קטגוריה: ספרים מומלצים

"חמישיה צרפתית", כשמו, מכנס יחד חמישה סיפורים שנכתבו בידי סופרים צרפתים. למרות שראו אור לפני שנים רבות (בין 1838 ל-1902), בכל אחד מהם יש זוית מיוחדת, ההופכת אותו רלוונטי, או למצער מעניין לקריאה, גם לקורא בן ימינו.

הותיק מכולם הוא "הממריצים המודרניים" מאת אונורה דה בלזק. למעשה, אין זה סיפור, אלא מאמר דעה, שבו חוזה בלזק את התדרדרותם של בני האדם כתוצאה מהתמכרות לחומרים מזיקים. החומרים שמפניהם הוא מזהיר הם אלכוהול, סוכר, תה, קפה וטבק. יש להודות שהמאמר שטחי למדי, אולי בשל ידע מוגבל של הכותב או של תקופתו, אבל הבלחי ההומור של בלזק מהנים. במאמר מוסגר אספר שהפרק הנלהב העוסק בקפה הזכיר לי בקשר אסוציאטיבי את קנטטת הקפה של באך, אחד היצירות החילוניות הבודדות שלו, שעוסקת אף היא בהתמכרות למשקה.

חזון מסוג אחר מציג ז'ול ורן ב"יום בחיי עיתונאי אמריקני ב-2889". במבטו המרחיק אלף שנים אל העתיד הוא מנבא את כוחה הכל-יכול של העיתונות, ומונה שורה ארוכה של חידושים טכנולוגיים. לצד הטלפון, שהיה מוצר חדש בתקופתו, הוא חוזה את הטלפוטו, הוא מתאר שיחת ועידה בין-יבשתית, מדמיין העברת מידע שאינה מבוססת נייר ודפוס, ואף מבשר את המצאת המחשב, או בלשונו פסנתר אלקטרו-חישובי. בהומור מעודן הוא מציין כפנטזיה את האפשרות לרפא נזלת, או להחזיר לאחור את הגלגל ולשקם את אמנות הציור שנזנחה בשל הצילום. נדמה שאין גבולות לדמיונו של ורן, אך אפילו הוא לא יכול היה לנבא את קצב ההתפתחות המעריכי של הטכנולוגיה, ומה שתיאר לעצמו כחדשני בסוף האלף השלישי נחשב מיושן כבר בימינו.

אנטול פרנס, בסיפור האחרון כרונולוגית, "נציב יהודה", מרחיק את עדותו אל העבר, ונותן את הבמה לפונטיוס פילאטוס, שקנה את מקומו בהיסטוריה כשדן את ישו לצליבה. יחד עם חבר ותיק הוא דן באופיו של העם היהודי ובשיטת הממשל הרומי. את ישו הוא אינו זוכר.

הסיפור הקצר מכולם הוא של מרסל פרוסט, "לפני הלילה". ידידה של המספר מתוודה בפניו על קשר אהבה לסבי, ונתלית בדבריו לפיהם "אין זה מוסרי פחות – ליתר דיוק, אין זה בלתי מוסרי יותר – שאשה תמצא עונג בזרועות אשה אחרת מאשר בזרועות בריה בת מין אחר". פרוסט, כרגיל, כותב בצמצום וברגש, והסיפור דיבר אלי בעיקר משום שבימים אלה אני קוראת את הביוגרפיה של קולט, ידידתו של הסופר, שקיימה קשרים לסביים והטרוסקסואלים גם יחד. לא יכולתי שלא לתהות כיצד התנהלו שיחותיהם.

אהבתי מכולם את סיפורו של אמיל זולא, "בעבור לילה אחד של אהבה", שגיבורו, גבר חסר ביטחון וחסר כישורים חברתיים, נסחף באהבתו אל שכנתו האריסטוקרטית הבזה לו. עד כמה ירחיק לכת כדי לממש את אהבתו, ומה יעלה בגורלו אם אכן יצליח לממש אותה? זולא מוליך את גיבורו אל שיא דרמטי בלתי צפוי אך משכנע.

כשכתבתי על "רביעיה אנגלוסקסית" הבעתי את דעתי שקשה לפספס עם מבחר סיפורים מאת היוצרים הדגולים המיוצגים באוסף. אמירה זו תופסת גם כאן, אם כי באוסף הצרפתי בחירת היצירות פחות "ספרותית", ויותר מתבדרת לסוגות שונות. יותם בנשלום ולי עברון, שהיו שותפים לתרגום "רביעיה אנגלוסקסית", השתתפו גם בתרגום הקובץ הצרפתי, ועשו עבודה יפה יחד עם אחינעם אסתר ברגר ומיכל שליו.

מעניין ומומלץ.

תשע נשמות

2019

The Day of an American Journalist in 2889 – Jules Vernes (1889) תרגום: יותם בנשלום

Avant la Nuit – Marcel Proust (1893) תרגום: לי עברון

Traité des Exitants Modernes – Honoré de Balzac (1838) תרגום: לי עברון

Pour Une Nuit d’Amour – Emile Zola (1883) תרגום: אחינעם אסתר ברגר

Le Ptocurateur de Judée – Anatole France (1902) תרגום: מיכל שליו

"רביעייה אנגלוסקסית" הוא קובץ המכיל חמישה סיפורים מאת ארבעה סופרים. משותפת להם שפת הכתיבה – אנגלית –  כמו גם העובדה שכולם פרי עטם של סופרים איכותיים בעלי שם, שהטעם הטוב של יצירותיהם לא פג, למרות שעברו כמאה שנים מאז ראו אור לראשונה.

הסיפור הראשון, "קרקס עם שחר" מאת תומס וולף, הוא תיאור מלא חיים ורגש של שני צעירים, המשכימים קום כדי לספוג את האוירה המיוחדת האופפת את הקרקס שהגיע לעירם. וולף לוכד את קסמו של הקרקס בעטו הרגיש, והתפעמותם של הצעירים מדבקת.

כריסטופר מורלי כתב את הסיפור השני, "עצות לשבורי הלב". אחד מקוראי טור העצות מתאהב בכותבת הטור, ומפלס בתחבולות את דרכו אל לבה. סיפור חביב וחינני, ויחד עם זאת שוביניסטי להחריד, לגמרי לא מה שציפיתי ממי שכתב את דמותה של גיבורת "פרנסוס על גלגלים".

שני הסיפורים הבאים, "חתיכת בשר" ו"המקסיקני", נכתבו על ידי ג'ק לונדון. בשניהם מתוארים בפירוט קרבות איגרוף, ובשניהם האיגרוף אינו הנושא. בראשון מבין השניים הקרב הוא מאבק בין כוחם של העלומים וחפזונם לחולשתה של הזיקנה ולתבונתה. בשני המאבק ניטש בין מתאבק שהמשחק הוא חייו ומטרתו רווח אישי, למתאבק הנלחם למען המהפכה המקסיקנית. שני הסיפורים מצוינים.

את הסיפור האחרון, "ארץ העיוורים", כתב האנגלי היחיד בחבורה, ה.ג'. ולס. אדם רואה נקלע לעמק מבודד, שכל תושביו עיוורים. בעיני הסיפור הוא משל על הנטיה הדורסנית של ההמון העיוור, הבור, לספח אליו את הרואים נכוחה. ולס מעמיד את גיבורו בפני בחירה קשה, והחלטתו שימחה אותי.

שלושת המתרגמים – לי עברון, יהונתן דיין ויותם בנשלום – עשו עבודה יפה בהנגשת הסיפורים אל הקורא של ימינו, מבלי לאבד את הטעם של פעם.

קשה לפספס עם מבחר מסיפורי יוצרים אלה, ו"רביעייה אנגלוסקסית" מומלץ בחום.

תשע נשמות

2019

Circus at Dawn – Thomas Wolfe (1935) תרגום: לי עברון

Advise to Lovelorn – Christopher Morley (1921) תרגום: יהונתן דיין

A Piece of Steak – Jack London (1909) תרגום: יותם בנשלום

The Mexican – Jack London (1911) תרגום: יותם בנשלום

The Country of the Blind – H.G. Wells (1911) תרגום: יותם בנשלום

חוסה, המספר את "פרח קטן" בגוף ראשון, פותח את סיפורו בהצהרה המבשרת על מהפך שעבר: "הסיפור הזה מתחיל כשהייתי אדם אחר". בבוקרו של יום שני הוא מדווש על אופניו בדרך לעבודתו, אך מגלה שמפעל הזיקוקים בו הועסק עלה באש. בתחושה משולבת של דיכאון ושחרור הוא חוזר הביתה אל אשתו לאורה ואל בתם בת השנה אנטוניה. בסיומו של הספר, לאחר כל התהפוכות שבמהלכו, הוא מחליט, בעידודה של לאורה, להיות סופר.

את מה שקורה בין הפתיחה לסיום אפשר לקרוא ביותר מדרך אחת. אם דוחקים הצידה את כל הביזארי והסימבולי, זהו סיפורם של בני זוג, שבשל היפוך בתפקידיהם המסורתיים – היא מפרנסת, הוא עקר-בית – נאלצים להתבונן אל תוכם פנימה, יחד כזוג וכל אחד לחוד, ולהגיח מן ההתבוננויות שונים מכפי שהיו קודם לכן. בניגוד לקריאה הפשוטה הזו, אפשר לפטור את עלילתו של הספר כתוצר של מוח חולני, שהרי המספר עצמו מעיד כי "תודעתי התפצלה בין שפיות לשגעון". הוא נמשך למוות (את טולסטוי הנערץ עליו הוא מנציח בחדרו באמצעות תצלום של קברו), מרותק לפשע ללא השלכות, מטפח אמונות טפלות עד כדי טשטוש ביניהן לבין האמת, וחי במידה רבה בעולם פנימי משלו, לא תמיד מחובר למציאות. ואפשר, וזו נראית לי הדרך הנכונה, לאמץ את הביזארי והסימבולי אל תוך הסיפור הפשוט, בדיוק כפי שהעלילה נעה ללא מעקשים בין היומיומי להזוי ולחריג, ולחשוף את המשמעויות ואת תתי המשמעויות השזורות בו. כתבתי לעצמי מספר הערות תוך כדי קריאה ראשונה, חלקן סותרות אלה את אלה. כדאי לשוב לספר בקריאה חוזרת כדי לפענח את מורכבותו.

הספר כתוב כפיסקה אחת ארוכה, מבנה שמקנה לעלילה דחיסות  ועוצמה, ומקשה על הקורא לעצור וליטול הפוגה. הסופר בחר בסוף פתוח, נמנע במתכוון מן הסוף הורוד שאליו נראה היה שהעלילה מתקדמת. הקורא, הבוחר בפרשנות מבוססת הגיון, יכול להניח שההמשך, שאינו מסופר, טרגי. קורא אחר, שנוטה יותר לעל-טבעי, יכול להניח, באותה מידה של שכנוע, שהטרגיות לכאורה היא רק מבוא לשיפור. כך או כך, יוסי אביליו מתעתע עד המילה האחרונה.

הספר שאל את שמו מיצירת הג'אז של סידני בשט, Petite Fleur. המוזיקה זכתה לאינספור ביצועים ולכמה גרסאות מילוליות, והסופר ציין בראיון כי גרסת ה-Hot Sardines היא בין המועדפות עליו. אולי הטקסט המעודן בגרסה זו מרמז על הנושא העיקרי של הסיפור ועל היעד שלו – אהבה.

"פרח קטן" הוא ספר מורכב ופשוט כאחד, הנוגע, למרות מוזרותו, ביומיום של כולנו. כפי שנכתב, בצדק, על הכריכה, "גם במשפחה ממוצעת, ששאיפותיה ובעיותיה ממוצעות, המתגוררת בבנין דירות ממוצע בעיר ממוצעת – האימה, אי-השפיות, הדרמה וחגיגת הספרות יכולות לחכות לנו ממש מעבר לפינה".

מומלץ לקריאה ולקריאה חוזרת.

Pequeña Flor – Iosi Havilio

תשע נשמות

2019 (2015)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון, יוסי טל

אריאל, צעיר דתי כבן שש-עשרה, עולה בלילה שבין שישי לשבת על אופנוע, ממהר להזעיק עזרה ליותם, בן-דודו כאח לו, שאיבד את הכרתו בשל הרעלת אלכוהול. הלילה קר, גשום ובוצי, ובסופו יימרח אריאל על הכביש, וימצא עצמו בבית חולים, סובל מפגיעת ראש ומשיתוק בחצי הימני של הגוף. על הפציעה הגופנית יתגבר כמעט לחלוטין, יהפוך את יד שמאל לדומיננטית, ויצליח ללכת ולרוץ כמעט מבלי לצלוע. הפגיעה המוחית תותיר אותו עם קשיי דיבור, קֶצֶר חמור בין ההבנה להלבשתה במלים. חודשים אחר-כך, לאחר רגע של שבירה, תגיע אחותו הבכורה מרים להכרה האכזרית, כי אנשים מבחוץ אולי היו סולחים לו על מותו, אם זה מה שהיה קורה, אבל לא על העילגות המגושמת הזאת.

"צערו העתיק של הירח" סובב סביב התמודדות בני המשפחה עם אריאל של אחרי התאונה, השונה מאוד מזה שלפניה. הצעיר הרהוט, הווכחן, הצחקן, הפך מסוגר, מתוסכל, כעוס. אביו מנסה לדחוק בו שיחזור אל עצמו, שיתאמץ לדבר ברור. אמו חרדה לו, נוהגת בו כבילד. חברתו אבישג, שמצאה את יותם המעולף והזעיקה את אריאל, אינה עומדת במעמסה ומתפוגגת. יותם עצמו, הדמות החידתית – וגם המעצבנת ביותר בספר – נוהג כבן-עשרה אגואיסט, נרתע נוכח הקשיים. הסיפור נע בין הדמויות – רות ושלום ושמונה ילדיהם, יעל ואייל ויותם בנם, אבישג ושי, חברותיהן של הבנים, ודמויות נוספות – כל אחד ודרכו להכיל את החיים שהשתנו.

איך קרה ששני צעירים דתיים נקלעו לתסבוכת שכזו, לסערת רגשות שכזו שגרמה לחילול שבת וכמעט גרמה למותם? התשובה תתברר בהמשך, אבל הספר אינו מכוון לחשיפת הגורם. למעשה, כשמגיע הרגע שבו מסופרים הדברים שארעו באותו ערב, אין תחושה של תגלית גדולה, אלא של אריגת עוד פריט מידע אל תוך התמונה הגדולה של המשפחה. ההימנעות של נעמה דעי מרידודו של הספר לרמת "בלש" היא אחת מן המעלות של היצירה.

בשל הרקע האמוני של גיבורי הספר, ההתמודדות שלהם עם המצב כפולה. בנוסף ליחסים החדשים שהם בונים עם אריאל, הם עוסקים בשאלות של אמונה, נוכחותו של אלוהים, הדרך הנכונה להתנהל בעולמו. הדילמות שלהם צצות ממש מן הרגע הראשון, כשההורים נקרעים בין הרצון למהר אל מיטתו של הבן למצוות שמירת השבת (הם נשארים בבית עד צאת השבת). שלום, אביו של אריאל, ישוב וייזכר במייק, אביו של יותם, שאורח חייו היה הופכי לשלו – "אבא ואני עסוקים בחובה שלנו כלפי האלוקות שהתחסרה למען קיומנו, אבל מייק זה, הוא עסוק בהתענגות על קיומו, מקיים בכל נשימה ובכל צחוק את דרשתו של הרמח"ל שמטרת הבריאה של האל להיטיב עם ברואיו, שיזכה מי להתענג על טובו. שיתקיים עונג, שתתקיים בחירה בעונג". איתמר, הבן החייל, ייקרע בין אסור למותר כשינהל קשר קרוב עם נערה חילונית. העיסוק הבלתי פוסק בשאלות מעין אלו מעניק עומק לספר ורב-מימדיות לגיבוריו. אין צורך להיות דתי כדי לעקוב בעניין אחר המתרחש בנפשם.

ההיכרות שלי עם הסלנג של גיבורי הספר תרמה, לדעתי, להעמקת חווית הקריאה. יחד עם זאת, קראתי כמה ביקורות חיוביות שלא התיחסו לשפתם של בני המשפחה. אין לי אלא להסיק שאין הכרח בהתמצאות בניואנסים של דרך ההתבטאות כדי להכנס לעולמם.

הסיפור אמנם מיוסר, אך לא נעדרות ממנו הפוגות קומיות. החביבה עלי קשורה לקֵלִיקָקו,ּ השם שנתן אריאל לכלבו, בעקבות הבדיחה המלגלגת על הפוזות הדתיות המופרזות. הבדיחה מספרת על בתיה, המציגה את עצמה בפני אליהו במלים, "אני בתקה, לא בתיה, לא אומרת את שם השם", ועל כך מגיב אליהו באומרו, "אה, נעים מאוד, אליהו, קֵלִיקָקוּ בשבילך". הסוגיות הכבדות, ולצדן ההפוגות הקומיות, יחד עם הקול היחודי לכל אחד מן הדוברים, מציגים דמויות אנושיות, חיות, טבעיות, המשתלבות יחדיו במרקם החיים של המשפחה.

שמו היפה של "צערו העתיק של הירח" שאול מסוגיה במסכת חולין, סוגיה ששמשה את אביו של שלום כדי לצייר ציור של אהבה, אך שלום תפס אותה כמציירת ציור של צער העולם, צער השכינה, האין-סוף המסוגר בסוף, האמת הכלואה בחצאי שקרים […] סוד עצבותו של המרחק בין הרצוי למצוי. המרחק העצוב הזה שב ועולה בספר.

"צערו העתיק של הירח" הוא ספר מעניין, כתוב מצוין, מעורר מחשבה והזדהות, ומאוד מומלץ.

עם עובד

2019

רוזה ונטרלה פותחת את הספר בתיאור כינוס נשות המשפחה, הזכור לה מילדותה. לצד כללים לבישול כהלכה, ספגה הילדה כללי התנהגות לאשה המושלמת, וביניהם הנחיות לגבי יחסי גברים-נשים. בנוסטלגיה, שזורה באירוניה ובצער, היא כותבת: "כך התחוור לי שההתכנסות להכנת ממתקים לחג המולד היתה דרכן להעניק לי חינוך לעתידי כאשה, רעיה ושליטה בממלכתי הקטנה; בשעה שסבי, אבי ודודי לא ידעו כלל שכאן חותרים נגד המין הגברי. התקוממות פרטית, שנמשכה רק למשך הזמן הדרוש כדי לאפשר לנשים לשלוט ברגשותיהן ולחשוב שגורלן בידיהן, והתרסקה בעליבות אל מול קרקוש המנעולים שעורר אבי, שחדר למטבח לאחר שפתח את שער הכניסה". בכל כינוס שכזה שבו והושמעו סיפורים משפחתיים, שהחביב עליה מכולם היה הסיפור העגום של דודה דיאמנטה. "גן ההרדופים" משמיע את קורותיה של דיאמנטה בגוף ראשון.

ב-1938 דיאמנטה היא ילדה בראשית שנות העשרה שלה. היא מתגוררת בכפר קטן בדרום איטליה סמוך לים, עם הוריה ועם אחיה ושתי אחיותיה המבוגרים ממנה. באותה שנה תחווה דיאמנטה שתי טרגדיות, כשחברה הטוב פייטרו יטבע בים מול עיניה, ואביה אגוסטינו ייהרג כשינסה לקבוע לוח שיש לציון סיום בנית בית המשפחה. באותה שנה היא תחווה גם את לידת אחיה הצעיר, ותקבל הצצה אל יסורי הנשיות. הדמות הדומיננטית בחייה היא אמה אניטה, המכונה בפי אנשי הכפר מרגִ'אלָה – מי שניחנה בכוחות כישוף, מעין מורת דרך אשר יכלה להשיא עצות על שימוש מושכל בתערובת עשבים ועל הסרת עין הרע, לסייע ליולדות בגילוי מין העובר, לטפל בכאבי בטן של תינוקות ועוד כהנה וכהנה. דיאמנטה היא הבת המועדפת, אך הביטוי המעשי לכך מינורי: מבטה של אמה מתרכך מעט כשהיא מתבוננת בה, והיא סופגת פחות הערות מזלזלות מאחותה האמצעית קורנליה. כל שלוש הבנות כפופות למשטר הברזל של מרגִ'אלָה, הקשוחה כלפיהן כפי שהיא קשוחה כלפי עצמה, עסוקות ללא הרף במטלות הבית, נשמעות לכללים, וכל אחת מהן תתמודד עם הגורל המוכתב לה בדרכה שלה.

המסגרת הביתית הנוקשה מתקיימת בתוך חברה כפרית קשה לא פחות. למעשה, הכפר כולו הוא מעין הרחבה של המשפחה: כל הנשים היו בשבילנו בבחינת "קומָארֶה", ואת הגברים כינינו "קומפארֶה", וזה היה תירוץ טוב כדי שנרגיש קרובים (קומארה וקומפארה הם סנדקית וסנדק). לתחושה המשפחתית הזו יש יתרונות של אחריות הדדית, אך יש גם חסרונות של חיים תחת זכוכית מגדלת. כשדיאמנטה מסתבכת בבגרותה בצרה, היא יודעת שחרושת השמועות והרכילות יכתימו את שמה לתמיד.

הטקסט שעל הכריכה מצהיר על ארבע נשים איטלקיות חזקות ויוצאות דופן, אך אין לכך סימוכין בספר. מרגִ'אלָה אולי עונה לתיאור, למרות שהחוזק שלה מתבטא במידה רבה בהתכנסות אל תוך עולם פנימי מגודר בכללים נוקשים, שמאפשרים לה לשמור על חזות של שליטה בעוד היא נאבקת לא להתמוטט. רוזטה הבכורה נאלצת להנשא בניגוד לרצונה, ומצליחה למצוא דרכים לביטוי עצמי (כשהיא אומרת לדיאמנטה, "התלבשתי יפה לכבוד עצמי", האחות הצעירה, שהיא כבר אשה על סף הזיקנה, נדהמת לנוכח האפשרות הזו). דיאמנטה חיה בסימביוזה עם אמה, ומשתחררת ממנה רק לאחר מותה. רק מזלה של קורנליה יתמזל למצוא אהבה ולנהל חיים רגילים. האחים ג'וזפה ופרנצ'סקו מתנהלים בעולם נפרד, משוחרר מכבלי הנשיות.

רוזה ונטרלה כתבה סיפור יפה מלא חיים. פה ושם הוא לוקה בחזרתיות ובפשטנות, אולי קשיים של ספר ביכורים, אך חווית הקריאה בו מהנה.

אמרי זרטל בחר לכריכת הספר איור מקסים מאת מאיירת המזוהה בכינוי TandaPanda. עוד מאיוריה בקישור הזה.

Il Giardino delgi Oleandri – Rosa Ventrella

שוקן

2019 (2018)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

ליסֶה, בת שלושים וארבע, חיה חיים מאורגנים מאוד. היא מתגוררת לבדה בדירת חדר מעוצבת ופונקציונלית, לפרנסתה היא עובדת כבר למעלה משש-עשרה שנים במשרד רואי חשבון. בתקופה בה נכתב הספר – 1970 – היא כבר אחרי גיל הנישואים, ונדמה כי השגרה המשמימה תהיה מנת חלקה עד סוף ימיה. אבל ליסֶה, למרות שגם חזותה מייצגת את אורח חייה – כשהיא אינה מדברת או אוכלת, שפתיה קפוצות לרוב כמו שורותיו הישרות של דוח מאזן – היא אשה מעורערת.

כשהספר נפתח, ליסה מחפשת בחנויות שמלה ומעיל לקראת חופשה מתוכננת. היא מתפרצת בזעם כשהמוכרת מציינת ששמלה, שנשאה חן בעיניה, עשויה מבד דוחה קמטים. בחנות אחרת היא בוחרת בגדים בשילוב צבעים מעורר גיחוך. מפעם לפעם היא פורצת בצחוק פרוע וממושך ללא סיבה. במשרד היא מפחידה את הממונה עליה, וגם את אלה שעליהם היא ממונה. בהמשך, כשתצא לדרך אל יעד דרומי כלשהו, ככל הנראה באיטליה, נוכחותה תשפיע באופן כזה או אחר על האנשים שתפגוש בדרכה, תעורר פחד או לגלוג. שקרים יוצאים מפיה בקלות שכזו, עד שמתבקש לתהות עד כמה היא מודעת לעצמה ועד כמה היא מאמינה בדברים שהיא משמיעה. במהלך המסע כולו תחפש ליסֶה אחר "החבר", הגבר שנועד בשבילה, הגבר שבשבילו יצאה לדרך.

הקורא יודע, משום שהסופרת מגלה לו, שסיפורה של ליסֶה יסתיים באסון, שסופה יתואר בעתונים וייחקר על ידי האינטרפול. למרות ידיעה זו, הספר נקרא במתח, כמו בלש נטול דמות הבלש, מתחקה אחר כל פרט ביום המתואר בו.

מיוריאל ספארק יצרה דמות בלתי מוגדרת במתכוון. ליסֶה מפחידה, אך מעוררת הבזקים של חמלה. נדמה לי, ויכול להיות שלא לזה כיוונה הסופרת, שבבסיס הסיפור מונחת בדידות נואשת. אמנם אי אפשר להאמין לאף מילה שליסֶה אומרת, אבל משהו נצבט בלב למשמע המשפט, "נראה לי שאני רוצה לחזור הביתה. אני רוצה לחזור הביתה ולהרגיש שוב את הבדידות האיומה הזאת". האם אישיותה המופרעת היא הסיבה לבדידותה, או שהבדידות היא שעשתה אותה מי שהיא?

הסופרת מתארת את יומה של ליסֶה בפרטי פרטים, ומפליאה בניואנסים קטנים היוצרים אוירה ומספקים משמעות. כך, לדוגמא, תיאור שפתיה של ליסֶה, שחוזר בוריאציות שונות במהלך הסיפור, מעיד על הלך רוחה. בשתי פסקאות רצופות היא כותבת כך: "שפתיה ישרות כמו קו שיכול למחוק אותם כליל […] שפתיה פשוקות קמעא כאילו ניסו לקלוט ניחוח סודי", כשהמשפט הראשון מתאר את התנהגותה כלפי עמיתיה, והשני את ה"מצוד" אחרי שמלה ומעיל.

לצד סיפורה של ליסֶה, הסופרת עוסקת בכמה נושאים חברתיים. שעשע אותי, בהקשר זה, הנאום שנושאת אחת הנשים שליסֶה פוגשת באשר לשאיפתם של הגברים לשוויון זכויות עם הנשים (הדברים נאמרים על רקע התופעה החדשה לזמנה של שיער ארוך ותכשיטים לגברים): "אני בסך הכל אומרת שאילו התכוון אלוהים שהם יהיו טובים כמונו, הוא לא היה עושה אותם שונים כל כך מאתנו".

סופו של הספר הפתיע אותי, למרות שכאמור הטרגדיה היתה ידועה מראש. לא ארחיב, כמובן, מחשש לקלקלנים.

את העטיפה ההולמת איירה שרית עברני ועיצבה ענבל ראובן. תומר בן אהרון תרגם בשטף. לפני שנים רבות קראתי את "ממנטו מורי" של מיוריאל ספארק, ואודה שנשכח ממני. כעת התעוררה סקרנותי לקרוא עוד מפרי עטה.

ספר שונה ומומלץ.

The Driver’s Seat – Muriel Spark

תשע נשמות והכורסא

2019 (1970)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

שלוש נשים יוצאות למסע אל עברן. וֶרה בת התשעים, פרטיזנית לשעבר, עלתה לארץ עם בתה לאחר שאיבדה את בעלה, אהובה היחיד, ולאחר ששהתה במשך שלוש שנים בגולי אוטוק, מחנה מאסר ועבודת כפיה שבו נכלאו מתנגדיו של טיטו. נינה, בשנות השישים לחייה, בתה של ורה, נושאת כל השנים משא עמוק של טינה כלפי אמה, שמבחינתה נטשה אותה כשנכלאה,, ודנה אותה לילדות אומללה. גילי, על סף גיל ארבעים, בתה של נינה, אשת קולנוע, חוותה אף היא נטישה, כשאמה קמה והסתלקה מחייה. נינה, שהתנכרה כל חייה למשפחתה, היא שיזמה את המסע, הזדמנות אחרונה מבחינתה לחקור את העבר לפני שתשקע בדמדומי האלצהיימר הצפוי לה. מתלווה אליהן רפאל, שהוא בנה החורג של ורה, בעלה של נינה ואביה של גילי, במאי קולנוע ועובד סוציאלי. ארבעתם שמים פעמיהם אל יוגוסלביה, למסע שורשים שתחילתו במקום בו נולדה ורה ושיאו בגולי אוטוק.

הסיפור מסופר מפיה של גילי, נכדתה של ורה, הרואה בה בת דמותה, וטוענת כי "הירושה" דילגה על דור. גילי, שרוב הזמן מוחמאת מן ההשוואה, תתקומם נגדה ככל שהמסע יתמשך, ומשתתפיו יתחככו זה בזה כפי שלא עשו מעולם: "איך יכולתי להתפתות? איזו מטומטמת הייתי, איך הרשיתי לה לתכנת אותי ככה לגרסה שלה?" גילי, וכמוה רפאל, מתפקדים בעלילה תחת שני כובעים. כבני משפחה הם מעורבים על צוואר במתרחש, וכאנשי קולנוע, המנציחים את המסע, הם נדרשים להחלטות מקצועיות העומדות לעתים בסתירה לתחושות האמפתיה שלהם.

הקורא, באמצעות גילי, מודע לקיומו של סוד מייסר, שורה בחרה לשתף בו את גילי, אך להסתירו מנינה. תוכנו של הסוד יתברר רק לקראת סיום. בעיני, המתח המצטבר לקראת הגילוי הוא בגדר טריק ספרותי מיותר. טבעי יותר היה לשמוע מפיה של גילי, שהיא דברנית חסרת מעצורים, את כל מה שהיא יודעת, ולהשאיר באי ידיעה רק את השאלה אם ורה תחליט לספר הכל לנינה, וכיצד הגילוי ישפיע עליה.

ורה היא דמות מעוררת השתאות. כאשה צעירה עברה עינויים בלתי נתפסים, ובארץ שיקמה את חייה, הצטרפה למשפחתו של טוביה, אביו של רפאל, והפכה לחלק בלתי נפרד ממנה, מקובלת ואהובה. היא נמרצת, חדה, דבקה במה שחשוב בעיניה. נינה, לעומתה, היא אישיות אבודה, אינה מסוגלת להתמיד בדבר, נסחפת אחר תשוקותיה. היא יודעת שהיא לכודה בטראומת ילדותה, ובשל חולשתה זו – או אולי החולשה היא רק תירוץ – היא פוגעת בכל סובביה. ברגע של כנות כלפי עצמה היא תוהה מיוסרת: "תסבירו לי עכשו למה אני עוד תקועה שם, בגולי? למה אני לא יכולה לקבל את זה יותר פשוט? […] זרקו את האשה הזאת ורה נובאק לשלוש שנים בגולג, ועל הדרך גם דפקו לבת שלה את החיים, ביג דיל, מה קרה? מה קרה? היה, נגמר, ממשיכים. ראש למעלה!" חייה של בתה גילי, שלכאורה שונה ממנה בכל, מתנהלים אף הם בצל הנטישה והאיבה: "מי אני בכלל בלי לשנוא את נינה?"

לגברים בספר ניתן תפקיד מכיל ותומך. טוביה, שהתאלמן מאמו של רפאל, ידע לקבל את ורה כפי שהיא, על כל עקרונותיה ומטעניה. רפאל אינו מסוגל, ואינו רוצה, להשתחרר מנינה, בה התאהב כשהיו בני-עשרה, ובכל נדודיה וסחרוריה הוא הציר היציב, האדם שאליו תוכל לחזור ועליו תוכל לסמוך. מאיר, בן זוגה של גילי, הוא גבר שקט וסתגלן, ממתין לפסק דינה של גילי באשר ליחסיהם.

דוד גרוסמן ביסס את ספרו על קורות חייה של אווה פאניץ'-נהיר, אך נטל לעצמו את חירותו של הסופר לברוא פרטים עלילתיים מדמיונו. בפי גיבוריו הוא שם אמירות מעניינות רבות, ההופכות אותו ליותר מסיפור משפחתי-עלילתי, ויכולתו ללכוד על הכתב את דרכי ההתבטאות השונות שלהם מרשימה. גרוסמן הוא סופר מיומן ורב-כשרון, והספר שכתב מרגש. יחד עם זאת, כמעט עד מחציתו, לפני שהארבעה יוצאים למסעם, התקשיתי למצוא בו ענין. נינה הכעיסה אותי, גילי כמעט שעממה אותי, והיתה לי תחושה של אי-התקדמות. למרות שהספר מבוסס על דמויות אמיתיות, יש מן ההפרזה וההקצנה באפיונן, למעט כשהדברים אמורים בוֶרה, אותה אי אפשר שלא לאהוב, גם לאחר חשיפתו של הסוד, וכתוצאה מכך הדינמיקה ביניהן נדמתה לי לא לגמרי אמינה. למרות הסתיגויות אלה, הספר נוגע ללב, מחכים, ונותר בלב גם אחרי סיום קריאתו.

הספריה החדשה

2019

"העולם של אתמול" ראה אור ב-1942, מספר חודשים לאחר התאבדותו של הסופר שטפן צווייג בגלותו בברזיל. צווייג, יליד 1881, גדל בעולם היציב והמסורתי של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, וחייו, כמו חייהם של מליוני בני דורו, נבללו והתערערו שוב ושוב במחצית הראשונה של המאה העשרים. את הספר החל לכתוב ב-1934, על רקע עלית הנאצים בגרמניה, המשיך לכתוב אותו באנגליה, לשם עבר כשהחיים באוסטריה הפכו בלתי נסבלים, ובברזיל, אליה היגר כשבשל המלחמה הפך זר באנגליה. יום לפני שהתאבד יחד עם אשתו, מסר את כתב היד למוציא לאור.

בספרו משלב צווייג בין תובנות חברתיות לסיפורו הביוגרפי. הוא מתאר את היציבות הברוכה שאפיינה את הדור של הוריו, וגם את המאובנות שנלוותה אליה. על הרקע השמרני הזה הוא מספר על שנות לימודיו בבית הספר, שהתאפיינו בשיטות הוראה מיושנות ובלתי אישיות מצד אחד, ובלהט נעורים סקרני מצד שני. הוא מספר על ההפתעה שבפרוץ מלחמת העולם הראשונה, על ההתלהבות שבה החלה, ועל הטרגדיות שהצמיחה. תיאוריו את תקופת הביניים שבין שתי המלחמות, על האינפלציה הפרועה שלה, ועל התוהו ובוהו החברתי ששרר בה, מספקים רקע לצמיחת הנאציזם, ולהערצה המשיחית שלה זכה היטלר. בשאיפתו לקוסמופוליטיות, שאיפה שבאופן אירוני הוגשמה עבורו בעל כורחו, היטיב להתבונן בתופעות חברתיות בארצות בהן ביקר, וחקירותיו ההיסטוריות לצרכי הביוגרפיות שכתב ציידו אותו בהבנת תהליכים וביכולת לחזות במידת מה את הצפוי לקרות. בכל נקודת זמן הוא משלב בתבונה ובאורח משכנע בין כמה היבטים של היומיום – יחסים בין המינים, התפתחויות אמנותיות, השפעת תהליכים פוליטיים על הלך הרוח בציבור ועוד – כדי להציג תובנה מלאה של ההתרחשויות בסביבתו המיידית ובאירופה כולה. עבודתו ומסעותיו זימנו לו מפגשים מרתקים עם אנשי מפתח, והקורא זוכה למבט מבפנים על אישים כמו הרצל, פרויד, רתנאו ואחרים.

בעוד ההיבטים הציבוריים בספר מרשימים ומעמיקים, תיאור קורותיו שלו משכנע מעט פחות. הדרך בה התפתח מנער, העושה נסיונות כתיבה מהוססים, לסופר בעל שם עולמי, מעניינת מאוד, אבל ניכר שבבואו לספר על עצמו הוא מעט אובד דרך. כך, לדוגמא, הוא טוען שאילו יכול היה להתחיל הכל מחדש, היה כותב בשם בדוי, כדי ליהנות מן ההצלחה הספרותית אך לשמור על אנונימיות, ובאותה נשימה הוא מספר על הנאתו מיתרונות הפרסום האישי. הוא מתנצל שוב ושוב, ללא צורך, ואולי גם לא לגמרי בכנות, על שעליו לספר על הצלחתו. במהלך מלחמת העולם הראשונה הציג בריש גלי עמדה פציפיסטית, והטיף לקימומה של רוח אירופאית מאוחדת, אך כשהוא מתפתל להסביר מדוע שיתף פעולה בהעלאת אופרה עם ריכרד שטראוס, שהיה מקורב לצמרת הנאצית, ואף התמנה לנשיא לשכת המוסיקה הנאצית, הוא טוען כי הוא "סולד עקרונית ממעשים פומביים ופאתטיים". כשהוא בוחר בהסבר הצולע, "לא רציתי לערום קשיים בדרכו של גאון מרמתו של שטראוס", הוא בעצם מייחס לעצמו את המניע שהוא מייחס למלחין, הווה אומר התעניינות ביצירה ובהשפעתה בלבד והתעלמות מכל גורם אחר. ואולי ההבדל בין פעילותו ועמדותיו במלחמה הראשונה לעומת אילו שהציג בשניה נובע רובו ככולו מן הענין היהודי. בעוד שאת המלחמה הראשונה חווה כאוסטרי, במלחמה השניה הוא ניצב בצד היהודי הנרדף, ונאלץ בלב כבד לעקור ממקומו שהפך זר לו. בעולם החדש הזה בחר להתכנס פנימה: "שכח! אמרתי לעצמי. ברח, ברח אל הסבך הפנימי שלך, אל עבודתך, אל המקום שבו הנך אני-נושם ולא אזרח-המדינה, ולא מושא של משחק גיהינום זה, אל המקום שבו רק קורטוב התבונה שלך יכול עדיין לפעול בתקינות בעולם שיצא מדעתו". אין לי, כמובן, כוונה ורצון וסיבה לשפוט אותו, אבל אי העקביות בתיאוריו את עצמו מחלישה את הפן הזה של הספר. מכל מקום, רוב הזמן שילוב הפן הפרטי והפן הכללי עובד היטב, ושני אלה משלימים זה את זה.

אוהבי יצירותיו של שטפן צווייג מקבלים כאן הזדמנות להצצה אל חדר העבודה של הסופר. הוא מתאר כיצד נולדו אחדים מספריו, ממליץ לסופר מתחיל לחדד את רגישותו לשפה באמצעות תרגום יצירות זרות, ומתאר את שיטתו לכתוב באריכות ואחר-כך לצמצם ללא רחם עד לגרעין של היצירה המוגמרת. אני אוהבת רבים מספריו ומסיפוריו של צווייג, ולטעמי גולת הכותרת של מכלול יצירתו הן אכן הנובלות המזוקקות שפסגתן, בעיני, היא "מנדל של הספרים", פנינה שאין בה מילה מיותרת.

"העולם של אתמול" הוא ספר מרשים, תיאור מרתק של תקופה סוערת מאת צופה מעורב חד-עין ורחב-מבט. מומלץ בהחלט.

Die Welt von Sestern – Stefan Zweig

זמורה ביתן

1982 (1942)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

כותרת משנה: המצוד אחר כתב היד החשוב ביותר של התנ"ך

כתר ארם צובא הוא ספר תנ"ך, ששורשיו מגיעים עד טבריה במאה העשירית. שלמה בן־בויאעא הסופר כתב, ואהרן בן אשר הוסיף הערות בשולי הדפים. הספר נועד לשמש כמדריך, סיכום של מאות שנות ה"מָסוֹרָה", והוא נחשב לנוסח המדויק ביותר של התנ"ך. ישנן מספר השערות באשר לגלגוליו מאז ועד היום, אך המסלול המקובל על רוב החוקרים מוביל את הכתר מטבריה לירושלים, לאחר שנרכש על ידי הקראים, ומירושלים במאה ה-11 למצרים, שם שימש את הרמב"ם בחיבורו "משנה תורה". במאה ה-14 העביר נכד נינו של הרמב"ם את הכתר לסוריה, שם הוטמן על ידי קהילת חַלֶבּ במערה באחד מבתי הכנסת שבעיר. קהילת חלב היא שהעניקה לכתר את שמו – ארם צובא – וייחסה לו כוח לשמור על שומריו. למעלה מחמש-מאות ושבעים שנה אחר-כך הוצא הכתר ממחבואו בידי פורעים שפשטו על בתי היהודים בעקבות הכרזת כ"ט בנובמבר. למרות שהכתר ניצל, ראשי הקהילה הכריזו שנשרף ואבד, כדי למנוע חיפושים אחריו. כעבור עשור הועבר הכתר לישראל ביוזמת הנשיא יצחק בן-צבי, שעמד בראש מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח. לפני מספר שנים הוכר הכתר על ידי אונסקו כנכס תרבות עולמי.

מתי פרידמן, עתונאי חוקר, התחקה אחר שני היבטים עיקריים בסיפורו של הכתר מאז הפרעות. ההיבט האחד הוא התהליך שהוביל להפקעתו של הכתר מידי הקהילה החלבית ולהעברתו למכון פרטי ומשם להיכל הספר. ההיבט השני הוא המסתורין האופף את הדפים החסרים בספר המצוי כיום בידינו.

יצחק בן-צבי, שהורשה להציץ בכתר ב-1935, ניסה להביא אותו לארץ בשנים שקדמו לקום המדינה, בנימוק שמקומו של הספר החשוב ביותר ביהדות הוא בירושלים וכאן יישמר היטב, אך נסיונותיו לא צלחו. לאחר הפרעות, כשקהילת חלב החלה לעזוב את סוריה, הגיעו ראשי הקהילה למסקנה שיש למצוא דרך להביא את הכתר אל חוף מבטחים. מסירתו לידי העולים לארץ לא באה בחשבון, משום שאלה הבריחו גבולות, והסיכון שייתפסו היה גבוה. הזדמנות פז נקרתה כשאדם בשם מרדכי פאחם, בעל נתינות אירנית, גורש מסוריה, ולפיכך יצא ממנה באופן חוקי. הכתר הוחבא בתוך מכונת כביסה שלקח אתו. בארץ נמסר הכתר לידי שלמה זלמן שרגאי, ראש מחלקת העליה בסוכנות היהודית בירושלים, והוא העביר אותו למכון בן-צבי. מכאן ואילך נחלקות הדעות: פאחם טוען שרבני חלב הורו לו למסור את הכתר לידי אדם ירא שמים, והוא בחר בשרגאי. רבני חלב טוענים שהיה עליו למסור את הכתר לרב חלבי שישב בארץ, והוא מעל בשליחותו. האם שוּחד פאחם או רומה? האם מתוך תפיסת הממלכתיות המתהווה, או מתוך יצר חקרנות בוער, ואולי בשל זלזול ביכולתם של החלבים לשמור על הכתר בארץ, השתלט המכון על הספר יקר הערך? מתי פרידמן יצא למצוד אחרי מסמכים עלומים, כולל פרוטוקול המשפט שהתנהל בעקבות תביעתם של נציגי הקהילה, ואת ממצאיו הוא מתאר בספר.

תעלומה גדולה יותר אופפת את הדפים החסרים. כמעט כל חומשי התורה, וכן חמשת הספרים האחרונים בתנ"ך, נעלמו. ההנחה המקובלת היא שמרבית הדפים הללו הושמדו או נלקחו בעת שריפת בית הכנסת. מתי פרידמן סבור אחרת, וטוען כי הדפים נשדדו בארץ. הוא מביא ראיות לכך שהספר היה כמעט שלם לחלוטין בעת שנלקח מחצר בית הכנסת אחרי הפרעות, מצביע על כל החוליות החלשות בדרכו לארץ, ומפנה אצבע מאשימה כלפי מי שהיה המנהל הראשון של המכון. בתחקיר שערך תאגיד השידור העלה אחד המשתתפים את ההשערה שידו של בן-צבי עצמו היתה במעל בשל יצר החוקר שבו, טענה שנראית לי מופרכת מעיקרה.

מתי פרידמן כתב ספר מרתק. לצד הפן הבלשי שבו שילב תיאורים חיים של תחנות בחייו של הכתר, הסביר יפה את חשיבותו של התנ"ך עבור עם נטול ארץ, שפה ומקדש, הציץ לעולמם של חוקרים ושל אספנים, והרחיב בהיבטים החברתיים והפוליטיים המהווים רקע לגלגוליו של הספר. מרבית העדויות, אלו שאינן מגובות במסמכים, נסמכות על זכרונם של עדים או של צאצאיהם, ולפיכך מותר לפקפק בהן, אבל ניכר שעשה עבודת נמלים שקדנית, וממצאיו יכולים להתקבל על הדעת. גם אם בוחרים לדחות את מסקנותיו, נותרים עם ספר מרחיב דעת כתוב היטב ובהחלט מומלץ.

The Aleppo Codex – Matti Friedman

כנרת זמורה ביתן דביר

2012 (2012)

תרגום מאנגלית: עליזה רז-מלצר