קטגוריה: ספרים מומלצים

בעיר הומל – כיום בבלרוס, אז, אחרי המהפכה, ברוסיה – עומד לאזיק רויטשואניץ, חייט יהודי, מול מודעת אבל על מותו של מנהיג הפרולטריון המקומי, ומשמיע אנחה. אשה, העומדת לידו, מדווחת לשלטונות המקומיים שלמראה המודעה פרץ לאזיק בצחוק וקרא קריאות בלתי מהוגנות. באשמת פגיעה בדגל ובסמל המדינה נגזר דינו למאסר. מכאן מתגלגלת העלילה מרוסיה ועד פלסטינה, וגיבורנו המעונה מתגלגל איתה מאבסורד לאבסורד.

ברוסיה נפל לאזיק קורבן לאידאולוגיה טורפנית מבלבלת, להלשנות של אזרחים הדואגים לעורם, ולמערכת ענישה גחמנית. במדינות האחרות אליהן הוא מגיע, גורלו אינו משתפר. חסר פרוטה ורעב ללחם, הוא מוכן להשתבץ לכל מסגרת שתיקבע לו, להיות מי שירצו שיהיה. בפולין, בגרמניה, בצרפת ובאנגליה, האנשים שהוא פוגש – גולים רוסיים, ציירים, אנשי דת ואחרים – מבקשים להשתמש בו לצרכיהם, בין אם צרכים פוליטיים, בעד או נגד הקומוניזם, בין אם צרכים עסקיים, ואפילו מסיונריים. לאזיק, דברן בלתי נראה, ההופך כל פרשה אבסורדית שחווה לחלק מן הביוגרפיה המפוטפטת שלו, נוקט מדיניות של זיקית. בחושים של אדם רעב הוא מזהה בכל מצב על איזה צד של הפרוסה מרוחה חמאה, ומוכן לומר את כל מה שמבקשים אנשי שיחו לשמוע. אולי משום שהוא שלימזל, ואולי משום שביסודו הוא בכל זאת מתקשה לעשות שקר בנפשו, הוא מצליח להסתבך בכל פעם מחדש, ומניין בתי הסוהר בהם שהה מתקרב לעשרים. כשגופו הופך למפה של החבטות שספג לאורך כל דרכו, הוא מחליט ספונטנית לעלות על אניה המפליגה לפלסטינה: "מדוע אני נוסע לפלסטינה זו ולא לאמריקה ולא לקוטב החשוף? כי אני חושב שאין היהודים יודעים להכות באופן מאורגן, ועובדה זו היא לי עוד סיכוי קטן להשאר בחיים". בשלב זה, עייף וחולני, איבד אפילו את הרצון לדבר. פלסטינה, הנתונה בידי הבריטים, תאכזב אותו, כמו כל מקום אחר.

לאזיק, שלמד בנעוריו בחדר, סולד מן התלמוד ומן הפלפול המאפיין אותו, אך דיבורו עמוס סיפורי צדיקים ופרשנויות משלו. הוא מגנה את האמונה באלוהים, כמו את המאמינים בו. "כאשר בדו בני האדם את אלוהיהם באיזו ועדה נחשלת, בראו אותו, כמובן, בצלמם המופלא", הוא אומר, ומכוון הן ליהודים והן לנוצרים. אבל למרות התנערותו מן המאפיינים הקהילתיים-דתיים, הגורל היהודי הוא נקודת היחוס שלו. כך, לדוגמא, כשהוא מדבר על יציאת מצרים, הוא אומר בציניות כי אמנם היהודים שמחו לצאת, אבל "היו שנשבעו כי פרעה הוא ששמח, משום שהיהודים, כידוע לך, גורמים טרדות בלי סוף: צריך לפרוע בהם או לתלות אותם, או להאכילם חינם אין כסף בשיחות מלבבות בבתי הסוהר".

חייו הסוערים של לאזיק רויטשואניץ משקפים במידה לא קטנה את חייו של איליה ארנבורג עצמו, שהיו הפכפכים ורבי פנים. הוא היה קומוניסט מסור בתקופות מסוימות, ומתנגד בתקופות אחרות. בשנות שלטונו של סטלין תמך בו בלהט, וניצל איכשהו מגורלם המר של הסופרים היהודים ב-1952. אחרי מותו של סטלין סייע לנרדפי המשטר. ארנבורג היה אנטי ציוני וטען שהיהודים אינם עם, אבל בתקופת מלחמת העולם השניה היה חבר בוועד היהודי האנטי פשיסטי, והיה מעורב בין השאר בהצלתו של אברהם סוצקבר, ובאיסוף עדויות על השואה, שאוגדו לספר השחור. מאמרים ומחקרים נכתבו אודותיו, ודמותו נותרה שנויה במחלוקת. נתן אלתרמן נתן לכך ביטוי בדברים הביקורתיים שכתב לאחר מותו של ארנבורג. אולי היה אופורטוניסט, אולי פחדן, אולי בלתי יציב בדעותיו, ואולי כמו גיבורו ניסה להלך בין הטיפות ולהתגמש ללא הרף כדי להתאים למציאות האכזרית שסביבו.

איליה ארנבורג כתב ספר מריר, שבמרכזו מעין הרשל'ה כופר וטרגי, המנסה בתערובת של אופטימיות ויאוש למצוא לעצמו פינה של נחת בעולם שאיבד את שפיותו, אך לשווא. מומלץ.

Бурная жизнь Лазика Ройтшванеца – Илья́ Григо́рьевич Эренбу́рг

עם עובד

1986 (1928)

תרגום מרוסית: ציפורה בר

כשהיה ויקראם סת בן שבע-עשרה, בשנת 1969, עזב את בית הוריו בהודו, ועבר ללמוד בלונדון. במהלך שנות לימודיו התגורר בביתם של שאנטי, דודה של אמו, והֶני, אשתו. בשנים שאחר-כך נדד בעולם, אך הקשר ההדוק עם בני הזוג נשמר. "חיי שניים" הוא ביוגרפיה שלהם, משולבת בזכרונותיו של הסופר. תקופת חייהם של שאנטי והני חופפת את רובה של המאה העשרים (שניהם היו ילידי 1908), וסיפורם הפרטי, שהושפע עמוקות ממלחמת העולם השניה, משקף במידה רבה את קורותיהם של בני דורם.

שאנטי היה כספר הפתוח בפני הסופר, בעיקר בערוב ימיו, לאחר מותה של הני. כשויקראם העלה באוזניו את רעיון הביוגרפיה, נענה דודו ברצון, והשניים קיימו שיחות מפורטות ומתועדות, שעליהן נשען חלקו השני של הספר, המוקדש לשאנטי (החלק הראשון, הקצר מבין חמשת חלקי הספר, מתאר את מסכת היחסים בין הסופר לדודיו לאורך השנים). שאנטי, יליד הודו, היה הצעיר מבני משפחתו. הוא נולד מספר חודשים לאחר מותו של אביו, וזכה לחסותם האוהדת והתומכת של אחיו ושל דודו. המשפחה בחרה עבורו קריירה כרופא שיניים, משום שלא היה אחד כזה במשפחה, ושלחה אותו ללמוד בגרמניה. שאנטי שכר חדר בבית אמה האלמנה של הני, והפך לחלק מן המשפחה, אבל הקשר הזוגי עם הני התפתח רק שנים אחר-כך, כששניהם עברו ללונדון – תחילה הוא מסיבות מקצועיות, ואחר-כך היא מתוך כורח לאחר חילופי השלטון. הסופר מלווה את דודו בפכים הקטנים של היומיום, וגם בארועים הרי הגורל בחייו, ובהם הקרב על מונטה קאסינו בו איבד את זרועו הימנית.

לעומת שאנטי, הני היתה סגורה ומסוגרת. אנשים שהכירו אותה היכרות שטחית, סברו שהיא קרירה, מתוחה, לא מסוגלת להביע חיבה. מי שהכירו אותה מקרוב וזכו באמונה, גילו את נדיבותה השופעת ואת האופטימיות שבה החזיקה למרות התנסויותיה המרות. הני סירבה מכל וכל לספר על חייה, וכל נסיון להעלות נושאים הקשורים למשפחתה בגרמניה נתקל בשתיקה. במשך שנים רבות הסופר לא ידע שהיא יהודיה, לא משום שהתביישה בכך, אלא משום שלדבר על עולמה היה בגדר הנמנע. חלקו השלישי של הספר, המוקדש להני, מבוסס רובו ככולו על התכתבויות שלה עם חבריה אחרי המלחמה. ההתכתבויות האלה ניצלו בנס, לאחר שחמקו מעיניו של שאנטי, שאחרי מותה השמיד מסמכים ותמונות שלה, מתוך אשליה שכך ייקל עליו להתמודד עם האבל. המכתבים חושפים את גורלן של אלה ולולה, אמה ואחותה של הני, שנותרו בגרמניה, הראשונה מתה בטרזין, והשניה בבירקנאו. רובם של הכותבים שמרו על קשר עם השתיים, למרות הסיכון, ובמכתביהם הם מתייסרים בשאלה אם יכלו לעשות יותר. הם מתלבטים כיצד לנהוג בחברים שעמדו מנגד, מבדילים בין חבר יהודי ואשתו הנוצריה, שפחדו להפנות תשומת לב אל עצמם, לחברה נוצריה שדברה בזכות המשטר הנאצי. הם מקבלים בהבנה את הצטרפותו הפסיבית של אחד החברים למפלגה הנאצית, אבל לא יסלחו לו אם יתברר שהצטרף לאס-אה.

חלקו הרביעי של הספר מחבר יחדיו את שתי פרשות החיים הנפרדות. שאנטי והני נישאו רק בשנות הארבעים המוקדמות שלהם. שאנטי היה, ככל הנראה, מאוהב בהני במשך שנים רבות, אך לא היה בטוח שתשיב לו אהבה, ולא בטח בכוחו לפרנס משפחה לאחר פציעתו הקשה. הני, ככל הנראה, העריצה את אישיותו של שאנטי, וחשה כלפיו רגשי חברות ושיתוף עמוקים. למרות שכל קרוביהם ראו בהם זוג, עבר זמן ממושך לפני ששאנטי העז להציע נישואין, ואף תקופת האירוסין היתה ארוכה. הסיבות לכך תהיינה לנצח נחלתם של בני הזוג. בשל אופיים השונה, מערכת היחסים ביניהם היתה מורכבת, אבל היתה איתנה והתבססה על רגש עמוק.

בחלקו החמישי והאחרון של הספר כותב הסופר על העשור האחרון בחייו של שאנטי לאחר מותה של הני.

ויקראם סת, כפי שיודע מי שקרא את "שידוך הולם" ואת "מוזיקה שקולה", בונה את ספריו משפע עצום של פרטים קטנים. גם "חיי שניים" נבנה בדרך דומה, וצירופם של הפרטים יחדיו, בנוסף להרחבת הרקע ההיסטורי, מחייה את בני הזוג ואת נסיבות חייהם. לעומת זאת, כשהוא מחליט לגלוש לפרשנות היסטורית, הוא מפגין שטחיות, וטוב היה עושה אילו מן הזוית ההיסטורית הכללית היה מסתפק בעובדות המוצקות. במישור הפרטי, הפרשנות, או הפריזמה דרכה הוא מביט בסיפורם של דודו ודודתו, משווה לסיפור נופך חם ואישי.

"חיי שניים" הוא ספר מרגש ומרתק, הפורש את סיפורה של התקופה האלימה והכאוטית באמצעות הסיפורים האישיים והאנושיים של מי שנקלעו אל מוראותיה, נחלצו מהם בנחישות, ובנו עולם פרטי משלהם על יסודותיה האיתנים של חברות עמוקה. מומלץ בהחלט.

Two Lives – Vikram Seth

כנרת זמורה ביתן דביר

2007 (2005)

תרגום מאנגלית: דינה מרקון

רוברט, סטודנט המשוטט בניו-אינגלד כדי לחקור את הארכיטקטורה המקומית ואת שורשי משפחתו, שומע בדרכו סיפורים מוזרים על עיירה בשם אינסמאות'. השמועות מדברות על התקשרות של האיש העשיר בעיירה עם השטן, על תופעות מוזרות המתרחשות בה, ועל גורלם הבלתי ידוע של אנשים שניסו לחקור במופלא מהם. בניגוד לשכל הישר, רוברט מחליט לבלות בעיירה מספר שעות. גם בהגיעו למקום הוא מעדיף להתעלם מאזהרות ברורות, ומנסה לדובב זקן תמהוני ושיכור, אשר בניגוד לשאר התושבים מוכן לדבר עם זרים מזדמנים ולחשוף את המתרחש באינסמות'. תקלה באוטובוס היחיד היוצא מן העיירה מאלצת אותו להתאכסן במלון, שגם לגביו הוזהר, וחווה ליל בלהות.

כשרוברט מאזין לדבריו של השיכור, הוא מרגיש כי "היתה זו אל-נכון מסכת-הבלים, אך רצינותו חדורת הבלהה של הזקן המשוגע הילכה עלי אי-שקט מתגבר". כך הרגשתי גם אני בעת קריאת הספר: כוחות רשע העולים מן הים, יצורים מעוותים, קורבנות אדם, תכשיטים מכושפים – כל אלה היו בעיני "מסכת הבלים", ויחד עם זאת היה קשה להמנע מלהציץ לצדדים ולאחור, כדי לוודא שאף אחד מאלה אינו מסתתר בצללים. לא בכדי נחשב לאבקראפט לאחד מסופרי האימה המובילים, שהשפיע על סופרים שכתבו אחריו.

הסיום הבלתי צפוי של הספר הוא שיאו הרעיוני, ולפיו הקשר הגנטי, גם אם הוא קלוש, קושר לנצח בין אבותיה של שושלת לצאצאיהם, והאחרונים אינם יכולים להתנער מפשעי הראשונים. רוברט יגלה שהעבר הרחוק יחד עם הלילה שחווה מקרוב יקבעו את גורלו.

כמו שכתבתי בסקירה על "קריאתו של קת'הולו", גם כאן הייתי שמחה לאחרית דבר שתאיר את עולמו של לאבקראפט. כתחליף דפדפתי ברשת, ובין השאר למדתי כי שפתו של הסופר היתה ארכאית וגבוהה. עודד וולקשטיין עשה עבודה מצוינת בתרגומה לעברית הדורה.

הספר מומלץ לקריאה בשל מקומו בהיסטורית ספרות האימה ובשל הכתיבה המשובחת.

The Shadow Over Innsmouth – Howard Phillips Lovecraft

פרדס

2013 (1936)

תרגום מאנגלית: עודד וולקשטיין

ג'יין, אשה צעירה שזה עתה נישאה וקבלה משרה ראשונה כעובדת סוציאלית, מגלה שאין די בכוונות טובות. ההחלטות היבשות והקשות שהיא נדרשת להחליט גורמות לה תוך זמן קצר לומר, "אני לא רוצה שיהיה לי הכוח להחליט דברים כאלה". על פי חוקי החברה בתקופתה, ראשית שנות הששים, עליה לשמש אשה קישוט לבעלה, להמתין לו בשלווה בשובו מהעבודה, ולהתלות על זרועו בארועים חברתיים. על פי חוקי המקצוע בו בחרה, עליה להמנע כליל ממעורבות רגשית. היא אינה מסוגלת להשלים עם אף אחד מן החוקים האלה.

השקרים בחייה של ג'יין רבים, לאו דווקא הכרחיים. היא בוחרת ליטול גלולות למניעת הריון, וכדי להמנע מעימות עם רצונו של בעלה להקים משפחה מיד, היא מסתירה ממנו את בחירתה. היא נפגעת כשהוא מתייחס בחוסר רצון ובחוסר ענין להחלטתה לעבוד, אך מעדיפה לטאטא את תחושותיה אל מתחת לשטיח. אבל השקרים הללו, מכבידים ככל שיהיו, מחווירים בהשוואה לשקרים איתם היא מתבקשת להשלים בעבודתה. בשונה ממדינות אחרות בארצות-הברית, שהתנערו מן האאוגניקה לאחר מלחמת העולם השניה, בשל הנינוח הנאצי שהתלווה אליה, צפון קרולינה המשיכה לבצע ניתוחי עיקור להשבחת הגזע האנושי עד מחצית שנות השבעים, לכאורה בהסכמה, אך לעתים קרובות ברמיה. בידי העובדים הסוציאלים במדינה ניתן הכוח לקבוע גורלות, ולהחליט על עיקור במקרים של איי קיו נמוך, או של אפילפסיה או מחלת נפש. גם עבריינות או הפקרות, יהא מובנו של המושג אשר יהא, היוו עילה לניתוח הבלתי הפיך. במקרה (הבדוי) המתואר בספר השתמשו בכוח זה, או ניסו להשתמש בו, לגבי שתי קטינות, מבלי לטרוח לשאול לדעתן או להודיע להן על העומד להתרחש.

אייבי, אחת הקטינות, מספרת את הסיפור בגוף ראשון במשולב עם קולה של ג'יין. אייבי בת החמש-עשרה מתגוררת, יחד עם אחותה המבוגרת ממנה בשנתים, עם סבתן החולנית, ועם ויליאם, בן אחותה, פעוט בן שנתים, במבנה רעוע בחווה, ללא מים זורמים, בצפיפות ובמחסור. גם לאייבי צרור שקרים משלה, כולם נובעים מיצר הישרדות בסיסי. הבנות עמלות בעבודה קשה במטע הטבק של בעלי החווה, ולמרות אהבתן העזה לפעוט, הוא סובל מפיגור התפתחותי, ככל הנראה תוצר הסביבה, ונופל חדשות לבקרים קורבן לתאונות, הנגרמות מחוסר תשומת לב ומחוסר מודעות – שלו ושלהן – לסכנות. לטובתו, כך על פי הספר, יש להרחיק אותו מן הבית. לטובתן של הבנות, שוב על פי האות היבשה והקרה, יש למנוע מהן להכנס להריון, לא רק בגיל צעיר אלא בכלל. בין אם הכוונות של העוסקים במלאכה טובות, ולעתים אף רצויות, ובין אם הן נובעות מלב שהתקשח ומניצול לרעה של הכוח שניתן בידיהם, כשמרימים את הראש מן הנייר ומתבוננים בבני האדם בהם מדובר, הסוגיות אינן פשוטות כלל וכלל, ובכל מקרה הרמיה הכרוכה בהן נתעבת.

שתי הנשים הצעירות, השונות כל כך זו מזו, תשתפנה פעולה ותשנינה את עולמן. אייבי תצטרך ללמוד לתת אמון, למרות נסיון חייה שלימד אותה את ההפך. ג'יין תצטרך לנקוט עמדה כשתגלה את הכוחות המניעים את העבודה שהיא אמורה לבצע, ולדבוק בעמדתה שאינה רואה את לקוחותיה כמטופלים אלא כבני אדם.

דיאן צ'מברליין ביססה את ספרה על מקרים שארעו (עדויות של קורבנות העיקור ניתן לראות כאן). באחרית דבר היא כותבת שיכלה לבחור לספר על מקרי קיצון שלא ייאמנו, אבל העדיפה מקרה קרוב לנורמה – בחירה נכונה בעיני, שאינה ממזערת את מימדי העוול, אלא להפך. הספר ממוקם על רקע תקופתו, עידן של גזענות בוטה כלפי שחורי עור, ושל צמצום חייה של האשה אל בין קירות ביתה. שתי הדמויות המספרות נוקטות בסגנון פשוט וישיר, הנכנס היישר אל הלב, והשאלות העולות מן העלילה רלוונטיות גם היום בשינויים המתבקשים מחלוף העתים.

קריא מאוד, מרתק, נוגע ללב ומומלץ.

Necessary Lies – Diane Chamberlain

עם עובד

2020 (2013)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

בשעת לילה מאוחרת בערב חג המולד, כחודש אחרי שסיים לכתוב את "הסוף של אדי", חזר אדואר לואי, צעיר בן עשרים, לביתו בפריז, נושא ספרים שקיבל כמתנת חג מחבריו. בעודו ברחוב ניגש אליו בחור זר, והשיחה שהתפתחה בין השניים הובילה אותם לבילוי לילי משותף בדירתו של אדואר. מה שהצטייר תחילה כסטוץ מהנה, הפך עם שחר לשוד, שהתגלגל לאונס ברוטלי ולנסיון רצח. "היסטוריה של אלימות" מגולל את ארועי הלילה, ואת החיים בצלה הכבד של הטראומה בימים שאחריו.

לואי מספר את הסיפור בשני קולות. אחד מהם הוא קולו שלו, הפותח בנסיון הרצח, חוזר לשעות שקדמו לו ומתקדם לימים שאחריו. הוא מתאר את ההלם שחווה, את נסיונותיו למחוק כל זכר לרֵדָה, הבחור הזר, את החרדה מאיידס, את התלונה שהגיש במשטרה בלחצם של חבריו, ואת הבחירה שלו להתרחק מן העיר. למרות היחסים הכבדים והסבוכים עם משפחתו בכפר הולדתו, שתוארו במפורט בספרו הראשון, ביקש למצוא מקלט בביתה של קלרה, אחותו הנשואה. קולה של קלרה הוא המספר השני. בעוד אדואר יושב בחדרו, הוא שומע את קלרה מתארת באוזניו של בעלה את כל מה שסיפר לה אחיה, שנתקף בימים שאחרי הארוע האלים תאוות דיבור, בתוספת פרשנויות משלה. תחילה נראה לי הסיפור הכפול טריק ספרותי מסורבל ומיותר, אבל בהדרגה הבנתי את התחכום שבשיטה זו. במקום לספר על היחס של משפחתו כלפיו, הוא מניח ליחס זה להחשף בהערות השוליים המרובות של קלרה, שאתן הוא מתווכח בלבו. האמת של קלרה אינה תמיד האמת כפי שאדואר חווה אותה – אולי היא באמת אינה מבינה אותו, אולי משקרת לעצמה ומאמינה לשקריה – והשקפותיה מאפשרות מבט רחב יותר על עולמו של הסופר. כך, לדוגמא, היא מספרת לבעלה שאדואר שיקר תחילה לרדה, כי לא היה בטוח שהוא מעונין להזמינו אליו, ואמר לו שהוא מתגורר עם משפחתו השמרנית שאינה רואה את אורח חייו בעין יפה. על דברים אלה היא מעירה כי "מה, הוא לא היה יכול להמציא שקר אחר? לא יודעת, משהו שלא מציג אותנו כמו אנשים חשוכים […] אנחנו תמיד כיבדנו את מי שהוא, תמיד, וכשהוא אמר לנו שהוא שונה, ביום שהוא אמר לנו את זה – אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול – שלא יהיו לך ספקות, אמרנו לו שזה לא משנה כלום, ושנאהב אותו למרות הכל (היא משקרת), תמיד, ושבשבילנו הוא יהיה אותו אדם. אמרנו לו שמה שחשוב זה האושר שלו, שהוא יהיה מאושר (היא משקרת)". ההערות בסוגריים הן של אדואר, המאזין בסתר.

לואי יודע ששופטים אותו על אורח חייו, והוא רגיש לכך. כשהרופאה, שנותנת לו מרשם לטיפול מונע איידס, אומרת "טוב, זאת לא בושה", הוא חש כי, "הזאת לא בושה הזה רצה לומר בדיוק שזאת בושה ושאני בושה". אבל "היסטוריה של אלימות" רחב יותר מן הסיפור ההומוסקסואלי. הוא מתאר ברגישות ובחשיפה מדויקת את תחושותיהם של קורבנות אונס, את המיאוס ואת חוסר האונים, את ההתלבטות אם להגיש תלונה מפחד הנקמה, ובעיקר כדי לא להאלץ "לחזור שוב ושוב על מה שקרה, שמה שקרה יהיה ממשי ביתר שאת, שמה שקרה ייחקק בי, בגוף שלי ובזכרון שלי ביתר שאת". הוא מספר על ההתמודדות עם הביורוקרטיה של המשטרה, על הצורך הדוחק לחוש שמאמינים לדבריו, על הבדיקה הרפואית המשפילה, וגם על האופן בו בחר להתגבר על הטראומה.

כמו ב"הסוף של אדי", גם בספר הזה אדואר לואי מניח תחת זכוכית מגדלת פרק ביוגרפי מחייו, ומספר סיפור פרטי, שיש בו תובנות היוצאות מתחום הפרט אל הכלל. רמה איילון תרגמה יפה, ואמרי זרטל יצר עוד כריכה מינימליסטית הולמת.

כואב ומומלץ.

Historie de la Violence – Édouar Louis

עם עובד

2020 (2016)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

כותרת משנה: יעודו הנשגב והמושלם של החבר הגאון קים ג'ונג-און

קים ג'ונג-און, השלישי בשושלת קים, ירש את השלטון בקוריאה הצפונית ב-2011. העיתונאית אנה פיפילד, המסקרת את המדינה למעלה מעשור ומחצה, מספרת בספר זה על שנות שלטונו, עד פגישתו האחרונה עם נשיא ארצות-הברית בפברואר 2019. קשה לחדור אל המציאות האמיתית שמאחורי המציאות שהתקשורת הצפון-קוריאנית הרשמית בוחרת לשדר, אבל העיתונאית התבססה על היכרותה רבת-השנים עם המדינה המסוגרת, ועל ראיונות רבים עם מי שהתנסו בחיים בה ועם אנשי מקצוע העוקבים אחריה, וכתבה ספר מפורט ככל האפשר ומעניין מאוד.

הספר פותח במלחמת קוריאה, שהחריבה את האזור כמעט כליל (האמריקאים הטילו על הצפון 635 אלף טון פצצות, מספר העולה על הפצצות שהוטלו בזירת האוקינוס השקט במהלך כל מלחמת העולם השניה. מאתים אלף פצצות הוטלו על הבירה פיונגיאנג). קים איל-סונג, שנטל לידיו את השלטון בתום המלחמה, הפך לשליט יחיד בחסות ברית המועצות וסין. בשונה ממדינות קומוניסטיות אחרות, בקוריאה הצפונית החליט השליט להוריש את התפקיד לבנו, קים ג'ונג-איל. סביב היורש המיועד התפתחה מיתולוגיה, תערובת של לידת ישו עם מסורות קוריאניות, ופולחן האישיות שנוצר סביב קים איל-סונג הלך והתעצם ועבר בירושה לבנו ולנכדו. "המנהיג הדגול", "המנהיג היקר", "החבר הגאון" – אלה הם כמה מן הכינויים בהם נדרש העם להתייחס אליהם, לצד הפרזות ליריות דוגמת "ההתגלמות המושלמת של האהבה", "המנהיג ההחלטי והנדיב", "הגנרל המנצח והבלתי מנוצח".

קים ג'ונג-און גדל באחד המתחמים המפוארים שיועדו למשפחתו. בעוד העם סובל מחרפת רעב במקרה הרע, ומתת תזונה במקרה הטוב, הוא ומשפחתו נהנו מכל מנעמי העולם. ילדותו היתה בודדה למדי, ללא חברת בני גילו. שף יפני מונה לשמש לו חבר למשחקים, והילד, שכונה "גנרל" ו"מרשל" מגיל צעיר מאוד, הורגל לחנופה ולסיפוק מיידי של כל מאוויו. כשבגר נשלח עם שני בני דודים, כולם בשמות בדויים, ללמוד בשווייץ, כשדודו ודודתו מתחזים להוריו. אביו בחר בו כיורשו, למרות שלא היה הבן הבכור, ככל הנראה בהשפעת אמו, שהיתה בעלת מעמד חזק בין שאר נשותיו ופילגשיו של אביו. משעה שנבחר, חל איסור להעניק את השם ג'ונג-און לתינוקות, ואלה שכבר נשאו את השם נדרשו לשנותו. בהגיעו לגיל עשרים ושבע נפטר אביו, והצעיר תפס את מקומו, מלווה בחשדנות ובספקנות מבית ומחוץ.

במהרה הוכיח עצמו קים ג'ונג-און כמנהיג נחוש. הוא הידק את הסגר ההרמטי של ארצו, והשתמש באמצעים אלקטרוניים כדי לתפוס את מי שמעז לצפות בדרמות דרום-קוריאניות או להאזין לפופ סיני, עברות שדינן הגליה למחנות או מוות. הדיכוי של תשעים ותשעה אחוזים מן האוכלוסיה נמשך במלוא החומרה, בתקנות המיישמות את הכלל שניסח מקיאוולי: "מוטב להטיל פחד מאשר לעורר אהבה". פקידים בודקים את עומק הקידה מול פסלי המנהיגים, הלשנות נפוצות וזוכות לעידוד, תמונות המנהיגים תלויות בכל מקום, בכל בית דולק רדיו שאסור לכבות, והוא מכוון לתחנה אחת המשמיעה תעמולה, אין גישה לאינטרנט, מערכי השיעורים בבתי הספר כוללים את תולדות המשפחה השלטת ואת היסטורית האכזריות האמריקאית, ביקורת עצמית היא בגדר חובה, ועוד ועוד. את הגולאגים הצפון-קוריאנים תיאר חוקר ניצול שואה כגרועים יותר מן המחנות הנאצים. לעומת זאת, המאיון העליון זוכה להטבות מפליגות, ותנופת הפיתוח של פיונגיאנג ושל וונסאן מאפשרת לאנשים, שמבטיחים את שלטונו של קים ג'ונג-און, חיים נוחים ומפנקים. בלתי אפשרי לעבור ממעמד נחות למעמד של אליטות, אבל קל מאוד להדרדר בכיוון ההפוך, והאיום המתמיד משמר את הנאמנות. נאמנותם של מי שאינם נמנים עם האליטות נשמרת באמצעות טרור, אבל אנה פיפילד סבורה שחלקם הם מאמיני אמת. כמעט כל הצפון-קוריאנים גדלו בלי להכיר שום דבר אחר, והם סוגדים לבני קים כפי שסוגדים לאלים. הישגיה של המדינה – אמיתיים ומדומים – מפומפמים למוחם ללא הרף, וגם אנשים שהצליחו להמלט ממנה מפגינים לא פעם גאווה פטריוטית למרות המחיר שנאלצו לשלם. ויחד עם זאת, רובם מודעים לכך שמשקרים להם, ושהחיים יכולים להיות שונים, בזכות הברחות בהיקף גדול של כרטיסי זכרון המכילים סרטים זרים. אחת המרואינות תיארה את הזעזוע שחשה כשגילתה שבניגוד לתעמולה הדרום קוריאנים נראים ממש כמוה.

קים ג'ונג-און מוכר למערב בעיקר בשל איומיו התכופים לפתח פצצת מימן וטילים בליסטיים ארוכי טווח. מרבים להתייחס אליו כאל מטורף, אבל למעט נרקיסיזם והתמכרות לכוח, נראה כי נכון יותר לראות בו "שחקן רציונלי", כדברי מנתחי הביון האמריקאים. מבחינתו היה זה טירוף לא לפתח נשק מתקדם, בהתחשב בחולשותיה של מדינתו, והסברה היא כי יעדיף לשמור על מאזן אימה ולא יפתח במתקפה יזומה. משעה שהשיג את יעדיו בתחום זה, החליט בהגיון להפנות את מרצו לשיפור מצבם הכלכלי של תושביו. עוד קודם לכן איפשר להם מעט חופש קפיטליסטי, וכעת הוא מבין כי כדי לשרוד ולשמר את שלטונו לאורך שנים, לא די שיוכיח למערב כי הוא מנהיג שמממש את תוכניותיו ואת איומיו, אלא עליו להוכיח גם לבני עמו שמצבם משתפר תחת שלטונו. אם מצליחים להתעלם לרגע מן הטרור הפנימי, מן הפרנויה שגרמה לו להפטר ממקורבים, כולל דודו ואחיו למחצה, ומצעדים פרובוקטיביים כלפי חוץ, אפשר לגלות הגיון ועקביות בדרך בה הוא מנווט את שלטונו. אנה פיפילד סבורה, לפיכך, שיש מקום לאופטימיות באשר לאפשרות להפשיר את היחסים בין קוריאה הצפונית לשאר העולם, הפשרה שבמסגרתה יופחת האיום הגרעיני, ויוטב מצבם של התושבים המדוכאים. לדעתה, המפגש האחרון בין קים ג'ונג-איל לדונלד טראמפ נכשל, משום ששני המנהיגים הלא-קונבנציונליים הללו, שיתרונם המרכזי הוא היותם כל-כך שונים מקודמיהם, נפלו קורבן לחשיבה קונבנציונלית.

ההיסטוריה ממשיכה להיווצר גם אחרי שהספר ראה אור. השבוע נודע כי קוריאה הצפונית פוצצה מבנה שבו פעל מנגנון התיאום בינה ובין קוריאה הדרומית. המבנה נחנך בעקבות מפגש היסטורי מפויס בין מנהיגי שתי המדינות ב-27 באפריל 2018, שאודותיו צייץ טראמפ, "דברים טובים קורים".

השאלה כיצד לנהוג ברודן, שהוא אולי רציונלי אך בהחלט בלתי צפוי, נשארת פתוחה, וקצת קשה להיות שותפים לאופטימיות של אנה פיפילד. מכל מקום, "היורש הדגול" הוא ספר מרתק ומעשיר בידע, וגם מעורר אימה ורחמים, ומומלץ מאוד לקריאה.

The Great Successor – Anna Fifield

כתר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך

על הבמה במועדון סטנדאפ בנתניה עומד דּוֹבָלֶה ג'י. הקהל, שחלקו מכיר אותו מהופעות קודמות, מצפה לערב של בדיחות. ירידות על הקהל, במינון סביר, יתקבלו בברכה, כמו גם הקנטה עצמית – או שבחים עצמיים – של השחקן. אחד הצופים, השופט בדימוס אבישי לזר, הוא בבחינת יוצא דופן. דעתו על מופעי סטנדאפ שלילית – וכמו מהדהד אותו יאמר דובלה במהלך המופע: "כי מה זה סטנדאפ, חשבתם פעם? תשמעו ממני, נתניה: זה סך הכל בידור די פתטי, בואו נודה על האמת, ואתם יודעים למה? כי מריחים לנו את הזיעה! את המאמץ להצחיק! זה למה!" למרות זאת, על פי בקשה טלפונית מפתיעה של דובלה, חבר ילדות שהקשרים עמו נותקו לפני עשרות שנים, הוא מגיע לצפות. "אני רוצה שתסתכל עלי", מנמק דובלה את ההזמנה הבלתי צפויה, "שתראה אותי טוב-טוב. ואחרי זה תגיד לי. מה ראית".

המופע, שנפתח בשורות מחץ הרודפות זו את זו, משנה כיוון, והופך לחשיפה אישית כואבת; בתחילה תערובת מבלבלת של וידוי עם הלצות, ואחר-כך, כשמרבית הקהל נוטש, התערטלות מושלמת וחשיפת ארוע מכונן בחייו. הבקשה המעורפלת שביקש מאבישי מקבלת משמעות כשמתבהר בהדרגה עד כמה היה דובלה בלתי נראה כילד. בן לאם ניצולת שואה רדופת סיוטים, ולאב שהיכה אותו, קורבן נוח להתעללות של ילדים, ובארוע השיא שאליו חותר המופע – בלתי נראה לחבריו ולמבוגרים שסביבו. ומה רואים הצופים במופע? חלקם רואים בדרן שהכזיב, הבטחה לבילוי מהנה שהופרה. בודדים פורשים בשלב מוקדם, אחרים נשארים, אולי כי כבר שילמו והם עדיין מצפים לתמורה, ואולי בגלל המשיכה שקשה להתנגד לה להציץ אל הגיהינום של הזולת. גם אלה ברובם יפרשו כשמינון ה"שריטה" והבידור ייטה לגמרי לצד הראשונה.

דויד גרוסמן כתב בחיות מרשימה. מן העמוד הראשון ועד האחרון הקריאה בספר כמוה כנוכחות של ממש במועדון. לאורכו של הספר כולו הוא שולט לחלוטין בשפתם של שני הדוברים בגוף ראשון – אבישי, שנזכר בילדותם המשותפת וגם מבכה את אהובתו שמתה, ודובלה, שמלהטט בין שתי לשונות, זו הסלנגית של הסטנדאפ, וזו שיוצאת מלבו. תשומת לב מוקפדת ניתנה גם לדמויות, צדדיות אך חיוניות, אנשים מתוך הקהל המגיבים באופנים שונים על המחזה המשונה שלפניהם.

ספר מיוחד ומומלץ.

הספריה החדשה

2014

פַּגְפוֹרְד היא עיירה קטנה במחוז יארוויל שבאנגליה. העיירה מתנהלת על מי מנוחות על ידי מועצה מקומית, ששישה-עשר חבריה נבחרו ללא סערות פוליטיות, מאחר שציבור הבוחרים נטה להניח שהשאיפה לשרת במועצה המקומית פירושה כשירות לתפקיד. שני ענינים מונחים על סדר יומה של המועצה: מעמדו של שיכון, המכונה "השדות", שהשליטה בו היא נושא למחלוקת מתמשכת עם העיר יארוויל, והמשך פעילותו של מרכז לגמילה מסמים. את המגמה להפרד מן השיכון הבעייתי, שמרבית אוכלוסיו הם אנשים קשי יום, הנתפסים כמסוממים וכעבריינים, ולסגור את המרכז, מוביל האוורד מוליסון, ראש המועצה. את המחנה הנגדי מוביל בארי פרבראדר האהוד, שגדל ב"שדות", והצליח להחלץ מן המצוקה, ללמוד ולהתבסס כלכלית וחברתית. כשבארי נפטר באופן פתאומי בשל מפרצת, המאבק הרעיוני מסלים, מתפתחת מלחמה על הכסא הפנוי במועצה, וויכוח מנומס וענייני הופך למאבק רווי הטרדות והשמצות.

פגפורד של ג'יי. קיי. רולינג היא ככל הנראה תמונת מיקרו של אנגליה. גאיה, נערה שהגיעה למקום עם אמה, מרגישה כאילו נזרקה אל תוך חיים שמעולם לא העלתה בדעתה שקיימים אפילו בחלום. רחובות מרוצפים באבנים וחנויות שנסגרות כולן בשש בערב, חיי קהילה שהתנהלו סביב כנסיה, ומקום שהיה אפשר, לעתים קרובות, לשמוע ציפורי שיר, וזהו: גאיה הרגישה שנפלה דרך דלת קטנה אל ארץ שאבדה בזמן. אבל המראה החיצוני מטעה. החברה המקומית מעמדית מאוד, לכל אדם מקום שנקבע לו עם היוולדו וקשה לחרוג ממנו. זרים, שמיוצגים בפגפורד על ידי משפחה הודית, מתקשים להתערות, וגם אם הם לכאורה מהווים חלק מן המרקם החברתי, הם עדיין ה"פָּקִים", וכשלים בהתנהלותם אינם נסלחים. מאחורי דלתות סגורות רוחשים סודות אפלים, אשר למרות הרכילות המבעבעת נותרים כמוסים: איש חינוך נאבק בהפרעה טורדנית, הכוללת פדופיליה מודחקת; אחד מותיקי המקום, אדם בעל זכויות, מנהל אולי רומן עם שותפה לעסקים; משפחה, שגרה בבית מבודד יחסית, סובלת מנחת זרועו של אב אלים, אסיר שבע רצון של הבוז שרחש לאנשים אחרים, אסיר שהפך את ביתו למבצר סגור לעולם ועשה בו את רצונו לחוק, ואת מצב הרוח שלו למזג האויר המשפחתי. שיכון "השדות" מוכה פשע ועוני, וזנות ואונס וסמים נפוצים בו. בתוך המיקרו עולם הזה מתנהל, כאילו בנפרד, עולמם הנוקשה והאכזרי של בני הנוער, צעירים אובדי דרך, שחלקם בוחרים בפוזה קשוחה, וחלקם נשחקים. אין הרבה אושר בפגפורד, ומה שנותר מן החזות המהוגנת מתנפץ כשמתחילות להופיע באתר המועצה הודעות שכתבה, לכאורה, הרוח של בארי פרבראדר, ובהן נחשפים סודות, העשויים להחריב חיים. במידה מסוימת, רוחו של הספר דומה לזו שב"ארצנו הירוקה והנעימה" – בשני הספרים החזות החיצונית המנומנמת מכסה על קשיים ועל טרגדיות, ודי במאורע חריג יחיד כדי להסעיר את פני השטח הרגועים.

ג'יי. קיי. רולינג היא כותבת סבלנית. הספר מציג את הארועים באיטיות, יום אחר יום, מקדיש תשומת לב לפרטים המרובים המרכיבים את התמונה השלמה. לפעמים הדקדקנות מייגעת, ונדמה שאפשר לצמצם ולהתמקד, אבל רוב הזמן קשה להתנתק מן הספר, משום שאיכשהו הוא מצליח להיות איטי וקצבי בו זמנית, ומשעה שהקורא הוזמן להציץ אל חדרי החדרים של התושבים הסקרנות מושכת להשאר במחיצתם.

הטרגדיות, הגדולות והיומיומיות, שולטות בסיפור, אבל לא נעדרים ממנו הומור וציניות. כך, לדוגמא, על שירלי, אשתו של ראש המועצה, הרואה עצמה אזרחית סוג א', מסופר כי היא עלתה מדרגה; היא עבדה, לא בשביל כסף, אלא מטוב לב. זה היה קלסי להתנדב; זה מה שעשו נשים שלא היו זקוקות להכנסה נוספת […] חוץ מזה, בית החולים נתן לשירלי גישה למכרה זהב של רכילות. על רות, אשה מוכה, נאמר בציניות כואבת, כי היא נשואה לנצח לדמות אידיאלית של סיימון, שלא כללה את התפרצויות הזעם והאלימות או את אי-הכנות שלו. האוורד, מלך הביצה, מלא מעצמו, התאווה לעסקנות פוליטית מנטרלת את המודעות העצמית של כמה מן המועמדים לאייש את הכיסא הפנוי, ועוד. מבלי להכנס לשאלה אם הסופרת ביקשה להעביר מסרים חברתיים – העובדה שתכננה תחילה לקרוא לספרה “Responsible” מעידה שכן – אין ספק שהיא מעוררת מחשבה אודותם, ואולי יותר מכל מצביעה על החובה להתבונן בבני אדם לעומק, ולא להסתפק בתוויות שטחיות.

 בהחלט מומלץ.

The Casual Vacancy – J.K. Rowling

 ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: אסף גברון

בעת שהותו בלונדון מקבל הרקול פוארו, הבלש המהולל, מכתב מתגרה: "אתה מתפאר בכך שאתה פותר תעלומות שהן מסובכות מדי לשוטרים הבריטים האטומים שלנו? הבה נראה, מר פוארו הפיקח, עד כמה פיקחי אתה באמת. אולי יתברר לך שהאגוז הזה קשה מדי לפיצוח". המכתב, החתום על ידי א-ב-ג, מפנה את תשומת לבו של פוארו לתאריך מסוים במקום מסוים, ואכן באותו יום ובאותו מקום מתבצע רצח. שם המקום מתחיל באות א', וכך גם שמה של הנרצחת. רציחות נוספות, על פי סדר האלף-בית, תתרחשנה בהמשך, על כל אחת מהן יתבשר במכתב.

קולונל הייסטינגס, ידידו של פוארו, מזדמן ללונדון באותם ימים, וכהרגלו מתעד את מהלך החקירה. בתיעוד בגוף ראשון הוא משלב פרקים בגוף שלישי, בהם הוא מתאר ארועים שארעו ללא נוכחותו, אך לאמינותם הוא ערב. במרבית הפרקים הללו מסופר על מעשיו של אדם, שראשי התיבות של שמו הם א-ב-ג, והתנהגותו מרמזת על היותו הרוצח הסדרתי המבוקש. האם אגתה כריסטי חושפת סמוך לתחילתו של הספר את זהות הרוצח, או שמא היא מתעתעת בקוראים כשהיא מציגה חשוד חף מפשע? כרגיל בספריה של כריסטי, כל קורא בר דעת מבין עוד לפני פוארו מיהו הרוצח, וכרגיל, אחרי שהוא משנה את דעתו שוב ושוב, מסתבר לו עד כמה טעה בכל השערותיו. פוארו, בעזרת שכל ישר, ומה שאחרים מכנים חוש אך הוא מכנה ידע ונסיון, מתעלם ממה שנראה כמובן מאליו, אינו מנסה לאלץ את העובדות להתאים לתיאוריה, ומניח לתאיו האפורים להכנס לפעולה.

על מיומנותה של אגתה כריסטי אין צורך להרחיב את הדיבור. היא מוליכה את העלילה בבטחה, משרטטת דמויות בקוים בודדים אך מדויקים ומספקים, שופעת הומור, ומספרת סיפור מותח ומשכנע. בשיחה בין פוארו להייסטינגס אודות מעשי פשע, היא שותלת אמירה על ספרים בלשיים: בעוד הייסטינגס רוקם עלילה סבוכה, שמעורבים בה כלי רצח יוצא דופן, בחורות יפות, משרתים שפוטרו וכיוצא באלה, פוארו, כמו מי שבראה אותו, מעדיף "פשע פשוט מאוד. פשע בלי סיבוכים. פשע ביתי ושקט… מאוד לא מתלהם – מאוד intime, אינטימי".

(בצירוף מקרים, אחד הפרקים נפתח במשפט, "את 11 בספטמבר של אותה שנה אזכור, כמדומני, כל חיי").

מיכל אלפון תרגמה במיומנות ובשטף, והספר מהנה מאוד ומומלץ.

The A B C Murders – Agatha Christie

עם עובד

2020 (1936)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

אדם עוצר את רכבו באור אדום, דלת הנוסע נפתחת, בחור צעיר מתיישב לידו, מצמיד אקדח לעורפו ומצווה עליו לנסוע. כך נפתח "דברים נעלמים", במה שמצטייר כארוע פשיעה, אך הופך לדרמה אנושית רבת פנים. חלקו הראשון של הספר, קצבי ומותח, מתלווה לנסיעתם של השניים – מיכה החטוף, שהארוע נפל עליו בנקודת שפל בחייו, וקובי החוטף, טיפוס נסער המיטלטל בין בכי לזעם. שני חלקיו הבאים מתרחשים בתקופות זמן מאוחרות יותר, נובעים במישרין מן הארועים שבחלק הראשון, וחוזרים אל העבר שלפני הנסיעה בנסיון להבין אותה ובתחושת אשם על שלא נעשה די כדי למנעה.

נועה גוטר שגיא מציגה בספר מגוון מעניין של דמויות, שמגיבות באופנים שונים על טלטלות שחוו, ומתמקדת באלו שלא הצליחו להתנער ולהניח אותן מאחור. הארועים בחיי הדמויות ומערכות היחסים ביניהן, הובילו כבתגובת שרשרת בלתי נחזית מראש אל הדרמה שבלב הספר, והדרמה הזו תייצר אף היא רצף של תגובות שישפיעו עמוקות על חייהם של המעורבים בה.

מכל הנושאים הצפים מבין השורות, נדמה לי שהמרכזי הוא האופן בו אנו מתבוננים באנשים אחרים, ממהרים לקטלג אותם על פי מאפיין יחיד, ומשעה שהוכנסו למשבצת נקבע גם יחסנו כלפיהם. ואין הדברים אמורים בזרים בלבד, אלא גם במי שקרוב ולכאורה מוכר. מיכה – ולא רק הוא – שעובר מהפך של ממש במהלך העלילה, נופל שוב ושוב אל מלכודת הסטראוטיפ והדעה הקדומה, ורק שיאו הטרגי של הסיפור מאלץ אותו להווכח עד כמה דק ציפויה של התדמית.

"דברים נעלמים" הוא סיפורן של דמויות מתוך הישראליות המוכרת, דמויות מאובחנות היטב, רב-מימדיות. אמנם מדובר בספר ביכורים, אך הוא מצטיין במיקוד, בחתירה אל העיקר ובכתיבה סוחפת המתבוננת פנימה, נקי מכשלים של ספר ראשון. מומלץ.

עם עובד

2020