הבמאי האוסטרי ג"ו פאבסט פעל בין השנים 1923 – 1956 באוסטריה, בצרפת ובארצות-הברית. דניאל קלמן מעגן את עלילת הספר בנקודות ציון בחייו של פאבסט, ומציג לצדו שפע דמויות אמיתיות, בעיקר מתחום הקולנוע והפוליטיקה, ויחד עם זאת מתיר לעצמו את חירות המספר. הוא עושה זאת הן בתיאור היומיום של פאבסט ושל הדמויות האחרות, שאל תוך נפשן הוא מנסה להכנס, והן בשיאה הדרמטי של העלילה שנרמז כבר בתחילה ונחשף בהמשך. לטעמי, מכיוון שהסטיה מן המציאות הביוגרפית גדולה למדי, מן הנכון היה ליצור דמות ראשית בדויה המבוססת על פאבסט, ולא לייצר אשליה של מציאות. הדבר נכון שבעתיים בהתחשב בעובדה שבעיקרו של דבר פאבסט האיש אינו באמת הנושא המעניין כאן. לב הספר הוא התמודדותו של יוצר עצמאי עם התנאים הכפייתיים של המשטר הנאצי, ויותר מזה – עם הדילמות המוסריות שניצבות מולו.
אבל נניח את ההערה הזו בצד.
פאבסט, שהחזיק בעמדות הנוטות לקומוניזם והיה פציפיסט (אולי גם בהשפעת השנים שבהן סבל כאסיר במחנה בצרפת במלחמת העולם הראשונה), חש שלא בנוח בארצו עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. הוא עבר לביים בצרפת, ואחר-כך בארצות-הברית. מכיוון שהסגנון ההוליוודי-אמריקאי לא היה לרוחו, וסרטו נחל כשלון מהדהד, שב לעבוד בצרפת, שם התקיימה קהילה גדולה של אנשי רוח גולים גרמניים. ב-1939 חזר לאוסטריה. הנימוק שניתן לשיבתו בספר הוא מצבה הרפואי של אמו. אולי הגלות היתה קשה לו, אולי רצה לשוב לתהילה שזכה לה בארצו. כך או כך, מה שאמור היה אולי להיות ביקור מוגבל בזמן – רק לסדר מקום בסנטוריום לאם ולשוב לצרפת – הפך למלכודת עבורו ועבור אשתו ובנו כשהמלחמה פרצה והגבולות נסגרו. פאבסט, שסלד ממגבלות על עבודתו, נכנע כעת לתכתיבים שנכפו עליו על ידי גבלס ועושי דברו.
קלמן מיטיב לתאר את אוירת התקופה בשלל אמצעים כמו-קולנועיים. פגישתו של פאבסט עם גבלס, לדוגמא, מתוארת כסרט אימה מתעתע. עבודתו עם הבמאית לני ריפנשטאהל מתוארת לפרטי פרטים כהזויה ומעוררת חלחלה ודחיה. באחד הפרקים ניתנת זכות הדיבור לבן יקוב (שם בדוי כדי לא להכפיש את הבן האמיתי), ובו הוא מספר כדמות בסרט התבגרות על התובנה שכדי לשרוד בחברה הכוחנית הוא חייב להיות כוחני ואלים וחסר רחמים, מה שבאופן בלתי נמנע, ואחרי שטיפת מוח מסיבית, עושה אותו נאצי פעיל. טרודה, אשתו של פאבסט, שרואה טוב מכולם את תערובת הרגשות שבתוכו פנימה, מככבת לבדה בכמה פרקים, כולל אחד, כמעט קומי לולא היה טרגי, ובו חבורת נשים כבודות מתכנסת למעין מועדון קריאה, שבו, כמובן, קוראים רק ספרים שהוכשרו על ידי השלטון.
התחושה הכללית של הקריאה, ואני מניחה שבמתכוון, היא של צפייה בסרט, כשהזרקור עובר בין מקומות ודמויות, והסגנון משתנה בהתאם. כמה מן הפרקים – וזו כבר העדפה אישית – פחות עניינו אותי, אבל אני מקבלת שמקומם בספר שעוסק בדמות חשובה בעולם הקולנוע. כך, לדוגמא, לא באמת מעניין אותי לשמוע מונולוג מפיה של גרטה גרבו (כוכבת שהתגלתה על ידי פאבסט), ולפיו כל מה שהיא רוצה זה להיות מסוגלת לצאת לרחוב מבלי שיזהו אותה. כנ"ל לגבי מונולוג מפיה של לואיז ברוקס (גם היא תגלית שלו), שמכחישה את הרומן שקלמן מייחס לה עם פאבסט.
הצד המעניין הרבה יותר הוא זה שנוגע להתמודדות של פאבסט עם העובדה שהפך במידה רבה למשרתם של הנאצים. שני הסרטים שהפיק עם תקציבים נדיבים של המשטר לא נועדו לצרכי תעמולה שלילית, אנטישמית או לוחמנית, אלא נקטו בצד השני של המשוואה – שיר הלל להיסטוריה הגרמנית. לכאורה ניתן לו חופש אמנותי, אך בפועל היו תלויים מעל ראשו איומיו של גבלס הכל יכול. אולי עדיין הדהד בו הכשלון בארצות-הברית שדחף אותו להוכיח את עצמו בארצו. סביבו אנשים נלקחו באור יום לחקירה ולא שבו, או ששבו שבורים. חברים ועמיתים התגלו לעתים כמלשינים. האם היתה לו ברירה? יכול להיות שכן. אחת השחקניות הראשיות באחד מסרטים אלה היתה הני פורטן, שסירבה להתגרש מבעלה היהודי, ואם כי מעמדה ככוכבת אולי נפגע היא המשיכה להופיע עד סוף המלחמה. אפשר היה לומר לא. מצד שני, כפי שקלמן ממחיש היטב, הסרטים היו כל חייו של פאבסט. בלעדיהם לא היה לו דבר. מסובך.
מה שלא מסובך הוא המקרה הזה – מפגש פנים אל פנים עם אסירים צוענים שהוכרחו לשמש ניצבים בסרט שאותו לני ריפנשטאהל ביימה כשפאבסט משמש כיועצה. מן המקרה המטרים הזה, שאולי לא היה בשליטתו של פאבסט, אבל צריך היה להוות קו אדום, קלמן מוביל לארוע אחר (בדוי), חמור יותר, והוא השיא הדרמטי שאליו התייחסתי בפתיחה.
כן, קל לשפוט מנוחות הספה את פאבסט ולחרוץ את דינו, וקשה לדעת מה היינו עושים במקומו. אבל לשיפוט יש למרות זאת משמעויות מוסריות ומעשיות, ודיון בשאלות שמציב הספר הוא בעל ערך.
"הבמאי" נכלל השנה, בצדק, ברשימה הקצרה לפרס בוקר הבינלאומי. ניצה בן-ארי העניקה לספר תרגום נאה לעברית, ואני בהחלט ממליצה עליו בשל נושאיו וסגנונו המיוחד.
את הכריכה היפה יצרה טליה בר.
Lichtspiel – Daniel Kehlmann
פן וידיעות אחרונות
2026 (2023)
תרגום מגרמנית: ניצה בן-ארי
