קטגוריה: ספרים מומלצים

שם מלא: סיפורו של ניצול שנסחף עשרה ימים בים על גבי רפסודה, בלי מזון ובלי מים, היה לגיבור לאומי וזכה לנשיקות פיהן של מלכות היופי והתעשר בזכות הפרסום, ואחר כך הוקע על ידי הממשלה ונשכח לעד

"סיפורו של ניצול" ראה אור לראשונה בהמשכים ב-1955 בעתון אל אספקטדור בבוגוטה. לואיס אלחנדרו ולסקו הגיע אל מערכת העתון, בו עבד גבריאל גרסיה מארקס, והציע למכור את סיפורו. מכיוון שהסיפור – הישרדותו על רפסודה בלב ים במשך עשרה ימים – כבר פורסם, העורך מצא לנכון לדחות את ההצעה, אבל בהשראה של רגע חזר בו. הכתיבה הוטלה על מארקס, והלה מצא עצמו מרותק לפרשה, הן בשל כושרו הסיפורי של המלח, והן משום שבשיחותיו אתו נחשפו פרטים חשובים שלא פורסמו קודם לכן. הסיפור פורסם בעתון בגוף ראשון תחת שמו של ולסקו, וב-1970 ראה אור כספר תחת שמו של מארקס.

בפברואר 1955, אחרי שהות של חודשים רבים בארצות הברית לצורך שיפוצים, יצאה משחתת חיל הים של קולומביה לדרכה חזרה הביתה. במרחק של שעתים מן החוף נסחפו מספר מלחים מן הסיפון. כולם למעט ולסקו טבעו. התמזל מזלו של ולסקו והוא הצליח לעלות על רפסודה, שאולי נסחפה מן המשחתת ואולי הושלכה במתכוון כדי לאסוף ניצולים. איתרע מזלו והרפסודה לא היתה מצוידת באמצעי הישרדות כלשהם למעט משוטים, ששניים מהם נעלמו כשהרפסודה התהפכה, ואחד מהם נשבר בלסתותיו של כריש. במשך עשרה ימים נסחף ולסקו ללא שליטה תחת שמש קופחת, בלי מים לשתיה, כשהמזון היחיד שבא אל פיו היה נגיסה מדג שתפס בקושי ונגיסה משחף שלכד. ביום העשירי, כשהחוף נגלה לעיניו, קפץ למים ושחה אליו בשארית כוחותיו. האיש, שמותו נחשב וודאי, ותפילות אשכבה כבר נאמרו לכבודו, שב אל החיים.

הסיפור הרשמי טען שמזג אויר סוער גרם לנפילתם של המלחים אל המים. המציאות היתה שונה: המשחתת, שלא היתה אמורה לשאת מטען אזרחי, נשאה מטען עודף של סחורות מוברחות. המטען, שלא נקשר כיאות, היטה את הספינה על צדה, ובכך גרם לנפילה, ואחר-כך מנע מן המשחתת לתמרן כדי להצילם. יתרה מזו, המשחתת לא היתה מצוידת כנדרש בסירות הצלה מאובזרות. את המציאות הזו ביקש המשטר הדיקטטורי בקולומביה להסתיר, אבל הסיפור המשותף של ולסקו ושל מארקס חשף אותה. התגובה היתה מיידית: ולסקו סולק מן הצי, העתון צונזר ואחר כך נסגר, ומארקס יצא לגלות בפריז.

"אף פעם לא עלה בדעתי שאדם יכול הפוך לגיבור בגלל שהעביר עשרה ימים על רפסודה ועמד ברעב ובצמא. לי לא היתה ברירה אחרת", כך אומר ולסקו, אבל גם אם אין כאן גבורה, תושיה וקור רוח בהחלט ישנם. ולסקו מספר אמנם בכנות על פחדים – מהחושך, מהשמש, מכרישים, מאיבוד השפיות – אבל בתושיתו עשה את המיטב כפי שלמד והוכשר. מכיוון ששמר רוב הזמן על צלילות, הוא מסוגל לשחזר את קורותיו יום אחר יום, לתאר את רגשותיו, את תקוותיו וגם את יאושו, ולהעלות במלים את מראה הים האינסופי על גווניו ועל חיותו.

בחינניות רבה חותם מארקס את המבוא לספר במלים הללו: "הוא נראה לי ראוי בהחלט לפרסום, אבל לא לגמרי ברור לי מה הטעם בכך. מדכא אותי שהמו"לים אינם מתעניינים כל כך באיכותו של הטקסט אלא בשם שחתום עליו, שלצערי הרב זהה לשמו של סופר מצליח. אם הוא מתפרסם עכשו כספר זה משום שאמרתי כן בלי לחשוב הרבה, ואני אדם שאצלו מילה זאת מילה". אני, לעומתו, שמחה על הספר. הסיפור הפוליטי שסביבו מעניין, ויותר מכך סיפור ההישרדות המסופר בחיוניות רבה ובכשרון. מומלץ בהחלט.

 

Relato de un Náufrago – Gabriel Garcia Márquez

עם עובד

2020 (1955)

תרגום מספרדית: ליה נירגד

 

Mendel’s Dwarf – Simon Mawer

עם עובד

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: עתליה זילבר

ג'ק לונדון, יליד ינואר 1876, נולד לעוני ולמצוקה בסביבה שלא עודדה קריאה והשכלה. ב-1913, בן שלושים ושבע בלבד, נחשב אחד הסופרים המובילים בעולם. שכר הסופרים שקיבל היה גבוה, ספריו תורגמו לשפות רבות, והמבקרים לא חסכו בסופרלטיבים. באוגוסט אותה שנה נשרף "בית הזאב", שלונדון השקיע בו את מרצו ואת כספו וראה בו את עתידו, וחייו החלו להדרדר. בנובמבר 1916 נמצא מת בחדרו. בעבר רווחה הדעה שהתאבד, אך כיום מקובל להניח שמותו בא עליו בשל מחלת כליות ומנת יתר של מורפיום שנלקחה בטעות.

אירוינג סטון, שבאמתחתו ביוגרפיות מוצלחות רבות, ביניהן של מיכלאנג'לו, של ואן גוך ושל לינקולן, מגולל את סיפור חייו של לונדון שנה אחר שנה. הביוגרפיה המקיפה עוסקת בחייו הפרטיים של לונדון, מרחיבה על נסיבות כתיבת ספריו, וממקמת את הסיפור הפרטי על רקע התקופה. ניכר שסטון מעריך מאוד את מושא כתיבתו, הן כאדם והן כסופר פורץ דרך, אך כביוגרף אובייקטיבי הוא אינו מעלים עין מחסרונותיו, ואף מעביר תחת שבט ביקורתו אחדים מכתביו. הספר נכתב ב-1938, כשני עשורים לאחר מותו של לונדון, כשהזכרונות ממנו עדיין חיים ומגובים בעדויות של מכרים. סטון מספר רק את מה שידוע לו, וכשאינו יודע הוא מציין זאת. כשנראה לו שהעדויות אינן אמינות, הוא מסייג את הדברים באומרו כי "הרי זו דוגמא מובהקת של זכרונות שאדם מחברם לאחר מעשה". מן הסתם הרחיב מדמיונו באשר לדברים שהתרחשו בחדרי חדרים, אך הביוגרפיה עושה רושם אמין, והיא בגדר תיעוד המסופר כפרוזה. לונדון עצמו שילב בספריו פרטים ביוגרפים רבים, אולם את האוטוביוגרפיה שלו לא הספיק לכתוב. הוא תכנן לקרוא לה בשם "הספן על גבי הסוס", וסטון שאל את שמה לספרו.

על ג'ק לונדון נכתב בעקיפין בעיתונות בעודו עובר בבטן אמו. האם, פלורה ולמאן, ניסתה, כך מסופר, להתאבד, מכיוון שבן זוגה, ויליאם צ'אני, סירב להנשא לה ולגדל את הילד. פלורה, אשה מלודרמטית, שהיתה ידועה כספיריטואליסטית, ילדה את הבן למרות התנגדות אביו הביולוגי, וכשהיה הילד כבן שנה נישאה לג'ון לונדון, אלמן ואב לשתי בנות. ג'ק ראה בלונדון את אביו, ואליזה, הבת הבכורה של ג'ון, הפכה לדמות המשמעותית בחייו מילדותו ועד מותו. בהיותו כבן עשרים כתב לצ'אני וביקש לדעת האם הוא אביו. צ'אני הכחיש. אירוינג סטון מייחס משמעות רבה לתכונותיו של צ'אני, שהוטמעו בגנים של ג'ק, וקבעו את מהלך חייו. צ'אני היה איש ספר, תאב ידע שאותו חלק במאמרים רבים. בנו, שכאמור לא פגש אותו, התקשה להסתגל לגורל של עבודת פרך בעבור פרוטות, ונפשו יצאה לקריאה וללימוד. "פיזית יכול לשאת בעול העבודה", כותב סטון, "אך מזגו לא הוכשר לעמל מוכני. מהיותו בן משכיל, שירש מאביו שכל פעלתני ועירני ודמיון תוסס, היתה לו העבודה כסם מוות, והוא מרד בה". הספריה היתה מקום המפלט שלו, ספרים התלוו אליו באשר הלך, ואת כל שראו עיניו נהג להעלות על הכתב. בשנים מאוחרות יותר, אחרי שהתגלגל משוד צדפות לנוודות ולחיפוש זהב, כשגמר בנפשו להיות סופר, בולמוס צבירת הידע שלו קיבל משנה תוקף: כדי להיות סופר ראוי לשמו, זקוק הוא לידיעה מעמיקה ולכשרון הכתיבה. הוא האמין כי מחשבה צלולה תביא לידי כתיבה צלולה, אך כיצד יגיע לביטוי מובהק אם השכלתו פגומה ומחשבתו מבולבלת? ואם בעלת ערך תהא מחשבתו, משמע גם כתיבתו תהא בעלת ערך. הוא האמין בעובדות ובחקירה המדעית, וכפר באמונות.

על מהלך חייו של ג'ק לונדון ניתן לקרוא ברשת, וכמובן בספר עצמו, ולא ארחיב בענין זה. מן המתואר בספר ניתן להתרשם שלונדון היה אדם יוצא דופן בנדיבות לבו – אליזה, שניהלה את כספיו, העידה כי מחצית מהכנסתו נמסרה לזולת. הוא היה אמיץ בדבקותו בסוציאליזם בתקופה בה דיעותיו היו בלתי פופולריות ("השיחות עמו שפורסמו בעיתונים היו כמין חקירה פתולוגית לגבי יצור משונה ובלתי נורמלי"), וגם בעתות של מחסור תרם  מאמרים והרצה ללא תמורה בנושא זה. שפע הכתבים שהותיר, למרות חייו הקצרים, נבע מחריצות בלתי מתפשרת. יום העבודה שלו החל השכם בבוקר, הוא קבע לעצמו מכסת מילים יומית מחמירה, ולא סטה ממנה. הוא היה הרפתקן עיקש, ששקע בחובות ודבק בתכניות פרועות למרות אינספור מעקשים, וכך התגלגל, בין השאר, לאלסקה כמחפש זהב, לקנדה כנווד, ליפן ככתב צבאי, לגיהינום של איסט אנד באנגליה במסווה, ולהוואי על סיפונה של ספינה מתפרקת בליווי צוות בלתי מקצועי (וגם בתנאי השיט הקשים בים הסוער המשיך לכתוב את מכסת המילים היומית שתוצאתה "מרטין עדן"). הוא שמר אמונים לחבריו ולמי שתמכו בו, ביניהם המינקת שלו מאמי ג'ני, אסר להשיב ריקם פניהם של מבקשי עבודה בחוותו (בשיא פעילותו העסיק למעלה ממאה עובדים, וכלכל אותם ואת בני משפחותיהם), והיה מחויב עמוקות למשפחתו, כולל אמו ההפכפכת, שלא העניקה לו אהבת אם, ואף סכסכה את חייו עם אשתו מאוחר יותר. לצד אלה, הוא לא ראה רע ביחסים מיניים מחוץ לחיי הנישואים (לונדון התחתן פעמיים), האמין בעליונות הגזע האנגלו-סכסי (אמונה שצרמה לי בשולי "פנג הלבן"), ולדברי סטון לא היה מסוגל לתאר דמות אשה שאינה ממעמד הפועלים.

ג'ק לונדון האמין כי למרות שיצר לב האדם רע מנעוריו, בכוחה של האנושות לחולל גדולות ונצורות, ועתיד מזהיר צפון לה במאה העשרים… את אמונתו באדם תרגם לחיי המעשה ואמר כי, "אינני סבור כי מפני שפסולים בעיני מומיהם של חברי, חייב אני לחדול מלאהבם". גם כשחבריו רימו אותו וניצלו אותו, הדחיק והתעלם. השריפה שאחזה ב"בית הזאב" היוותה נקודת מפנה גם מבחינה זו, ולא רק מן הבחינה הכלכלית, מכיוון שהתעורר חשד מוצק שהמבנה הוצת. אשתו כתבה מאוחר יותר שהשריפה הרגה משהו בתוכו.

אחרי שראה אור ספרו הראשון, "בנו של זאב", הביקורות יצאו מגדרן: "סופר מבטן ומלידה.. אמן כביר ועצום… נוגע בשורשיי הדברים… עדינות הרגשה וטביעת עין מהירה". סטון עומד על חשיבותו פורצת הדרך של לונדון, שהטמיע את הנעימה השכלתנית ברומן המודרני, חרג לגמרי מכתיבה סכרינית המתחנפת לקהל, ונחשב אבי הספרות הפרולטרית באמריקה. ספריו של לונדון עסקו במגוון נושאים, ביניהם סיפורי אלסקה, אבולוציה ("בטרם היות האדם") וסוציאליזם ("עקב הברזל"). למרות הערצתו הברורה לכתיבתו של לונדון, סטון סבור ש"פנג הלבן" אינו מגיע לרמתו של "קול קדומים" (דעתי הפוכה), ועל "הגברת הקטנה של הבית הגדול" הוא כותב כי זהו "ספר מלאכותי בתכלית, מאומץ ומוגזם" (וגם כאן דיעותינו חלוקות).

סיפור חייו של ג'ק לונדון ראוי לספר, ואירוינג סטון עשה מלאכה מצוינת בהעלותו אותו על הכתב. "הספן על גבי הסוס" הוא ספר מרתק על אדם מרתק, מומלץ בהחלט.

Sailor on Horseback – Irving Stone

ספרית פועלים

1943 (1938)

תרגום מאנגלית: רפאל אליעז

צ'ינגיס אייטמטוב ידוע בעיקר בזכותו של "והיום איננו כלה", סאגה מרשימה המספרת את ההיסטוריה הרחוקה והקרובה של הקזחים. ספריו האחרים שתורגמו לעברית מתרחשים אף הם בערבות העצומות של קירגיסטן, ואף כי אין הם כה רחבי היקף ומורכבים, הם מיטיבים להחיות את הטבע המקומי ולספר בפשטות סיפור אנושי שהוא עולם ומלואו.

איליאס, שגדל בבית יתומים, הוא נהג משאית תובלה, המשנע מטענים ברחבי טיאן שאן, רכס הררי במרכז אסיה. באחת מנסיעותיו, כשתקלה משביתה את המשאית, נגלית מולו אסל, צעירה עטויה במטפחת אדומה. לבו נמשך אחריה, לבה נמשך אחריו, אך הנערה כבר הובטחה לאחר. אייטמטוב, שניחן בכשרון לצמצם שפע רגשות ומידע אל משפטים ספורים, כותב מפיו של איליאס את תגובתו לשמע הידיעה על נישואיה הקרובים של אסל: "כמעט הדהרתי את המשאית לא חשוב לאן. אבל במקום לתת גז לחצתי על דוושת המצמד. המנוע החל להסתובב סיבובי סרק ופרץ בשאגה איומה", וכל התסכול והכאב, יחד עם היותו של איליאס אחד עם המשאית, מצויים במלים אלה.

האימפולסיביות של איליאס ומזגו החם קובעים את גורלו. אלה מביאים לו אושר גדול, כשהוא סוחף אליו את אסל. אבל הם גם אלה שיביאו לנפילתו, כשיתעקש בפזיזותו לבצע נסיעה מסוכנת, ותוצאותיה ידרדרו אותו ואת חייו אל משבר גדול. הכשלון המקצועי יגרום לתחושת חוסר ערך, ומשם, כבתגובת שרשרת, יתגלגל מדחי אל דחי.

הסיפור מסופר בשלושה קולות: את המסגרת מספק עיתונאי, העובר ממקום למקום באזור בעקבות עבודתו. משום היותו מאזין קשוב, וגם משום הבדידות הנלווית לחייהם של גיבורי הספר, הוא זוכה לשמוע את סיפוריהם. איליאס, אתו הוא נוסע ברכבת, מתוודה באוזניו על פרשת אהבתו לנערה במטפחת האדומה ועל החורבן שהמיט על עצמו. העיתונאי, כך מסתבר, כבר שמע את הפרק הבא בעלילה מפיו של בייטמיר, האחראי על תחזוקת כבישים, אך הוא שומר על עמדת המתבונן ואינו משתף את איליאס במה שנודע לו (ולמען האמת, אין בכך כדי לשנות דבר). קולה הישיר של אסל אינו נשמע, ככל הנראה משום היותה אשה הנדרשת להסתיר את עצמה בביישנות, אך דמותה עולה בבירור מדבריהם של האחרים, ונכונותה ללכת שוב ושוב בדרכה שלה מעוררת חיבה והזדהות.

אייטמטוב, מפי גיבוריו, מרבה בתיאורי טבע, ובהמחשות בלתי מילוליות של תחושות ורגשות. איליאס ואסל, משהחליטו לקשור את חייהם זה בזה, יושבים במשאית מול אגם איסיק קול, שסערה משתוללת מעליו, מאזינים ל"צ'ולפון", בלט קירגיזי המספר סיפור אהבה, ואין צורך ביותר מזה כדי לחוש את האי הקטן של האושר השקט בתוך המולת הרוחות והמוסיקה לאורם של ברקים לבנים לוהבים. איליאס, הנלהב מעבודתו ומן המאבק באיתני הטבע, מתאר בחיות רבה את הנסיעה במעבר דולון: "הדרך מתפתלת כמו נחש, לולאה ועוד לולאה, כל הזמן מעלה-מעלה, על פני המדרונות – אתה מטפס ממש לשמים, העננים נדרסים בגלגלי המשאית: פעם אתה נמחץ אל המושב ולא מצליח להזדקף, ופעם אתה צונח כלפי מטה ומיישר בכוח את זרועותיך כדי להנתק מההגה. וגם מזג האויר שם, במעבר ההרים, כמוהו כגמל בעל שגיונות: אם קיץ ואם חורף – דולון בז לעונות השנה – בן רגע ירד פתאם גשם זלעפות או ברד, או תסתחרר סופת שלגים פרועה כל כך, שהכל ייבלע בחשכה. כזה הוא, דולון שלנו!"

"אהובתי במטפחת האדומה" הוא סיפור קטן כתוב בכשרון גדול, כואב אך יפיפה, ומומלץ בהחלט.

Тополёк мой в красной косынке – Чыңгыз Айтматов

עם עובד

2007 (1961)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

ב-1959, אחרי מספר שנים בהן התגורר בארגנטינה, חלקן תחת שמו האמיתי, חש יוזף מנגלה שהאדמה בוערת מתחת רגליו כשהוגשה בקשה להסגירו, והחליט למצוא מקלט במדינה דרום-אמריקאית אחרת. בדרכו עצר לתקופה ממושכת בברילוצ'ה, שעל גבול ארגנטינה וצ'ילה. במקום שגשגה קהילה גרמנית, שעם חבריה נמנה בין השאר אריך פריבקה, פושע מלחמה שניהל את בית הספר המקומי. הקהילה תוכננה להעניק מקלט לראשי המשטר, אם יזדקקו לו, ותושביה גילו אהדה רבה לנאציזם גם אחרי המלחמה. לתושבי ברילוצ'ה, אלה שלא היו שותפי סוד, הציג מנגלה את עצמו כווטרינר שהיה מסוגל לטפל גם בבני אדם. הוא התעניין בנשים הרות ובילדים, ולמעשה המשיך את המחקרים שערך באושוויץ, אך למרבה המזל ללא השליטה השטנית בקורבנותיו. שמועה שנקשרה בפרשת שהותו שם מספרת שעסק בין השאר ביצור בובות. עוד על שנותיו של מנגלה בדרום-אמריקה ניתן לקרוא בספרו המומלץ של אוליביה גז "היעלמותו של יוזף מנגלה".

לוסיה פואנסו נצמדה לעובדות ההיסטוריות ולשמועות, ורקמה סיפור המתאר את התקופה שבין יציאתו של מנגלה לדרך ועד שעזב את ארגנטינה. כדי לא לנסוע לבדו בדרכים הארוכות, נצמד חוסה (הגרסה הספרדית ליוזף) אל משפחה מקומית, שהתעתדה להפעיל אכסניה בברילוצ'ה, ורותק במיוחד אל לילית, הבת האמצעית שהיתה על סף גמדות. גם אם המשפחה משכה את תשומת לבו בשל הריונה. בדרכם התארחו ללילה אצל משפחה ממוצא אינדיאני, שחייה התנהלו בצל השמדת הילידים במדינה. בברילוצ'ה התקבל מנגלה בהערצה על ידי הקהילה הגרמנית, אך בחר לקבוע את מגוריו אצל המשפחה עמה נסע, קרוב אל הילדה שהפכה מושא נסיונותיו. רק הופעתה של נורה אלדוק, מי שנראתה לו נציגת המוסד, והידיעה על לכידתו של אייכמן, גרמו לו לשחרר את המשפחה מנוכחותו השתלטנית (המשפחה עצמה לא ביקשה להשתחרר, וגם אם התעוררו בהם חשדות כלפיו, "החיים קלים יותר אם מעמידים פנים שלא רואים").

"וקולדה" הוא ספר מקפיא דם. הסופרת, מבלי להזדקק לאמירות מפורשות, מדייקת בתיאוריו של מנגלה, כפסיכופת קר מזג, נטול לחלוטין רגשות אנושיים. באחד הסרטים הדוקומנטרים על השואה שמעתי פעם "תירוץ" ליחס הבלתי אנושי כלפי היהודים במחנות. הדובר – מפקד אושוויץ, אם זכרוני אינו מטעה אותי – ראה יום יום מסות של בני אדם, והמספרים הגדולים מחקו מבחינתו את האנושיות של כל אחד מהם. למנגלה לא עמד אף "תירוץ" זה. הוא הכיר את קורבנותיו היכרות אינטימית, ובכל זאת השתמש בהם, באכזריות שקשה להעלות על הדעת, כבחיות מעבדה. מונח החרטה לא נכלל במילון שלו, ובכל מקום בו שהה המשיך בפעילותו. בקטע מצמרר בספר, אחד מרבים, הוא מקריא לילדי המשפחה את סיפור "החלילן מהמלין", המקבל משנה עוצמה כשהוא נשמע מפיו של מי שגזל ילדים וחיים לא כעונש אלא כדרך חיים.

וָקוֹלְדָה הוא שמה של בובה השייכת לבני מפוצ'ה, התושבים הילידיים של דרום ארגנטינה וצי'לה. לילית מקבלת את הבובה שחורת השיער, העשויה עץ ובד, מבת המשפחה אצלה שהו ללילה בדרכם לברילוצ'ה. בתמורה השאירה בידיה את בובת החרסינה ה"ארית" שלה. לבובות תפקיד משמעותי בעלילה, שאמנם מתמקדת במנגלה, אך נותנת ביטוי למתחים הבין גזעיים בארגנטינה ולגורלם של בני מפוצ'ה.  

לוסיה פואנסו כתבה תסריט לסרט באותו השם (ובתרגום "הרופא הגרמני"), ואף ביימה אותו.  

"וקולדה" הוא עוד דרך להתבונן ברוע ולספר את ההיסטוריה. הכתיבה של פואנסו מדויקת ונכנסת בשקט קפוא לנשמה, והספר, שאינו קל לעיכול, מומלץ בהחלט.

 

Wakolda – Lucía Puenzo

תשע נשמות

2020 (2011)

תרגום מספרדית: פרידה פרס-דניאלי

בשנות החמישים של המאה העשרים, מלאני, אשה צעירה שחלתה בשחפת כשהיתה בהריון, מרותקת למיטתה. נמנע ממנה לשחק עם התינוק, שהוא כבר בן שבעה חודשים, נמנע ממנה קשר אינטימי עם בעלה. בפתחו של הסיפור היא מקבלת בשורה טובה: הבדיקה האחרונה הראתה שהיא בדרך להבראה, ואם גם הבדיקות הבאות תהיינה שליליות היא תוכל לשוב לחיי שגרה. כדי לזרז את התהליך, מציע הרופא למלאני לעבור לשכב בסלון בשעות שבהן הוא מוצף אור שמש. סוף-סוף נמצא שימוש לשזלונג הויקטוריאני המסורבל והמכוער שקנתה בדחף של רגע ממש לפני שרותקה למיטתה. בתחושת אקסטזה נרדמת מלאני, מודעת בלי משים לשמים ולפרחים ולמוזיקה, לליטוף האויר החמים, וגופה היה בטוח סוף-סוף באושר שיבוא.

כשהיא מתעוררת, או גולשת לסיוט, או נתקפת שיתוק שינה, היא מוצאת את עצמה על אותו שזלונג, אבל קרוב לתשעים שנה לפני זמנה, בסביבה אחרת, מוקפת אנשים בלתי מוכרים לה. מדבריהם של אותם אנשים ומהתנהגותם היא מסיקה בהדרגה ששמה כעת מילי, שהיא חולת שחפת במצב קשה, ושחוותה ארוע טראומטי. בו זמנית היא מלאני ומילי, מנסה לנווט בתוך הכפילות, להבין כיצד אירעה, ולהציל את שתיהן.

ניתן לקרוא את הספר כתיאורו של סיוט מטיל אימה, שעוצמתו נובעת הן מן הבלבול שחווה מלאני והן מהקוים המקבילים בחייהן של שתי הנשים. שתיהן, כאמור, חלו בשחפת, שתיהן חוו לידה אך נמנע מהן הקשר עם ילדיהן. אבל נראה לי שיש בו יותר מסיוט גרידא, ומה שמשותף ושונה בחייהן של מלאני ומילי בא לומר אמירה משמעותית על מצב האשה. למרות שנראה כי חירותן של הנשים התרחבה עם השנים שחלפו, מלאני ומילי מתנהלות במסגרת מגבילה, מתמרנות כדי לזכות בשליטה מסוימת על חייהן, מתוסכלות מכל מה שלא ניתן לממש. מרגניטה לסקי מתיחסת לענין זה הן במה שמשתמע מן העלילה והן באמירות מפורשות כגון אלה: ברגע של חילוקי דעות בין מלאני לבעלה, היא נכנסה לנעלי האשה הקטנה והטיפשונת שהגבר שלה יודע הכי טוב, ובכל זאת המשיכה לשדלו בקסמה הנשי-ילדותי […] היא הרימה אליו את עיניה, חתלתולה שובבה אך צייתנית; כשהיא מנסה להבין את סביבתה של מילי, היא חושבת בכעס: "לו רק הייתי אחת הנשים המשכילות האלה", וטינה ישנה התעוררה בה שוב, טינה שנקברה מזמן בחיי הנישואים.

"השזלונג הויקטוריאני" כתוב בצמצום ובאיפוק, אך ממחיש היטב את הבלבול המסויט שחווה מלאני. תומר בן אהרון תרגם יפה, והספר מוסיף להדהד גם אחרי סיום קריאתו.

The Victorian Chaise-Longue – Marghanita Laski

תשע נשמות  והכורסא

2020 (1953)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

כותרת משנה: סיפור של תקווה

בשנת 1986 נורה דייויד בלומנפלד, רב רפורמי אמריקאי, בעיר העתיקה בירושלים. חולית מחבלים החליטה באותם ימים לפגוע בישראל באמצעות פגיעה בתיירים, ובלומנפלד היה הקורבן הראשון. למזלו, הכדור שנורה לעברו רק שרט את גולגולתו, והיורה השליך את האקדח והסתלק מהמקום מבלי לירות יריה נוספת. לורה בלומנפלד, בתו של דייויד, ביקשה נקמה, שתים-עשרה שנים אחרי הארוע. בשנת הנישואים הראשונה שלה התגוררה בירושלים כשליחת הוושינגטון פוסט, ואת מסעה הפרטי שילבה במחקר מקיף בפניה השונות של הנקמה. הספר מתאר את קורותיה ואת מסקנותיה באותה שנה.

עוד במסגרת לימודיה בקולג' כתבה שיר, שהסתיים במלים, "אם אתה הוא הערבי / שכיוון את נשקו עם רדת ערב / ששרט את רקתו / שהחטיא את חייו / היד הזו תמצא אותך / אני בתו". איזה אופי תלבש הנקמה? מה בכלל הניע את לורה לנקום פגיעה קלה כזו? לא היה לה מושג. באופן מעורפל ידעה שאין היא רוצה לנקוט באלימות, אך חשוב לה שהמחבל יבין שטעה, שיתנצל. כך או כך, הצורך לשים נקודה בסוף הסיפור היה חזק ממנה והשתלט על חייה. "חשתי שאני לכודה בתוך הפנטזיה שלי", היא כותבת. "כתבתי לעצמי תפקיד בסיפור שלא יכולתי לשלוט בו".

מחקרה של לורה הוביל אותה למקומות שונים על פני הגלובוס. בארצות-הברית, שם שימש בעלה כתובע, התבוננה במערכת הצדק המערבית, שניכסה לעצמה את המונופול על הנקמה, למרות הפער שבין הנקמה הסובייקטיבית לצדק האובייקטיבי. האמריקאים, לדבריה, מדברים על צדק ולא על נקמה, כי ההודאה בכך שאנו חפצים בנקמה כמוה כהודאה שנחלנו תבוסה, ושעלינו לבנות את עצמנו מחדש. מעטים הם אלה שקל להם להודות בכך, אפילו בינם לבין עצמם. באלבניה למדה את הקודקס המקומי המורכב המגדיר את מעשי הנקם. באיטליה נפגשה עם אנשי מאפיה, שלהם, לדבריהם, יש "רק חוק אחד: החוק של האינטרס האישי. המטרה היא הרס כללי. גופני ופיננסי". בסיני פגשה בדואי, שנשותיו נטשו אותו לאחר שנאסר בשל סחר בסמים, וכדי לנקום בהן פרסם שירים שהכפישו את שמן הטוב. באירן, המקיימת הלכה למעשה את הכלל "עין תחת עין", שמעה על פסקי דין ברוח זו. בארץ שוחחה עם הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק על האבחנה בין נקמה לפעולות תגמול. בפגישה עם ערבים ישראלים התעניינה בגאולת דם ובסולחה. היא נפגשה עם ויטקה קובנר, שיחד עם ניצולי שואה אחרים תכננה להרעיל את המים בגרמניה ולגרום מוות המוני, כי השואה היתה רוע קולקטיבי, ולכן גם הנקמה חייבת להיות קולקטיבית. היא ניסתה לעורר אצל בנימין ועידו נתניהו יצר של נקמה אישית במי שירה באחיהם באנטבה, אבל הבינה כי כל אדם עומד במרכז מפת הנקמה שלו, לעתים לבדו, ולעתים עם הקבוצה הרחבה שאליה הוא משתייך. את ההיבטים הדתיים והרוחניים של הנקמה חקרה באמצעות שיחות עם אנשי דת ועם מיסטיקנים. ועוד כהנה וכהנה.

גם את עצמה ואת משפחתה הניחה תחת זכוכית המגדלת של העתונאית. היא ניסתה להבין מדוע אחיה אדיש ליצר הנקמה שמפעם בה, חקרה את יחסיהם של הוריה הגרושים, ניסתה לגייס את כולם למאמץ משפחתי. בעיני, עודף העיסוק בנושאים משפחתיים אינטימיים הוא הצד החלש של הספר, וניתן היה לצמצם בו. עוד בהיבט האישי, לורה תהתה אם יצר הנקמה הרודה בה הוא תוצאה של פרשנותה את היריה, והיא יצאה לגלות כיצד פירשו אותה קורבנות אחרים של אותה החוליה. אחד ראה בה תאונה, בני משפחתו של קורבן שנהרג ראו בהתנקשות בו התגשמותה של נבואה, שלישי ביקש למצוא כאן הזדמנות להפגין את "אהוב את אויביך".

באומץ לב, או בטפשות, יצרה לורה קשר אישי עם משפחתו של היורה, עומאר אל-חאטיב, שישב באותה תקופה בכלא. היא לא הזדהתה כיהודיה, וגם לא כבתו של אביה, אלא כעתונאית, ביקרה מספר פעמים בביתם בקלנדיה, והתלוותה אליהם לכלא בנסיון לפגוש אותו. אביה התנגד למעשיה בטענה שהיא חוטאת ב"גנבת דעת", כשהיא מעלימה את זהותה, אך למרות התנגדות בני משפחתה וחבריה היא המשיכה כאחוזת דיבוק. כשרכשה את אמון המשפחה, הצליחה להבריח מכתבים אל המחבל, ולקבל תשובות שהוברחו אליה. מאוחר יותר ניסתה להתערב בהליך המשפטי בעת דיון בבקשתו לקצר את תקופת מאסרו.

כפי שניתן להבין משמו של הספר ומכותרת המשנה, לורה זכתה בסוג הנקמה שביקשה. האם מחבל אחד שהתנצל, בעקבות קשר אישי קרוב שנוצר בשל התעקשותה, הוא סיפור של תקווה? הלוואי. מכל מקום, כפי שעולה מן המחקר, הנקמה היא יצר בסיסי, המשותף באופן כזה או אחר למרבית האנושות, והוא מפעיל מעגל שוטים שקשה מאוד להחלץ ממנו.

"סליחה שיריתי בך, מר בלומנפלד" הוא ספר מושקע ומעניין, כתוב בכנות ובשטף, ומעורר מחשבה.

Revenge – Laura Blumenfeld

מודן

2004 (2002)

תרגום מאנגלית: דורית בריל-פולק

"אוגנדה", כשמו, מתרחש באפריקה, באזור אותו הקצו האומות להקמת מדינה יהודית. נסיון להקים בית לאומי בפלשתינה-א"י כשל, והעם היהודי התיישב באפריקה. תחילה הגיעו מעטים, אולם בהדרגה, ובעיקר אחרי השואה, עלה מספרם, והישוב הפך למדינה. האם היתה מדינה זו שונה מישראל המוכרת לנו? לא על פי אריה אלדד. אוגנדה היהודית שרויה במצב מתמיד של מלחמה עם המדינות שסביבה, הרואות בה נטע זר, שארית של הקולוניאליזם. אמנם היא מנצחת ואף כובשת שטחים נוספים, בעיקר במלחמת חמשת הימים, אך היא מפולגת מבפנים. הימין חולם על שיבה לציון, ובינתים נשבע לא להחזיר אף שעל. השמאל מזדהה עם טענות השחורים, וסבור כי יש להפקיד את השלטון בידיהם. ובאוגנדה זו נולד יפתח ברקאי, מי שיהיה ראש הממשלה הראשון שיורשע בדין ויישלח לכלא.

במבוא לספר, וגם בראיונות, חוזר אלדד ומדגיש כי יפתח ברקאי אינו אהוד אולמרט, אם כי הספר עוקב כמעט אחד לאחד אחרי האיש מלידה ועד ההרשעה. אמנם השמות שונו, ופה ושם גם פרטים ביוגרפים – שנת לידה מעט מאוחרת, אחות ואח במקום שלושה אחים, מותו של אריאל שרון בתאונה – אבל כל אחד ואחד מן הארועים הבולטים בקריירה של אולמרט, המקצועית והפוליטית, מצוי בספר, כמו גם ציטוטים מדויקים מדברים שנאמרו ונכתבו. למה ההכחשה? מן הסתם בשל תיאור הקשר ההדוק בין יפתח לארגוני הפשע, עד כדי הקביעה כי ארגונים אלה השתמשו בו למטרותיהם. שכן, כפי שאלדד מצהיר, פחות מעניין אותו לספר על האיש המסוים, ומטרתו בכתיבת הספר היא להראות שהפער בין השלב שבו פושע מגיע לשלטון ובין השלב שבו הפשע מגיע לשלטון אינו גדול. כשהפשע מגיע לשלטון לא יהיו סימנים גלויים לעין שיעידו על כך, לא יישמעו אזעקות רמות, אולי זה יהיה דומה מאוד למה שכבר חווינו על בשרנו. דומה מאוד – אך שונה מהותית.

קראתי את הספר במקביל לחיפוש ברשת. לא את כל הפרשות זכרתי, וגם לא את כל המעורבים, ונדרשה קצת בלשות כדי למצוא מקבילות מהמציאות לשמות שהמציא אלדד. היתה זו מנה מרוכזת של מיאוס, מן הסוג שמעוררות כותרות החדשות לעתים קרובות מדי. נמצא כאן, בין השאר, את ראשונטורס, את המעטפות, את הולילנד ועוד. נמצא גם את הרעות החולות של הפוליטיקה, אובדן האידיאולוגיה ואי הצורך לאחוז בעמדה יחידה, כי אפשר לבדוק בסקרים ברגע האמת מה משתלם יותר. הציניות שולטת, יחד עם תאוות בצע וגינוני כבוד מנופחים, יחסי הון-שלטון משחיתים כל חלקה טובה, ואינטרסנטים מוכנים לאתרג עבריינים. ללא קשר לעמדה הפוליטית הידועה של הסופר, את הפגמים הוא מוצא גם בימין וגם בשמאל. למעשה הדמות הנקיה היחידה היא של חיים אודים, הגרסה הבדויה של יוסי שריד, מי שהיה שותפו של אולמרט למאבק פרלמנטרי בפשע המאורגן בימיו הראשונים של האחרון בפוליטיקה.

למרות הנושא הכבד מאוד, אפילו אפוקליפטי, של הספר, ניכר שאלדד השתעשע בכתיבתו, בעיקר ביצירת שמות חלופיים לאישים ולארועים. שריד, כאמור, נותר בתחום ההישרדות והפך לאודים; גאולה כהן זכתה לשם נרדף, ישועה לוי; כינויו של רחבעם זאבי הפך מגנדי לטיטו; ה"שורה" היא "מעמד"; ההתנתקות מכונה השתבללות; עיתון "במחנה" הוא "בקסרקטין"; אלטלנה הומרה בשיירת נשק יבשתית; דן מרגלית נותר באזור אבני החן והיה לגדי דיאמנט. מהפך משמעותי יותר עבר על נתניהו, שהפך בספר לאשה, יעל דותן המכונה ויוי. בודדים מופיעים בספר בשמם: בן גוריון הוא ראש הממשלה הראשון, ומפלגתו היא מפא"י (מפלגת פועלי אוגנדה היהודית); שייב (אביו של אלדד) ולייבוביץ' מקיימים ויכוח פומבי שבועי, שעליו יפתח אומר, "ההצגה הכי טובה בעיר. שייב היה יותר קרוב אלי אידיאולוגית אבל לייבוביץ היה מדהים".

לגדי דיאמנט, בן דמותו של דן מרגלית, יש קול דומיננטי בספר, כמי שהיה חברו הקרוב של יפתח במשך שלושה עשורים, עד שהתנער ממנו כשהשתכנע שיש ממש בהאשמות נגדו. הוא זה שנותן ביטוי לתסכול הציבורי – "לא הייתי מסוגל לשמוע ולקרוא את הכרזות הנצחון הצוהלות שלו בשערי בית המשפט. ראש ממשלה שהורשע ונידון לשישה חודשי מאסר על תנאי באשמת התנהגות שאינה הולמת. הפרת אמונים! ראש ממשלה שאינו נאמן! מה חמור מזה? רק צהלת מקורביו על הזיכוי בדעת רוב משאר ההאשמות" – וגם לחשש שההרשעה אינה סוף פסוק: "כמה טוב היה לו יכולנו לחוש הקלה ולומר, "ניקינו את האורוות". אבל האליטות השולטות רקובות ומושחתות. אחד נפל. נבכה להולך ונמשיך בסעודה. אז תפסו את ברקאי. כמה כמוהו יש? שאכלו מפתו והאכילוהו ממתת ידם? כמה קלטות כמו של רינה [שולה זקן] הם שומרים בכספות שלהם, ליום פקודה, שבו יפקעו כבלי הריעות ויהפכו לחבלי תליה".

האם יש אפשרות לאתחל את המדינה? מן הסתם לא, אבל בגרסת אוגנדה זה מה שמציע בלית ברירה חיים אודים: "אנחנו נפנה לאומות העולם ונציע לוותר על מדינתנו באוגנדה, להחזירה לבעליה החוקיים. ותמורתה נבקש הקמת מדינת מופת בארץ ישראל. אור לגויים. תוך מתן שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה. מליוני יהודי אוגנדה היהודית – לפחות אלו מהם שירצו לפתוח דף חדש – יבואו בהמוניהם לארץ ישראל, ויכוננו משטר צדק תוך דאגה ליתום ולאלמנה, לנכה ולזקן. חלוקה שוויונית של אדמות ואמצעי יצור. ברוח נביאי ישראל ומרקס. אבל לא נחזור על שגיאות העבר. לא כל יהודי ייכנס בשערי ארץ ישראל. כל עלוקות האלפיון העליון מאוגנדה היהודית יתבקשו אחר כבוד להשאר באפריקה, או להגר לאשר יאבו בעולם. לעשירים ותאבי בצע תהא הכניסה אסורה. בשער המדינה החדשה נכתוב: לא תחמוד!" אמן!

אריה אלדד הוא כותב מוכשר, והספר מעניין מאוד וקריא מאוד. תחושת המיאוס אינה באשמתו, אלא, כמובן, באשמת המציאות. האם ספר יכול לגרום שינוי? אני בספק, ולמרות זאת מומלץ לקרוא ולהפנים, אולי בכל זאת סוג של אתחול יתאפשר.

כנרת זמורה ביתן דביר

2017

נט, איש ביון בריטי בשלהי הקריירה שלו, המחזיק באליפות בדמינגטון ליחידים במועדון בו הוא חבר, מפעיל יחידה נידחת של "המשרד". בעבודתו הוא מתקשה לתמרן מול אינטרסים סותרים וקשיים ביורוקרטיים, ובמועדון הוא מתחיל לשחק ולהפסיד מול אד, צעיר שפנה אליו בבקשה להתחרות מולו. בין השניים נרקמת חברות, למרות שאד קרוב לגילה של בתו של נט. הגבר המבוגר יותר, שכבר ראה דבר או שניים בחייו, והוא אדיש יותר או ריאליסט יותר, מאזין, משועשע משהו, להשתפכויותיו הנזעמות של ידידו הצעיר, נגד טראמפ, שבגללו ארצות הברית מתקדמת במלוא הקיטור לעבר גזענות ממסדית וניאו-פשיסטית, נגד הברקסיט המנתק את בריטניה מאירופה שהוא אוהב ומעריך, ונגד קשרי טראמפ-פוטין, שגורמים לו לסנן בכעס, "זה שידור חוזר, זה 1939 מחדש. מולוטוב וריבנטרופ, מחלקים ביניהם את העולם".

נט, המספר בגוף ראשון, מפנה את דבריו אל מי שהוא מכנה "עמיתי היקרים", וכבר מן ההתחלה ברור שהסתבך איכשהו והוא נתון לחקירה. העלילה הולכת ומסתבכת כשיוזמה של היחידה שהוא מנהל נדחית, ובעקבות כך מתפטרת העובדת הנמרצת שעמדה מאחוריה. סוכן רוסי רדום מתעורר לפתע, דמויות מעברו המקצועי של נט מגיחות מן הצללים, ושני העולמות – המקצועי והאישי – הופכים לאחד כשנוצר הרושם שאד הוא אדם שונה מכפי שהציג את עצמו, ונט ידידו נחשד במעורבות בפעילותו התמוהה.

ג'ון לה קארה, שכידוע היה איש MI6, כותב כמי שמצוי בנבכי עולם הביון אפוף הצללים, המחייב את אנשיו לדריכות מתמדת וליכולת לפענח את הפסיכולוגיה של יריביהם. מכיוון שאינו עסוק במאבק על מעמד ועל תפקיד, ומשום חיבתו לאד, הוא ער לסתירות בסיפור שאנשי הביון מספרים לעצמם, כשהם מפרשים את שרואות עיניהם. הוא נחלץ למלחמה על שמו הטוב, וביתר שאת על תום לבו של ידידו, שהוא כמעט היחיד המאמין בו.

צללים אופפים גם את העולם הפוליטי. מה באמת מתרחש מאחורי הקלעים של הארועים שבכותרות החדשות? לדמויות בספר, אלה מתוכן שמביעות עמדה, יש דעות מוצקות דומות לאלו של אד, גם אם פחות נזעמות ומדרבנות לפעולה. כשנט מעמיק בחקירתו, הוא חושף מעט מן הרחש-בחש שמתרחש בהסתר.

"איש שטח" הוא ספר עכשווי, שכל חלקיו נופלים בסופו של דבר למקומם, ומרכיבים סיפור מעניין, קצבי ומותח.

Agent Running in the Field – John le Carré

כנרת זמורה דביר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

ג'וליאן בארנס פוחד מהמוות. ספרו העיוני "אין מה לפחד" עוסק בהיבטים מגוונים של ההתמודדות עם היותנו בני תמותה, וגם חלק ניכר מן הפרוזה שלו סובב סביב ההזדקנות והתופעות הכרוכות בחיים שעתידם קצר מעברם. אחד-עשר הסיפורים שב"שולחן הלימון" מציגים דמויות בשליש האחרון של חייהן, כל אחת מהן מגיבה באופן שונה לזיקנה הבלתי נמנעת ולידיעה – הברורה או המודחקת – של המוות המתקרב.

בארנס הוא סופר מגוון מאוד. יצירתו כוללת סיפורים קצרים, רומנים – חלקם היסטוריים – וספרים הגותיים. גיוון מאפיין גם את הקובץ הזה. אחדים מן הסיפורים ממוקמים בימינו, אחרים בעבר. רובם בדויים, שניים מבוססים על דמויות אמיתיות – טורגנייב וסיבליוס – ומספרים את גרסתו של בארנס לאחריתם. מרביתם רציניים, וחלקם – כמו "דריכות", שמסופר מפיו של גבר בשנות הששים לחייו, שהופך נרגן יותר ויותר לנוכח ההפרעות של הקהל בקונצרטים – שנונים ואפילו מצחיקים.

לעומת המגוון התוכני והסגנוני, משותפת לרובם דחיסת חיים שלמים אל תוך סיפור קצר, כשנקודת המוצא היא ההווה של הזיקנה. כמה מן הדמויות מוצאות דרך להשלים עם המגבלות שנכפות עליהן, אחרות מפרפרות ובועטות. רובן מתבוננות לאחור, ומפענחות את הנתיב שהוביל אל ההווה, או תוהות עליו. בסיפור "לדעת צרפתית", אחד החביבים עלי במיוחד בספר, כותבת דיירת ב"קשישייה" לסופר על חייה, ובין השאר מתייחסת להתרפקות על העבר או לחרטה בגינו: "מה שניסיתי לומר על דפני הוא שהיא היתה מישהי שתמיד הביטה קדימה וכמעט אף פעם לא לאחור. זה בטח לא נראה לך כמו איזה מעשה גבורה, אבל אני מבטיחה לך שזה הולך ונהיה קשה יותר עם הזמן".

בסיפורי הקובץ נמצא שתי אלמנות, שמספרות זו לזו על בעליהן המתים, נאחזות בתדמית שיצרו להם, ללא קשר עם המציאות; גבר מזדקן פוצח ברומן אחרון – חלקו ממשי, חלקו מתקיים במחשבותיו – עם אשה צעירה; מהמר וגרגרן לשעבר מוצא טעם חדש לחייו בהמתנה לרווחים שיצמחו לו ממותם של מכריו; עוזרת לשעבר של רופא שיניים, שהיתה לאשתו השניה, מטפלת בו כשהוא דמנטי, ומנסה למצוא מתחת למעטה הכבד של המחלה את האיש שהכירה; גבר בראשית שנות השמונים לחייו עוזב סוף סוף את אשתו השתלטנית; ועוד.

בארנס מספר על דמויותיו בחוכמה וברגישות, ומבלי להכביר במלים רגשניות מצליח לרגש ולעורר אמפתיה. סיפורי הקובץ, כמו ספרים אחרים משלו שקראתי – "אין מה לפחד", "ללטוש עיניים לשמש", "התוכי של פלובר" ו"ארתור וג'ורג'" – מגרים למחשבה, מהנים ומומלצים.

The Lemon Table – Julian Barnes

כנרת זמורה ביתן דביר

2008 (2004)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה