קטגוריה: ספרים מומלצים

כותרת משנה: מעשה בעזרא סימן טוב

עזרא סימן טוב חי בירושלים, באותה שכונה בה נולד וגדל. ימיו מתנהלים בשגרה נינוחה, שאליה הוא רגיל ואותה הוא אוהב. "אוהב היה עזרא ימים רגילים, ימים שדומה כי לא קורה בהם כלום, ימים שפותחים בתפילת שחרית רגילה עם הנץ החמה בבית הכנסת זהרי חמה, ממשיכים בעבודת המכבסה של כדורי ובקניות השוק במחנה יהודה, וחותמים בשיעור הלכות בן איש חי של הרב כהנוף. אולי אצל רוב העולם נראים ימים כאלה אפורים, אבל אצל עזרא היו הם מלאים בצבעים". אורח חייו קבוע, ומתנהל סביב בית הכנסת והמכבסה, בה הוא עובד כבר שנים רבות כממונה על הגיהוץ. האנשים הקרובים אליו הם אלה שאתם גדל – גיסו יהודה טוויל, חוקר שירה ולשון, האברך משה דוד השקוע בלימוד, ורחמים, הכנר העיוור שאינו יוצא מפתח ביתו. איש תם הוא עזרא, במובן החיובי של המונח, איש פשוט, ישר דרך, החולק את חייו עם שרה, רעיתו הנאמנה, בביתם הקטן ובחצרם הפורחת.

סוד כבד מעיק על לבו של עזרא, מעשה עוול שהוא משוכנע שעולל בעודו ילד, חמישים שנה לפני הימים המתוארים בספר, ושבגינו, כך הוא מאמין, נענש בחומרה, עין תחת עין. היחיד שבפניו הוא פותח את סגור לבו הוא סופר, ששמו אינו מוזכר, הסובב בשכונה ומלקט מעשיות. עזרא אינו בטוח בפרטי המעשה, ומהסופר הוא מבקש, "סופר אתה וכותב מן העולה על רוחך, ומה שתכתוב הוא מה שהיה, וכי מה אכפת לך לכתוב? לא כן אדוני הסופר? לא כן?". האם יכול הסופר לשכתב את העבר? מן הסתם התשובה שלילית, אבל סבתו נותן בידו את הכוח להשפיע על ההווה. פעמיים יתערב מאחורי הקלעים בחייו של עזרא, ופעמיים יביא מזור לנפשו.

את השגרה הנינוחה מפרים כוחות חיצוניים ומהלכם הטבעי של החיים. הרב, שאת דרשתו שומע עזרא מדי שבת, הולך לעולמו. אל השכונה פולשים אנשי נדל"ן ופיתוח, ובשל עבודות הרחבה ובניה נסגרת המכבסה וביתו הצנוע של עזרא עתיד להיות מוקף מגדלים. שרה מנסה לעודד אותו באומרה, "לא כך אמרת לי תמיד, דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת", אבל על כך משיב עזרא, "הארץ לעולם עומדת, אבל הארץ שתחתי דומה שהיא נשמטת". ללא עבודה וללא מורה רוחני, עליו למצוא בעצמו כוחות ליצור שגרה חדשה.

חוט של חסד, של חמלה ושל אהבה, משוך על הסיפור. חיים סבתו מספר במתינות, נותן דעתו על כל פרט, מרחיב בדברי תורה המביאים מזור ללב. חיבתו לבריות, תפיסת עולמו המתונה והפייסנית ואהבתו לירושלים, העלו בדעתי את אביגדור דגן. שניהם מתארים שגרה אפורה אך מבורכת, הדמויות שהם בוראים מתמודדות עם עבר קשה, מושכות הלאה למרות צלקותיהן, ונשפטות לחסד. שניהם משלבים בסיפוריהם לקחים דקים הראויים לתשומת לב, כמו דבריו של הרב, השוכב על ערש דווי, לעזרא: "חייב כל אדם ואדם לומר, אין הדבר תלוי אלא בי", מלים שבהן עזרא נאחז כשחייו משתנים. ועל הכל שפוכה אוירתה היחודית של ירושלים: "אורה של ירושלים לא מן החמה הוא בא. אור שכינה הוא, ולעולם אי אפשר להחשיך אותו […] אויר של ירושלים לא מן החלונות הוא נכנס. אויר טהור הוא מטהרתה של ירושלים […] יפים לנו הימים בירושלים ומתוקים. אין אנו מבקשים לילך בגדולות. לא בית מרווח אנו מבקשים. דירתנו הקטנה נאה היא לנו ונאים אנו לה. דיינו שאנו זוכים להלך ששים שנה ברחובותיה של ירושלים".

"כעפעפי שחר" הוא ספר פיוטי, הכתוב בלשון מהודרת וכובשת לב. אין צורך להיות אדם מאמין ובקיא בתורה כדי ליהנות ממנו, וכדאי לקרוא בו יותר מפעם אחת כדי ללקט את השפע המשולב בעלילה הפשוטה והתמה.

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2005

הסופר האלבני איסמעיל קאדרה מספר בשני הסיפורים שבספר על שתי תקופות בהיסטוריה של אלבניה ושל יוגוסלביה. הסיפור הראשון, "השנה השחורה", מתרחש ב-1913-14 על רקע המאבק של האלבנים לעצמאות. השני, "מצעד הכלולות קפא בקרח", סובב סביב דיכוי הפגנות הסטודנטים בפרישטינה, בירת קוסובו, ב-1981.

"אלוהים, איזו בלבולת, איזו אנדרלמוסיה! עוד לפני שבאה לאויר העולם, היתה המדינה האלבנית לתוהו ובוהו סבוך ללא-התר. לא ידעו אפילו אם המדינה קיימת או לא. לא ידעו מהי בירתה, כי יום אחד ראתה עיר פלונית להכריז על עצמה כבירה, ולמחרת עשתה זאת עיר שניה. חותמות הממשל אבדו. הגבולות היו ואינם. סימנו אותם, כך נאמר, בחבלים ארוכים, אבל זה משך לכאן וזה לכאן, ובלילה היה בא שלישי, ומוחק את סימוני היום", כך מתאר קאדרה את המצב באלבניה ב-1913. אחרי כחמש מאות שנה תחת שלטון עותומני, עם התפוררותה של האימפריה, קיוו האלבנים לזכות בעצמאות. לאסונם, רבים לטשו עיניהם אל הירושה. כוחות צרפתים, אוסטרים, צרפתים, גרמנים, סרבים והולנדים, התנחלו על אדמת אלבניה, כל אחד מהם מנכס לעצמו חלקים ממנה. האלבנים, שהתארגנו בגופים לוחמים משלהם, לא ידעו היכן סומנו הגבולות, ומי מבקש את טובתם. על רקע זה מספר קאדרה את סיפורה של קבוצה אלבנית אחת, שהסתובבה במדינה כעיוורת, ולא הצליחה להבחין בין ידיד ליריב. תחושה דומה צפויה לקורא, וביתר שאת לזה שאינו בקיא בהיסטוריה המקומית. קאדרה מצליח להמחיש היטב את הבלבולת, ועושה זאת הן באמצעות ריבוי פרטים, והן באמצעות תתי-סיפורים שתחת מעטה הטרגיות הם שופעי הומור קודר ואמירות חדות על הטירוף של המלחמות. כך, לדוגמא, הוא מספר על גבר תמים, שהוצב באישון לילה בעמדה אסטרטגית, בה הוא היה אמור לנופף בלפיד בוער כדי לסמן מטרה לירי תותח. הפגז הרביעי אכן פגע במטרה, ובאיש התם שלא הבין מה עומד לקרות לו.

הסיפור השני הוא בעל אופי שונה. הארועים קרובים יותר לזמננו ומוכרים, וקו גבול ברור עובר בין טוב לרע. ב-1 באפריל 1981 דכאו כוחות  יוגוסלבים באופן ברוטלי את הפגנות הסטודנטים האלבנים שבקשו אוטונומיה לקוסובו. הסיפור מתאר כיצד חמתה של המפלגה הקומוניסטית נחתה על ראשה של מנהלת המחלקה הכירורגית בבית החולים המקומי, שטיפלה בפצועים. בישיבות רבות וארוכות נלעסות שוב ושוב השאלות מדוע נוספו מיטות למחלקה, כאילו היתה לבית החולים ידיעה מוקדמת על ההפגנות, מדוע ניתן טיפול רפואי לסטודנטים הסוררים, ולאן נעלמו הרישומים הרפואיים מאותו יום. אוירה של אימה, של רדיפה אישית, ושל מצב חירום פרנואידי, שוררת על הסיפור. באוירה כזו משגשגים אנשי בטחון ותיקים, שכוחם ניטל מהם ברפובליקה היוגוסלבית, וכעת הם נקראים לשוב אל הדגל. כשנודע להם שהממשלה החליטה לפתוח תיקים ישנים, שבהם נאסף מידע על האזרחים, אין גבול לאושרם: "את כולם, מי שלא יהיו, נלכוד באותו האופן. אפילו יפסיקו לומר: 'הופ, נלכד במלכודת', אלא 'הופ, נלכד בתיק', חה! חה! חה!". אלה מול אלה ניצבים אנשי הבטחון הללו והרופאה ובעלה הסופר ההומניסטן, שניהם מבוססים על דמויות אמיתיות. שמו של הסיפור לקוח מיצירה אפית אלבנית מימי הביניים, שעניינה חוסר התוחלת של נישואים בין סרבים לאלבנים.

באלבניה הקומוניסטית, שניתקה עצמה מן העולם, כתיבתו של קאדרה לא התקבלה בעין יפה, בלשון המעטה. הוא צונזר, נשלח לגלות פנימית ולעבודת כפיה, בריונים ניצבו ליד ביתו, אבל הוא הוסיף לכתוב ולפרסם. ב-1990 קיבל מקלט מדיני בצרפת, אבל שב לאלבניה תשע שנים אחר כך. על מכלול יצירתו זכה ב-2005 בפרס בוקר הבינלאומי.

כתיבתו של קאדרה שואבת מן המציאות ומן המיתולוגיה המקומית. הוא מיטיב לתאר את האוירה השוררת במקומות בהם מתרחשים סיפוריו, מבקר ללא מורא את השלטון, מצטיין במבט מעמיק ובאמירות ברורות, ומשלב במינון מדויק הומור וציניות דקה. זוהי הזדמנות להמליץ גם על ספריו האחרים, ביניהם "היורש", "התאונה" ו"אפריל שחור", כולם כתובים היטב ופותחים צוהר אל אלבניה.

L’année Noire (Viti i mbrapshtë ; Krushqit janë të ngrirë) – Ismaȉl Kadaré

ספרית מעריב

1991 (1985)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

מחקר ועריכה: חגית הלפרין

צבי פרייגרזון, סופר עברי ואסיר ציון, כתב במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים סיפורים תחת הכותרת "מסעות בנימין הרביעי". גיבורם של הסיפורים משוטט במקומות מושבם של היהודים בברית המועצות, ומתעד את שארע לאנשים ולתרבותם באותן שנים סוערות ומרובות תהפוכות ואסונות. שמם המשותף של הסיפורים הוא מחווה לספרו של מנדלי מוכר ספרים, "מסעות בנימין השלישי", שראה אור ב-1878, ותיאר באופן סאטירי מסע בנוסח דון-קישוט בעיירות יהודיות. שם ספרו של מנדלי אף הוא מחווה לקודמיו, בנימין המקורי, הלא הוא בנימין מטודלה, איש המאה בשתים-עשרה, ששוטט בעולם והעלה את חוויותיו על הכתב, וישראל יוסיף בנימין בן המאה התשע-עשרה, שכינה עצמו "בנימין השני", אף הוא נוסע מתמיד שתיעד את מסעותיו. פרופ' חגית הלפרין, שחקרה את יצירתו של פרייגרזון, קיבצה בספר זה את סיפוריו של הסופר, והקדימה להם מבוא מאיר עיניים.

פרייגרזון, שגדל בבית ציוני דובר עברית, היה מדען ואיש אקדמיה, במקביל לעבודתו הספרותית. את שיריו ואת סיפוריו כתב בעברית, גם כשזו נאסרה, ושילם על כך ועל פעילותו בחוגי הסופרים היהודים בשש שנות גלות במחנה עבודה בסיביר. כתב היד של רומן שכתב הוברח מברית המועצות לארץ, וראה אור בהוצאת עם עובד בשם "אש התמיד" תחת השם הבדוי א. צפוני.

אופי סיפוריו של פרייגרזון, כפי שמציינת חגית הלפרין במבוא, עבר שינוי במהלך השנים. בתחילה אימץ את הביקורתיות והלגלגנות של בנימין השלישי, והיה סבור שזמנן של הקהילות עבר. אולם כשאכן נהרסו בחסותו של המשטר הסובייטי, בנימין הרביעי מקונן על קיצן. ממבקר הוא הופך למבכה ולמתעד. סיפוריו עוקבים אחרי הכוחות המרכזיים שקבעו את חיי היהודים והחריבו אותם – השלטון הקומוניסטי, האנטישמיות והשואה – ואת השינויים הוא מבטא באמצעות ארועים מן היומיום. נושא מרכזי ברבים מן הסיפורים הוא שאלת הזהות היהודית, והכפילות שחשו רבים מן היהודים בתפר שבין ההוויה היהודית להתנהלות ה"גויית", שבה נאלצו או בחרו לדבוק כדי להשרד.

שפתו של פרייגרזון עשירה מאוד, ממציאה את עצמה ללא הרף. למרות שמהנה להתמודד איתה, היא מהווה מכשול בפני קריאה רציפה. גם סגנונו הסיפורי של הסופר אינו מתמסר בקלות. יש בו משהו משל זרם התודעה, הנע בחופשיות אחרי מחשבות מתרוצצות. כמו כן מצויים בסיפורים אזכורים רבים, שמן הסתם היו מוכרים היטב לקוראי התקופה, אבל מחייבים כיום הערות שוליים מבהירות. אין בדברים אלה משום אי המלצה על הספר, כמובן, אלא משום המלצה לקריאה איטית ולסרוגין כדי ליהנות ממנו במלואו.

הנה, כדוגמא, קטע מתוך "שבט המְבַכִּים", יפיפה ומאתגר כאחד:

הנה הִשיר החורף מאי-שם על דובובקה את צהלת חירותו ומחרק שירים איתנים קרן מתחת כל מצעד. החורף נפל על עיירתנו, התבלבל באבק השמש המעריבה, נתלה בזנבות הכפור הנרדמים סביב הגגות, הזהיר בציצים הקרים שנצמדו אל החלונות המטולאים. הארץ שלנו המקופאה, מְלֵאָתי הקדחתנות והעמל, התנערה פתאום ותחייך את חיוכה הנפלא. נוצות שלג ערטילאיות היו נתלות באויר, מהרהרות הרהורים קונדסייים: לצנוח על עפעף אחת הנערות המחוכללות, להחשיך עליה את חצי העולם ולמות מיתה חטופה; או לנשור על גג משוטח, לנוח מנוחת ישישים, לצפות משם על הליכות דובובקה ואורחות חייה, לשיש בששונה ולדאוב בדאבונה – עד בוא האביב, עד התערטל הגגות ועטות ביצת קדומים על דובובקה…

בשורה התחתונה: ספר מיוחד וראוי לתשומת לב.

דביר

1927 – 1965

אדגר וילסון עובד כמהמם פרות בבית מטבחיים. בלב רחום הוא מסמן צלב על מצחה של הפרה, מכוון היטב את פטישו אל מרכז הצלב, וחובט בחוזקה. כשהחיה קורסת, נפתחת דלת צדדית, והיא מועברת לתחנה הבאה, לעריפת ראשה ולחיתוכה. הפרה הבאה כבר ממתינה לתורה. "טמא וקביל מוסרית", כך מרגיש אדגר כלפי עצמו. הוא אינו גאה בעבודתו, אבל לדעתו, מכיוון שמישהו צריך לעשות אותה, מוטב שיהיה זה הוא, המרחם על קורבנותיו. אדגר הוא דמות מורכבת: לרגעים נדמה שהוא ראוי להערכה, לרגעים הוא מקפיא דם. הוא אינו מסוגל לשקר, אבל הוא מסוגל לרצוח. כשהוא נשאל על ידי מבקרים אחוזי חלחלה בבית המטבחיים אם הוא מרגיש כרוצח, הוא משיב בשלווה, "כן".

תעשית הבשר היא נושא הספר. בעל המקום אדיש במידה שווה כלפי החיות וכלפי הפועלים, ועיניו רק לרווח. אחד הפועלים נהנה לראות את בעלי החיים מתענים לפני מותם. פועל זקן מוכן לעשות כל עבודה, ובלבד שירגיש נחוץ. אחר עושה את ההכרחי כדי להתפרנס. נדמה שהעבודה במקום מושכת אליה בעיקר אנשים מעוותים רוחנית. עניי הסביבה מתחננים לקבל בשר חיות מתות, שנפסל ליצור. הטבע המפואר הולך ומזדהם. מפעלים ליצור המבורגרים מתרחבים בסביבה, והדרישה לבשר הולכת וגדלה.

לפרות הנואשות נמאס. אדגר מבחין כי התנהלותן השגרתית משתבשת, ובאקט של מחאה אחדות מהן נוטלות את גורלן בידיהן. באחרית דבר מעניינת מוצא רון דהן בהיבט זה מקבילות בין ספרה של אנה פאולה מאיה לסיפורו של שלום עליכם, "ספר הכפרות", שבו התרנגולות, שהשלימו עם גורלן כמאכל, מתקוממות נגד מנהג הכפרות.

סוגית אכילת הבשר מעוררת דיונים סוערי רגשות. אפשר לטעון כי בעלי חיים אוכלים בעלי חיים, ובני האדם אינם יוצאים מכלל זה; ואפשר לטעון את ההפך, שהרי ניתנו לבני האדם אפשרות הבחירה והיכולת לייצר מזון אחר. יש המשווים את תעשית הבשר למחנות ריכוז, ויש הרואים בה כורח. יש הטוענים שבעלי חיים אינם סובלים כבני אדם, ויש הגורסים כי דין אחד לכולם. כך או כך, למעט יחידים, איש אינו רוצה להיות זה שמחזיק בפטיש, והמסקנה אליה מוליכה הסופרת חד-משמעית: "אנשים שאוכלים יש בשפע, והם אוכלים ולעולם לא שבעים. כולם אנשי דם, אלה שהורגים ואלה שאוכלים. איש אינו חף מפשע".

"על פרות ואנשים" הוא ספר ברוטלי בזכות ישירותו, ולמרות, ואולי בגלל, שפתו היבשה. הוא ממוקד מטרה, אבל נקרא רוב הזמן כפרוזה ולא כמניפסט. הסופרת קיבצה אל תוך הספר הצנום מספר סיפורי חיים בלתי שגרתיים ומספר דמויות, המאופינות בבהירות באמצעות קוים בודדים ומדויקים, והתוצאה קריאה מאוד ומצמררת.

De Gados e Homens – Ana Paula Maia

תשע נשמות

2020 (2013)

תרגום מפורטוגזית: מיכל שליו

כותרת משנה: ביוגרפיה של ידידות

עמוס עוז ונורית גרץ היו ידידים קרובים במשך למעלה מארבעה עשורים. תחילת היכרותם בבקשתה של נורית, סטודנטית לתואר שני, להפגש עם הסופר, שהיה מושא התזה שלה. הוא אמנם ניסה לפטור את עצמו בטענה שהכל כתוב בספרים ובמאמרים, אבל לאחר שהתעקשה נפגשו. מה שהחל כמפגש של סופר מוכר עם סטודנטית מעריצה, הפך לידידות אמיצה ופוריה. אי שם במהלך השנים השתעשע עמוס ברעיון להפקיד בידי נורית את כתיבת הביוגרפיה שלו, וכששבו לדבר בנושא ברצינות בימים בהם כבר חלה בסרטן, ממנו לא יחלים, ביקש שלא תהיה זו ביוגרפיה מחניפה, ושלא תתפרסם בחייו. כפי שניתן לצפות ממי שכתבה שלוש ביוגרפיות יחודיות – "אל מה שנמוג" אודות אמה דבורה גרץ, "על דעת עצמו" אודות בעלה עמוס קינן, ו"ים ביני לבינך" אודות רחל המשוררת – גם "מה שאבד בזמן" אינו ביוגרפיה במובן היבש של המילה. כמו קודמיו, הספר הוא פסיפס של פרקי חיים משולבים בקטעי הגות, וכמובן ביצירתו של עוז ששיקפה במידה רבה את חייו ואת תפיסתו את עצמו ואת עולמו.

"מה שאבד בזמן" הוא סיפור אינטימי וציבורי גם יחד. נורית גרץ מכניסה את הקוראים אל תוך הידידות בין משפחתה למשפחתו של עוז, מספרת על שיחות הטלפון הקבועות בינה ובין הסופר בכל יום ראשון בבוקר, מנהג שהוא הקפיד עליו, כפי שהקפיד על מועדים קבועים לשיחותיו עם ידידים נוספים. היא מצטטת פתקאות שכתב וקטעי שיחות, בנושאים אישיים ובעניני ספרות. הקוראים מוזמנים אל הדשא של משפחת עוז בחולדה, ואל ביתה של משפחת קינן-גרץ במוצא, אל תמונות מחיי הילדים, ולהבדיל אל ערש הדווי של "עמוס שלי", כפי שהיא מכנה את עמוס קינן, ושל עמוס נשוא הספר.

מן הפרקים הנפרדים, שכל אחד מהם מגובש סביב נושא מסוים, וכל אחד מהם מעוטר בפתיחתו בציטוטים מדברי השניים או מדברי אחרים אודות עוז האיש ויצירתו, מתגבשת דמותו של הסופר, השונה להפתיע מתדמיתו המוכרת. עוז הציבורי, הגבר הנאה, הבטוח בעצמו, החתום על ספרים מצליחים ומעוטר פרסים בינלאומיים, מתואר בספר כמי שמעולם לא התאושש מהתאבדותה של אמו, ארוע טראומטי שהותיר אותו מצולק ומעורער לתמיד. באחד משיאי הספר הוא אומר: "זהו, אמרתי את זה פעם אחת, יותר לא תשמעי את זה ממני. תעשי מזה מה שאת רוצה. נתתי לך מפתח. אני תמיד הרגשתי אשם, אני גם עכשו מרגיש אשם, שאם הייתי ילד טוב זה לא היה קורה, אם הייתי ראוי לאהבה זה לא היה קורה וזה לא היה יכול לקרות. שום אמא לא עושה דבר כזה לילד אלא אם כן היא לא אוהבת אותו […] אני מבקש ממך שתכתבי, תכתבי עם הפנים למשפחה שלי. תספרי להם שהלכתי בעולם כמעט שמונים שנה וכל הזמן חיפשתי אישור שאני שווה משהו, בגלל שבגיל שתים-עשרה טרקו לי את הדלת בפנים, ובעצם הבנתי שהטריקה הזאת אומרת אתה לא שווה כלום, לא בתור אדם ולא בתור גבר, אתה לא שווה כלום, אתה לא שווה כלום בעיני נשים ואתה לא שווה כלום בעיני אף אחד. ותגידי להם שבעצם רק בגלל זה לא רציתי לאמלל אף אדם בעולם ולא הצלחתי, כן אמללתי". את ההקפדה על שיחות הטלפון הקבועות מייחסת הכותבת לאותו גורם ראשוני, למחויבות להשאר נאמן, לא לעזוב איש, לא לגרום אכזבה.

בשל אותה צלקת, עוז היה מיוסר בשל עוול שגרם לכאורה למי שהיתה חברתו לפני שנישא לנילי. בשנותיו האחרונות הצליחה האסיסטנטית שלו לאתר את האשה, וניתנה לו ההזדמנות להתנצל ולפרוק את המשא שרבץ עליו. למרבה ההפתעה – ואולי לא, שהרי זו דרכו של זכרון להשתנות ולהתקבע – אותה אשה סיפרה סיפור שונה לחלוטין אודות יחסיהם. כמו ב"על דעת עצמו" וב"אל מה שנמוג", הזכרון ותעתועיו והשפעותיו על ההווה הם מנושאי הכתיבה.

נורית גרץ היא פרופסור אמריטה לספרות ולקולנוע, ובאופן טבעי התיחסותה למכלול יצירתו של עוז משתלבת בספר. כמי שקוראת כל ספר בנפרד, ואינה נותנת דעתה על הזרימה מספר לספר, מצאתי עצמי מרותקת אל אופן הקריאה המכליל של גרץ, והתעורר בי רצון לשוב אל הספרים שקראתי (ולקרוא לראשונה את אלה שעדיין לא קראתי), תחת ההנחיה שלה, כפי שהיא באה כאן לידי ביטוי, ולמצוא בספרים פנים שלא הייתי מודעת להם.  

למרות שהספר נכתב באהבה ובהערצה לא נעדרת ממנו ביקורת על הספרים הפחות טובים של עוז, אי שם באמצע הדרך מן החשכה והתנים של ספרים כמו "מיכאל שלי" אל תדר אחר, של רחמים וחסד וחמלה, ששיאו ב"סיפור על אהבה וחושך". החשיפה הכנה של נורית גרץ מרגשת, אבל חשתי אי נוחות בפרק הארוך המתאר את מאבקו של עוז בסרטן. ייאמר לזכותה של הסופרת שלא הסתירה את "טרחנותה" שלה, ואף הודתה שלראשונה בהיכרותם עמוס עוז כעס עליה כשלחצה עליו לכתוב כדרך להרפא. תיאורי המחלה אמנם נוגעים ללב, והפירוט הדקדקני שלהם ממחיש את הכאב ואת חוסר האונים, אבל יש בהם לטעמי ניחוח מורבידי ומציצני. מכל מקום, בספר מרגש ומרובה שיאים זה, תחושת אי הנוחות בטלה בשישים.

"מה שאבד בזמן" הוא ספר מקורי, חכם ומרגש, כתוב ביד אמן, ומומלץ מאוד.

 

דביר

2020

"אנדריאה" מתרחש בשתי נקודות זמן במרחק כשלושים שנה זו מזו. בארץ-ישראל, בשנות מלחמת העולם השניה, נקשרת נפשו של הנער יואב בזו של אנדריאה, צייר ושבוי מלחמה איטלקי. במילנו, אחרי מלחמת יום הכיפורים, יואב, כעת איש הסוכנות היהודית המתעתד להרצות בפני צעירים יהודים, רואה באקראי שלט המכריז "גלריה אנדריאה סבסטיו", ותוהה אם מדובר באותו האיש, ואם תנתן לו סוף סוף האפשרות לסגור מעגל ולקבל תשובה על שאלה המציקה לו כבר עשורים.

מרדכי בר-און, היסטוריון יליד 1928, עיגן את הסיפור בנוף ילדותו. יואב, כמוהו, הוא בן לאם גיורת, שילדותו עוברת עליו במושבה ראשון לציון. יחד עם יואב אנו משוטטים ברחובות המושבה, בבית הספר, בחנויות ובבתי הקפה, ובעיקר בטבע בתוכו היא שרויה. יואב מצטרף לתנועת נוער, מתוודע לתורתו של מארקס, מתחבט בשאלות מוסריות שמציבה התנועה, וחווה אהבה ראשונה. כחובב אמנות הוא מוצא לשון משותפת עם אנדריאה, והשניים מרבים לשוטט בסביבה כדי לספק לאיטלקי הזדמנויות לצייר. אמו של יואב, שבעלה נטש אותה לטובת אשה אחרת, מספקת לנער קן תומך, ומקבלת בברכה את חברו, למרות שפורמלית הוא נמנה עם מחנה האויב. אל החבורה נספחת ניצה, המבוגרת מיואב בשנתים, ידידתו של אחיו הבכור הנלחם כעת באירופה.

בתום המלחמה, כשאנדריאה חוזר אל אשתו קלאודיה, גם ניצה עוזבת את המושבה. יואב נותר עם כמה שאלות פתוחות באשר ליחסים בינו ובינם, וביניהם לבין עצמם. כאמור, שלושים שנה אחר-כך ניתנת לו ההזדמנות לקבל תשובות.

"אנדריאה", כפי שנכתב על הכריכה, הוא סיפור חניכה, וההיבטים ההיסטוריים שלו מעוררי ענין. מרדכי בר-און כותב בפשטות, מתאר יפה את רגשותיו של גיבורו, נותן מקום נרחב לטבע ולאמנות, ומאיר דילמות שהעסיקו את יואב ואת בני תקופתו.

 

תשע נשמות

2020

 

הערה בשוליים: ארד אינו מחליד

"קדחת הזכוכית" הוא סיפורה של אובססיה. ג'וני סלייד הוא אספן זכוכית להוט. כשהמגזין "זכוכית עתיקה" מבשר שהתגלתה טאצה (צלחת הגשה על רגל) עתיקה, הוא, וכמוהו קהילת האספנים, חייב להניח עליה יד. התשוקה הזו נתקלת במכשול רציני, כשהאדם שבישר על התגלית בחר לא לחשוף פרטים על מקומה ועל בעליה, וסיפק רק תמונות שהרקע שלהן טושטש. אובססיה, כך מתברר, אינה מכירה במכשולים.

כשג'וני, הרווק המושבע, יוצא בעקבות הרמזים, הוא פוגש בקלודיה, ומפתח אובססיה גם כלפיה. האם יוכל להשיג גם את האשה וגם את הטאצה? כך הוא מתאר את הדילמה ואת מעמקי נפשו של אחוז דיבוק: "הצד הטוב שבי – גם אם מתוך מבחר דל למדי של צדדים – רצה את קלודיה ושכל הזכוכית בעולם תלך לעזאזל. הצד הרע שבי רצה את הטאצה, תוך העדפה לקבל גם וגם. אבל לצד הרע ביותר לא היה אכפת אם אשיג את הטאצה או לא, כל עוד אף אחד אחר לא יניח עליה יד".

אובססיה מעלה על הדעת את התסיסה המתפקעת מרגשות ואת אובדן השליטה נוסח שטפן צווייג, אבל זו שב"קדחת הזכוכית" שונה, מינורית כלפי חוץ, אפופה הומור בריטי דק. היא מובילה את ג'וני אל סכנות, והופכת אותו לבלש לא מבריק במיוחד, אבל ערמומי וממוקד מטרה. אפילו רתיעתו הבלתי נשלטת מגופות – ואלה מצטברות ללא הרף – לא עוצרת אותו.

הנוף משחק בספר תפקיד מרכזי בעיצוב אוירה והלכי רוח, והאברד מיטיב לתאר אותו באמצעות קולות ודממה, מראות וחשכה, תחושות וריחות. בחרתי באקראי קטע אחד להמחשה: "נסענו במהירות קבועה, דוחקים גליל אויר לח אל תוך המנהרה שלפנינו ושואבים מאחורינו אויר אחר, מת באותה מידה. שום דבר אחר לא זז, אבל ראיתי נצנוץ של מים מבעד לגזעי העצים הצפופים משמאלי. עד מהרה התפרדו העצים לגמרי, והגענו אל זרוע ארוכה של מים שטוחים, כבדים וחסרי תנועה בין העצים התלויים מעליהם. ריח המלח שלט בכל, אבל המים הזכירו ים בערך כמו בית מרחץ עירוני לקראת סגירה".

למרות האימה, ולמרות קור הרוח המקפיא המתלווה לדיבוק, הספר נעים מאוד לקריאה. הוא שופע הומור ואבחנות חברתיות מעניינות, כתוב בשטף, מותח במינון מוצלח, ומתורגם כהלכה. האיור של שרית עברני על העטיפה נאה והולם את רוחו של הספר.

מומלץ בהחלט.

 

A Hive of Glass – P.M. Hubbard

תשע נשמות והכורסא

2020 (1965)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

ב-11 בספטמבר 1973 השתלטה החונטה הצבאית בראשותו של אוגוסטו פינושה על השלטון בצי'לה. הנשיא סלוודור איינדה נרצח, זכויות הפרט הושעו, פעילויות שלא עלו בקנה אחד עם עמדות השליטים הופסקו בכוח, מתנגדי משטר עונו ונרצחו או נעלמו, וצ'ילה שקעה אל תוך דיקטטורה למשך כשש-עשרה שנים. הבמאי מיגל ליטין, שהיה פעיל בתנועת ההתנגדות, נאלץ לגלות מארצו זמן קצר לאחר עלייתו של פינושה. ב-1985 החליט לשוב לצ'ילה במסווה כדי לתעד את המתרחש במדינה. גבריאל גרסיה מארקס סבר שגם הסיפור שמאחורי התיעוד ראוי להשמע, ברוח דבריו של ליטין לפיהם, "אין זה המעשה ההרואי ביותר של חיי, אך הוא המעשה הראוי ביותר שעשיתי". הוא קיים ראיונות ארוכים עם ליטין, וערך אותם בספר זה.

הספר כתוב כמונולוג בגוף ראשון, והוא מספר את חוויותיו של ליטין על הרקע של המקום ושל התקופה. בהיבט האישי הוא מתאר את הסיפור המורכב שרקם יחד עם שותפיו כדי לאפשר את כניסתו לצ'ילה במסווה, ואת השינוי החזותי והמנטלי שנאלץ לאמץ כדי להסתובב בבטחה יחסית במקום בו נאסר עליו להיות. עד כמה היה השינוי עמוק ניתן ללמוד מאפיזודות כמו זו שבה זיהה ברחוב את החותנת שלו, ונעץ בה מבט שהיה אמור להבהיר לה שעליה להתעלם ממנה. היא לא זיהתה אותו כלל, והרגע לא נחקק בזכרונה. רגע מיוחד התרחש כשפגש את אמו. למרות שהחליט לא להפגש אתה, כדי לא לסכן את שניהם, איכשהו נוצר מצב שבו הוא ואחד מהאנשים שאתו מצאו עצמם אחרי שעות העוצר בכפר בו התגוררה (חברו היה בטוח שליטין תמרן אותם במתכוון למצב זה, אבל ליטין מכחיש), והחליטו להעביר אצלה את הלילה. בבית אמו צפתה לו הפתעה מרגשת: לאחר שגלה מצי'לה, אמו שכרה אדריכל ששחזר בביתה את חדר העבודה של בנה, ממש כפי שנשאר כשהבן נאלץ לעזוב.

בהיבט התקופתי ליטין מתאר כמה מן התופעות שאפיינו את צ'ילה באותה שנה. הוא מודה שחש מבוכה כשראה את סנטיאגו הזוהרת והנקיה, בעוד הוא זכר אותה חרבה ומוזנחת. המשטר הקפיד לשמור על חזות מעוררת כבוד, אבל מאחורי הנס הכלכלי של צ'ילה הסתתרו עוני קשה ואומללות. על גדות הנהר מאפוצ'ו, שבימיו הראשונים של השלטון נשאו מימיו גופות שהושחתו, התגודדו המונים שנאבקו עם הכלבים על שאריות מזון שהגיעו עם הזרם משווקים עממיים. ליטין מספר על הלכי הרוחות בצ'ילה, על הפולחן המתמשך סביב קברו של איינדה ובביתו של נרודה, כמעין מחאה נגד שלטון פינושה. הוא מספר על העוצר בלילות, על הפחד ממרגלים, ועל נסיונות ליצור קשר עם חבריו מתנועת ההתנגדות ועם אנשים שהסכימו לחשוף את המתרחש בצמרת.

סיפור המסווה של ליטין היה קולנועי – יחד עם פעילה צ'יליאנית הוא ניהל צוות צילום, שהכין, לכאורה, סרט פרסומת לבושם. בו זמנית נכנסו לצ'ילה באופן חוקי שלושה צוותים אירופאים נוספים, כל אחד למשימה פורמלית שונה, ואף אחד מהם לא ידע שליטין הוא שמנהל אותם בפועל. הצוות האיטלקי זכה באישור לצלם בתוך ארמון הנשיאות, וליטין, באקט הרואי או פזיז, הצטרף אליו כעוזר תאורה. בשלב זה של השהיה בצ'ילה כבר היתה לו הרגשה שמתהדקת סביבו טבעת מחנק הרת סכנות, ולאחר הצילומים בארמון נאלץ לשוב לגלותו. התוצר של המסע היה הסרט התיעודי בן ארבע השעות Acta General de Chile.

"עלילותיו של מיגל ליטין מוסווה בצ'ילה" הוא שיתוף פעולה של שני יוצרים דעתניים ורהוטים, והספר מרתק ומרחיב אופקים.

La Aventura de Miguel Littin Clandestino en Chile – Gabriel Garcia Maŕquez

כנרת

1988 (1986)

תרגום מספרדית: יורם ברונובסקי

קלקלנים קלים בהמשך הסקירה (אם כי ניתן לנחשם עוד בטרם הם נחשפים במהלך הסיפור)

לפני כשנתים, כשכתבתי על ספרו של שטפן צווייג, "לילה מופלא", התיחסתי לסיפור "מכתבה של אלמונית", הכלול בו, כאל הסיפור הפחות משכנע בקובץ. כעת, לאחר שקראתי אותו בתרגומו החדש, אני מתלבטת בין לא משכנע למכעיס, ומתיחסת בכך אל המספרת, לאו דווקא אל הסיפור. כך או כך, הוא כתוב בכשרונו הניכר והמוכר של צווייג, ובין אם לבו יצא אל האלמונית או אם הסתייג ממנה כמוני, הוא נתן לה קול צלול ורהוט.

סופר מקבל ביום הולדתו הארבעים ואחד מכתב ארוך, הנפתח במלים "ילדי מת אתמול". מכאן ואילך מגוללת האלמונית את סיפור חייה, שעמד כולו בסימן אהבתה לסופר. צווייג, שהרבה לכתוב על התמכרויות ועל קבעונות, מספר גם כאן סיפור כזה מפיה של האשה. מאז עבר הסופר לגור בדירה הסמוכה לדירתה, כשהיא ילדה בודדה בת שלוש-עשרה והוא צעיר עטור הצלחה המבוגר ממנה בשתים-עשרה שנים, הוא הפך למוקד קיומה. אדישותו כלפיה לא שינתה את רגשותיה, מעבר לעיר אחרת בעקבות נישואי אמה לא קטע את אהבתה, חיזורים של גברים ראויים לאהבה אפילו לא שרטו את התמסרותה. החלומות שרקמה סביבו פרנסו את ימיה ואת לילותיה, וכשמבטו נח עליה נחתם גורלה: "מרגע זה, כשחשתי את המבט הרך והענוג הזה, כבר הייתי כולי שלך" (ובתרגום הקודם של צבי ארד, הנאה והיאה אף הוא: "מרגע שהרגשתי במבטך הרך, הענוג, הייתי מכורה לך").

ההתמכרות והלהט של האלמונית סוחפים ונכנסים אל הלב, ובכל זאת מצאתי את הסיפור מכעיס, ואולי יש לדייק ולומר שהכותבת מכעיסה. קשה לקבל את הסיטואציה שבה, בעוד גופת הילד מונחת לידה, האם מתישבת לכתוב וידוי אהבה. נדמה כי כל משמעותו בעיניה היתה כרוכה בסופר, ומשעה שמת היא מתאבלת בעיקר על אובדן החוט שקישר לכאורה בינה ובין מושא תשוקתה. גם המחיקה המוחלטת שלה את עצמה והאלהתו של הנמען, למרות מגרעותיו, בלתי נעימה לקריאה. כך, לדוגמא, כשנוצר ביניהם בעבר קשר קצר-ימים, והוא לא עמד בהבטחתו לשמור עליו, תגובתה היא "אינני מאשימה אותך, אני אוהבת אותך כמו שאתה, חם לב ושכחן, מתמסר ולא נאמן".

כך, מן הסתם, נראית אובססיה, והלא היא לבו של הסיפור, וגיבורה מכעיסה אינה פגם ספרותי. לשטפן צווייג יש לעתים נטיה להגזים ברגשנות, אבל כאן, למרות עוצמת הרגש, הכתיבה מצליחה להשאר מאופקת יחסית, ובכך היא דווקא מקבלת משנה כוח.

הראל קין, שתרגם את הנובלות הקודמות של צווייג שראו אור בשנים האחרונות, העניק גם הפעם לבוש עברי נאה והולם ליצירה, והספר מעורר רגש ומומלץ.

Brief einer Unbekannten – Stefan Zweig

תשע נשמות

2020 (1922)

תרגום מגרמנית: הראל קין

"סיד" מכיל שלוש נובלות, שכל אחת נבדלת לעצמה, אך חוטים דקים מקשרים ביניהן. סיד משחק תפקיד בשלושתן, מכסה ומרפא או מכשיל; נפילת חומת ברלין, תעודת אזרח ותיק והמחזה "חשמלית ושמה תשוקה" משתלבים ברקע, ויוצרים ביניהן קשר סמוי; ויותר מכל – סודות רוחשים בסתר, מתחבטים בין הסתרה לשיתוף, וטראומה מעוררת מערבולת של רגשות לאורך תקופה ארוכה.

הנובלה הנושאת את שם הספר היא, בעיני, הטובה מבין השלוש. העלילה מסופרת דרך מחשבותיו של לָצי, ברזלן לשעבר, הנאלץ לבלות לילה בחברת גופתה של אסתר, דודתה של אשתו. לצי הוא ניצול שואה, שמצא אהבה במחנות המוות, ושם גם איבד אותה. בארץ נישא לאנה, ניצולת שואה אף היא, שלא הצליחה לשקם את נפשה הפגועה. חיי המשפחה המורחבת, הכוללת את אמה של אנה, את דודותיה, ואת שני הילדים שנולדו לזוג, עמדו בצל טראומת השואה. אנה אושפזה שוב ושוב במחלקות פסיכיאטריות, אמה לא הצליחה להרפות מאחיזתה בה, דודתה כיסתה על סוד שהיה מביש בעיניה, ולצי הפך תוקפני וחסר מנוחה. הנובלה נעה בין הווה לעבר, ומיטיבה לבטא את מצוקת המשפחה כולה.

"וחג לה שמח" אף היא נובלה עוצמתית. חנה, בהגיעה לגיל ששים ותשע, מתקשה להתמודד עם הפער שבין גילה הכרונולוגי לתחושתה הפנימית. היא אשה פעילה, מעסיקה את עצמה בפרויקטים שונים, אבל בתוכה היא מרירה ומתוסכלת. התחושה הקשה ביום ההולדת גורמת לה לאבד לרגע את הרסן העצמי, ובעקבות כך מזדמן לה מפגש יוצא דופן, שאליו היא מתמכרת בחוסר זהירות, במין עווית אחרונה של השתטות נעורים. חנה היא דמות אמינה מאוד, והנובלה מבטאת בחיוניות רבה את אישיותה ואת מהלכיה.

לעומת שתי אלה, "זכרון סמוי" היא בעיני בלתי משכנעת. אליה חוותה בצעירותה תקיפה, והניחה לטראומה לעצב את חייה. היא הרסה במו ידיה את נישואיה, אמללה את בתה היחידה, ועשרות שנים אחר כך עדיין לא הצליחה, ולדעתי לא באמת נסתה, להתגבר. חשתי הזדהות עם בתה, כשזו התלוננה על ההתקרבנות של אמה, ולא מצאתי בעלילה שום צידוק לבחירות שאליה עשתה בחייה. אני לא מפקפקת באפשרות התכנותה של אשה כמו אליה, אבל הסיפור, לדעתי, היה צריך לחפור יותר לעומק אל הלמה. הסיום של הנובלה היה צפוי מאוד ולכן מאכזב.  

אסתי ג' חיים כותבת בכשרון ובאמפתיה, ובשל שתי הנובלות המצוינות אני ממליצה על הספר.

 

אחוזת בית

2020