קטגוריה: ספרים מומלצים

ג'ון וג'וזפין, שני נאהבים צעירים, מבקרים בגן החיות, ותוך כדי התבוננות בבעלי החיים הכלואים ממשיכים ויכוח שהחלו בו בדרכם לכאן. בלב ההתנצחות עומדת טענתו של ג'ון, לפיה על ג'וזפין להתמסר אך ורק לו, ולהתנכר לכל שאר בני האדם, שכן "או שאת מאוהבת בי, או שלא. אם את מאוהבת בי, לא תתקשי לוותר על אנשים אחרים למעני". ג'וזפין, בהגיון בריא, טוענת כנגדו כי "אם תכריח אותי לבחור בינך ובין כל האנשים, אהיה טפשה אם אתמסר לך". בלהט הויכוח היא מכנה אותו "פרא טיפש" ו"חיית פרא", וקובעת כי מן הראוי היה לסגור אותו בכלוב ולהציג אותו לראווה, בין הגורילה לשימפנזה. ג'ון הנסער כותב באותו ערב אל הנהלת הגן, ומציע את עצמו כמוצג. הגחמה הבלתי הגיונית שלו מתקבלת על ידי ההנהלה בשל גחמותיה שלה.

מכאן ואילך מתגלגל סיפור, שכמו מנבא את תרבות הריאליטי והפומביות של ימינו. הקהל נוהר לצפות במר קרומרטי (שמו הפרטי אינו מוזכר עוד, כאילו קולפה ממנו עצמיותו כל עוד הוא שוהה בכלוב). קרומרטי מעמיד פנים כאילו אינו חש בעשרות העיניים הנעוצות בו, אך אינו יכול שלא לשמוע את ההערות הפוגעניות המופנות כלפיו. בדומה לתכניות מזן האח הגדול, הקהל נהנה לצפות בו כשהוא מבצע פעולות יומיומיות שגרתיות ומשעממות, אבל הנאתו מגיעה לשיאה כשמול עיניו מתחוללת סצנה אלימה. ג'וזפין, שנשבעה למחוק אותו מחייה בעקבות הצעד המטופש שנקט, מתקשה לבצע את החלטתה. חלקית משום שהיא כנראה אוהבת אותו (מסיבה עלומה כלשהי), אבל בעיקר בגלל "הרשתות החברתיות" של התקופה, הווה אומר העיתונים, השמועות והרכילות, שמספרים עליו – #שימפנזה_מימין_אורנגאוטן_משמאל #קרקל_המחמד #החיים_בכלוב #לבד_בסבבה – ומונעים ממנה את האפשרות להתעלם מקיומו. צריך לזכור גם שג'וזפין, כמו ג'ון, צעירה מאוד, ורגשות מכבידים, כפי שכותב גארנט, אצל צעירה בריאה ונלהבת הם אינם מחזיקים מעמד זמן רב. שני גיבורינו מיטלטלים אפוא בין תיעוב לאהבה, יציבים כמו שבשבת, עד להחלטתם באשר לקשר ביניהם. ההחלטה העלתה את חמתי, אך מטעמי קלקלנים אמָנע מלהתווכח איתה בתוך הסקירה.

הטקסט שעל כריכת הספר מתייחס להיבטים נוספים בעלילה, ביניהם השאלה מי אנושי יותר, האדם או החיה. ההיבט הזה לא עלה בדעתי תוך כדי קריאה (למרות אמירות מפורשות, כמו משאלה שמביעה ההנהלה: "יש לקוות שעם הזמן יפתח אישיות משלו ממש כאילו היה דוב או קוף"), אולי יצוף בקריאה חוזרת. מכל מקום, נראה לי כי כמו ב"מאישה לשועלה", גארנט כתב ספר רב פנים, ולפיכך רב פרשנויות, וכל קורא יוכל למצוא בו זוית ראיה מעניינת משלו. "איש בגן החיות" פחות אלגורי מקודמו, אבל לא פחות מגרה למחשבה ולעיסוק בשאלות החברתיות העולות ממנו. הוא שזור אמירות ציניות ושנונות בנושאים חברתיים מגוונים, ומומלץ ליותר מקריאה אחת כדי לעמוד על דקויותיו ועל רבדיו.

 A Man in the Zoo – David Garnett

תשע נשמות

2019 (1924)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

איסלנד, 1883, צייד עיקש יוצא בעקבותיה של שועלה ערמונית. משחק מוחות מתנהל בין השניים, כשהחיה מושכת את הצייד אל אזור סלעי, בו תוכל להסוות את עצמה, והצייד קופא על מקומו למשך שעות, מצפה שתעשה טעות ותיחשף. כשהיא זוקפת את ראשה, הוא מכוון ויורה. האם הצייד, בַּלדוּר סְקוּגָסוֹן שמו, פגע בשועלה? השאלה נותרת פתוחה כשהסיפור חוזר ארבעה ימים אחורה.

בחווה איסלנדית מוסר פריד'ריק ב' פריד'יונסון ארון מתים כבד ואטום לידיו של השוטה המקומי, כדי שיוביל אותו אל הכומר לקבורה. אהבה אל אשה שמתה קושרת בין השניים, האחד הוא האיש שהתגורר אתה בשנים האחרונות, השני מאוהב בה. בראש הקהילה המקומית עומד הכומר בַּלדוּר סְקוּגָסוֹן, שמנהל את אנשיו ביד קשה. לאחר שמנע מן האשה לשיר בכנסיה, משום ש"על דבר האל להגיע לאוזני הקהילה מבלי שיופרע על ידי הבלים של שוטים", ואיש לא נחלץ להגנתה, ניתק פריד'ריק, שפרש עליה את חסותו, את מרבית קשריו עם אנשיה. ברית של דחויים נקשרה בין האשה, שחוותה טראומה והתבטאה בהברות הברורות רק לה, ובין השוטה, בעל תסמונת דאון, שחמק מגזר דין המוות שהוטל על תינוקות אשר זוהו כמונגולואידים. כעת מפקיד פריד'ריק בידיו מכתב עבור הכומר, המשמש גם כסגן שריף, ובו הוא מסדיר את הקבורה.

הסיפור שב אל הצייד, כעת עם הידיעה מיהו ומהו. על חטאיו בפני בני האדם ובפני בעלי החיים יעניש אותו הטבע האיסלנדי הנוקשה, המשחק תפקיד מכריע לכל אורכו של הספר.

הסופר כתב יצירה, שכמו מזג האויר המקומי, נעה בין אור לערפל, בין פרטים חדים לטשטוש דמוי הזיה, בין רוך להתאכזרות. הספר הקצר והמינימליסטי מציג סיפור אהבה מרטיט לצד ביקורת חברתית קשה. ראש הקהילה הוא האיש הרע כאן, אך הקהילה כולה מתאפיינת בעדריות מרושעת ובעוינות לזר ולשונה. האשה של גארנט, שהפכה לשועלה, עולה בזכרון, כשהארועים מתפתלים בין החייתי לאנושי. העלילה נטועה בעבר הרחוק והפרימיטיבי, ובכל זאת היא עכשווית ושייכת ונוגעת.

ספר מיוחד ומאוד מומלץ.

Skugga Baldur – Sjón

לוקוס

2019 (2003)

תרגום מאיסלנדית: משה ארלנדור אוקון

הסוציולוג הצרפתי דידיֶה אֵריבּוֹן נולד וגדל בשכונת פועלים קשי יום בריימס. בשונה מכל בני משפחתו, שלא למדו כלל, או שנשרו ממסגרת הלימודים בגיל צעיר, הוא סיים תיכון ופנה ללימודים גבוהים. אחרי שנים של התחבטויות באשר לזהותו החברתית, קיבל בהיותו כבן עשרים החלטה מודעת להתנתק לחלוטין מנוף ילדותו. במשך למעלה משלושים שנה לא פגש את הוריו ואת אחיו, והקשר שלו איתם הצטמצם לשיחות טלפוניות אקראיות. להלוויתו של אביו – שהיה עבורו מודל חברתי שלילי, נקודת ציון שכנגדה התאמצתי לברוא את עצמי – לא הגיע, כדי לא להפגש עם אחיו, אבל אחרי הלוויה נסע לריימס לשוחח עם אמו, והספר שואב את שמו מן השיבה אל בית ילדותו. אריבון כתב בעבר ספר בשם "הרהורים על השאלה ההומואית", ובו עסק בזהותו המינית. בספר זה הוא עוסק במה שהוא מכנה "שני גזרי דין חברתיים", מיני ומעמדי, כשהדגש מושם על האחרון.

אריבון מתאר את החברה הצרפתית כמורכבת ממעמדות שמהם קשה לחרוג. הוריו עמלו בפרך, גרו בדירת חדר צפופה בשנות ילדותם של אריבון ושל אחיו הבכור, בשכונה שנבנתה במיוחד עבור מעמד הפועלים. אביו, שנשר מלימודיו בגיל ארבע-עשרה, ויצא לפרנס את הוריו ואת אחיו, נישא לאמו בהיותו רק בן עשרים ואחת, ובתוך שלוש שנים כבר היה אב לשני ילדים. את השתיה המופרזת שלו, את היעלמותו לסופי שבוע ארוכים, את האלימות שהפגין בשובו, כמו גם את השנאה והתיעוב ששררו בינו לבין אשתו, מייחס בנו למעבר שעשה מאחריות כלפי הוריו לאחריות כלפי ילדיו, ללא רגע לעצמו. אמו של אריבון עבדה אף היא ללא הרף, כמנקה וכפועלת בתנאים לא תנאים. מלים משפילות שאמרה אחת המעסיקות לאמו נצרבו במוחו של הבן כעלבון תמידי. אחיו הבכור נשר אף הוא מן הלימודים בהיותו בן ארבע-עשרה, ונשכר לעבוד כשולית קצבים. גורלם של אחיו הצעירים היה דומה. אריבון, לעומתם, נאחז בלימודים. למרות שהוא עצמו הצליח לחרוג מן הגורל שנועד לו, הוא טוען שהחברה ככלל עדיין סוגרת על מעמד הפועלים, תוחמת אותו בגבולותיו. מערכת החינוך, שאמורה להציע אפשרויות זהות לכל, היא כהגדרתו מכונת תופת אמיתית, שגם אם אינה מתוכננת להשגת היעד הזה, היא לפחות מביאה לידי תוצאה אובייקטיבית זו: דחיית ילדי מעמד הפועלים, שימור והצדקה של השליטה המעמדית ושל גישה מפלה למשלחי יד ולעמדות חברתיות. אפילו לתעודה אקדמית אין אותו ערך כשהיא בידיו של בן למעמד מבוסס או של בן למעמד נחשל. האסטרטגיה להמרתה לאפשרות מקצועית מחייבת רשת של משפחה ושל חברים מקושרים, שהראשון זוכה לה באופן טבעי, ומן השני היא נשללת.

הסיפור האישי של אריבון הוא נקודת מוצא לדיון חברתי מקיף. הכותב דן, בין השאר, בדפוסי ההצבעה של המעמד ממנו יצא. בשנות החמישים עד שנות השבעים נהו אנשי העמל אחרי המפלגה הקומוניסטית, כמחאה על תנאי חייהם, ולא משום השקפה גלובלית כלשהי על משטר בסגנון ברית המועצות. אחרי עשורים של הצבעה מסורתית לרשימות השמאל, אותו מעמד עצמו עבר להצביע לימין, ואף לימין הקיצוני. אריבון מצביע על כמה גורמים לכך. הראשון בהם הוא בגידת השמאל, שנטש את תפיסת הקולקטיביזם, ואימץ את תפיסת הימין לגבי אחריות אינדיבידואלית. גורם נוסף נעוץ בגזענות המושרשת והטבעית של אנשי המעמד, שמוצאת לה ביטוי במצע הימין. וגורם לא פחות משמעותי מצוי בהזדמנות לגייס ערך עצמי באמצעות התנשאות על המהגרים הזרים. בסופו של דבר, למרות שהימין הקיצוני אינו מייצג נאמנה את מעמד הפועלים, העיקר נעוץ בתחושה שאתה יודע או מאמין שאתה מיוצג באופן אינדיבידואלי וקולקטיבי, גם אם בדרך בלתי שלמה, פגומה.

נושא נוסף שהספר דן בו הוא היחס להומוסקסואלים. למרות השתנות הזמנים, והפתיחות שבאה איתה, הומוסקסואלים סובלים גם היום מאלימות בלתי פוסקת מצד כנופיות "מפצחי מתרוממים". אריבון תוהה מדוע קבוצות "מתויגות" – הומואים, יהודים, שחורים וכדומה – צריכות לשאת את עול הקללות החברתיות והתרבותיות. התשובה מצויה בשרירות הקפקאית, ולכן הבלתי ניתנת להסבר, של גזרי הדין החברתיים.

במהלך הקריאה בספר חשבתי על ההקבלות בינו ובין "הסוף של אדי", ספרו של אדואר לואי. לואי צעיר מאריבון בכארבעים שנה, אך גם הוא מתאר ילדות בסביבה נחשלת, הומופובית ובורה, בחברת פועלים עניים שנדונו להנציח את המצוקה, סביבה שהאסוציאציה אינה מקשרת בנקל לצרפת של ימינו. כמו אריבון, גם הוא הצליח להחלץ מנוף ילדותו. בכתבות על לואי מצאתי שספריו של אריבון הם שנתנו לו את ההשראה ואת האומץ לכתוב על חייו.

"שיבה לריימס" משלב סיפור אישי יוצא דופן עם הגות חברתית, המבוססת על שפע תרבותי ועל מבט בוחן, והכתיבה הרהוטה והמשכנעת של אריבון זכתה לתרגום מוצלח של מיכל בן-נפתלי. בהבדלים המתבקשים מצאתי בספר מקבילות רבות אל נושאים שבלב הדיון הציבורי בארץ, ולכן, למרות שהוא מעוגן בצרפת, הוא רלוונטי גם מחוץ לה. מעניין ומומלץ.

Retour á Reims – Didier Eribon

עם עובד

2019 (2009)

תרגום מצרפתית: מיכל בן-נפתלי

הרוזן אלכסנדר רוסטוב נקרא ביוני 1922 להתייצב בפני ועדת החירום של קומיסריון הפנים העממי (אחד מן הגלגולים הקודמים של הק.ג.ב.). תאריו ומעמדו היוו עילה מספקת להוצאתו להורג, אך מכיוון שכמה מבכירי המפלגה ראו בו אחד מגיבורי טרום המהפכה, בזכות שיר שפורסם תחת שמו שנים קודם לכן, דנה אותו הועדה למעצר ללא מגבלת זמן במלון מטרופול במוסקבה, בו התגורר בארבע השנים האחרונות. הרוזן הצעיר, כבן שלושים, קיבל לרשותו חדר צר בעלית הגג, מקום בו התגוררו בעבר משרתיהם של אורחי המלון. אל החדר דחס כמה פריטים מן הרכוש שהחזיק עד אז בסוויטת פאר, אך את מרבית נכסי המשפחה השאיר מאחוריו. היתה זו הצטמצמות שניה שנאלץ לעבור בתוך זמן קצר. ארבע שנים קודם לגזר דינו, חזר לרוסיה מגלות בפריז, לאחר ששמע על הוצאתו להורג של הצאר והבין את הסכנה הנשקפת לבני מעמדו. הוא שלח את סבתו מאחוזת המשפחה אל מחוץ לרוסיה, העמיס כמה מנכסיו על עגלות, ועבר למטרופול. על אופיו של רוסטוב ניתן ללמוד מן המשפט המסכם את פרשת הויתור על חפציו: וכך, משהחליק את מספרי אחותו לכיסו, הסתכל הרוזן פעם נוספת בנכסים המשפחתיים שנותרו, ואחר כך מחק אותם לעד מכאב לבו.

עולמו של רוסטוב קודם מעצרו היה נינוח, נטול מחויבויות ממשיות. במענה לשאלות הועדה אמר כי "לג'נטלמן אין עיסוקים", וכי הוא מבלה את זמנו "בסעודות, דיונים. קריאה, הרהורים. ההבלים הרגילים". הוא רגיל לקום ולצאת כרצונו לשוטט בעיר, לבקר בהצגת תיאטרון, לצפות בבולשוי. כיצד יסתגל לעולם המצומצם שנכפה עליו? אמור טאוולס העניק לגיבורו את התכונות המגולמות במונח "ג'נטלמן", גרעין נפשי קשיח של אצילות, של תפיסת comme il faut, כיאה וכיאות. גם כשכופים על סובביו לחדול מלהתייחס אליו כ"הוד מעלתך", גם כשהוא לומד לשרת את עצמו, גם כשהוא מאמץ עיסוק שלא היה עולה בדעתו בגלגולו הקודם, הוא מקפיד על התנהלות ג'נטלמנית, על עמידה בזמנים, על קפדנות בביצוע, על נימוסים מושלמים. אם לרגע היה נדמה שגיבורנו העצל ישקע בחוסר מעש מנוון, הגרעין הג'נטלמני שבו איפשר לו להסתגל מבלי להתפשר על מה שבאמת חשוב.

"ג'נטלמן במוסקבה" הוא סיפורו של אדם יחיד, אבל הוא גם סיפורה של תקופה. הסופר מתייחס בציניות שנונה להתנהלות המדינה הקומוניסטית, לאבסורדים היומיומיים שבה, לעקרונות שהתמוססו. הוא שופע אמירות חברתיות, שהמרחב המצומצם בו מתנהלת העלילה – מלון מטרופול – מחדד ומעמיק, ואִתן גם הרהורים הגותיים, על משמעותו של הזמן, על תפקידם של המזל ושל הגורל, ועוד. לצד דמויות דוגמטיות, כמו מלצר שעלה לגדולה והפך למנהל המלון, הוא מציג את חברו הטוב של רוסטוב, שנפל קורבן למהפכה, ומספר בעיקר על האנשים הפשוטים, שתמרנו כדי להסתגל ולשרוד.

אמור טאוולס מספר סיפור מוצלח, ועושה זאת בסגנון מלבב. בשפה נאה, שהתרגום של אסנת הדר משרת היטב, בניסוחים שנעים בין פמיליאריות להערות מדיניות מלומדות, הוא מציג גיבור משכנע וכובש לב. כל פרטי הסיפור נקשרים אלה לאלה, והסופר מוביל את גיבורו ואת הקוראים, לאורך למעלה משלושה עשורים, אל שיא מחמם לב.

מהנה ומומלץ.

A Gentleman in Moscow – Amor Towels

מטר

2018 (2016)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

ארבעה ספרי בשורה – על-פי מתי, מרקוס, לוקאס ויוחנן – נכללים בברית החדשה, ומהווים חלק מן הקאנון הנוצרי. בשורות רבות יותר נותרו מחוץ לקאנון, ואחת מהן היא הבשורה של יהודה, שנכתבה ככל הנראה במאה השניה לספירה. בשורה זו מתארת שיחות שניהל ישו עם תלמידיו, ובעיקר עם יהודה, בימיו האחרונים, ועולה ממנה כי יהודה היה הנאמן ביותר מבין תלמידיו, האיש שעליו הטיל ישו את המשימה להסגירו לידי הרומאים, כדי שיוצא להורג ויתאחד עם אלוהיו. "עלה תעלה על כולם. אתה תקריב את האדם אשר אנכי עוטה", כך אמר לו. לבשורה לא היתה כל השפעה על התפיסה הנוצרית הרואה ביהודה בוגד, וממילא כבר ב-1965 ניקתה הכנסיה את היהודים מן האשמה הקולקטיבית, וגינתה את האנטישמיות הנובעת ממנה. ברגע של הומור נדיר בספר מתייחס אחד מגיבוריו לאשמה הקולקטיבית: הוא מספר על מפגש עם נזירה, שכשגילתה שהוא יהודי אמרה, 'הרי הוא היה כל כך, כל כך מתוק, איך יכולתם לעשות לו את זה?’ אני, מצדי, התאפקתי בקושי שלא להשיב שביום ובשעה שבהם אירעה הצליבה היה לי במקרה תור אצל רופא שיניים.

שמואל אַש, צלע במשולש המרכיב את עלילת הספר, אינו מתעניין ביחס הנוצרים כלפי היהודים, אלא דווקא ביחסם של היהודים כלפי ישו, ובבחירה לאורך הדורות להתמקד בהשמצתו במקום להתמודד עם השקפותיו. דמותו של יהודה מרתקת אותו. לפי פרשנותו, יהודה הוא בעצם מייסד הנצרות. הוא, שנשלח מירושלים על ידי הנהגת היהודים לרגל אחרי ישו ותלמידיו בגליל, הפך למאמין, ושכנע את ישו לעזוב את הפריפריה ולעבור ללב הפועם של הארץ. הצליבה היתה רעיון שלו, שנועד לאפשר לישו לבצע נס גלוי ולרדת מן הצלב, והוא ששכנע את ישו בהכרח שבו. לולא התעקשותו היו ישו ותלמידיו הופכים לאפיזודה נשכחת.

שמואל, וגם גרשום ואלד ועתליה אברבנאל, שתי הצלעות הנוספות במשולש, נקשרים אל סיפורו של יהודה בשל היבט הבגידה המיוחס לו. אביה של עתליה, שאלתיאל אברבנאל, נחשב בתנועה הציונית לבוגד בשל התנגדותו להקמת המדינה. עתליה, המחזיקה בדיעותיו של אביה, וגרשום, המתנגד להן, מתגוררים יחדיו באותו בית, חולקים את האבל על נפילתו במלחמת העצמאות של מיכה, בנו של גרשום ובעלה של עתליה. שמואל, שנבגד על ידי חברתו, ונתפס כבוגד במשפחתו משום שנטש את לימודיו, נענה להצעה לטפל בגרשום בתמורה למגורים.

מיהו בוגד? בדברי הימים הופיעו כפעם בפעם אנשים אמיצי לב שהקדימו את זמנם ומפני כך נקראו בוגדים או תימהוניים […] מי שיש בו העוז להשתנות, תמיד הוא ייחשב בוגד בעיני אלה שאינם מסוגלים לשום שינוי ופוחדים פחד מוות מפני שינוי ואינם מבינים שינוי והם מתעבים כל שינוי. דה גול נחשב בוגד בעיני התומכים באלג'יריה צרפתית, לינקולן נחשב בוגד בעיני המצדדים בעבדות, הרצל נחשב בוגד כשהציע את רעיון אוגנדה. כמוהם גם יהודה, התלמיד הנאמן, ושאלתיאל אברבנאל, שהתנגד לרעיון חלוקת העולם למדינות, וסבר שיהודים וערבים צריכים לייסד בארץ קהילה משותפת.

הדיון המרכזי הזה באשר לתפיסת הבגידה שזור בנושאים נוספים הכרוכים ביחסי ישראל והעולם הערבי, ביצירתו של הסכסוך ובסיכויים – הקלושים עד מאוד – לפתרונו, באכזריותן של הדתות, בשעבוד שמשעבדים בני האדם אלה את אלה, ועוד. אין בספר תשובות, רק שורה ארוכה של שאלות, ומילותיו האחרונות הן "ועמד ושאל את עצמו".

כל הדיון המעניין הזה, שבשלו ניתן לספר שמו, תופס פלח זעום יחסית. רובו של הספר מוקדש לתיאור היחסים המתרקמים בין גיבוריו. עמוס עוז כותב נפלא, ומצטיין בתיאורים יפיפיים ומדויקים של המקום ושל התקופה, אבל למען האמת הסיפור די מתמרח ונמשך ללא סוף עם חזרות על גבי חזרות של אותם הפרטים שוב ושוב, כמו ההליכה האופיינית לשמואל – צעידה מתפרצת, ראשו קדימה כאיל ניגוח – מנהגו לפזר טלק תינוקות על זקנו ועל שערו בכל פעם שהוא יוצא מחדרו, המאכלים שהוא בוחר במסעדה הסמוכה לבית ועוד. נראה לי כי, כמו אצל סופרים מובילים ונחשבים אחרים, העורכים נהגו בכתב היד בחרדת קודש. מכל מקום, יופיה של הכתיבה והנושאים העולים ממנה מהווים פיצוי מספק, והספר מומלץ.

כתר

2014

יוזף מנגלה, הרופא שביצע ניסויים באסירי אושוויץ, איש האס.אס שחרץ גורלות בהנפת אצבע לימין או לשמאל, הצליח להמלט לאחר מפלתה של גרמניה. ארבע שנים הסתתר בבוואריה, ולאחר מכן, בסיוען של רשתות הברחה נאציות, עבר לארגנטינה, לחסותו המגוננת של פרון. במשך עשר שנים חי שם בשמו האמיתי, התגרש מאשתו שלא הצטרפה אליו, נישא לאלמנתו של אחיו הצעיר, וניהל את עסקי משפחתו שתמכה בו מגרמניה. כשהוגשה בקשת הסגרה נגדו ירד למחתרת, הסתתר במשך שנה בפרגוואי, ומשם עבר לברזיל בה מת בשנת 1979 בהיותו בן ששים ושבע. המצוד אחריו, שלא היה רציף, הסתיים שש שנים אחרי מותו, כשגופתו הוצאה מהקבר וזוהתה. הזיהוי הפך ודאי רק לאחר שבע שנים נוספות.

מנגלה מעולם לא הביע חרטה על מעשיו. ההפך הוא הנכון. אמונתו באידיאולוגיה הנאצית לא התפוגגה, ולמעשיו בשירותה ייחס חשיבות רבה. בנו רולף, שהאמין במשך שנים שאביו נהרג בקרב, עד שנחשף לאמת המרה, נקרע בין נאמנות לגינוי. ב-1977 נכנע להפצרות אביו, ובא לבקרו בברזיל. ללא הקדמות מיותרות ביקש לשמוע על מעשיו באושוויץ. "חובתי כחייל של המדע הגרמני היא להגן על הקהילה האורגנית הביולוגית, לטהר את הדם, לסלק ממנו את הגופים הזרים", אמר לו מנגלה. הסלקציות? "השתדלתי לבחור כמה שיותר אנשים כשירים לעבודה ולחסוך כך את חייהם של רבים יותר". הניסויים הרפואיים? "התאומים, שבסיועם קידמתי את המדע, חבים לי את חייהם". חמלה כלפי הקורבנות? "חמלה אינה מידה תקפה, שהרי היהודים אינם שייכים למין האנושי". יסורי מצפון? "המצפון הוא גורם חולני שהמציאו אנשים חולניים כדי לשבש את העשיה ולשתק את העושים". רולף חזר לגרמניה, וניתק קשר עם אביו, אבל לא הסגיר את מקום הימצאו, גם לא את מקום קברו.

אוליביה גז מתאר את היומיום של מנגלה משעה שהגיע לדרום אמריקה ועד טביעתו. אחרי עשר השנים הטובות בארגנטינה, הפך לאדם נרדף. דורשי שלומו ארגנו לו מקלט אצל יוצאי הונגריה, שאת שתיקתם קנו בכסף רב. מנגלה השליט בביתם אוירה עכורה ומאיימת, אך הוא עצמו חי בפרנויה מתמדת, בילה שעות בראש מגדל תצפית, חרד מכל צל זר. למרות תלותו המוחלטת ברשת הביטחון של אוהדי הנאצים ושל משפחתו, ניסה ביהירות לשלוט בהם, כאילו הנו עדיין אותו חורץ גורלות מן הרמפה באושוויץ. כאשר לאחר שלוש-עשרה שנים אפילו כסף לא הצליח לשכנע את מארחיו לשהות בחברתו, נמצא לו בית טחוב ומוזנח בשכונה דלה, שם חי בפחד, חולה ואומלל, תלוי בחסדי זרים. יש משהו מנחם בידיעה שלמרות שלא נתפס, ולא נאלץ לעמוד למשפט מול קורבנותיו, חייו הלכו ושקעו באומללות ובחוסר אונים.

מדוע באמת לא נתפס? אוליביה גז מתייחס בהרחבה לנסיונות שנעשו עם השנים לעלות על עקבותיו. צבי אהרוני, איש המוסד, הגיע ממש עד אליו, אך המוסד היה עסוק בחיפוש אחר יוסל'ה שוחמכר, ובשנים שאחר כך התמקד בבעיות אחרות. הגרמנים גררו תחילה רגליים, והתעוררו רק אחרי זמן רב. שמעון ויזנטל ניסה לשמר ענין במנגלה, ושמועות על מקום הימצאו צצו חדשות לבקרים. ויש לזכור, כמובן, את הרשת הנאצית הענפה והמאורגנת בדרום אמריקה, שידעה לשמור על יקיריה, את התמיכה של השלטונות המקומיים, ואת עוצמתה של משפחת מנגלה שהכשילה שוב ושוב את הנסיונות למוצאו. הסופר מרחיב גם באשר לרקע החברתי והפוליטי שאיפשר למנגלה להתחמק מעונש, ומתאר כמה מן הדמויות המשמעותיות שחייהן נכרכו בשלו.

המסר שבחר הסופר לסיום ספרו פסימי ומזהיר מפני ההיסטוריה החוזרת על עצמה: כל שניים או שלושה דורות, כאשר הזכרון מתרופף והעדים האחרונים למעשי הטבח בעבר אינם עוד, התבונה נעלמת ואנשים שבים להפיץ את הרוע […] זהירות, אדם הוא כחומר ביד היוצר, יש להזהר מבני אדם.

אוליביה גז מסווג את ספרו כרומן, וככזה היו חסרים לי בו תחילה סימוכין לפרטים שנכללים בו. את הפרקים הראשונים קראתי קריאה מקוטעת, וחיפשתי הרחבות לעובדות שלא הכרתי, אבל די מהר השתכנעתי באשר לבקיאותו של הסופר, עברתי לקריאה רציפה, ומצאתי בספר שילוב יחודי של תיעוד היסטורי עם פרוזה סוחפת. רשימת המקורות בסיומו של הספר ארוכה ומגוונת. לצד ספרי מחקר היא כוללת גם ביוגרפיה מקיפה הנסמכת על יומניו האישיים של מנגלה, והיא שסיפקה מן הסתם את הפרטים היומיומיים שמהם עולה אישיותו השתלטנית, הדוחה והנטולה כל חוש מוסרי.

הספר המיוחד הזה זכה בפרס רֶנָדוֹ, המוענק מאז 1926 לספרות בשפה הצרפתית על ידי עתונאים ומבקרים (בשנים קודמות זכו בו, בין השאר, "הנפשות האפורות" של פיליפ קלודל, "סוויטה צרפתית" של אירן נמירובסקי, ו"שרלוטה" של דוד פואנקינוס).

מומלץ מאוד.

La Disparition de Josef Mengele – Olivier Guez

ספרית פועלים

2019 (2017)

תרגום מצרפתית: יהודה פורת

כותרת משנה: קורותיו של מִספר מופלא

שני מונחים מתמטיים לפתיחה:

חיתוך הזהב, המוכר גם כיחס הזהב, הוא מספר אירציונלי שסימנו פי ɸ, וערכו בקירוב 1.618 (ועוד אינסוף ספרות אחרי האפס). חיתוך הזהב התגלה ככל הנראה על ידי אחד מתלמידיו של פיתגורס, הווה אומר לפני כ-2,500 שנים. בספרו של אוקלידס, "יסודות", הוא כונה בשם פחות מפואר, "יחס קיצוני וממוצע". המתמטיקאי והנזיר פאצ'ולי העניק לו בתקופת הרנסנס את הכינוי "הפרופורציה האלוהית". התמונה למטה, מתוך ויקיפדיה, מדגימה את הקבוע המתמטי: כאשר היחס בין הקטע a לקטע b שווה ליחס שבין a+b ל-b, מתקיים חיתוך הזהב.

סדרת פיבונאצ'י היא סדרת מספרים הנפתחת בשני מספר 1, וכל איבר בסדרה, החל מן השלישי, הוא סכום האיברים שקדמו לו. היחס בין כל שני מספרים עוקבים מתכנס בהדרגה לחיתוך הזהב (כלל זה מתקיים בכל סדרה דומה, גם אם אינה נפתחת ב-1, 1 – מוזמנים לבדוק).

לקבועים מתמטיים, דוגמת ɸ ודוגמת π המוכר אף יותר, ולסדרת פיבונאצ'י, חשיבות רבה בתחומי המתמטיקה הטהורה. מריו ליביו עוקב אחר גלגוליהם, מציג את מופעיהם, ומדגים כמה הוכחות הקשורות בהם. אמנם את המתמטיקה הסבוכה יותר הוא שומר לנספחים, אבל אודה שגם את זו שהוא מציג בגוף הטקסט לא תמיד הבנתי, ואם הבנתי לא ברור אם אזכור (או ביתר כנות, ברור שאשכח). לעומת זאת, נהניתי הנאה מרובה והועשרתי בידע מחלקיו הפחות מתמטיים, והם הרוב, של הספר. ליביו מטפל אחד לאחד בכל המיתוסים שנקשרו בחיתוך הזהב, ומנפץ כמעט את כולם. בניגוד למופעים הרבים של החיתוך בטבע – בקונכיות הנאוטילוס ובפרחי החמניה, אם להזכיר שתי דוגמאות –  המופעים המיוחסים לו באמנות נובעים ברובם ממיסטיפיקציה ומשגיאות מדידה. מן הפירמידות במצרים ועד המונה ליזה והמוסיקה של באך – חיתוך הזהב לא נכלל בתהליך היצירה. באדריכלות ובאמנות הקרובות יותר לימינו יש לחיתוך הזהב נוכחות. כך מסביר ליביו את הנהיה אחר הפרופורציה האלוהית: כל הנסיונות לחשוף את הימצאותו (האמיתית או המדומה) של חיתוך הזהב ביצירות אמנות שונות, במוסיקה או בשירה, מסתמכים על ההנחה שיש בנמצא קנון של יופי אידיאלי, ושאפשר ליישמו הלכה למעשה. אבל ההיסטוריה מלמדת כי האמנים שיצירותיהם עומדות לעד הם דווקא אלה שניפצו את האזיקים האקדמיים הללו. למרות חשיבותו של חיתוך הזהב בתחומים רבים של המתמטיקה, המדעים המדויקים ותופעות הטבע, מוטב לנו לעניות דעתי שנוותר על השימוש בו כאמת מידה קבועה באסתטיקה – אם בצורתו של האדם ואם כאבן בוחן לאמנויות.

חיתוך הזהב הוא נושאו של הספר, אך ליביו מרחיב את היריעה, ומעלה נקודות מעניינות למחשבה. מכיוון שהמספרים כל כך טבעיים בחיי היומיום, לא זכור לי שנתתי את דעתי על השאלה כיצד החלו בני האדם לספור. ליביו מקדיש לנושא זה את הפרק הראשון. הפרק האחרון דן בשאלה מעניינת לא פחות – מהי המתמטיקה, וכיצד שעשועים רוחניים טהורים ובלתי מעשיים בעליל מתגלים כפותרי תעלומות היקום, או בלשונו של איינשטיין: "הכיצד יכולה המתמטיקה, פרי מחשבתו של האדם שאינה תלויה בהתנסות כלשהי, להתאים בצורה כה קולעת למציאות הגשמית?". ליביו מציג את תפיסתו של אפלטון, לפיה המתמטיקה אוניברסלית ואובייקטיבית, וכל שנותר לאדם לעשות הוא לגלות אותה. מולה הוא מתאר את התפיסה המנוגדת הרואה במתמטיקה המצאה אנושית שהתפתחה בדרך של אבולוציה ושל ברירה טבעית. עמדתו שלו משלבת בין שתי התפיסות הללו: המתמטיקה שלנו היא מקבילתו הסמלית של היקום שאנו תופסים, ועוצמתה הולכת ומתחזקת בתמדה מכוח החקר האנושי. מן הפרק הראשון ועד האחרון שורה על הספר רוח ההתלהבות המדעית, החל באהבתו של הכותב לנושאיו, ועבור בדבריו של תיאודור אנדריאה קוק, "אין צורך בשום צידוק לכתיבת הפרקים הללו על תצורות לולייניות, מעבר לענין וליופי שבחקירתן", ושל תומס אקווינס, "החושים מתרוננים על פרופורציות ראויות".

אחרי כל המדידות שהוזכרו בספר, וכל החיפושים אחרי חיתוך הזהב במקומות בהם אינו נמצא, נתקפתי דחף למדוד את הספר בתקווה לגלות שמימדיו נקבעו בהתאם לנושאו. הם לא.

כמו בספרו "למה?", גם כאן מריו ליביו מנגיש נושא מדעי לקורא הבלתי מקצועי, ברהיטות, בענייניות ובהתלהבות מדבקת. מומלץ.

The Golden Ratio – Mario Livio

אריה ניר

2003 (2002)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

מה שג'יי קיי רולינג אמרה בטקס חלוקת תארים: האפשרות להאשים את ההורים בכך שניווטו אותך לכיוון הלא-נכון, שמורה רק עד שלב מסוים; ברגע שאתה מספיק בוגר לאחוז בהגה, האחריות עוברת אליך.

אני קולטת שאני ממש לא טובה באחיזת ההגה. אני מרגישה פחד ואשמה.

המספרת נטולת השם ב"כימיה", בת יחידה להורים סינים, שהיגרה עם משפחתה לארצות הברית בהיותה בת חמש, תקועה. היא דוקטורנטית לכימיה, שהפרויקט עליו היא עובדת אינו מתקדם, והמנחה שלה מייעץ לה חד וחלק למצוא פרויקט שיתאים יותר ליכולותיה. היא חולקת את חייה עם אריק, כימאי אף הוא, שהקריירה שלו נעה קדימה בביטחה. אריק אוהב אותה ורוצה להנשא לה, היא אינה מסוגלת לומר "אני אוהבת אותך", והמחשבה על נישואים מפחידה אותה, למרות שכשהיא עורכת רשימת בעד ונגד, צד הנגד נותר ריק. את כל קשייה היא תולה בהוריה, שחינכו אותה חינוך נטול רגש, הרואה במצוינות את חזות הכל. היא אינה מעזה לספר להם שהיא חיה עם גבר, אינה מעזה להעלות את רעיון הכפירה לנטוש את האוניברסיטה, אפילו לא באוזני עצמה. וכך היא נגררת, דנה שוב ושוב בהתלבטויותיה באוזני חברתה הטובה ללא מסקנה מועילה כלשהי, מיטלטלת בין כן ללא, והמשבר שיטביע אותה, או שיגרום לה להחלץ, הוא בגדר ארוע ודאי המצפה לשעת כושר.

מכיוון שדבריה של רולינג, שצוטטו בפתיחה, מקובלים עלי ללא עוררין, כל מה שרציתי לעשות בחלקו הראשון של הספר הוא לתפוס את המספרת ולטלטל אותה. ברגע שהיא מודעת לסיבות לקשייה, האחריות להתגבר עליהם היא בידיה. התבכיינות על ילדות עצובה היא תירוץ, אומלל אך נוח, לחוסר מעש.

חלקו השני של הספר שינה את דעתי עליה. מה שארע לה בסיומו של החלק הראשון (שלא יוזכר מחמת קלקלנים) אילץ אותה להפוך פחות תלותית, ונימת דבריה קיבלה בהדרגה גוון חדש. שום דבר לא ישנה את העבר: הילדות לא תהפוך עליזה יותר, אמה לא תהיה לבבית יותר בדיעבד, אביה לא יחזור בזמן ויהיה קפדן פחות. גם ההווה שלהם לא ישתנה, הם יוסיפו ללחוץ עליה ללמוד, לשאוף להצטיינות. אבל נקודת המבט של המספרת תהיה מסוגלת להכיל גם את רגשותיהם של אחרים. היא מודעת למאמץ ההרואי שעשה אביה כדי להפוך מאיש כפר סיני עני למהנדס אמריקאי מצליח, ולתשלום הכבד שגבתה ההגירה מאמה, שבחרה לעצמה באופן אירוני את השם האמריקאי ג'וי, רוקחת סינית עירונית מצליחה שהפכה לעקרת בית נטולת שפה. היא לעולם לא תנהל עם הוריה שיחות חולין, כמו אלה שמנהל אריק, אף הוא בן יחיד, עם הוריו. היא לנצח תזדקק לתוים כדי לנגן ("את מנגנת כמו רובוט, בלי כאב או צער, בלי אושר או שמחה", אמרה לה מורתה), ולא תדע לאלתר כמו אריק חובב הג'ז. נישואיהם רצופי המריבות של ההורים יוסיפו להיות הדגם שאותו היא מכירה וממנו היא חוששת. אבל בהכרח תתעורר בה ההכרה שהיא חייבת לקבוע לעצמה מטרות משלה, עד שתוכל לומר כי האושר הוא לא רק הישגים, אלא מורכב מהרבה דברים אחרים.

הערכתי מאוד את האופן בו דמותה של המספרת, שהיתה כה מעוכה בחלק הראשון, מתפתחת בצעדים קטנים, כמעט בלתי מורגשים, בהמשכו של הספר. ההתפתחות מומחשת גם באופן בו היא מתנסחת, כשלא הסגנון משתנה אלא עוז הביטוי, מיאוש ומבלבול לדעה עצמאית. המקומות שסימנתי לעצמי בחלק הראשון מצביעים כולם על חולשה. אלה שסימנתי בחלק השני, והם רבים יותר, משקפים כולם רסיס של הבנה, תובנה מעניינת, נקודה למחשבה. וייקי וואנג מוליכה את המספרת בעדינות ובמיומנות במסלול משכנע, מהצעת הנישואים בפתיחה עד הבחירה שלה בסיום.

למדע יש נוכחות חזקה בחייה של המספרת, ולכן גם בספר. היא מרבה בדימויים מדעיים, בהסברים השאולים בעיקר מתחומי הכימיה והפיזיקה, גם כשהנושאים עליהם היא מדברת עוסקים בתחומים רחוקים. במידה רבה האזכורים הרבים האלה הם בגדר מורשת כפויה, תוצר שיטת החינוך הנוקשה של אביה, אך אודה כי בעיני הם משווים לספר רוחב יריעה וענין. לקראת סיומו של הספר המספרת מציגה זו מול זו שתי גישות. האחת, זו של מורה בתיכון גורסת כי "מה היא השיטה המדעית? […] זאת שיטה שמובילה אותנו לאמת". השניה, מאוחרת יותר, היא זו של מורה בקולג', ולפיה "המדע לא מרפא הכל; קשה להדרש לפעולות כמו אינטראקציה אנושית באמצעות השיטה הזאת". נדמה כי במסגרת גישושיה אחר הדרך ההולמת אותה היא מבקשת לאמץ את האחרונה.

וייקי וואנג שמה בפי המספרת טקסטים שכולם בלשון הווה, גם כשהיא מספרת על העבר. אני תוהה אם יש לכך קשר לעובדה שהיא דוברת שתי שפות, שפת אמה ושפת ארצה, וכדבריה "זאת תחושה מוזרה, לא להרגיש בבית בשום שפה". נראה לי סביר יותר להניח שהבחירה הזו מצביעה על הכבלים הקושרים את המספרת אל עברה, שחי מבחינתה כאילו הוא מוסיף להתרחש בהווה. המספרת, בסגנון דיבורי, לפעמים קטוע למשפטים קצרים, לפעמים נע מנושא לנושא בעקבות אסוציאציות, מרבה במשחקי מילים, ואלה מן הסתם היוו אתגר למתרגמת אסנת הדר, שעמדה בכבוד במשימה.

"כימיה" מספר על צמיחה אישית מתוך רקע משפחתי כובל, על הגירה ועל סטראוטיפים המתלווים אליה. בסינית, כך מתברר, יש ביטוי על אהבה בין בני משפחה, שתרגומו המילולי הוא בערך "אני כואב אליך". "כימיה" נע על נקודות ההשקה האלה שבין כאב לאהבה, ועושה זאת בתבונה ובכשרון.

מומלץ בהחלט.

Chemistry – Weike Wang

תמיר // סנדיק

2019 (2017)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

 

הספר נפתח במשבר. בשנת 2011, אחרי כמה מפגשי יעוץ זוגי, ברור לעמנואל אמזלג שחיי הנישואים שלו הסתיימו. הוא שוכר לעצמו דירה בקרבת מקום לביתו הקודם, שם נשארים אשתו הדס ושני ילדיהם, מתענג על החופש ומתגעגע למשפחתיות. כפי שנראה בהמשך, הכפילות הזו של רגשותיו מאפיינת את אישיותו.

אמזלג, כפי שברור משמו, הוא בן להורים יוצאי ארצות המזרח. אמו ילידת לוב, אביו יליד מרוקו. השד העדתי מקנן בו ללא הרף, רוב הזמן ללא אחיזה מוצדקת במציאות. אמזלג הוא פילוסוף, מרצה במוסדות אקדמאים, דרכו מעולם לא נחסמה בשל מוצאו. למרות זאת הוא אחוז זעם. כשהוא נוסע ברחוב קיבוץ גלויות, הוא מסנן בכעס: "זריקת טשטוש. הסתר פנים. קיבוץ גלויות בתחת שלי". הוא אוחז בדעה שתרבותו הודחקה. הוא רגיש לגזענות עד שלפעמים הוא מוצא אותה במקומות שבהם אינה קיימת.

בקריאה ראשונה התרשמתי שמדובר בספר מאשים, שנובע מרגשות קיפוח, וחשבתי, כמו חברו של אמזלג: "כמה אפשר להתבכיין ולהתמסכן, למה זה טוב? […] זה מה שהכי תוקע אתכם". אבל כשחזרתי אל כל מראי המקומות שסימנתי לעצמי לצורך הסקירה, ההתרשמות שלי השתנתה, ואחד המשפטים שבחרתי לצטט הוא בעיני כעת המהותי מכולם: "האם כזה הוא אמזלג? תמיד לא בזמן, תמיד לא במקום, האם יהיה פעם מרוצה?" המזרחיות של אמזלג, כך נראה לי, היא רק פן אחד באישיותו. גיבור הספר הוא אדם תלוש, פסיבי למדי, מוּנָע על ידי משברים. כשהוא חושב בזעם על תרבותו המודחקת, אין לו בעצם מושג מהי תרבות זו, והסופר כותב כי הוא רק רצה בשינוי, ודי היה לו בכך. הוא חש אי-שייכות משתקת בכל מקום, בין אם הוא חי את חיי השגרה בארץ, ובין אם הוא תר אחר שורשיו בארצותיהם של הוריו. בביקוריו במרוקו ובלוב הוא מרגיש שהוא רק אורח בתרבות המקומית, ובשובו לארץ הוא מרגיש שעבר מחוץ אחד לחוץ אחר. אמזלג יצטרך לעבור משברים נוספים לפני שיבין את שורש הבעיה שלו: אני כל הזמן מחפש אחורה. הלוא יכולתי לעשות כל כך הרבה במקום זה.

הסופר בחר להעניק לגיבורו מאפיינים נשיים, אולי כדי להעצים את מוטיב הכפילות והשניוּת של אישיותו. בשונה מן הסטראוטיפ הגברי, אמזלג אוהב לערוך קניות, בעיקר של בגדי מעצבים, עליהם הוא מוציא סכומים גדולים גם כשהוא מנסה לצמצם את הוצאותיו. התודעה הפוליטית שלו, שבעטיה הוא נמנע מלבקר את אחותו המתגוררת בשומרון או לטייל עם ילדיו לחרמון, כמו גם רצונו להשתייך, מובילים אותו לחפש ערוץ לפעילות חברתית, ואת מבוקשו הוא מוצא, מכל המקומות, בתנועת "אחותי".

אמזלג, כפי שנכתב על גב הספר, חי בין עולמות. בגיל חמישים ואחת הוא ניצב על פרשת דרכים, ועליו לבחור כיצד לעצב את שארית חייו על מנת להפטר סוף סוף מתחושת הנידחות, אליה הניח לעצמו להסחף, ולהרגיש שייך וממוקד.

יוסי סוכרי יצר דמות מורכבת, וכרך בספר מספר רב של נושאים מתוך הישראליוּת ומתוך פנים נפשו של גיבורו. מומלץ.

עם עובד

2019

באפריל 1985 נכנס סוכן הסי.אי.איי אולדריץ' איימס לשגרירות הסובייטית בלונדון. לכאורה בא לחפש אדם, שלא הופיע לפגישה שקבעו, אך למעשה ביקש ליצור קשר עם הק.ג.ב. באין רואים החליק מכתב אל שומר השגרירות, ובו מידע אודות שלושה סוכנים כפולים, בצירוף כמה פרטים שהעידו על התמצאותו בנבכי הביון. תמורת המידע ביקש תשלום של חמישים אלף דולר. ביוני אותה שנה, למרות שהק.ג.ב. לא ביקש ממנו דבר, מסר לידיו רשימה של סוכני סי.אי.איי רוסים. בזה אחר זה נלכדו הסוכנים, חלקם הוצאו להורג. רצף המעצרים, שכונה "האבדות של 1985", התמיה את ארגוני הביון האמריקאים, אבל עברו תשע שנים עד שאולדריץ', המוכר יותר בשם ריק, איימס זוהה כחפרפרת.

העיתונאי והסופר פיט ארלי הצליח להפגש עם איימס בכלא לשיחות ללא פיקוח וללא צנזורה. חמישים שעות השיחה, והתכתבות בין השניים אחריהן, הן הבסיס לספר זה. ארלי הצליב מידע עם מקורות נוספים, סוכני סי.אי.איי ואף.בי.אי, חברים, סוכני ק.ג.ב, ומסמכים גלויים וחסויים, וניסה לתאר תיאור שלם ומלא של פרשת הריגול. תיאור מדויק ואמין במלואו ככל הנראה לא יתאפשר לעולם, שכן לכל צד בפרשה אינטרסים משלו, אמוציות משלו, ולכן גרסה משלו. עולמו של איימס, ועולם הביון בכלל, מושתת על הונאה, ובעולם שכזה האמת רבת-פנים וחמקמקה. חברו של איימס תיאר זאת כך: "כולם יודעים שאגף המבצעים מתקיים בתוך ריק מוסרי מושלם ומוחלט. אנשים, שהופכים לסוכנים סמויים, צריכים להשעות את כל הקטגוריות המוסריות על-פיהן מנהלים אנשים אחרים את חייהם. אתה לא יכול לספר לשכניך מה אתה עושה. אתה חייב לשקר לאנשים מדי יום, אבל הגרוע ביותר הוא שאתה בעצם נכנס לשממה אתית". לספר מצורף מאמר מאת בכיר בקהילית המודיעין בישראל, המתאר אף הוא את אשר מחוללת מציאות עלומה לנפשו של אדם, שבוחר להעביר את חייו בעולם הדמדומים.

שתי שאלות מרכזיות מעניינות את ארלי. האחת מתייחסת לפרק הזמן הממושך מאוד שעבר מאז שהתעורר החשד בדבר קיומה של חפרפרת ועד לכידתו של איימס. ארלי מתאר את האוירה בסוכנות, שזמן קצר קודם לכן עברה טראומה בשל מנהל חשדן ופרנואידי. הוא מספר על הדגשים השונים בעבודת הסוכנות, על ההטעיה שהפעיל הק.ג.ב כדי להגן על איימס, ועל גורמים נוספים שהסיטו את תשומת הלב מחשד הבגידה. היבט זה של הספר מרתק, אך לא פחות מעניינת ממנו היא השאלה השניה, העוסקת במניעיו של איימס.

המניע הראשוני, כך נראה, היה כספי. איימס נישא זמן מה קודם לכן לרוזריו, אשתו השניה, והזוג ניהל אורח חיים פזרני, הרבה מעל לאמצעיהם. הסכום שדרש במכתב שהגניב לשגרירות היה אמור לכסות את כל חובותיהם. לדבריו, לאחר מעשה הבגידה הראשון הבין שבשל תפקידיו כמפעיל סוכנים וכבכיר בחטיבה הסובייטית-מזא"ר, הוא מוכר לסוכני הסי.אי.איי הרוסים, ועלול להחשף על ידם, ולכן הסגיר כל אחד ואחד מהם כאקט של הגנה עצמית. מכאן ואילך גברה החמדנות מצד אחד, והתפוגגו נקיפות המצפון, אם היו כאלה, מצד שני. הוא סיפק לסובייטים מסמכים חסויים ומידע על מבצעים רגישים, וקיבל מהם במהלך השנים קרוב לשני מליון דולר. החמדנות היא זו שבסופו של דבר הביאה למפלתו, שכן אורח חייהם הראוותני של בני הזוג עורר את חשדם של ציידי החפרפרת.

תחילה הודה איימס באוזני ארלי במניע הכספי, אך עם הזמן הוסיף מניעים נוספים. לטענתו, המודיעין הפוליטי הוא בעצם חסר משמעות, משום שמקבלי ההחלטות פועלים משיקולים רבים אחרים, כך שבגידתו לא גרמה נזק ממשי. הוא נתלה במעשיהם של אחרים, כולל בחשד שהועלה כנגד קיסינג'ר, כאילו יעץ לרוסים נגד משטרו של קרטר, וטען כי במעשים אלה הוסרו לכאורה מעצורים שחש. בנוסף, כך לדבריו, הסי.אי.איי הוא מוסד מושחת ומסוכן, משום שהוא עוסק בביסוסה ובהרחבתה של העוצמה האימפריאליסטית האמריקנית. הוא סבור שהק.ג.ב היה ממילא נמר של נייר, וקובעי המדיניות של המערב האדירו את עוצמתו כדי להצדיק את מהלכיהם, ולכן קשריו שלו עצמו איתם לא יכלו לפגוע בארצות הברית. גם מנהליו הבלתי מוכשרים, כפי שהוא תיאר אותם, תרמו לתחושתו שגנבו לו את הארגון שהיה "שלו" (אביו היה סוכן סי.אי.איי). ועל כל אלה יש להוסיף את תחושת הניכור שלו מהתרבות שבתוכה גדל. כדבריו, "אין סיבה יחידה, אלא רבדים על גבי רבדים על גבי רבדים של סיבות, שאין בהן כאלה שחשובות יותר מאחרות, ולאלה יש להוסיף את המאורעות בעצמם, התלכדות כמעט חד פעמית של נסיבות, שאפשרו לפנטזיה להתגשם, בלא הבנה מודעת או חשיבה זהירה ואפילו מכאיבה, לכלל תכנית של ממש". גורמים בביון האמריקאי רואים בכל אלה תירוצים, וסבורים שהמניע היה כסף, בין אם מתוך חמדנות אישית, או כדי לרַצות את אשתו.

רוזריו נידונה לחמש שנות מאסר, אך שאלת מעורבותה בפועל בריגול נותרה מעורפלת. איימס סובב אותה תחילה בכחש, אך ככל הנראה האמת נודעה לה בשלב מוקדם. היא לא עשתה דבר לעצור אותו. נהפוך הוא, היא עודדה אותו לדרוש תמורה כספית, ווידאה שיזהר לבל יתפס. איימס טען לאחר לכידתו שרוזריו היתה נקיה מאשמה. רוזריו, לעומת זאת, הפלילה אותו, והציגה עצמה כקורבן.

אחד הטיעונים של איימס להפחתת אשמתו נוסח כך: "כל האנשים ששמותיהם הופיעו ברשימה שלי מה-13 ביוני ידעו את הסיכונים שנטלו על עצמם, כשהחלו לרגל לטובת הסי.אי.איי והאף.בי.אי […] זה לא היה ענין אישי. זה היה פשוט חלק מהמשחק". כשחושבים על המשפט הזה במנותק מרגשות פטריוטיים ומסלידה ממעשי בגידה, הוא אולי מעורר פחות תרעומת מאשר בקריאה ראשונה, שכן מדובר באנשים, משני עברי המתרס, שבחרו לבגוד בארצם. למוסר הכפול, המתייחס אל בוגד מבית באופן מחמיר ואל בוגד מן החוץ באופן מקל, יש במקרה זה הסבר שאיימס בחר להתעלם ממנו: לאנשי המערב היו דרכים רבות להביע מחאה. הם יכלו לצאת להפגנה, לכתוב מכתב לרשויות ועוד. לאנשי ברית המועצות לא היו אופציות כאלה, וההצטרפות לשורות הביון האמריקאי היתה אחת מן הדרכים הבודדות למחות ולהשפיע על מצבה של מדינתם.

נקודה מעניינת שאיימס חוזר אליה היא היחס הכפול שלו עצמו אל מעשיו. כך, לדוגמא, הוא מספר על הרגשתו כשהשתתף בחקירת עריק סובייטי, וזה סיפר על סוכן כפול שנלכד על ידי הק.ג.ב: "המחשבה הראשונה שחלפה בי היתה, אלוהים אדירים, אנחנו חייבים לעשות משהו כדי להציל אותו! […] ואז נזכרתי שאני מסרתי לק.ג.ב את שמו של גורדייבסקי. אני הייתי אחראי למעצרו! מידרתי את עצמי עד כדי כך!"

פיט ארלי כתב ספר מושקע, שלמרות סופו הידוע מראש נקרא כמעט במתח. על כמה מן הפרטים המופיעים בספר הוא מעיד שמדובר בחשיפה ראשונה שלהם, אבל מבחינתי הפרשה כולה היא בגדר חשיפה ראשונה. העולם המתעתע של הביון מרתק, והשאלות ההתנהגותיות והמוסריות הנידונות בו עמוקות. מומלץ בהחלט.

Confession of a Spy – Pete Earley

הקיבוץ המאוחד ודניאלה די-נור

1998 (1997)

תרגום מאנגלית: דורית לנדס