של דאב, ולקבל אותם כאמצעי ספרותי להולכת העלילה אל הדיונים המעניינים שבה ואל תוך נפשם של גיבוריה.

"זיכרונות מחיים אחרים" הוא חווית קריאה שונה, מיוחדת ומומלצת.

The Long Forgotten – David Whitehouse

אריה ניר

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק