קטגוריה: ספרים מומלצים

בגיל שתים-עשרה חייה של ג'סטין הניו-זילנדית אינם פשוטים. פחות משנה קודם לכן איבדה את אמה אחרי תקופה ארוכה של התמודדות עם מחלה שנטלה ממנה רבים מכישוריה הפיזיים והמנטליים. אביה, שהוא ביסודו אדם טוב ואב מסור, מתקשה להתמודד עם האבל ומוצא מדי פעם מפלט באלכוהול. היא עצמה סובלת מהתקפי אפילפסיה, שאמנם אינם תכופים, אבל בהחלט מאיימים ומשבשים את שגרת חייה. כמו כל ילדה בגילה היא חווה את המעבר הלא פשוט מילדוּת לנערוּת, וכמו ילדות רבות היא מנסה לתמרן במערכות היחסים הסבוכות של בנות גילה.

לא ייפלא אפוא שג'סטין מוקסמת מגברת פרייס, המורה שלה בבית הספר הקתולי, וכשהיא זוכה מצד המורה ליחס מועדף כאחת מחביבותיה, היא מוכנה לעשות הכל כדי לשמר זאת. הכל, כולל בגידה, התחברות עם חברות בלתי ראויות, ובעיקר עצימת עין והמצאת תירוצים כשמשהו בהתנהלות של גברת פרייס נחשד בעיניה כבלתי תקין. ג'סטין, בשל נסיבות חייה, נוהה אחר המורה, אך היא אינה היחידה. האשה הכריזמטית, הסמכותית והמניפולטיבית שולטת בלבבות מרבית תלמידיה, הלהוטים עד מאוד להרשים אותה ולהשביע את רצונה. הקורא המבוגר מזהה מיד את מה שרע במורה שבעדינות מפעילה שיסוי בלתי מורגש של התלמידים אלה באלה; הילדים, רובם ככולם, אינם מסוגלים לזהות זאת, וג'סטין על קשייה אולי פחות מכולם. וכך הספר נקרא בשתי רמות במקביל – ברמת ההבנה של המבוגר שרואה את העיוות, וברמת הקבלה של הילדה שאין לה די כלים לשפוט, ושאינה מסוגלת להפריד בין הצורך המיידי שלה באהבה לחשדותיה.

הספר נפתח כשג'סטין, כבר אשה בוגרת, מבקרת עם בתה את אביה הדמנטי, ופוגשת במטפלת שלו הדומה להפליא לגברת פרייס. באחת היא מושלכת חזרה אל ילדותה ואל זכרונותיה. אודה שתחילה הייתי קצרת רוח. קצת קצתי בשיטה הסיפורית השחוקה הזו של עתיד-מעורר-עבר, וגם בשיטת הרמזים המטרימים, וקצת סלדתי מהצטברות הרוע בסיפור כמעט ללא נקודת אור: המורה הדומיננטית, המנהל הנוקט בעונשים גופניים, האב שאינו מסוגל להתגבר על חולשתו לטובת בתו, הבנות הסנוביות בכיתה ומשחקי הכבוד והנידוי שלהן. חששתי מקלישאות, מכתיבה שטאנצית ומלחיצה בכוח על כפתור הרחמים.

טעיתי. ככל שהספר התקדם, ליבי יצא אל ג'סטין, וגם הדמויות האחרות קיבלו חיים ונפח ומורכבות. בשלב מסוים היה קשה להרפות ממנו, והוא הלך ונחווה יותר ויותר כספר אימה. לא אימה מסוג רוחות ועל-טבעי ופושעים קרי-דם, אלא אימה מזדחלת של פסיכופתיה מציאותית מאוד, מבחינתי המפחידה מכולן. זהו בסופו של דבר סיפור על התבגרות בתנאים קשים, במערכת חינוך דוגמטית נוקשה, בחברת ילדים בלתי חומלת, במכאוביה של יתמות מייסרת, ובצלה של דמות דומיננטית שהמלה פסיכופתית יאה לה.

מיכל אלפון העניקה לכתיבה הטובה של קתריך צ'ידג'י תרגום שוטף ונאה, והספר מומלץ מאוד.

Pet – Catherine Chidgey

חרגול

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

כששרון, אחותו של איתי, עברה לטקסס עם בן זוגה וילדיהם, היא הפקידה בידיו של איתי את אמם. שרון, שהתגוררה סמוך לאם, היתה זו שדאגה לה וסייעה לה על פי הצורך. איתי, שעבד הרחק כרכז חברתי בכפר נוער, היה מנותק יחסית. לא היה לו מושג שאחותו, שאיתה יש לו יחסי אהבה-שנאה, בדגש על החצי השני, מתכננת רילוקיישן. לא היה לו מושג שאמם החלה להדרדר לדמנציה. נרגן, בלתי מרוצה בעליל, אבל ממלא את חובתו, הוא לוקח חופשה ארוכה ועובר לבית אמו בנתניה.

בדירה שהם חולקים כעת מתגוררות שלוש נפשות. איתי, אמו וזושה. אמו היא האשה שהוא אוהב אהבת נפש ושאוהבת אותו לא פחות, אשה חדה, רגישה, אכפתית, אשת שיחה. זושה היא הגרסה התוקפנית שלה, דמות לא מוכרת לו שמשתלטת על האם ללא התראה, אשה בוטה, חסרת סבלנות, מקללת, מתלוננת, מאשימה. זושה דעתנית, מעליבה, בלתי ניתנת לשכנוע ולהרגעה באמצעות ההגיון. האם, בשעותיה הצלולות, מודעת חלקית לקיומה, וחשה בפועל את התנתקותה מעצמה, חרדה מן הריחוק שהיא חשה מישותה, מהדברנות חסרת המעצורים של זו שאיתי מכנה זושה. כשאיתי ייענה להפצרותיה של אמו לקחת אותה לטיול שורשים בהולנד, שם נולדה, תצטרף אליהם גם זו שהוא מכנה זושינקה, גרסת הילדה העולצת והתוססת של האם.

מאז ומתמיד אמרה האם שאם תיקלע למצב רפואי מעין זה, היא מבקשת ש"ישימו לה משהו בתה". כעת, כשהיא מודעת להדרדרות הצפויה לה וכשהיא מגובסת ומרותקת לכסא גלגלים, היא חוזרת על הבקשה.

אורן יעקובי כותב על המשולש המשפחתי בתערובת של טרגיות וקומיות ובכנות בלתי מתפשרת. הוא מתאר את תחושותיו של אדם שחוזה בהיעלמותה ההדרגתית ובדעיכתה של אמו, וגם את תחושותיה של אשה שיודעת את הצפוי לה. הוא כותב על דינמיקה משפחתית של אשה, שנותרה נכה ואלמנה בעקבות תאונה, עם שני ילדיה שהתייתמו ושהתחרו על תשומת לבה ועל אהבתה גם בבגרותם. הדילמה של סוף יזום לחיים נדונה אף היא, ואיתי אמיץ דיו כדי להודות שלפחות פעם אחת תהה אם הוא רוצה "לגאול מיסורים לא אותה, אלא אותי".

נושא האובדן שזור בספר גם דרך עיסוקו האחר של איתי. הוא מספק לאנשים שאיבדו את יקיריהם – ביניהם אלמנת מלחמה ואם לבת שהתאבדה – הזדמנות "להמשיך" איתם את הקשר באמצעות ניהול התכתבויות אתו, המעמיד לצורך הענין פנים שהוא האיש שאבד להם. העיסוק הזה, וגם העימותים והשיחות עם אמו, שהשהות יחד מזמנת להם, עשויים לפתוח לו פתח להתחלה חדשה.

במפתיע הספר מצחיק, אבל הצחוק אינו מכסה על הכאב העמוק, יתכן שהוא אפילו מעצים אותו. יש בו אינספור קיטורים ותלונות, אבל כמו הקשר הסימביוטי בין צחוק לכאב, גם התלונות קשורות לבלי הפרד לאהבה ולמסירות. הסופר מלהטט בכשרון בין הניגודים, מצליח לא ליפול למלכודת ההתחכמויות העודפות, והתוצאה מעמיקה, מרגשת ונוגעת עד מאוד ללב.

מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה

2025

המחשב הנייד של ליז פיין נגנב. הגניבה ערערה את ליז, שחוותה בעבר הלא רחוק טראומה קשה, והצליחה בקושי לחזור לחיים עצמאיים יחסית. מכיוון שנזקקה למחשב לצרכי עבודתה, ולא יכלה להרשות לעצמה לקנות חדש, וגם משום שהיעלמות המחשב עם כל הזכרונות היקרים שהכיל שיקעה אותה במצולות מהם החלה להחלץ, שבה לגור עם הוריה בקיבוץ. מייל שמגיע מאדם אלמוני, המכנה עצמו "מישו", מבשר לה שהכותב קנה את המחשב הגנוב, הבין שהוא עשוי להיות חשוב לבעליו המקורי, והחליט לסחוט מליז ארבעים מכתבים מפורטים וכנים אודות חוויותיה, מחשבותיה ותחושותיה. אם לא תעמוד בתנאי ה"עסקה", או אם תנסה לשנות ססמאות ולערב אנשים אחרים, מישו ישמיד בזה אחר זה דברים שכתבה ומכתבים ששמרה. ליז זועמת, מתקוממת, מקללת, אבל בהדרגה היא מגלה שהיא מצליחה לספר לסחטן האלמוני דברים שהתקשתה לספר אפילו לעצמה. הוא מצדו, כאקט של הדדיות, שולח לה יומן שכתב בעבר, ומספר לה במכתביו אליה על חייו, המתוסבכים לא פחות מאלה שלה.

אהבתי את הרעיון הזה של שני זרים שהתכתבות מקרית ביניהם הופכת לערוץ של שיתוף ושל הבנה, כפי שהדבר נעשה לדוגמא ב"אחכה לך במוזיאון". אך בעוד ששם מדובר בשני אנשים נורמטיביים ובודדים, כאן סנונית ליס מתמודדת עם קשר סבוך יותר ובעליל בלתי שוויוני, ועושה זאת באופן משכנע. מצד אחד סחטן שהכוח בידיו, סטוקר שיודע יותר מדי, אדם שמתערב בחייה יותר מכפי שהיא מוכנה להרשות לאדם כלשהו לעשות. מצד שני צעירה שמרגישה מחוללת, חשופה, נכפית למלא תנאים שאינם לרוחה. בשני הצדדים אנשים פגועים, מצולקים מטראומות, סובלים מחרדות, מתקשים להפתח, ואיכשהו, בסבלנות, בהדרגה, נוצר קשר אנושי.

בקולות ההווה של מישו וליז משולבים קולות מן העבר. מכתבים שליז קבלה או כתבה, ומישו שולח אליה בטפטוף. קטעים שליז כתבה כשנסתה להתמודד עם הטראומה באמצעות העלאת זכרונות מפורטים על הכתב, ומישו מחזיר אליה כשעולה הרצון מלפניו. היומן שמישו כתב כילד (בעיני הוא הקטע המשכנע פחות בספר שפרט לכך אין בו חריקות של אמינות).

קשה להרפות מן הספר. מושך לעקוב אחרי הדמויות, בעיקר זו של ליז. מעניין לראות כיצד ההתכתבות מתפתחת מעוינות ל"נו, אם אין ברירה" ולערוץ של שיתוף כן. מעניין לעקוב אחרי הדינמיקה לא רק בין ליז ומישו, אלא גם בינה ובין ג'אז, ובינה ובין הוריה. ומפתיע, ולא אומר על כך דבר נוסף, לקרוא את סופו של הספר ולהבין את מה שלא ניחשתי קודם.

את הכריכה הנאה אייר דניאל פלג.

בהחלט מומלץ.

סנונית תוכן

2017

"אם כל הפעלתנות האגרסיבית הזו היתה מה שנקרא 'העולם האמיתי', אז לחייו של סנשירו עד לאותה העת לא היה כל קשר קל שבקלים ל'עולם האמיתי'".

סנשירו, גבר צעיר, עוזב את קוממוטו, הכפר הקטן בו נולד וגדל, ועובר ללמוד באוניברסיטה בטוקיו. פעור-עיניים, חששן, ביישן, תמים, הוא חש שנזרק לעולם חדש כבר בנסיעה ברכבת מן הכפר אל העיר, והתחושה הזו מתעצמת כשהוא מגיע ליעדו. הוא אינו בקיא בקודי ההתנהגות, מבולבל משפע האנשים השונים הנקרים בדרכו, אבל הוא רוצה ללמוד, רוצה להפתח לעולמות חדשים. סנשירו ימצא עצמו חי בשלושה עולמות במקביל – האחד, זה שממנו בא, מרוחק ומדיף ניחוח של פעם. הוא יכול לחזור לשם, אך אינו רוצה. השני, האוניברסיטה, מלאה באנשים שאינם מכירים את העולם האמיתי שמחוץ לה. הוא יכול לעזוב אותה, אבל רוצה להשאר ולהכיר טעמים חדשים. השלישי, העולם החברתי שאליו התוודע באמצעות ידידו החדש יוג'ירו, מודרני, סהרורי, חוגג, ובו נשים יפות. הוא רוצה להשתחל לתוכו, אבל יודע שאם יעשה זאת, משהו ממנו יאבד. בתהליך ההתבגרות שלו, שכן מדובר ברומן חניכה והתבגרות, הוא יפתח את עצמו אל כל השלושה ליצירת עולם יחודי משלו.

סנשירו מצוי אפוא על קו התפר בין צעירוּת לבגרות, וגם על זה שבין הכפר הקטן והמנומנם והעיר הגדולה והסואנת. קוי תפר רבים נוספים מצויים בלבו של הספר. בין החינוך הקפדני של פעם, שהתוצר שלו היה התחסדות והעמדת פנים, והחינוך הפתוח של ההווה של העלילה, שתוצאותיו הן כנות ויושרה אבל גם מה שאחד האנשים מכנה "נבלים גלויים"; בין השמרנות של פעם למתירנות יחסית; בין הדיכוי של יפן הישנה לדיכוי של המערב החדש; בין הפרישות וההסתגרות של האקדמאים המבוגרים יותר לפעלתנות התוססת של הצעירים; בין הדבקות הדקדקנית במחקר המדעי לחירות האמנות; ועוד.

נאטסומה סוסקי, שכתב בראשית המאה העשרים, נחשב אחד הסופרים המשפיעים בארצו. כמה מספריו תורגמו בעבר לעברית – אחד מיפנית, שלושה מאנגלית. הרבה דברים הולכים לאיבוד בתרגום, ניואנסים דקים של התנהגות, ריחות וטעמים, היכרות עם מקומות, הקשרים תרבותיים והיסטוריים. כפי שכותב המתרגם אורי קפלן באחרית דבר, "אנו נאלצים להביט אל הזר דרך המוכר, ולשמחתנו או לדאבוננו, יש באפשרותנו לעשות זאת באמצעות הקריאה בספרים". עדיין, למרות התיווך ההכרחי, הספר כובש את הלב, בעיקר בזכות דמותו המלבבת של סנשירו, הוא מספק הצצה אל תקופה בתולדות יפן, עורך לקורא היכרות עם עולם שונה. ובסופו של דבר, כשמקלפים את ההבדלים התרבותיים, הוא מספר סיפור אנושי, ומציק שאלות אוניברסליות, שאפשר להתחבר אליהם גם ללא בקיאות בתולדות יפן ובתרבותה.

הוצאת פרפנצ'ה מתמחה בספרות מזרח אסיה. אמליץ שוב בהזדמנות זו על ספר אחר שיצא בהוצאה זו, "לווייתן" של צ'ון מיונג-גואן הקוריאני. בהזדמנות זו גם אחזור ואבקש יתר תשומת לב להגהה. יותר מדי שגיאות כתיב ותחביר נותרו בספר המוגמר, והגהה קפדנית היתה מנכשת אותן בקלות.

מעניין, מושך ומומלץ.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

三四郎 – 夏目漱石

פרפנצ'ה

2025 (1908)

תרגום מיפנית: אורי קפלן

כותרת משנה: פרומיתיאוס המודרני

פרנקנשטיין, גבר צעיר ששאף להרחיב את הידע שלו, שקע, אחרי תקופה עקרה של עיסוק באלכימיה ובמטפיסיקה, במחקר מדעי במטרה לגלות מהו שנותן חיים לגוף. משגילה את הסוד ברא יצור חי דמוי אדם. מכיוון שמבחינה טכנית היה לו קשה לשחזר את הרכיבים הזעירים של הגוף האנושי, עבד בקנה מידה גדול יותר, והתוצאה היתה יצור מגודל, מעוות כלשהו, שמראהו ופניו מעוררי דחיה. פרנקנשטיין עצמו נמלא תיעוב כשהתבונן בו, והמפלץ שיצר נדון לחיי בדידות וכאב. בנדודיו, כשהוא שומר מרחק מבני האדם שנידו אותו ובזו לו, מצא מפלט במבנה הסמוך לבקתה, בה גרו בני אנוש שנשאו חן בעיניו. חודשים ארוכים בילה במעקב אחריהם, לימד את עצמו להבין את שפתם, לקרוא ולדבר. כשגייס מספיק אומץ כדי לחשוף את עצמו בפניהם ולבקש שיקבלו אותו לחברתם, נחשד בטעות בתקיפה וגורש. אל הבדידות והאומללות, שחש עד כה, נוספה שנאה עזה, והתוצאות היו הרות אסון, במיוחד עבור פרנקנשטיין. בדומה לפרומתאוס, המוזכר בשמו המלא של הספר, הוא נענש על מעשיו, אך בשונה מן הדמות המיתולוגית, פרנקנשטיין לא נענש בידי כוח עליון אלא בידי יציר כפיו.

המפלץ, למרות שנאתו ונקמנותו ואלימותו, מעורר חמלה. תחילה אינו מודע לכוחו הפיסי העצום, הוא מנסה להתגבר על המגרעות שהותיר בו יוצרו, מבקש מפרנקנשטיין ליצור עבורו בת זוג שתחלוק אתו את בדידותו, וכשכל תקוותיו נשברות לרסיסים הוא פותח במסע נקמה. אבל האיש הרע האמיתי בספר הוא פרנקנשטיין עצמו, שהיה יהיר מספיק כדי לברוא חיים ולחפף בתהליך, שלא היה בו העוז לחזור בו כשגילה מה יצר, וכשנטש את היצור האומלל פרי כפיו. מרי שלי, כך נראה לי, חשה חמלה גם כלפיו, ואת חיצי הביקורת היא מפנה לא כלפי האיש אלא כלפי המחקר המדעי. הנה שתים מן האמירות שנאמרות בספר בהקשר זה:

"למד ממני […] עד כמה מסוכן לרכוש ידע, ועד כמה מאושר יותר האדם המאמין שעיר הולדתו היא העולם, מזה השואף להיעשות גדול יותר מכפי שטבעו מאפשר לו"

"אם המחקר שבו אתה עוסק נוטה להקהות את רגשותיך ולפגום בטעמן של הנאותיך הפשוטות שאינן נמהלות בשום תערובת, כי אז מחקר זה ודאי שאינו כדין, כלומר, אינו יאה למחשבת אנוש"

אמירות מעוררות התנגדות, יש לומר. הסוד, כמו תמיד, הוא במינון. דחיפת גבולות הידע והרחבת אופקי האדם והאנושות מבורכות. קיצוניות וחוסר אחריות בישום לא, ואזהרה זו כוחה יפה היום כפי שהיה בזמנה של מרי שלי.

כדרכם של ספרים רבים מאותה תקופה, סיפורו של המפלץ עטוף בסיפורו של ויקטור פרנקנשטיין, שעטוף בסיפורו של רוברט וולטון. האחרון, רדוף תשוקה לידע וגם לתהילה, נמצא בדרכו לקוטב הצפוני, כשהוא מוצא את פרנקנשטיין, הרודף אחרי היצור שברא. על סף מוות, אחרי תקופה ארוכה של יסורים ושל מרדף נואש, פרנקנשטיין מספר לוולטון את קורותיו, ומזהיר אותו מפני המשך מסעו: "אתה מחפש חוכמה וידע, כפי שחיפשתי גם אני; ואני מקווה בכל לבי שסיפוק משאלותיך לא יהיה לצפע שיכיש אותך, כפי שהכיש אותי". עוד כדרכם של רבים מספרי התקופה, הוא איטי מאוד, מרבה בתיאורי נוף ואוירה, ממריא גבוה לפסגות האושר ושוקע עמוק במצולות האומללות. כמי שקראה ספרים רבים מעין אלה, מאפיינים אלה לא הפריעו לי, אבל אני תוהה אם לא ימנעו מקוראים חדשים לגלות את הספר.

"פרנקנשטיין" תורגם לעברית מספר פעמים. תרגומה של יערית בן יעקב, היחיד שקראתי, נאה בעיני.

Frankenstein – Mary Shelley

פראג

2000 (1818)

תרגום מאנגלית: יערית בן יעקב

כשמרדכי גרינשטיין היה גבר צעיר בורשה, הוא פילס את דרכו מן המצוקה אל הרווחה היחסית כשהתברג אל חברתו של איש עסקים עשיר בעל עוצמה, תחילה כעובד פשוט ועד מהרה כשמש אישי וכגובה חובות, ולא היסס לנקוט ביד חזקה כלפי חלשים ממנו. מוטל בעל זרוע, כך כינו אותו מכריו, חלקם בכבוד, חלקם ביראה. את אותם כישורים ניצל בתקופת הכיבוש הנאצי. בגטו ורשה היה פעיל בשוק השחור, והצליח לארגן מקומות מחבוא מחוץ לגטו עבור האנשים היקרים ללבו. במיידנאק ובאושוויץ שימש כ"שטודבנדינסטה, שרת חדרים, אחראי לסידור הדרגשים ולנקיון בתוך הבלוק", ובפועל כקאפו, למרות שהוא מתנער מהתואר הזה, שמקל בידו והוא מרים אותו על אחיו לצרה.

גרינשטיין שרד, ונדון לחיים של הסתתרות. "בעצמו ומיוזמתו גזר על עצמו מאסר עולם. האם הוא זכאי לחנינה, האם יש מישהו שרשאי לסלוח?". החשש מפני מבט אקראי שיזהה אותו גרם לו לעבוד במשך עשרות שנים לבדו בארכיון קופת חולים הממוקם במרתף, לחיות בגפו בדירה עלובה, ולהרשות לעצמו לצאת לשיטוטים ארוכות רק בשעות החשכה.

אחרי שהוא פורש לפנסיה כשהוא כבר בן למעלה משבעים, הוא מעז לצאת אל האור, ומצטרף לטיול מודרך בבאלי. משהו בו כמהָ לשוב להיות הצעיר של פעם, אהוב על נשים, קל דעת, בעל תעוזה, אך משהו אחר בו מתרה ומזהיר שהעונש על חטאו עדיין אורב.

גיל אילוטביץ רוקם סיפור עדין של אדם מיוסר, ובעצם עוסק בשאלה שלעולם לא תקבל תשובה חד משמעית. האם אפשר להצדיק אנשים מסוגו של גרינשטיין? האם אנחנו מסוגלים להבין את היאוש שברעב הנורא, בהשפלה ובסבל היומיומי של אסירי המחנות והגטאות? מה רשאי אדם לעשות למען הישרדותו? אם היה עושה זאת עבור הישרדותו של אדם אחר, לא עבור עוד תוספת מזון לעצמו, האם היינו שופטים אותו אחרת? מי בכלל רשאי לשפוט? איך שוקלים זה מול זה את התועלת שהביא ואת הכאב שגרם? לשאלות דומות אני ממליצה על סרטו של קלוד לנצמן, "אחרון הלא צדיקים", שבו ראיין את בנימין מורמלשטיין, ראש מועצת היהודים בגטו טרייזנשטט.  

את כל השאלות הללו הסופר עוטף בסיפור אהבה מחמם לב שמתפתח בין גרינשטיין ובין אחת המשתתפות בטיול, וזאת על רקע הנופים והתרבות שאליהם נחשפים המטיילים, ולאורם של זכרונות על סיפור אהבה שחווה גרינשטיין בצעירותו בורשה.

כתוב היטב, מעורר מחשבה, נוגע ללב ומומלץ.

עם עובד

2009

בשנות השמונים, ג'יימס ג'פרסון, מועמד לנשיאות ארצות הברית, מציג עמדה קשוחה נגד יצרניות הנפט הערביות השולטות בשוק. מועד הבחירות קרב, ג'פרסון, המתמודד מול סגן הנשיא המכהן, הוא המועמד המוביל, ואנשי הנפט מבקשים לעצור אותו. בקרב מנהלי אופ"ק חלוקות הדעות אם יש לסלק אותו כליל מן המרוץ, או במלים אחרות מן החיים, או להסתפק בחבלה במעמדו. העמדה המתונה יותר מנצחת, שכן "אינך חייב לרצוח אדם פיסית כדי לקטול את סיכוייו הפוליטיים. אם אתה מצליח ללכלך אותו, להבאיש את ריחו ברבים, ליצור את הרושם שאינו מהימן, או שהוא נוכל, או הומוסקסואל, או מכור לסמים וכיוצא בזה – הוצאת אותו מן המרוץ תכף ומיד". בעזרתו של איש נפט אמריקאי, שעסקיו מקיפים גם תחומים רבים אחרים, הם מחטטים בעברו כדי לחשוף סוד או חולשה או מעשה בלתי הגון שיכתימו את תדמיתו הציבורית.

קלינט קרייג, לשעבר היסטוריון מוערך ועוזרו של ג'פרסון, הדרדר עם השנים לכתיבת מותחנים חסרי ערך. כדי לשקם את שמו ואת הערכתו העצמית, הוא מנסה בדרכי עורמה לשכנע מוציא לאור לחתום אתו חוזה לכתיבת ספר היסטורי-מחקרי נוסף. במהלך שיחה אקראית לכאורה הוא מזכיר רעיון ששמע פעם מן המוציא לאור לכתוב על שוד האוצרות של גרינג, מספר על תיאוריה שפיתח בנושא זה, ומצליח להשיג את החוזה המבוקש. פרטים שיחשוף במהלך התחקיר שיערוך עלולים לסכן את ג'פרסון, והעלילה תסתבך אף יותר כשבתו של ג'פרסון תכנס לתמונה.

מיכאל בר-זהר, היסטוריון וסופר מוכשר, משלב, כרגיל בספרי הפרוזה שלו, עלילה רבת תפניות מדמיונו עם פרטים היסטוריים. בתיאור מסע הבחירות של ג'פרסון הוא משתמש במסמכים אמריקאיים אמיתיים, העוסקים ביחסים עם יצרניות הנפט ובתחזית צריכת הנפט של ברית המועצות, שבשנה המתוארת בספר עדיין סיפקה את צרכי עצמה. בקפיצה לגואנחואטו שבמכסיקו הוא נוטל את הקוראים לביקור אצל המומיות ומספר על ההיסטוריה שלהן. בתיאור מחקרו של קרייג הוא מספר על אוטו בראנדל ומישל סקולניקוב, דמויות מפתח בשוד חפצי הערך של היהודים בצרפת, ועל גרינג, שהצליח לחמוק מתליה אחרי משפטי נירנברג כשהתאבד זמן קצר קודם לכן. סקולניקוב נרצח בספרד, שם נמצאה גופתו החרוכה למחצה ביוני 1945, בראנדל נמצא תלוי בתא כלא במרץ 1947, וגרינג מת כתוצאה מבליעת גלולת ציאניד שעד היום לא ברור כיצד הגיעה לידיו – צירוף שלושת אלה משגר את קרייג לחפש אדם רביעי שכנראה סילק מן הדרך את שותפיו כדי להיות הבעלים היחיד של האוצרות שגרינג אסף והחביא.

בר-זהר, כמו בספריו האחרים, הוא כותב רהוט, מספר עלילה מפותלת שעדיין ניתן לעקוב אחריה מבלי ללכת לאיבוד, בורא דמויות מתקבלות על הדעת, עשיר בידע, ומעניק חווית קריאה מעניינת ומהנה.

מומלץ

ידיעות אחרונות

1986

בהרים הגבוהים של קירגיזסטן נמר שלג מזדקן מודח ממעמדו כזכר אלפא בידי צעירים וחזקים ממנו. הנמרה, שאיתה ידע אהבה ואושר, נטשה אותו ללא נקיפות מצפון לאחר שנמר צעיר גבר עליו בקטטה. המקומיים מכנים אותו ז'אאברס, ברדלס החץ, על שם זינוקו המהיר, אבל גם כישורי המרוץ והציד שלו כבר אינם כשהיו. פה ושם הוא עושה מאמצים אחרונים להפגין את עליונותו, אבל כשהוא נוכח לדעת שמה שהיה כבר לא יהיה, הוא בוחר להתרחק. לבדו הוא נודד בין הפסגות הגבוהות, מחפש מעבר אל פסגה קשה לכיבוש כדי לסיים עליה את חייו. בעבר הגיע אליה בקלות, כעת הוא מתקשה בטיפוס.

בעיר יושב ארסֶן סמנצ'ין במסעדה, ומרגיש כמי שנותר מאחור במרוץ הזמן. עם קריסת ברית המועצות, החברה סביבו שינתה את פניה, והוא מסרב להשתנות איתה. ארסן הוא עיתונאי עצמאי, שדעותיו אולי מקובלות על עורכיו אבל לא על מי שמממן אותם. הוא נטוע עמוק במסורות הקירגיזיות, מהן הוא שואב את כוחו ואת השראתו, אבל התרבות בארצו דוהרת אל המערב ואל המודרנה. עם אידנה, האשה שאהב ושאהבה אותו, חלם להעלות מחזה המבוסס על מיתוס הכלה הנצחית הקירגיזי, אבל היא, שהיתה זמרת אופרה, הפכה לכוכבת פופ, ובחרה לה גבר אחר מתוך עולמה החדש. אחוז יאוש וכאב ארסן מתכנן נקמה אלימה.

צ'ינגיס אייטמטוב מספר סיפור רב ממדים באמצעות שתי הדמויות המקבילות האלו. הגורל, על מופעיו הרבים בעלילה, זימן לשניהם ארועי מפתח דומים, והוא עתיד לזמן להם נקודות עימות ונקודות השקה עד שייפגשו בשיא הדרמטי, ואולי הבלתי נמנע, של חייהם. לארסן נועד תפקיד הצייד, כשהוא נקרא לסייע כמתורגמן לדודו העשיר, המארגן מסע ציד עבור שני נסיכים סעודים שחשקה נפשם בפרוות נמר. לז'אאברס נועד תפקיד הנרדף. מכיוון שהם שנים שהם אחד, תבוסתו של האחד, או נצחונו, יהיו גם תבוסתו, או נצחונו, של השני.

אייטמטוב כותב על אהבה, על כוחה למלא את הנפש ולהאיר עולם קודר, וגם על התהום אליה מוטלים מי שאבדה להם. הוא עוסק בהשלכות של המעבר החד מקומוניזם לשוק חופשי, מעבר שהעשיר זריזים מעטים, והותיר את מרבית האנשים אובדי עצות ואובדי דרך. "אבל עכשו יש לך חופש, אומרים לך. ואתה לך תבין מה שווה החופש אם אין לך הכנסה. אז באים ותולים את כל הצרות של הכפר בתקופת המעבר: נעבור את זה, אומרים לך, וקדימה, לכלכלת השוק החופשי!", אומר לארסן חברו מילדות, אכול טינה ותסכול. באמצעות ארסן הסופר מקונן על דחיקתן של המסורות הישנות מפני תרבות ההמונים הקולנית, הראוותנית, קלת הדעת. הוא כותב גם על איוולתן של המלחמות, על חוסר הטעם שבהרג האינסופי. הוא מצר על ההתמסחרות של הכל – "הלוא דבש נותנים במתנה, הלוא הוא נועד להנאה צרופה, מעדן לפעוט ולזקן, לא משהו לקניה ולמכירה" – חלקית בשל המרדף אחר הכסף, חלקית מחוסר ברירה, שכן אורחות החיים הקודמים נמחקו בחטף ללא שהות מספקת להסתגל. והוא חרד מפני הכחדת בעלי החיים, שהפכו גם הם מוצר מסחרי שנמסר לכל המרבה בתשלום.

בכפר הולדתו שבהרים, לשם מגיע ארסן כדי להתלוות לנסיכים הסעודים, הוא פוגש את אֶלֶס, ואהבה חדשה צומחת. הזהות בין האדם לנמר מגיעה לשיאה כשהם מודים ביניהם לנמרים שבזכותם נפגשו, מכנים זה את זה נמר ונמרה, וקופאים באימה כשרעיון נורא חולף במוחם: "ומה יהיה עלינו אם אנחנו נמרי שלג?". בכפר, שאיבד את מקורות הכנסתו הקודמים, הציד הפך מקור פרנסה כמעט יחיד, וההכחדה ודאית. מה יהיה על האדם לאחר מכן? שמו המקורי של הספר, "כשהרים נופלים (הכלה הנצחית)", מרמז גם הוא אל אותה שאלה. לא נמר השלג לבדו ייעלם, והכלה הנצחית לנצח תקונן.

כמו בספריו האחרים, גם בספר זה האדם והטבע שזורים זה בזה, והעלילה, למרות מכאוביה ומעקשיה, מסופרת באיפוק ובעדינות, מספקת אבחנות דקות ומניחה מקום לאלו של הקורא. דינה מרקון משמרת בתרגומה את התערובת הריאליסטית-מיסטית שאייטמטוב רקח בכשרון, והספר מומלץ מאוד.

Когда падают горы (Вечная невеста) – Чинги́з Тореку́лович Айтма́тов

עם עובד

2012 (2006)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

ילדותה של גוון עברה עליה בידיעה שמותה של אמה כריסטינה קרוב. כשהילדה היתה רק בת שלוש, אובחן אצל אמה סרטן שד. בשמונה השנים הבאות היא נלחמה במחלה, אך זו התפשטה לעצמות ולמוח. גוון ואחיה ג'יימי, המבוגר ממנה בארבע שנים נותרו יתומים. בשנים האחרונות לחייה, כשהרופאים נתנו לה רק שנה, ואחר-כך שנה נוספת, עסקה כריסטינה באינטנסיביות, כפי שעסקה בכל דבר בחייה, בהכנת ארגזים עמוסי קופסאות קטנות ומעטפות לילדיה. בקלטת שמצאו השניים אחרי מותה אמרה בין השאר: "הרעיון הזה צץ לי כשחשבתי על האגדה הרוסית על ואסיליסה, כשהאמא גוססת והיא נותנת לבת שלה בובה קטנה שהיא שמרה בכיס. ואז, בזמנים קשים, כשהיא מתמודדת עם אתגרים גדולים שהיא עדיין קטנה מדי וחסרת ניסיון בשבילם, היא מוציאה את הבובה מהכיס והבובה אומרת לה מה הם הסימנים שיעזרו לה לדעת באיזו דרך לבחור. הבובה מייצגת את האינטואיציה של הילדה, את החוכמה הפנימית שלה ואת האהבה של אמא שלה כלפיה. והבנתי עד כמה הייתי רוצה לתת לכל אחד מכם בובה כזאת שתוכל לעזור לכם כשהבעיות יהיו גדולות מדי, או מורכבות מדי, או כשלא יהיה לכם מספיק ניסיון בחיים כדי לדעת באיזו דרך לבחור". הארגזים מכילים מתנות לימי ההולדת, בצירוף ברכה והסבר על הבחירה, וכן מכתבים לאבני דרך בחייהם העתידיים של ילדיה: המחזור הראשון, קבלת רשיון נהיגה, סיום לימודים, אירוסים, לידת ילד ראשון.

ז'נביב קינגסטון היא גוון, שם שנתן לה אחיה ואומץ על ידי כל מכריה. בממואר רגיש, נוגע ללב וחכם, היא מתארת את משפחתה, את הילדות היחודית שלה ושל אחיה בחברתו של המוות, ואת ההתמודדות המייסרת עם האובדן, ובעצם האובדנים, שחוו. היא מספרת על הרע ועל הטוב, על המריבות התכופות בין ההורים, וגם על הרוך ששרר ביניהם; על חיכוכים בינה, המוחצנת והתזזיתית, ובין אחיה המופנם, וגם על הקשר האמיץ שקשר אותם כל חייהם; על רופאים שהכזיבו ועל רופאים שסייעו; על הרפתקאות ושמחות, וגם על דכאונות וקשיים נפשיים. נוכחת מאוד, וחשובה מאוד, התמיכה השופעת שבני המשפחה זכו לה, מחברים, מקבוצות רוחניות שהאם פנתה אליהן, מאנשי מקצוע שגויסו להכין את הילדים למה שמצפה להם.  

"בכל השנים שבהן היה לי הארגז, מעולם לא התפתיתי לפתוח חבילה לפני הזמן", כותבת גוון, ובכך אפשרה לאמה ללוות אותה בכל תחנות חייה. נדמה שכריסטינה חשבה על הכל. היא לא הסתפקה בהכנת מתנות כדי להיות נוכחת ולהושיט יד מן העבר. היא ניסתה לדמיין את ילדיה כמתבגרים וכמבוגרים, ולדבר אליהם כפי שיהיו אז, לא כפי שהיו כשהכירה אותם בחייה. מכתביה אליהם הם מופת של עידוד ושל הכוונה, בנסיון להעניק להם יותר מסתם זכרון נוסטלגי. כך, לדוגמא, זכתה גוון לקרוא ביום שקבלה את המחזור הראשון, במכתב שדיבר על נשיות, על אימהות ועל עצמיות: "גווני, יש לך מוח משובח. בבקשה תנסי לזכור שכל בן שצריך שתהיי פחות ממה שאת, כדי שהוא יוכל לחבב אותך ולהרגיש איתך בנוח, הוא לא מישהו שראוי לחיבה שלך". בארון כבר המתינו לה התחבושות הראשונות שאמה הניחה שם עבורה. כריסטינה לא היססה להתייחס במכתביה ובקלטות שהשאירה ליחסים בינה ובין בעלה, והֵצרה על שלא יכלה לתת לילדיה דוגמא לחיי נישואים טובים. היא הכינה אותם לאפשרות שאביהם יינשא שוב – "אולי אבא התחתן שוב ומצא יחסים מאושרים יותר, שבהם הוא מרגיש על קרקע בטוחה יותר ופחות מנותק, והצליח לספק לכם דוגמה טובה יותר למה שיכול לצמוח מנישואים". בכל פעם שגוון וג'יימי מבקשים לדבר עליה עם אנשים שהכירו אותה, כולל הפסיכולוגית שלה שמחויב לחסיון, הם מגלים שאמם הקדימה אותם, והורתה לכולם לענות לכל שאלה שישאלו, חשופה וחטטנית ככל שתהיה. היא אפילו לקחה בחשבון שהמתנות שהיא משאירה אחריה עלולות להתקלקל או ללכת לאיבוד, מה שבאמת קרה מספר פעמים, וכתבה: "בבקשה תזכרו, אמנם המתנות האלה יקרות בגלל המשמעות שלהן, אבל הן בסך הכול חפצים". אשה מרשימה באמת, בבית ובחוץ (עמותה שהקימה בגיל עשרים ושלוש, לפני נישואיה ולפני לידת ילדיה, להזנת קשישים עניים קיימת ופעילה עד היום).

באחד ממסריה כריסטינה אמרה שבחרה להנשא לאיש שהיתה בטוחה שיהיה אב טוב, וגוון וג'יימי אכן בורכו גם באב מסור. פיטר היה טיפוס הופכי לאשתו הקפדנית עד פדנטיות, בעל דמיון עשיר, חובב הרפתקאות ומעשי קונדס, ילדותי משהו לעתים, אולי פחות רגיש לצרכי היומיום אבל תומך ללא סייג במשברים הגדולים. הוא התמודד עם דכאון, שילדיו לא היו מודעים לו, קרס תחת משבר כלכלי שהוא ואשתו חוו, אבל למרות הקשיים ולמרות מריבות קולניות שבקעו מחדר ההורים הילדים חוו סביבה בטוחה ואוהבת. אם נותרו משקעים בשל חיכוכים שנוצרו עם השנים, הסופרת, כעת בשנות השלושים לחייה, אינה דשה בהם. "קיבלתם בחיים האלה כמה קלפים מצוינים וכמה קלפים גרועים מאוד", אומר לגוון ולג'יימי דודם. צריכים לנצל את הטובים ולהתמודד עם הגרועים.

קל לגלוש בספר כזה לסכריניות, אבל קינגסטון אינה נופלת לפח הזה. הכתיבה שלה כנה, חשופה, בלתי מתייפייפת. היא כותבת על משפחה אוהבת, על סביבה תומכת, אבל גם על כעסים, על מריבות, על כאבים, ואין אלה סותרים את אלה. אחרי שנים של התמודדות עם ילדות בצל המוות ועם כל מה שצמח ממנה, לטוב ולרע, היא משדרת אופטימיות. דנה אלעזר-הלוי העניקה לספר תרגום נאה ורגיש, והספר מומלץ בהחלט.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Did I Ever Tell You? – Genevieve Kingston

מטר

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

מונה, בת ארבע-עשרה, התייתמה בגיל שבע משני הוריה, ואומצה על ידי דודתה ודודה, בעלי מאפיה. היא אוהבת לעבוד במאפיה, לא מפריע לה להתחיל יום עבודה בארבע בבוקר, והידיעה שאולי תהיה היורשת של המקום ואלה יהיו חייה מעתה ועד עולם נוחה לה. לשביעות הרצון שלה מחייה תורמת גם העובדה שהיא קוסמת. לא בעלת כוחות על, לא שולטת באיתני הטבע, אלא קוסמת "בקטן", קוסמת של לחם. היא יכולה לשכנע בצק לתפוח ולהיאפות כראוי, מסוגלת לגרום לעוגיות ג'ינג'רברד לרקוד להנאת הלקוחות, מצליחה לטפח מחמצת המשמשת, לצד השימושים המקובלים, גם כמעין כחיית מחמד. קסמיה קטנים ובעלי תועלת שולית, ודי לה בכך. היא עצמה אינה מגזימה בתיאור כוחותיה: "ככה זה כשאת קוסמת — כמעט בכל דבר את לא יודעת מה את מסוגלת לעשות עד שאת ממש עושה את זה, ולפעמים גם בדיעבד את לא בטוחה מה בדיוק עשית".

בעולמנו, הפוחד מן השונה ודוחה אותו, קוסמים מוצאים עצמם נתונים לחוקים מגבילים, אבל לא בעיר בה מתגוררת מונה. בחצרה של הדוכסית השלטת משרתים כמה קוסמים רבי כוח, ובעיר מתגוררים באין מפריע מספר קוסמים צנועים יותר, המשתלבים באוכלוסיה, גם אם פה ושם יש מי שאינו מרוצה משכנותם.

בוקר אחד, כשמונה פותחת את המאפיה, היא מוצאת שם את גופתה של נערה צעירה מוטלת על הרצפה. כפי שיסתבר עד מהרה, מישהו אינו מוכן להשלים עם נוכחותם של קוסמים בעיר, ומונה עלולה להיות הבאה בתור. מאחורי הקלעים רוחשים משחקי כוח, תאוות שלטון, אינטריגות פוליטיות, ועד מהרה תמצא עצמה מונה מגויסת, עם כוחותיה הצנועים, לתפקיד הגיבורה. מצוידת בבצק, ומתוגברת בנער עבריין, בעוגיה מנחמת, במחמצת זועפת, ובקוסמת משונה שרוכבת על סוס מת, היא תתייצב למלחמה באויבים מבית ומחוץ.

אורסולה ורנון, תחת שם העט ט' קינגפישר, יצרה מה שהיא מגדירה כספר ילדים אפל למדי. הספר בהחלט מתאים לנוער, ואכן יש בו אפלוליות, אבל כקוראת שמזמן אינה נוער אני יכולה להעיד שנהניתי ממנו הנאה מרובה. הדמיון הפורה של הסופרת, המקוריות של העלילה, הדמויות המתוארות היטב, החן הרב של המספרת יחד עם ההומור והמודעות העצמית שלה – כל אלה נארגים יחד לסיפור שכיף לשקוע בו. להנאה הזו תורמות גם הבלחות מעוררות מחשבה, ביניהן השאלה מתי, אם בכלל, עוזבים מקום שבו החיים עומדים בסכנה ממשית – "אז אם לא לעזוב, ולא להתחבא פה לנצח, איזו ברירה נשארה לי?", תוהה מונה כשהיא חשה נרדפת; התהיה על שלטון העובר בירושה למי שלא ניחן בכישורים המתאימים – "יש לי חשד שיש לה פחות כישרון מולד בענייני שלטון מכפי שיש לי באפייה", היא אומרת על הדוכסית שנרדמה בשמירה על העיר שבחסותה; ההכרה בחוסר היכולת לשלוט ברוע ששוחרר – "מה עלה על דעתי? אם את אופה לחם מרושע, הוא לא ישמע בקולך רק כי את מבקשת יפה", היא מבינה בדרך הקשה; ועוד.

גילי בר-הלל סמו חתומה על התרגום, ונדמה לי שעל קסמיה אין צורך להכביר מלים. את הכריכה היפה עיצב מורן דיין מסטודיו גם וגם.

מומלץ.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

A Wizard's Guide to Defensive Baking – T. Kingfisher

מטר

2020 (2025)

תרגום מאנגלית: גילי בר-הלל סמו