קטגוריה: ספרים מומלצים

כותרת משנה: הפגם בכושר השיפוט האנושי וכיצד ניתן להתגבר עליו

בשנת 1973 פרסם השופט האמריקאי מרווין פרנקל ספר בשם "המשפט הפלילי: חוק ללא סדר". בספר הצביע השופט על אי השוויון בפסיקה הפלילית, הנובע ברובו ממה שכהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה, ועמיתיו סיבוני וסאנסטיין מכנים "רעש". בשונה מ"הטייה" דוגמת תפיסת עולם ליברלית או שמרנית, רעש הוא מצבור של הפרעות רקע מזדמנות, המשפיעות באופן מהותי על החלטותיהם של שופטים: מידת הרעב או השובע של השופט, הנצחון או ההפסד של קבוצת הבייסבול שהוא אוהד, טיבן של ההחלטות שהתקבלו על ידיו במשפטים אחרים באותו יום, ועוד. התוצאה היא פערים בלתי נסבלים בעונשים שמוטלים על נאשמים בעבירות זהות, ואי-שוויון מובהק בפני החוק. לדעתו של פרנקל, לא ניתן לקבל מצב שבו גורלו של אדם מוכרע על פי "הגרלה", כלומר לא רק בפני מי הזדמן לו להשפט, אלא גם מתי ובאילו נסיבות. "שלטון החוק דורש גוף של כללים בלתי אישיים, החלים על כל מקרה ומקרה ומחייבים שופטים וכל אחד אחר", קבע פרנקל, וקרא לקבוע סולמות קשיחים של גזרי דין, ולצמצם את שיקול הדעת של השופטים כדי למנוע את ההשפעה הדרמטית של הרעש. בעקבות מאבקו נחקקו תקנות, שהשפעתן על צמצום אי השוויון היתה ניכרת.

פרשנות קיצונית לעמדתו של פרנקל עלולה להפוך את הנאשמים ל"מקרים", ולעקר יחס אישי, אך לא זו הכוונה. ההחלטות של השופטים צריכות להיות ערכיות, אך הן צריכות להשען על כללים שהם ניטרליים מעֶרכיות. הגיוון רצוי, השונוּת פחות.

"בכל מקום שיש בו שיפוטים אנושיים, צפוי להמצא רעש". הדברים נכונים לא רק בתחום קובע גורלות כמו המשפט, אלא בכל תחום בו נדרשת קבוצת אנשים להחליט החלטות בנושאים החוזרים על עצמם, וגם במקרים של החלטות שהן לכאורה חד-פעמיות המתקבלות על ידי אנשים יחידים. כותבי הספר מרבים בדוגמאות, ועומדים על מגוון הגורמים היוצרים רעש, שרוב הזמן איננו מודעים לו אך השפעתו משמעותית, גוררת שגיאות וגורמת נזקים. מנהלי ארגונים, שהתבקשו להעריך את רמת הרעש בארגונם (לדוגמא, מנהלי חברת ביטוח שאנשיהם קובעים פרמיות ופיצויים), טעו בסדר גודל של עשרות אחוזים כשניחשו מהם הפערים בין החלטותיהם של העובדים. מודעות לבעיה היא, כמובן, צעד ראשון לפתרונה.

הפתרון, אם לצמצם ספר מקיף ומפורט למשפט אחד, הוא היגיינת החלטות. יש לזכור כי מטרתו של השיפוט היא דיוק, לא ביטוי אישי; צריך לחשוב בצורה סטטיסטית ולהביט על המקרה מבחוץ; להבְנות שיפוטים על ידי חלוקה למשימות בלתי תלויות; להמנע מאינטואיציות בשלב מוקדם מדי; לאסוף שיפוטים בלתי תלויים וליצור אגרגציה שלהם. לספר מצורפים נספחים לישום בפועל.

הצורך לצמצם את הרעש נשמע הגיוני והכרחי, אך יש לו גם התנגדויות. עלויות הישום עלולות להיות גבוהות; צמצום הרעש עלול לגרום דווקא לשגיאות ולהטיות; יש בתהליך פגיעה בכבודו של אדם המבקש להשמע; בחירה בכללים מובנים על פני שיפוט אנושי מונעת התקדמות וחונקת יצירתיות, ועוד.

כקוראת יחידה, שאינה ארגון, מצאתי ענין מיוחד בידיעה ששונות בהחלטות אינה קיימת רק בתוך קבוצה, אלא גם אצל אדם יחיד, שכן אדם הוא לא תמיד אותו אדם, והוא פחות דומה לעצמו מכפי שנדמה לו. לכן יש ערך לדעה שניה, גם אם היא ניתנת על ידי אותו אדם לעצמו אחרי פרק זמן מסוים. או כמו שנהוג לומר, ובצדק: "תישנו על זה ותחשבו על זה שוב בבוקר".

מגרעתו העיקרית של הספר בעיני קורא כמוני היא הפרטנות המרובה ועודף החומר ה"טכני". עם זאת, המחברים עצמם "מתירים" למעוניינים בפרקטיקה, ופחות בתיאוריה, לדלג על שניים מן הפרקים, כך שהעומס אינו בהכרח מכשול, ו"רעש" הוא ספר מעניין ורב-תועלת.

ראיון עם דניאל כהנמן

Noise: A Flaw in Human Judgment – Daniel Kahneman, Olivier Sibony and Cass Sunstein

מטר וכנרת זמורה דביר

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

העסקן הפוליטי אמיץ דולניקר לוקה בלבו בעת אחד מנאומיו האינסופיים, המשובצים קלישאות וריקים מתוכן ממשי. בלית ברירה הוא נכנע ללחץ לפרוש זמנית למנוחה במקום שקט, הרחק מן הקלחת העסקנית. הכפר עין כמונים, השוכן אי-שם בצפון, ומקיים קשר עם העולם החיצון באמצעות נהג של תנובה, הפוקד את המקום לעתים רחוקות, נבחר לשמש מפלט, למרות הפצרות זאב, עוזרו של דולניקר, המבקש לעצמו חופשה בשוויץ על חשבון מעסיקיו.

ניתן להרחיק את דולניקר מן המרכז, אך לנתק אותו מן הפוליטיקה בלתי אפשרי. הכפר המנומנם, המתנהל כמאליו ברוח טובה וללא סכסוכים, שוקע עד מהרה בהשראת האורח במערבולת של משחקי כבוד, הגוררת הכפשות ושנאה ויד איש באחיו. הכפר נחלק למחנות, מערכת החינוך המצומצמת מתפצלת לתתי קבוצות על פי "השקפת עולם", מסים מוטלים שרירותית, הטיפול בשדות הכמון מוזנח, השוחט מגייס לצדו את אלוהים וקורא לחזרה בתשובה, בעיקר כדי שיהיה לו מנין לתפילה, ונבחרי הציבור מטעם עצמם (או מטעמו של דולניקר) דואגים אך ורק לעצמם. מסתבר שקל מאוד לתמרן בני אדם להתנהלות אבסורדית, למריבות שמשתתפיהן אינן מבינים את מקורן ואת מטרתן, לביורוקרטיה ולשוחד. בתו של הסנדלר, אחד משושביני הריב והמדון, וזאב, שבו התאהבה, מאבחנים יפה את חולשותיהן של המריונטות ושל מפעילן: "אדון המהנדס לא בא לנוח. הוא בא לסכסך". "יתכן. זה מקצועו". "מקצוע? למה מרשים האנשים מקצוע כזה?" "אולי מפני שהם אוהבים להסתכסך".

אפרים קישון, בשנינות ובהומור אבסורדי, נועץ סיכות בעסקנים הפוליטיים, השבויים בססמאות ומנותקים מן המציאות, ומצייר חזיון קודר למדי של האופי האנושי הניתן לתימרון באמצעות פריטה על מגרעותיו. המתרחש בעין כמונים הוא מיקרו קוסמוס של הפוליטיקה הישראלית, בתקופת מפא"י שבה נכתב (מהדורה ראשונה בשם "עין כמונים" ראתה אור ב-1955), וגם כיום (יתכן שהמציאות היתה מפתיעה אפילו את קישון הסרקסטי).

הכתיבה של קישון חביבה עלי מאוד, מצחיקה אותי, ומעוררת בי הערכה עמוקה כלפי יכולתו לפרק את המציאות לרכיביה, ולהאיר בתערובת של חיבה ושל ביקורת את הגיחוך שבה. אני נהנית לקרוא את ספריו המרירים, את הסיפורים המשפחתיים שלו, ואת הסאטירה החברתית שלו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפיליטונים הרבים וגם בספר הזה.

מומלץ, כמובן.

עם עובד

1972

אחרי פטירתה של ליזי מאור, החליט בעלה יגאל לעבור לגור בדיור מוגן. את החלטתו תלה בכוונתו "לצמצם את מעגל פרטיותו ולהדק את חישוקיו". כמו כן ביקש לחיות את השנים שנותרו לו במקום שליזי לא הכירה, מקום שבו לא כל פינה ופינה יזכירו לו אותה, ויכפו עליו אבל תמידי. באורח פרדוקסלי דווקא שם, הרחק מן המקום בו חיו יחדיו שנים רבות, למד להכיר את אשתו. את מרבית חפציו נאלץ לחלק או להשאיר בדירה שעזב, אבל לדיור המוגן לקח אתו את ה"ארכיון" שלה, אוסף גדול ומבולגן של פתקאות ומכתבים וחשבונות ושרבוטי רעיונות לסיפורים. הוא קיווה למצוא בתוכו את הסיפורים שכנראה כתבה במשך השנים ומעולם לא חלקה עם בני משפחתה, ובמקומם מצא את סיפור חייה שגם אותו בחרה לא לחלוק, ומצא גם עד כמה טעה בהבנתה. לעולם לא ידע אילו רגשות הסתכסכו בה בימים ההם […] אכן לכל אורך הדרך טעה בה: היא לא היתה אשה תמימה ורכה שראשה בעננים ועניינים ארציים זרים לרוחה, אלא אדם מפוכח, הגיוני, היודע מתי שתיקה יקרה מפז ומתי היא יפה לחכמים.

"הרחק מטשקנט" משלב בעלילה אחת מספר נושאים, ביניהם החיים בדיור מוגן, זוגיות בגיל מבוגר, סודות בתוך המשפחה, עולם הספרות וחוכמת הכתיבה, התמודדות עם ילדות טראומתית. נתן שחם מטפל בכולם בתבונה ובכשרון, אך בעיני נושא אחד בולט מעל כולם, החיים כבן-זוג של ניצולה. מר מאור – כך מתייחס אליו הסופר – הוא יליד הארץ, ושורשיו הגלותיים, אם היו כאלה, התפוגגו הרחק בעבר. ליזי, לעומת זאת, חוותה ילדות קשה בתקופת השואה. אחיה נעלם, אביה נעצר ונעלם אף הוא, ואת אמה איבדה במהלך נסיעת בריחה ברכבת. הילדה מצאה עצמה נטושה בטשקנט, ובדרך לא דרך התגלגלה לעליה לארץ עם ילדי טהרן. מר מאור, ששירת תקופה מסוימת באמ"ן, ואת הקריירה האזרחית שלו עשה ביחידה הארצית למודיעין שטח בנציבות מס הכנסה, היה אמון על שתיקה ועל סודות, והוא כיבד את בחירתה של ליזי להצפין את עברה. "ליזי עשתה הכל כדי לחיות מחוץ להיסטוריה. היא מחתה מזכרונה את טשקנט והעבר מוזער והושלך לסל הפסולת", כך האמין. בתם סבורה כי אמה לא חלקה אתו את הכתיבה, שהיתה, כך מסתבר, משמעותית מאוד עבורה, דווקא משום שהפריז בשמירה מכוונת ומופרזת על פרטיותה. "אתה התיחסת לאמא כאילו היא כלי חרסינה שביר, שמצאת בגל של הריסות ועלה בידך להדביק את חלקיו זה לזה, ויש להזהר בו של ייסדק שוב", היא אומרת.

כשמר מאור מבקש למצוא את כתביה האבודים של ליזי, הוא מבקש לעצמו פתח אל העולם שהיה סגור בפניו, חלקית משום שהספרות, שהיתה כל כך משמעותית עבורה היתה זרה לו, וחלקית משום שבחר לא לנסות להשתתף בו בחייה כדי לכבד את הסגירוּת שלה. חקירתו האיטית והעיקשת תוביל אותו אל עברה, אל עברם של יוצאי העיירה פשבורסק, ואל גלגוליהם של ילדי טהרן. הוא יציץ אל עולם הכתיבה, הסדנאות, הקשרים בין סופרים מנוסים למבקשים ללמוד מהם. "קשה לשאת את הראש מעל למים הסוערים של המיליֶה הספרותי", כך ילמד ממכתביו של הסופר שבו בחרה ליזי כמורה רוחני. ויותר מכל, הוא ילמד עד כמה לא הכיר את האשה הקרובה אליו מכולם. "למה אתה חושב שאתה חייב לדעת הכל?", תוהה האשה שהפכה לבת זוגו בדיור המוגן. "ואולי הגיעה השעה שתבין כמה חשוב לפעמים לא לדעת […] ואת עצמך אתה יודע? אתה מכיר רק את האדם שרצית להיות. אינך מכיר את זה שלא עלה בידך להיות".

לפרק האחרון, שבו נקשרות יחדיו כמה מן התעלומות בפתרון אחד (שחלקית ניחשתי אותו במהלך הקריאה), בחר הסופר את הכותרת "סוף טוב". האמנם? תחושה של כאב ושל החמצה קשה עולה ממנו, עוולות שלא יתוקנו, מכאובים שלא יירפאו. האם מבחינתו של מר מאור, איש החקירות והפיצוחים, יש נחמה בידיעה?

נתן שחם הוא מהסופרים האהובים עלי במיוחד. הכתיבה שלו סבלנית, מדויקת, ממוקדת למרות השילוב של נושאים רבים יחדיו, ותמיד יש בה כדי לעורר מחשבה וענין. יש להודות שסיומו של הספר היה מעט חפוז בעיני, ודמותו של הבן הצעיר לא לגמרי "אפויה" לטעמי, אבל פרט לחולשות שוליות אלה, הספר העמוק הזה העניק לי חווית קריאה מיוחדת, ואני ממליצה עליו.

זמורה ביתן

2007

מריון היה ילד בודד, יחיד להוריו. אביו היה אדם קשוח, כמעט עוין. אמו טיפלה בו ללא הפגנת שמץ של קרבה רגשית. הוא הורחק מבני גילו, והתחנך על ידי מורים פרטיים שדגלו במשטר נוקשה. בבדידותו העצובה אירח לו לחברה תאום בדוי. לא היה לו חבר פרט לכפיל שלא נברא, שרדף אותו וחסר לו בעת ובעונה אחת, דֵמוֹן בן בית של יצור חרד ומעורר חרדה.

רק אחרי מותם של הוריו התבררה לו החידה שליוותה אותו כצל, וגרמה לו לחוש כמחציתו של צמד אחים. זהותו המינית והמגדרית של מריון, שאמו נתנה לו שם אנגלי המתאים הן לבן והן לבת, לא היתה ברורה. הוריו החליטו לגדלו כבן ולהסתירו, להסתיר את הסוד המביש, מן העולם (ואולי, רק אולי, גם להגן על הילד). אחרי מותם ניסה דודו של מריון, שיחסיו עם אביו של הילד היו מעורערים, להפוך את ההחלטה, ולאלץ את מריון להזדהות כבת.

כשעמד מריון סוף סוף ברשות עצמו בחר לאמץ את הכפילות. כמריון וַלדֶקלאר גר במעון עלוב, מרוהט בצניעות, שהמותרות היחידים בו היו המוני הספרים שכיסו את הקירות. במעון זה עבד כסופר צללים, כתב הרצאות ומחזות, ערך ספרי זכרונות, אסף חומר לספרי היסטוריה, ומכאן יצא להפגש עם חבריו. כמריון אֶרוֶן גרה בדירה ברובע השישה-עשר. שום מלאכה בעיצומה לא ציפתה לה שם כדי להפעיל את דמיונה הגברי והנשי. שם אין ספרים של ממש, אין ערמות של ניירות, אין שולחן מושך. המכתבה העדינה בסלון מתאימה רק לכתיבת מכתב או שניים. לא היה צורך לחשוב אלא על סידור כמה פרחים באגרטלים, על קריאת הרומנים האחרונים כדי להתעדכן, הכנת רשימת הקניות הנשית, על הזמנת חליפה חדשה, על נעליים, על גרבי משי, טיול בחוץ, התחממות עם השיבה מהחנויות, תכנון ביקור אצל לוֹרֶט… מכאן יצאה להפגש עם חברותיה. אילו תהה מישהו על הדמיון בין השניים, היה מריון הגבר מספר על אחות בכורה מנוכרת, ומריון האשה היתה מספרת על אח שהקשר אתו נותק.

הכפילות, החיים בשני הצדדים, מאפשרים למריון (שאתייחס אליו בלשון זכר כדי להמנע מן הסיבוך הלשוני) לא להיות שייך לשום צד, להיות חף ממשוא פנים. הוא מתבונן בסביבתו הבורגנית, בקבוצת חבריו, הומוסקסואלים ברובם, ובקבוצת חברותיו הנודדות בין לסביוּת להטרוסקסואליוּת, במבט מבחוץ, ומזהה את הריקנות ואת חוסר התוחלת. "ביצי סרק" הוא מכנה את שתי הקבוצות, כשהוא עובר ביניהן ונפשו נוקעת מהבליהן.

בודד מסוגו בין מתקפות הזימה, השאפתנות, הרהב, האיוולת, מריון מעמיק בכל יום את גיחוכו, גיחוך הצופה האחד והיחיד שלמענו מתחוללת ההצגה הכבירה. לחיים אין משמעות בעבורו אלא בתפקיד זה של יצור חסר מין בשדה הקרב של התאווֹת. בידור כה מר! גלות ממושכת מדי בין בני האדם של רב מלאך שאינו מאמין בהשגחה עליונה.

מריון, שלכאורה מצא דרך לחיות עם הכפילות (המומחשת באיורו הנאה של איציק רנרט על הכריכה), לאפשר מקום לגבריות ולנשיות, יבחר בסופו של דבר בזהות יחידה. מבלי לחטוא בקלקלנים אומר רק שאת כפילו, את תאומו הבדוי, ימצא מחוץ לעצמו, ובכך יתאפשר לו להתנער מאחת מזהויותיו מבלי לוותר על גרעין מהותו.

יורי מירון כתב מבוא מאיר עיניים, המעגן את היצירה בתקופה בה נכתבה, ובאישיותה של הסופרת, בת דורה של קולט החולקת עמה קוים ביוגרפים דומים. המבוא מכיל גם פרטים מסיומה של היצירה, ומי שבוחר להמנע מקלקלנים אולי יעדיף לקרוא אותו כאחרית דבר. לא יהיה בכך כדי לפגום בהנאה מן הסיפור, שכן הוא נוגע ללב ומושך גם ללא הזוית התקופתית והאישית. משה רון תרגם יפה, והספר מיוחד ומומלץ.

L’Ange et les Pervers – Lucie Delarue-Mardrus

אפרסמון

2022 (1930)

תרגום מצרפתית: משה רון

רונה וגידי, זוג נשוי, מצויים בשלב של שינויים בחייהם. גידי הארכיאולוג גילה ממצא נדיר, שגרם לו לבחון את תפיסת עולמו ולחצות את הקוים ממחנה השמאל אל הימין. רונה, סופרת בהתהוות, שמאחוריה פרס בתחרות כתיבת סיפורים קצרים, נדחפת על ידי גידי, המאמין ביכולותיה, לכתוב יצירת מופת, אבל מגלה שהיא נמשכת דווקא אל סוגת הרומן הרומנטי, "ספרות נחותה" על פי תפיסתו ועל פי תפיסתם של רבים אחרים. האופן בו כל אחד מהם מתמודד עם השינוי, שלמעשה הופך אותם, כל אחד בנפרד, לאדם שונה מזה שהיה בעת שנישאו, הוא תמציתו של הספר, אחרי שמקלפים ממנו את נושאיו האחרים. הגבר מכריז על השינוי, גאה בזכותו להחזיק בדעותיו למרות שהוא מאבד חברים ומואשם אוטומטית, בלי קשר למציאות, בהיותו עוקר עצי זית. האשה מסתירה את השינוי, תחילה מבושה, ואחר-כך מחשש של מה יגידו כולם, ובעיקר מה יגיד הגבר. האם קשר זוגי יכול לשרוד סודות, לשאת מצב שבו אחד השותפים אינו מרגיש בטוח להיות הוא עצמו?

כמו "בעלת הבית" (הספר היחיד של נעה ידלין שקראתי עד כה), גם "הספר הלא נכון" מציע דיון במגוון של נושאים סביב ליבתו. עולם הספרות תופס נתח נכבד מן הספר. האם מוצדק לפסול סוגה שלמה, למרות הפופולריות שלה, משום שהיא מציעה מבנה כמעט קשיח של עלילה ושופעת סקס? האם אין מנוס מיצוג עולמו האישי של הסופר בעלילה? מה מוצדק לעשות כדי לקדם את הספר? האם קיים הבדל מגדרי בכתיבה ובקריאה? ידלין בוחנת את הדינמיקה בין ההוצאה לסופר, בין הקוראות ליצירה, בין הסופרת לביקורת, ועוד תתי-נושאים שלכולם יצוג משמעותי, ולעתים סוער, בקבוצות קוראי ספרים בפייסבוק ובפלטפורמות המציגות סקירות שכתבו קוראים מן השורה. למען האמת, במהלך דפים על דפים בספר הרגשתי כמי שמעיינת בדיון מתמשך ברשת חברתית (ותהיתי אם יש דבר כזה כמו ספר "יותר מדי מציאותי"), כשלכל אחד דעה, ואין סיכוי להגיע לשורה תחתונה מוסכמת. גם "הספר הלא נכון" אינו מציע תשובה לשאלה המייסרת את רונה, האם היא מתפשרת כשהיא כותבת את הספר "הלא נכון" בסוגה "הלא נכונה", במקום להמשיך להשקיע בספר מן הסוגה "הרצינית" שהחלה לכתוב לפני לידת בנה. אני עצמי נוטה מאוד אל האחרונה, ופחות אל ספרים שמטרתם לעשות נעים בבטן, אבל בסופו של דבר הסיווג והקיטלוג לעתים קשוחים ומטעים, הסוגה אינה הנושא אלא התוכן שהסופר מביא אליה, ולא חסרות דוגמאות.  

נמצא בספר גם יחסים בין אחיות, דינמיקה תוך-משפחתית, התמודדות עם לידת ילד ראשון, ביקורת על האקדמיה ועל מוסדות מחקר מטעם עצמם שמתלהבים מממצאים שתומכים בתפיסת עולמם ומייבשים כאלה שלא, ועוד.

הדמות של גידי, שנראה שהסופרת אינה מחבבת, היא מורכבת ומעניינת. נעה ידלין מצליחה להציג באמצעותו את כל מה שרע בגברים פמיניסטים לכאורה, כאלה שמשתבחים בעצמם כי הם עוזרים לבת-זוגם במטלות הבית, מבלי להפנים שהמטלות הללו הן של שניהם מלכתחילה. גידי הוא אדם אמיץ, שהעז לבחון את עמדותיו ולשנותן, אבל הוא גם סטראוטיפי בהתיחסותו לעולמו הקודם. הוא בן-זוג תומך, אבל גם מתנשא בפטרונות. העובדה שרונה בוחרת לשמור את פעילותה הספרותית החדשה בסוד מעידה אמנם על ההתלבטות הפנימית שלה עצמה, אך גם על אי הגמישות של בן-זוגה.

למעט פרק מתיש אחד, שבו משום מה שיחה שלמה באנגלית מתומללת באותיות עבריות, הכתיבה של נעה ידלין מושכת ומדויקת, גם אם היתה לי תחושת דז'ה-וו – בשל חברות בקבוצות פייסבוק – כאילו כבר קראתי את הרוב בעבר. אני לא משוכנעת שמי שספרים אינם עולמו לא יתייגע מעט, אבל בשל הדינמיקה שבין רונה וגידי אני בהחלט ממליצה על הספר.

כנרת זמורה דביר

2022

נורית זרחי מספרת מזכרונותיה בתשעה סיפורים. המונח "סיפורים" עשוי להטעות, שכן אין המדובר בעלילה סדורה עם נקודת פתיחה וסיום, עם מספר עקבי שמוליך את הקורא מן העובדות אל השלכותיהן. זרחי עמוקה ומפותלת יותר. באחרית דבר, המשתרעת למעשה על מחצית הספר, כותבת שי צור על המסע בעקבות הצל בפרוזה של הסופרת, ונראה לי כי זהו תיאור נאמן של האופן בו הסיפורים נכתבו ונקראים. קיים בכולם ציר כלשהו, נקודת מוצא סיפורית, אבל הם מתבדרים להגות שהקישור שלה אליהם מחייב קריאה מתמסרת ונכונה לאתגר, לחיפוש בצללים שבין המלים. זרחי עצמה התיחסה לכך בסיפור "הפסנתר": "הפסנתר אמור להיות החוט המקשר בין קטעי הסיפור. כמובן שמתחתיו חבויים נושאים אחרים, אולי יותר חשובים לי ממנו. ויתכן שניתן לזהותם כמו אותו חרק שנתקע בטיפת ענבר קפוא. אבל מה שאיני מדברת עליו משחק לגבי כהישג".

אם נוצר הרושם שמדובר בספר קשה לקריאה, הוא מוטעה. למרות המורכבות, ולמרות השפע הנושאי וההגותי שבכל סיפור קצר, הסיפורים ברורים, נוגעים ללב ומעניינים. "יחסים מסוכנים", לדוגמא, מקפל בתוכו את כל מצוקת ההגירה ואת כל מצוקת הזוגיות המעורערת של השכנה, באמצעות סצנה אחת של חיפוש אחר חתול באפלה. "המזוודה" שייכת לאב שנפטר כשהסופרת היתה בת חמש. היא מכילה את תכניותיו וספרים שלא השלים, וסביבה מספרת זרחי על שירותה הצבאי ועל עיסוקה בהוראה. "לא יכולתי לשער שהתכניות הן סוסים הדוהרים קדימה, ושחיי אדם תמיד מפסידים להם", היא כותבת בסיפור זה.

הנה שני ציטוטים שאהבתי, מתוך רבים שסימנתי לעצמי תוך כדי קריאה:

"המלים באות לאט, כאילו הן תפוסות חשכה שלפני האותיות. לא, המלים רצות בשטף, עוברות מעל פני מה שרוצה להאמר. זה הזיוף של הכתיבה" (מתוך הסיפור "בצל גבירתנו")

"מה התבנית? האם אין שום תבנית והעולם זרוק ככה לעצמו, עירום מכל מפה או כיוון? אין שום הגנה אחרת חוץ מן היכולת להיות? אין שום טקטיקה שמאפשרת לבחור בנכון? כולם צודקים וטועים, וכולם מונחים עירומים לפני המתרחש" (מתוך הסיפור "פסטיבל").

כמו ב"בדידות או", הסיפורים נובעים מן הביוגרפיה האישית, אך מתרוממים אל מחשבות שיש בהן ענין ומשמעות לכלל. הקריאה בהם מושכת ומתגמלת, והספר מומלץ.

הציור שעל הכריכה הוא יצירתה של רוני טהרלב.

ידיעות ספרים

2013

פאטי ווטס משתחררת מהכלא אחרי חמש שנים. מחוץ לכתלי הכלא מחכה לה בתה רוז גולד. עד שהיתה בת שמונה-עשרה סבלה הבת ממחלות שונות, בעיקר בעיות עיכול, שבגינן בילתה לעתים קרובות במרפאות ובבתי חולים, הורחקה מחברת בני גילה, חונכה בחינוך ביתי על ידי אמה, והוזנה באמצעות צינור. כשהגיעה לבגרות התברר כי פאטי, שזכתה לאהדה ולהערכה על טיפולה המסור בבת החולה, היא זו שהרעילה אותה בשיטתיות. אולי היתה פאטי זקוקה לתחושה של שליטה אחרי שחוותה התעללות כילדה, אולי לקתה בתסמונת מינכהאוזן, אולי היתה פשוט פסיכוטית. מכל מקום, רוז גולד, שעדותה שלחה את האם לכלא, חידשה איתה את הקשר אחרי ניתוק בן ארבע שנים, וכעת היא אוספת אותה אל ביתה, שם היא חיה עם בנה בן החודשיים.

הספר מסופר לסירוגין מפיהן של האם והבת. הפרקים המסופרים על ידי רוז גולד מתארים את שהתרחש בחייה בחמש השנים האחרונות, ואלה של פאטי מתארים את ההווה. הבת, שנותקה מן הסימביוזה עם אמה, התקשתה ליצור קשרים חברתיים, וחוותה במהלך השנים אכזבות ומכאובים, תוך שהיא חושפת עוד ועוד שקרים שהולעטה בהם על ידי אמה. פאטי, לעומתה, נראה שלא השתנתה כלל. היא מודעת לעצמאות היחסית של בתה, אך מבקשת לשוב ולתפוס שליטה על חייה ועל חיי בנה.

מאזן אימה שורר בין שתי הנשים. נדמה כי רוז גולד עדיין פוחדת מנזקים שאמה עלולה לגרום לה, והיא מהססת לתת בה אמון. פאטי מצדה חושדת בכוונותיה של בתה מן הרגע שמתברר לה שהיא רכשה את בית ילדותה של פאטי, הבית שצילק אותה והותיר בה פחדים וטראומות. הצירוף של תיאור כשלונותיה של רוז גולד לאורך השנים, והגילויים על ניצנים של נקמנות אכזרית מצדה, עם אי הבטחון של פאטי ועם תכניותיה להשיב את העבר על כנו, הופכים את הספר מטריד, מצמרר, ומותח עד כי קשה להרפות ממנו.

לא רק פאטי ורוז גולד חשות שחייהן מתרחשים באוירה של דו-משמעות, תעתוע וחוסר בטחון. גם הקורא מיטלטל בתחושותיו כלפי שתיהן. מפלצות או קורבנות? מעוררות שנאה או חמלה? מסורות או מזניחות? האם אפשר להיות גם וגם?

מותח, מעורר תהיות ומומלץ.

The Recovery of Rose Gold – Stephanie Wrobel

אריה ניר ומודן

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

השנה היא 1986. אָמוֹר סווארט בת השלוש-עשרה, שהורחקה מבית משפחתה לפנימיה בשל מחלתה של אמה רייצ'ל, נקראת לשוב ללוויתה של האם. אחיה אנטון, חייל בצבא דרום-אפריקה, שממש באותו היום ירה למוות במפגינה, שב אף הוא הביתה. באחוזה המשפחתית מתגוררת אחותם אסטריד עם אביהם מאני, אלכוהוליסט לשעבר שהפך לפנאט דתי, הנתון להשפעתו של מנהיג רוחני נוכל. את עבודות משק הבית, כולל גידול הילדים וטיפול באם הגוססת, ביצעה מאז ומעולם סלומה, עובדת שחורה, עליה נהג סבה של אמור לומר, "אה, סלומה, קיבלתי אותה עם השטח".

משפחת סווארט היא משפחה מפוררת, ומותה של האם מעמיק את השברים. אמור, על קו התפר בין ילדות לבגרות, מתחילה להבין באיזה עולם היא חיה, רואה לראשונה בעיניים מפוכחות את משפחתה ואת מדינתה, שחוקי האפרטהייד עדיין חלים בה. זמן מה קודם לכן שמעה את מאני מבטיח לרייצ'ל החולה להעניק לסלומה בעלות על הבית הקטן שבו היא מתגוררת, והיא בטוחה בתמימותה שההבטחה תקוים. בפועל כשאמור מעלה את הנושא היא רק מעצימה את המחלוקות הפנימיות.

בני המשפחה, או מי שיישאר ממנה, ישובו וייפגשו בעיקר בלוויות במהלך שלושת העשורים הבאים. סלומה תהיה שם ברקע, עדיין שקופה, עוטה את חייה כמו מסכה, פסל ומסכה. דרום-אפריקה תעבור תהפוכות שלטוניות וחברתיות, אך האיבה הגזעית, הדעות הקדומות, ההיסטוריה המעוותת, לא יתפוגגו. כשאמור תנסה שוב ושוב לקיים את משאלתה של אמה ולקיים את הבטחתו של אביה, היא תיאלץ להכיר במה שאינו משתנה, ובסופו של דבר תבין שמחוץ לעולם הלבן התרחשו שינויים רבי משמעות.

דיימון גלגוט מאכלס את הספר בשורה של דמויות מעוותות, שקועות בעצמן, להוטות אחר רווח אישי, מתפוררות ועיוורות לסביבתן. בני המשפחה הגרעינית הם כאלה, וגם הקרובים שסביבם, כמו אשתו של אנטון שדרום-אפריקה מאכזבת אותה. מי תיאר לעצמו שאבא שלה, שכולם כיבדו אותו ופחדו מפניו, יצטרך להתייצב לפני "ועדת האמת והפיוס" ולהודות במעשים כל-כך איומים והכרחיים? הבעיה של הארץ הזאת, לדעתה, היא שאנשים פשוט לא מסוגלים להניח לעבר. הסופר חובט בכומר סימרס, שבעבר חטא בגילוי עריות, והיום משחק בנפשות הנוהים אחריו, בכומר נוסף שמפר את חסיון הוידוי, בעורכת הדין המשפחתית, שהוסיפה עוד שם לקרקפות הבעלים-לשעבר שהיא מתהדרת בהן. מעניין לציין שבעוד הוא מנסה להכנס אל נפשן של הדמויות הלבנות, לדמויות השחורות לא ניתן קול של ממש, למעט ממש בסיום. אני מניחה שהדבר נעשה במכוון, משום יחסם של הלבנים אל השחורים כשקופים. "נראה שאף אחד לא רואה אותה", הוא כותב על סלומה. "מסתבר שהיא בלתי נראית. ומה שסלומה מרגישה גם הוא בלתי נראה".

מול כל הדמויות המעוותות עומדת אמור. בעודה ילדה היכה בה ברק, ונדמה שהסופר, כמו כמה מן הדמויות, מתייחס לכך כאל מגע אלוהי שהבדיל אותה וייחד אותה. אמור מרחיקה את עצמה מן המשפחה, מכסף ומנכסים, פונה לנתיב של עזרה לזולת כאחות, ובמשך כל העשורים המתוארים בספר שבה ומעלה את שאלת הבית שהובטח לסלומה.

גלגוט כותב בסגנון יחודי, דיבורי לעתים, רוחני לעתים, ציני רוב הזמן, ומסריו חדים, כואבים וכועסים. תהיתי מדוע בחר ביצוג כל-כך חד-צדדי של גיבוריו, ללא נסיון להבין, ללא חמלה. המוטו שבחר לספר, ציטוט מדבריו של פדריקו פליני, מסביר את בחירתו: הבוקר פגשתי אשה עם אף זהב. היא נסעה בקדילק וקוף בזרועותיה. הנהג שלה עצר והיא שאלה אותי: "אתה פליני?" ובאותו קול חלול המשיכה: "מדוע בסרטים שלך אין אף בן-אדם נורמלי אחד?"

מיכל אלפון תרגמה היטב, והספר מומלץ בהחלט.

The Promise – Damon Galgut

חרגול ומודן

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

ג'וליאן לנדסלי, שנטש קריירה בשוק ההון לטובת ניהול חנות ספרים בעיירה בריטית, פוגש בחנותו את אדוארד אייבון, הטוען שהכיר היטב את אביו, והופך מעורב בעסקיו של ג'וליאן ובחייו. ג'וליאן מוזמן אל ביתו לפגוש את אשתו דבורה, החולה במחלה סופנית, ומפתח קשר זוגי עם בתו לילי, אם יחידנית. למרות שברור לו שאדוארד אינו בדיוק מי שהוא טוען שהנו, הוא נכבש באישיותו, ואף משתף אתו פעולה בעניינים מעוררי חשד.

סטיוארט פרוקטור, איש ביון מדרג הביניים, שלא התקדם בשורות הארגון כפי שאיחל לעצמו, מנהל חקירה נגד סוכן לשעבר, קומוניסט לשעבר, שיתכן שחצה את הקוים. שני קוי העלילה מתנהלים תחילה בנפרד, עד שמתברר, די כצפוי, שהסוכן המצוי תחת חקירה הוא אותו אדוארד שמנצל את ג'וליאן ככיסוי לפעילותו.

העלילה תפורה יפה, כמצופה מג'ון לה קארה, תהליך חשיפת הסודות במהלכה מותח, עברו של אדוארד כסוכן בבוסניה בתקופת המלחמה ביוגוסלביה מרגש, והצלילה אל אחורי הקלעים של הביון מעניינת. יחד עם זאת שאלתי את עצמי איזה סיפור חדש ביקש הסופר לספר, וממש לפני סיום היה נדמה לי שמצאתי את התשובה בהרהוריו של סטיוארט: "השירות הוא בעיה יותר מפתרון. אולי בהעדר מדיניות חוץ בריטית לכידה ועקבית השירות מתחיל להכנס לנעליים גדולות ממידותיו". מסתבר שכיוונתי לדעת גדולים. ניק קורנוול, שהכין את הספר לדפוס אחרי מות אביו הסופר, כתב באחרית דבר כי לראשונה, בספרו האחרון שאותו היסס לפרסם, הביע אביו פקפוק ברלוונטיות של הארגון: "הספר מציג שירות מרוסק: רוחש סיעות פוליטיות משלו, לא תמיד מכיר טובה לאלה שעליו להוקיר, לא תמיד יעיל מאוד או עירני מאוד, ובסופו של דבר לא בטוח, לא עוד, שיש ביכולתו להצדיק את עצמו".

"שומר אמונים" אולי אינו מורכב כמו ספרים אחרים של לה קארה, והוא נדמה קטוע כלשהו בסיומו, אך הוא כתוב היטב, קריא מאוד, מותח ומעורר מחשבה, ולכן מומלץ.

פרק ראשון באתר עברית

Silverview – John le Carré

כנרת זמורה דביר

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

שלושה גברים אוהבים את בת-שבע אברדין ומחזרים אחריה, כל אחד בדרכו השונה. גבריאל אוק, רועה צאן טהור לב, מבקש להנשא לה, אך היא דוחה אותו. האיכר בולדווד, רווק רציני ומתבודד, אינו מקדיש לה כל תשומת לב, עד שמעשה קונדס מצדה מטעה אותו לחשוב שהיא מאוהבת בו, והוא שוקע באהבה אובססיבית כלפיה. הסמל טרוי, מחזר כפייתי והפחות ראוי מביניהם, הוא זה שכובש את לבה בדברי חלקות. תומס הרדי מעביר את גיבוריו תהפוכות ומשברים, עד שטרגדיה מארגנת מחדש את מערך הכוחות בין הארבעה, ובשונה מספרים אחרים של הרדי משיבה את הסדר הטוב על כנו.

"הרחק מהמון מתהולל", שנחשב ליצירה המצליחה הראשונה של הרדי, מצטיין בתיאורי טבע ובתיאורי נפשם של הגיבורים. מבחינה רעיונית הוא מכיל ניצנים של המסרים שהופיעו בספריו המאוחרים יותר, ושייחדו את יצירת הפרוזה האחרונה שלו, "גו'ד האלמוני". בת-שבע, כמו סוזאן וכמו אליזבת-ג'יין מ"ראש העיר קסטרברידג'" מפגינה עצמאות כלשהי, אך עדיין שבויה בתפיסה הרואה באשה שניה לגבר ורכושו של בעלה. היא לוקחת על עצמה את ניהול החווה של דודה שהלך לעולמו, מעורבת בפרטי העבודה, משתלבת ביריד כשווה לאיכרים. ויחד עם זאת היא מחזיקה בתפיסות מסוג "אני רוצה באדם שיאלף אותי. עצמאית מדי אני", ולאחר נישואיה היא מסתגרת בביתה והופכת מעצמאית לפסיבית. הספר כולל עמדות סטראוטיפיות כלפי נשים עד כדי אי נוחות, עמדות שהלכו והידלדלו ביצירותיו הבאות של הרדי.

"ג'וד האלמוני" עסק רבות בהתנגדות לנישואים משום הכפייתיות שבהם שסופה להרוס את היחסים בין בני הזוג, וגיבוריו יישמו את תפיסת עולמם, גם אם הסופר גרם להם לשלם את המחיר. ב"הרחק מהמון מתהולל" רעיון דומה מבליח מדי פעם. אביה של בת-שבע, כדוגמא, אומר: "לא הייתי יכול לייחל לאשה יפה יותר מאשתי, אבל עכשו שאני מרגיש שמודבקת עליה תוית אשת חיקי החוקית, על כורחי לבי הרע נודד לו, ואחת היא מה אני עושה". בת-שבע עצמה יודעת שלמרות שהיא, כדבריה, זקוקה ל"אילוף", נישואים עתידים להרע לה. "ברוב עצמאותו של לב הנערה שלה דימתה לה שיש מידה של השפלה בויתור על פשטותם של חיי עלמה בשביל להיות המחצית הכנועה של השלם הבינוני של חיי נישואין", ובכל זאת היא הופכת למחצית הכנועה הזו. "דומה שגברים מן הישוב לוקחים להם נשים מפני שאי אפשר לכיבוש ולבעלות בלא נישואין, ונשים מן הישוב מקבלות עליהן בעלים מפני שאי אפשר לנישואין בלא כיבוש ובעלות", מסכם הרדי את עמדתו.

גבריאל אוק הוא דמות בלתי נשכחת, ישר, יציב, אחראי. "אוק מתבונן באופק המסיבות בלי להודיע חשיבות יתרה לעמדתו שלו בתוכן", מאבחנת בת-שבע, שלומדת לסמוך עליו, ובמהלך טלטלות חייה היא מגלה כי למרות שדחתה את הצעת הנישואים שלו, ולמרות שניסתה לפטר אותו כשהביע את דעתו ביושר, הוא נותר חברה היחיד. ו"במקום שהמקרה הטוב נותן לחברות שכזאת להירקם, שם צירוף הרגשות הזה נמצא האהבה האחת שהיא עזה כמוות – אותה אהבה שמים רבים לא יוכלו לכבות אותה ונהרות לא ישטפוה, שלעומתה התשוקה הסוערת הקרויה בדרך כלל בשם הזה חולפת ונמוגה כקיטור".

"הרחק מהמון מתהולל" כתוב בסבלנות לפרטים, מיטיב להתבונן בנפשות גיבוריו, ומומלץ בהחלט.

Far from the Madding Crowd – Thomas Hardy

עם עובד

1987 (1874)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת