כליל, בת שלושים וחמש, בשליש האחרון להריונה השני, נאלצת להתאשפז בשל רעלת הריון. בצירוף מקרים, בתאריך שבו מתוכננת לה לידה יזומה, אם לא תלד באופן טבעי קודם לכן, עתיד להתקיים כנס אקדמי בנושא השואה, ובו ירצה אביה, שהקשר אתו נותק לפני למעלה משני עשורים. בלימבו של מחלקת סיכון גבוה, בריחוק מבן-הזוג ומן הילדה שבבית, בנקודה בזמן שבין הדור הקודם לדור הבא, כליל חרדה מבגידת הגוף בהווה, ומיוסרת בשל בגידת האב בעבר.
עלילת הספר מתרחשת במהלך ארבעה שבועות של אשפוז. אי-הנורמליות של השהות בבית-חולים בכלל, ובמחלקה בה מתחככות זו בזו תלאות הנשיות ושמחותיה בפרט, יחד עם הזעזוע שבקִרבה הפיזית הצפויה של האב, שמתגורר דרך קבע בפולין, מהווים כר פורה למחשבות מתרוצצות, להתבוננות כאילו מבחוץ בחייה.
הספר "מתויג" כספר שואה, אבל מתנהל בין שלושה נושאים עיקריים: חווית ההריון, הלידה והאימהות, של כליל ושל נשים אחרות במחלקה, מנקודת הראות של האשה-רעיה-אם-בת; החיים במשפחה קרת רגש, עם אב, שאינו רואה את בתו כאישיות נפרדת, ויום אחד הוא קם ונעלם, ועם אם ממורמרת שמרוכזת בפגיעוּת של עצמה; והחיים בצלה הכבד של השואה.
כליל היא בת למשפחה שלא חוותה את השואה על בשרה. אין סבתא עם מספר על היד, אין קרובים שנספו, אין אשמת ניצולים. אבל האב הארכיאולוג נתפס לחקר השואה, והיא ממלאת את עולמו. קירות הבית מכוסים ספרי שואה – "המדפים ציפו את הקירות ובשלב מסוים היוו את הקירות עצמם, ונדמה היה לי שהם שמחזיקים את הבית כולו, שהשואה היא שמחזיקה את הגג מעל ראשינו, ובלעדיהם תקרוס עלינו התקרה". הילדה נחשפת מגיל צעיר מדי לסיפורים ולתמונות שאינן כפי גילה. "נפגעת צד ג'", היא מכנה את עצמה. גם בבגרותה היא אינה מסוגלת להתנער מעולם המונחים של השואה, וזו נוכחת בהומור השחור שלה, במחשבותיה, בעולם האסוציאציות שלה.
פרשת היחסים, ובעצם היעדרם של היחסים, עם האב, היא הפצע המדמם בעלילה. כשהאדם שאמור לאהוב אותך ללא תנאי מועל בתפקידו, הפגיעה בערך העצמי אנושה. "אתה לא יודע אף פעם אם אתה פגום כי לא אהבו אותך, או שלא אהבו אותך כי אתה פגום, או שניהם", אומרת כליל. בהגיון קר היא יודעת כי "כשאבא שלך לא אוהב אותך, הבעיה היא לא בך", אבל בין הגיון לרגש הפער גדול, והשאלה "מה לא בסדר איתי" מוסיפה להטריד אותה, למרות הזוגיות, למרות הילדה, למרות הלימודים לתואר שני והקריירה כמנהלת חנות ספרים.
הנושא השלישי נוכח בכל דף מכוחו של האשפוז, ומכוחה של האינטימיות הכפויה עם המאושפזות האחרות, כל אחת וצרותיה או תקוותיה. יש מעט עומס בתיאורי היומיום של המחלקה, אבל המציאות שלה, כפי שהזדמן לי להכיר מקרוב, עמוסה ומעיקה מאוד, ואולי במקרה הזה יש יתרון והצדקה לחזרתיות, הממחישה את התסכול שבאובדן השליטה, ואת הדאגה הבלתי פוסקת.
מאופן הכתיבה ומהרגש העולה מבין השורות ניכר כי הסופרת כתבה על נושאים המוכרים לה וקרובים ללבה. מראיונות איתה למדתי שגם אם לא מדובר באוטוביוגרפיה, וכליל אינה אביגיל, היא, כדבריה, "הרעפתי עליה הרבה חומר רגשי שהוא שלי". יש לציין שלמרות שפצע האב הנעדר דומיננטי בסיפור, היא לא ניצלה הזדמנות לסגירת חשבון, לא נקבה בשמו האמיתי, ובנתה לו סיפור חיים שונה מן המציאות.
הספר נכתב מן הקרביים, ולא משנה אם של אביגיל או של כליל, אבל למרות הרגש העמוק והכאב לא נעדרים ממנו הומור ושנינות, והקריאה בו סוחפת, יוצרת הזדהות ונכנסת ללב.
בהחלט מומלץ.
מודן
2018
.jpg)
סקירות ספרים 