קטגוריה: ספרים מומלצים

כותרת משנה: המאבק על הצלת יהודי הונגריה

באוקטובר 1944, אחרי הפוגה בגירוש יהודי הונגריה להשמדה, השתלטה מפלגת צלב החץ על השלטון. אייכמן ועוזריו שבו לבודפשט בכוחות מחודשים, ובנובמבר המושלג והקפוא החלו להצעיד עשרות אלפי יהודים, ללא מזון ולא קורת גג, אל גבול אוסטריה. לכאורה היו הצועדים מיועדים לעבודות, בפועל היה מדובר בצעדות מוות לכל דבר. משה קראוס, מנהל המשרד הארץ-ישראלי בבודפשט, עבד ללא ליאות עם נציגי מדינות זרות, כדי להנפיק תעודות חסות לצועדים. נציגי שוויץ, שבדיה וספרד, ביניהם קרל לוץ וראול ולנברג, יצאו בעקבות השיירות, והצליחו לשלוף מהן אלפים מן היהודים ולהציל את חייהם. ישראל קסטנר, ראש ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, שאת רוב זמנו באותם ימים העביר מחוץ להונגריה בחברת אנשי מנגנון גרמנים, כתב כך במכתב בזמן אמת: "לפי דו״חות חד־משמעיים מהגבול מקבלים השלטונות הגרמנים את היהודים ומטפלים בהם באופן אנושי. רוחצים אותם ונותנים להם מזון מספיק ושולחים אותם הלאה ברכבת. כפי שאחד מקציני המשנה של אייכיץ [אייכמן] מסביר: 'אורו פני היהודים בהגיעם לגבול הגרמני'". ניגוד זה ממחיש בחדות את המקום שאליו הוליכה אותם בחירתם בדרכי פעולה שונות להצלת נפשות.

קסטנר בחר לנסות להציל יהודים באמצעות משא ומתן עם הגרמנים. משעה שקיבל את הסכמתם לרכבת המיוחסים, הפך למעשה בן ערובה, ופעל בשירותם להרגיע את מאות אלפי היהודים האחרים כדי לא לפגוע בנסיונות ההצלה של היחידים. גם כשהיה לו ברור שהוא קורבן לרמאות ולסחיטה מתמשכת, גם כשהגורל הצפוי ליהודי הונגריה היה ידוע לו בוודאות, לא התנער מן הבחירה בדרכו השגויה. קל לומר היום, מן הנוחות של הספה בסלון, ששגה, והעובדה שזכה לתמיכת ההנהגה בארץ-ישראל מן הסתם סייעה לבצר אותו בעמדותיו, גם אם דברים שאמר מפעם לפעם העידו על הבנתו שהוא משמש כלי בידי הגרמנים. לעומת זאת, בלתי אפשרי למצוא הצדקה להתייצבותו, בהתנדבות, להעיד לטובת הרוצחים, ביניהם עוזריו הקרובים של אייכמן, אחרי המלחמה, בשעה שהוא עצמו סיפר סמוך לסיום המלחמה שידע שהם מבקשים להשתמש בו כאליבי.

קראוס התנער בשלב מוקדם מדרכו של קסטנר, ובחר להסתמך על הנציגויות הזרות. בניגוד לקסטנר, שנתמך על ידי ראשי הישוב, קראוס, איש המזרחי, עמד בפני נסיונות הדחה חוזרים ונשנים, ומשרדו קופח בחלוקת המשאבים. פעילותו התרכזה במאמצי עליה, והוא קשר קשרים קרובים ורבי ערך עם נציגים זרים ועם בעלי תפקידי מפתח הונגרים. כשהנהגת הישוב ונציגיה בהונגריה נקטו בקשר של השתקה באשר לגורל היהודים, קראוס חיבר מסמך מקיף שהסתמך על דוח ורבה-וצלר. המסמך, שהופץ על ידי ג'ורג'ה מנטלו, הביא סוף סוף ללחץ בינלאומי, שבזכותו עצרה הונגריה את גירוש היהודים. בתקופת הכיבוש עסק קראוס, כאמור, בהנפקת תעודות חסות, והיה אחד האישים המרכזיים בהפעלת בית הזכוכית, שבו הונפקו תעודות, ובו, כאחד ממאה ועשרים בתי מחסה, מצאו מגן אלפי יהודים. לפחות ארבעים אלף מקרי הצלה נזקפים לזכות יוזמותיו.

אחרי המלחמה זכה קסטנר בחיבוק הממסד, שאף נחלץ להגנתו נוכח האשמותיו של גרינוולד. קראוס, שלא היה מאנ"ש, נדחק אל השיכחה, התקשה למצוא עבודה, וזכה להתעלמות גורפת, גם כשהוענקו כבוד והוקרה לנציגים הזרים שאיתם עבד לילות כימים בתקופת הכיבוש.

אילה נדיבי, במחקר מדוקדק ומפורט, מבקשת להשיב לקראוס את הכבוד המגיע לו, וגם לקבוע מסמרות באשר להתנהלותו הבעייתית של קסטנר. בדומה לרות לנדאו ב"מחיר השתיקה" המאוחר יותר, גם היא זוקפת לחובתו של קסטנר את הכניעה לדרישת הגרמנים להרגיע את הציבור, את שתיקתו ואת יצירת מצג השווא של גירוש לצורך עבודה. נדיבי מתארת את ההתרחשויות בהונגריה מתחילת המלחמה ועד סיומה, עוקבת אחר כל מסמך וכל העברת כספים, ועומדת על היחסים הכאוטיים והמזיקים בין המפלגות היהודיות-ישראליות השונות, שהיו מסוכסכות ממש עד הכיבוש, ושבו להתכתש מיד אחרי השחרור. היא מציגה דמויות מופת שנחלצו לסייע, ובראשן קרל לוץ השוייצרי המופתי, ששילם מחיר אישי כבד על סיועו ליהודים, חוסה קונטררס האל-סלוודורי וראול ולנברג. מנגד היא מספרת על מסכת הרמיה שהפעילו אייכמן ואנשיו, ביניהם דיטר ויסליצני והרמן קרומיי (קסטנר העיד לטובת שניהם אחרי המלחמה), כדי למצב את התפיסה של הגרמני הטוב מול ההונגרי הרע, להרדים את הציבור היהודי ולגרום לו להתייצב בצייתנות ברציפי הרכבות. משפט קסטנר זוכה אף הוא לתיאור מפורט כהמשכו של העימות בין גישת קסטנר מצד אחד לזו של קראוס מצד שני. הכותבת מעבירה ביקורת קשה על התנהלות הנהגת הישוב בתקופת המלחמה, וגם על נסיונות ההסתרה והטיוח בשנים שאחריה. מסקנותיה נחרצות מאוד, ולמרות שאיני מפקפקת בעובדות שעליהן היא מסתמכת, ונטיית לבי קרובה לשלה, אני נוטה פחות לקביעות חד משמעיות. מקובלת עלי מאוד אמירתו של בנימין מורמלשטיין, ראש מועצת היהודים בטרייזנשטאט: "אפשר לגנות את ראשי המועצות, אבל אי אפשר לשפוט אותם עד שלא עמדת במקומם".

"בין קראוס לקסטנר" קשה מאוד לקריאה, לא בגלל סגנונו, אלא משום המועקה הנפשית הנובעת מירידה לפרטי הפרטים של היומיום הנורא, ומשום התחושה הקשה שאולי הוחמצה בהונגריה האפשרות להציל נפשות רבות יותר. למרות הקושי, ובזכות שפע המידע, שחלקו היה לי חדש, הספר מומלץ מאוד.

כרמל

2014

כצלה, המספרת את סיפורה בגוף ראשון, אינה סומכת על זכרונה. את כל פרטי היומיום שלה, בעיקר אלה הקשורים ליחסיה עם בני משפחתה, היא מתעדת בכתב, למקרה שתישאל אודותם. שמונה-עשרה שנים קודם להווה של הסיפור השאירה לרגע את בנה התינוק בעגלה מחוץ לחנות בגדי ילדים למספר דקות, וכשיצאה מצאה את העגלה ריקה. מאמציה לזכור תחת חקירה את שארע בכל דקה ובכל שניה גורלית גרמו לה לשנות גרסאות ולתהות בסופו של דבר איך בדיוק השתלשלו הארועים. "כבר לא ידענו מה מהם אמת, כי כל פעם היה לך סיפור אחר", אומרת לה גיסתה לשעבר. לחובתה עמדה העובדה שהטיפול בתינוק היה בעבורה מעמסה קשה, שאותה מילאה מתוך תחושת מחויבות אך ללא יכולת לגייס אהבה כלפי הפעוט. חשדו בה שרצחה את הילד, שארגנה את חטיפתו, שהזניחה אותו. השנים שעברו מאז לא הקהו את הטראומה, וכצלה נותרה במידה רבה מנותקת מעצמה. היא מתקיימת מעבודות ציור, שאינן דורשות ממנה להיות במגע עם בני אדם, חיה על כדורי הרגעה ועל ממריצים לסירוגין. היא אפילו מזדהה עם השם השנוא כצלה, שהודבק אליה כילדה, ומרגישה זרה לשמה האמיתי.

הספר נפתח בשני ארועים שמטלטלים את כצלה. אורי, אחיה הצעיר ממנה בשנתים, מתאבד, ואחותה טוענת שלפני מותו ראה את הילד מדגמן בחלון ראווה. היא תיאלץ לתמרן בתוך סבך של שקרים ושל הטעיות כדי לגלות האם הנער הוא אכן הילד האבוד, ואולי תגלה סוף סוף מה בדיוק קרה באותן דקות גורליות ששינו את חייה. אחיה, האדם היחיד שעליו סמכה, למרות שגם ממנו התנתקה, איננו, ולאף אחד אחר אינה יכולה להאמין.

נדמה כי נקודת השבר של חייה היא היעלמות הילד, אבל שורשי הטראומה נעוצים בילדותה, שנים קודם לכן. כשהיתה כבת תשע מתה אמה רחל. זמן רב עבר בטרם גילו כצלה ואורי, כשהתחבאו במקומם הקבוע תחת השולחן, שם ריתק הילד את אחותו בסיפורי בדים, כי רחל התאבדה בשל דכאון ממושך. הסיפור כולו מתנקז שוב ושוב אל הארוע היחיד המכונן הזה, אל האם שילדיה מתקשים לזכור. הפחד של האב מהנחלת הדכאון לילדיו, החיבור עם משפחתה של אשתו השניה בביתה של הראשונה, הקושי של כצלה לאמץ את חווית האימהוּת, ההתאבדות של אורי שסיסמת המחשב שלו היא תאריך התאבדותה של אמו. "אני בטוח שזה שיר עליך", אמר אורי לכצלה בהתיחסו ל"בית חם". ילדה רוצה רק בית חם, שרה עפרה חזה, הזמרת האהובה על כצלה. אבל בית חם מעולם לא היה לה.

הדמויות כולן מוצגות מנקודת מבטה של כצלה, שבגלל התנודות במצבי רוחה, ולמרות התיעוד האובססיבי, היא אינה עדה אמינה. כתוצאה מכך הדמויות, כמו העלילה כולה, מתעתעות, לא חד משמעיות או חד מימדיות. לקורא מוענקת החירות לבחור במה להאמין, ולנסות לשפוט את מעשיהן, שגם למחרידים שבהם פנים לכאן ולכאן. למרות שקשה להפריד אמת ממשאלת לב מכל הפרטים שהיא מספקת, כצלה היא דמות מכמירת לב, שנקלעה לסיטואציה בלתי אפשרית והתקשתה להחלץ. היא מעניקה לעצמה סצנה מתוקה ועתירת תקווה לסיום, וגם אם היא עושה רושם של חלום אי אפשר שלא לאחל לה שתתגשם.

אורן גזית טווה בכשרון סיפור מורכב, מותח ונוגע לב, והספר מומלץ מאוד.

 

שתים בית הוצאה לאור

2022

סעיד, המספר את העלילה בגוף ראשון, שב מארצות-הברית לביקור בארץ. שבע-עשרה שנים עברו מאז התנתק לחלוטין ממשפחתו בטירה, אך כעת הוא נענה לקריאתו של אביו המאושפז במצב קשה. בבית באילינוי נשארים אשתו פלסטין, שאיתה הוא מקיים מערכת יחסים מנוכרת ויוצאת דופן, ושלושת ילדיהם. מה גורם לאדם, הקשור בכל נימי נשמתו לנוף ילדותו, לקום ולעזוב? כיצד נקלע למצב שבו הוא ואשתו כמעט ואינם מדברים, ואת לילותיו הוא מעביר בדירה נפרדת? הגורמים לכל אלה ייחשפו בהדרגה.

למרות המבנה הזה של הסיפור, המתאר מצב חריג וחותר אל שורשיו מעוררי הסקרנות, אין המדובר במעין ספר מתח. ה"תעלומות" הן הציר הסיפורי שסביבו משתרגים הנושאים המעניינים, ביניהם דינמיקה משפחתית בחברה שמרנית, חיים בשני העולמות היהודי והערבי, אבהות, בדידות, והגמישות החמקמקה של הזכרון.

המספר גדל בחברה הערבית וחייו המקצועיים כעיתונאי התנהלו בחברה היהודית. סיפור קצר שכתב שינה לחלוטין את חייו ואת חיי קרוביו, ובשל השפעתו הטראומטית חדל מכתיבת פרוזה. את פרנסתו הוא מוצא כסופר צללים הכותב אוטוביוגרפיות של זרים. באורח אירוני הספרים הראשונים שכתב עסקו בזכרונותיהם של יהודים מתקופת מלחמת העצמאות, שמן הסתם שונים מאוד מזכרונותיו שלו. ככל ששקע יותר בעבודה גילה כי במענה לשאלתו על הזכרון הראשון של לקוחותיו, ועל זכרונותיהם בכלל, קיבל תיאורים שנועדו לקרובים שיקראו את הדברים, כפי שהלקוחות רצו להזכר. פה ושם החל לשלב בספרים זכרונות פרטיים יפים מן הביוגרפיה שלו כדי להעשיר את הכתיבה. הלקוחות אפילו לא שמו לב. מאוחר יותר יגלה שגם הזכרון הבדוי שלו עצמו נשען על זכרון אמיתי של זולתו.

משעה שמסר את הזכרונות היפים נותר המספר עם המייסרים והמעיקים. כך הוא כותב על זכרון ילדות: "פעם הזכרון הזה היה ממלא אותי אושר, עד שכתבתי אותו באוטוביוגרפיה של אחד הלקוחות הראשונים שלי, ומאז האושר של הזכרון הזה דהה כלא היה, ונותרו ממנו רק תמונות נטולות רגש". אביו הגוסס שואל אותו לגבי הסיפורים שהוא מספר לעצמו על חייו: "אתה עדיין הקורבן בסיפורים האלה?". המספר זוכר את עצמו כילד דחוי על ידי בני גילו, וכמתבגר ומבוגר שאינו משתלב. כשהוא מתאר את חווית היות ערבי בישראל כשילוב של תחושת השפלה ופחד, אי אפשר שלא לתהות עד כמה התיאור מייצג על רקע תיאוריו את אישיותו שלו.

שמו של הספר הוא כשמה של פעולה בקובצי וורד, המאפשרת לעקוב אחר היסטוריית השינויים המבוצעים בטקסט. המספר, שעיסוקו בזכרונותיו, ובזכרונותיהם של אחרים, כמעט אובססיבי, חוזר ומשכתב את הדברים שכתב ואת מחשבותיו, דבק בגרסה האחרונה ואינו נפרד מקודמותיה.

סייד קשוע כותב בכשרון רב. תיאוריו מדויקים בפרטים ומלאי חיות. השימוש באירוניה מעודן ומחוכם, דמות המספר נוגעת ללב, והקריאה מושכת ומעניינת. מומלץ בהחלט.

 

כנרת זמורה ביתן

2017

"היה זה הוא?" נפתח בהצהרתה של המספרת לפיה היא יודעת בוודאות מי הרוצח. למרות שהיא אינה מבקשת לספר סיפור מותח, זהות הרוצח והקורבן תתברר רק בסיום, ורמזים שהיא אינה שותלת אבל הקורא סבור שזיהה יוליכו אותו לניחושים מוטעים. הספר מוגדר על כריכתו כמותחן, אבל ליבתו היא רגשות, של בני אדם ושל בעלי חיים.

העלילה ממוקמת באנגליה הכפרית, מיקום בלתי אופייני לשטפן צווייג. אחד מגיבוריו שופע רגש, אך שוב באופן בלתי אופייני לסופר אין המדובר ברגשות ענוגים ועמוקים, הגורמים כאב לבעליהם, אלא ברגשי התפעמות ומסירות העולים על גדותיהם. סמוך לביתם של המספרת ושל בן-זוגה, פנסיונרים שפרשו אל הבדידות ואל השקט, נבנה בית חדש. תחילה הם מתוודעים אל השכנה החדשה, אשה שקטה ומופנמת, ובהמשך אל בן זוגה, הטיפוס ההופכי לגמרי, נלהב, מתפעם בהגזמה מאשתו, מסביבתו, משכניו, מהעולם ומעצם קיומו. אי אפשר שלא להעריך את טוב לבו ואת תשוקתו לחיים, אבל ההתלהבות הסוערת שלו, שאינה יודעת רגע מנוחה, מתישה.

אחרי שנים של נסיונות להביא ילד לעולם התיאשו בני הזוג. המספרת, שעצבותה של השכנה הצעירה נוגעת ללבה, מעניקה לה גור כלבים בתקווה שישמח אותה. מי שמקבל אותו במסירות גורפת כל ובשמחה גדולה הוא דווקא בן זוגה. מעמדו של הכלב במשפחה, רגשותיו כלפי בעליו, ובעיקר הפגיעה שהוא עתיד לחוות כשיירד מגדולתו לאחר שבעליו יפנה את כל עוצמת רגשותיו ליעד אחר, הם לב הספר.

בסיפור קצר ומהודק שטפן צווייג דן בדינמיקה בתוך המשפחה, בדינמיקה שבין בני אדם לבעלי חיים, ובהרסניות של ההגזמה הרגשית. הסיפור נע בין נינוחות לאימה, בין רוגע לסערה, קריא מאוד ונוגע ללב. הראל קין תרגם היטב, והספר מומלץ.

 

War er se? – Stefan Zweig

זיקית

2015 (1935)

תרגום מגרמנית: הראל קין

סרט אודות ילדי תימן החטופים עורר ברונית פיינגולד את זכר הסיפור המשפחתי אודות אחותה האבודה. שבעים שנה קודם לכן, שבע שנים לפני הולדתה, נולדה להוריה בת בכורה. מרים ויינפלד, שנודעה מאוחר יותר כסופרת מרים עקביא, וחנן יעקובוביץ, שניהם ניצולי שואה כבני תשע-עשרה, נתנו לתינוקת את השם ברכה, לא על שם קרובים שניספו, אלא בתקווה לחיים של ברכה מעתה ואילך. שלושה ימים אחרי הלידה הודיעו להם שהתינוקת נפטרה. המומים ושותקים חזרו לשגרה הקשה בקיבוץ גניגר. זכר התינוקת לא נמחה, אך ההוכחה היחידה לקיומה נותרה על גבי מסמך של בית החולים אודות לידתה. מקום קבורתה לא נודע להם, ועד סוף חייהם חשדו שנלקחה מהם ונמסרה למשפחה אחרת. שניהם כבר הלכו לעולמם, וכעת נטלה בתם על עצמה את הנסיון לפענח מה עלה בגורל הבת הנעלמת.

זהו סיפור עצוב על צעירים, שהשואה קטעה את חייהם בשנות העשרה המעצבות, ומשנותרו כמעט לבדם בעולם נקלעו אל הסביבה הקשוחה והבלתי חומלת של החברה הישראלית בכלל, ושל הקיבוץ בפרט. אין בספר כתב האשמה, אבל יש צער על הצחיחות הרגשית שבה נאלצו לחיות, על הציפיה מהם להתיישר לפי סטנדרטים שאינם מתחשבים בטראומות שחוו, על הנפילה בין הכסאות – מבוגרים מכדי להשתלב במוסד חינוכי, צעירים מכדי לוותר על לימודים. חסרי בטחון ובודדים אפילו לא ידעו שמותר להם לשאול למה התינוקת מתה, והאם ומתי תיערך לוויה. בבית החולים ובקיבוץ איש לא סיפר להם דבר, איש לא שאל דבר. היתה תינוקת ואיננה עוד. החיים נמשכים כאילו לא היתה מעולם.

רונית פיינגולד שאלה את השאלות שלא נשאלו ושלא נענו עד כה. מסע החיפושים הוביל אותה אל ההורים בצעירותם, כפי שלא הכירה אותם. בהרחבה, זהו סיפורם של ניצולי השואה ושל קליטתם עמוסת המהמורות והשגיאות בארץ.

"ברכה", שנכתב ברגש ובכבוד, נוגע ללב ומומלץ.

 

שתים בית הוצאה לאור

2022

האנק מורגן, אמריקאי בן המאה התשע-עשרה, מוצא עצמו לפתע באנגליה של המאה השישית. הוא מתאושש במהירות ובקור רוח מן ההלם ומאמין ביהירות כי "בתוך שלושה חודשים אשלוט בארץ כולה משום שלדעתי יהיה בידי היתרון בהיותי האדם המשכיל ביותר בממלכה בהפרש של אלף ושלוש מאות שנה ויותר". מתמזל מזלו וסמוך להתעוררותו בעבר עתיד להתרחש ליקוי חמה, שאת מועדו הצפוי רק הוא יודע. בזריזות הוא מנכס לעצמו את הארוע מעורר החלחלה, ומייצב עצמו כקוסם רב כוח וכאדם השני בחשיבותו בממלכה, חזק אף יותר ממרלין. לאחר שהוא נוכח בצדדים השליליים של המבנה המעמדי באנגליה, וכשהוא מתוודע לבורות ולאמונות הטפלות של האוכלוסיה, הוא שם לעצמו מטרה להמיר את המונרכיה ברפובליקה. תכניתו כוללת את הפלת הכנסיה הקתולית והחלפתה באמונה הפרוטסטנטית, ואת מתן זכות הבחירה לכולם (פחות או יותר – לכל הגברים ולחלק מן הנשים). בסתר הוא מכשיר אנשים בחידושים טכנולוגיים מן המאה התשע-עשרה, מייסד מערכת חינוך, מקים מפעלים, וטווה רשת של נאמנים שיעמדו לרשותו בבוא המועד להגשים את התכנית.

"בכל פעם שקסם ההבלים ניסה להתנצח בקסם המדע, קסם ההבלים הוא שהפסיד", כך הוא סבור. המציאות עתידה לטפוח על פניו. איומי הנידוי הכנסייתיים וערמומיותם של הקוסמים והמכשפים בני הזמן, הנסמכים על תמימותם ועל פחדיהם של בני האדם, חזקים מן ההגיון, מן המדע, מן השכל הישר. למרות שמסקנה זו מאפיינת יותר את יצירתו של טוויין בשנים מאוחרות וקודרות יותר, היא זו החותמת את הספר.

הספר חובט במבנה המעמדי של אנגליה במאה השישית, בקיטוב הבלתי הגיוני בין שכבה דקה של אצילים, שתוארם מרומם אותם ללא קשר לכישוריהם, להמוני העם הכנועים והצייתניים. אבל ברור שלא לכך כיוון טוויין, שהרי יש חוסר טעם משווע בהפניית ביקורת אל היסטוריה עתיקה שכזו. חיציו של הסופר מופנים אל האנושות בכלל, והרחקת העדות אל העבר הרחוק נועדה ליצור הקצנה שעל דרך הניגוד דווקא מדגישה את המקבילות לזמנו ולזמננו. הוא כותב על הפער בן זמנו בין אינטלקטואלים לעובדי כפיים, על המערכת הכלכלית של אמריקה, על שאריות הכפייה הכנסייתית, על נכונותם של המקופחים לצאת דווקא נגד בני מעמדם, ועוד. בתוך עלילה רבת תהפוכות, משעשעת לעתים, אבסורדית והגיונית לסרוגין, הוא משלב אמירות חוצות זמנים על האופי האנושי, כמו "הרגלים מחשבתיים מקובעים הם אחת הצרות העיקשות ביותר בעולמנו. הם מקבלים ביטוי מוחשי, כמו צורה וחומר ממשיים; ואדם המעלה רעיון שלא חשבו עליו אבותיו הופך מיד חשוד". מפיו של האנק מורגן הוא מביע אמון עז בחינוך, וליד ימינו קלרנס הוא מייחס את הרעיון לגייס לצדם רק נערים צעירים, כאלה שטרם הורעלו על ידי אמונות טפלות ועל ידי אֵימֵי הכנסיה.

היהירות שטוויין מייחס לגיבורו היא ככל הנראה ביקורת מוקדמת על הנטיות האימפריאליסטיות האמריקאיות, ונועה מנהיים מתייחסת לכך באחרית דבר. המחשבה היהירה שלו שצוטטה בפתיחה, עוד בטרם הכיר את המקום שאליו נקלע, הנסיון לכפות טכנולוגיה חדישה – שטוויין היה מאמץ נלהב שלה – על אוכלוסיה שלא הוכשרה לכך, ההתעלמות מכל המסורות והאמונות המקומיות, הבטחון שדרך הממשל שלו היא הטובה בדרכים – בשנים הבאות עתיד טוויין להצביע על תופעות דומות ולגנות אותן.

הספר מעוטר באיוריו המקוריים והמשעשעים של דניאל בירד. חבל שההוצאה לא העניקה לספר כבוד באמצעות הגהה קפדנית יותר. ההחלפה העקבית בין "מין" ל"מן", לדוגמא, מביכה.

מארק טוויין כתב סיפור עלילתי רב דמיון, שעיקרו מסר חברתי שנון, חד ומעורר מחשבה. מומלץ.

 

A Connecticut Yankee in King Arthur’s Court – Mark Twain

גרף

2009 (1889)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

כשאני מנסה למצוא את הניסוח שיביע את התרשמותי מן הסיפורים שב"אדון הלילה" עולה במוחי המילה "קפסולה". בדומה לכמוסה תרופתית או לדרגון של ספייסאקס, שהן קפסולות ארוזות בהידוק המכילות את כל הנחוץ להן ביעילות נקיה ומדויקת, כך גם הסיפורים בספר. כל אחד מהם בנוי בַּמינון המאוזן היטב הדרוש לבריאת העולם שהוא יוצר. השימוש במונחים "יעילות" ו"דיוק" עלול להעלות על הדעת משהו קר ומחושב, אבל בהקשר של הספר הזה הם חיים בשלום יחד עם היכולת להציג דמויות הנכנסות אל הלב ועלילות שקל מאוד למצוא אִתן נקודות חיבור. אם כל זה נשמע קצת מעורפל, אוסיף דברים שכתבה דפנה שחורי, עורכת הספר, על הסיפורים שבו: "סיפור קצר כדי ש'יצדיק את קיומו', חשוב שישמור לכל אורכו על הידוק רעיוני ולשוני. לא 'ירדם בשמירה' ולא ירשה לעצמו, גם לא לרגע אחד, 'לנמנם על שטחים מתים'. סיפור קצר טוב מחזיק את הקוראים דרוכים, גם אם לכאורה אין סיבה. בסיפור קצר טוב משהו מסתורי שטמון בו משאיר אותנו פקוחי עיניים. תמיד מוכנים לקראת הבלתי צפוי שממתין מעבר לעיקול כמו נסיעה בחושך". סיפורי "אדון הלילה" הם כאלה.

חמישה-עשר הסיפורים מסופרים בגוף ראשון, רובם על ידי נשים. בניגוד לכנות החשופה של המספרות, המודעות העצמית שלהן לקויה. אולי המשותף למרבית הסיפורים הוא קיומה של נקודה עיוורת כלשהי. בסיפור הראשון, לדוגמא, שכותרתו "מקסי", המספרת היא אשה גבוהה, מכוערת, לפחות בעיני עצמה, הסובלת מחרדה חברתית קשה. כדי להמחיש את תחושתה שמאז ומעולם היא מעוררת דחיה, היא מספרת כבדרך-אגב: "אמא שלי היתה אומרת לי, "דקלה, כשאלוהים חילק גובה לא היית צריכה להדחף. מספיק חטפת". היא היתה מסרקת אותי עם שביל בצד שמאל, ככה שהשיער הארוך יוכל לכסות חלק מהפנים שלי. שלא יראו הכל בבת אחת". אין לה שמץ של מושג שההתיחסות הזו של אמה היא שמן הסתם גרמה לה להגיש דוחה ודחויה מלכתחילה.

הורות מרעילה נוכחת גם בכמה מן הסיפורים האחרים. אולי הבולט שבהם הוא "חלב חמוץ", מונולוג של אשה מזדקנת, שבתה המנותקת חידשה אתה קשר אחרי מותו של האב. האשה מלאה טרוניות כרימון, אפילו כשהיא מתארת את העוול שגרמה לבתה, ושבשלו ובשל האגוצנטריות שלה עצמה נגרם הנתק מלכתחילה.

מרבית גיבורי הסיפורים שרוטים באופן כלשהו, מתקשים להשתלב ושוגים בהבנת הסובבים אותם. תלמידת נהיגה שבטוחה שבינה ובין המורה מתקיים קשר אהבה, גבר שמבלבל בין יחס מקצועי של מעסה ליחס אישי, ואחר שלוקה כהגדרת בת-זוגו בחוסר חוש בִּרְבּוּר. "זה חוש מיוחד שאתו אתה מברבר לאחרים במוח ונותן להם לברבר בשלך. זה חוש שמוליד לך קשרים חברתיים".

גם לזיקנה ולפרישה לגמלאות יש נוכחות משמעותית בסיפורים. אשה מחפשת אצל קוראת בקפה את עתידה כשפרשה אחרי שלושים שנות עבודה; נשים זקנות סובלות מבלבול ומחוסר אונים כשהן נאלצות להתאשפז בבית חולים; אשה מזדקנת, שאינה מרוצה מן הקשר עם בנה ומן האופן שבו התגלגלו חייו, מוצאת בשליח הפיצה "בן חילופי".

ופה ושם, בין השרוטים והשוגים, מבליחות דמויות שמתנערות מן השגרה הרעה שבה שקעו ומעזות ליצור שינוי, גם אם בקנה מידה קטן. כזו היא גיבורת "טריקת דלת", הנשואה לגבר תלותי, שנוהג לעזוב מדי פעם, מן הסתם כדי לשאוב תשומת לב. לראשונה בחייה היא אינה משחקת את תפקיד המתחננת והמפצירה והמבטיחה להשתנות כשהוא שוב קם ועוזב, ודי מתחשק להריע לה.

סיפור טוב מצליח ליצור קשר בין הקורא לדמויות, גם אם חוויותיהם שונות, וגם אם בין המציאות של הקורא למציאות של הדמות אין נקודות השקה. לאה שדה, בספר ראשון החף לחלוטין מבוסריות של ביכורים, יוצרת את החיבור הזה בכל סיפור וסיפור. דמויותיה ארציות, ממשיות ואמינות, ולמרות שמדובר בסיפורים קצרים הן מצליחות להכות שורשים ולהמשיך לחיות גם בסיום הקריאה.

ספר מרשים בהחלט ומומלץ.

מטר

2022

כותרת משנה: למה מנהיגים ואומות בוחרים במלחמה

פרופ' גדי היימן, ראש המגמה לבטחון בין-לאומי ודיפלומטיה באוניברסיטה העברית, עוסק בספר זה בהשפעה שיש לרגשות על קבלת החלטות בתחום הרגיש והגורלי של יציאה למלחמה. הוא מתמקד בשלושה רגשות – פחד, חרטה ומשאלת לב – מנתח כל אחד מהם לעומק, ומדגים את השפעתם בארועי מפתח במאה העשרים.

התבוננות בארוע מזוית הראיה של רגש ספציפי מטבע הדברים מפשטת אותו ואינה מאפשרת דיון מקיף בכל היבטיו. לדעתי, הדבר ניכר במיוחד בפרק "הדרך למלחמת ששת הימים". אבל אם היתה לי כוונה "להאשים" את הכותב בפשטנות, הוא הקדים ונטרל אותי באחרית הדבר, שבה כתב כי אכן מדובר ברשימה מצומצמת של רגשות מתוך קשת שלמה, וכי השפעתם על מקבלי ההחלטות היא בודאי רק דרך אחת של השפעה על הפוליטיקה הבינלאומית. יש, כמובן, חשיבות למודעות להשפעה זו, ולכן יש יתרון בהתמקדות (ומכל מקום, תיאור המכלול כולו אולי אינו אפשרי כלל).

הרגשות הנידונים בספר הם במידה מסוימת רגשותיהם האישיים של מקבלי ההחלטות, אך במידה רבה יותר אלה הם רגשות קיבוציים, הנובעים מתרבות ומהיסטוריה משותפת. רגשות קיבוציים עשויים להיות עוצמתיים יותר בשל אפקט ההדהוד, כלומר העצמת הרגש אצל כל אחד מחברי הקבוצה בעקבות החשיפה לרגשות של שאר החברים בה.

פחד הוא הגורם לדילמת הבטחון. דילמה זו, הנובעת מחוסר בטחון ומפחד מפני יריבים עתידיים, מובילה בין השאר להתחמשות מואצת ולהחלטה על מלחמת מנע, למרות שהאינטרס המשותף של כל המעורבים הוא להמנע כליל מחימוש כלשהו (בדומה לדילמת האסיר). הארועים שנבחרו להדגים את השפעת הפחד הם פריצת מלחמת העולם הראשונה כתוצאה מן התסביך הגרמני, והיסטורית המלחמות של ישראל מתום מלחמת העצמאות ועד ששת הימים.

משאלת לב היא הנטיה לאופטימיות יתרה, האמונה הבלתי רציונלית בהצלחה גם כשההימור מסוכן. ההחלטה של גרמניה על מלחמת צוללות ב-1917, והמתקפה היפנית בפרל הרבור, מדגימות את השפעתו של רגש זה, שהוביל בסופו של דבר לחורבנן של השתיים.

חרטה על מעשים שנעשו, ובעיקר על כאלה שלא נעשו, היא כוח מניע חזק המכתיב מהלכים עתידיים. מלחמת העולם השניה פרצה בגלל השפעתם ההרסנית של שני נרטיבים היסטוריים מעוררי חרטה, הבריטי והצרפתי. הבדלנות האמריקאית נבעה אף היא מאותו רגש, וכן גם התהוותה של המלחמה הקרה.

גדי היימן פותח את כל אחד מפרקי הספר בהסבר מקיף על מהותו של הרגש הנדון, ועובר משם לתיאור המקרים המדגימים אותו. כתיבתו נהירה מאוד, שווה לכל נפש מבלי לוותר על העומק. בחירתו לזנוח היבטים אקדמיים, כמו מראי מקום, ולנקוט סגנון סיפורי, נכונה בעיני, ומנגישה את הספר לקורא הבלתי מקצועי. כמה מן הארועים המתוארים היו מוכרים לי מקריאות קודמות בספרים אחרים, וזוית הראיה המיוחדת לספר זה העמיקה את הידע שלי. מצאתי ענין מיוחד בפרק "דרכה של יפן לפרל הרבור", שלא הסתפק בהיסטוריה המאוחרת, אלא גולל את קורותיה של יפן מאז חרגה בעל כורחה מהסתגרותה במחצית המאה התשע-עשרה ועד דצמבר 1941.

אחד הדיונים המעניינים בספר הוא השאלה האם אפשר ללמוד מן ההיסטוריה. התשובה אינה חד-משמעית מכמה סיבות. אחת מהן היא הסיבתיות ההיסטורית, חוסר היכולת לבודד גורם שהניע תהליכים וללמוד ממנו. סיבה אחרת היא הסובייקטיביות הבלתי נמנעת של ההיסטוריונים, האופן בו הם אורזים את ההיסטוריה ומציגים אותה. ואולי יותר מכל, להיסטוריה יש נטיה שלא לחזור על עצמה בדייקנות, ולעתים קרובות מה שקורה הוא שאנו מיישמים את הלקחים הנכונים על המקרה הלא נכון.

"פחד, חרטה ומשאלת לב" הוא ספר מרתק, מרחיב אופקים ומומלץ.

ראיון עם גדי היימן על רקע המלחמה באוקראינה

כנרת זמורה דביר

2022

ביולי 1667 נחתם הסכם בין אנגליה להולנד, שיחסיהן ידעו עליות ומורדות, כולל מלחמות סחר ומלחמות עקובות מדם. אחד מסעיפי ההסכם קבע כי כל אחת מהן תוסיף להחזיק בשטחים שברשותה באותה העת. הולנד ויתרה בכך על זכויותיה במנהטן ובניו-הולנד. אנגליה ויתרה על תביעותיה באיי בנדה, כולל באי הקטן ראן. איי בנדה, שבאותה עת היו מקור לעושר בזכות אגוזי המוסקט שלהם, שהיו מבוקשים מאוד באירופה, איבדו מכוחם תוך כמה עשורים, והם היום נקודה נידחת באוקינוס ההודי, במחצית הדרך בין אינדונזיה לפפואה ניו-גינאה. ניו-הולנד, היא ניו-יורק, הפכה למשך שנים רבות לשלוחה משגשגת של האימפריה הבריטית. ג'יילס מילטון מייחס חשיבות מרובה לחלוקת הנכסים הזו, וטוען כי לא היתה אפשרית לולא אחיזתו העיקשת של הסוחר האנגלי נתנאל קורטהופ באי ראן במשך ארבע שנים עד שנורה ממארב ב-1620, נפל לים ולא נראה מאז. מסיבה זו מופיע שמו של נתנאל בשם הספר.

כותרת המשנה של הספר היא "כיצד שינה אומץ לבו של אדם אחד את מהלך ההיסטוריה". לדעתי, מילטון אינו מצליח להעניק תוקף להצהרה זו, וקריאת הספר על שמו של קורטהופ היא אולי נסיון להעניק פן אישי לספר שהוא עיוני-תיעודי. קורטהופ היה אדם עיקש וגם מנהיג כריזמטי, שהצליח להחזיק צוות אנשי ים וסוחרים באי קטן בתנאי מצור ומצוקה, מבלי שימרדו בו. הוא ביקש לקבע את חזקתה של אנגליה בראן, הקטן והמערבי באיי בנדה, לאחר שההולנדים השתלטו על האיים האחרים. בפועל לא הצליח לשלוח אגוזים, או תוצרת אחרת, לאנגליה, ומצא את מותו כשיצא בסירה לגייס תמיכה באחד האיים הגדולים. בשנים שאחר-כך הפכו ההולנדים את ראן לשומם, כשעקרו את מטעי האגוזים ונטעו אותם מחדש באיים שברשותם. האנגלים, אגב, לא היו טובים מהם: במאה התשע-עשרה החריבו את כלכלת האיים כולם, כשעקרו חלק מן המטעים ונטעו אותם במקומות כמו ציילון וסינגפור ששגשגו על חשבון איי בנדה.

גם אם ההצהרה שבכותרת המשנה אינה מקבלת חיזוק בספר, הספר עצמו מעניין ושופע מידע. מילטון מספר על המירוץ האירופי אחר המסחר עם איזור האוקינוס ההודי. זהו סיפור של תעוזה ושל סבלנות, וגם של אכזריות ושל חוסר סובלנות. מסעות ימיים ארכו חודשים, אניות רבות טבעו, ונוסעים רבים מתו ממחלות כמו הצפדינה, שרק במחצית המאה השמונה-עשרה נמצא לה מרפא (אם כי הקברניט ג'יימס לנקסטר הצליח כבר ב-1601 לרפא את אנשיו באמצעות מיץ לימון, פתרון שנזנח ונשכח). האומות החזקות של התקופה – פורטוגל, ספרד, הולנד ואנגליה – התחרו זו בזו על המסחר שהבטיח עושר אגדי, עם עלית הביקוש לתבליני המזרח, פלפל, ציפורן ומוסקט. נציגיהן בנו מאחזים במקומות אליהם הגיעו, דחקו את רגליהם של מתחריהם, ולא היססו לשדוד אלה את ספינותיהם של אלה. כמה מן הנציגים האירופים הבינו את חשיבות הקשרים הטובים עם ילידי המדינות והשבטים שסביב האוקינוס ובלבו, אחרים רמסו אותם ברגל גסה והתיחסו אליהם בהתנשאות ובאלימות (מעניין לציין שההולנדים, ש"הצטיינו" בדיכוי הילידים, נהגו באופן הפוך לגמרי במגעיהם עם האינדיאנים באמריקה). העובדה ששלום ושלווה היו מועילים לכולם לא הפריעה להם לנהל מלחמת כל בכל, והמירוץ אחר התבלינים הוא ברובו, למרבה הצער, סיפור של מלחמות. מילטון מתאר את כל אלה בפירוט רב, מרחיב ברקע הפוליטי והחברתי, והספר נקרא בענין ובסקרנות.

הערת שוליים: הספר "פרשת בטאוויה", שמתאר מקרה קיצוני של מסע שהשתבש קשות, מתרחש על ספינה שיצאה מהולנד לרכוש תבלינים באותה תקופה המתוארת כאן.

Nathaniel’s Nutmeg – Giles Milton

זמורה ביתן

2002 (1999)

תרגום מאנגלית: בן-ציון הרמן

"חיילת" הוא סיפור בגוף ראשון על חוויותיה של צעירה שהתגייסה לצה"ל, לא מצאה את מקומה, ושוחררה באישור קב"ן. על כריכת הספר נכתב כי "המציאות החדשה שאליה נקלעה הופכת את החיילת שלנו לפצצה אנושית מתקתקת", אבל זו אינה תמצית מדויקת של הסיפור. כפי שהיא מצהירה במשפט הפתיחה, "זה היה ברור וידוע מראש: לא היה שום סיכוי להיות חיילת טובה". כבר בתקופת התיכון סבלה מחרדות, ומחוסר יכולת להשתלב ולהתחבר, והשירות הצבאי היה המשך ישיר של חוויות אלה. עם כל הקשיים והאילוצים של מסגרת נוקשה, היא היתה מן הסתם מחזיקה מעמד עד סוף התקופה. סובלת אבל שורדת. השבירה הגיעה במלחמת לבנון השניה, בבסיס סגור בצפון, בצפיפות קלאוסטרופובית תחת הפצצות. "המחשבה שהדלתות למעלה נעולות צימקה אותי, הדביקה את הבטן לגב ודחסה את הריאות לשתי שקיות רקמה מרוקנות. רציתי בית ומיטה, לבד, לבד, לבד". מפקד רגיש היה ער למצוקה שלה ואיפשר לה חופשה, ממנה לא שבה.

המספרת מתארת את חוויותיה בתערובת של עוינות ושל מצוקה. מצד אחד היא מספרת כי "שנאתי את האחווה הזאת, השותפות הלא רצונית לגורל", ומצד שני היא תוהה, "הרוב לא כמוני. אבל למה הרוב ככה? למה הם רתומים כל כך? מה הם הבינו שאני מפספסת?". הכל קשה לה, ומתוך המצוקה תיאוריה נוטים להפרזה של עדה לא מהימנה. את המפקדות בטירונות היא מציירת כנובחות וכמשופמות. השמיכות על המיטות מזכירות לה את אלה של אושוויץ. כל מי שעברה את החוויה הצבאית יודעת שקל מאוד למצוא עילות ללגלוג ולביקורת, אבל את תיאוריה הקיצוניים של המספרת יש להבין בהקשר הפרטי שלה.

למרות שמדובר בספר אישי, שאינו בהכרח משליך על הכלל, אני סבורה שמן הראוי לתת עליו את הדעת. סביר להניח שהספר הזה לא היה נכתב לו נפל בחלקה שירות בבסיס פתוח קרוב לבית, במקום השירות המכביד והמלחיץ בבסיס מרוחק וסגור, ומי שמקבל את ההחלטות הללו צריך להיות עירני להשלכות.

הספר כולל תיאורים מפורשים של שירותים משותפים, של היגיינה לקויה, של עבודת מטבח מזהמת, וכיוצא באלה. מביקורות קודמות על הספר סברתי שכל אלה ידחו אותי, אבל התבדיתי. התיאורים מדויקים, גם אם הם מועצמים בסלידתה הרגישה של המספרת, משתלבים במכלול, ומדגישים את הלך הרוח המניע את הספר.

מעניין.

תשע נשמות

2022