קטגוריה: ספרים מומלצים

הספר ""במבט לאחור" ראה אור בשנת 1888. הכותב, אדוארד בלאמי, פרש בו את חזונו באשר לאופייה של החברה האנושית בשנת 2000. על רקע התסכול ואי-שביעות הרצון של תקופתו, הוא רקח חברה שבעיניו, כמו בעיני קוראיו, נראתה אוטופית. אם לתמצת את תפיסתו לכדי עקרון אחד, הרי שאפשר לומר כי את האינדיבידואליות האגואיסטית עתידה להחליף סולידריות חברתית, וזו האחרונה תנחיל לחבריה אושר.

את הלב העיוני של ספרו עטף בלאמי בעלילה ספרותית. ג'וליאן ווסט, צעיר אמיד בן המאה התשע-עשרה, מאורס לאדית, אף היא בת החברה המבוססת והשבעה. את עיקר זמנו הפנוי, וכזה יש לו הרבה, הוא מקדיש לבנית בית כדי שיוכל להנשא ולהביא אליו את בחירת לבו. שוק עבודה מעורער ושביתות תכופות מעכבים את הגשמת חלומו. ג'וליאן, שסובל מאינסומניה, בנה לעצמו חדר תת קרקעי מבוצר ואטום לרעשים, והוא נעזר במהפנט כדי לשקוע בשינה. מלבד משרתו האישי אין איש יודע על קיומו של החדר, אפילו לא ארוסתו. באחד הלילות, כך מסתבר לו בדיעבד, פורצת שריפה בביתו. החדר, בשל מבנהו המבוצר, שורד, אך אין מי שיידע שתחת ההריסות ישן לו ג'וליאן, ואין מי שיעיר אותו. מאה ושלוש־עשרה שנה שלושה חודשים ואחד־עשר ימים אחר-כך, החדר נפרץ על ידי ד"ר ליט. ג'וליאן מתעורר אל מציאות חדשה. ד"ר ליט נוטל על עצמו את המשימה להציג את נפלאותיה של החברה בשנת 2000, ובתו, שגם היא נקראת אדית, מספקת לעלילה את המגע הרומנטי.

ד"ר ליט מציג בפני ג'וליאן את העקרונות המנחים של החברה בימיו. את היוזמה הפרטית והתחרות החופשית, שהביאו לכדי ריכוז ההון בידי כמה ידים פרטיות, תוך הפגנת בזבוז וחוסר יעילות שבסופו של דבר הזיקו לכולם, החליף תאגיד אחד ויחיד, התאגיד של האומה. "האומה אורגנה כתאגיד אחד גדול, שבתוכו נבלעו כל שאר התאגידים; נוצר מצב שבו קיים בעל הון אחד במקום כל שאר בעלי ההון, מעסיק אחד בלעדי, מונופול אחד כוללני שלתוכו נבלעו כל שאר המונופולים הקודמים, קטנים וגדולים גם יחד; מונופול שברווחיו, בהונו ובחסכונותיו כל האזרחים הפכו להיות שותפים". את הנסיונות העצמאיים של בני האדם לבור את דרכם ולבחור את מקצועם, החליף צבא העבודה. בדומה לצבא לוחם היררכי המבוסס על משמעת, מכשיר את אנשיו מאפס ומקדם את בעלי הנסיון, כך גם צבא העבודה. אחרי שנים של חינוך פורמלי שווה לכל, האנשים מגויסים אל צבא העבודה, ועוברים שנים של הכשרה בסיסית, "מעין בית ספר בסיסי וקפדני במיוחד שבו אנשים צעירים לומדים הרגלי ציות, כפיפות ומסירות לחובתם". אחרי הכשרה זו מתאפשרת התמקצעות, והעובדים מתמידים בשירותם עד גיל ארבעים וחמש, אז הם משוחררים לעסוק בפעילות פנאי. השכר אינו ניתן בכסף אלא באשראי שניתן לניצול בחנויות התאגיד, והוא מתגמל מאמץ, לא תוצרת. "לכמות התוצר אין דבר וחצי דבר עם השאלה שעניינה הוא הגמול שהאדם זכאי לו מעצם היותו אדם. גמול לעבודה הוא עניין לגמרי מוסרי, וכמות של תוצר היא סוגיה חומרית. רק היגיון מעוות ינסה לפסוק בשאלה מוסרית על סמך קנה מידה כמותי". כל הערה על כישורים ועל ביצועים, כמו גם על משמעת, נשמרת בקפידה על מנת להכריע בענייני קידום. מכיוון שכל דבר קטן מתועד, כולל סיכה שיוצאת מן המחסנים, יש לתאגיד שליטה מירבית על היצור ועל הצריכה, ואלה מתוכננים היטב לפרטיהם ועונים על צרכי הכל. איכשהו, וד"ר ליט מפרט בענין זה, כל רגשי החמדנות והקנאה והראוותנות חדלו מלהתקיים, נעשו בלתי כדאיים, והצורך להתבלט על חשבונם של אחרים הוחלף בדאגה כנה לטובת הכלל. "בימינו אנו, כשחריצות ויצרנות מכל סוג אינן עוד עניין פרטי, השירות לאומה, הפטריוטיזם והתשוקה להומניות הם שממריצים את העובד, כפי שדחפו בזמנך את החייל בשדה הקרב", אומר ד"ר ליט, ומוסיף, "אותה התחרות רהבתנית, אשר בזמנך הובילה לפזרנות מופלגת שלא תרמה דבר לאיכות החיים ולטוב הכללי, אינה מצויה עוד במקומותינו כמובן; תחרות כזו אין לה מקום בחברה שכל בניה ובנותיה שווים לגמרי זה לזה מבחינת המשאבים וההכנסה; לפיכך שאיפתנו אינה חורגת מעבר למה שמשרת את הנאות חיי הכלל". ומה קורה לחריגים הבודדים שאינם הולכים בתלם? "אדם היכול למלא את חובתו לטובת הכלל אך מסרב בעקשנות לעשות זאת, נידון למאסר בבידוד ומאכילים אותו לחם צר ומים לחץ, עד שיתרצה ויסכים לנהוג כאזרח הגון".

בחברה של שנת 2000 אין כמעט צורך בחקיקה, אין צורך בעורכי דין, כמו בכל מי שפרנסתם על סבלם של בני האדם. אנשי רוח, שאינם תורמים ליצור הכולל, רשאים לעסוק בתחומם, אם ימצאו די אנשים שיסכימו לוותר על חלק מן האשראי שלהם לטובתם, או אם יסכימו להסתפק במחצית מן האשראי הניתן לאחרים. מכיוון שענייננו כאן בספרים, אזכיר את ההתיחסות אל הסופרים: "יכולתו הספרותית של כותב כלשהו נקבעת על פי רמת הפופולריות שלו, ותגובה זו היא אמת המידה למתן הזדמנות לכותב להקדיש את כל זמנו לספרות […] אנו מעניקים מידה רבה של אמינות לפסק דינו של קהל הקוראים באשר לערכה של יצירה ספרותית".

לא אכנס כאן לכל פרטי העקרונות שעל פיהם מתנהלת החברה. אזכיר בקצרה את מעמדן של הנשים, שמועסקות בצבא עבודה משלהן, אלא אם כן הן הופכות לאמהות, והן האחראיות להשבחת הגזע האנושי משום שהם בוחרות גברים ראויים על פי התמסרותם לעבודה. פה ושם חומק לבלאמי השוביניסט, כשהוא אומר דברים כגון "הגברים של היום מעריכים מאוד את היופי והחן של הנשים, כדבר המוסיף טעם לחייהם ואף משמש תמריץ למאמציהם; אי לכך הם מרשים לנשים לעבוד בשלל עיסוקים" או "בימים אלה נשים הן מין מאוד שמח בהשוואה למה שהיו אי פעם בכל תקופות ההיסטוריה של העולם; אי לכך, יכולתן להעניק אושר לגברים התגברה באותו יחס". חומקת לו גם העליונות המערבית, כשהוא מדבר על פדרציה עולמית שבמסגרתה "האומות הגדולות של אירופה, כמו גם אוסטרליה, מקסיקו וחלקים מדרום אמריקה, מאורגנות עתה מבחינה תעשייתית כמו ארצות הברית, שהובילה כחלוצה את האבולוציה הזו". משאר העולם הוא מתעלם באלגנטיות. אבל הערות מעין אלה הן שוליות למדי במכלול. אציין גם כי לד"ר ליט יש תשובה לכל שאלה שג'וליאן מעלה בפניו, והוא מפרק בקלות את הסקפטיות שלו, וגורם לו לחוש אשם ונבוך כשהוא מהרהר בתקופה הרעה שממנה הגיע.

הספר זכה לתפוצה רחבה ונחשב בעל השפעה. מועדוני בלאמי רבים נפתחו ברחבי ארצות-הברית לדון בחזונו, ספרים נכתבו בהשראתו, ורעיונותיו היו מקובלים על מגזרים שונים. משה אלחנתי, שתרגם והוסיף הערות שוליים מרחיבות, כתב הקדמה מקיפה, ובה הוא מתייחס בין השאר למעמדו של הספר

"מבט לאחור" לוקה בעיני בשתי נקודות עיקריות. האחת היא ההנחה חסרת הביסוס שאנשים מקבלים החלטות רציונליות, ושניתן לעקר ולעקור נטיות אופי טבעיות. "השיטה שלנו אינה תלויה כלל בחקיקה ייחודית, ביסודה היא התנדבותית לגמרי; היא התוצאה ההגיונית של פעולת הטבע האנושי תחת תנאים רציונליים", כך מסביר ד"ר ליט, ומעדיף להאמין שהחברה כגוף מסוגלת לכך, ושהרצון הפרטי יכפיף את עצמו בהתנדבות ולנצח לטובת הכלל. השניה היא האמונה שחברה שכופה על חבריה משמעת ברזל היא אוטופיה ולא דיסטופיה. בעיני אין אושר בחיים מוכתבים נטולי יוזמה וכמעט נטולי חופש בחירה, חיים הנתונים למעקב יומיומי פרטני ולמערכת של הערכות וציונים על כל צעד ושעל. יחד עם זאת, נהניתי עד מאוד להתווכח עם הכתוב, מצאתי פה ושם רעיונות שכדאי לאמץ, ולמדתי מעט על החברה בבוסטון במאה התשע-עשרה, גם אם נקודת המבט מוטית. מכל הסיבות הללו, וגם מתוך סקרנות גרידא באשר לפרסומים היסטוריים, אני ממליצה עליו.

Looking Backward: 1887–2000 – Edward Bellamy

רסלינג

2025 (1888)

תרגום מאנגלית: משה אלחנתי

"ליזה מלאמבת'" הוא ספרו הראשון של סומרסט מוהם. בעודו סטודנט לרפואה עבד בבית-חולים באזור לאמבת' שבדרום לונדון, אז מקום מושבם של בני מעמד הפועלים, ובספרו תיאר את חייהם, בדגש על יחסי גברים-נשים.

הספר מתאר חודשים ספורים בחייה של ליזה, צעירה כבת שמונה-עשרה. ליזה היא ככל הנראה הבחורה הפופולרית ביותר בשכונה. היא יפה, היא תוססת, היא רקדנית מצוינת, מקובלת על ילדים ועל מבוגרים, הרוח החיה בכל חבורה. יש לה חברים קרובים, ובחור טוב שאוהב אותה. כמו רבים משכניה היא עובדת במפעל מקומי, אבל מוצאת עתים לשעשועים ולהנאות. ליזה חיה עם אמה, אלמנה אלכוהוליסטית אגוצנטרית שמרבה להתלונן על בתה, היחידה מכל ילדיה שנותרה לצדה, למרות המסירות שליזה מגלה כלפיה. גברי השכונה הם פועלים, שמוצאים מפלט מעמלם בפאב, וגם לטובים שבהם לוקח זמן קצר להפליא לעבור מסטטוס החבר הטוב לסטטוס הבעל הקודר. נשותיהם יולדות ילדים רבים בזה אחר זה, ומשלימות עם האלימות שמופנית כלפיהם מצד הבעלים כשאלה שותים כוסית מיותרת. הן מצדן שותות מדי פעם כדי להחזיק מעמד ולשכוח.

נראה שעתידה של ליזה ברור. היא תתחתן עם טום, הבחור שאוהב אותה ומייחל לשאת אותה, תחדל לעבוד מחוץ לבית, תעבוד מסביב לשעון בתוך הבית, ואם תספוג מהלומה פה ושם – ניחא. ככה זה, כנראה שיגיע לה לספוג. אבל ליזה רוצה משהו שונה, גם אם לא ברור לה מה היא רוצה. היא מודיעה לטום, חד וחלק, שלא תנשא לו, ובו זמנית מתאהבת בגבר נשוי המבוגר ממנה בשנים רבות. האהבה, כך נראה, היא הדדית, אבל היא מגיעה עם תג מחיר כבד. החברה לא תשלים עם השערוריה, והבורות וקלות הדעת של שני השותפים יאיימו לדרדר את הרומן לאסון.  

בלשון פשוטה, כמעט דיווחית, סומרסט מוהם מספר על חיים במעגל ללא מוצא, לכודים בבוּרוּת, בעוני ובאלימות. נדמה כי איש איש לעצמו, וגם מן הקרובים ביותר קשה לצפות להבנה ולחמלה. הלב נכמר למקרא קורותיה של ליזה, צעירה חיובית מלאת חיים, שנולדה אל גורל ידוע מראש, וכמיהתה הטבעית לאהבה ולאושר לא זכתה להתממש. מבין השורות עולה הביקורת של הסופר על שרואות עיניו, אבל ניכר שלבו יוצא אל גיבוריו, ונראה שיותר משהוא מבקר הוא חומל. כבר בספר ראשון זה, כמו בספריו המאוחרים יותר, הוא מפגין את כושר ההתבוננות שלו בחברה וביחיד, והתוצאה מומלצת לקריאה.

Liza of Lambeth – W. Somerset Maugham

זמורה ביתן

1990 (1897)

תרגום מאנגלית: לאה זגגי

ארנסט גרבר הוא חייל גרמני, המשרת בחזית המזרחית. השנה היא 1944, צבא ברית המועצות דוחק את הגרמנים לנסיגה, או לקיצור קוי חזית ולשיפור עמדות לקראת שימוש בנשק סודי, כפי שטוענת התעמולה הגרמנית. מזה שנתיים לא זכה ארנסט לחופשה, ונדמה שגם חופשתו הבאה עתידה להתבטל, אבל מתמזל מזלו והוא מקבל אישור לצאת למסע ממושך אל לב גרמניה, במהלכו הוא חולם על אוכל ממטבחה של אמא. חורבן מקדם את פניו בעירו, בית הוריו ושכונות ילדותו הרוסות, מקום הימצאה של משפחתו אינו ידוע, אם בכלל עודם בחיים. במקום לזכות בהפוגה קצרה מן המוות בחזית הוא פוגש במוות בבית. אבל הוא פוגש גם אהבה בדמותה של אליזבת, בתו של הרופא המשפחתי. הרופא עצמו נשלח בשל דעותיו למחנה ריכוז. אליזבת עובדת במפעל המייצר מעילים, וחולקת דירה בעל כורחה עם חברת מפלגה נאצית אדוקה הבולשת אחריה. "מה ישאר?", חושב ארנסט בתוך ההרס והמוות שבכל פינה. "מן הראוי שישאר דבר זה או אחר […] עוגן שיחזיקנו כדי שלא ייסחף, שיעלה בידו לשוב". הוא מציע לאליזבת להנשא, והם זוכים לשלושה ימים של ניתוק יחסי בתוך בועה משלהם בטרם ישוב לחזית.

אריך מריה רמרק כתב על הגרמני ש"באמצע". ארנסט אינו נאצי אבל גם אינו מתנגד משטר פעיל. כמו גרמנים רבים פשוט עצם עיניים. השנים בחזית, הידיעה שמשקרים לעם, המפגשים עם חיילים שהשתתפו בפעולות רצח ומתגאים בכך, שינו משהו באדישות שלו. "לעתים קרובות למדי נסתלק וסרב לדעת. הוא ומאות אלפי אחרים. והם חשבו כי בדרך זו יוכלו להשקיט את מצפונם. יותר לא רצה זאת. יותר לא רצה להתחמק". הוא עוזר בקטנה ליהודי מסתתר, ואינו מסגיר את האיש שמחביא אותו, אבל בו זמנית מתיירא להביע את רגשותיו בחברתו של חבר ילדות שעלה לגדולה במפלגה. הוא מודע לסבל שהגרמנים המיטו על מליוני בני אדם, אבל זועק "חזירים" כלפי מטוסי בעלות הברית המטילים פצצות על עירו כדי להכניע את גרמניה. הוא רוצה לנהוג בצדק, לגלות לפחות אהדה לקורבנות, אבל "בזעזוע פתאומי נוכח בחוסר התקווה הנצחי הצפוי לצדק ולאהדה: להיות תמיד מתנפצים אל קיר האנוכיות, האדישות והפחד". "היכן תחילתה של האחריות האישית?", הוא תוהה ואינו יודע לענות. "אין אנו יכולים להסתר בפשטנות מאחורי העובדה שפעלנו לפי פקודות. או שמא כן?". הוא יכול למצער לערוק מן השירות, אבל אינו מסוגל לכך. בשיחה חד-צדדית עם היהודי המסתתר הוא מנסה להסביר, וכל משפט שלו נתקל בשתיקה. "כן, חוזר ללחום כדי שהפושעים הרודפים אחריך ישארו בשלטון זמן נוסף. אולי רק זמן מספיק כדי לתפוס אותך ולתלותך", "אני יוצא כיוון שאחרת יירו בי", "ואני יוצא כיוון שאם אערוק יאסרו את הורי ואת אשתי, או שישלחום למחנה ריכוז, או שימיתום", ובסופו של דבר מודה כי "אני יוצא ואני יודע כי תירוצי אינם תירוצים". כי מעל הכל מרחף פחד משתק. "הלז היה פחד שונה, זוחל וחונק, בלתי מוגדר ומאיים, פחד שכמו זיהם אותך, בוצני והרסני, שלא ניתן לאחוז בו ולא ניתן להשתלט עליו, פחד של אין-אונים וספק מכרסם, הפחד המשחית לשלומם של אחרים, לקורבנות החפים מפשע, לנרדפים על לא עוון, הפחד מפני קפריזה של הכוח ושל אי-אנושיות אבטומטית, הוא הפחד השחור של התקופה".

הסופר, שהוחרם על ידי הנאצים ויצא לגלות בינואר 1933, היה שותף לכתיבת התסריט של הסרט שנוצר ב-1958 על בסיס הספר. הסרט לא הותר להקרנה בארץ בנימוק שהוא מציג רק את סבלם של הגרמנים ללא התיחסות לסבל שגרמו לקורבנותיהם. רק ב-1962 הותר להקרנה ובאותה שנה הספר תורגם לעברית. ניתן להתווכח עם הצנזורה, אבל יש להודות שבחלקו הגדול הספר אכן גורם אי נוחות מאותה הסיבה. יחד עם זאת, הסופר מצליח, באמצעות דמויות מגוונות שמופיעות בחייו של ארנסט ובאמצעות התבוננות במה שעובר עליו פיזית ונפשית, להמחיש את היסורים של אדם מן השורה, שמודע לעוול סביבו אבל עסוק בעיקר בהישרדות.

כתוב היטב, אינו חס על הקוראים, ומומלץ.

Zeit zu leben und Zeit zu sterben – Erich Maria Remarque

מ. מזרחי

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

1962 (1954)

מאריו הפרואני בן השמונה-עשרה הוקסם משני אנשים. האחת היא דודתו הבוליביאנית חוליה, גרושה כריזמטית המבוגרת ממנו בארבע-עשרה שנים. בתחילת ביקורה אצל משפחתה הענפה בפרו התיחסה חוליה אל מאריו כאל ילד, וניצלה אותו כמלווה לבתי קולנוע כדי לחמוק מארועים משפחתיים, אבל יחסיהם התפתחו לכדי רומן שאותו נאלצו, כמובן, להסתיר. השני הוא פדרו קאמאצ'ו, כותב תסכיתי רדיו בוליביאני, שנשכר על ידי מעסיקיו של מאריו לכתוב עבורם, וזכה להצלחה מסחררת. מאריו, ששואף להיות סופר, ובינתים מתפרנס כמשכתב חדשות שפורסמו ברשתות אחרות כדי לפרסמן ברשת שבה הוא עובד, רואה בפדרו את הכותב האידיאלי. "האיש הקרוב ביותר לאותו יוצר במשרה מלאה, הרדוף ביעודו ומתאווה אליו כאחד, שהכרתי, היה התסכיתן הבוליביאני. לכן הילך עלי קסם רב כל-כך".

פרקי הספר מציגים לסירוגין את סיפורם של מאריו וחוליה, שמתרחש במציאות, ואת התסכיתים שכותב פדרו, ושמתרחשים במוחו היצירתי של הכתבן. בעוד הרומן בין השניים הולך ומתמקד בשאיפה לזוגיות חוקית, היצירות של התסכיתן הולכות ומתבדרות. מוחו החד, שמוקדש כולו אך ורק לכתיבה, מאבד בהדרגה מיקוד. העלילות הנפרדות של התסכיתים מתערבבות זו בזו, והיצירות מתחילות לסבול מחוסר עקביות פנימי. אסונות ניחתים על הגיבורים כדי להתיר עלילות, והטעויות, שתחילה חשו בהן רק השחקנים, הופכות יותר ויותר גלויות למאזינים.

קראתי את הספר לראשונה לפני שנים רבות, וזכרתי ממנו את סיפור הרומן. בקריאה חוזרת נהניתי מאוד גם מן התסכיתים. כל אחד מן הפרקים המוקדשים להם הוא סיפור מוצלח בפני עצמו (עד שכאמור הם חדלים להיות מוצלחים), וכמו כל תסכית בהמשכים הם מסתיימים בנקודה קריטית בעלילה ובשורה של שאלות שנועדו להותיר את המאזינים סקרנים לקראת ההמשך. מן הקריאה הראשונה זכרתי גם שהרומן הוא בין הדודה לכתבן, משום שמאריו מתייחס לעצמו ככזה, אבל הפעם התרשמתי שהשאלה מיהו הכתבן יכולה להתפרש בשתי דרכים, והיא יכולה להצביע גם על שני מוקדי חייו של מאריו באותה תקופה – הדודה והתסכיתן.

הכתיבה של מריו ורגס יוסה ססגונית, מורכבת, שופעת הומור, ומאירה תופעות חברתיות. באופן החביב עליו הוא משלב דמויות שהופיעו בספרים אחרים שלו, כמו השוטר ליטומה שכיכב ביצירות נוספות. הספר שואב רבות מן הביוגרפיה האישית של הסופר, כולל נישואיו לגיסתו של דודו מצד אמו, שהיתה מבוגרת ממנו בעשר שנים. לואיס לנדאו, שתרגם את הספר יחד עם ביאטריס לנדאו, מתייחס לקשר בין הביוגרפיה לעלילה באחרית דבר.

מהנה ומומלץ.

La Tia Julia y el Escibidor – Mario Vergas Llosa

כתר

1984 (1977)

תרגום מספרדית: ביאטריס ולואיס לנדאו

כריסטיאן השביעי, מלך דנמרק, יליד 1749, סבל כל חייו ממחלת נפש. יתכן שנולד חולה, יתכן שהיתה זו תוצאת החינוך הנוקשה והאכזרי שספג מגיל צעיר, ואשר נועד, כדברי הסופר, להותיר אותו "שבור, כנוע, אחרי שאיבד את כוח הרצון, או אז יוקנה לשליט כל הכוח, כדי שיוותר עליו לטובת מחנכיו". מצד אחד הוא נחשב בחיר אלוהים, שבכוחו לחרוץ גורלות לחיים או למוות ומילתו היא חוק. מצד שני הוא היה בסופו של דבר פיון במשחק פוליטי שהיה גדול מכפי יכולתו להתמודד. על פי העדויות הוא היה נבון ומתקדם בדעותיו, אבל קשייו הנפשיים האפילו על כישוריו, הפכו אותו חסר אונים, ושללו את יכולתו למשול.

אל הסדק הזה שבין השפיות לחוסר היכולת נדחק הרוזן הגרמני יוהאן פרידריך סטרואנסה. בשנת 1767, כשהמלך והמלכה שהו בגרמניה, נקרא סטרואנסה, שהיה רופא, לטפל במלך. הוא התחבב על כריסטיאן וגם על שריו ויועציו, ושנה אחר-כך מונה לרופאו האישי המלך. הקשר בין השניים שגשג בשנים הבאות. האם סטרואנסה אהב את כריסטיאן, כגרסת הספר הזה, או שראה בו אמצעי לקידום עצמו ורעיונותיו? הדעות חלוקות. אבל העובדה היא שהרופא הפך החל מדצמבר 1770 ועד ינואר 1772 לשליט בפועל של דנמרק. יתכן שהוקל למלך כששוחרר למעשה מחובותיו. הוא לא סילק את סטרואנסה גם כשזה ניהל רומן גלוי עם המלכה קרוליין מתילדה, והיה ככל הנראה אבי בתה.

כך או כך, המלך והרופא היו מאוחדים בתמיכתם ברעיונות ההשכלה, ואולי גם משום כך קיבל המלך בהכנעה את שלטונו של הרופא. סטרואנסה ניצל את שנותיו בשלטון כדי לשנות כליל את פניה של דנמרק ברוחם של משכילי התקופה. בתקופה קצרה הוא פרסם מאות רבות של צווים, ביניהם חופש עיתונות, חופש דת, העברת מסים למדינה במקום לארמון, ביטול שיטת האריסות, הפסקת הקצבות לתעשיות בלתי רווחיות שבבעלות האצולה, רפורמה במערכת הבריאות, החרמת מבני כנסיה והפיכתם לבתי יתומים, ביטול חוק נגד ניאוף, קיצוץ בקצבאות מיותרות לפקידי ממשל, הטלת איסור על עינויים, ועוד ועוד.

לכאורה המהפכה שהנהיג סטרואנסה היתה צריכה לשמח לבבות. בפועל הוא נתקל בהתנגדויות רבות. חלקן של ההתנגדויות נבעו ממניעים פוליטיים ומתככי חצר; חלקן מהאינטנסיביות של השינויים שהקשתה על קבלתם; חלקן מהארוגנטיות של סטרואנסה עצמו, שבשעטתו קדימה לא טרח ללמוד את השטח ופעל כמכבש מבלי להכיר את העם שאותו ביקש לשנות. אבל נדמה שמה שהכשיל את המהפכה היה בעיקר הרומן עם המלכה. הדנים התקשו לעכל את הפגיעה בקדושת בית המלוכה, וסברו שסטרואנסה הגרמני והמלכה, שהיתה אנגליה, מזיקים למלך ומשפילים אותו. מבקשי רעתו של סטרואנסה, או מבקשי טובת עצמם, נאחזו ברומן הזה כדי לסלק את המלכה ולהוציא את הרופא היועץ להורג באפריל 1772.

פר אולוב אנקוויסט מספר את הסיפור הטרגי של המשולש זה, כריסטיאן וקרוליין מתילדה, שני בני-עשרה שגדלו בתנאים מחמירים ונאלצו להנשא זה לזה, וסטרואנסה, ששילם בחייו על הנסיון ליישם את רעיונות ההשכלה ועל הרומן המסוכן שניהל. הסופר בחר להתייחס אל השלושה כאל דמויות מופת, שיכלו לעשות גדולות אילו ניתן להן החופש לכך, אך הקדימו את זמנן ונלכדו במערכת של תככים ושל שמרנות. עדויות אחרות סותרות את התפיסה האידילית הזו, אבל עומדת בעינה העובדה שהתיקונים שהנהיג סטרואנסה – על פי הספר הוא עשה זאת בשיתוף פעולה מלא עם המלכה – אשר בוטלו אחרי מותו, יושמו ברובם שנים לא רבות אחר כך.

מעבר לענין שבתוכנו ההיסטורי של הספר, מה שעושה אותו מוצלח במיוחד הוא סגנונו היחודי, כמעט פיוטי לעתים, של הסופר. אנקוויסט נצמד לעובדות, מוסיף פרטים שמפיחים בעלילה ובדמויות חיים, צובע אותן בפרשנות משלו, ומספר בסבלנות פרט אחר פרט את קורות "עידן סטרואנסה". התרגום המשובח של דנה כספי תורם אף הוא לחווית הקריאה.

על בסיס הספר נוצר הסרט "סיפור מלכותי", שהוא טוב לכשעצמו, אך הספר טוב ממנו.

מומלץ בהחלט

Livläkarnes Besök – Per Olov Enquist

כתר

2006 (1999)

תרגום משבדית: דנה כספי

שבעה סיפורים מכיל "פֶּסַע", כל אחד מהם נושא בפשטות את שמו של גיבורו.

שכי, חרדי לשעבר ואיש QA, משתלב בעולם החילוני, וקצת מסתבך כשאינו מבין לגמרי את כללי המשחק; ספי, מאייר מוכשר, מסתגר במרתף טחוב ומתפורר עם חתולה; אריאלה, שנושאת טראומה מקשר לקוי עם חברה בילדות, משליכה את תוצאותיה על בתה; קמיל, שמעורב בפעילות בלתי חוקית, עושה הכל כדי להסתיר אותה; תכלת, כותבת סיפורי חיים, נושאת באשמת ניצולים; נטע, סופרת תחת חקירה, משתפת במיילים שכתב ידיד שנעלם; בן, עדיין ילד, מפנים את הוראות הוריו להתנהלות במקרה של אסון.

כשאני קוראת את הסקירות שכתבתי על חמשת ספריה הקודמים של שירז אפיק, אני מוצאת את אותן המלים – מינון, דיוק, איפוק, מתחת לעור. כל אלה מצויים גם בסיפורים שב"פסע". יש לסופרת יכולת מרשימה לאפיין דמויות ומצבים באמצעות ניואנסים דקים, תוך שימוש בשפה מדויקת הן בעלילה והן בדיאלוגים. היא רואה מעבר לחיצוניות הבנאלית, היומיומית, ומציעה נקודות מבט שמאירות את דמויותיה ומאפשרות גם לקוראים לגלות בהן משהו שמעבר לשגרתי ולחמול גם על הפגומות שבהן. את כל זה היא עושה בכתיבה מאופקת שיש בה עוצמה שאינה נזקקת לזעקה.

נוסף לכתיבה המוקפדת, הספר זכה גם לתשומת לב עיצובית. את הכריכה היפה עיצבו הסופרת ובנה עומר, והאיורים הנאים בראש כל סיפור הם של יעל שיה.

המוטיב החוזר של נעליים בכריכה ובתחילת הסיפורים מעלה על הדעת את האפשרות שלמרות היותם נפרדים זה מזה מתקיים ביניהם קשר כלשהו. מצטרף לכך גם שמו של הספר, הכרוך אף הוא בהליכה, בתנועה. כמובן, בימים אלה, החל מן השבעה באוקטובר, המילה "פסע" נושאת מטען כבד של ציפיות ושל אכזבה וכאב, והבחירה בה כשם הספר עשויה אף היא להעיד על רובד נוסף ברצף הסיפורים. "בן", הסיפור האחרון, נוגע כמעט במישרין בטראומה, החל מן המשפט הראשון, כחץ שלוח, "אבא אמר שאם האנשים הרעים יגיעו, כל אחד צריך לרוץ לכיוון אחר". אולי היא מצויה בדרך זו או אחרת גם בסיפורים האחרים, אבל בין אם מחפשים אותה שם או קוראים את הסיפורים ברובד הגלוי, הם מצוינים, נוגעים אל הלב, ומומלצים מאוד.

הוצאת המקור

2025

הכומר קיחוטה, המשרת בקהילה כפרית קטנה, מקודם לעמדת מונסיניור לאחר שאירח בנדיבות הגמון שנקלע לבעיה. הדבר הוא לצנינים בעיני ההגמון המקומי, שישמח להשיב את הגלגל אחורה. גם קיחוטה עצמו אינו מאושר מן השינוי. טוב לו בכפר הקטן שלו, העמדה הבכירה אינה מחניפה לו, והידיעה שיצטרך לעזוב את המקום מעציבה אותו. בעצת ראש הכפר, שזה עתה הודח מתפקידו, הוא נוטל ימי חופשה, והשניים יוצאים יחדיו לשוטט בדרכי ספרד.

קיחוטה אוהב להאמין שהוא צאצאו של ה-קיחוטה הידוע. לרכבו המקרטע נתן את השם רוסיננטה. את ראש הכפר, ששם משפחתו היה זנקאס, כשמו המקורי של סנצ'ו פנסה, הוא מכנה סנצ'ו. הוא אמנם אינו עוטה שריון אבירים וקסדה, אבל בעידודו של ידידו הוא עוטה מדי פעם, די בחוסר רצון, את סממני המונסיניור. טחנות רוח אינן ניצבות בדרכם של השניים, אך נכונו להם מאבקים. הימים הם ימי התפר שבין שלטון פרנקו לדמוקרטיה, הדרכים אינן בטוחות, המשטרה מהווה איום, וצמד הידידים מנסה לברור את דרכו מבלי לדעת בעצם לאן פניהם מועדות.

על פניו, תהום פעורה בין קיחוטה לסנצ'ו. האחד הוא קתולי מאמין, תם למדי, נטול אמביציות, סגור בעולם המוכר לו. השני קומוניסט אדוק, ציני, אתאיסט, מעורב בין הבריות, מתעניין במתרחש מחוץ לכפר הקטן. האחד מבקש להמשיך להחזיק באמונתו, ולשכנע אחרים בצדקתה כדי לגרום להם אושר. השני מאמין שסופה של כל אמונה, כולל זו שלו, לפוג. הידידות ביניהם, בסיוע ארוחות תחת כיפת השמים ושפע של יין, מביאה אותם לגילוי לב ולשיתוף בספקות שהם חשים לעתים, מבלי שהודו בהם עד כה בפני אחרים או אפילו בפני עצמם. גילוי הלב הזה מעמיק את ידידותם. "מה מוזר שספק משותף מקרב בין בני-אדם אולי אף יותר מאמונה משותפת. המאמין יילחם באחיו-לאמונה על צל של בת-גוון, ואילו בעל-הספק נלחם בעצמו בלבד". קיחוטה וסנצ'ו גם יחד מחזיקים באמונותיהם למרות מה שנעשה בשמן. "אמונתך בקומוניזם גדולה מאמונתך במפלגה", אומר קיחוטה לסנצ'ו. "דומה שאתה מאמין בקתוליות יותר מאשר בכס הקדוש", עונה לו ידידו.

גרהם גרין מרבה בקישורים גלויים וסמויים אל ספרו של סרוונטס, ושני גיבוריו נהנים להתייחס אליהם. ההקבלות אל הדמויות הספרותיות ואל הארועים הספרותיים מקנות לספר אוירה משועשעת, והשילוב שלהן עם מה שהוא בעצם לבו של הספר – השיחות התיאולוגיות והפוליטיות – יוצר עלילה שכובד הראש והקלילות שבה עובדים מצוין יחדיו. בסופו של דבר, כפי שנכתב על הכריכה, זהו "שיר הלל לרעות הפשוטה והלבבית בין אדם לחברו, המתגברת על חומות האידיאולוגיה ותהומות אי-ההבנה".

מעניין, מהנה ומומלץ.

Monsignor Quixote – Graham Greene

ספרית מעריב

1983 (1982)

תרגום מאנגלית: אביטל ענבר

ילד חולמני ורגיש בן עשר ניגש בסקרנות אל מוכר חומרי ניקוי, המכריז בהתלהבות בראש חוצות על מרכולתו. הילד, הלהוט לרַצות, מתכנן להוציא מעט מן המעות שבכיסו כדי לרכוש ממוצריו של הרוכל ולזכות בהערכתו. בעודו מחייך אל האיש, מפנה זה אצבע לעברו ואומר: "אתה שם, בוא הנה, אתה יהודון, מה? אתה יהודי מלוכלך […] אתה קמצן […] עוד צרפתי מזויף […] חבר של דרייפוס […] קדימה, 'סתלק מכאן". הילד, שחש כאילו נחתה מכת אגרוף על חזהו, מנסה לחייך בתקווה קלושה שמדובר בהלצה, אך לשווא. "כמה דקות לפני כן עוד באתי אל דוכנו של הרוכל בחיוך של ילד, ועתה הלכתי משם בחיוך של גיבן".

אלבר כהן היה אמור לחגוג באותו ערב בשנת 1905 את יום הולדתו העשירי בחברת הוריו. במקום לחזור הביתה הסתובב ברחובות מרסיי מושפל, מנסה לעכל את הארוע שהשפיע על שארית חייו. הילד, שנולד בקורפו, והיגר לצרפת בהיותו בן חמש בשל יחס היוונים ליהודים, לא היה מודע כלל עד לאותו יום לשונותו. הוא התחנך במוסד קתולי, ואימץ ללבו את צרפת כמולדת ואת הצרפתית כשפת אם. נואש הסתובב כעת ברחובות, ממרר בבכי ומבקש פתרון שימחה את מה שהוא כינה "יום הרוכל". לברוח ממרסיי? להתנצר? להפוך מפורסם בתקווה שהתהילה תמחק את השונות? להעמיד פני משוגע ולמצוא מפלט במוסד לחולי רוח? אולי לחפש חברים בבית הכנסת ולוותר על חברתם של לא יהודים? "לא, זה לא ילך. תמיד נדע מדוע אנחנו חייבים לשחק רק בינינו. רק ילדים בני דתנו. תמיד נדע מדוע, נדע שהסיבה היא שאיש אינו רוצה בנו". כל חבריו הדמיוניים, שבחברתם השתעשע כבן יחיד, היו צרפתים, והוא חש שנבגד אפילו על ידם. "וגם אלוהים הוא שקרן. הוא אומר שהוא אוהב אותנו וזה בכלל לא נכון". בכל אשר פנה בשיטוטיו ברחובות ובמחשבתו מצא רק מבוי סתום. "היהודי המלוכלך בן העשר ידע שלנצח יהיה חלאת אדם".

קרוב לשבעה עשורים אחר-כך כתב אלבר כהן את קורות אותו היום, על השלכותיו ותובנותיו. העלבון עדיין לא פג. האנטישמיות של אחרי פרשת דרייפוס, לא התפוגגה. הוא יודע שלא יצליח לשנות את העולם באמצעות הספר, אבל סבור כי "אם יצליח ספרי לשנות ולו שונא אחד […] הרי שלא כתבתי לשווא". הוא חש צורך עז להסביר כיצד חש הילד שספג מטח של שנאה רק בשל מוצאו, ואולי באמצעות עלבונו של הילד להאיר את העוול שבשנאה. מן העלבון מסוג זה שהוטח בפניו של הילד, הוא מדגיש, נסללה הדרך אל תאי הגזים. כולנו בני-תמותה, הוא חוזר ומזכיר, ומציע "הסתפקו בכך שלא תשנאו עוד את אחיכם-למוות". אין צורך ואין טעם באהבת-זולת כוזבת. די אם נלמד לא לשנוא.

האיור ההולם שעל הכריכה הוא פרי מכחולו של אמרי זרטל.

"הו, אחי בני-התמותה" הוא ספר נוקב. למרבה הצער לא פג תוקפו ולא עבר זמנו, והוא עדיין ראוי מאוד לקריאה.

O Vous Frères Humains – Albert Cohen

זמורה ביתן

2011 (1972)

תרגום מצרפתית: ניצה בן-ארי

למה אנחנו הולכים על שתים, יחידים מבין כל היונקים? מהם היתרונות האבולוציונים של הליכה על שתים שגוברים על כל חסרונותיה? מה קדם למה, מוח גדול להליכה או להפך? איך ההליכה היחודית הזו משפיעה על מי שאנחנו? בכל אלה ועוד עוסק האנתרופולוג ג'רמי דה סילבה בספר מקיף ומרתק זה.

הסופר נוטל את הקוראים למסע בין מאובנים, או ליתר דיוק שברי מאובנים, שכן רק לעתים נדירות מתגלגל לידי החוקרים שלד מלא, או כמעט מלא, של קודמינו, כמו לוסי והילד מנריוקוטומה. העובדה שמדובר בשברים, לעתים מזעריים, הובילה להתמחות, כפי שמסביר דה סילבה: "פליאואנתרופולוגים רבים התמחו בחלק מסוים מאוד של השלד. יש בינינו מומחים לאנטומיה של הגולגולת, השיניים, המרפקים, הכתפיים, הברכיים והירכיים. תחום ההתמחות שלי הוא כף הרגל, ובייחוד — הקרסול. אחת הסיבות להתמחות הזאת היא היות הפליאואנתרופולוגיה מדע של שברים". כמות המידע שניתן להפיק מכל חלקיק שבר כזה עצומה, ודה סילבה מיטיב לתאר את תהליכי העבודה של המומחים. אם לבחור דוגמא אחת מני רבות: אם נשברה עצם ברגלו של אחד ממיני האדם הקדומים, הוא הפך פגיע, נידון למוות ודאי בהעדר יכולת לטפס על עצים או לרוץ בנסיון להמלט מטורפים. כשבמאובן ניכרים סימנים לאיחוי השבר, המשמעות היא שהנפגע חי די זמן כדי להחלים, ולא יהיה זה מופרך להניח שזכה לתמיכה ולהגנה של בני מינו שבלעדיה לא היה לו סיכוי לשרוד. כלומר, חיים קהילתיים, או לפחות עזרה הדדית, היו חלק מן החברה עוד לפני ההומו ספיינס.

המדע מתקדם בדרך של השערות והפרכתן או אימותן. דה סילבה מציג השערות שהועלו במשך השנים, מתקף אותן או מפלס את דרכו לעבר השערות סותרות. גם אם איננו יודעים עדיין את התשובות לכל השאלות, עצם המחקר מספק ומהנה.

מכיוון שאי אפשר להקיף בסקירה את שפע הידע, הנה כמו נקודות מעניינות על קצה המזלג.

האיור המוכר של מצעד הקדמה (למטה) משרטט קו ישר של ההתפתחות האבולוציונית של האדם. אבל הלינאריות הזו קיימת רק באיור. הנה השערה שיש לה רגליים: "ההליכה על שתיים לא היתה כלל וכלל צורת הליכה חדשה, אלא זו היתה צורת הליכה ישנה שהותאמה לסביבה חדשה. במילים אחרות, הכיוון של "מצעד הקדמה" אולי צריך להיות הפוך. לא אנחנו פיתחנו הליכה על שתיים מאב קדמון שהלך על מפרקי אצבעותיו, אלא קופי האדם ההולכים על מפרקי אצבעותיהם התפתחו מקופי אדם קדמונים שהלכו (מדי פעם לפחות) על שתי רגליים". וגם "לא היה ולא נברא אב קדמון שפוף שצורת הליכתו וגודל מוחו כאחד היו באמצע הדרך בין קוף אדם לאדם".

ועוד בעניין תהליכים לא לינאריים: "המין שלנו התפתח לא במקום ספציפי ולא בזמן מדויק כלשהו, אלא לאט ובהדרגה, תוך כדי תנועה של אוכלוסיות הומינינים ברחבי אפריקה והחלפת גנים הדדית, שכמה מהם הועילו להישרדותן".

גם התפיסה הפופולרית של התפתחות ההומו ספיינס תוך הכחדת מיני אדם קדומים אחרים היא מן הזן הלינארי, וגם היא מופרכת: "איננו יודעים מדוע כיום יש בנמצא רק הומינין אחד המתהלך זקוף — אנחנו. ידוע לנו שלא השמדנו את הניאנדרתלים או את הדניסובים אלא העמדנו עמם צאצאים והוספנו את הגנים שלהם למאגר הגנים שלנו".

כאמור, איננו יודעים מה קדם למה, אבל אין ספק שההליכה על שתים השפיעה הדדית על התנהלות חברתית. "ההליכה על שתיים היתה שער הכניסה שלנו לרבות מהתכונות שהפכו אותנו לבני אנוש", כותב דה סילבה. לדוגמא, אחד היתרונות של הליכה על שתים הוא היכולת לאסוף מזון בידים. אחת התוצאות האפשריות היא זו: "נקבות ההומינינים מן הסתם ליקטו יותר מזון משצרכו, והתחלקו בו עם חבריהן לקבוצה. הנקבות שהלכו זקופות יכלו ללקט יותר פריטי מזון כגון לטאות, חלזונות, פקעות, ביצים, פירות, טרמיטים ושורשים". וגם משום שתינוקות אנושיים נולדים חסרי ישע, ונאלצים להנשא בידי אימותיהם, "שורשי הצורה הקולקטיבית שבה אנחנו מגדלים כיום את ילדינו ניכרו כבר אצל לוסי ובני מינה". אפשר להניח שגם העובדה שאנו אוכלי כל נובעת מן ההליכה על שתים, שכן "ההליכה הזקופה על הקרקע חשפה אותנו לסכנה, ולא יכולנו להרשות לעצמנו להיות אכלנים בררניים".

ישנן תיאוריות רבות שנועדו להסביר את הסיבות שהביאו להליכה על שתים – יצור כלים, החזקת נשק, איסוף מזון, ועוד. אבל מן הסתם "לא היתה סיבה אחת ויחידה ליתרון הברירתי שהקנתה ההליכה על שתיים לאבות אבותינו. היתה זו חבילת הטבות שהובילה את ההומינינים להליכה זקופה".

מתי וכיצד החלו בני אדם לתקשר באמצעות שפה? "מאובנים בני חצי מיליון שנה שנמצאו בספרד חושפים עצמות לשון אנושיות וגם אוזניים פנימיות המותאמות לזיהוי ולעיבוד קולות מהספקטרום הקולי האנושי".

רובו של הספר מוקדש לחקר ההליכה על שתים באמצעות מידע שניתן להפיק ממאובנים. בחלקיו האחרונים הוא עוסק ביתרונותיה של ההליכה בימינו כמשפיעה על הבריאות הפיזית והמנטלית. בין השאר למדתי על תפקידם של המיוקינים, חומרים המופרשים מן השרירים בשעת פעילות, ויש להם השפעה מיטיבה על טווח נרחב של איברים בגוף. באותו הקשר של פעילות גופנית הוא כותב כי "הליכה משנה את המוח שלנו, והיא משפיעה לא רק על היצירתיות אלא גם על הזיכרון",וגם "מתברר שההיפוקמפוס יכול לחדש את עצמו, ואפילו הליכה יומית בלבד יכולה לעודד את צמיחתו. הליכה יכולה לא רק לעכב כמה מהשפעות ההזדקנות, אלא אף להפוך את כיוונן".

והנה עוד עובדה מעניינת שלא נתתי עליה את לבי עד כה: "ניסויים חוזרים ונשנים שנערכו לאחר מכן אישרו שאנו מיטיבים לזהות חברים ובני משפחה על סמך צורת ההליכה שלהם בלבד. מתברר שיש אזורים של מוחנו שכווננו במיוחד למשימה זו". טביעת צעד יחודית כמעט כמו טביעת אצבע.

את המידע המרתק הזה, ועוד הרבה מסוגו, ג'רמי דה סילבה מספר בלשון נהירה, בלתי דידקטית, מדבקת בהתלהבות. הספר מאיר עיניים ומומלץ מאוד.

First Steps – Jeremy Desilva

מטר

2025 (2021)

תרגום מאנגלית: מיכאל אלעזר