קטגוריה: ספרים מומלצים

ג'ון גרישם, המוכר בזכות ספרי המותחנים המשפטיים שכתב, קיבץ בספר זה שבעה סיפורים קצרים. רובם ככולם נוגעים במידה כזו או אחרת בהיבט משפטי כלשהו, אבל עיקר עניינם הוא התבוננות בדמויות בעיירה קלנטון שבמדינת מיסיסיפי בעת שהן נקלעות לסיטואציה החורגת מן השגרה.    

"מסע דמים" מספר על מסעם של שלושה צעירים אל ממפיס כדי לתרום דם לצעיר מהעיירה שנפצע בתאונת עבודה. גרישם מתאר בלגלגנות, שלא נעדרת ממנה חיבה, את הצירוף המשעשע של בחור אחראי למדי עם בתול שנפעם מן העיר הגדולה ועם מסומם ואלכוהוליסט שאינו מסוגל להתמודד עם חולשותיו. כשכל אחד מושך לכיוון שונה, וכולם בקלות דעת נגררים אחרי האחרים, טוב לא יכול לצאת מזה גם אם הכוונות טובות. את ההיבט המשפטי, הלגלגני אף הוא, מספק עורך דין, המבליח מבלי שנקרא אל בית אמו של הפצוע, מבטיח הרים וגורם למשפחה להבטיח "להתעלם מעורכי דין אחרים – סתם חבורה של רודפי אמבולנסים – ולנדות כל חוקר ביטוח שיתגנב למקום כנחש".

"להביא את ריימונד" הוא סיפור נוגע ללב על אשה ושני בניה, הנוסעים אל הכלא לקראת ההוצאה להורג של הבן הצעיר. שלושת הבנים הם פליטי האלימות הקשה של אביהם, שלמרבה המזל התפוגג בשלב כלשהו מחייהם. הבכור פרש מחיי פשע, השני עדיין שקוע בהם, אך הוא מטפל במסירות באמו. השלישי הרחיק לכת, ומצפה לו, כאמור, עונש מוות. עד הרגע האחרון הצעיר, שהוא פנטזיונר יומרני, מאמין שעורכי הדין שהוא מעסיק על חשבונם של אמו ואחיו יושיעו אותו.

גיבור "תיקים מצחינים" הוא עורך דין בעיירה הקטנה, שאיכשהו מצליחה לפרנס את עורכי הדין הרבים השוכנים בה. הוא קץ בקטנוניות של עבודתו, הוא קץ באשתו, וכשנופלת לידיו הזדמנות פז בזכות תיקים פתוחים ישנים, שאת קיומם כמעט שכח והוא מכנה אותם 'מצחינים', הוא מנצל אותה כדי לשנות את חייו כליל, תוך שהוא מרמה על ימין ועל שמאל.

איש עסקים נוכל וראוותן, שחולשתו העיקרית, פרט לכסף, היא הימורים, מנצל בסיפור "קזינו" אינדיאני זקן כדי להקים קזינו למרות התנגדות גורפת של הסביבה, תוך שהוא עושה שימוש בחוק המאפשר לאינדיאנים חרות רבה על אדמותיהם. לקזינו יש השפעה בלתי צפויה על חייו של זוג אחד, ובסופו של דבר גם על חיי אותו איש עסקים.

"חדרו של מייקל" הוא הנוקב שבין השבעה. עורך דין, שהגן לפני שנים על רופא רשלן שגרם ללידתו של תינוק פגוע מוח, נאלץ לעמוד פנים מול פנים מול הילד, שמצבו לא הוטב עם השנים, ולהכיר בנזק שגרם כל אחד מן השקרים שהשמיע בזחיחות במהלך ההגנה.

את "נווה מרגוע" מספר בגוף ראשון נוכל, שעובר מבית-אבות אחד למשנהו, עובד שם כמה חודשים, מביא לשינוי צוואה כלשהי של אחד הדיירים לטובתו בעזרתו של חבר עורך דין, נוכל אף הוא, וממשיך למוסד הבא. בעיני הוא עצמו הוא ככל הנראה מעין דון קישוט הנלחם באינספור הפרות החוק ומקרי הרשלנות של המוסדות, שעל הנהלתם הוא מותח, בצדק, כך נראה, ביקורת קשה.

הסיפור האחרון, "ילד משונה", הוא הנוגה שבהם. הומוסקסואל יליד המקום, שבחר להתרחק בשל נטייתו שסימנה אותו כמשונה, ונודה במידה רבה על ידי משפחתו, שם אל העיירה כשהוא חולה איידס ונוטה למות. ידידות ענוגה נרקמת בינו ובין אשה שחורה מבוגרת, כשהוא מורחק מן הצד הלבן של העיירה אל הצד השחור, כדי שימות שם ולא ידביק איש מן הלבנים.

ג'ון גרישם מפגין בסיפורים את אותה מיומנות שמאפיינת את ספריו. דמויותיו ברורות מאוד, אמינות מאוד. הסיטואציות שהוא בורא מלאות חיים. הוא אינו מייפה את המציאות, ואינו "מנפח" אותה לטובת הבדיה. יש לו היכרות מעמיקה עם נושאי כתיבתו, וסגנונו מצטיין בשילוב של ריאליזם חד, שזור לעתים בציניות משועשעת, בצירוף חמלה על החלשים והפגועים. הסיפורים זכו לתרגום נאה של בועז וייס, והספר מומלץ בהחלט.

Ford County – John Grisham

מודן

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: בועז וייס

שנת 1933 בארץ-ישראל. בתל-אביב וביפו השכנה מתגוררים אלה בצד אלה בני לאומים שונים, יהודים ששבים למולדת, ביניהם יוצאי גרמניה שנמלטים מן הנאציזם העולה; ערבים שרואים בעין רעה את ההתישבות היהודית; טמפלרים שהגיעו לארץ כדי לקרב את הגאולה, וכעת בהשפעת השליט הגרמני החדש הם מאמצים תפיסת עולם גזענית ומתבדלת; בריטים שמבקשים לקדם את האינטרסים של מדינתם; ועוד. קפה לורנץ, שנבנה על ידי הטמפלרים ב-1886 בין תל-אביב ליפו, מהווה נקודת ציון ונקודת מפגש לבני כל הלאומים.

אל קפה לורנץ מצטרף כעובד חדש מקס לנגר, צעיר יהודי, חבר בברית הבריונים. מקס הוא צעיר בטלן למדי, חי על כסף שאביו שולח מלובלין ועל חסדיה של אשת בעל הבית שלו בתל-אביב. אחרי רצח ארלוזורוב, כשחברי ברית הבריונים סומנו כחשודים מיידיים, מקס ירד פחות או יותר למחתרת, וכשנלקח בסופו של דבר לחקירה הוצעה לו עסקה מטעם הבריטים – ריגול אחרי הטמפלרים בתמורה לניקויו מכל חשד בפרשה. קפה לורנץ הוא מקום מתאים להאזנה לשיחות לא לו. קפה לורנץ הוא גם המקום שבו עובדת גרטה, הצעירה הגרמניה שבה הוא מאוהב ושמאוהבת בו. כן, הרוויזיוניסטים, שמקס נמנה עמם, מתנגדים לכל מגע עם הגרמנים – טינתם כלפי ארלוזורוב נבעה, בין השאר, מנסיונותיו לרקום איתם הסכם – כן, הטמפלרים שוללים מכל וכל התקשרות בין אשה משלהם לגבר יהודי, אבל אידיאולוגיה לחוד ואהבה לחוד.

איזה סיכוי יש לאהבה בין יהודי לגרמניה, בתקופה שבה הטמפלרים נוהים אחרי היטלר, והיהודים כתגובה מחרימים את תוצרתם? בתקופה שבה הבריות מצופפות שורות ומתבצרות בתוך עצמן? קלוש למדי.

על רקע זה משיב רון עמיקם לחיים את המקום ואת התקופה. סביב סיפורה של אהבה חסרת סיכוי הוא מתאר את פרטי הפרטים הפיזיים המרכיבים את היומיום, מציג את המחלוקות הקורעות את הציבור היהודי, פורש את התיאוריות השונות סביב רצח ארלוזורוב, וטווה עלילה של יצרים גועשים – פרטיים ואידיאולוגיים – ושל אהבה עדינה. את אלה הוא עושה בלשון הקרובה במידה רבה לזו של התקופה, ובשילוב של רצינות והומור.

מי רצח את ארלוזורוב? כנראה לעולם לא נדע בוודאות, אבל הפרשה ממשיכה לעורר ענין ודמיון למעלה מתשעה עשורים לאחר שהתרחשה. התיאוריות נעות מרצח מקרי, דרך רצח על רקע אישי בידי אשתו או בידי הזוג גבלס, ועד רצח פוליטי על ידי ברית הבריונים או דווקא על ידי אנשי שלומו של הנרצח כדי להבאיש את שם יריביהם. רון עמיקם מצא דרך מעניינת לספר על כל אלה כשהוא משוטט שיטוט נוסטלגי בארץ-ישראל של שנות השלושים.

נעים לקריאה ומומלץ.

כנרת זמורה

2024

בשנת 1914, כשמרג'רי היתה בת עשר, עולמה התהפך. ארבעת אחיה הגדולים, שהיו מגויסים לצבא, נפלו כולם באותו קרב במלחמת העולם הראשונה. אביה, שקרס למשמע הבשורה, נטל את אקדחו, יצא מן החדר שבו בילה עם בתו, והתאבד. דקות קודם לכן, בטרם הגיע המבשר, הציג בפניה ספר ובו איורים של יצורים מופלאים, וכשאמר כי "היצורים האלה חיים אולי, אבל עוד לא גילו אותם. יש אנשים שמאמינים שהם קיימים, אבל עד היום לא תפסו אותם אז אין לזה הוכחה", פתח בפניה עולם של תגליות אפשריות. אחד מאותם יצורים היה חיפושית מוזהבת שנמצאת אולי בקלדוניה החדשה. הילדה, שאיש לא טרח להסביר לה מה ארע לאחיה ולאביה, נותרה עם חלום להיות זו שתמצא את החיפושית המופלאה.

בשנת 1950, כשמרג'רי כבר בת ארבעים ושבע, היא אשה בודדה. אמה, שנאטמה בעקבות האסון, כבר הלכה לעולמה, וכמוה שתי הדודות ומנהלת משק ביתן שאצלן גדלה. מרג'רי, שהקדישה עשור מחייה לחקר חיפושיות, ופרשה מסיבות שתתגלינה בהמשך, היא כעת אשה מגודלת, גבוהה וכבדה, נטולת חן, ומשמשת כמורה בבית ספר. בשל המחסור שבעקבות מלחמת העולם השניה היא לבושה בגדים דהויים, נועלת נעליים מתפוררות. כשהיא רואה את עצמה בציור לגלגני שציירו תלמידיה, משהו פוקע בה. היא מסתלקת מבית הספר, גונבת בדרכה החוצה את הנעליים החדשות של סגנית המנהלת שהתעמרה בה, ומחליטה להגשים סוף סוף את חלומה. היא מפרסמת מודעה בחיפוש אחרי עוזר או עוזרת שיתלוו למסעה אל קלדוניה החדשה, מקבלת ארבע תשובות, ובפיתול של הגורל מוצאת עצמה יוצאת לדרך דווקא בחברת זו שאותה פסלה על הסף, איניד הצעירה המוחצנת, הפטפטנית ללא תקנה, האנרגטית והמצטיירת כקלת דעת. נדמה שלא יכלה לבחור מישהי יותר שונה ממנה.

לא אכנס, כמובן, לכל פרטי העלילה. אציין רק שהיא אולי נדמית קלילה, והיא שטותניקית לעתים ואף מצחיקה עד דמעות, אבל היא קודם כל סיפורו של מסען של שתי נשים אל עצמן. לכל אחת מהן יעוד משלה, ובדרכן להגשים את היעוד הן מגלות גם כוחות פנימיים וגם את כוחן של אחווה נשית ושל חברוּת אמת. היציאה מן הקבעון שאליו נקלעו חייהן, בעיקר זה ש"הקפיא" את חייה של מרג'רי, מלמדת אותן אמיתות חדשות על עצמן ואשה על רעותה. מרג'רי, שרואה את עצמה כעת דרך עיניה של איניד, לומדת לקבל את דמותה שלה, לחיות בנוחות רבה יותר בתוך עורה.

רייצ'ל ג'ויס, הזכורה לטוב מספרה "המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי", מיטיבה לתאר את מרג'רי ואת איניד, את המתרחש בנפשה של כל אחת מהן ואת הדינמיקה ביניהן. היא מעניקה תשומת לב גם לדמויות שסביבן, ובראש וראשונה לגבר שנלווה אליהן כצל בלי ידיעתן, אדם שחזר פגוע נפש מן השבי היפני, ומאיים על השליחות שנטלו על עצמן. תיאוריה את חבורת נשות הדיפלומטים הבריטית בקלדוניה החדשה, שהיא טריטוריה צרפתית, משעשעים על סף סטראוטיפ קריקטוריסטי, וכך גם אי ההבנות הנובעות מפערים בשפה בין התושבים במקום. לטבע ניתן מקום נכבד בעלילה, כששתי הנשים עושות דרכן בסבך הג'ונגלים בחיפוש אחר החיפושית המוזהבת.  

בחן, בחיוך ובעלילה קצבית ומעט פרועה, רייצ'ל ג'ויס מציעה התנערות מן השגרה המדכדכת, בחירה בשינוי, ואומץ לדבוק בחלום. שתי הנשים נכנסות אל הלב, והספר המרגש והמשעשע גם יחד מומלץ מאוד.

Miss Benson’s Beetle – Rachel Joyce

תכלת

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: טל ארצי

כשפרנסין אלטר, פסיכולוגית ומטפלת זוגית, נפטרה בטרם עת, בעלה ארתור, מהנדס בנין המרצה על תחום התמחותו באוניברסיטה, נותר במצב כלכלי מעורער. במשך שנים, כשהוא הלך ונדחק מעבודתו בפרויקטים גדולים בבוסטון אל מספר הולך ומצטמצם של הרצאות באקדמיה, פרנסין היתה המפרנסת הראשית, ואפשרה את מגוריהם בבית מרווח בשכונה יוקרתית בסנט לואיס. טרם נישואיהם השקיעה פרנסין כסף משלה, שנשא פירות נאים, אך מכיוון שבתקופת המחלה שהביאה למותה ניהל ארתור פרשת אהבים, היא הורישה את כל הכסף לשני ילדיהם. אית'ן, הומוסקסואל חרדתי, טיפוס מרַצה וכמֵה לחיבה, בזבז את חלקו בירושה על נדל"ן יקר, שאין בכוחו לממן, בעיקר אחרי שהתפטר מעבודתו. מגי, טיפוס צדקני, דעתני ולוחמני, החליטה עקרונית לתקן את העולם על ידי תרומת חלקה בירושה למטרה טובה, ובינתים היא שומרת אותו אצלה בלי לעשות בו שימוש. אחרי שנתים של נתק בין האב לילדיו, כשאולריקה, האשה האחרת שהיא כעת האשה האחת, עלולה לעזוב אותו, ארתור יוזם מפגש עם השניים בתקווה ליהנות מן הכסף שירשו. הוא מנקה היטב את הבית, מפזר בו פריטים נוסטלגיים שירככו את לב ילדיו, מתכנן פעילויות שירגשו אותם, ומסתמך על תערובת של רחמים, נוסטלגיה, התנצלות ואשמה, תערובת שתוביל לכסף.

האם אפשר לתקן במפגש אחד יחסים שהיו הרוסים מלכתחילה? אנדרו רידקר מוביל את העלילה אחורה אל משפחותיהם המסרסות של ארתור ופרנסין, אל הקשר ביניהם שנראה נועד לכשלון ובכל זאת הוביל לנישואים, אל הדרך בה גידלו את ילדיהם, ואל קורותיהם של הצאצאים אחרי מותה של אמם. זהו סיפור של החמצות, של החלטות גרועות, של אגו פרוע ושל כניעוּת. במידה רבה, כפי שמעיד, בציניות כפי שמסתבר, שמו של הספר, זהו גם סיפור על נסיונות להיות טובים. אך מכיוון שמדובר באוסף של דמויות פגומות, שמניעים אותן גורמים שגויים ואנוכיים ולא אלטרואיזם לשמו, דינם של הנסיונות להכשל. ארתור בצעירותו, טרם נישואיו לפרנסין, נטש אותה כדי לבנות תאי שירותים בזימבבואה על בסיס חומר שהמציא ושנדחה על ידי מעסיקיו. עיוור למציאות המיט אסון על הכפר בו ביצע את ניסוייו, רק כדי לגלות שבעצם "המציא" פתרון לבעיה שגם נפתרה טוב יותר בעבר. מגי, הדומה לו יותר מכפי שהיא תהיה מוכנה להודות, בוחרת להתיישב באזור עירוני דל ולסייע לתושביו, משתבחת בלבה על פעילותה ועל היעוד של הירושה, ובו זמנית גונבת מכל הבא ליד, כולל מן הנעזרים בה. אם מגי היא בת דמותו של ארתור, אית'ן הוא במידה רבה ממשיכהּ של פרנסין, שכמוהו היתה לכודה ברצון לרַצות, וכתוצאה מכך הובילה את עצמה בכניעוּת לבחירות מזיקות.

אנדרו רידקר כתב ספר אינטנסיבי מאוד, שופע כאב ודמויות פגומות ללא תקנה, חלקן על סף הדמוניות. במידה רבה הספר נסוב על הורות גרועה, שבתורה יוצרת הורות גרועה, שתוצאותיה הרסניות הן להורים והן לצאצאיהם. יש, לטעמי, הפרזות בכתיבה, אולי בשל היותו ספר ביכורים, כאילו ביקש הסופר לדחוס עוד ועוד צרות ומכאובים. אך פרט לכך הוא מפגין כתיבה בהירה, מלאת חיים, המתורגמת יפה בידי גיא הרלינג, וכשנחלצים מן הסחרחורת המיוסרת של הארועים אפשר למצוא בלב מקום לרחמים.  

מומלץ.

The Altruists – Andrew Ridker

עם עובד

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

"געגוע" הוא קובץ של חמישה סיפורים קצרים, זוכי תחרות הכתיבה של "סדנאות הבית" בהשראת מכתבים המצויים באתר "אוצרות". הסיפורים מוצגים כאן על פי סדר זכייתם – מקום ראשון עד שלישי ושני ציונים לשבח.

"שוקולד" של אופיר עוז מסופר מפיו של פועל עברי ניצול שואה, שמבצע עבודות בניה בביתו של בן-גוריון, וזוכה לשיחות יומיות אישיות אתו. "המחשבה האחרונה" של דפנה ספירשטיין מסופר מפיו של חייל במלחמת יום הכיפורים, היוצא בלילה הקפוא מן האוהל לעשות את צרכיו, מועד ונופל, ועל סף קפיאה מהרהר בחייו שלו ובגורלו של אצי, איש הקרח. "מה רואים בלמטה של הים" של נועה שוורץ הוא סיפורו צובט הלב של בנו של איש אח"י דקר שמתגעגע לאביו, ומבין למחצה שלעולם לא ישוב. "סדק" של פנינה גפן מתאר אשה בתקופת מלחמת העצמאות, המצפה לשובו של בעלה שמוביל שיירות מזון לישובים נצורים. "מצב הרוח שלי השתפר" של ניר סופר דודק נכתב במוסד לפגועי נפש, ובו ניצולת שואה, שמטופלת במכות חשמל, כותבת לילדיה. כל החמישה מצטיינים בכתיבה טובה, תמציתית אך נוקבת, וכולם מאירים פינה קטנה של הישראליות.

מעבר להנאה מהסיפורים עצמם, נהניתי מאוד משיטוט באתר "אוצרות", המציג למעלה מאלפיים מכתבים פרטיים, שיחד יוצרים תמונה מיוחדת של ההיסטוריה הישראלית והיהודית. בשל רשלנות מסוימת בעריכת הקובץ, הקישורים שבסוף כל סיפור, שהיו אמורים להוביל אל מקור ההשראה, מובילים אל אותו המכתב שאינו קשור לאף אחד מהם. לשלושת הסיפורים שזכו במקומות הראשונים צורף תיאור קצר של המכתבים שברקע, והיה קל לאתר אותם באמצעות החיפוש באתר. לשני הזוכים בציון לשבח לא צורף תיאור כזה, אבל נראה לי שהצלחתי לאתר את המכתבים המתאימים. כך או כך, על הדרך קראתי מכתבים מעניינים נוספים, ולבטח אשוב אל האתר.

הנה מקורות ההשראה על פי סדר הסיפורים:

באפריל 1971 ילדה לקראת בת מצווה מבקשת להפגש עם בן-גוריון, והוא נענה בחיוב

חייל שנלחם בקרב על החרמון במלחמת יום כיפור כותב באוקטובר 1973 לאחותו

גלויה ששלח קצין החשמל של אח"י דקר לבנו בינואר 1968, עשרה ימים לפני טביעתה של הצוללת

מכתב מפברואר 1948 מתאר שיירות המזון ופעילות ההגנה מפיה של מי שהשתתפה בהן

מכתב משלוותא – אם מאושפזת כותבת לבתה בשנות ה-60

עברית ספרים

2023

כותרת משנה: סיפור אישי קטן על התיצבות של דור גדול

ב-7 באוקטובר 2023, כשהחלו לזרום דיווחים על המתרחש בעוטף עזה, הבין סרן שחר תורג'מן, מפקד מחלקת סיור בגדוד הנדסה, שפנינו למלחמה. כבר באותו היום גויסו כל אנשי הצוות, שהיו להוטים לצאת דרומה ולהתייצב מול האויב. תחילה, לאכזבתם, הוצבו דווקא בגבול הצפון, אך לאחר מכן נשלחו לעזה. שלושה חודשים אחר-כך נפצע שחר קשה בעת שהצוות, יחד עם לוחמי יהל"ם, התכונן לפוצץ בית חרושת לאמל"ח שהפעיל חמאס מעל לקרקע ובמנהרות תחתיה. הארוע הזה הפך מתוקשר הן בשל חומרתו – שישה חיילים נהרגו, בהם שניים מאנשי הצוות – והן משום שאחד הפצועים האחרים היה עידן עמדי (שנקרא בספר בשם שגיא).

שחר מתאר את פעילות הצוות במשך אותה תקופה. הוא מספר על האנשים השותפים למשימת הריסת המנהרות ומרכזי הפעילות של חמאס, על רוח הצוות ותחושת השליחות והדבקות במטרה, על הכניסה שלוש פעמים ביום ללב עזה כדי לבצע משימה אחר משימה, ועל ההיבטים הטכניים והארגוניים של פעילותם. כעד ראיה הוא מציג תמונה מפורטת של המאמץ ההנדסי הכביר שהושקע בבנית מערך המנהרות, ומפריך (אם מישהו עוד זקוק להפרכה) את האבחנה בין המערך הצבאי של חמאס למערך האזרחי של העזתים, כשפתחי מנהרות לאינספור נמצאו בבתים פרטיים ובמבני ציבור. במשולב עם ההיבטים הצבאיים הוא מתייחס בהערכה וברגישות להתמודדות המשפחות שבעורף. הוא עצמו נשוי, אב לשלושה ילדים קטנים, ובעל קריירה תובענית כמנהל פרויקטים הנדסיים, ואשתו מצאה עצמה מתפקדת כהורה יחיד לילדיה יחד עם הדאגה לבן זוגה.

אחרי שהשתקם מפציעתו, פחות או יותר, החליט לשוב לשרת במילואים יחד עם צוותו, שכמעט כל אנשיו נענו לקריאה. הצורך הנפשי לפעול לא שכך, והאיחוד של הצוות תרם לתהליך ההחלמה מן הפצע שנפער ביחידה באסון שנטל מהם שניים מחבריהם. הצוות עלה לגבול הצפון, נכנס לפעילות בלבנון, ומצא שם תמונה זהה לזו שבעזה – מערך מנהרות שמוקדש להכנה למתקפה על ישראל, בלבו של שטח מאוכלס.

אין בספר פוליטיקה וטוב שכך. יש לשחר דעות מוצקות משלו, כפי שהוא מציין לקראת סיום, אבל פוליטיקה לחוד והתיצבות להגנה לחוד. ובכל זאת, שני נושאים חשוב לו להדגיש לסיכום ספרו. האחד הוא תחושת השחיקה של אנשי המילואים שמשרתים מאות ימים תוך הזנחת חייהם הפרטיים, ואי השוויון בנטל. השני הוא המאמץ הסיזיפי של העורף. המדינה, לתפיסתו, חייבת לחזק את התמיכה באנשים שבעורף, אלה שמאפשרים לחיילים לפעול בחזית, לתועלת כולנו.

שחר כותב בפשטות, בענייניות. ההתיצבות מבחינתו מובנת מאליה, ותיאוריו את אנשיו אכן מספרים על דור גדול, כפי שנכתב בכותרת המשנה לספר. מקצת מן המסופר כאן אפשר לראות בכתבה שבקישור.

מעניין, מעורר הערכה ומומלץ.

עם עובד

2025

לוין קיפניס חתום על שירים שהפכו נכסי צאן ברזל. מי אינו מכיר את "מתחת לסלע צומחת לפלא", "שנה הלכה, שנה באה", "כך הולכים השותלים" ועוד רבים אחרים, ביניהם גם כאלה שאינם שירי ילדים, כמו זה שנפתח בשורה "אל ראש ההר". השירים זכו לביצועים מוקלטים רבים, ויותר מזה – לאינספור השמעות מפיהן של גננות ושל מורות, ומפיהם של ילדים שהתחנכו עליהם במאה ויותר השנים האחרונות. לוין קיפניס חתום גם על סיפורים כמו "אליעזר והגזר", שכמו השירים עובר מדור לדור, והיה שותף מרכזי בכתיבת "גן גני", גם הוא ספר שלא נס ליחו ושדורות של ילדים נהנו ממנו. מכלול יצירתו כולל מאה וחמישים ספרים, מעל אלף ומאתים סיפורים, למעלה מאלף שירים, עשרות מחזות, משחקים לימודיים ועוד, שפורסמו במאות כתבי עת בארץ ובתפוצות, ותורגמו לשפות שונות. בימי חייו זכה להכרה ולפרסים, ביניהם פרס ישראל.

לאה נאור מספרת בספר ביוגרפי זה על ילד ברוך כשרונות, שכבר בגיל צעיר שלח ידו במלאכה ובכתיבה, כתב מזוזות, ערך "עיתונים", יצר צעצועים, כרך ספרים, בנה לעצמו כינור, ובגיל עשר כתב את שירו הראשון בעברית, למרות האיסור להשתמש בה שלא כשפת קודש. כאחד מאחד-עשר הילדים שנולדו להוריו – חזן ועקרת בית – גדל בעיירה אושומיר שברוסיה (היום אוקראינה) בעוני ובצפיפות, נשלח למסלול הרגיל של לימודים בחדר החל מגיל שלוש, אבל מצא את הדרך לעסוק במה שכבש את לבו, הווה אומר אמנות ומלאכה על כל גווניהן. האותיות העבריות קסמו לו, ולכן כתב בסתר ספר תורה – על נייר במקום על קלף, ורק עד מחצית ספר ויקרא, כי התעייף. כשרונו זה גויס לטובת פרנסת המשפחה, כשהחל לייצר מזוזות עבור שכניו ומכריו. כשהתגלגל לידו עתון עברי, יצר אחד משלו. בגיל ארבע-עשרה בלבד הפך למלמדם של ילדים אחרים, ושנה אחר-כך הקים את מה שכונה "חדר מתוקן", שבו לימד בנות עברית. את מרבית הכנסותיו מסר להוריו, ולעצמו הותיר אך מעט, שנועד לאפשר לו לעלות לארץ ולהגשים את החלום ללמוד בבצלאל. יתכן שגורלו היה שונה אילו ניתן לו ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה בארץ בה נולד או באחת הארצות שסביבה, אבל ליהודי לא היה כמעט סיכוי להתקבל אליהם. ארץ-ישראל משכה את לבו ממילא, והדחיה שחווה רק סיפקה לו דחיפה נוספת. בהיותו בן תשע-עשרה עלה לארץ לבדו.

גם בארץ לא ידע מנוח. מרצו הבלתי נדלה דחף אותו להעשיר את עולמם של הילדים בשירים מקוריים, שבעזרתם למדו על מורשתם ועל ארצם. במקביל למד בבצלאל, והיה צריך גם להתפרנס. ארץ ישראל תחת השלטון העותומאני, במיוחד בתקופת מלחמת העולם הראשונה, היתה מקום בלתי יציב, וכמו רבים מאנשי הישוב נאלץ לגלות ממקומו, ולחמוק ככל יכולתו מגיוס לצבא או ממאסר, תוך שהוא סובל מרעב וממחסור. בין שאר עיסוקיו באותה תקופה, עבד כעוזר לגננת שושנה בלובשטיין, אחותה של רחל, בגן לילדי עולים מתימן. פעילותו להנחת יסוד ללימוד ספרותי ומוזיקלי לגנים ולבתי ספר, ככותב, כעורך, כצייר, כמוציא לאור ועוד, גזלה את מרבית זמנו, אך הוא לא הצליח להתפרנס ממנה, ובשלב מסוים בחייו נענה להצעה להיות מורה למלאכה בצפת.

קיפניס היה מן האבות המייסדים של ספרות הילדים והנוער בישראל, אבל כמובן לא פעל בחלל ריק. חייו ופעילותו היו שלובים באלה של יוצרים אחרים, ביניהם אהרן ליבושצקי, שהיה הראשון שכתב שירים בעברית לגיל הרך, ביאליק, כמובן, ימימה צ'רנוביץ שותפתו לעריכת "גן גני", ברנר הנערץ עליו, הצלם יעקב בן דב שתמך בו בהגיעו לארץ וגם אחר כך, חנינא קרצ'בסקי שהלחין רבים משיריו, ורבים אחרים. לאה נאור מספרת גם על דמויות ממשפחתו של קיפניס, ביניהן דודו מנחם קיפניס, שהיה חזן וזמר אופרה בורשה עד שנספה בגטו ורשה, ואחיו הגדול אהרן עמיהוד שהיה חזן בבית הכנסת הגדול בתל אביב. תמיד מרתק ללמוד על אנשי התקופה, שנטלו את גורלם בידיהם ובראו חברה חדשה.

הביוגרפיה מפורטת ומושקעת, ונראה שהסופרת מסתמכת על תחקיר מעמיק. יחד עם זאת, פשטותה של הכתיבה והרוח הטובה השורה עליה, גם כשמתוארים מצוקה וכאב, עושים אותה מתאימה לקריאה על ידי קהל צעיר. הסגנון הזה עשוי להקל על מי שמבקש ללמוד על האיש ועל התקופה מבלי לצלול אל ספר עיון כבד ראש. מכיוון שההיכרות שלי עם לוין קיפניס היתה שטחית, נהניתי משפע המידע החדש עבורי שבספר, מ"דיוקן המשורר כאדם", וגם מהצצה מעניינת אל חיי היהודים באושומיר ובארץ-ישראל של המחצית הראשונה של המאה הקודמת.

ספר מעניין ומחמם לב על אדם שכדאי להכיר ועל פרקים מעניינים בהיסטוריה היהודית-ישראלית. מומלץ בהחלט.

לקריאת פרק ראשון

יד יצחק בן צבי

2008

יוני הרצברג לא היה ערוך למלחמה שפרצה בעקבות טבח שבעה באוקטובר. הוא לא היה ערוך לכאב, ללחץ, להפרת השגרה. מי כן? אבל בעוד מרבית הישראלים מצאו דרך להגיב, להיות שותפים, בין אם באופן אקטיבי בשירות כזה או אחר או באופן פסיבי כצרכני חדשות, יוני רק רצה להסתגר. לא לראות, לא לדעת, לשבת בבית עם פלייסטיישן וסרטים, להתמסטל ולחפש בטוויטר פוסטים משעשעים. אל תבקשו ממנו עזרה, אל תצפו ממנו ליותר מהערה מבודחת ושורת מחץ.

יש ליוני את האפשרות לא לעשות דבר. הוא פרש לאחרונה מעבודה בחברת פרסום, ונטל לעצמו פסק זמן כדי להחליט אם להיות עצמאי או לחפש את העבודה הבאה. השקעה בחברה קטנה שנמכרה ברווח גדול הניבה לו סכום כסף שבזכותו הוא יכול להרשות לעצמו לשבת בבית ברווחה יחסית.

יש ליוני סיבה לבחור להסתגר. כמי שחווה אובדן ושכול, שבעקבותיו משפחתו התפוררה והוא עצמו שקע בעצב תהומי, שהתקפים ממנו עדיין פוקדים אותו, הוא פוחד מכאב, מודע להשלכותיו. הוא מנסה לשכנע את בת זוגו נויה להפסיק לצפות בדיווחים על שהתרחש בדרום באותו יום נורא, אך לשווא. היא מאמינה בחובה לדעת, וגם ביכולת להתאושש. הוא חושש מהשלכות ארוכות טווח עליה ועל שניהם.

יש ליוני גם מודעות עצמית חריפה. הוא יודע היטב מה מניע אותו. הוא הראשון לבקר את עצמו. אין לו יומרות גבוהות, רק תשוקה לשלווה ולשמירה על הקיים.

אבל אין ליוני ברירה. המציאות החדשה נוכחת בכל מקום. נויה מגויסת בצו שמונה ועולה לגבול הצפון. בנו של שכן שהתגייס מבקש ממנו להיות נהג מלווה שלו במקום הוריו העסוקים. האזעקות מקפיצות אותו, ומכריחות אותו לפגוש את שכניו במקלט של הבנין. אפילו ידידו הטוב טוויטר אינו מספק נחמה: החשבונות המשעשעים לשעבר הפכו לזירה של דיווחי זוועות ושל בקשות סיוע והצעות התנדבות. הוא אינו יכול לשאת את הריחוק מנויה, בין השאר משום שזמן קצר קודם לכן נפלה ביניהם מחלוקת מהותית, ואולי גם את העובדה שהיא מגויסת והוא בטל, ולכן הוא מנסה להשתלב בקטנה. הוא מציע את מועמדותו לכתת הכוננות של המשמר האזרחי בגבעתיים, ונדחה. בודק אפשרויות התנדבות, ופוסל. בסופו של דבר הוא נענה לבקשת העזרה של הנער, ומשלב זאת בהסעת מילואימניקים.

תחילה נדמה שהספר תופס טרמפ על המלחמה, ומתרכז משום מה בסטלן בטלן שאינו מעורר סימפטיה. ממש לא. ככל שמתוודעים אל יוני, מבינים אותו יותר ומחבבים אותו יותר. ההסתגרות, האנוכיות, הבטלנות – לאלה יש סיבות שמתבררות בהמשך. וחשוב מזה – יוני אינו טיפוס מקובע. הוא אדם שואל, מחפש, תוהה, והחיפוש שלו מוביל אותו אל תובנותיו של הפסיכולוג הנושא שם משפחה זהה לשלו, פרדריק הרצברג (ולא ברור, וגם לא משנה, אם הספר נקרא על שמו של יוני או על שמו של הפסיכולוג. מן הסתם על שם שניהם). הרצברג המקורי, שכחייל במלחמת העולם השניה היה ממשחררי מחנה דכאו, עסק מאוחר יותר בחקר המוטיבציה. הוא התמקד אמנם בתחום העבודה, אך מסקנותיו יכולות לחרוג ממנו, ולפיהן שביעות רצון נובעת ממניעים פנימיים כמו התמקדות במשימה, היענות לאתגר והגשמה עצמית. מסקנות אלה משתלבות באלו של ויקטור פרנקל שכתב על המשמעות ככוח מניע המאפשר לשאת מציאות בלתי נסבלת. "הרצברג" הספר הוא מסעו של יוני אל המשמעות, והוא עושה זאת בחיוך ובדמע, בכאב ובצחוק, ובעיקר בטבעיות ובאמינות מעוררות הזדהות, בודאי על רקע תקופה שבה השאלה הפשוטה אם מותר לומר "יום טוב" היא כל כך נוקבת, ולמשפט "זה לא חטא להיות שמח שאתה בחיים", מתוך שיר של ברוס ספרינגסטין, נדרש זמן רב כדי להתקבל ללא יסורי מצפון.

רם גלבוע משקף בכשרון את שעובר עלינו בשנה וחצי האחרונות, דרמה, טרגדיה, כאב בלתי נגמר, אבל גם נסיון לשמור על שגרה, על שפיות, על שמחת חיים, על נורמליות. נסיון למצוא משמעות בבלגן. הספר עצוב-מצחיק-מר-מתוק, מרתק ומעורר הזדהות, ומומלץ בהחלט.

שתים בית הוצאה לאור

2025

"בשנה שמלאו לי תשעים ביקשתי להעניק לעצמי ליל אהבה מטורפת עם נערה בתולה", כך פותח המספר את סיפורו. מדובר באדם בודד המודה כי "מעולם לא היו לי חברים קרובים". אין לו הישגים מיוחדים להתפאר בהם: הוא עבד כמורה לדקדוק, כ"מנפח ידיעות", כלומר מי שאוסף ידיעות מן העולם ועורך אותן עבור קהל הקוראים המקומי, פה ושם כמבקר מוסיקה ותיאטרון, ועדיין כותב מאמר שבועי מזה למעלה מחמישה עשורים. הוא מודע לבינוניותו, ומודה בה בפה מלא: "אין צורך שאומר זאת, כי זה ניכר בי מרחוק: אני מכוער, ביישן ומיושן. אבל מרוב שלא רציתי להיות כזה, למדתי להעמיד פנים כאילו ההפך הוא הנכון". הוא גר בבית גדול ששייך למשפחתו, אבל הוא עני, ומסתפק בספרים ובתקליטים אחרי שמכר את מרבית רכושו כדי לממן את חיי היומיום. מעולם לא נישא, לא ידע אהבה, וקשריו עם נשים הסתכמו במין תמורת תשלום.

הנערה הבתולה, בת ארבע-עשרה בלבד, שעבודתה בבית-חרושת אין בה די כדי לסייע למשפחתה, מחכה לו עירומה, אך ישנה, בחדר בבית-בושת. כשהמספר דמיין לעצמו את מתנת יום ההולדת שלו, הוא חשב על חוויה פיזית, אבל מה שהתרחש בחדר היה שונה לגמרי. הנערה הוסיפה לישון, הגבר לא נגע בה, אבל התאהב. לא בנערה אלא ברעיון של הנערה. הוא מקיים איתה קשר רומנטי מתמשך מבלי לדעת את שמה – הוא עצמו קורא לה דלגדינה. הוא מגיע בערבים, מקשט את החדר, הופך אותו לבית, ומחזיר אותו למצבו הרגיל בבקרים. הוא מקריא לדלגדינה סיפורים בעודה ישנה, מתבונן בה, משוחח אתה. כשבעלת בית הבושת מזכירה כבדרך אגב את יום הולדתה של הנערה, הוא חש מוטרד נוכח העובדה "שהיא מציאותית עד כדי כך שיש לה יום הולדת". האהבה שהוא חווה לראשונה בחייו משנה אותו, משנה את סגנון הכתיבה שלו, המאמר השבועי שלו מתמלא חיים, מתמלא אהבה, זוכה לפופולריות שמזמן לא חווה. אם קודם לכן האמין שימיו ספורים ולא הצטער על כך, כעת הוא מוכן להאריך ימים ושנים ולמות בבוא הזמן מאהבה.

פתיחתו של הספר עשויה להרתיע. הרעיון של מפגש מיני בין גבר זקן לבתולה צעירה, קורבן לשגיונותיו, הוא דוחה, שלא לומר פדופילי, והעמודים הראשונים כוללים התיחסויות לא נעימות, בלשון המעטה, לזנות. בהמשך יש משהו הזוי ובלתי מושך ב"קשר" שבין השניים, וההחפצה שלה לצרכיו גורמת אי נוחות מרובה. אבל כשצולחים את הפתיחה ומניחים לרגע בצד את הרתיעה, נותרים עם הכתיבה רבת העוצמה של מארקס, ועם שיר הלל לכוחה של האהבה, שונה וחד-פעמית ככל שתהיה.

גבריאל גרסיה מארקס שופע, בספר צנום זה, אמירות ותובנות מעניינות. הנה, לדוגמא, תיאורו את ההזדקנות במבט מבחוץ ומבפנים: "השינויים הראשוניים איטיים כל כך עד שכמעט לא משגיחים בהם, ואדם מוסיף לראות את עצמו מבפנים כתמול-שלשום, אבל האחרים מגלים אותם מבחוץ". אין צורך לחבב את גיבורו הפגום כדי לחוש את שהוא חווה, ולמרות אישיותו, שמעוררת במקומות רבים התנגדות, אפשר אפילו להתרגש אתו. שפת התרגום של טל ניצן מענגת, והספר מומלץ.

Memoria de mis Putas Triste – Gabriel Garcia Márquez

עם עובד

2005 (2004)

תרגום מספרדית: טל ניצן

גליה היא רופאה אונקולוגית, שמתמודדת בכל רגע עם הכרעות חורצות גורלות, ונאלצת לחוות מדי פעם את מותם של מטופליה. היא מקצועית, מקצוענית, מסוגלת רוב הזמן להקים מחיצה בין גליה האדם לגליה הרופאה, אבל מדי פעם המחיצה נסדקת, והיא מוצאת עצמה מעורבת נפשית בחיי חוליה ומשפחותיהם במידה שעשויה לערער אותה. במקביל לעבודתה היא נאלצת לתווך בבעיות משפחתיות כשאחיותיה נקלעות לעימות, ולהפעיל סמכות מקצועית לצד חמלה משפחתית. בשנות הארבעים לחייה היא רווקה, חריגה בסביבה הדתית שבה מתנהלים חייה. יש לה קשר רומנטי עם רופא אחר במחלקה, ולמרות שהיא אוהבת אתו קשה לה לשאת את השינוי הכרוך במיסוד יחסיהם. תמונות מחיי הנישואין של אחיותיה מעצימות את התלבטויותיה.

נדמה שעל כל צעד ושעל גליה נדרשת לבחור בין אלטרנטיבות. אמו השכולה של ילד, שנפטר למרות טיפולה, רודפת אותה, נעמדת מול חדרה ומשמיצה אותה בקול, מתנחלת במשרדה ושופכת את מררתה שוב ושוב – האם להזעיק את אנשי הבטחון כדי שירחיקו אותה, או להניח לה לפרוק את צערה למרות הנזק שהיא גורמת? אחותה הצעירה נקלעת למשבר שעלול להרוס את משפחתה – האם לאלץ אותה לפנות לעזרה או להניח לה ולבעלה לפתור את בעיותיהם בתוך הבית? ענר, בן זוגה, משתוקק ליחסים יציבים – לאן נוטה לבה שלה, להליכה בעקבות האהבה או לשמירה על יחידותה בפרטיות ביתה? אל הנחרצות ההגיונית של ענר או אל ההתלבטויות שלה עצמה? המטופלים שלה הם לא רק "מקרים" אלא בני אדם על פחדיהם וחששותיהם – היכן עובר הגבול בין אמפתיה לחולה ולמשפחתו למעורבות רגשית שעלולה לפגוע בה ובמטופל גם יחד?

המצב בכל ה"חזיתות" הללו מקצין כשגליה מגלה שהיא נמשכת יתר על המידה אל אביו של אחד המטופלים, ואף מוכנה לחצות קוים אסורים בשל משיכה זו. מירה מגן מלווה אותה במחלקה ובבית, עם משפחתה ועם ענר, והופכת את הקוראים שותפים למחשבותיה, לרגשותיה ולהחלטותיה. אי אפשר שלא לחבב את גליה, גם כשהיא טועה. היא עצמאית, מצפונית, מודעת ליתרונותיה ולחולשותיה, חושבת לפעמים מהבטן אך רוב הזמן מסוגלת לשיקול דעת, אכפתית, קשוחה כשיש צורך, ישרה ובלתי מתיפייפת. מירה מגן היא, כרגיל, סופרת סבלנית, רגישה לפרטים ואינה נחפזת אל תשובות, והקריאה בספר נעימה ומעניינת.

זמורה

2025