חופה שקטה / איתן פריאר-דרור

צירוף של מצוקה כלכלית בעברו האחד של העולם עם שגשוג וניצול הזדמנויות חסר-לב מעברו האחר, הוליד בשלהי המאה התשע-עשרה, ואל תוך המאה העשרים, את ארגון צבי מגדל. כשלושים אלף נשים, חלקן ילדות ממש, רובן ככולן מן השכבות הדלות של יהדות פולין, פותו להגר לארגנטינה למטרות עבודה או כנשים נשואות ליהודי מקומי. הן סברו שהן עומדות בפני חיים טובים יותר, שתוכלנה להתפרנס בכבוד ולשלוח כסף למשפחותיהן שנותרו בבית, או שתמצאנה אושר עם בעליהן, ששודכו להן בחופזה, אבל כבר על הספינה נאנסו, נכלאו, הוכו, והושפלו כדי לשבור את רוחן, ובהגיען ליעד מצאו עצמן משמשות כזונות ללא דרך לחמוק.

אני רוצה להאמין שהמשפחות בפולין פעלו בתום לב כשאפשרו לבנות להרחיק מהן, מתוך ידיעה שסביר שלא יתראו שוב. אבל היו שמועות, היו חששות, ובמקרה המתואר כאן היתה בחירה, מן הסתם לא מודעת, להדחיק את העובדה שהבת עולה קורבן. "סכום המטבעות שהוצע לו עבור הבת גדול ממשכורתו השנתית, הרבה יותר גדול, הבטחה לארוחה בכל יום לשנתייםשלוש ועוד. שקית הבד הקטנה לפניו יכולה לגזור את דינם, חיים או מוות ברעב", כך מתוארת התלבטותו של אביה של אסתרה, הילדה-אשה שבמרכז העלילה. לא מְכירה של ממש, רק מוּדעוּת כוססת מבפנים, מתריעה שמשהו אינו תקין, ובכל זאת… כשמגיעות מאוחר יותר ידיעות ברורות על מצבן של הבנות, שני ההורים מעדיפים להעמיד פנים שלא קראו, נמנעים מלשוחח על כך. אין בכוחם לעשות דבר עבור הבת האבודה.

ההורים אולי אינם יכולים כבר לעשות דבר, אבל הנשים עצמן מצאו את הכוח להתאגד, לדאוג זו לזו, להקים בית כנסת וחלקת קבורה עבור עצמן, לייסד קופת צדקה, כשאיש לא רצה בהן מעבר ל"תפקידן", זה שנכפה עליהן ושממנו לא היה להן סיכוי להחלץ, אפילו בתום תקופת השעבוד.

הספר נפתח באותה חלקת קבורה, כשאיזבלה, צעירה מקומית, מדווחת על מציאת שתי גופות, ומתוודעת למיתוסים האופפים את המקום. משם עובר הסיפור אל ג'ולי, שאסתרה היתה דודתה, מבנות המשפחה הבודדות שנותרו בחיים אחרי השואה, והיא להוטה לגלות מה עלה בגורלה, ולבסוף אל אסתרה עצמה. איתן פריאר-דרור מרחיב כאן את הנובלה "ביום הרביעי בלעה אותה מפלצת" שנכללה ב"ומי גר במגדל", ומוסיף היבטים נוספים לסיפור הקשה של ה"פולאקאס", כפי שכונו הנשים שהובאו מפולין. בתוך הפרוזה הסיפורית הוא משלב רקע היסטורי ודמויות היסטוריות, כמו זו של רבי רפאל אנקווה, שהתיר שימוש בפרוכת שהכינו הנשים, למרות שמקורה בכספי זנות, וזו של ברטה פפנהיים שהיתה מראשי המאבק בסחר בנשים.

ארגון צבי מגדל חוסל ב-1930 בזכות יוזמתה של רחל ליברמן, אחת מקורבנותיו, אך הבושה לא התפוגגה (על מאמצי ההשכחה של הדור הבא של הסרסורים והזונות אני ממליצה לקרוא ב"המשרד למקרים מיוחדים").

"חופה שקטה", על שם החופות החפוזות שנערכו בפולין בין הבנות לציידים, הוא ספר מעניין, נוגע ללב, ומומלץ.

אפרסמון

2025

הנשים של אבא / סביון ליברכט

כשהיה מאיר כבן שבע עזבה אמו האמריקאית את בית המשפחה, ונסעה לשהות עם אביה החולה בארצות הברית. איש לא הסביר למאיר מה קורה, נותר לו רק זכרון עמום של האם נפרדת ממנו באישון לילה בעודו מנומנם. האם לא שבה. האם התכוונה מראש לחזור למולדתה? האם מחלתו של האב, שהאריך ימים ושנים אחריה, היתה צידוק מספק לנסיעה? האם באמת נאלצה להשאר בארצות הברית במצוות הרופא שהורה על שמירת הריון? כך או כך, מאיר נותר עם אביו, המשורר שלא היה מסוגל לפרנס את עצמו ואת בנו, שכל שעניין אותו היתה חברתם של משוררי כסית בראשות אלתרמן, וחברתן של נשים מתחלפות חדשות לבקרים. במשך חמישה חודשים חווה מאיר חיי חסר-בית, מחליף ארבעה בתי ספר בשמות בדויים מאימת המשטרה שחיפשה אותו, נגרר אחרי אביו מביתה של אשה אחת לאחרת, מנסה להרדם למרות הקולות הבוקעים מן החדר הסמוך, ולפעמים מהחדר בו ישן הוא עצמו. בתום חמישה חודשים נקרע מאביו בסצנה שממנה נותרו בזכרונו שוטרים וכתם דם, ונשלח אל אמו, שהפכה זרה לו. אביו, כך נאמר לו, מת. הדמות הדומיננטית בילדותו ובבגרותו היתה של ארני, בן זוגה של אמו הנשוי לאשה אחרת. עשרים ושלוש שנים אחר כך אומרת לו אמו שאביו בעצם חי, שהוא חולה אנוש, ושבכוונתו להגיע לארצות הברית לצורך טיפול וכדי להתאחד עם בנו.

נדמה למאיר שהוא אינו זוכר דבר משבע השנים הראשונות לחייו. הוא כעת עורך וסופר, שכתב ספר אחד שלוש שנים קודם לכן, ואינו מסוגל למצוא נושא מעניין דיו לספר נוסף (וגם את הנושא של הספר היחיד "גנב" מחייו של חבר). הוא מתקשה ביצירת קשרים עם נשים, ומנהל חיים אפורים למדי, לרוב בחברת עצמו. הוא יכול היה לגדול לחיים לא מהוגנים כמו אביו הסורר או לחיים של שליטה וסדר כמו אמו הקפדנית, אבל "קרה לו לא זה ולא זה, והוא נשאב אל הסתמי, אל ההימנעות המבוהלת מכל מגע; לא נקלה ולא מקובל, לא פרוע ולא שקול". כשאמו מספרת לו על שובו של אביו, היא מנסה לראשונה לחקור את מאיר לגבי אותם חמישה חודשים בין עזיבתה להיעלמותו של האב מחיי בנו, וכנראה גם להצדיק את עצמה באוזניו. זכרונות שבע השנים, שנדמה שנמחקו, צפים ועולים במוחו של מאיר, תמונות שלמות, תחושות חיות. מה מתוכן אכן ארע כפי שהוא זוכר כעת? לא ברור. האב לא יגיע בסופו של דבר לארצות הברית. מאיר יטוס לארץ לפגוש אותו, ויחווה תמונת ראי של סיפורה של האם מזוית הראיה של האב. נדמה ששניהם, האב והאם, מנסים לתקן את שקלקלו בחיי בנם, אך בפועל, כך נראה לי, הם בעצם מנסים להנחיל לבן את סיפוריהם שלהם כפי שהם חוו אותם. בשלב כלשהו גם מאיר מגיע לאותה מסקנה. "פתאם תפס ששני הוריו חושקים בילד שבזכרונות יותר משחשקו בילד האמיתי".

לא הכל נאמר, לא כל הסודות נחשפים, ואין בכך כדי לפגום בסיפור. בסופו של דבר, מהו הסיפור האמיתי? מה אנחנו זוכרים ומה אנחנו חושבים שאנחנו זוכרים?

סביון ליברכט מספרת סיפור מעניין ונוגע ללב על נזקיה של הורות קלולקת, ועל תעתועיו של הזכרון.

מומלץ.

כתר

2005

סיפורי ילדים / פטר ביכסל

שבעה הסיפורים הקצרים של הסופר השוויצרי פטר ביכסל, אינם סיפורי ילדים. כלומר, אינם מסוג הסיפורים שהורים יבחרו להקריא לילדיהם. למה הם בכל זאת מקובצים תחת הכותרת "סיפורי ילדים"? כי יש בהם את התמימות הילדותית, את היכולת להתעלם מהמציאות ולהפליג בחלומות, להתעקש על הבלתי האפשרי ולא לחדול לשאול שאלות. את התכונות האלה הסופר מפקיד בידיהם של אנטי-גיבורים, אנשים מבוגרים עד זקנים, אפורים, סגורים בעולמם. בחיי היומיום אולי היינו מגדירים אותם כתמהונים, אבל ביכסל רואה מעבר לתמהונות, מחבב אותם, וגורם גם לקורא לראות את שהוא רואה בהם ואת שהם רואים בעולם. אולי אפילו לקנא בהם במקצת.

אדם אחד, "שלא היה לו עוד מה לעשות, שכבר לא היה נשוי, וכבר לא היו לו ילדים, וגם לא עבודה", רוצה להוכיח לעצמו במו עיניו ורגליו שהעולם העגול, ומתכנן מסע בקו ישר עד שישוב אל נקודת המוצא. איך עושים זאת בעולם שיש בו בתים ועצים ונהרות שאינם מאפשרים הליכה נטולת מעקפים? בהגיון של ילד. איש זקן אחד ש"אין כמעט שום הבדל בינו ובין אנשים אחרים", חש צורך דוחק בשינוי כלשהו, ומכיוון שאין בכוחו לשנות את המציאות, הוא משנה את המילים המתארות אותה. ואיש אחד, שאינו רוצה לדעת דבר, שקוע עד צוואר בלמידת כל מה שניתן ללמוד כדי שיידע מה אינו רוצה לדעת. אלה הן שלוש מן הדמויות כובשות הלב, מכמירות הלב, המאכלסות את הסיפורים הקצרים והממזריים, אם לשאול את הביטוי שבו בחר המתרגם לתאר את הספר.

זהו תרגום שני של הסיפורים (הקודם נעשה על ידי רוני פיסקר ב-1983 תחת השם "מעשיות ילדים"), והוא רואה אור לכבודו של הסופר שהלך לעולמו במרץ השנה. חנן אלשטיין, שתרגומו שוטף ונעים, צירף לספר אחרית דבר, המתארת את יצירתו של הסופר, וכוללת גם את סיפור פגישתם לפני שנים רבות. כדאי לקרוא אותה.

נהניתי ואני ממליצה.

Kindergeschichten – Peter Bichsel

מקום לשירה

2025 (1969)

תרגום מגרמנית: חנן אלשטיין

באגאדובא / טל כץ

"היא כלום בשבילי", כך כתב בן זוגה של המספרת אודותיה לאשה שאיתה בגד בה, ושום דבר לא יוכל לשוב להיות כשהיה מרגע שהמשפט הזה צץ על המסך מולה. אין זמן טוב לגלות משפט כזה, אבל יש זמנים גרועים במיוחד. כשאת מותשת תמידית מטיפול בפעוט ובתינוק, כשחזרת לעבודה במשרה מלאה ואת רוצה להצליח להיות גם אמא במשרה מלאה, כשאת בטוחה שהזוגיות שלך שמחה ושופעת סיפוק הדדי. "לוחות טקטוניים התנגשו, לבה רותחת זלגה ממסך המחשב, קירות רעדו". מה אפשר להציל? מה כדאי להציל?

אינספור יצירות ספרותיות נכתבו סביב המשבר הזה והדילמות שבעקבותיו, אבל מסתבר שבכתיבה טובה אפשר לכתוב שוב על אותו הדבר ובכל זאת אחרת. בפרסומים השונים ובביקורות אודות הספר מצאתי מלים כמו זרם תודעה ואוונגרד, שלמען האמת קצת הרתיעו אותי, אבל לא כך חוויתי את הקריאה. מצאתי בספר כנות חושפנית, נגיעה בלתי מתפשרת בכל מה שמייסר, אומץ להתבונן במציאות גם אם מה שמתגלה מפחיד, יכולת לשקול רגשות מתנגשים, וגם כוח להתרומם בסופו של דבר.

את כל זה טל כץ מביעה בסגנון כמעט מינימליסטי שיש בו עם זאת עומק רגשי, בדימויים מדויקים ובלתי מופרזים, מתוך הכרה בעוצמתו של הצמצום.

בגרסה המודפסת ניתן דגש לעיצוב, לעימוד ולטיפוגרפיה, כפי שאפשר לראות כאן. בגרסה הדיגיטלית ההיבט הזה נעדר. לא ראיתי במו עיני את הספר המודפס, אבל מבחינתי הטקסט עוצמתי דיו ואינו נזקק לתמיכה.

אין צורך לחוות משבר של בגידה כדי להזדהות עם המספרת, והספר מומלץ בהחלט.

שתים בית הוצאה לאור

2025

ללמוד עם קרנף בחצר / עמלה עינת ושאול אלבלק

כותרת משנה: על בית הספר שבספארי

בשטח הספארי ברמת גן ממוקם בית-ספר יוצא דופן. בחטיבת הביניים ובתיכון, בכיתות קטנות של שנים-עשר תלמידים בממוצע, לומדים בני נוער בעלי לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז. התלמידים, שלא מצאו את מקומם במסגרות הרגילות, מוצאים כאן, במקום שהחליף את המונח "חינוך מיוחד" ב"חינוך יחודי", צוות שהמוטיב המוביל אותו הוא "לראות את הילד, זה העיקר". בשונה מן התפיסה הרואה בהישגים הפדגוגיים את חזות הכל, כאן רואים אנשי החינוך את עצמם כמורים-מטפלים, שתפקידם הוא "לאמן את התלמיד לחיים במלואם, לפתוח לפניו את האופק לקראת תכלית בתנועה קדימה ולקראת התעוררות חדשה של חלומות". ההישגים הלימודיים, אלה שנמדדים בציונים, מצויים בסוף רשימת היעדים, ובכל זאת בית הספר מציג שבעים וחמישה אחוזים של הצלחה בעמידה בדרישות של בגרות מלאה. החוקרת עמלה עינת והעובד הסוציאלי והפסיכותרפיסט שאול אלבלק העובד במוסד, מסבירים בספר זה את עקרונותיו של בית הספר ואת הישגיו.

לאחר הסברים על תפיסות פדגוגיות ועל הקוים המנחים של בית הספר, רשות הדיבור ניתנת למורים, למטפלים ולבוגרים. פרקי הראיונות עם הצוות ועם הבוגרים מסוכמים בנפרד, אך בשני הסיכומים עולים קוים משותפים. התלמידים מתארים קשיים בבתי הספר הרגילים, קשיים שגרמו לתחושת ערך פגומה ולשרשרת כשלונות, ותחושה שויתרו עליהם, ולעומת זאת הם מספרים על עזרה קונקרטית ורגשית בבית הספר בספארי, ואנשי הצוות מדווחים על "מטרת‍־על – חיזוק האישיות של תלמידים שחוו כישלון מתמשך". גם הצוות וגם התלמידים מדגישים את חשיבות דמותו של המורה והקשר שנוצר בינו ובין התלמידים, ואת המרכזיות של ההקשבה והדיבור בסימביוזה ביניהם. כולם כאחד עומדים על ההשפעה היחודית של המיקום, של נוכחות בעלי החיים כחלק מן הטיפול, ושל המרחבים הפתוחים. בין בית הספר לספארי קיים סנכרון מלא, הן בעצם המגע עם בעלי החיים והן כחלק מתכנית הלימודים, והשטח הפתוח מחוץ לכתלי הכיתות הוא חלק ממרחב הלמידה.

איני אשת חינוך, אבל העקרונות שמנחים את המקום, שעל קיומו שמעתי כעת לראשונה, נראים לי מתאימים לא רק לילדים עם קשיים. חן, מנהלת בית הספר, סבורה שניתן ליישם אותם גם במערכת החינוך הפורמלית: "האם ניתן להעביר משהו מגישה זו לבתי ספר נורמטיביים למרות תנאי העבודה הטכניים השונים הקיימים בהם? ודאי שכן. ראשית את תובנת הקשר האישי. לדעתי, אפשרי בהחלט ליצור קשר אישי עם כל תלמיד בלי התייחסות למספר התלמידים בכיתה. כל מורה, בכל מסגרת כיתתית ובית־ספרית, חייב להכיר היכרות מעמיקה ונרחבת כל אחד מתלמידיו, ולו גם על חשבון זמן הוראה משיעורים מקצועיים. ושנית: זמן להתבוננות פיתוח יכולת הסתכלות קשובה של המורה על תמונת חייו הרחבה של כל תלמיד ותלמיד. לעיתים מדובר בהבחנה בפרטים שוליים כביכול, שאינם קשורים כלל ללימודים, העשויים לפתוח ערוצי קשר חשובים להבנת המתחולל בנפשו. לראות את הילד, זה הדבר העיקרי. זה מה שהילד רוצה מאיתנו, שנראה אותו, שיהיה למישהו בבית הספר אכפת באמת ממנו. ולדעתי, כישרון הראייה הזה, לפחות ניצוץ ממנו, קיים בכל מורה ואפשר לעבות אותו, להלהיב אותו בתנאי שרוב אנשי הצוות, ובעיקר המנהלים, חיים אג'נדה חינוכית כזאת."

ספר מעניין וראוי לתשומת לב.

רסלינג

2025

חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו / ג'ונוט דיאס

בין השנים 1930 ו-1961 היתה הרפובליקה הדומיניקנית נתונה לשליטתו של טרוחיו, רודן רצחני שהפך את המדינה לנחלתו הפרטית, וחיסל בשיטתיות יריבים אמיתיים או מדומיינים. על רקע התקופה מספר ג'ונוט דיאס על חייהם של אוסקר משפחתו, חיים שנעו בין מולדתם לארצות-הברית, שבה הם חיים כפליטים.

דיאס מספר למעשה שני סיפורים נפרדים. האחד הוא סיפורו של אוסקר, חְנון בודד ודחוי, חריג במידותיו הגופניות, שחייו סובבים סביב קומיקס ומשחקי מחשב. משמניו דוחים מעליו בחורות, וחוסר היכולת ליצור קשר נורמלי מותיר אותו בתול נצחי ומתוסכל. תפקיד המספר נתון חלק מן הזמן ליוניור, מכר/חבר של אוסקר, בחור שטוף זימה שרק בחורות בראשו, התנהלות שהוא מתאר כלטינית זכרית טבעית, אך הטבעיות הזו נמנעת מאוסקר. גם לו ניתנה לו, היא לא היתה מספקת אותו, שכן הוא כמֵה לאהבה. חדשות לבקרים הוא מתאהב בכל לבו, וחדשות לבקרים אהבתו מושבת ריקם. חייו הקצרים, כפי שמבשר שם הספר, יסתיימו בשל שילוב של אהבה, שהיא הסיפור שלו, לאלימות, שהיא הסיפור השני שדיאס מספר.

באמצעות קורותיהן של מספר דמויות, דיאס מתאר את הטרור הפנימי ששרר תחת שלטונו של טרוחיו (ספר מצוין נוסף שמומלץ בנושא זה הוא "חגיגת התיש" של מריו ורגס יוסה). אמם של אוסקר ולולה שהתייתמה והפכה לשפחה; לולה שעברה אונס; הדוד שנכלא ועונה עד שיצא מדעתו בגלל שלכאורה סיפר בדיחה על טרוחיו, בעוד שפשעו האמיתי היה הימנעות עיקשת מהפגשת בתו היפה והרודן, שבעיניו כל נשות המדינה היו שלו. לא עמדה לזכותו העובדה שהיה משתף פעולה מרצון על השלטון. דיאס, בקולם של המספרים המתחלפים, ובאמצעות הערות שוליים המשתלבות היטב בטקסט, בוטה מאוד, ובצדק, בהתיחסותו של טרוחיו ואל נאמניו, עושה שימוש בציניות ארסית, ומאוד כועס.

נדמה שהמשפחה והמדינה כולה רדופות על ידי "פוקו", קללה, ועל הספר כולו שורה אוירה מאיימת שבתוכה מסתובבות נפשות אבודות שדינן נחרץ.

לטעימה מן האוירה הזו, וגם מסגנונו היחודי של הסופר, הנה ציטוט אופייני:

"עינו היתה בכל מקום; היתה לו משטרה חשאית שהיתה שטאזית יותר מהשטאזי, שהשגיחה על כולם, אפילו על אלה שחיו בארצות הברית; מנגנון בטחון נמייתי כה מגוחך, שיכולת לומר דבר רע על El Jefe בשעה שמונה וארבעים בבוקר, ולפני שהשעון היה מצלצל עשר כבר היית ב-La Cuarenta, כשמלמד-בקר נעוץ במעלה התחת שלך (מי אמר שאנחנו, עמי העולם השלישי, איננו יעילים?). היית צריך לדאוג לא רק בגלל אדון יום-שישי-השלושה-עשר, אלא בגלל כל אומת התיישים שהוא עזר להביא לעולם, שכן כמו כל אדון אופל השווה את הצל שלו, הוא נהנה ממסירות מצד עמו. בחוגים רחבים מאמינים שבכל עת, בין ארבעים ושניים לשמונים ושבעה אחוזים מהאוכלוסיה הדומיניקנית היו ברשימת מקבלי השכר של השירות החשאי. השכנים המחורבנים שלך יכלו לחסל אותך בעצמם רק כי היה לך משהו שהם חמדו או כי עברת לפניהם בתור ב-colmado. אנשים משוגעים גמרו ככה, לאחר שנבגדו על ידי ה-panas – קרובים – שלהם לכאורה, על ידי בני משפחה שלהם ממש, בגלל פליטת פה. יום אחד היית אזרח שומר חוק, מפצח אגוזים בגזוזטרה שלך, ולמחרת היית ב- La Cuarent, ופיצחו לך את האגוזים שלך. העניינים היו לחוצים עד כדי כך שהרבה אנשים האמינו שלטרוחיו יש כוחות על-טבעיים! לחשו שהוא לא ישן, שהוא לא מזיע, שהוא יכול לראות, להריח ולהרגיש דברים ממרחק של מאות קילומטרים, שהוא זוכה להגנה של הפוקו הרע ביותר באי".

טרוחיו, אגב, עלה לגדולה בזכות האמריקאים, והאמריקאים הם אלה שתכננו לרצוח אותו כשסר חינו, אלא שאנשיו של הרודן הקדימו אותם. דיאס אינו יכול, כמובן, להתעלם מכך, ובהערת שוליים הוא מונה בין "הישגיו הבולטים" של טרוחיו את "אחת הדיקטטורות הארוכות והמזיקות ביותר בתמיכת ארצות הברית שידע חצי הכדור המערבי (אם אנו, הטיפוסים הלטיניים, מיומנים במשהו הרי שזה ביכולתנו לסבול דיקטטורים שנתמכים על ידי ארצות הברית, כך שאתם יודעים שהנצחון הזה הושג במאמץ רב: הצ'יליאנים והארגנטינאים הגישו ערעור על התוצאות)".

הספר שופע מלים בספרדית. במקור באנגלית מלים אלה נותרו לא מתורגמות. יורם מלצר בחר להוסיף את המובן העברי בגוף הטקסט, ולטעמי זו בחירה מוצלחת שאינה פוגמת בשטף הקריאה.

הערת שוליים משלי: כשחיפשתי עוד מידע על התקופה, מצאתי שהרפובליקה הדומיניקנית פתחה את שעריה בפני היהודים הנרדפים באירופה. דובר תחילה על כעשרת אלפים מהגרים, אם כי בסופו של דבר הגיעו פחות מאלף. לטרוחיו היו מניעים משלו להפגין נדיבות שכזו, ביניהם הרצון "להלבין" את האוכלוסיה באמצעות נישואי תערובת, וגם הצורך להציג כלפי חוץ מצג חיובי שאולי יטשטש את מה שהתרחש בפנים. בהמשך הוא גם נטל לעצמו חלק משמעותי מהכנסותיהם של היהודים. יהיו המניעים אשר יהיו, חייהם של מאות אנשים ניצלו. רובם ככולם, אגב, מיהרו לעזוב כשהיה אפשר. הנה מאמר שנכתב בנושא בזמן אמת.

"חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו" הוא ספר סוער, כואב, יצרי ותקופתי, ראוי מאוד לקריאה.

The Brief Wondrous Life of Oscar Wao – Junit Díaz

מחברות לספרות

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: יורם מלצר

סיפורים ואגדות / אוסקר וויילד

"סיפורים ואגדות" מכיל מבחר מיצירות הפרוזה הקצרות שכתב אוסקר ויילד. חלקן תורגמו על ידי אליעזר כרמי – חטאו של הלורד ארטור; הספינקס ללא סודות; הרוח מטירת קאנטרוויל; המיליונר לדוגמא; הדייג ונשמתו, והאחרות על ידי חיים תרסי – הנסיך המאושר; הזמיר והשושנה; הענק קשה הלב; הידיד הנאמן; הרקטה המיוחדת במינה; המלך הצעיר; יום הולדת של האינפנטה; הולדת הכוכב; נפש האדם בסוציאליזם; אימרות ופילוסופיה לשימוש הצעירים; פיוטים בפרוזה – האמן, עושה הטוב, התלמיד, המורה, בית משפט אלוהים, מורה החכמה. שני המתרגמים עשו עבודה משובחת, שטעמה הטוב נשמר למרות הזמן הרב שחלף מאז. במהלך השנים ראו היצירות אור בפורמטים שונים, כל אחת בנפרד או בקבצים כאלה ואחרים, וזכו גם לתרגומים נוספים.

יצירותיו של ויילד נכתבו בתקופה קצרה יחסית (הוא נפטר בהיותו בן ארבעים ושש), אך המגוון שלהן מרשים. יש בהן שנינות והגות, אמונה באהבה ובנדיבות אך לעתים גורל מר לנדיבים, זלזול מעודן אך נוקב במעמד וביוקרה חברתית, תיאורים ארכניים ואמירות קצרות, סיפורים עם מוסר השכל וסיפורים משעשעים. לעתים הוא מעניק תגמול הולם בדמות גן עדן למי שלמד לאהוב ילדים ולחלוק איתם את גנו ("הענק קשה הלב"), ולעתים הוא נותן לגיבורו, שהפך מאגואיסט למלא חמלה, תקופת מלוכה קצרצרה בלבד ומוות בגיל צעיר ("הולדת הכוכב"). הוא מקדיש יצירה ארוכה יחסית לשאלת הלב מול הנשמה והאהבה מול העושר והחוכמה ("הדייג ונשמתו"), ויצירה משעשעת במיוחד להבדלים התרבותיים שבין ארצות הברית לאנגליה ("הרוח מטירת קאנטרוויל"). יש הבאים על גמולם בזכות מעשה חסד אחד ("המליונר לדוגמא"), ויש העושים חסדים רבים עד כדי אובדן עצמם ומושלכים ככלי אין חפץ בו ("הנסיך המאושר" ו"הזמיר והשושנה"). האהבה והחמלה מנצחות תמיד, אבל שיטת השכר והגמול או החטא והעונש נדמית אקראית. כמו במציאות.

בין אם הסיפורים מסתיימים באושר ובין אם סיומם מר, הקריאה בהם מענגת תמיד, והמגוון שלהם, כמו גם הבחירות המגוונות בכיווני העלילה, מבטיחים ענין. חלק מן הסיפורים סווגו עם השנים כמיועדים לקוראים צעירים, אך מתחת ל"אגדיות" שבהם הם מעלים לדיון נושאים כבדי ראש של תפיסות חברתיות ומוסריות, ובקריאות חוזרות בגילאים שונים ניתן למצוא בהם רבדים חדשים.

מומלץ, כמובן.

ספרי זהב

1960 (1888 – 1892)

תרגום מאנגלית: חיים תרסי וא. כרמי

הכתם האנושי / פיליפ רות

קולמן סילק היה מרצה מוערך לספרות קלאסית בקולג' אתנה, וקודם לכן דיקן סגל נמרץ שהצעיד את המוסד מתרדמת ליעילות ולתסיסה אינטלקטואלית. כל הישגיו לא עמדו לזכותו כשתהה בקול בפני הסטודנטים מדוע שניים מהם מעולם לא הגיעו להרצאות. האם הם קיימים בכלל, או שמא הם spooks (ובתרגום לעברית "שדים שחורים"). סילק התייחס למובן המקורי של הביטוי שפירושו רוחות רפאים, אלא שבמהלך השנים שימש הביטוי גם ככינוי גנאי לשחורי עור. איתרע מזלו של סילק, והסטודנטים הנעדרים אכן היו אפרו-אמריקאים.

"זה לא שפעם אחת עשית טעות. אם אתה גזען, אז תמיד היית גזען. פתאם כל החיים שלך היית גזען. זאת הסטיגמה וזה אפילו לא נכון". זו היתה הדעה הרווחת, ולסילק לא היה סיכוי לצאת זכאי במשפטה של דעת הקהל. לא עזר לו עברו, לא עזר לו המרצה שחור העור הראשון באוניברסיטה, שגויס על ידו, לא עזרה לו הדיקנית שהחליפה אותו, אף היא גיוס שלו. עובדת היותו יהודי, אולי אחד הראשונים שהורשו ללמד במחלקה ללימודים קלאסיים, שיחקה אף היא לרעתו. הוא מצא עצמו מחוץ למוסד, ואשתו הוכתה בשבץ והלכה לעולמה מספר חודשים אחרי התפוצצות הפרשה –  באשמת הקולג' והבגידה של עמיתיו, כך האמין. אחרי מותה של אשתו קשר קשר עם פוניה פארלי, עובדת נקיון בקולג', שגילה מחצית משלו, וגם רומן זה נזקף לחובתו, הן בעיני עמיתיו והן בעיני ארבעת ילדיו. חברו היחיד הוא נתן צוקרמן, סופר בשנות הששים לחייו שהגיע לאזור כדי להתנתק ולהתאושש מסרטן. שנתיים מחייו הקדיש סילק לכתיבת ספר על הפרשה, וכשסיים החליט שאמנם אינו מרוצה ממנו ולא יפרסם אותו, אבל נפשו מצאה מרגוע יחסי.

בספר הקודם שקראתי, ביל מאהר כותב על מקרה של מרצה מכובד שכשל בלשונו באופן דומה לזה של סילק, וכך הוא מתאר את שארע לו: "די היה באזכור המרומז של הכינויים המעליבים – מתוך כוונה טובה, כאמור – כדי לגרש אותו מן הקמפוס. הוא אולץ לצאת לחופשה בלי תשלום ובלי הגבלת זמן ולחבוש כובע ליצנים. טוב, לא כובע ליצנים בגרסה הסינית אלא בגרסה שלנו: שמונה שבועות של סדנת רגישות, פגישות של תשעים דקות בשבוע עם מאמן שונוּת וחמישה מאמרי ביקורת עצמית שהיה עליו לכתוב. איש מבוגר, פרופסור ליברלי למשפטים, שנענש כמו ילד. מי שלא רואה את הדמיון למהפכת התרבות של מאו זקוק בעצמו לחינוך מחדש". מאהר כותב על אמריקה של היום, אבל אי אפשר שלא למצוא את כל הכשלים שהוא כותב עליהם כבר בספרו זה של פיליפ רות שראה אור לפני עשרים וחמש שנים (ושנראה לי בזמנו מופרז, וכעת כבר לא). הורדת רף הדרישות מתלמידים –  "הסטודנטים שלנו סובלים מבורות תהומית. השכלתם גרועה באופן שלא ייאמן. חייהם האינטלקטואלים עקרים. הם מגיעים לכאן חפים מכל ידע, ומרביתם עוזבים את המקום הזה חפים מכל ידע" – עודף הרגישות למלים, נסיונות לשכתב את ההיסטוריה, טיפול בגזענות באופן שדווקא מחריף את ההפרדה, ביוש פומבי ושפיטה מהירה ללא חנינה על ידי דעת הקהל. "פשוט, להטיח אשמה פירושו להוכיח אותה. לשמוע האשמות פירושו להאמין להן. אין שום צורך במניע לעבריין, אין שום דרישה להגיון או לשכל ישר. ברגע שיש תוית, זה מספיק. התוית היא המניע. התוית היא ההוכחה. התוית היא ההגיון". "אמת היא ערך נזיל בעידן הקנאות החדשה", כתב רות, ולא ידע עד כמה ירחיקו הדברים לכת בשנים הבאות. ההשראה לספרו של רות היתה מקרה זהה שארע לאחד מידידיו, שזכה לצייד מכשפות בשל אותה מילה. בשונה מן המציאות שבה זוכה האיש, סילק היה צריך למות כדי שעמיתיו יכו על חטא.

עוד בשונה מן המציאות, לסילק היו סודות. הוא היה שחור בהיר עור, ששיקר באשר לגזעו בטופס הגיוס לצבא ב-1944, ולא חזר בו מעולם מהתחזותו. יתרה מזו, כשהכיר את אייריס היהודיה, שהיתה לאשתו, הוא סיפר לה, וכמובן לשאר העולם, שהוא יהודי. עד סוף ימיו חי עם שני הסודות הללו. בעולם שמתייג אנשים, לזהות שאדם בוחר לעצמו יש השפעה מהותית על מקומו. סילק, שנתקל בגזענות בוטה רק בשנות האוניברסיטה, כשלמד במוסד לשחורים על פי דרישת אביו, רצה לטפח זהות נבדלת. "הוא לעולם לא יתן דריסת רגל לרודנות של האנחנו שמשתוקקת לשאוב אותו אל תוכה, האנחנו הכופה, הכולל-הכל, ההיסטורי, המוסרי, שאין מפלט ממנו". לחיים עם סודות יש מחירים כבדים, לא רק למי שנושא אותם. כך גם לחיים בזהות אינדיבידואלית.

הספר נכתב על רקע פרשת קלינטון-לוינסקי, וצוקרמן, המספר, כותב על "האקסטזה שבהתחסדות" ועל "רוח הרדיפה של האומה הצעירה". הוא עוסק גם ביחסי גברים-נשים, במקומה של האשה בממסד האקדמי, בהלומי הקרבות של מלחמת ויטנאם, בהדרדרותה של ההשכלה, ביחסי הורים-ילדים, בכוחה של הכתיבה, ועוד. שיחה מעניינת במיוחד מתנהלת לקראת סיומו של הספר בין צוקרמן לאחותו של סילק, כשזו מביעה התנגדות לחודש ההיסטוריה האפריקאית. אם רוצים לכבד את פורצי הדרך האפרו-אמריקאים בכל תחום, כך היא טוענת, יש לעשות זאת באופן טבעי כל הזמן בהתייחס לעבודתם כפי שמתייחסים לזו של הלבנים. דחיקתם מן הרשומות במשך אחד-עשר חודשים בשנה והעלאתם על נס בחודש אחד ממעיטה מערכם. זהו אותו הנתיב להפרדה הגזעית שעליו כותב ביל מאהר, ההפך ממה שאליו יש לשאוף.

פיליפ רות הוא סופר מעמיק, בעל רגישות לפרטים קטנים ולדקויות. היצריות, כרגיל אצלו, מבעבעת, וכך גם הרגשות העזים. "הכתם האנושי" נמנה בהחלט עם השורה הראשונה של ספריו.

The Human Stain – Philip Roth

זמורה ביתן

2002 (2001)

תרגום מאנגלית: דוני ענבר

ביל מאהר מגלה את אמריקה במאה ה-21 / ביל מאהר

כך כותב ביל מאהר בפתח הספר:

"המאה ה־21 באמריקה היא סיוט פוליטי מפני שהשנאה בין המפלגות שוברת שיאים. שני הצדדים התנגדו זה לזה תמיד, אבל אני זוכר את שלהי המאה העשרים, וזה לא היה נורא. אנשים רבים צרחו זה על זה בטלוויזיה בשנות התשעים (לא מעט מזה בתוכנית הקודמת שלי), אבל לפחות יכולנו לשבת יחד באותו חדר".

וכך בפרק האחרון:

"אם אנחנו רוצים לבלום את ההידרדרות הזאת למלחמת אזרחים, אנחנו חייבים להפסיק לשנוא אלה את אלה. זה נעשה כל כך נורמלי עכשיו עד שאנחנו לא שמים לב כמה פעמים קורה שמישהו ברשת מאחל למישהו למות. כל מי שאנחנו לא מסכימים אתו – לא משנה על מה – הוא הרֶשע בהתגלמותו, וכל ויכוח עובר מאפס לרצח בתוך שניות. זה אפילו לא צריך להיות ויכוח על משהו חשוב: אמרת שהתוכנית ״אחת שיודעת״ היא זבל? אתה מת!"

"הפילוג האמיתי שלנו הוא לא בין אדומים לכחולים אלא בין בני אדם משני הצדדים שלא מוכנים לבוא במגע עם אמריקאים שמחוץ לשבט הפוליטי שלהם, ולכן אין להם שום מושג איך הם באמת, ובין בני אדם משני הצדדים שמוכנים לעשות זאת".

"בימינו כולם אומרים שהדרך לגשר על הפער המפלגתי הנורא שלנו היא לדבר עם הצד האחר ולשמוע את נקודת המבט שלו. לא – זה בדיוק מה שאסור לנו לעשות. זה לא עובד. אף אחד מעולם לא החליף צד בעקבות ויכוח. דברו עם הצד האחר, בהחלט, אבל לא על פוליטיקה. אין לזה סיכוי, זה כמו לנסות לשכנע את טום קרוז לרדת מהסיינטולוגיה. אל תלכו לשם בכלל".

"כששני הצדדים מאמינים שהצד האחר בשלטון פירושו סוף העולם – כן, באווירה כזאת יכולה לפרוץ מלחמת אזרחים".

די להחליף את אמריקה בישראל ואת הכחולים והאדומים בימין ושמאל, והדברים יכולים להקרא כאילו נכתבו כאן.

בין המבוא לסיום מאהר – פרשן מדיני, קומיקאי, מנחה תכניות טלויזיה – מדבר על כל מה שיש לתקן בארצות הברית, שמצטיירת כאן בצבעים קודרים כמעט בכל תחום, וגם על מה שיש לתקן בעולם. כמי ששורשיו בקומדיה, הכתיבה שלו שופעת שורות מחץ, ואלו אינן מכסות על הכעס ועל הדאגה שהוא חש. מאהר ידוע כמי שאומר את שהוא חושב מבלי להצטעצע ולהתייפייף, ולכן לעתים הוא בוטה, ובשוליים גם וולגרי, אבל ניכר שהדברים בוערים בו, שהוא אדם שחושב לעומק, וגם אם לא מוכרחים להסכים אתו דבריו ראויים לשמיעה ולהרהור.

כמו אנשים רבים בשנים האחרונות, מאהר חש שהמפה זזה מתחת לרגליו. הוא ליברל מובהק, אבל מונח הליברליות נע הרחק שמאלה אל מחוזות הקיצוניות הווקית והופקע מרשותם של מי שרואים עצמם דמוקרטים-ליברלים. בלשונו של מאהר – "דרגות של רגישות יתר, תרבות קורבנית ושפע של שטויות, שאני מסרב להעמיד פנים שהם שלוחה של הליברליזם". המצב בצד השני של המפה זהה, כשמה שהוגדר פעם כשמרנות נע לקיצוניות ימנית. במרכז נותרו רוב האנשים שאיכשהו איבדו את זהותם הקולקטיבית, אבל מזוהים על ידי המחנה הנגדי על פי הסמן הקיצוני של השתיכותם. כן, כמו בארץ. אם אתה מפגין בעד החזרת החטופים אתה ללא ספק רל"ב הזוי, ואם את מתנגדת לפתרון של שתי מדינות את לבטח ביביסטית שטופת מוח. כאילו אין שום דבר באמצע, כאילו אי אפשר גם וגם.

מלבד הקיטוב הפוליטי, ומלבד הבוז שמאהר רוחש לרפובליקנים, או ליתר דיוק לגלגול הנוכחי של הרפובליקניות, הוא כותב על שורה ארוכה של נושאים חברתיים מקומיים. הוא מתייחס לשיטה החברתית בכלל – "הסוציאליזם נחוץ כדי למתן את הקפיטליזם, כמו שנהר שוצף זקוק לסכר מפעם לפעם, כי יצר הרווח מייצר תמריצים נוראים שצריך לרסן" – ולתופעות חברתיות מסוימות בפרט. בין השאר הוא מדבר על המכללות, שהפכו מיותרות בעיניו, ולא רק בגלל המחיר הבלתי נסבל של הלימודים, על חינוך ילדים שמוריד עוד ועוד את הרף של הישגיות ושל אחריות אישית, על עודף ביורוקרטיה שמסרבל כל דבר, על יחס לאתאיסטים, על מגפת ההשמנה, על הבעייתיות של הביטוח הרפואי, על חופש הדיבור, על ניכוס תרבותי ועוד.

נושאים נוספים שמעסיקים אותו נדונו בהרחבה גם בספריו של דאגלס מארי, "שגעון ההמון" ו"המוות המוזר של אירופה". ביניהם נמצאים התקינות הפוליטית שהפכה למשטרת מחשבות מסרסת, השנאה העצמית של כל מה שלבן ומערבי ומתן הנחות גורפות לכל תרבות אחרת, שכתוב ההיסטוריה, שינוי מגדר בגיל הילדות, ועוד. הנה כמה אמירות בנושאים אלה:

"אתם המפלגה המזוהה עם גירוש נואמים מקמפוסים של מכללות, ואתם גורמים לכולנו ללכת על ביצים ולהחליף את 'הבה לא נבחין בצבע' ב'הבה נבחין בצבע תמיד ובכל מקום'״. עמדה שבעבר הייתה של הקו־קלוקס־קלאן".

"ווק – היא נעשתה מילה שגורמת לגלגול עיניים מפני שהיא מזוהה עם אנשים נעלבים מרגע שהם פוקחים את העיניים בבוקר ומקבלים פקודות מטוויטר, והיהירות ועודף הרגישות שלהם נעשו מכבידים ומטריחים".

"ציידי המכשפות המסוכנים ביותר עכשיו באים מהטוויטר, מאוניברסיטאות היוקרה ומן השמאל ה'פרוגרסיבי'".

"משטרת התקינות הפוליטית קבעה שגינוי של נוהג תרבותי שונה משלנו הוא גזענות. ואני אומר שהליברליזם איבד את הדרך כשהחל לחשוב ככה ולהעמיד פנים שאפרטהייד מגדרי בעולם המוסלמי הוא פשוט נוהג תרבותי ״שונה״ ולא הפרה מאוסה של זכויות אדם"

"יש תיעוב עצמי מוזר אצל לבנים ליברלים, וזה לא עוזר לאיש. לרומם בני אדם שהחברה רימתה או זנחה אותם זה ליברליזם. לשנוא כל דבר לבן זו פשוט הפגנה מייגעת של עליונות מוסרית. התשובה למאסרי המונים היא להפסיק להכניס לכלא שחורים שלא מגיע להם עונש כזה, ולא להכניס יותר לבנים לכלא של טוויטר".

"למה כל תרבות אחרת מקבלת יחס אוהד, ורק התרבות המערבית היא סכום כל העוולות שעשתה אי־פעם ולא יותר?"

בין הנושאים הנוספים המעסיקים אותו נמצא את שאלת איכות הסביבה, החלומות על התישבות על מאדים ("זה רעיון מסוכן שהתרבות שלנו כבר שבויה בקסמו יותר מדי: שאפשר להמשיך לזהם ולהחריב את כדור הארץ מפני שיש לנו מקום חדש, כיפי, מסעיר ואופנתי שנקרא מאדים"), יחסים רומנטיים במקומות עבודה, היחס לסין, הבדידות המתפשטת בשל ההתמכרות לטלפונים, אזהרות טריגרים ("אני נדלק בכל פעם שאני רואה אזהרת טריגר מפני שאני נזכר עד כמה שברירית וחלשה נעשתה אמריקה. כאילו היא עוטה מסכה על הנפש"), ועוד ועוד.

עוד בדומה לדאגלס מארי, גם מאהר דובר בזכות ישראל ונגד הטרור ותמיכת המערב בחמאס אחרי השבעה באוקטובר. הנה כמה מדבריו בנושא זה:

"אין הרבה דברים חיוביים, אם בכלל, שקרו בזכות הטבח של 7 באוקטובר בישראל, אבל אחד מהם הוא שאמריקה נוכחה לדעת איך ההשכלה הגבוהה שלה נהפכה לאינדוקטרינציה לסלט של רעיונות רעים, ובהם התפיסה הפשטנית שהעולם הוא מקום בינארי שכולם בו הם ״מדכאים״ או ״מדוכאים״. כשמדובר בישראל ה״מדכאים״ הם תינוקות וקשישים".

"אותם סטודנטים שיאמרו לכם שמילים הן אלימוּת ושתיקה היא תוקפנות השמיעו דברי תמיכה רמים מאוד כשהחמאס יצא להילולת רצח ואונס שהוויקינגים בוודאי היו מתפארים בה. הם ידעו מיד אל מי לכוון את האצבע המאשימה: אל הנרצחים. הם הרי למדו את הקורס באתיקה".

"לכל שוחרי הקִדמה ואנשי האקדמיה שמדברים על ישראל בתור ״מוצב קדמי של תרבות המערב״, כאילו זה משהו שלילי, אנא שימו לב: תרבות המערב היא שנתנה לעולם כמעט כל ערך ליברלי שהליברלים אמורים להוקיר: חירות הפרט, החקירה המדעית, שלטון החוק, חופש דת, זכויות נשים, זכויות אדם, דמוקרטיה, משפט באמצעות מושבעים, חופש דיבור… בבקשה תפסיקו אותי מתי שהוא. ומאחר שאפשר למצוא את כל הערכים האלה בישראל של ימינו וכמעט בשום מקום אחר במזרח התיכון, הרי ברור שהעולם היה מקום טוב יותר אילו היו בו עוד מדינות כמו ישראל. מובן שהמסר הזה נופל על אוזניים אטומות של בני הדור הנוכחי, שמצמצמים כל דבר לקורבנות ולאשמים, ולכן ישראל נתפסת כפרי הרעיל של המערב המקרבן. האירוניה היא שכל אנשי השוליים בעולם חיים טוב יותר היום בזכות, ולא למרות, האידיאלים המערביים".

"מלחמות מסתיימות במשא ומתן, והתקשורת די מתעלמת מהעובדה שקשה מאוד לשאת ולתת כשעמדת הפתיחה של הצד האחר היא 'תמותו כולכם ותעופו לנו מהעיניים'" (בהתייחס לסיסמת "מן הים עד הנהר").

למרות שפע הציטוטים, הסקירה היא רק טעימה מן הדברים, ולדעתי הם ראויים לתשומת לב ללא קשר לעמדה הפוליטית או החברתית של הקוראים. לא מוכרחים להסכים על תובנותיו, אבל בהחלט כדאי להרהר בהן, בוודאי בעולם שבו אנשים נסגרים בבועות של המוכר בזכות תוכן "מותאם אישית".

מכיוון שמאהר מרבה במשחקי מלים ובהתיחסויות של האמריקניוּת, עמד מן הסתם המתרגם יוסי מילוא בפני משימה מאתגרת, שלטעמי צלח אותה היטב.

מעורר מחשבה, מעניין ומומלץ.

What This Comedian Said Will Shock You – Bill Maher

עם עובד

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

לאון ולואיז / אלכס קאפוס

בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוצב לאון בן השבע-עשרה בעיירה בנורמנדי כאלחוטאי. בשיטוטיו באזור התוודע אל לואיז, צעירה מקומית שנטלה על עצמה לבשר למשפחות את הבשורה המרה על נפילת יקיריהן בקרבות. בין השניים נוצר קשר חברי ורומנטי עמוק, שנקטע באחת כשדרך בה פסעו הופצצה דקות לאחר שפנו איש לדרכו. במשך כעשור היו שניהם בטוחים שהאחר נהרג, אך מכיוון שהספר נפתח בלוויתו של לאון שנפטר בזקנתו, ומכיוון שלואיז מופיעה בכנסיה בטקס האשכבה, אנו יודעים ששרדו.

פגישה אקראית בפריז, בה מתגוררים שניהם, מחדשת את הקשר. לאון התחתן בינתים עם איבון, נולד לו ילד, אשתו בהריון, והוא עובד ככימאי במשטרה. לואיז עובדת במרחק רחובות ספורים בבנק. קרבת הלבבות לא התפוגגה, אך שניהם יודעים שלא יהרסו את מה שנבנה בשנות הפירוד כדי להתאחד על החורבות. העלילה מלווה אותם אל תוך מלחמת העולם השניה ולאחריה, עד מותו, כאמור, של לאון.

הסופר הוא נכדם של לאון ואיבון, והספר הוא מחווה שכתב לכבודם. לצד סיפורו של המשולש הלא פשוט הזה, הוא מאיר שתי פרשיות מתקופת הכיבוש הגרמני, והן, בעיני, המעניקות לספר את הענין שבו. האחת היא מתחום העיסוק שנכפה על לאון: המחלקה לפיקוח על תושבי חוץ ופליטים, שהוקמה כבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עקבה אחרי המהגרים לצרפת, והגבירה את פעילותה בשנים של עלית הנאצים בגרמניה, כשאלפי פליטים נהרו אליה. כשהכיבוש היה ממש מעבר לפינה, חלק מן המידע, שנצבר במאות אלפי כרטיסיות, הושמד, ואת חלקו נעשה נסיון להסתיר. הגרמנים מצאו את הכרטיסיות שהוחבאו והושחתו בשל תנאי המחבוא, והושיבו עשרות שוטרים ליצור עותקים נקיים. הסופר מייחס לסבו נסיון לחבל בעבודת ההעתקה, אם בקצב עבודה איטי ואם בהכנסת שגיאות. הפרשיה השניה היא מתחום עיסוקה של לואיז: בצרפת הצטברו רזרבות גדולות של זהב, שהצרפתים ביקשו למלט מידי הגרמנים. אחד המקלטים המרכזיים של הזהב היה בסנגל, ולואיז נשלחה לשם כדי להשגיח עליו.

דמותה של איבון אמנם אינה מוזכרת בשמו של הספר, אך היא בעיני הדמות המעניינת במשולש. בעוד לואיז ולאון ממשיכים פחות או יותר בשגרה ומתרפקים על האהבה שידעו ושעוד יידעו, איבון היא זו שמנהלת מאבק הישרדות יומיומי. היא זו ששומרת על שלמות משפחתה, ומאפשרת בתבונה ללאון להחזיק באהבתו ללואיז, יחד עם מסירותו כלפיה, ובלבד שילדיה יזכו למשפחה הרמונית ומגוננת בשנים הקשות. היא זו שמתמרנת ומנווטת ומתחמנת בתנאים המלחיצים של הכיבוש כדי לוודא שלכל חמשת ילדיה לא יאונה כל רע. לאון מרשה לעצמו בשנות המלחמה קשת של רגשות כלפי משפחתו, כלפי הכובשים, כלפי מצבו הפרטי והלאומי. איבון מרשה לעצמה באותן שנים רק קשיחות ודריכות, כלביאה המגנה על הלהקה כולה.

הספר כתוב יפה, נוגע ללב, ומשלב בין הפרטי לציבורי. צרם לי שאין בו כמעט שום נגיעה למה שעוללו הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם, כי הסופר בחר להתרכז במשפחתו בתוך הבועה של עצמה ולצמצם את היריעה. בהתעלם מכך, מומלץ.

Léon und Louise – Alex Capus

הכורסא וידיעות ספרים

2012 (2011)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון