קטגוריה: ספרים מומלצים

עלילת "הענק הקבור" מתרחשת בבריטניה בתחילת המאה השישית. סיפור פרטי על זוג זקנים, ביאטריס ואקסל, משתלב בסיפורה של התקופה, ושניהם יחד עוסקים בזכרון ובשכחה.

ביאטריס ואקסל חיים בשוליה של קבוצה, המתגוררת במחילות ומנהלת אורח חיים שיתופי. הם עדיין נושאים בעול כמו כולם, אך בשל גילם נשללו מהם כמה זכויות, כמו הזכות להחזיק נר במגוריהם, כנראה מחשש פן יגרמו לשריפה. החשכה היורדת עליהם מוקדם, הערפל האופף את זכרונותיהם, והידיעה כי מותם קרב, מדרבנים אותם לקום ולעזוב. הם מחליטים לצאת לבקר את בנם, שעזב לפני שנים ועבר לגור בכפר אחר. למרות שלא היה ביניהם קשר, ולמרות שאין להם ודאות באשר למקום הימצאו, הם סמוכים ובטוחים שתוך זמן קצר יזכו להפגש אתו. יתרה מזו, הם יודעים שהוא מחכה להם וישמח לראותם. ביאטריס ואקסל הם המודל שכל זוג היה רוצה לאמץ. המסירות ההדדית שלהם מכמירת לב, האהבה השוררת ביניהם מוחלטת. האם כך התנהלו במהלך כל חייהם המשותפים? הם אינם יודעים. קרעי זכרונות צפים מדי פעם, מרמזים על משברים. בדרכם יגלו כי "הבל נשימתה של קווריג [הדרקונית] הוא שממלא את הארץ ושודד מאתנו את זכרונותינו", וכשיהיו מעורבים בנסיונות לחסל אותה אקסל יבקש מביאטריס: "הבטיחי לי, נסיכה, שלא תשכחי את מה שאת חשה בלבך ברגע זה […] תבטיחי לי, נסיכה? תבטיחי לשמור תמיד בלבך את מה שאת מרגישה כלפי ברגע זה, לא משנה מה תראי אחרי שיתפוגג הערפל". היא מצדה חשה בטחון: "מה שאקסל ואני מרגישים כעת בלבנו זה כלפי זה מעיד שהדרך שהלכנו בה לא סיכנה אותנו, ולא משנה שהערפל מסתיר אותה כעת". היא חרדה רק מן הפרידה שיכפה עליהם המוות, ומייחלת שגם בעולם הבא יזכו להשאר צמודים כבחייהם.

שלוש דמויות מצטרפות אל מסעם. הימים ימי שלום אחרי מלחמות עקובות מדם בין הבריטונים, תושבי האי המקוריים, לסקסונים, שפלשו אליו עם סיומו של השלטון הרומי. מן הצד הבריטוני משוטט סר גאוין, אחיינו של המלך ארתור ומי שנמנה עם אבירי השולחן העגול. מן הצד הסקסוני סובב באזור לוחם בשם ויסטאן, המאמץ אליו נער בשם אדווין, שנרדף על ידי אנשי כפרו השטופים באמונות תפלות. פני כולם מועדות אל קווריג, אם כדי לשמור עליה ולשמר את חסד השכחה שהיא משרה, ואם כדי לחסל אותה, ובכך לעורר טינות ישנות. "את ואני נכספנו לסופה של קווריג, וחשבנו רק על הזכרונות היקרים שלנו-עצמנו," אומר אקסל לביאטריס. "אבל מי יודע איזה שנאות ישנות ישתחררו עכשו ברחבי הארץ?". זה שמבקש להרוג את הדרקונית תוהה, "איזה אל הוא זה, אדוני, שרוצה שעוולות יישכחו ויחמקו מעונש?". ולעומתו זה שמבקש להגן עליה מבכה את שיתרחש אם ייכשל: "פעם נלחמנו למען אדמה ולמען אלוהים, ואילו עכשו נלחמנו כדי לנקום את נקמתם של רעים-לקרב שנפלו, שהם-עצמם נטבחו כנקמה. מתי זה ייגמר? תינוקות שגדלו להיות גברים מכירים רק ימי מלחמה".

איפה באמת נמצא בנם של ביאטריס ואקסל? לאן בעצם מועדות פניהם של הוריו? האם יזכו להזכר בעברם או שיוסיפו לגשש אחריו בערפל? מי יצליח לממש את תוכניתו לגבי הדרקונית, האביר או הלוחם, ומה יעלה בגורלו של האי ובגורלם של תושביו כתוצאה מכך? קאזואו אישיגורו מוליך את העלילה בסבלנות ובבטחה דרך עובדות היסטוריות ומיתוסים, וכדאי מאוד להצטרף אליו.

"הענק הקבור" נהנה מאותן האכויות שמאפיינות את "שארית היום", ספרו המצוין של אישיגורו. הוא מסופר באותה סבלנות, ומיטיב לחשוף את נפש גיבוריו במרומז ובהדרגה. וכמו ב"אמן של העולם הצף", המוצלח אף הוא, הוא משלב במיומנות את הפרטי עם התקופתי.

מומלץ מאוד.

The Buried Giant – Kazuo Ishiguro

הספריה החדשה

2020 (2015)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

רוזה היא אשה סובייטית ממוצא טטארי, נשואה לאיש מפלגה, שלדעתה אינו מנצל כיאות את מעמדו, אם לבת שהיא בעיניה מכוערת וטפשה, ואוטוטו סבתא לנכדה שבה היא תולה תקוות גדולות. בעולם כולו, כך היא מאמינה, יש אדם מושלם אחד, כלומר היא עצמה, ומכוח שלמותה היא נדרשת ורשאית לנהל את חיי כל סובביה. מי שמתנגד לה הוא טיפש, או לא מחונך, או חצוף, ובבירור שוגה. רוזה אינה נותנת לעובדות לבלבל אותה: היא מגדירה את עצמה אשת חינוך בכירה ומוערכת, למרות שתפקידה הוא לתייק מסמכים בארכיון. אם דעתה היום הפוכה מדעתה אתמול, היא צודקת בשני המקרים, ובאותו הלהט.

סיפורה, שמצטייר תחילה מצחיק איכשהו, בעיקר בגלל חוסר המודעות המוחלט שלה, ולמרות אומללותם של בעלה ושל בתה, הופך בהדרגה לסיפור טרגי, כשהיא מצליחה לסכל כל סיכוי של הבת לאושר, ומוכנה לרמוס גם את נכדתה בדרכה אל הגשמת תוכניותיה. כל זה כשהיא משוכנעת שהיא פועלת לטובת משפחתה כפוית הטובה. יש משהו מבלבל בדמותה של רוזה, כי לצד ההרס שהיא גורמת, היא מפגינה אומץ ונחישות מעוררי הערכה. היא עמלה בפרך – "חזרתי לעבוד כמו נמרה. היתה לי מטרה. רק עיוור היה יכול שלא לראות כמה סולפיה חולה. הייתי צריכה כסף בשביל הטיפול שלה" – ואינה בוחלת בחיזור על הפתחים ומתנות שוחד בידיה. גם בנסיבות קשות היא מצליחה לשמור על הכרה בערך עצמה, לקום על רגליה גם אחרי נפילות, ולטפח את הופעתה.

אם בתחילה חשבתי שמדובר במקרה של חוסר מודעות, וניסיתי לדוג רמזים שיסבירו כיצד הגיעה לכך, הרי שבהמשך, אי שם במעמקי העלילה, כשרוזה גלשה אל התנהגות מעוררת בחילה ממש ואימה הזדחלה אל הסיפור, עלה בזכרוני ספר שקראתי לאחרונה, "מוקף בפסיכופתים". הספר אמנם שטחי בעיני, אבל למדתי דרכו מהי פסיכופתיה, וכיצד מאבחנים אותה. מבחן הייר מצורף בתחתית הסקירה שבקישור, וכשהחלתי אותו על רוזה, שקיבלה לפי מיטב שיפוטי הלא מקצועי ציון מעל 20 (לדברי אריקסון מעל 15 יש מקום לדאגה), הבנתי שאלינה ברונסקי מובילה אותנו לסיור במוחה של פסיכופתית (וגם אם לא זו היתה כוונתה, זו היתה החוויה שלי): ערך עצמי גרנדיוזי, העדר חרטה או אשמה, קשיחות וחוסר אמפתיה, הפקרות מינית, עורמה ומניפולטיביות וכיוצא באלה – צ'ק, צ'ק, צ'ק. "מאז ומעולם היה טיפוס משונה", היא מסכמת בלקוניות את פרשת התאבדותו של אחיה. "אנשים אהבו שמסובבים להם את הלב בחזה. לא יכולתי להבין את זה", היא תוהה על רגישותן של הבריות. "התרוממתי באלגנטיות. לא כל אחד מחזיק בכשרון להתקלף בצורה מכובדת מכורסה רכה. אני כן", היא מחמיאה לעצמה.

אפשר להבין את הספר גם בדרכים אחרות. אפשר לראות בו ביקורת על המצוקה שאליה נקלעו נשים בברית-המועצות – המשפחה נאלצת לחלוק דירה קטנה עם אשה זרה ולכלות שעות בתורים למוצרי יסוד – מצוקה שמאלצת אותן לרמות ולתחבל ולנקוט בכל אמצעי כדי לזכות ברווחה מסוימת או כדי להסתלק משם. אפשר לקרוא אותו כסיפור על נרקיסיזם שמתפתח לכוח הרסני רומס כל. ואפשר בדוחק למצוא בו אשה חזקה, אולי אפילו בעלת כוונות טובות, שמדחיקה כל רגש בדרכה אל יעדיה. כל קריאה כזו מאתגרת את גבולות ההזדהות והחמלה. אני בוחרת בזוית הפסיכופתית ובהפניית החמלה כולה אל הקורבנות שנקלעו אל עין הסערה.

כך או כך, הכתיבה של אלינה ברונסקי סוחפת, והספר מטריד ומעורר רגש עז. התרגום של נועה קול זורם בטבעיות, והספר מומלץ.

את העטיפה היפה איירה שרית עברני.

נ.ב. לרוזה אין מושג איך לבשל תבשילים טטאריים, חריפים ולא חריפים.

Die Shärfsten Gerichte der Tatarischen Küche – Alina Bronsky

תשע נשמות והכורסא

2018 (2010)

תרגום מגרמנית: נועה קול

שמונה הסיפורים שב"רומן בכתובים" שואבים את השראתם מדמויות ומארועים המתוארים בתנ"ך. בשפה עכשווית, בנוף ימינו, קובי אריאלי רוקם עלילות העומדות בזכות עצמן, אך ה"ההתכתבות" שלהן עם המקורות מעניקה להן נופך מיוחד.

נמצא כאן, לדוגמא, את אברם, ניצול שואה, שעל פי בקשת אשתו שורקע רוכש עבור שניהם את חלקת הקבר הסמוכה לזו של בנם צחי, שנפטר ממחלה. עפרון החתי מתגלגל כאן לעפרוני, איש חברה קדישא. נמצא גם את אחיה של דיני, שמתכנן מזימה להפטר מן הבחור הבלתי רצוי למשפחתה. יונה של אריאלי הוא בעל טור עיתונאי, שמנסה להמלט ממשימה שהוטלה עליו, וסופו שיקיים אותה במלואה. אסתר היא דסי, צעירה יהודיה-אמריקאית שאינה הולכת בדרכה של משפחתה החב"דית. ועוד.

החביב עלי מכולם הוא הקצר מביניהם, "מיכל". מיכל היא בתו של שאול, שחקן תיאטרון מיתולוגי, ואשתו של דודי, שחקן אף הוא, שזכה בפרס על תפקיד בהצגת ילדים. הסיפור מנוסח כמונולוג שנושא דודי באוזני אשתו המזלזלת בהישג שלו. "למה צחקה מיכל?", שאלו הגששים, ושואל גם דודי, שהודף את תחושת העליונות שלה.

באחרית דבר, וגם ב"נאום נובל" על דש הספר, מתייחס הסופר לפער שבין שומרי החומות, המנשקים את התנ"ך בעודו סגור, ובין החילוניים שדוחים אותו משום שאינם מכירים אותו כלל. הוא עצמו בוחר לאמץ אותו כמכלול אמוני והיסטורי וספרותי, ואין האחד סותר את חבריו.

האיור שעל הכריכה לקוח מתנ"ך ליסבון מם המאה החמש-עשרה.

הסיפורים כתובים היטב, חלקם כואבים חלקם הומוריסטיים, והם נעימים מאוד לקריאה.

כנרת זמורה ביתן

2011

ג'ולייט גריימס, אמריקאית ממוצא איטלקי מצד אמה, הכירה את סבתה כאשה זקנה, מוזרה מעט, אחרי שעברה לובוטומיה בעקבות פגיעה מוחית כשנכדתה היתה בת חמש. למרות שעות רבות שבילתה בחברתה כשהתבגרה, ולמרות נסיונות להבין מי היתה לפני שהפכה לאשה קשה, עיקשת ובוטה, היא חשה שלא הצליחה לפענח לחלוטין את אישיותה קודם לפגיעה. אבל היא הבינה שהיו סיבות טובות לכך שסבתה הפכה להיות מי שהיתה, ועל בסיס העובדות שאספה בצירוף מחקר מקיף באיטליה ובארצות-הברית, כתבה סיפור בדיוני על סטלה פורטונה, בת גילה ובת דורה של סבתה.

סטלה פורטונה נולדה בכפר איבולי שבאצבעות המגף האיטלקי. אחותה הבכורה, שנקראה באותו השם, נפטרה כפעוטה מן השפעת הספרדית שהביא אתו אביה משדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה. אמה אסונטה נישאה לאנטוניו בהיותה בת ארבע-עשרה בלבד בשל מצוקה כלכלית אחרי מותו של אביה. אנטוניו היה בעל ואב נעדר, תחילה בשל המלחמה, ובשנים שאחר-כך בשל החלטתו להתפרנס ולמצוא חיים באמריקה. פעם בכמה שנים היה שב הביתה, מטיל את חיתתו על המשפחה, מעבר את אשתו, ומסתלק שוב. בסופו של דבר החליט לצרף אליו את אשתו ואת ארבעת ילדיהם, ואחרי שצלח את תלאות הביורוקרטיה יצאו החמישה לדרכם בספינה האחרונה שהפליגה מאיטליה לפני שמוסוליני עצר את זרם המהגרים.

זהו סיפור על אחיות, על הקשר המורכב והטעון בין סטלה לאחותה הצעירה ממנה צ'טינה, בין הבכורה הכריזמטית, העיקשת, מהירת התפיסה, השואפת לעצמאות, ובין הצעירה הרכה, הנגררת, הנכנעת למוסכמות. זהו גם סיפור על ההבדל בין הדורות, בין אסונטה, שלמרות חייה הקשים קיבלה על עצמה בהשלמה, ואפילו בחיוך ובנועם, את תפיסת עליונותו של בעלה ואת אדנותו, ובין סטלה שסירבה בעיקשות להכנע לגורלה של אשה לשמש את צרכיו של הגבר וללדת ילדים ביסורים. וזהו סיפור על הגירה ועל קשייה, על הקושי להסתגל לסביבה הזרה ועל טינתה של המדינה החדשה אל הזרים שביקשו להבלע בה. ויותר מכל, זהו סיפור על נשיות הנאבקת למצוא לעצמה מקום וקול ומשמעות בעולם פטריארכלי.

הסופרת מוליכה את העלילה בין ארועי הכמעט-מוות של סטלה, שכל אחד מהם מייצג, כפי שנרמז בבירור בשמות הפרקים, אבן דרך בחייה: כוויות (התפתחות קוגניטיבית), מעיים שפוכים (כאבים גוברים), הכאה באלה (לימודים), טביעה (הגירה), אונס (נישואים), איבוד דם (אימהות), חנק (שינוי חיים), שטף דם מוחי (דמנציה). לא ברור איזו מן התאונות האלה אכן התרחשה, אבל כמו שהמספרת כותבת, "לעתים אגדה טובה היא אמיתית יותר מהאמת עצמה". כך או כך, התאונות האנקדוטיות הללו משרתות היטב את העלילה.

למרות שמדובר בספר שהוא בבירור פמיניסטי, ולמרות שאנטוניו הוא בהחלט טיפוס דוחה וגם מרבית הגברים האחרים במשפחה לוקים בתחושת עליונות "טבעית", הסופרת אינה פונה לכיוון של שנאת גברים. "כיום, כל מה שאנחנו זוכרים מאנטוניו פורטונה – בצדק או שלא בצדק – הם דברים מרושעים שהוא אמר ועשה", היא כותבת.  "אבל התמונה בשלמותה מסובכת מחלקיה, הפשוטים והמכוערים כל כך כשהם נבחנים כיחידות נפרדות". היא מספרת על חיים בלתי נסבלים במשפחה, שהילדים שהתרבו בה מדי שנה חלקו עם הוריהם במקרה הטוב חדר, ובמקרה הרע מיטה משותפת. הקירבה הכפויה חשפה אותם לעיוותים ולסטיות, לא הותירה מקום לחסד ולפרטיות, וכולם, ואנטוניו בתוכם, מיהרו להסתלק אל משק בית אחר בו יכלו לטפח תחושת ערך על חשבון נשותיהם, ולבנות משפחה חדשה, שבסופו של דבר היתה דומה לזו שעזבו. "אני לא אומרת שאנטוניו פורטונה לא היה מפלצת. אני רק מספרת מאיפה באה המפלצת הזאת", היא מסכמת. מסבירה אך לא מצדיקה.

כשהחליט אנטוניו שעל סטלה להנשא למרות התנגדותה הנחרצת, היה עליה להחליט. האם היא תניח לזה לקרות? תניח לחייה להיות תוצר של בחירות שעושים אחרים בשבילה? היא מעולם לא בחרה משהו לעצמה – וזאת היתה שגיאה. היא מעולם לא ידעה מה הדבר שהיא בעצם רוצה מהחיים, אלא רק מה אינה רוצה. מכיוון שסטלה היא סבתה של המספרת, בת דמותה של הסופרת, אנחנו יודעים שנולדו לה ילדים. ומכיוון שמסופר כבר בתחילה שבעשורים האחרונים לא החליפה מילה עם אחותה, אנחנו יודעים גם שהקשר הקרוב בין השתים התפורר. כיצד הגיעו הדברים לידי כך? כדאי מאוד להתלוות אל סטלה לאורך כל חייה כדי להכיר את סיפורה.

ג'ולייט גריימס כתבה בכשרון וברגש עז אך מאופק עלילה רבת עוצמה על אשה רבת פנים, "שיכלה לשלוט בעולם בכוח הרצון שלה" גם כשנאלצה להכנע לו. צילה אלעזר תרגמה היטב, והספר מומלץ מאוד.

The Seven or Eight Deaths of Stella Fortuna – Juliet Grames

מטר

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

שש נשים מעורערות וגבר מעורער אחד עומדים במרכזם של סיפורי "סוסים על כביש גהה". בכולם, למעט באחד, ארוע יחיד מניע את העלילה, מעורר שדים מן העבר, ומחריד ממקומם דעות קדומות וסטראוטיפים שבנסיבות אחרות היו נשארים לרחוש מתחת לפני השטח.

בסיפור ששמו כשם הספר, מות אביהם של שני אחים מחזיר לארץ אחד מהם, שנים אחרי שעזב, או הועזב לאחר שנדבק בשגעונותיה של חברתו, שכעת נשואה לאחיו. האשה, שמצבה הנפשי מעולם לא היה מזהיר, נסחפת שוב אל מערבולת רגשותיה כלפיו, ושגעונה מאיים לפורר את המשפחה בשנית. ב"כריתה" נחרדת ניצולת שואה לגלות פתק שנמסר לנכדתה, בו דווח להוריה כי נמצאו כינים בשערותיה. הכינים של המחנות רוחשים ובוחשים בזכרונותיה ובפחדיה, והיא משליכה מהם על הילדה. "בדרך לסידר ביטי" הוא סיפור מכמיר לב על אשה שחשה מעורערת ורדופה, כשבעלה ובנה שמים אותה ללעג ולקלס במהלך טיול משותף בחו"ל. נקמתה מעודנת אך פוגענית. אלמנת מלחמה צעירה סובלת במשך שנים מניכור מצד משפחת בעלה ב"כתוב באבן", אך מתעקשת להצטרף אל נשות המשפחה בכל יום זכרון עד שמתברר לה פשר היחס כלפיה. שיאו של "סוניה מוסקט" בתקופת מלחמת העולם השניה, כשאשה שולחת את בתה אל בית אחותה, בתקווה להציל אותה מן הגרמנים שפלשו לאזור מגוריה, אך שורשיו שנים רבות קודם לכן בדחיה שדחתה המשפחה את האשה, שמצאה לעצמה מפלט בחיים כפריים עם בן זוג נוצרי. "דשאים סגולים" אף הוא צובט לב, ובמרכזו אשה חרדית שהורחקה מקהילתה, מבעלה ומבתה על לא עוול בכפה. הסיפור האחרון, "אושר", שונה גם משום שהדמות הראשית היא של גבר – משותק ומוכה הלם בעקבות ארוע צבאי – וגם משום שלמרות מצבו הוא בסופו של דבר מעורר בוז, והחמלה מופנית אל סובביו שסובלים מתוצאות מצבו.

כמו בספריה המאוחרים יותר, דוגמת "צריך סוף לסיפור אהבה" ו"נשים מתוך קטלוג", סביון ליברכט מיטיבה למקד את סיפוריה במתרחש בנפש גיבוריה. גם אם לפעמים משוך על הסיפורים דוק הזוי משהו, כמו ב"סוסים על כביש גהה" וב"כתוב באבן", הם עדיין ניצבים עם שתי רגליים על קרקע המציאות, וקל להזדהות עם הדמויות ולחוש כלפיהן אמפתיה. למרות שאין קשר עלילתי בין הסיפורים, הקווים המשותפים מקנים לספר תחושה של גיבוש ומיקוד שמוסיפים, לטעמי, לאיכותו.

מומלץ.

ספרית פועלים

1988

רומן בשלוש מערכות

ורד, המכונה רוזה בפי חבריה, בת ארבעים פלוס, ננטשה. שוב. תומר, בן זוגה ואבי ילדיה, שטען כל השנים שנישואים ומגורים משותפים אינם מתאימים לו, אם כי הוא אב מעורב ובן זוג קרוב, החליט להנשא לאחרת. מסתבר שמסגרת מחייבת כן מתאימה לו, אבל לא איתה. רוזה אמנם מחוזקת על ידי חוג חברים שהולך איתה מאז הילדות בחיפה – "תמיד יהיו אח או אחות בסביבה שיציעו יד, כתף, לב" – אבל אין בכוחו לפוגג את תחושת חוסר הערך שלה. נחושה להבין מה לא בסדר איתה, היא הופכת את עצמה לארכיאולוגית נפש, וחופרת בכל תחנות חייה ובקשרים שיצרה וגם באלה שפספסה. ברקע מרבית חייה מצוי אדם – "אדם אשכנזי, אהוב נעורי המיתולוגי, ההחמצה הכי כואבת. זו שהלכה איתי הלאה ועיצבה בחירות נוספות" – שלמרות שהוא נשוי באושר ואב לילדים, עדיין משדר מדי פעם כמיהה כלפיה. האם גם הוא חש שהסיפור המשותף שלהם התפספס? אולי הוא סתם מניאק (עם כוונות טובות) שמשחק ברגשותיה לטובת האגו שלו? או אולי הוא בעל לב רחב ושוחר טוב לכל? האם זה באמת משנה? מה שחשוב וקובע הוא האופן שבו רוזה תחליט להתייחס למשמעות הכפולה של יחסו כלפיה, והמסקנה שאליה תצטרך להגיע: "אלו הבחירות שלי. ואני יכולה לבחור אחרת".

את הפיסקה הקודמת כתבתי אחרי שהתחלתי לקרוא את המערכה השניה, שבה מצטייר כי רוזה המצוידת בתובנות מאפשרת לעצמה לפתוח דף חדש ונקי, חכם יותר, בוגר יותר. חשבתי לעצמי שהדרך מעניינת הרבה יותר מתוצאותיה, ורק למקרה שאחוש נפילת מתח רציתי להזכיר לעצמי עד כמה נהניתי לקרוא את המערכה הראשונה. אם מצטייר מן הדברים שלמעלה כי מדובר בפילוסופיה פסיכולוגית, מעין ספר עזרה עצמית במסווה, הרי שמדובר בטעות. רוזה היא אשה יציבה, מתפקדת, לא אחת ששקעה במשבר, ראתה את האור וממהרת לחלוק. טוב לה בעבודתה – כמו שרית גבאי היא עובדת סוציאלית קלינית לטיפול במצבי לחץ וטראומה – טוב לה באימהותה (גישה מרעננת נוכח ריבוי ספרי האימהות כעול), טוב לה עם חבריה. לא טוב לה עם חוסר הבטחון שבקשרים שלה, עם תחושת הנטישה, עם הפחד שלה מקשר חדש, והיא מתייצבת בכנות מול עצמה ומבקשת הסבר. את החיפוש שלה היא מציגה בחן כובש, בהומור, ואני חושבת שכל אחת, דומה לרוזה או שונה לגמרי ממנה, תתפוס את עצמה מדי פעם ממלמלת בהפתעה, "היי, רוזה מדבררת אותי".

ועכשו, כשסיימתי לקרוא גם את שתי המערכות הבאות אני יכולה לספר שלא היתה ירידת מתח, והעלילה לא גלשה למתקתקות של הגשמה עצמית. כי תובנות כוחן יפה להאיר פינות נסתרות בנפש ולהנחות אל הימנעות משגיאות, אבל הן אינן משנות את האישיות. רוזה ממשיכה לתהות על עצמה, אלא שכעת היא עושה זאת מנקודת מוצא של מי שחשה נוח הרבה יותר עם עצמה, מה שמאפשר לה בחירות טובות יותר, נחישות, והכרה בערך עצמה ובזכותה להיות יוזמת ולא נגררת.

שרית גבאי מוליכה את העלילה ביד בטוחה ובתבונה אל סיום מספק, שעובר דרך תפנית דרמטית מפתיעה אבל מאוד הגיונית. הערכתי יותר מכל את בחירתה להתמקד בארכיאולוגיה הנפשית שמבקשת תשובה לשאלה יחידה, מבלי להעמיס בעיות בלתי נחוצות. יותר מדי ספרים מתפקששים בעיני בדיוק בנקודה הזו. הם מבקשים לכאורה להפנות זרקור אל נושא ספציפי – קשיי האימהות, התמודדות עם ילד עבריין וכיוצא באלה – אבל מתפתים להערים על גיבוריהם מחלות נפש וטראומות חבויות וגנטיקה פגומה, שמטביעות את הנושא כליל. כאן חייה של רוזה נקיים מדרמות חריגות, והקריאה בספר בהירה ומעוררת הזדהות.

הספר שופע אזכורים מתוך שירים ישראלים, כל פרק ושירו שלו. אמנם מדובר ב"טריק", אבל הוא עובד יפה, ושילוב שורות מן השירים בטקסט זורם ללא תפרים. קישור לרשימת השמעה מצוי בפתחו של הספר.

"המועדון של רוזה" הוא ספר ביכורים חף מליקויי יצירה ראשונה, מעורר מחשבה, נעים מאוד לקריאה ומומלץ.

את הפרק הראשון ניתן לקרוא באתר עברית.

הוצאת שניר

2022

ספר הפרוזה הראשון של חיים סבתו מורכב משלושה סיפורים, כולם נטועים עמוק בקהילת יהודי חַלַבּ, מבוססים על מעשים שהיו, וכוללים פרטים ביוגרפיים מחייו של הכותב.

"גלגל חוזר בעולם", הארוך מבין השלושה עוקב אחר מספר דורות במשפחת ספורטה, שהתחבטויותיהם וגלגוליהם מייצגים את השתנות אורחות החיים והערכים, של המשפחה, של הקהילה ושל העם. אל החיים סביב התורה ותלמודה, חודרים קולות חיצוניים של ההשכלה ושל הציונות. אחד הבנים מתעקש ללמוד בבית הספר של כל ישראל חברים, ואף מהגר לצרפת כדי להמשיך בלימודיו. הוא עתיד לשוב לחלב, ויקיים אורח חיים שישלב ישן וחדש, אבל בנו ירחק מהדת, ידבק בסארטר, ויהפוך לאחד ממנהיגי הפגנות הסטודנטים. אלא שגלגל חוזר הוא בעולם, ומנורה שנמכרה שנים קודם לכן על ידי אחד מאבותיו תִּקָּרֶה בדרכו ותשיב אותו אל מקורותיו. לבו של הסיפור הוא הקונפליקט שבין דבקות בתורה ובאורחות החיים הישנים להתרחקות מהם, אך שלובים בו נושאים מעניינים רבים, ביניהם חווית ההגירה ותחושת הזרות אחרי השיבה אל המולדת; הנסיון להוציא את כתר ארם צובא מידי הקהילה ואובדנו החלקי אחרי הפרעות; דיון במחלוקת שבין הגישה המחמירה שאינה מאפשרת מתן היתר כלשהו מחשש פריצת גדר, לגישה הריאליסטית יותר המכירה בכך שאין טעם בהטלת גזירות שאין הציבור יכול לעמוד בהן, שבכך הן מאבדות מטעמן ומתקפותן; ועוד. הסיפור, כך מצאתי ברשת, מבוסס חלקית על חייו של בני לוי.

"אמת מארץ תצמח" הוא סיפורה של מחלוקת שבגינה נגנז ספר שכתב אחד מאבותיו של המספר. המספר הסקרן להוט לגלות את הסוד שמאחורי הגניזה, אך כמנהג אבותיו אף הוא סבלני. "ידעתי מן הפרקים הקודמים שהמעשה הזה מן המעשים שפותרים את עצמם הוא, ולא רציתי לדחוק את הקץ. וכך היה", הוא כותב באחד משלבי חקירתו, ומשפט זה הוא בעיני אחד מסודות קסם כתיבתו של סבתו. הוא אינו דוחק את הקץ. יש לו סבלנות לרדת לפרטים המתארים אוירה ודמויות. הוא גולש בנחת לסיפורים צדדיים, ושב בבוא הזמן אל ציר הסיפור המרכזי, והנינוחות הזו הופכת גם נחלת הקורא.

"שברי לוחות" מתאר קיבוץ גלויות במעברת בית מזמיל בירושלים. עולים מארצות ערב ומאירופה, פליטי פרעות וניצולי שואה, עולים מרצון ומבחירה, התגוררו זה בצד זה וניסו למצוא לשון משותפת. סבתו מתאר בדידות נוגעת ללב של אדמור מהונגריה, וגעגועים צובטי לב של סבו לבית כנסת בנוסח קהילת חלב. רגעים של מחלוקת ורגעים של קירבה צמחו מתוך כור ההיתוך.

הזכרתי בפיסקה קודמת את אחד הדברים החביבים עלי בכתיבתו של סבתו. הנה עוד ציטוט, הפעם מתוך "גלגל חוזר בעולם", שמסביר אף הוא את אופי כתיבתו: "אנו אין לנו עסק בגוזמאות אלא בסיפור הדברים כהוויתם". למרות שבין הדמויות שבספר נכללים גדולים בתורה שבכוח מילותיהם לשנות את המציאות, סבתו אינו נסחף אל סיפורי נסים, אלא דבק במציאות. גיבוריו, גם אם הם מופלגים במעלות, הם קודם כל בני אדם בשר ודם, שגם אם אין חולקים איתם את אמונתם ואת אורח חייהם קל להבין ללבם ולחוש את תחושותיהם.

כמו ספרו "כעפעפי שחר", גם ספר זה מסופר במתינות, באהבה, בפייסנות. מדי פעם הוא מפתיע בקטע כמו סאטירי, המתייחס אל חולשותיהן של הבריות, אך נמנע מעוקצנות נושכנית. למרות תפיסת עולמו הברורה אין בסיפוריו שיפוטיות כלפי מי שבחר בדרך שונה. אלה ואלה קרובים ללבו, והוא מקרבם אל לב הקוראים. אני סבורה שמשום כל אלה ספריו נושאים חן בעיני דתיים וחילוניים גם יחד.

מהנה ומומלץ.

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2000

ביוני 1944 שוגרו לראשונה טילי V1 לעבר לונדון. אחד מהם פגע סמוך לבנין בו שהו מוריס בנדריקס ושרה מיילס, שניהלו רומן חשאי מאחורי גבו של הנרי, בעלה של שרה. מוריס עזב לזמן קצר את חדרם, ואיבד את הכרתו ברגע הפגיעה. שרה, שיצאה לחפשו, האמינה שמת. הטעות התבררה בתוך דקות, אבל למחרת ניתקה שרה לחלוטין את הקשר עם מוריס.

שנה וחצי אחר-כך, מוריס, עדיין אכול שנאה, כלפי שרה, כלפי הנרי, כלפי עצמו, פוגש את הנרי באקראי, ונסחף חזרה אל חיי הזוג.

גרהם גרין מתאר בדייקנות ובאמינות את טלטלת הרגשות שחווה גיבורו במהלך הרומן הבלתי אפשרי עם אשה שהצהירה שלא תעזוב את בעלה, במהלך התקופה הכואבת שאחרי הפרידה, וגם בימים שאחרי המפגש עם הנרי, שהזמין אותו אל ביתו שם פגש שוב את שרה. מוריס נע כל העת בין תשוקה לחרדה, בין רצון לאיחוד לחשש מנטישה, ועל כל אלה, כולל שגיאותיו שלו שהוא מודה בהן, הוא מספר בכנות ובלא להסתיר דבר.

התנהלותו של הרומן וקצו הם לכאורה נושאו של הספר, אבל בעיני ליבתו האמיתית היא המאבק הבלתי אפשרי בציפורני האמונה. יסוריה של שרה בשל האהבה ושברה מתגמדים בהשוואה ליסוריה משעה שהחלה לדבר עם אלוהים וביקשה להאמין. "אני לא יכולה לעשות שום דבר בעצמי. תעשה שאני אאמין", התחננה ברגע של משבר. ואחרי פרק זמן ארוך של טלטלות הודתה בחוסר אונים, "אני מאמינה שיש אלוהים – אני מאמינה בכל חבילת הפעלולים, אין שום דבר שאני לא מאמינה בו. הם יכולים לחלק את השילוש הקדוש לתריסר חלקים ואני אאמין. הם יכולים לגלות בחפירות ארכיאולוגיות מסמכים שמוכיחים שפילטוס המציא את ישוע כדי לזכות בקידום, ואני בכל זאת אאמין. נדבקתי באמונה כמו שנדבקים במחלה". מוריס, שבבירור מתעב את המוסדות הדתיים, נסחף אף הוא אל הדו-שיח עם מי שבקיומו אינו מאמין: "אני שונא אותך, אלוהים, אני שונא אותך כאילו אתה קיים", הוא מצהיר כשהרומן מגיע לסופו.

במשולב עם שני נושאים אלה, לגרהם גרין, מפיו של מוריס שכבר פרסם מספר ספרים, יש כמה אמירות מעניינות על כתיבה, החל במשפט הפתיחה – "סיפור, אין לו התחלה או סוף: אדם בוחר בשרירותיות רגע אחד בחווית חייו, וממנו יסתכל לאחור או יביט קדימה" – דרך התיחסויות לשגרת עבודתו, להערכת המבקרים, לכתיבה מוזמנת ולכתיבה יצירתית, ל"יחסיו" עם הדמויות שהוא מעצב, ועוד.

הספר ראה אור לראשונה ב-1960 בהוצאת ספרים זיו בתרגומה של רבקה רז. התרגום הקודם סבל מהשמטות רבות, וטוב עשתה הוצאת עם עובד שהביאה אותו אל הקורא הישראלי בתרגום היפה והשלם של עפרה אביגד.

"סוף הרומן" כתוב מצוין ומומלץ.

The End of the Affair – Graham Greene

עם עובד

2022 (1951)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד