וואבי-סאבי והכד הנדיב / רחל מראני

וואבי-סאבי הוא מונח המבטא תפיסת עולם במסורת היפנית והבודהיסטית, שעיקרה אימוץ אי-השלֵמות האסתטית, קבלת הפגמים. וואבי-סאבי הוא גם השם שבחרה רחל מראני לגיבורת גרסתה לסיפור עממי הנפוץ בתרבויות שונות.

שמה של הילדה וואבי-סאבי ניתן לה על ידי חכם הכפר בו נולדה. משמעותו, כך הסביר להוריה, היא "אין בעולם דבר מושלם", והוסיף – כמו מרגיע את חששם של הורים טריים המאחלים לבתם התינוקת חיים מושלמים – כי העובדה שאין שלמות בעולם היא דווקא דבר טוב. "חכו ותראו", הבטיח.

הסיפור הקצר, והפשוט לכאורה, עוסק באופן בו פגם – ובמי אין לפחות אחד כזה – עשוי להפוך לברכה. הוא עוסק גם בדרך בה נדיבות טבעית, כזו המכוונת לשמח את עצמנו ואת הזולת, מידבקת.

אין זה ממנהגי לקרוא ספרי ילדים ולכתוב אודותם. אבל הערכתי מאוד את ספרה של הסופרת, "נדיבות טובה", והייתי סקרנית להציץ ב"וריאציה" לגיל הרך. אני סבורה שהספר עשוי להתחבב על ילדים, לשמש נקודת מוצא טובה לשיחה איתם בנושאים העולים ממנו, ולפתוח את לבם – וגם את לב המבוגרים המקריאים אותו – לנדיבות המוצעת בו. הסיפור העממי מסתיים במעשה של נדיבות בלתי מודעת מצדו של הכד, זה שמופיע בשמו של הספר. בגרסה שלפנינו נדיבותו עולה מדרגה, ונובעת ממוּדעות ומכוונה, והשינוי מרחיב את גבולות הדיון בטיבה של נדיבות אמיתית.

אמנם אין בעולם דבר מושלם, אבל האיורים של רמי טל ושילובם בטקסט בהחלט מתקרבים לכך.

מומלץ.

הוצאת אלכסנדר ופרויקט נדיבות

2022

חצות בגן הטוב והרע / ג'ון ברנדט

כותרת משנה: סיפור מסוואנה

העיתונאי ג'ון ברנדט, שעבד רוב חייו בניו-יורק, הגיע לסוואנה שעל החוף בג'ורג'יה כמעט באקראי, התאהב בעיר, ובהדרגה קבע בה את מגוריו. ספרו הראשון, שהפך מיד לסיפור הצלחה, מתאר את העיר, את התושבים שבחייהם התערה הכותב – בעיקר אנשי החברה הגבוהה שאכלסו את המרכז ההיסטורי ואנשי בוהמה – ועומד על אופיה המיוחד.

הספר נפתח בביקור בבית מרסר, שם משוחח ברנדט עם ג'ים ויליאמס, סוחר עתיקות ומשפץ, שבנה עצמו מאפס, והיה מראשוני מצילי הבתים ההיסטוריים של סוואנה שעמדו על סף הריסה. מי שקרא את הטקסט שעל הכריכה יודע כי ויליאמס עמד במרכזה של פרשת רצח, אבל לסופר לא אצה הדרך. הפרשה תצוץ רק בסוף חלקו הראשון של הספר, ותתואר בהרחבה בחלקו השני. בין השיחה הראשונה לרצח, הוא מכיר לנו את סוואנה באמצעות מפגשים עם שלל דמויות ססגוניות, ופורש את הרקע שעליו התרחשה הפרשה.

בסיומו של הספר הוא מסכם את העיר כך: "בעיני לפחות, ההתנגדות של סוואנה לכל שינוי היתה סוד קסמה. העיר הסתכלה פנימה, והיתה אטומה לרעשים ולהסחות הדעת של העולם הגדול. היא אף גדלה כלפי פנים, ובדרך זו אנשיה שגשגו ופרחו כמו צמחים בחממה שבטיפולו של גנן סלחן. הרגיל הפך ליוצא דופן. האקסצנטרים פרחו. כל ניואנס וכל שיגיון באישיות קיבל ברק גדול במקום הסגור והמפואר הזה, יותר מכפי שזה יכול להיות בכל מקום אחר בעולם". האקסצנטריות והשגיון כללו, בין השאר, דראג קווין שלוחת רסן, נוכל מקסים שמתנהל בעולם ברוח טובה, כשהוא אהוב על ידידיו ועל נושיו כאחד, מדען תמהוני שעל פי השמועה, וגם על פי הודאת עצמו, יש לו הכוח להרעיל את העיר, כוהנת וודו המשתמשת בצמחים ובכוחו של כהן שמת כדי להועיל או לפגוע, על פי הצורך, איש חברה מוביל רודף כבוד, 'מועדון הקלפים של הנשים הנשואות' שמתנהל על פי כללים קשיחים ומגוחכים, ועוד.

העיר מאופיינת בתערובת יוצאת דופן של סובלנות וגזענות. מצד אחד שוררת בה אוירה מנומסת כלפי כל אחד, ללא קשר לצבע עורו, אבל נשפים נערכים בנפרד ללבנים ולשחורים, והמעמד הגבוה של השחורים אינו כולל תפקידים ששמורים למעמד הגבוה של הלבנים – בנקאים, שותפים במשרדי עריכת דין גדולים, מנהלים בתאגידים גדולים, יורשי הון. איש אינו מסווג אחרים על פי דתם, אבל המועדון היוקרתי סגור ליהודים, למעט אחד, עליו הם אומרים: "בוב מיניס […] הוא גם הנין-נין של הילד הלבן הראשון שנולד בג'ורג'יה, וזה הופך אותו לשריד חי של ההיסטוריה של ג'ורג'יה. הוא יהודי, אבל לא יותר מדי יהודי […] בוב מיניס משתלם מאוד למועדון אוגלתורפ […] הוא מאפשר לנו לומר […] 'אבל יש חברים יהודים במועדון אוגלתורפ'". הומוסקסואליות אינה נושא שמדברים עליו, אבל כשויליאמס מסתבך, עמיתיו אומרים: "כל הזמן שמחנו בהצלחה החברתית של ג'ים, בזכות מה שהדבר הזה אמר כביכול עלינו. חשבנו שזו הוכחה לכך שסוואנה היא קוסמופוליטית, שאנחנו מספיק מתוחכמים כדי לקבל הומו למסגרת החברתית שלנו". כל אלה, ועוד, קשורים מן הסתם לתפיסה הבסיסית של התושבים, ולפיה "אנחנו אוהבים שהדברים יהיו בדיוק כפי שהם!".

סוד קסמו של הספר הוא בכתיבה הבהירה של ברנדט, שהפך מעורב בחיי גיבוריו, ותיאר אותם בחיבה על מעלותיהם ועל מגרעותיהם, לעתים מזדהה איתם, לעתים משועשע בגינם. ברנדט נטל לעצמו חירות לשחק מעט עם הזמנים, ולתאר את המפגשים עם הדמויות במועד שקדם לפרשת הרצח, למרות שנפגש איתן כשהפרשה היתה בעיצומה, אבל הוא מסביר זאת באחרית דבר, ולסדר הארועים הספרותי יש יתרון עבור הקוראים.

מהנה ומומלץ מאוד.

Midnight in the Garden of Good and Evil – John Berendt

זמורה ביתן

1998 (1994)

תרגום מאנגלית: יונתן פרידמן

צריך סוף לסיפור אהבה / סביון ליברכט

תשעה סיפורים מרכיבים את הקובץ. כל אחד מהם עומד בפני עצמו, אך מוטיבים חוזרים קושרים ביניהם: בני זוג בוגדים, ילדים שמתים לפני הוריהם, עיסוק בכתיבה, ובעיקר טעויות ואי הבנות.

רפתנית, שקראה לאחת הפרות שברשותה וירג'יניה, כשם המדינה בה השתקע בנה, משכנעת את עצמה שהבן ירצה להמשיך בדרכה, מתנפצת אל סלע המציאות ההפוכה, ומוצאת נחמה בלתי צפויה; אשה יוצאת לנסיעה ספונטנית לאילת, כדי לפרוק בבכי על כתפה של אמה את כאב בגידת בעלה; נערה טועה לחשוב שהנער שבו היא מאוהבת מתעניין בה; אשה שמתה "רודפת" את בעלה כשהוא מחליט להכיר אשה אחרת; מנחת קבוצת קריאה מזמינה למפגש סופרת שניהלה רומן עם אביה; סב משנן לנכדו תאריכים חשובים מתקופת מלחמת העולם השניה כדרך להתמודד עם זכרונותיו הקשים; סופר שלוקה בסרטן מנסה לכתוב סיפור שישנה את גורלו ממוות להחלמה; אשה מגלה שכל מה שחשבה על בתה ועל חברותיה שגוי; אשה שאינה רואה זמנית בעקבות ניתוח מגלה את בגידת בעלה באמצעות חוש הריח; אב מגלה לזוועתו שבתו עומדת להנשא לאחיינו של קאפו שאשם ברציחת אחיו של האב.

החביב עלי מכולם, אם לבחור אחד, הוא "הנצחון של גנרל מונטגומרי". שלוש פעמים בשבוע מגיע נכד לבקר את סבו ואת סבתו. בעודו אוכל מספרת לו הסבתא על חוויות הגטו, על הרעב, על אחיה שמת. אחרי הארוחה משחק אתו סבו במשחק התאריכים: מתי פלשו הגרמנים לפולין, מתי בוצע האנשלוס, והתאריך שאליו הוא חוזר שוב ושוב – 23 באוקטובר 1942, היום בו מוטגומרי ניצח את רומל באל-עלמיין. זהו סיפור נוגע ללב על קשר לבבות בין סב לנכד, ועל התמודדות עם זכרונות קשים באמצעות היאחזות בתאריכים ואזכור חוזר ונשנה של הנצחון כאור בתוך האפלה.

כמו ב"נשים מתוך קטלוג", שראה אור חמש שנים מאוחר יותר, סביון ליברכט מיטיבה לתאר דמויות רב-מימדיות, שמתמודדות עם מכאובים בלתי פתורים, ועם חיים מסוגרים בעצמם שחווים קושי כשהם מוצאים עצמם חשופים מול המציאות. העלילות פשוטות לעתים, ונוגעות בביזארי בפעמים אחרות, אך בכל המקרים לוז הסיפור הוא נפשו של היחיד, ובה הסופרת מתבוננת במבט חד אבחנה, אמפתי ולא שיפוטי.

מומלץ.

כתר

1995

לזמן קצר יש בנו קסם / אושן וונג

"אני יודע שאת מאמינה בגלגול נשמות. אני לא יודע אם אני מאמין, אבל אני מקווה שזה נכון. כי אז אולי תחזרי הנה בפעם הבאה. אולי תהיי ילדה ואולי שוב יקראו לך רוז, ויהיה לך חדר מלא בספרים, והורים שיקראו לך סיפורים לפני השינה במדינה שלא הושפעה ממלחמה. אולי אז, בחיים ההם ובעתיד הזה, תמצאי את הספר הזה ותדעי מה קרה לנו. ותזכרי אותי. אולי".

לָאן הוייטנאמית ברחה לסייגון עם בתה מאי שנולדה מנישואי שידוך שנכפו עליה. בעיר, אחרי שעסקה בזנות כדי לקיים את שתיהן, נישאה ב-1967 לפול, חייל אמריקאי, ונולדה לה בת שניה, הונג. "לזמן קצר יש בנו קסם" הוא מכתב ארוך שכותב בנה בן העשרים ושמונה של הונג אל אמו, מנסה להגיע אליה במילותיו ומוביל אותה אל עצמו.

שנתים אחרי שנולד הבן נאלצה המשפחה להמלט על נפשה, וקיבלה מקלט בארצות הברית. פול כבר לא היה חלק מן המשפחה – הוא הוחזר למולדתו ולא שב. מאי עברה לגור עם בן זוג אלים, ונמלטה ממנו. הונג, שנקראה עכשו רוז, סבלה אף היא מבן זוג מתעלל, עד שהמשטרה עצרה אותו. המשפחה הצטמצמה לשלוש נפשות: לאן הבלתי יציבה, רוז הפוסט-טראומטית, והילד שגדל בצלן.

"לא ידעתי שהמלחמה עדיין בתוכך, שבכלל היתה מלחמה, שברגע שהיא נכנסת לתוכך היא אף פעם לא יוצאת משם", כותב הבן בדיעבד. אולי משום שאנשים מוכים הופכים למכים, או אולי משום שהורים שסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית נוטים יותר להכות את ילדיהם – כפי שמצא במחקר בנושא – ילדותו של הבן היתה רצופה פגיעות פיזיות, שעליהן הוא מספר בכאב אך ללא טינה. באמפתיה עמוקה הוא מתאר את חייה הקשים של אמו, שהפסיקה ללמוד בגיל צעיר מאוד אחרי שבית הספר נפגע מנפלאם ונותרה אנאלפביתית, שמצאה עצמה חלק ממיעוט זר ודחוי בארץ חדשה, שנאלצה להתפרנס במשך שלושה עשורים בסלון יופי שאיכל את ריאותיה והרס את ידיה – "הידים שלך מזעזעות – ואני שונא את כל מה שגרם לכך. אני שונא את העובדה שהן החורבן והחשבון של החלום", שנאלצה להתנצל על עצם קיומה ולהנמיך את עצמה "כדי שהלקוחה תרגיש נינוחה, נעלה ונדיבה". כשהיה בן עשר וברח מן הבית, התחננה בפניו סבתו שיבין: "אמא שלך. היא לא נורמלית, אוקיי? היא סֵבל. היא כאב. אבל היא רוצה אותך, היא צריכה אותנו […] היא אוהבת אותך […] אבל היא חולה. חולה כמוני. במוח".

האֵם הקשה הזו, שהיתה בו זמנית אוהבת ומסורה, קיבלה אותו כפי שהוא, למרות הפחדים והמסורת שהכתיבו אחרת, כשהתוודה בפניה בהיותו בן שש-עשרה על העדפותיו המיניות, והציע לעזוב את הבית כדי לא לבייש אותה: "אתה לא חייב ללכת לשום מקום. זה רק אתה ואני, כלב קטן. אין לי אף אחד אחר" ("כלב קטן" הוא כינוי שניתן לו כהגנה מרוחות רעות).

הספר הוא כתב האשמה נוקב נגד אפליה וגזענות ובורות, וכתב קינה על נוראות המלחמה ועל הטראומות הנמשכות ממנה. הוא גם סיפור התבגרות תחת קשיים חברתיים, משפחתיים ואישיים, וסיפורם העצוב והקשה של אנשי השוליים השקופים. אין דבר שהכותב מסתיר, והוא מתאר בחיות רבה סֵבל אפור, מוות ומין, וגם רגעים יפים של חום ושל צבע. וכולם יחד אפופים חמלה וקשר לבבות של בן ואמו.

אושן וונג, שסיפורו הביוגרפי הוענק לבן, הוא משורר ומסאי עטור פרסים ואותות כבוד. זהו ספר הפרוזה הראשון שלו, והוא מצטיין, בין השאר, בסגנונו הפואטי, כמעט שירי בחלקו, וביכולתו לחלץ תובנות עמוקות מפרטים יומיומיים. מלאכת התרגום הופקדה בידיה של אסנת הדר, שעשתה עבודה מצוינת.

"כל הזמן הזה סיפרתי לעצמי שנולדנו ממלחמה – אבל טעיתי, מאמא. נולדנו מיופי. בל יטעה מישהו ויחשוב שאנחנו פרי האלימות – אבל אותה אלימות, שחלפה דרך הפרי, לא קלקלה אותנו".

יוצא דופן, עדין וקשוח, ומומלץ.

פרק ראשון

On Earth We're Briefly Gorgeous – Ocean Voung

מטר

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

מר מאני / אברהם ב. יהושע

בחמישה פרקים, המתרחשים בריחוק שנים רבות זה מזה, מתאר א.ב. יהושע את משפחת מאני לדורותיה בסדר הפוך, החל מימינו ועד מחצית המאה התשע-עשרה. ארבעה אנשים שונים, שחייהם הצטלבו באלה של "מר מאני" בן תקופתם, מספרים את מה שאברהם מאני, הדובר בפרק האחרון, מכנה "הסיפור האחד, היחיד והמיוחד, סיפור האבדון המתוק, ההולך וחוזר מדור אל דור". הארועים ממוקמים בעיקר בירושלים, משקפים את התמורות שעברה, וביוון, אליה התגלגלו בני המשפחה, ומעט גם במקומות מהם הגיעו המספרים.

בפרק הראשון מתארת אשה צעירה, המקיימת קשר עם בן למשפחת מאני, את המפגש עם אביו. בשני, חייל גרמני בצבא הכיבוש נטפל, בשילוב של תמימות ושטניות, למשפחה יהודית. פרשת ריגול ובגידה נגללת בפרק השלישי על ידי תובע יהודי בצבא הבריטי. ברביעי נשלחים אח ואחות מפולין להשתתף בקונגרס הציוני השלישי, ומתגלגלים לירושלים. החמישי מסופר, כאמור, מפיו של בן המשפחה, ובלבו רצח ויחסים אסורים.

"הסיפור האחד" הוא סיפור של קיבעון, אידה פיקס כפי שמכנה זאת אברהם מאני, קיבעון כלפי אדם אחר וקיבעון רעיוני. ביניהם מר מאני אחד, שנחשף לתוכן של הצהרת בלפור, וניסה לשכנע את תושבי הארץ הערבים לסלק את התורכים ואת הבריטים כאחד, כדי לחלוק בארץ; מר מאני אחר, שדבק ברעיון שהארץ תמלא יהודים אחרי שהמוסלמים יבינו שהם בעצם יהודים ששכחו להיות כאלה; מר מאני נוסף, שהתאהב באשה שאינה אשתו, ועזב את משפחתו ואת הארץ למרות שסירבה לו. ברקע סיפורם של הגברים האלה נמצאות נשים שותקות, נמצאים ילדים שהם לעתים בלתי צפויים ובלתי רצויים, ונמצא פלירט עם המוות, "האבדון המתוק", משיכה כלפיו או חוסר מורא מפניו. המאניה הנרמזת משמה של המשפחה מחלחלת מדור לדור, ומוטיבים חוזרים שבים וצצים בפרקים השונים. השלשלת הבלתי ניתקת מומחשת באמצעותם, ובאה לידי ביטוי בולט בהשתקפות ההדדית של שני הפרקים המרוחקים ביותר כרונולוגית, הראשון והאחרון.

סגנונו של הספר מתייחד בהיותו של כל אחד מן הפרקים דיאלוג, שבו נשמע קולו של דובר אחד בלבד. דובר זה להוט לספר על שחווה, מאתר את המאזין המתאים, ופותח בסיפור פרטני. תגובות המאזין אינן נשמעות, אך הן אינן חסרות, שכן הן מובנות מן האופן בו הדובר מתייחס אליהן. א.ב. יהושע הצליח לתת לכל אחד מהם קול משלו, סגנון מובחן משלו על פי תקופתו, ואם כי "על הנייר" השיטה הסיפורית הזו עלולה להשמע מסורבלת ומתחכמת, היא עובדת היטב. כל אחד מהדוברים עירני לסביבתו, מעורב חברתית, חי את ארועי התקופה, ומיטיב לבטא אותם ולהחיות את המקום ואת האנשים עבור המאזין ועבור הקוראים. בתוך הסיפורים האישיים וההיסטוריים שתל הסופר רעיונות רלוונטים לזמננו, והניח למבקשים אחריהם לחלץ אותם מתוך הטקסט. למרות שהספר "מחושב" מאוד בבנייתו ובהקשרים שבין פרקיו, הוא זורם ללא הפרעות, וניתן לחוות גם כל פרק בנפרד ללא המוטיבים המקשרים. עוד על תכניו של הספר ועל נסיבות כתיבתו ניתן לקרוא בראיון המעניין הזה.

מיוחד, מורכב ומומלץ.

הספריה החדשה

1990

מאז שהלכת / ליאת לוינהר בי

כותרת משנה: זכרונותי מהמוות ומהחיים שאחריו

ב-11 בספטמבר 2001 נהרג שי לוינהר במגדלי התאומים. בבית נותרה אשתו ליאת עם בתם התינוקת ספיר, שנולדה שבועות ספורים קודם לכן. "ההתמודדות עם אובדן היא בעיקר בלגן, סערה פנימית והצפה נפשית", כותבת ליאת אחרי כשני עשורים. את הבלגן הזה, ואת ההיחלצות ממנו, היא מתארת בספר.

אשה צעירה, עדיין לא בת שלושים, אם לתינוקת יונקת, נשואה באושר לגבר מגונן, שותף אמיתי לחיים, מוצאת עצמה יום אחד ניצולת אסון. מנין הכוחות להמשיך לחיות, לשאת באחריות הגורפת והבלעדית לילדה? האם הכאב יחלוף עם הזמן? ליאת מובילה את הקורא מאותו יום גורלי, שסתם את הגולל על חייה הראשונים, עד לחייה כיום, נשואה בשנית ואם לשלושה. בפשטות, בכנות שאינה מבקשת לסחוט דמעות או רחמים, היא מספרת על ההתמודדות הרגשית בתוך עצמה ובשילוב עם גידול בתה, על תגובות הסביבה, על הפרטים ה"טכניים" הכרוכים באובדן, ועל הצורך והיכולת להמשיך הלאה.

הספר פרטי ואישי, ואינו מבקש לחנך או לשמש כספר יעוץ והדרכה, אבל אני חושבת שמי שמתמודד עם אובדן ימצא בו אמירות תומכות, מקור להזדהות ולחיזוק, ואולי גם קורטוב של נחמה. "לפעמים, גם ברגעים הכי קשים, אנחנו יותר עטופים מכפי שאנחנו מרגישים, פחות בודדים ממה שאנחנו מאפשרים לעצמנו לזכור", מספרת ליאת בדיעבד, וכדאי לזכור זאת. סביבה תומכת עשויה לעזור, כמו הקבוצה הקטנה של אלמנות צעירות שאליה הצטרפה. אנשים חסרי טאקט, או בעלי כוונות טובות, או כאלה שמחפשים מלים כדי לנחם, עלולים לגרום כאב באמירות דוגמת "לא נורא, יבוא מישהו יותר טוב" -לפעמים צריך פשוט לדבר פחות ולחבק יותר. שמירה על חזות חזקה, שאינה מזילה דמעות, עשויה להיות מגן מפני התמוטטות שממנה יהיה קשה להתרומם, אך עלולה גם למנוע את ההקלה שבהתמודדות עם הכאב. השיתוף שבספר עשוי להקל על הבדידות שבעיסוק בדילמות שהאובדן כופה.

בתוך העצב הגדול, שהזמן אינו מרפא לחלוטין אך מקהה ומרכך, מי שנותר נאלץ לעסוק גם בביורוקרטיה של המוות. בסצנות אבסורדיות נאלצה ליאת לספק הוכחות ששי לא ניצל את האסון כדי לחמוק מן הנישואים, ולהביא לקבורה בארץ בשלוש הזדמנויות, עד שנת 2014 (!), חלקים מגופתו שזוהו באיחור.    

שבע שנים אחרי מותו של שי, גבר שובה לב וצעיר לנצח, אחרי שנים שבהן "הרגשתי שלא מגיע לי להמשיך הלאה בלעדיו והמשכתי לענות את עצמי על עצם הנסיון", הקימה ליאת משפחה חדשה עם איל בי – שיצר את הציור הנאה שעל הכריכה – עם בתה ועם בתו, ועם בנם המשותף. "כדי לחיות באמת, אני צריכה לתת מקום גם לעבר הכואב. דווקא לצד הכאב הזה אני מסוגלת שוב לחייך באמת, להתרגש, לשמוח ולהרגיש מאושרת".

ליאת לוינהר בי מצליחה להמחיש את שעבר עליה בכתיבה ישירה, נוקבת, מינימליסטית אך עמוקת רגש. למרות שכאמור ניכר שאינה מבקשת לסחוט דמעות, הכאב שחוותה מתואר בחיות ובאמינות, ואודה שדמעתי איתה.

מרגש ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2022

ורשה היהודית / משה זונשיין

משה זונשיין, עיתונאי וסופר שחי בורשה, ביקש להעלות על הכתב את כל מה שיכול להזכר בו מן האזור היהודי קודם שחרב. הרחובות, המוכרים מתיאורי הגטו מוכי הרעב והאימה, שבים ומתמלאים חיים תחת עטו, אנשים מתרוצצים בהם הנה ושוב, סוחרים, עמלים, לומדים, אוהבים ומתקוטטים, מתמודדים עם צרות היומיום ובלתי מודעים לצלו של האסון המרחף. למרות צל זה, שהקורא אינו יכול שלא להיות מודע לו, "ורשה היהודית", כפי שמצוין בצדק באחרית הדבר, אינו "ספר יזכור". למעט אזכורים בודדים של האובדן, הספר הוא חגיגה של חיים, על היפה והקשה שבהם.

זונשיין משוטט בין הרחובות והסמטאות המרכיבים את השכונה היהודית, כל רחוב ואופיו השונה – רחוב מעבדי העורות ורחוב הנוכלים, רחוב עני ורחוב מרווח. כל אחד מהם הוא "ישות" קולקטיבית הדוברת בגוף יחיד, מעין שבט לעצמו, שאינו אמור להטמע באחרים: "איש לא יודע בסמוצ'ה איך נעשה משה הגבוה אחד משלהם. נראה שהתגנב לתוך החבורה, והתקבל בה עם הזמן. סמוצ'ה שכח שמשה בא מוולינסקה – הרחוב היריב – ושבילדותו היה כנראה גנב לא קטן". הוא מתאר את אורחות היומיום מבוקר עד לילה, את דומית השבתות, מבקר בגן הציבורי, בשטיבל, בספרית ההשאלה הראשונה, לומד עם הילדים בחדר, חוגג את החגים וארועים משפחתיים, פוגש דמויות המושכות את הלב. סגנונו מרנין, מדויק, משועשע לעתים – "הגביר נהג לחכות קצת [בטרם עלה לכרכרה], כדי שבינתים יתאסף קהל צופים גדול שיתפוצץ מקנאה" – והוא מתבונן בעבר באהבה אך במבט מפוכח.

ורשה היהודית סואנת, דחוסה, ומכורח הנסיבות מסוגרת במידה רבה. הרחובות שאינם יהודיים מכונים "הרחובות ההם", וטוב ליהודים שיתרחקו מהם, כדי שלא יפלו קורבן להצקות ולהתעללות: "בכל מקום היו דודים ודודות, אפילו בדרך-גרויץ, שבה נערי הגויים היו זורקים אבנים בשבת יפה אחר הצהרים, שבה הלכנו אל הדוד ליפה או אל הדוד וולף-בר", מספר זונשיין. רבים מתושבי המקום היו עניים, אך מוסדות הצדקה וגמילות החסדים שגשגו, שכן "מי שאינו מקבל חייב לתת – ידע כל יהודי בורשה", ושבת לא היתה שבת ללא תרומת מזון לנציגי מוסד "בית לחם", אחד מעשרות ארגוני צדקה, שהיו מסתובבים ברחובות החל משחר יום שישי כשהם מזמרים "שבת שלום, יהודים!", ואוספים מזון עבור מי שידם לא היתה משגת להשיג מזון לשבת.

לספר נלווים מבוא מאת נתן כהן ואחרית דבר מאת בני מר, שגם תרגם יפה. כדאי לקרוא את שניהם.

ברחוב גנשה, במקום שהוא חצה לפנים את רחוב זמנהוף, עומדת אנדרטה לזכר הגיבורים שנפלו בגטו ורשה. למרגלות האנדרטה דולק נר תמיד. הלהבה היא הדבר החי היחיד בגיא צלמוות זה. היא הדבר היחיד המזכיר שפעם היו פה חיים.

יידיש ווארשע – משה זאנשיין

כרמל

2022 (1954)

תרגום מיידיש: בני מר

על העטיפה: רחוב נלבקי פינת פרנצ’ישקנסקה, 1934. תצלום: וילם ואן דה פול

לוחמות המוסד / מיכאל בר-זהר, נסים משעל

כותרת משנה: הנשים בלב המבצעים הגדולים

התואר "סוכן מוסד" או "לוחם מוסד" נקשר אסוציאטיבית לדמותו של גבר, אולי ג'יימס בונדי שכזה, אולי דמות אפורה לכאורה הנבלעת ברקע ומבליחה לרגעים הרואיים. אם נשים זוכות בתואר זה הן נתפסות בדרך-כלל כ"עזר כנגדו", בת לוויה תומכת, ואפילו כנערת פיתוי. בין המציאות לתדמית, מסתבר, אין שום קשר. הנשים מהוות מחצית מעובדי המוסד בכל התפקידים, כולל המבצעיים בארצות אויב, וברוב שדרות הפיקוד. קרוב למחצית מחברי היחידות המבצעיות הן נשים, והפעילות בה הן נוטלות חלק זהה לזו של עמיתיהן. מיכאל בר-זהר ונסים משעל מספרים בספר זה את סיפוריהן של הנשים, חלקן מזוהות בשמן האמיתי, חלקן תישארנה חסויות עוד למשך שנים רבות.

הכותבים נותנים בתחילת הספר כבוד לשרה אהרונסון, סוכנת מטעם עצמה, שפעלה שנים לפני קום המדינה, ועוברים אל שתי נשים שהחלו לפעול לבדן עוד לפני מלחמת העצמאות, והשתלבו בפעילות ענפה ומרשימה אחריה – יולנדה הרמור במצרים ושולה כהן בלבנון. בהמשך הם מספרים על דמויות ששמותיהן ידועים ומוכרים (אולי משום הנטיה לדוש בארועים שלא עלו יפה ולקבל כמובנים מאליהם את אלה שהצליחו), כמו מרסל ניניו, סילביה רפאל וסינדי מפרשת ואנונו, וגם על כאלה שנותרו אלמוניות יחסית. אזכיר, כדוגמא, את יהודית פרידמן נסיהו, שהיתה מעורבת בהבאתו של אייכמן לארץ, את יולה רייטמן, שניהלה בסודן כפר צוללנים שהסווה את הפעילות להעלאת יהודי אתיופיה, את אריקה מארי צ'מברס, שהיתה חלק מהצוות שלכד את מנהיג ספטמבר השחור, את איזבל פדרו, שהשיגה מידע רב ערך במצרים בין מלחמת ההתשה למלחמת ששת הימים, את יעל פוזנר, שהיתה מופקדת על התפקיד הרגיש של הכנת סיפורי כיסוי לסוכנים, את דינה (שם בדוי), שפעלה באירן לחשיפת הארכיון הגרעיני, ואת עליזה מגן, האשה היחידה עד כה ששימשה כמשנה לראש המוסד.

תקצר היריעה מלהרחיב בפרטי פעילותן, שהיתה כרוכה רוב הזמן בסיכון עצמן. אני מציעה לקרוא אודותן, אם לא את הספר עצמו, לפחות את התמצית שבקישורים שצורפו לשמותיהן (אבל אז מחמיצים את סיפוריהן של אלו ששמותיהן חסויים, וחבל). כמה מן הנשים זכו להכרה שלה היו ראויות – שולה כהן עוטרה באותות, מרסל ניניו הדליקה משואה, אם להזכיר שתי דוגמאות – אחרות נותרו בצללים, אם בשל החסיון המתמשך ואם משום הזנחה. מיכאל בר-זהר ונסים משעל נותנים לכולן את הכבוד המגיע להן.

"לוחמות המוסד", כמו קודמו "המוסד", הוא ספר מרתק, ומעשיר בידע שרוב הזמן נסתר מאתנו. אמנם מדובר בספר תיעודי, אך כל אחד מפרקיו נקרא כפרוזה טובה, מותחת ומרשימה בסגנונה ובתכניה.

מומלץ בהחלט

ידיעות ספרים

2020

ארץ עיר ילדה / אביגיל קנטורוביץ'

כליל, בת שלושים וחמש, בשליש האחרון להריונה השני, נאלצת להתאשפז בשל רעלת הריון. בצירוף מקרים, בתאריך שבו מתוכננת לה לידה יזומה, אם לא תלד באופן טבעי קודם לכן, עתיד להתקיים כנס אקדמי בנושא השואה, ובו ירצה אביה, שהקשר אתו נותק לפני למעלה משני עשורים. בלימבו של מחלקת סיכון גבוה, בריחוק מבן-הזוג ומן הילדה שבבית, בנקודה בזמן שבין הדור הקודם לדור הבא, כליל חרדה מבגידת הגוף בהווה, ומיוסרת בשל בגידת האב בעבר.

עלילת הספר מתרחשת במהלך ארבעה שבועות של אשפוז. אי-הנורמליות של השהות בבית-חולים בכלל, ובמחלקה בה מתחככות זו בזו תלאות הנשיות ושמחותיה בפרט, יחד עם הזעזוע שבקִרבה הפיזית הצפויה של האב, שמתגורר דרך קבע בפולין, מהווים כר פורה למחשבות מתרוצצות, להתבוננות כאילו מבחוץ בחייה.

הספר "מתויג" כספר שואה, אבל מתנהל בין שלושה נושאים עיקריים: חווית ההריון, הלידה והאימהות, של כליל ושל נשים אחרות במחלקה, מנקודת הראות של האשה-רעיה-אם-בת; החיים במשפחה קרת רגש, עם אב, שאינו רואה את בתו כאישיות נפרדת, ויום אחד הוא קם ונעלם, ועם אם ממורמרת שמרוכזת בפגיעוּת של עצמה; והחיים בצלה הכבד של השואה.

כליל היא בת למשפחה שלא חוותה את השואה על בשרה. אין סבתא עם מספר על היד, אין קרובים שנספו, אין אשמת ניצולים. אבל האב הארכיאולוג נתפס לחקר השואה, והיא ממלאת את עולמו. קירות הבית מכוסים ספרי שואה – "המדפים ציפו את הקירות ובשלב מסוים היוו את הקירות עצמם, ונדמה היה לי שהם שמחזיקים את הבית כולו, שהשואה היא שמחזיקה את הגג מעל ראשינו, ובלעדיהם תקרוס עלינו התקרה". הילדה נחשפת מגיל צעיר מדי לסיפורים ולתמונות שאינן כפי גילה. "נפגעת צד ג'", היא מכנה את עצמה. גם בבגרותה היא אינה מסוגלת להתנער מעולם המונחים של השואה, וזו נוכחת בהומור השחור שלה, במחשבותיה, בעולם האסוציאציות שלה.

פרשת היחסים, ובעצם היעדרם של היחסים, עם האב, היא הפצע המדמם בעלילה. כשהאדם שאמור לאהוב אותך ללא תנאי מועל בתפקידו, הפגיעה בערך העצמי אנושה. "אתה לא יודע אף פעם אם אתה פגום כי לא אהבו אותך, או שלא אהבו אותך כי אתה פגום, או שניהם", אומרת כליל. בהגיון קר היא יודעת כי "כשאבא שלך לא אוהב אותך, הבעיה היא לא בך", אבל בין הגיון לרגש הפער גדול, והשאלה "מה לא בסדר איתי" מוסיפה להטריד אותה, למרות הזוגיות, למרות הילדה, למרות הלימודים לתואר שני והקריירה כמנהלת חנות ספרים.

הנושא השלישי נוכח בכל דף מכוחו של האשפוז, ומכוחה של האינטימיות הכפויה עם המאושפזות האחרות, כל אחת וצרותיה או תקוותיה. יש מעט עומס בתיאורי היומיום של המחלקה, אבל המציאות שלה, כפי שהזדמן לי להכיר מקרוב, עמוסה ומעיקה מאוד, ואולי במקרה הזה יש יתרון והצדקה לחזרתיות, הממחישה את התסכול שבאובדן השליטה, ואת הדאגה הבלתי פוסקת.

מאופן הכתיבה ומהרגש העולה מבין השורות ניכר כי הסופרת כתבה על נושאים המוכרים לה וקרובים ללבה. מראיונות איתה למדתי שגם אם לא מדובר באוטוביוגרפיה, וכליל אינה אביגיל, היא, כדבריה, "הרעפתי עליה הרבה חומר רגשי שהוא שלי". יש לציין שלמרות שפצע האב הנעדר דומיננטי בסיפור, היא לא ניצלה הזדמנות לסגירת חשבון, לא נקבה בשמו האמיתי, ובנתה לו סיפור חיים שונה מן המציאות.

הספר נכתב מן הקרביים, ולא משנה אם של אביגיל או של כליל, אבל למרות הרגש העמוק והכאב לא נעדרים ממנו הומור ושנינות, והקריאה בו סוחפת, יוצרת הזדהות ונכנסת ללב.

בהחלט מומלץ.

מודן

2018

מקצועות של אחרים / פרימו לוי

בין השנים 1969 – 1985 כתב פרימו לוי שורה של מסות ומאמרים, חלקם הופיעו כטור אישי בעתון La Stampa, שראה אור בעירו טורינו. באחד הטורים סיפר על מסה שקרא בשם "בשבח הלא-יוצלחים", אשר "העלתה על נס את מי שמרהיב עוז לעסוק במקצועות של אחרים, את האוטודידקט […], את כל מי שיוצא מגדרו ללמוד מנסיונו המחוספס במקום מספרי הלימוד או מן המורים", והוסיף כי "לומדים טוב יותר ומהר יותר בדרכים המסורתיות, אבל הדרכים הספונטניות שמחות יותר ועשירות יותר בהפתעות". באותו טור, ובאותו הקשר, התוודה על "חולשה ותיקה", המביאה אותו "לעסוק במשך שעות אבודות בדברים שאיני מבין, לא כדי להקנות לעצמי תרבות בסיסית, אלא לשם שעשוע טהור, שהוא העונג הלא-מוכתם של החובבן". ככימאי, איש מדע, רוב שנותיו, שהמיר את עולם המעשה בעולם הרוח של הכתיבה, האמין שאין שום סתירה בין מה שכינה "שתי התרבויות", וקיווה שרשימותיו, שקובצו בספר, יַראו זאת.

תחומי הענין המקבלים ביטוי בספר מגוונים. לוי מפנה תשומת לב סקרנית וחקרנית, דוגמת זו שהפגין כלפי סיפוריו של פוסונה ב"מפתח-כוכב", לחרקים ולנחיתה על הירח, למשחקי ילדים ולחרדה מפני מלחמה גרעינית, ל"שולחן ערוך" ולמעבד תמלילים. הוא מספר על חנות הבדים של סבו, ומשיב לקורא ששאל כיצד כותבים, חוקר את מקורן של מלים, ושב בקריאה חוזרת אל ספרים ישנים. לפעמים הוא מבקש להפיק לקחים, לפעמים נהנה מעצם ההתבוננות והלימוד. מכיוון שהוא משתף בבהירות ובהתלהבות בממצאיו, נהניתי מלימוד ומהרחבת אופקים יד שניה.

כתיבתו של לוי במאמריו מצטיינת בסקרנות כובשת, בצניעות, בהומור דק, ואולי במפתיע – עבור מי שלא קרא מיצירותיו – גם באופטימיות. כך, לדוגמא, את המאמר, העוסק בסכנת ההשמדה במלחמה גרעינית, הוא חותם בתקווה ובאמונה: "הסכם הוא העסקה הכי טובה, ולטווח הארוך הטריק המתוחכם ביותר הוא תום-לב הדדי", וזאת מפיו של מי שהתנסה על בשרו ברוע שאליו עלולים בני האדם להדרדר.

למלאכת הכתיבה – "לא-מקצוע", כהגדרתו – הוא מקדיש כמה טורים, בהם הוא עונה על השאלה למה כותבים, מפנה תשומת לב למלאכתם הקשה של המתרגמים, ומביע את העדפתו לבהירות סגנונית. "בלי בהירות אין כלל מסר", הוא סבור, ומסייג בענווה, "אבל, אני שב ואומר, אלה העדפותי האישיות, לא נורמות".

למרות ההנאה והתועלת שהוא מוצא בליקוט הידע הרבגוני כחובבן, לוי אינו מפחית בחשיבותה של התמחות: "העולם שלנו הולך ונעשה יותר ויותר מסובך, ולכולנו תועיל מומחיות מעמיקה ועדכנית ככל הניתן […] למומחיות אין תחליף", הוא כותב. נוכח נטיה גוברת לרכוש ידע על בסיס צורך-לדעת, לפעמים על חשבון בניית מומחיות בדרך של העמקה והרחבה נדבך על נדבך, דבריו חשובים מתמיד.

מעניין ומומלץ.

L’altrui mestiere – Primo Levi

הספריה החדשה

2021 (1985)

תרגום מאיטלקית: יונתן פיין